א. פרשת תצוה היא הפרשה היחידה בתורה׳ לאחרי לידת משה בשבעה באדר 2
(ראשון 3 )
שלא נתפרש בה שמו של משה.
ומצינו שתי טעמים בדבר:
(א) כיון שבשבעה באדר
(ראשון 4 )
מת משה? נרמז זמן הסתלקותו בכך שלא נזכר שמו בפרשה בתורה שקריאתה בסמיכות לזמן הסתלקותו?
(ב) כיון שאמר משה "ואם אין מחני נא מספרך"/ ו״קללת חכם אפילו על תנאי
(ולא נתקיים התנאי)
באה" 7 ,
לכן,
אף שהקב״ה נענה לבקשתו
(ובמילא לא נתקיים התנאי/ מ״מ,
נתקיים ה״מחני" מפרשה אחת בתורה".
ובשתי הטעמים - דרוש ביאור ו־ הסברי:
א) בנוגע להטעם דמיתת משה בשבעה באדר - כיון ש״בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד",
"כדאי
(הוא יום•׳)
הלידה שתכפר על המיתה""
[כמודגש בביטול שמחת המן
(וגזירתו כו׳)
כש״גפל..
פור בירח שמת בו משה",
כיון ש״לא הי׳ יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" 2 ],
למה נקבע בתורה הרמז על זמן מיתתו של משה
(ע״י שלא נתפרש שמו)
ולא על זמן לידתו שמכפר על המיתה 2 ׳?
ב) בנוגע להטעם דאמירת "מחני נא מספרך״ 3 ׳ - כיון שאמירה זו
(היתה לאחרי י״ז תמוז 4 ׳,
ו) נכתבה בתורה בפרשת תשא
(שלאחרי פרשת תצוה/ למה נרמז קיומה
(בסמיכות לשבעה באדר,
ו) בפרשת תצור! 5 ׳
(ובפרט להדעות*׳ שפרשת תצוה נאמרה לפני חטא העגל)?
ג',
ועש״ק וטו״ק ם׳ ומנוח,
ז׳ יו״ד וי״א אדר ראשון
ג) גם צריך להבין הקשר והשייכות דב׳ הטעמים זל״ז,
שלהיותם טעמים על אותו ענין,
מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם 17 ,
כדלקמן.
ב. ויובן בהקדים הביאור בגודל העילוי דלידת משה בשבעה באדר
(יום שמחה")
שפועל על כל חודש אדר:
בנוגע לחודש אדר - איתא בגמרא 1 "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח
(המן)
שמחה גדולה,
אסר נפל לי פור בירח שמת בו משה,
ולא הי׳ יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד",
היינו,
שלידת משה בשבעה באדר פועלת ביטול והפיכת גזירת המן בחודש אדר,
באופן ש״החודש גו׳ נהפך גו׳ לשמחה"",
ולכן "משנכנס אדר מרבין בשמחה"",
ו־ ״אדר
(זסבריא
(תקין•״)
מזלי׳״״ - מעלה מיוחדת בחודש אדר שלא מצינו דוגמתה בשאר חדשי השנה.
וצריך להבין:
מפשטות דברי הגמרא מוכח רק שלידת משה בחודש אדר מבטלת
(ומכפרת על)
העניו הבלתי־רצוי שבמיתתו בחודש זה
(שבגלל זה הי׳ המן "שמח שמחה גדולה״x ולכאורה אין ראי׳ שבגלל זה תגדל מעלתו של חודש זה יותר מכל שאר חדשי השנה?
שאלה זו מתחזקת יותר ע״ס המבואר במדרשי חז״ל פרטי הענינים דהגורל דהמן:
"כשאמר" המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהן הריני מפיל גורלות..
התחיל בחודש ניסן ועלה בו זכות פסח,
באייר זכות פסח קטן וכו׳",
והולד ומונה הזכויות של כל י״א חדשי השנה,
עד ש״עלה ראש חודש אדר ולא מצא בו שום זכות",
"חזר ובדק במזלות,
טלה זכות פסח..
שור נמצא זכות יוסף וכו׳",
והולך ומונה זכות המזלות דכל י״א חדשי השנה,
עד ש״בא לו מזל דגים שהוא משמש בחודש אדר ולא נמצא לו וכות",
ושמח מיד ואמר,
אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות,
ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן",
והוא לא ידע שבאחד" באדר מת משה וב־
©פר השיחות - ה׳תשנ״ב
אחד" באדר נולד משה,
ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן,
אמר לו הקב״ה,
רשע,
דגים פעמים נבלעיז ופעמים בולעיז,
ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעיף.
ובזה מודגש יותר
(לכאורה)
שלידת משה רק מבטלת הענין הבלתי־רצוי שב־ מיתתו,
בדוגמת ביטול האפשרות ד״אני בולע אותן" כיון ש״פעמים
(כולל ובמיוחד "עכשיו")
בולעין",
אבל החודש עצמו נשאר במעמד ומצב ש״אין לו זכות ומזלו אין לו זכות",
ובודאי לא באופן שיש בו מעלה וזכות יתירה לגבי שאר חדשי השנה?
ג. ויש לומר הביאור בזה:
ע״פ הידוע" שביום הולדתו של אדם "המזל השולט ביום ההוא עוזר לו"",
היינו,
שהמזל דהיום עוזר להאדם ש־ "מזלו
(של האדם)
גובר"
(כלשה הכתוב" "וגבר ישראל"),
יש לומר,
שביום הולדתו של משה - "משה הוא ישראל" וישראל הם משה..
נשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל" 31
(וכיון ש״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"",
כולל משה את כל בנ״י עד סוף כל הדורות)
- גובר מזלם של ישראל".
ומזה מובן גם בנוגע להמזל דהזזודש - שבחודש שנולד בו משה
("הוא ישראל")
עוזר המזל של החודש להתגברות המזל דישראל,
ולכן "אדר דבריא ותקיף מזלי׳",
היינו,
שלידת משה
("הוא ישראל")
בשבעה באדר פועלת על כל החודש" שבו גובר
(בריא ותקיף)
מזלם של ישראל.
ועפ״ז יש לומר,
שסיום דברי המדרש ״והוא לא ידע שבשבעה באדר..
נולד משה" הוא תשובה גם על זה ש״אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות״ - שאין צורך בהזכות של אדר ומזלו
(כבשאר החדשים,
שיש צורך בזכות של החודש והמזל שלו,
"זכות פסח" וכיו״ב/ בגלל שישנו ענין נעלה יותר מהזכות של החודש ומזלו -
(התגברות)
המזל דישראל,
כיון שלידת משה
("הוא ישראל")
בחודש אדר פועלת העזר דמזל החודש
(אף שאין לו זבות)
להתגברות המזל דישראל 35 .
משה ידו וגבר ישראל•.
ולהעיר,
שפסוק זה קוריו בפורים,
שהתחלתו בשבעה טנדר,
ויש לומר,
שבזה מרומז שהנתינת־כח להנם דפורים הו״ע,
וגבר
(מזלם של)
ישראל* בלידת משה.
ג',
ועש״ק וש״ק פ׳ ומנוח,
ז׳ יו״ד מ״א אדר ראשון
ד. ויש לומר,
שהתגברות מזלם של ישראל בחודש אדר
(בגלל לידת משה)
ניכרת גם בכך שחודש אדר הוא חודש העיבור*,
חודש כפול
(ב׳ חדשים,
ששים יום/ ועל ידו דוקא נשלם החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה",
ועד לאופן של שלימות ותמימות
(,
שנה תמימה"")
יותר משנת החמה״ - כי,
מכל,
חדשי השנה
(ש)
הם חדשי הלבנה"* 4 השייכים לישראל ש״דומין ללבנה ומונין ללבנה"* 4 ו״עתידים להתחדש כמותה"* 4
(משא״ב אוה״ע שדומין ומונין לחמה* 4 / גדלה מעלתו של חודש אדר
(,
בריא ותקיף מזלי׳")
שבו גובר מזלם של ישראל.
וכמה פרטים בזה:
א) אדר דשנת העיבור כולל שני חדשים - שהחידוש דמולד הלבנה,
שרומז על החידוש דישראל,
הוא באופן ד,
כפלים
(לתושי׳)
"* 4 .
ב) באדר דשנת העיבור יש ששים יום - שרומז על הענין דביטול בששים,
היינו,
נתינת־כח לביטול כל ענינים בלתי־רצויים 44 והפיכתם לטוב,
ועד שראויים לאכילתם של ישראל להיות דם ובשר כבשרם,
כמשל,
דברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש" 4 .
ג) ועוד ועיקר: על ידו נעשית השליטות דכל חדשי הלבנה שמשתווים לשנת החמה - שרומז על קיום היעוד 44 ,
והי׳ אור הלבנה כאור החמה וגו׳ שבעתיים טמיר שבעת הימים",
לעתיד לבוא,
כש,
עתידים להתחדש כמותה".
וכל זה מודגש יותר בקביעות שנה זו שר״ח אדר ראשון חל ביום שלישי וביום רביעי:
יום שלישי שהוכפל בו כי טוב 47 -,
כפליים לתושי׳",
ומתקן גם הענין ה־ בלתי־רצוי דיום שני
(שנבראת בו מחלוקת• 4 /,
אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום" 47 ,
ויום רביעי - שבו נתלו,
שני המאורות הגדולים"* 4 ,
שרומז,
שיהי׳ אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית,
כמו שהיתה קודם'מיעוטה שנאמר ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים"* 4 .
ועוד ועיקר - צירוף ב׳ הימים דר״ח אדר ראשון,
שלישי ורביעי,
ג׳ וד׳: הצירוף דג׳
(שלישי)
וד׳
(רביעי)
הוא
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
"גד"• 5 ,
שפירושו "מזל טוב"",
שבזה מודגש עוד יותר הענין ד״בריא ותקיף מזלי׳".
וענין זה קשור עם לידת משה בשבעה באדר - כמרומז בצירוף המספרים ג׳ וד׳ יחדיו שעולים שבעה 52 ,
היינו,
שלידת משה בשבעה באדר פועלת התגברות המזל
("בריא ותקיף מזלי׳")
בכל חודש אדר,
שנכלל בב׳ הימים דראש חודש,
ג׳ וד׳,
"גד" "מזל טוב"
(בריא ותקיף).
ה. ויש לבאר תוכן הענין דהתגברות מזלם של ישראל
(מצד לידת משה)
בחודש אדר - בעומק יותר:
״מזל׳ דישראל - קאי על שרש הגשמה למעלה,
כידוע" שירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף היא הארה מהנשמה בלבד,
אבל עיקר הנשמה ומקורה נשאר למעלה,
ונקראת "מזל"
("אדם
(ד) אית לי׳ מזלא"" 5 ו״הכל תלוי במזל" 55 / מלשון "נוזל",
שהוא המקור להיות נוזל ממנו ההשפעה ורוח חיים.
וזה שאמרו חז״ל“ "אין מזל לישראל" - קאי על מזלות השרים וכוכבים אשר חלק לכל העמים 56 ,
שישראל הם למעלה ממזלות אלו,
אבל גם לישראל יש מזל,
ואדרבה,
המזל דישראל הוא נעלה יותר באין־ערוך משאר המזלות,
כי,
המזל שלהם הוא מבחי׳ "אין"
(ע״ד מ״ש• 5 "וה־
חכמה מאיו תמצא"),
אין שאינו מושג
(ולכן יש בהם ענין המס״ג שלמעלה מהשכל).
וענין זה מודגש בלידת משה
(בחודש אדר)
שהיא גם הלידה דישראל
("משה הוא ישראל״)
— כי,
לידה קשורה עם עצם המציאות שלמעלה משנו
(שהרי בעת הלידה אינו נקרא בשם)",
ורומז על עצם הנשמה שלמעלה מ״חמשה שמות
(שxקראו לה""
(למעלה אפילו מ״יחידה" שגם היא ״שם״ לעצם הנשמה 1 ^x וזהו תוכן הענין דהתגברות מזלם של ישראל,
עצם הנשמה,
בחינת "אין"
(בחודש אדר).
ועפ״ז יש לבאר הקשר והשייכות ד־ לידת משה לפורים
(שהמן לא הי׳ יודע שבשבעה באדר נולד משה)
- כי,
"אנו רואים שכל הימים שהיו בנ״י בסכנה מפני גזירת המן..
היו כולם בבחי׳ מס״נ ממש״..
כי בכל שעה ושעה היו מוכנים למסור נפשם להריגה ולא לעבור דת ח״ו",
"מסירת נפש על קדוש השם,
שהרי אם רצו להמיר דתם לא הי׳ המן עושה להם כלום,
שלא גזר אלא על היהודים,
אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה,
ולא עלה להם מחשבת חח ח״ו״א והכח לזה הוא ע״י התגלות עצם הנשמה,
שזהו תוכן העניו דלידת משה
(בחודש אדר"/ גילוי
(לידה גם מלשון גילוי)
העצם דישראל.