משא״כ דקר תוקף פון "ויגש אליו יהודה" איז באשטאנען אין דעם אז ער איז צוגעגאנגען צו יוםף׳ן בלי קבלת רשות תחלה
(כנ״ל/ און האט אויף אים גע׳פועל׳ט
(אז "ולא יכול יוסף להתאפק גו""■/ וואס דאס באווייזט אויף א תוקף וואט רעכנט זיר ניט מיט דער הנהגת המדינה ומנהגו של עולם כו׳”.
דאס הייסט - א חיבור פון צוויי הפכיים
("כרצון איש ואיש")
: צחאמען דערמיט וואם יהודה האט געוואוסט אז ער דארף אנקומעז צו יוסף׳ן
(בכדי צו באפרייען בנימין׳ען/ ביז אז יהודה זאגט אים,
כמוך נפרעה"
[וואם דערפאר האט ער
(יוסף)
בכח צו ממלא זיין בקשת יהודה,
און אויך - אז דערמיט האט יהודה שולל געווען או יוסף זאל אים אפשיקן צו פרעה מיט דער טענה אז "הכסא אגדל ממד"],
האט ער זיר געפירט מיט דער גאנצער ברייטקייט
(כאילו ווי ער דארף ניט אנקומען צו יוסף׳ן)
און "ויגש אליו יהודה" מיט א תוקף וכר!
און דעריבער איז דוקא לאחרי,
ויגש אליו יהודה" האט מען באקומען דעם כח - בסיועו של יוסף - אז עם זאל זיין "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן",
"מיטב הארץ",
אז אע״פ וואס מ׳געפינט זיר אין ארץ מצרים,
מלשון מיצרים וגבולים",
תחת מלכותו של
(מלסוי)
זיז מנה דהיפד קבלת עול בטליסות נדקות ודקות,
ולכו,
רק אדפת הנהני□ לא קנה•
(פרשתנו פז,
נס,
ודוקא די יהודה נקשה הנה לנרר ג□,
אדמה נהנים",
קיי״ש.
פרעה,
ווערט דארט "וישב ישראל",
באופן של ישיבה אמיתית,
און נאכמער -"ויאחזו בה",
זיי באקומעז דארט אז אחוזה"
(ובאופן של אחיזה"/ וואם דאס באווייזט אויף אן
(אחיזה ב)
תוקף באופן אז זיי ווערן דארט בעה־ב,
ביז אז,
ויפרו וירבו מאד",
באופן שלמעלה סמדידה והגבלה.
און דאס ברענגט דערנאד גלייד "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"",
אז אין מצרים האט ער חיים טובים"
(שבע עשרה בגימטריא טוב")
וחיים אמיתיים ברוחניות ובגשמיות.
יא. דערמיט איז אויר פארשטאנדיק די שייטת פון "ויגש אליו יהודה" מיט "ודוד עבדי נשיא להם לעולם"
(אין דער הפטורה):
דער תומי פון הגשת יהודה ליוסף -וועלבע קומם דורך זיין םארבונד
(דורך
(יהודה מלשון)
הודאה לה׳")
מיט דעם אויבערשטן שלמעלה מהנהגת העולם <וד עם ווערט נתגלה לע״ל)
- איז א הכנה וועלכע גיט דעם כח צו ברענגעו די גאולה האמיתית והשלימה,
ווען עם ווערט נתגלה בתכלית השלימות בכל העולם כולו דער תוקף פון "ודוד עבדי נשיא להם לעולם",
פארבונדן מיט דער שלימות התוקף של הקב״ה
(וועלכער האם דעם כח צו אויפטאן "רצון יראיו יעשה",
דעם חיבור פון רצונות הפכיים/ אזוי אז דאם פועל׳ט אויד אויף כל האומות,
"וידעו הגוים כי אני ה׳"".
וכ־
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
פם״ד הרטבים" אז מלר המשיח.
ילחם מלחמת ה׳ כו׳ ונגח כל האומות שסבי־ ביוי,
און פועל׳ט,
אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בולם בשם ה׳ לעבדו שבם אחדי".
וכמבואר בכ״מ״י,
אז דער כח אויה דעם גילוי פון,
ודוד עבדי נשיא להם לעולם"
(מעלת יהודה)
קומט פון דעם וואט פריער איז געווען,
ויגש אליו יהודה",
אז יהודה איז מקבל די השפעה פון יוסף,
און דורך דעם ווערט.
נתגלה די מעלה פון יהודה,
•ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
ע״ד דער ענין פון סמיכת גאולה לתפלה■ 1 ,
וואס טוט אויף אז אויך אין תפלה
(מלכות,
יהודה)
ווערט נמשך דער ענין הגאולה
(פון יוסף,
יםודx ביז אז עט ווערט,
גאולה אריכתא״י 2 ,
אז מלכות עגמה ווערט "המלארי 3 ה־ גואל"".
וע״פ הנ״ל יש להוסיף בזה,
אז אין,
ויגש אליו יהודה״ איז מודגש -נוסף גו דער ביטול וקבלה פון יוסף -אויך ובעיקר דער תוקף פון יהודה
(מגד מעלתו אויף יוסף/ און דאם וואם ער דארף גו אים אנקומען איז נאר בכדי גו
מגלה זיין תקפו בשלימות,
ווי עס וועט זיין לע״ל.
יב. ע״פ הנ״ל וועט מען אויך פאר־ שטיין דער לימוד און הוראה פון,
ויגש אליו יהודה" בנוגע אונזער דור און אונזער תקופה,
שטייענדיק גלייך פאר דער גאולה האמיתית והשלימה:
מט קוקנדיק אויף דעם תוקף פון יהודה בזמנו און מרדכי בזמנו און פון גדיקים און אידן בכל הדורות - זיינען איו אלע דורות געווען הגבלות מן החוץ,
סגד אוה״ע און זייערע גזירות אויף אידן ר״ל היל״ת וואס האבן ניט אלעמאל דערלאזס אידן גו זיך פירן מיטן גאנגן תוקף און בעה״ב׳ישקייט.
משא״כ בדורנו זה ובזמננו זה,
זעט מען בפועל אז עם זיינעז ניטא די בלבולים פון אמאל,
און אוה״ע לאזן אידן זיך פירן כרגונם,
און דעריבער איז אין הדבר תלוי אלא ברגונם פון אידן אז עם זאל זיין,
ויאחזו בה וירבו ויפרו מאד",
ווי עם פירט זיך אויס בפועל בכו״ב מקומות,
מיטן גאנגן תוקף און ברייטקייט,
סיי במדינה זו
(ארגות הברית),
א מלכות של חסד,
וועלכע לאזט אידן זיך פירן ווי בא זיי קומט אויס ברגונם,
ועד״ז בכו״כ מדינות כעולם.
און בשנים האחרונות זעט מען ווי אויך אין די מדינות וואו עס זיינען פריער געווען כסה הגבלות כר,
זיינען די הגבלות אראפגעפאלן,
וכמדובר כמ״ם.
ואדרבה: ניט נאר וואם אידן זיינען פריי גו זיר פירן ווי זיי ווילן,
נאר נאבמער - די ממשלוח פון אוה״ע זיינעו זיי אין דעם מסייע!
ונוסף אויף דעם וואס אידן קענען זיר פירן בדרך התומ״ג אין זייערע איי־ גענע ד׳ אמות - זעט מען אויך בפועל,
ערס ויגש,
ז׳ טבת
אז בשנים האחרונות ווערני *לז לייב־ טער און לייכטער בו אויפטאן דעם,
ויאחזו בה" בכל מקום ומקדם בכל מר תבל,
ווארום די וועלט — ניס נאר אידן נאר אויר אוה״ע - איז א בלי אויף אויפנעפעז מינים פון אידישקייט,
תורה ומצוות,
און בנוגע צו אוה״ע - די שבע מצוות בני נח".
ביז - ווי גערעדס און מעורר געווען כמה פעמים לאחרונה - אז לויט דער הודעה פון כ״ק מו״ח אדסו״ר נשיא דורנו,
האט מען שוין פארענדיקט אלע הכנות צו דער גאולה,
און איצטער דארף מען נאר ממשיך זיין די גאולה בפועל אין גשמיות וחומריות העולם
(חומריות וואט ווערט איבערגעמאכט אויף גשמיות/ בגלוי לעמי בשר.
[ווארום ניט קוקנד׳יק אויף דעם תוקף פון דער עבודה פה אידן אין גלות,
און אפילו ווי זיי שטייען אין גלות אין א מצב פה גאולה רוחנית,
איז דאם נאך אלץ ניט די שלימות פון גאולה בפשטות,
בגלוי ממש בעוה״ז הגשמי,
מיט די אלע הנהלות פון גלות,,
בנים שגלו מעל שולחן אביהם״״,
כולל - דאם וואט אידן זיינען דעמולט ר״ל אזוי ווי אן,
עגונה",
וואט בעלה
(הקב״ה)
הלך למדינת הים" לאחרי האירוסין• 4
(ביצי״מי 5 /
ביז עם וועם זיין די נישואין" בגאולה האמיתית והשלימה"/
היינט דארף מען נאר אויפעפענען די אויגן,
וועט מען זעו ווי די ממצע וועלט מאנס אז יעדעד איד זאל שוין שטיין אין דעם מעמד ומצב פון גאולה האמיתית והשלימה.
ויש לומר,
אז דאם גופא איז דער טעם פאררדאם מ׳זעם היינט ווי אידן קע־ נען שטיין בעניני היהודים מימן גאנצן תוקף און בעה״ב׳ישקייט אויך אויף אוה״ע - ואין הדבר תלוי אלא ברצונם - ווארום היות,
אז מ׳שטייט גלייך פאר דער גאולה,
ווען עם וועט נתגלה ווערן בפועל ווי,
ועבדי דוד נשיא להם לעולם״,,
וידעו הגוים כי אני ה׳״ -דעריבער שייגלט זין■ עם אפ בפועל אין דעם מצב פון אונזער דור,
אלם הכנה וואם פירט גלייך אריין צו דער גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ולהוסיף,
אז דאם איז אויר מרומז אין,
ויגש אליו יהודה",
אז צוזאמען מיט דעם סיוע פון דער תוקף העבודה פון יוסף שבדורנו - כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
האט מען אויך דעם,
ויגש אליו יהודה",
משיח שיבוא בקרוב ממש,,
ודוד עבדי נשיא להם לעולם",
וועלכער קומט בסיוע ונתינת כח פון יוסף
(שבדורנו/,
כמוך כפרעה",
(פרעה דקדושה)
ד,
את־ פרעו ואתגליין מעי׳ כל נהוריף".
י) 211 90488 - >1וו 211>
(98
׳ט!* 261 0.
1 0.
8
0״>*11,
0 - 4110*0 004
בטעם הדבר האס ער מסביר געוועו 6 ^ ווייל אין עולם,
מלשון העלם והסתר",
איז א דבר חשוב קאסט געלט.
ויסודו במאחז״לי• -,
אסיא דמגן במגן,
מגן שוה•,
ועאכו״ב אז אווי דארף זיין בנוגע צו דברי תורה וואס תורה מביאה רפואה לעולם"]
■
וכל הזריז הרי זה משובח - מ׳זאל אננעמעו החלטות בזה איצטער,
אז דאס מקיים זיין בהקדם האפשרי,
כולל דורך מאכן א הזמנה מראש
(און דערפאר אפצאלז)
ארח א מינוי צו באקומען נייע ספרים וואם קומען דערנאד ארוים
(בלשון הידוע געדרוקט אין כמה ספרים - "פרענומעראנטך/ את בשעת ההוצאה לאר פון דעם ספר באקומען דאס די מנויים תיכף ומיד.
אזוי אז איד א גלייכע זאך אוים־ נוצן דעם מנהג ישראל,
צו געבן ספרי קודש הנדפסים אלם א מתנה צו אנדע־ רע,
כולל קליינע קינדער,
פאר זייער א שמחה אדער פאר א חג וכיו״ב.
יד. ויהי רצון,
אז דויד דעם וואם יעדערער וועם מרחיב זיין זיינע פעולות
אין באקומען נייע ספרים - וועט דאם נאכמער צואילן דער קיום בפועל פון,
ויגש אליו יהודה* בפדיון שבויים פון בנימין — אז עם קערן זיך אום אלע ספרים וכתבים פון רבותינו נשיאינו למקומם האמיתי,,
בית רבינו שבבבל*׳ 7 ,,
770• בגימטריא,
פרצת" 8 ,
און זיר דארט מצטרף זיין צו אלע ספרים וכתבים פון רבותינו נשיאינו.
ותיכף ומיד ממש זאל דאם מיט זיר מיטברענגען דער פדיון שבויים פון אלע ניצוצי קדושה אין דער וועלטי 9 ,
און תיכף ומיד ממש ממש,
גייען אלע אידן,,
בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו•",
ו,
כספם וזהבם אתם" 10 ,
כולל אלע זייערע ספרים וכתבים - לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
לביהמ׳״ק השלישי,
לקדש הקדשים,
וואו דער אבן השתי׳ געפינט זיד בלי שינוי מזמן בריאת העולם",
וכל זה תיכף ומיד ממש.
סטי חשיחזח - ח׳תשנ״ב
משיחות ליל מום♦ ג' פ׳ מחי,
עשרה מעת
(יהפך לשממה)
וש״פ ויחי,
י״ד טבת ה׳תשנ״ב
א. פרשת ויחי היא סיום וחותם ספר ראשון
(גם במעלה וחשיבותי)
דחמשה חומשי תורה,
ספר בראשית
(גם מלשון ראש/ הנקרא "ספר הישר",,
ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים״־ _ ״מעשה אבות סימן לבנים״ 3 - שמהוה הוראה ונתינת־כח לכללות עבודת ה״בנים"
(כל בנ״י)
שמתחילה ב״ואלה שמות בני ישראל",
ונמשכת בכל הד׳ ספרים שלאח״ז,
ובכל כ״ד ספרי קודש דתורה נביאים וכתובים,
עד ל״דברי הימים",
דברי ימי בנ״י עד סוף כל הדורות.
ומודגש בשמה ובתוכנה של הפרשה שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה:
שם הפרשה - ״ויחי יעקב״• - שכיון ש״יעקב" הוא "בחירי האבות"•,
מהווים חיי יעקב הסך־הכל ד״ספר הישר",,
ספר אברהם יצחק ויעקב",
ועל ידו נמשכים
לכל בנ״יי כל עניני האבות שב״ספר הישר"
(וההמשכה עצמה היא באופן ד־.
ישר• יחזו פנימו״י/ ועד שנעשה המעמד ומצב ד״ויחי יעקב" אצל כל בנ״י עד סוף כל הדורות.
ותוכן הפרשה - ברכת יעקב לבניו"■
(ולפנ״ז גם ברכתו לבני יוסף 1 ■,
"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי״■)
-המשכת
(ברכה מלשון המשכה■■)
עניני יעקב לכל בניו,
י״ב השבנוים•׳,
שכוללים כל בנ״י עד סוף כל הדורות.
עשרה בשבת
(יומן לשמחת)
זש״פ זיתי,
י״ד שבת
ובלשון חז׳ל":,
יעקב אבינו לא מת",,
מה זרעו בחיים אף הוא בחיים״•■ -שחיי יעקב הם חיים נצחיים עי״ז שנמשכים אצל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות,,
זרעו בחיים",
חיים אמיתיים ע״י לימוד וקיום התורה,,
חיינו ואורך ימינו"",
ענינו של יעקב,
כמ״ש• 1 ,
ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".
ובסיום קריאת פרשת ויחי שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה מכריזים,
חזק חזק ונתחזק"*■
(כמנהג
ושמעון יהיו ל")
- ראי׳ ושמיעה
(רמז מר* ריש פרשתנו.
ובכשוף ולאז״ז גאה ההתחלקות וסוסי *ופני העבודה די״ב השבוזים,
שהחוזלקות וו הי* גם ביתם להקירוב וריחוק ל*׳ מבי *ופני העבודה העיקריים דדאי׳ ושמיעה
(וראה גם סה״ש ה׳תש״ג ח״א עי 3־232).
ישראל״)
- ש״ויחי יעקב" מהוה חיזוק על העבודה דכל בנ״י עד סוף כל הדורות.
וע״פ הידוע שפרשיות התורה שייכות במיוחד 7הזמן שבו קורין פרשיות אלה׳ 1 - יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשת ויחי
(סיום ספר ראשון שבתורה,
ספר הישר,
שמהוה נתינת־כח וחיזוק לעבודת בנ״י בכל הדורות)
לעשרה בטבת,
ובפרט בקביעות שנה זו,
שעשרה בטבת חל ביום השלישי דפרשת ויחי,
ויום ה־ ש״ק פרשת ויחי
(שבו נעשה העילוי והשלימות
(.
ויבולו"")
דעשרה בטבת)
הוא ביום י־ד טבת,
ערב והתחלת ט״ו טבת
(שמתחיל במנחת שבת"),
שבו "קיימא" סיהרא
(דחודש טבת)
באש־ למותא"",
כולל ובמיוחד השלימות ד־ עשרה בטבת,
כדלקמן.
ב. ובהקדם ביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת:
בעשרה בטבת,
א׳ מד׳ הצומות ש־ חיובם מדברי סופרים",
ישנו חומר לגבי שאר הצומות
(ואפילו לגבי תשעה
ספר המיתית - ה׳תשנ״ב
באב ש״לילו כיומו׳" 1 ,
דלא כשאר הצומות שמדברי סופרים שהם רק ביום ולא בלילה")
בדוגמת הצום דיוהכ״ם שחיובו מן התורה - ש״אפילו הי׳ חל בשבת
(בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראי"־,
כולל גם משד זמן לאחרי החורבן,
כשהי׳ ב״ד סמוך" שהיו מקדשין ?"פ הראי׳)
לא היו יכולין לדחותו ליום אחר,
מפני שנאמר בו>־ בעצם היום הזה,
כמו ביום הכפורים"־־.
ויש לומר ההסברה בזה־־:
ד׳ הצומות נקבעו בגלל ד׳ מאורעות הקשורים עם החורבן שאירעו בהמשך זה לזה - ועל סדר המאורעות: בעשרה בטבת - ״סמך מלד בבל..
על ירושלים והביאה במצור",
בשבעה עשר בתמוז - "הובקעה ירושלים",
בתשעה באב - "חרב הבית בראשונה ובשני׳",
ובשלישי בתשרי - "נהרג גדלי׳ בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת כו"*־.
וכיון שבעשרה בטבת היתה התחלת
(כל המשך המאורעות של)
החורבן,
ובהתחלה יש תוקף גדול יותר לגבי ה־
המשך שלאח״ז ולפעמים גם לגבי סוף כל הענין,
לכן יש בו חומר גדול יותר משאר הצומות הקשורים עם המשך וסוף החורבן.
ומזה מובן גם בנוגע לעניו הטוב שבצומות־־ - שעשרה בטבת הוא ההתחלה והפתיחה להענין הטוב שבכל הצומות
(כדלקמן),
שלכן,
ה״ז ביתר שאת וביתר עוז מבשאר הצומות
(כולל גם תשעה באב שבו נולד משיח צדקנו",
התחלת הגאולה),
כבכל פתיחת דבר חדש בעניני קדושה־־.
ג. וביאור הענין:
יום התענית הוא
(כלשון הכתוב•־)
"יום רצון לה׳",
כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובהי־ ש״הצום הנרצה הוא יום רצוף - "עת רצון" בנוגע לענין התשובה",
שעל ידה מבטלים החורבן
ימירה בטבת
(יה8ך לשמחה)
זש״ס מתי,
י״ד טבת
והגלות ומביאים הגאולה -,
אין ישראל נגאלין אלא בתשובה,
ובבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה..
ומיד הן נגאלין׳".
וענין זה
(כוונת היום בשביל התשובה שמבטלת החורבן והגלות ומביאה הגאולה)
מודגש בעשרה בטבת יותר סבשאר האומות:
כש״סמך מלך כבל..
על ירושלים והביאה במצור״ - עדיין לא פגע בירושלים עצמה
(בהבתים שבה,
ובודאי לא בהבית העיקרי,
בית המקדש/ ואפילו לא בהחונזה שמקיפה ומגעה על ירושלים,
שגם החומה היתה בשלינזותה,
ומלך בבל נשאר מחוץ להחומה
(משא״ב במאורעות שלאח״ז שבגללם נקבעו שאר הצומות/
[אלא שעצם העובדה שהי׳ ביכלתו ועד שהקיף את החומה ועשה מצור על ירושלים,
באופן ש,
אין יוצא ואין בא"",
ובמילא לא היו יכולים להכניס מזון לעיר וכו׳ - הו״ע בלתי-רצוי" עד לקביעת תענית/
והכוונה במאורע זה
(מצור על ירושלים,
אבל מצור בלבד,
מבלי לפגוע בירושלים עצמה,
אפילו לא בחומת ירושלים)
היתה כדי לעורר את בנ״י לשוב בתשובה מיד",
שעי״ז יתבטל הענין
הזכירות בו״
(רמב-ם הל׳ גירושיו 0<חנ - שיזור היופי דפוגאי זשרה במבחג - וראה בארובה סמ ועזרא ודא ז׳ 228 ואילך.
הבלתי-רצוי נזתחלתו
(ובמילא לא יבוא מזה המשך המאורעות הבלתי־רצויים דהחורבן והגלות).
ונמצא,
שבעשרה בטבת מודגש ר״עת רצוף בנוגע לעבודת התשובה שמבטלת החורבן ומביאה הגאולה יותר מבשאר התעניות״ - כיון שלא הי׳ בו ענין של חורבן בפועל
(שהרי גם חומת ירושלים נשארה בשלימותה/ כי אם דבר שיש בו כדי לעורר לתשובה,
שעי״ז ישארו ירושלים וביהמ״ק בשלימות
(שלילת החורבן).
ד. ויש להוסיף בביאור ענינו ה־
מט,
ב) שע״י "הרהור תשובה" נעמה "צדיק
(ועד לעדי?)
גמור"
(כגירסת האור זרוע טקי״ב).
ולא עוד אלא ש״זכאי חסידי• בכל יומא ויומא..
עבדיז תיובתא מלימחא"
(זהר פר שתנו רג סע״א/ ו״איתא בתיקונים שאפילו אס הי׳ זדיק- א׳ חדור בתשובה מלימה בדורו הי׳ בא ממית"
(מאסרי אדה״ז הקצרים ע׳ תג).
ססר השיחות - ח׳תשנ״ב
מיוחד של עשרה בטבת - הן בנוגע להתחלת החורבן דביהמ״ק והן ובעיקר בנוגע להתחלת
(הגאולה ו)
בנין ביהמ״ק:
בהנוגע להמצור על ירושלים
(בעשרה בטבת)
מזינו בנבואת יחזקאל".
ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך וביו העיר גו׳ והיתה במצור גו׳ אות היא לבית ישראל"
(.
שכך תבוא ירושלים במצור"").
ויש לומר,
שבהסימן להמצור ע״י.
ברזל״ נרמז גם חורבן ביהמ״ק - כי,
"ברזל" מושלל בביהמ״ק",
כס״ש",
והבית בהבנותו אבן שלמה גו׳ ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו״“,
כיון ששייך לחורבן ביהמ-ק,
כדאיתא במדרש*־.
וזאת התרומה גו׳
זהב וכסף ונחושת״..
אבל ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש" למה שנמשל בו אדום שהחריבו בימז־דו״”.
והתיקון לזה ע״י ברזל דקדזשה”:
אמרו חז״לי־,
כל ת״ח שאינו קשה כברזל אינו ת״ח..
דכתיבי־ ארץ אשר אבני׳ ברזל,
א״ת אבני׳ אלא בוני׳",
שזהו״ע ד״קשה עורף" למעליותא•־,
החוזק והתוקף
(ברזל)
דעצם הנשמה",
שעי״ז מבטלים הברזל דלעו״ז שהוא
(קשיות העורף דןהיצה״ו־“.
וענין זה שייר במיוחד לעשרה בטבת - כי,
כוונת המצור
(מצור בלבד,
ללא פגיעה אפילו בחומת ירושלים)
היתה
עשרה בסבת
(יחפך לעומתה)
וש״פ מחי,
י״ד טבת
לעורר על התשובה כדי שגם חומת ירושלים תשאר ותהי׳ בשלימותה
(פיל)
וענינו בעבודת ה׳ - השמירה על שלימות התורה,
"אני הומה זו תורה"",
באופן של חוזק ותוקף ד״ברזל" דקדושה,
"אבני׳
(בוני׳,
תלמידי חכמים)
ברזל*.
ויתירה מזה - שגם הכוונה והתכלית בהמשך המאורעות דהמצור עד לפעולת הברזל בחורבן ביהמ״ק
(כיון שלא עשו תשובה כו׳/ היא,
כדי שתהי׳ שלימות ה-"ברזל* דקדושה בבנין ביהמ״ק השלישי:
איתא במדרש" ש״זהב וכסף ונחושת" הם כנגד ג׳ האבות אברהם יצחק ויעקב - ״זהב זה אברהם..
כסף זה יצחק..
ונחושת זה יעקב".
וע״פ הידוע" שגם בתי מקדשות הם כנגד אברהם יצחק ויעקב,
״אברהם שכתוב בו הר..
יצחק שכתוב בו שדה..
יעקב שקראו בית"",
יש לומר,
שזהב וכסף ונחושת הם כנגד ג׳ בתי מקדשות: זהב כנגד בית ראשון,
כסף כנגד בית שני,
ונחושת כנגד בית שלישי.
וההסברה בזה״ _ שק״י יעקב שענינו תורה
(כנ״ל ס״א/ נעשה גם הבירור של "נחושת"
(מלשון נחש",
נחש הקדמוני,
שהו״ע הקליפה,
שביתרו ע״י "נחשת" דקדושה"/ שעיקרו ושלימותו בביהמ״ק השלישי כנגד יעקב.
ויש להוסיף,
ש״נחושת" רומז גם על
המעמד ומצב דזמן הגלות
(לאחרי חורבן בית שני),
ואילו השלימות דביהמ״ק השלישי מרומזת מהבירור ד״ברזל" דלעו״ז,
שלמסה גם מ״נחושת"",
שעי״ו באים ל)
השלימות ד״ברזל• דקדושה:
זהב וכסף ונחושת הם בסדר דמל-מעלה למסה - שזהב הוא המשובח ביותר,
כסף הוא למסה מזהב,
ונחושת למטה גם מכסף.
ומרומז גם בהר״ת שלהם: "זהב",
ר״ת "זה הנותן בריא",,
כסף",
ר״ת "כשיש סכנת פחד",
ו״נחו־ שת",
ר״ת "נתינת חולה שאמר תנו"".
ועפ״ז י״ל,
ש״זהב" מורה על
(המשכן חבית ראשון שהי׳ בשלימות
("זה הנותן בריא"),
ו״כסף" מורה על בית שני שחסרו בו חמשה דברים"
(שלכן "יש סכנת פחד• שמא יהי׳ עוה״ם החסרה ח״ו דביהמ״ק כולו/ ו״גחושת"
(שלמטה מזהב וכסף)
מורה על המעמד ומצב דזמן הגלות,
שבגלל החסרון דביהמ״ק נעשים בנ״י במעמד ומצב של "חולה שאומר תנו",
שזוהי הבקשה והדרישה מהקב״ה ליתן
("כל הנותן בעין יפה הוא נותו״יי)
את ביהמ״ק השלישי שיחי׳ בתכלית השלימות
(גס לגבי המשכן ובית ראשה)
- "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"",
"בנעא ד־ קוב״ה״יי,
בית נצחי
(שאין אחריו חורבן).
ויש לומר,
שמעלת הנצחיות דביהמ״ק השלישי
(שלאחרי החורבן דבית ראשון
ספר המיתות - ה׳תימ״ב
ובית שני יבנה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן)
- מרומזת בהחוזק והתוקף ד,
ברזל" דקדושה.
ה. ובסגנון דתורת הקבלה והחסידות:
ידוע 74 ש,
ברזל" ר״ת בלהה רחל ולפה לאה,
ד׳ נשי יעקב שהן האמהות די״ב השבטים,
וכנגדן יש גם ד׳ בחי׳ כגוקבא דקליפה,
כמ״ש בעוגיי,
ערשו ערש ברזל",
שהן הלעו*ז דד 75 האמהות שבקדושה.
ולהוסיף,
שגם סדרן של ד׳ האמהות שב״ברזל"
(בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה,
שפחה לפני גברתה)
הוא הסדר דלעו״ז -,
שפחה" כי תירש גברתה"".
ויש לומר,
שגם בקדושה ישנו הסדר ד״ברזל״ - שפחה לפני גברתה למעל־ יותא:
ובהקדם מעלת האמהות לגבי האבות,
כמ״ש באברהם,
כל אשר תאמר אליד שרה שמע בקולה",,
שהי׳ אברהם טפל לשרה בנביאות״• 7 - ע״ד ובדוגמת המעמד ומעב דלעתיד לבוא ש״נקבה תסובב גבר״י 7 ,,
אשת חיל עטרת בעלה"",
שספירת המלכות תתעלה למעלה מכל הספירות
(סוף מעשה במחשבה תחלה*^ שמעין זה הי׳ אצל האבות,
כמארז״ל"
, שלשה הטעימן הקב״ה בעוה״ז מעין ה־ עוה״ב,
אברהם יצחק ויעקב,
שנאמר בהם בכל מכל כל"".
ועד״ז בנוגע למעלת השפחות לגבי הגבירות
(בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה"),
כמ״ש ברחל שנתנה שפחתה
(בלהה)
ליעקב,
ואבנה גם אנכי ממנה"" - שהאמהות" הן בחי׳ מלכות דאצילות,
והשפחות הן בחי׳ מלכות בירידתה לבי־ע,
ועז״ני•,
אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה",
שהאבות שבונים המלכות ע״י נישואיהם עם האמהות",
לא רצו
(מצד עצמם)
לישא השפחות כיון שמאסו בהירידה לבי״ע
(ענינם של השפחות/ ואעפ״ב,
דוקא ע״י נישואיהם עם השפחות
(בחי׳ המלכות בירידתה לבי״ע)
נעשה בנין ועליית המלבות בתכלית השלימות
(,
שפחה כי תירש גברתה" למעליותא)".
ועד״ז יש לבאר גם בנוגע לביהמ״ק:
מבואר בדרושי חסידות" הטעם ש־ ביהמ״ק הי׳ מאבנים דוקא
(דלא כהמשכו שהי׳ מעצי שטים/ ועד ש״אין בוניו בו עץ בולט״ 8
(משא״ב שקוע״)
— כיון ש־
עשרה בטבת
(יחפך לשממה)
וט״פ ויחי,
י״ד טבת
היתה בו מעין השלימות דלעתיד לבוא שספירת המלכות תהי׳ למעלה מז״א
(,
אשת חיל עטרת בעלה"/ ולכן נבנה מאבנים,
דומם,
שמורה על ספירת ה־ מלכות,
ולא מעצי שטים,
צומח,
שמורה על ז״א
(אבל לא מברזלי• שלמטה מאבנים,
שמורה על ספירת המלכות בירידתה לבי״ע).
ויש לומר,
שבביהמ״ק דלעתיד לבוא" תתגלה מעלת המלכות
(לא רק כפי שהיא באצילות,
אלא גם ובעיקר)
בירידתה לבי״ע,
שתתבטא בהחוזק ותוקף
(לא רק דאבנים,
אלא גם)
דברזל שהוא חזק יותר מאבנים,,
ארץ
(ספירת המלכות)
אשר אבני׳ ברזל",
ע״ד מעלת השפחות לגבי האמהות
(שלימות בניז ועליית המלכות)
שמרומזת בהר״ת ד־,
ברזל"".
ש,
כל נלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותוי,
בגלוי דיל* מרד מ בולפג מזחל בהעלם,
פחת לביהפיק מרד לץ שקול).
ו. ואולי יש לומר,
שהשלימות ד־ נרזל דקדושה שבביהמ״ק השלישי תבוא
(לא רק בחוזק ותוקף הנצחיות,
אלא)
גם בכך שבנינו יהי׳
(לא רק מאבנים,
אלא)
גם מברזל,
שהברזל עצמו יהי׳ חדק מה־ בנין דביהמ״ק עצמו:
, ברזל אין כתיב..
במשכן ובמקדש..
שהחריב ביהמ״ק״ - קאי על בית ראשון ובית שני שנחרבו ע״י ברזל: משא״ב מקדש העתיד,
בית נצחי שלא שייך בו חורבן - לא שיין־ בו חשש מענין של ברזל דלעו״ז,
כיון שלעתיד לבוא תתבטל מציאות הברזל דלעו״ז",
ובמילא יכול וצריך להיות בנינו גם כברזל,
כדי להדגיש את העילוי והשליפות דהפיכת הברזל” שהחריב ביהמ״ק לברזל שנעשה חלק בהבנין דביהמ״ק.
ויש לומר,
שמ״ש בדברי הימים"
(כנוגע לפעולתו של דוד בהכנת כל הדרוש לבנין ביהמ״ק),
הכינותי לבית אלקי הזהב לזוע והכסף לכסף והנחושת לנחושת הברזל לברזל גו׳",,
וברזל מאה אלף ככרים״ - עיקרו ושלימותו במקדש העתיד" להבנות ע״י דוד מלכא
גבו•
(יבפות סב,,
ב) וד׳ נזד יעקב
(ר׳ת ברזל)
תם.
חופת ברזל■ דקדושה
(שעייז פהפכים ה,
קיר ברזל■ שבהנבואה דד הפזור על חופת ירושלים,
בדלקפו 0*0•
ספד הש״חזת - ה׳תשנ״ב
משיחא״י,
שבנינו יהי׳
(לא רק מזהב וכסף ונחושת בתכלית השלימות*• 1 ,
אלא)
גם מברזל"׳.
ז. עפ״ז יש לומר שענינו של עשרה בטבת הוא התחלת בנין מקדש העתיד בגאולה העתידה:
לנרות העזים ולחזוב האבנים הי",
זבל בנוגע להמשכו והמקדש עזמו מושלל הברזל לגמרי,
עי״ש.
ודאה השקדס מה בתודה שלימה שם.
וזיע גם מאסה בליז! עורב ש.
זויד בנק הבית החי
(מדק שם),
והיתה
(לא רק במקדש,
אלא גס)
במונח ההיזון שבמשכו
(ברייתא דמלאכת המשכן פ״א.
יל״ש תזוה רמז שסה ונסי׳ וית רענן/
ובסי׳ מהרדו
(לשבחו שבהערה 51):.
ומדש בסון• ד״ה א׳ והברזל לברזל וגו׳ מאה אלח ככרים ברזל,
יתכן שהי׳ זה בהזרות ולא בסנימה• -שהברזל הי׳ כבניו המקדש עזמו
(דלא בדעת הרסנק שהי׳ רק עבור הכלים לנרות העזים ולהזוב האבנים/ אלא בתזר ולא בפנים.
ורע היכן מזינו שהשתמשו בחזרות דבית ראשון בכמות ברזל גדולה כזו
(משזיב במקדש העתיד להבנות -.
אע׳ם שהוא נתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר*,
חש מקום לומר שבנינו יהי׳ גם בברזל,
בבפנים).
אע״פ שהמצור דעשרה בטבת הי׳ התחלת המאורעות דחורבן ביהמ״ק,
הרי,
כיון שהכוונה בזה היא שלאח״ז ועי״ז יבנה מקדש העתיד" 1 ,
בית נצחי,
נמצא,
שהתחלת המאורעות דחורבן ביהמ״ק היא גם
(ובעיקר)
התחלת הבניו דמקדש העתיד.
ועני! זה מרומז בהסימן שניתן בשייכות להמצור דעשרה בטבת -,
ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל גר אות היא לבית ישראל״ - שהכוונה והתכלית של
(התחלת)
החורבן ע* ברזל דלעו״ז,
היא,
כדי שלאח״ז תתגלה ה־ שלימות ד״ברזל" דקדושה בביהמ״ק ועתיד"׳.
קדושח שהיתה נו לא הי׳ זרק• כליא עורב
(ערוד ערד בל.
וראה תום׳ מדק שם.
תודה נליא מנחות קז,
א. תוד״ה כגון ערנק ו,.
א) חש לומר ההסגרה בזה - שבבית שני ודתה ההתעסקות ננירור והפיכת הלעדז"
(משאל בנית ראשון שמפני רוב קדושתו נדוזו החיצונים/ ולכן סודנו בו גם נרזל,
אבל,
רק הברזל שבמנורה שנא במקום כסף וזהב ומחופה בעז,
והברזל שבאמה נליא עורב על גג המקדש שהוא נמו בחוץ
(כניל הערה מ/ משא־נ בביהס״ק השלישי יהי׳ ריכח ברזל
(,
מאה אלף כנרים•)
בהננק עזסו,
כיון שיהי׳ בירור והפיכת הברזל נתנלית השלימזת.
עשוה בטבת
(יהפך לשמחת)
זש״פ ויחי,
י״ד טבת
ח. ויומתק יותר - שהשייכות לגאולה העתידה מרומזת גם בתוכנו של הזמן דעשרה בטבת:
חודש טבת הוא חודש העשירי 5 •■
(,
חודש העשירי הוא חודש טבת״“׳)
למנין החדשים מחודש ניסן
(,
חודש של גאולה""■/ ובחודש העשירי עעמו ביום העשירי,
עשירי שבעשירי -,
העשירי יהי׳ קודש״״• - שרומז על השלימות דגאולה העתידה שבה תהי׳ השלימות דעשר
(,
עלי עשור״י",
שירה עשירית•",
פרה העשירית ומנין העשירי׳",
וכן בארץ ישראל - לא רק ארץ שבע אומות,
אלא ארץ עשר אומות 1 ").
זאת ועוד: חודש טבת
(כולל ובמיוחד העשירי שבו)
הוא,
ירח 5 " שהגוף נהנה מן הגוף״•״ - שהגוף כביכול דלמעלה,
מהותו ועצמותו ית׳,
נהנה
(כביכול)
מה־
גזף
(דלמטה)
דכאו״א מישראל 5 ",
שקאי
(בעיקר)
על המעמד ומצב דלעתיד לבוא,
שאז הנשמה ניזונית מן הגוף•",
ויתירה מזה,
הנאת העצמות כביכול מן הגוף.
ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו -שעשירי בטבת חל ביום השלישי בשבוע שהוכפל בו כי טובי":
הפעם השני׳
(כפל)
ד,
כי טוב" היא בנוגע לבריאת,
דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו ל־ מינהו׳׳•״ - שזריעת הזרע כוללת ומהוה
(גם)
ההתחלה דצמיזזת הפירות.
ודוגמתו ביום השלישי שבו חל עשרה בטבת - שבקביעות זו מודגש ביותר שהתחלת החורבן והגלות היא התחלת הגאולה,
ע״ד ובדוגמת הזריעה שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה,
כידוע•" שהגלות נמשל לזריעה,
כפ״ש"׳,
וזרעתי׳ לי בארץ",
שעי״ז נעשית הצמיחה בריבוי גדול יותר,
כמארו״ל"׳,
כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין",
ועד לתכלית הריבוי עד
לדרך
(וזג סודם מלוקט ח-ב ק׳ רסס.
וינג ולכן ה-ז התחלת הגאולה,
ק- הקיבור והלידה דמזרח
(ראה לדל הקרה 36).
ססר השיחות - ח׳תשנ״ב
אין־סזף,.
פירותיהן־־■ ופירי פירותיהן עד סוף כל העולם" 5 ־׳.
ועי״ז מתגלה ונעשה שלימות הטוב"■ - ״הוכפל 5 ־׳ בו כי טוב״ - הטוב ד־ גאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ״ק,
גאולה נצחית וביהמ״ק נצחי,
גאולה השלישית וביהמ״ק השלישי,
כמ״ש•־■ "ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו".
ט. עפ״ז יש לבאר גס הקשר והשייכות לפרשת ויחי - סיום וחותם ספר ראשון
(הישר)
שבתורה,
והחיווק
("חוק חזק ונתחזק")
על כל הספרים שלאח״ז:
כיון שסיום וחותם ספר ראשון שבתורה הוא במעמדם ומצבם של בנ״י בארץ מצרים
(.
ויחי יעקב בארץ מצרים",
"ויישם בארון במצרים"/ שמזה נעשה התחלת הגלות
[כמודגש בד,
המשך בהתחלת ספר שמות״י
(שקורין במנחת שבת פרשת ויחי).
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה",
והמשכו בהתחלת שעבוד מצרים לאחרי ש.
וימת יוסף..
ויישם בארון במצרים״•־׳]
- יש צורך בחיזוק על בל זמן משך הגלות,עד
לעלי׳ מן הגלות אל הגאולה
[ובלשון חז״לי־■ "ראובן ושמעון נחתי! ראובן ושמעון סלקי!",
שהירידה דהגלות היא בשביל העלי׳ דהגאולה/ כמ״ש בסיום וחותם
(כל כ״ד ספרי קודש)
דברי הימים.
ה׳ אלקי השמים..
פקד עלי לבנות לו בית בירושלים גו׳ מי בכם מכל עמו ה׳ אלקיו עמו ויעל",
העלי׳ מן הגלות אל הגאולה לבנות ביהמ״ק נעלה יותר,
כמ״ש "גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון",
שקאי
(גם ו)
בעיקר על ביהמ״ק השלישי"׳.
ותוכן החיזוק על כל זמן משד הגלות הוא -.
ויחי יעקב":
יעקב,
שענינו תורה,
הוא קו האמצעי,
בריח התיכון שמכריח מן הקצה אל הקצר" מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין׳־*,
היינו,
שנמשך ויורד למטה כמו שהוא למעלה ללא שינויים,
ועי״ז מתגלה תוקף מציאותו,
מציאות אמיחיח
(,
תתן אמת ליעקב"־־■)
ונצחית
("יעקב אבינו לא מת"/ ולכן,
ממנו ועל ידו נמשך החיזוק לכל בנ״י על כל זמן משך הגלות,
שגם בירידתם בגלות נעשה אצלם מעמד ומצב ד״ויחי יעקב",
חיים אמיתיים ע״פ התורה,
שבזה מודגש התוקף האמיתיות והנצחיות דבנ״י,
כפי שמתגלה בהעילוי והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה,
גאולה נצחית וביהמ״ק נצחי,
גאולה שלישית וביהמ״ק השלישי,
הקשורים עם
(השלישי שבאבות)
יעקב־ 5 ■
(מיל ס״ד).
עעורה בשבת
(יואן למומחה)
ומרס ויחי,
י״ד טבת
ובפרשיות יותר:
החיזוק על כל זמן משך הגלות עד להגאולה האמיתית והשלימה נעשה עי׳ז ש,
זרעו בחיים״״■ - כיון שהנצחיוח ד-יעקב מודגשת ומתגלה ב״זרעו",
ההמשך והקיום דזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות בהנהגתם בחיים בחיי יום יום בדרכיו של יעקב,
ועי״ז מתגלה בפועל הנצחיות דהגאולה העתידה ומקדש העתיד שכנגד יעקב"■.
וענין זה מודגש בהמשך הפרשה -.
וישתחו ישראל על ראש המטה",.
על שהיתה מטתו שלימה""■,
וברכתו לכל י״ב השבטים
(,
ויברך אותם כולם ב־ משמע״״י)
- שבשלימות דכל י״ב השבטים
(שכוללים כל בנ״י)
נמשכת ומתגלה הנצחיות דחיי יעקב
(,
ויחי יעקב")
עד טוף כל הדורות,
שבכח זה יוצאים ועולים מן הגלות אל הגאולה הנצחית.
ויש לומר,
שב״זרעו בחיים" מרומז שהגלות הו״ע של זריעה שכוללת ומהוה התחלת הצחיחה דהגאולה
(כנ״ל ם״ח),
וזהו תוכן החיזוק על כל זמן משך
פגעת עד ד׳ קעות העולם,
שנעסר ופרעה יפה זקדפה וגו׳,
פה שלע עפר לענותם ענינו וליעחק..
זהו שעפר ישעי׳ והעכלתיד נחלת יעיזנ עניו־'
(פרש* עודם).
הגלות,
כיון שיודעים שהצמיחה דה־ גאולה נעשית ע״י הזריעה ד״מעשינו ועבודתיבו כל זמן משך הגלות"" 6 .
ועפ״ז מובן הקשר והשייכות דפרשת ויחי לעשרה בטבת - כי,
בעשרה בטבח מודגש שהתחלת החורבן והגלות בה־ מצור על ירושלים הוא התחלת הבנין דמקדש העתיד בחוזק ותוקף נצחי,
ולכן קוריו או פרשת ויחי,
שבה מודגש שהתחלת הגלות בהירידה למצרים כוללת ומהוה התחלת הגאולה הנצחית,
בדוגמת הזריעה
(,
זרעו בחיים")
שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה באופן נצחי.
ויומתק יותר הקשר והשייכות ד־,
זרעו כחיים" להתוקף דברזל דקדושה
(שחורבן ביהמ״ק ע״י ברזל דלעו״ז הוא התחלת התוקף דברזל בביהמ״ק העתיד,
כנ״ל ם״ז)
- כיון ש,
זרעו בחיים""■ היא השלימות די״ב השבטים בני
(ד׳ האמהות שהר״ת שלהן),
ברזל״ דקדושה -,
אבני׳ ברזל":.
אבני"
(לא רק מלשון בוני׳,,
א״ת אבני׳ אלא בוני",
אלא)
גם מלשון,
בן״•*■,
הבנים של,
ברזל״ - שע״י החוזק והתוקף שלהם בכל עניני קדושה
(,
אבני׳ ברזל"/ מהפכים הברזל דלעו״ז שהחריב ביהמ״ק לברזל דקדושה בבנין ביהמ״ק העתיד•* , .
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
י. ובכהנ״ל ניתוסף עילוי מיוחד בדורנו זה,
ובפרט בשנה זו:
דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות והוא הוא דור הראשון של הגאולה -כהודעת והכרזת כ״ק פרח אדמו״ר נשיא דורנו,
יוסף שבדורנו
(ע״ש יוסף הראשון שהודיע והכריז ש״אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" 2 "),
שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו,
וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה,
וכבר נסתיימו כל ההכנות ובאופן ד״הבנה רבתי",
והבל מוכן לסעודה"׳ דלעתיד לבוא,
לויתן ושור הבר"׳ ויין המשומר"׳.
ובהדגשה יתירה בשנה זו:
שנה זו שייכת במיוחד לקץ הגאולה ולהגאולה
(בי כבר כלו כל הקיצי!)
-"הי׳ תהא שנת נפלאות בה",
"בכל מכל כל״ - שקאי על הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו
("כימי צאתך
מארץ מצרים אראנו נפלאות""׳),
שאז יהיו כל הענינים
("בכל מכל כל")
באופן של "נפלאות".
ועוד ועיקר,
"בכל מכל כל" היא דרגת האבות שהטעימו הקב״ה מעיו עוה״ב,
והשלימות שבזה
(אצל האבות דכל בנ״י ובמילא גם אצל כל אחד ואחת דבנ״י)
תהי׳ לעתיד לבוא,
כשיקומו ג׳ האבות,
ויחד עמהם ד׳ האמהות 3 "
(ד׳ האמהות שרה רבקה רחל ולאה,
וד׳ האמהות די״ב השבטים בלהה רחל זלפה לאה),
ואדרבה,
"נקבה תסובב גבר",
"אשת חיל עטרת בעלה"•",
כמודגש בסדר ד׳ האמהות בר״ת ד״ברזל",
ויחד עמהם כל בנ״י שבכל הדורות,
"הקיצו ורננו שוכני עפר""׳,
ועאכו״ב כל בנ״י שבדורנו
(נשמות חיים בגופים חיים ללא הפסק ח״ו בחיים כלל),
ונשיא דורנו בראשנו,
וכולם יחד באים לארצנו הקדושה,
"ארץ" 5 ׳ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"׳ 5 ׳,
וכנגדם בקליפה שתים גבירות ושתים מפחות,
הגבירות..
הם סוד ?״1 וחפו־ר,
וכשיבוא משיח עדקנו ב״ב אז יכבוש תחתיו הקליפות..
זייר וחמו״ר כו".
עשרה בטבת
(יחפך לשסחח)
וש״פ מתי,
י״ד טבת
״ארץ אשר אבני׳ ברזל״",
ושם גופא -לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי,
שבו תהי׳ השלימות ד,
ברזל" דקדושה״י.
ולכן,
בדורנו זה ובשנה זו מודגש ביותר ובעיקר החיזוק שבהדגשת הכוונה והתכלית דהגאולה שישנה בהתחלת זמן הגלות,
ועאכחב לאחרי השלימות ד־ מעשינו ועבודתעו כל זמן משד הגלות,
ותיכף ומיד ממש באה הגאולה הנצחית וביהמ״ק הנצחי בפועל ובגלוי,
שאז רואים
(א) שתמורת המצור על ירושלים נעשית שלימות ההרחבה דירושלים 4 ",,
וראמה וישבה תחתי׳",,
שתאריך ותר■ חב"" 5 ,
ועד ש״פרזות חשב ירושלים""!,
למעלה ממדידה והגבלה דחומה,
כיון שעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל
(וארץ ישראל תתפשט בכל העולם)" 6 ,
(ב) ותמורת ה״ברזל" דלעו״ז שקשור עם חורבן ביהמ״ק נעשית השלי מות ד״ברזל" דקדושה בבנין ביהמ״ק השלישי.
יא. עפ״ז מובן גם הלימוד וההוראה והנתינת־כח ש״לוקחים" מפרשת ויחי בנוגע למעשה בפועל -,
זרעו בחיים• -
תוספת חיזוק במחשבה דיבור ומעשה שלו ותוקף נצחי בהזריעה דעניני ה־ תומ״צ שמביאה תיכף ומיד הצמיחה דהגאולה:
בהנוגע להפעולה ב״זרעו״ - תוספת חיזוק בחינוך הבנים והבנות
(כולל גם,
ושננתם לבניך אלו התלמידים"•")
בתוקף נצחי,
שהולך ונמשך גם כשנפסקת פעולת האב
(והרב)
המחנך
(שממשיך להתעסק בענינים אחרים לאורך ימים ושנים טובות/ כיון שפעולת החינוך נעשתה באופן של זריעה,
שכוללת ומביאה בפועל המשך הצמיחה דזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות,,
זרעו בחיים",
שבזה ניכר תוקף הנצחיות דחיי המחנך,,
הוא בחיים".
ועד״ז בנוגע לכל פעולה ופעולה שלו שנקראת בשם,
זריעה״ - שכל פעולה פרטית,
מעשה אחד,
דיבור אחד ומחשבה אחת,
נעשית בתוקף הנצחיות ד,
זריעה" שכוללת ומביאה בפועל המשך הצמיחה של ריבוי פעולות טובות,
פירותיהן ופירי סירותיהן עד סוף כל העולם,
שלכן,
גם כשנפסקת עשיית הפעולה ע״ם תורה
[הן ההפסק דפעולה זו בעשיית פעולה אחרת,
והן ההפסק דמנו־ חה כדי להחליף כח להמשך הפעולה לאח״ז,
בעת השינה
(שהנשמה עולה למעלה לשאוב לה חיים•"/ שאז צ״ל וישנו הפסק במעשה ובדיבור ואפילו במחשבה/ ה״ז באופן ד,
זרעו
(פעולתו)
בחיים",
שאינה פעולה חד־פעמית שמסתיימת בגמר עשייתה" 7 ,
אלא פעולה חי׳
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
באופן נמשך ועד לאופן נצחי,
להיותה פעולה של "זריעה" שמצמיחה פידות ופירי פירות עד אין־פוף,
שבזה ניכר תוקף הנצחיות דחייו,,
הוא בחיים",
בכל פעולה ופעולה שנעשית במשך ימי חייו.
וענין זה נעשה עי״ז שמגלה בחי׳ יעקב
(,
ויחי יעקב״)
שנמצאת בו - י׳ עקב" 1 ,
שהיו״ד רומז על נקודת היהדות,
עצם הנשמה
(שלהיותה,
חלק אלקה ממעל ממש"" 1 ,
יש בה היו״ד של שם הוי׳"* שהוא ר״ת דכל השם/ ונמשך וחודר בכל מציאותו עד להעקב,
שלכן,
ניכר תוקף הנצחיות דעצם הנשמה בכל פעולה ופעולה שהיא באופן של זריעה שעל ידה נעשית הצמיחה עד אין־סוף.
ועוד והוא העיקר - שהזריעה שבפעולה אחת זו פועלת ומביאה את הצמיחה דהגאולה,
כפפ״ד הרמב״ם"! שע״י,
מצוה אחת",
מעשה אחד דיבור אחד ומחשבה אחת,,
הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה",
שאז יהיו לכאו״א מישראל חיים נצחיים כפשוטם,
החל מבנ״י שבדורנו זה,
נשמות בגופים,
לאורך ימים ושנים טובות,
לא רק מאה ארבעים ושבע שנה,
כשני חיי יעקב,
ולא רק ק״פ שנה כשני חיי יצחק,
אלא חיים נצחיים,
ועד״ז בנוגע לבנ״י בכל הדורות שלפנ״ז,
ש״הקיצו ורננו שוכני עפר",
ובנוגע לבנ״י בכל הדורות שלאח״ז,
עד פוף כל הדורות.
יב. ויה״ר שההחלטה עצמה ע״ד הוספת •מצוד.
אחת" באופן של זריעה
(עוד לפני קיומה בפועל)
תהי׳ ה,
זריעה"
שתביא צמיחת הגאולה בפועל ממש,
ותיכף ומיד ממש" 2 ,
ביום הש״ק זה,
שבת חזק דספר הראשון שבתורה,
שכולל החיזוק דכל חמש החומשים וכ״ד ספרי קודש,
עד לסיום דברי הימים ב־,
ויעל",
העלי׳ מן הגלות אל הגאולה" 1 ,
ועד שלפני הקריאה במנחה,
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה",
נעשה כבר,
ראובן ושמעון סלקיך,
כל י״ב השבטים,
האבות והאמהות,
ומשה ואהרן עמהם,
ונשיא דורנו - יוסף שבדורנו - ש,
לא מת",
כמו יעקב אבינו
(,
אלה תולדות יעקב יוסף"" 1 / מדוע"• ש״נשיא• ר״ת,
ניצוצו של יעקב אבינו",
וע״י ההתקשרות והביטול לנשיא הדור ה״ז נמשך בבל אחד ואחת מאנשי הדור.
ובפשטות - שתיכף ומיד ממש,
יוסיף אדנ-י שנית ידו גו׳ ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ" 1 מארבע כנפות הארז"•",,
בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו
עשית בשבת
(*חסן לשמחה)
וש״ס זיתי,
י״ד שבת
ובבנותינו״■״,
ש,
הוא
(הקב״ה)
עצמו..
אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו,
ב-ענין שנאמר"׳ ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל״״■,
ומשיב את כולם - ושב ?מחם
(.
ושב ה 2 אלקיד את שבותך",.
הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם״* , *)
- ביחד עם הבתי־כנסיות ובתי־מדרשות ובחי גמילות חסדים
(עם כל הספרים והכתבי־יד״י)
שבחה לארץ"■
(החל מביהכ״נ וכיהמ״ד דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שאנו עתה ממש בו,.
בית רבינו שבבבל""■/ וכן הבתים הפרטיים דכאו״א מבנ״י שנעשו ממש בתים של תורה תפלה וגמ״ח,
ו״כספם״■ וזהבם אתם״״■ - לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
ולבית המקדש השלישי.
וכאו״א מראה באצבעו ואומר זה: הנה משיח צדקנו,
הנה כ״ק סו״ח אדמו״ר
נשיא דורנו,.
הנה"■ אלקינו זה■•׳ גו׳ זה הוי׳",
והנה השולחן הערוד ומוכן לסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר■•■,
שבסיומה אומר דוד מלכא משיחא,
אני אברך ולי נאה לברך""■.
ומתחיל מהסעודה דמוצאי שבת קודש
(נוסף על המשך הסעודה
(ייז ומזונות)
בהתוועדות דיום השבת שהוא מעיו ודוגמת.
יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים""■/,
סעודתא דדוד מלבא משיחא״י•׳,
ובפרט שביום ראשון עם חמש עשרה בחודש,
קיימא סיהרא
(דחודש טבת)
באשלמותא",
שבודאי תערך ברוב פאר והדר,
ועוד והוא העיקר,
שתערך ביחד עם דוד מלכא משיחא בראשנו,
כיון שעוד לפנ״ז
(בעם הש״ק)
באים,
עם••■ ענני שמיא״י•■ לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
לבית המקדש ולקדש הקדשים.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
משיחות ש״פ שמות,
כ״א טבת ה׳תשנ״ב
א. אויף "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה"׳ שטייס אין מדרש־ "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן"? און ד?ר מדרש איו דערנאד מסביר ווי יערער שם פון די "בני ישראל"
(די י״ב שבטים)
איז פארבונח מיט דער גאולה.
פאדערט זיך גלייך א ביאור: אין "הבאים מצרימה" רעדט זיר בפשטות וועגן דער ירידה פון אידן אין גלות מצרים,
ווי עם ווערם דערציילט אין המשך הכתובים והפרשיות,
און ערשט א ריבוי זמן לאחרי זה איז געווען די גאולה ממצרים
(ווי עם רעדט זיר ניט אין אונזער פרשה,
ניט אין פרשה שלאחרי׳
(- וארא)
נאר באמצע פרשה שלאחרי׳
(אין פ׳ בא))
; ווי זאגט דער מדרש אז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן"/ וואם דאם איז ©ונקט פארקערט פון "הבאים מצרימה" וועגן וואט עם רעדט זיר "כאן"?!
איו א צווייטן מדרש שטייט? אז די גאולה ממצרים איז געווען ״בשביל..
שלא שינו את שמם,
ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין".
וואס עפ״ז קען מען זאגן אז אין "ואלה שמות בני ישר
!) ריש פרשתנו.
אל הבאים מצרימה" איז בהדגשה אויך דעם זכות צוליב וועלכן אידן זיינען נגאל געווארן פון מצרים
("שלא שינו את שמם").
און דאם איז קיין סתירה ניט צו דעם פירוש הפשוט אין "הבאים מצרימה"
(די ירידה אין גלות/ ווייל דא איז נאר א רמז אויפן טעם פארוואם אידן זיינען דערנאך נגאל געווארן ממצרים - אז במשך הגלות,
אנהויבנדיק פון תחלתה ווען ס׳איז געווען "הבאים מצרימה",
איז "ואלה שמות בני ישראל",
"שלא שינו את שמם"; משא״ב לויטן ערשטן מדרש הנ״ל קומט אויס,
ניט בלויז אז בשביל "ואלה שמות בני ישראל" קומט די גאולה א משר זמן לאחרי זה צוויי הונדערט און צען שנים,
נאר נאכסער - די שמות עצמם נזכרו כאן "על שם גאולת ישראל",
ד,
ה. אז "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" בא־ ווייזן אויף דער גאולה,
וואס דאם איז לכאורה בסתירה צו פשטות הענין פון "הבאים מצרימה",
די ירידה אין גלות.
אויר דארף מען פארשטיין: לויטן פירוש המדרש אז "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן",
איז אפילו אויב מ׳גע־ פינט א ביאור ווי "הבאים מצרימה" איז פארבונדן מים גאולת ישראל - דארף מען ערשט האבן א הסברה פארוואם דער פסוק איז דאם מדגיש; דא רעדט מען דאו איצטער וועגן דער ירידה אין מצרים.
נאכמער: "על שם גאולת ישראל" איז כולל אויך - די גאולה העתידה לבוא,
ווי עם שטייט אין דעם מדרש האמור בביאור השייכות פון שם יוסף לגאולה,
"יוסף ע״ש שעתיד הקב״ה להוסיף ו־
ש״8 שמות,
ב״א טבת
לגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים,
דכתיב• והי׳ ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו וגו".
לויגו דעם ווערט די שאלה נאד שטארקער: ניט נאד וואם מ׳פארבינדט די ירידה אין גלות מצרים
(,
הבאים מצרימה")
מיט גאולת מצרים,
נאר מ׳פארבינדט עם אויד - מיט דער גאולה העתידה לבוא
(וואט קומט גאר א ריבוי זמן לאחרי יציאת מצרים ועאכו״ב לאחרי הירידה במצרים).
ובסגנון אחר: וואם פאר א שייכות האט,
הבאים מצרימה"
(די ירידה פון יעקב וכל בניו און טו״ב
(17) שנים ישיבה בשלוה,
דערנאר זמן השכחה וכו׳ וכו׳ וחרטומי מצרים און פרעה האבן געפראוועט הבה נתחכמה וכו׳ וכו׳ ביו אידן הייבן אן גלות מצרים)
מיט דער גאולה העתידה לבואן!
דערצו דארף מעז אויר פארשטיין -ווי דאס איז בנוגע לכל עניני תורה מלשון הוראהי: וואט איז דערפון דער לימוד און הוראה איצטער,
טויזנטער יארז לאחרי,
הבאים מצרימה" און לאחרי יציאת מצרים?
ב. ויש לומר די נקודת ההסברה בזה:
דער גאנצער עגין פח,
הבאים מצרימה" איז אין אמת׳ן -,
גאולת ישראל".
און דאם וואט בינתיים איז דא א ירידה איז דאס בחיצוניות,
אבער בפנימיות איו די ירידה גופא
(ניט נאר בשביל ועל מנת העלי , שבגאולת מצרים,
גאר נאכ־ מער -)
א חלק פח דער עלי׳ וגאולה עצמה,
ביז - די עלי׳ פון דער גאולה האמיתית והשלימה.
און דעריכער זאגם דער מדרש אויף,
ואלה שמות בנ״י
הבאים מצרימה״ - "על שם גאולת ישראל נזכרו באן",
געמיינט אויך די גאולה העתידה לבוא.
און וויבאלד אז אלע ענינים פון,
הבאים מצרימה" און גאולת מצרים ווערן נמשד אויר לאחרי זה,
אויר בזמן הזה - כמאחז״ל•,
כל המלכיות נקראו על שם מצרים",
און מזכירין יציאת מצרים בכל יוסי,
און,
בכל•* דור ודור
[וכל יום ויום"]
חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
[היום"]
ממצרים" - לערנט מען דערפון ארוים,
אז אוין־ אין דעם איצטיקן גלות דארף מען ממשיר זיין,
גאולת ישראל",
די גאולה האמיתית והשלימה,
כדלקמן.
ג. וועט מען דאס פארשטיין בהק־ דים דעם ביאור אין דעם לעצטן משנה בפרק קמא דברכות"
(ווי מ׳זאגט עס אויר אין דעם נוסח ההגדה של פסחא■:,
אמר ר׳ אלעזר בז עזרי׳ הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר" למען תזכור את יום צאתד מארץ מצרים בל ימי חייר,
ימי חייד הימים כל ימי תייר להביא" הלילות",
ספר השיחות - ח׳וושנ״ב
וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח".
זאגט רש״י: ״כבן שבעים שנה - כבר הייתי נראה זקן ולא זקן ממש שבאת עליו שיבה יום שהעבירו רבן גמליאל מנשיאותו ומינו רבי אלעזר בן עזרי׳ נשיא כדאיתא לקמן בפרק תפלת ה־ שחריי,
ואותו היום דרש בן זומא מקרא זה".
וצריך ביאור אין דער שייכות צווישן דעם מאמר מימן בעל המאמר•■ רבי אלעזר בן עזרי/ און די שייכות דערמיט וואם די משנה איז געזאגט געווארן ביום
(אדער בקשר מיט דעם יוסי■)
שנתמנה ראב״ע לנשיא",
דמסתכר לומר אז ווי־ באלד ראב״ע האט זיר עוסק געווען אין דער סוגיא אין תורה אין דעם טאג ווען ער איז געווארן נשיא,
איז דאס פאר־ בונדן מיט זיין עבודה אלט נשיא בישראל
[ע־ד דער חיוב הקדימה בלימוד התורה בענינים שהזמן גרמא",
ויש לומר אז עד״ז איז בנוגע צו יעדער אידן ובפרט בקשר מיט זיין לימוד התורה אין די ענינים שהזמן שלז גרמא/ און אויר די שייכות מיס דברי ראב״ע "הרי אני כבן שבעים שנה",
שבעים שנה דוקא.
ד. וביאור הענין:
אין דער משנה גיט זיר ארוים דער גודל העילוי והשבח פון יציאת מצרים,
אז אויר לאחרי ווי אידן זיינען ארוים פון מצרים,
האט מען דעם חיוב פון זכירת יציאת מצרים "כל ימי חייך",
טיי בימים און סיי בלילות
(כדברי בן זומא/ און סיי בעולם הזה און סיי לימות המשיח
(כדברי החכמים)".
דער טעם אויף דעם איז - ווייל
(זכירת)
יציאת מצרים איז א "יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו כו"",
דעמולט האט זיר אויפגעטאן די פתיחת עניו הגאולה״ - אז אידן זיינען ארוים פון דעם גדר פון עבדות און געווארן בני־חוריז בעצם"
("עבדי הם ולא עבדים לעבדים""/ ובאופן פון א פעולה נמשכת 27 אויף שטענדיק.
ובעבודת האדם": יציאת מצרים בא־ דייט די יציאה פון
(דער.
נפש האלקית פון)
מיצרים וגבולים פון דעם מאסר הגוף און עולם הזה בכלל,
און ווערן פארבונדן און פאראיינציקט מיט דעס אויבערשטן דורד תורה ומצוות.
און ווי־ באלד אז דאם איז אן ענין כללי איו גאנץ תורה און אידישקייט,
דעריבער "תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך",
ביז באופן אז "בכל דור ודור