שיחת ש"פ נצבים וילך, כ"ה אלול ה'תשמ"ז.

א. בקשר מיט דעם שבת איז ידועה די תורה וואס איז איבערגעגעבן געווארן פון כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנוי (און געהייסן אפדרוקן און מפיץ זיין 1) די תורה פון די שלשה אבות החסידות (הכללית וחב"ד), דער בעש"ט, דער מגיד און דער אלטער רבי, וז"ל: "אדמו"ר הזקן סיפר בהיותי במעזריטש שמעתי ממורי ורבי הה"מ בשם מורו ורבו הבעש"ט נ"ע: החדש השביעי שהוא החדש הראשון לחדשי השנה, הקב"ה בעצמו מברכו בשבת מברכים שהוא שבת האחרון דחדש אלול, ובכח 2) זה ישראל מברכים את החדשים י"א פעמים בשנה". און ער איז ממשיך אין וואס באשטייט די ברכה: "כתיב 3) אתם נצבים היום. דהיום קאי על ר"ה 4) שהוא יום הדין, וכמ"ש 5) ויהי היום וגו' ותרגם והוה יום דינא רבא 6) , ואתם נצבים קיימים ועומדים, והיינו שזוכים בדין. ובשבת שלפני ר"ה שהוא השבת האחרון דחודש אלול קורין אז פרשת אתם נצבים 7) , דזהו ברכתו של הקב"ה, בשבת מברכים חדש השביעי שהוא המושבע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה". דערפון וואס כ"ק מו"ח אדמו"ר איז מדייק דערמאנען אלע דריי נשיאים און מיט זייער תואר אלס נשיא: "אדמו"ר הזקן... מורי וררי הה"מ בשם מורו וררו הבעש"ט נ"ע" איז פארשטאנדיק, אז די תורה האט א שייכות מיט ענינם פון די שלשה נשיאים.
והענין:
אין דער תורה איז מודגש כלל פרט וכלל. פריער קומט דער כלל:
ס'איז דער שבת האחרון פון חודש אלול וועלכער בענטשט חודש השביעי,
חודש כללי,
"המושבע והמשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל השנה". דערנאך ווערט די ברכה נמשך בפרטיות,
"ברוב טוב לכל ישראל" הרחבה
("הרחיבי מקום אהלך" 9))
אין אלע זייערע ענינים רוחניים און אין זייערע ענינים גשמיים,
ואדרבה בעיקר בגשמיות,
כמבואר בלקו"ת 10) פון הגהות מיימוניות 11)
(א ספר של נגלה)
אז דער עיקר הדין בראש השנה איז אויף ענינים גשמיים
(אן ענין נגלה בערך צו רוחניות),
און דורך דעם וואס עס ווערט נמשך כל טוב בהרחבה בפרטיות אין גשמיות - ווערט דאס דער כלל גדול
(וואס איז העכער פאר דעם כלל ראשון),
און דורך דעם ווערט נמשך,
קומט אויך צו הרחבה אין רוחניות. ווארום אע"פ אז בפועל ווערט גשמיות נמשך ונשתלשל פון רוחניות בעולמות העליונים,
אבער "תכלית השתלשלות העולמות כו' אינו בשביל עולמות העליונים כו',
אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון" 12),
ווייל נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים 12).
און דעריבער יש לומר,
אז דורך דעם וואס עס קומט צו הרחבה אין גשמיות - ווערט אויך נמשך הרחבה אין רוחניות און אין די עולמות עליונים.
ג. דער ענין - ווי יעדער זאך - שפיגלט זיך אויך אפ אין הלכה: דער עיקר אין קיום המצוות איז - מעשה בפועל, המעשה הוא העיקר 13) . כמבואר בתניא 14) , אז אויב מ'האט מכוון געווען די כוונות און ניט מקיים געווען די מצוה במעשה בפועל - "לא יצא ידי חובתו". דערצו דארף אויך זיין כוונת המצוה - ווארום א מצוה בלא כוונה איז כגוף בלא נשמה 15) , און ס'איז מובן בפשטות אז בשעת גוף האט א נשמה איז דאס מוסיף אין דעם גוף אליין. לדוגמא בא מצות תפילין - וואס הוקשה כל התורה כולה לתפילין 16) - איז דער עיקר קיום המצוה בפועל, אבער עס דארף זיין די כוונה פון שעבוד המוח והלב 17) , ביז אז די כוונה איז א חלק פון דער מצוה 18) . זעט מען דערפון, אז רוחניות (כוונת המצוה) גיט טאקע צו אין גשמיות (גוף המצוה במעשה בפועל), אבער די כוונה פון רוחניות וכוונות כו' איז בכדי נמשך ווערן אין גשמיות, קיום המצוה במעשה בפועל.