לאחרי מילוי ושלימות הלבנה,
שמיום ליום הולך וניתוסף עוד יותר.
ועפ״ז צריו להבין תוכן הענין דמי־ עוט הלבנה בחציו השני של החודש,
שלאחרי המילוי והשלימות הולכת ומתמעטת מיום ליום - שלכאורה ה״ז היפך הכלל ד,
מעלין בקודש ו
(עאכו״כ ש)
אין מורידין""
ד. ויש לומר הביאור בוה:
לבנה וחמה הם מקבל ומשפיע,
שהלבנה,
לית לה מגרמה כלום"",
ומקבלת אורה מהחמה,
ואופן ההשפעה הוא שבתחלה מקבלת רק מעט אור,
מולד הלבנה - נקודה בלבד,
ומיום ליום מוסיף והולך בהאור שמקבלת מהחמה,
עד ליום הט״ו ש,
נתמלא דיסקוס של לבנה"",,
קיימא סיהרא באשלמותא"׳,
שנתמלא ונשלם האור שמקבלת הלבנה מהחמה.
אבל,
כיון שגם כשנתמלא ונשלם אור הלבנה ה״ה עדיין בבחי׳ מקבל,
אין זה תכלית השלימות דהלבנה שנעשית כמו החמה ואינה צריכה לקבל אור מהחמה,
כמ״ש",
והי׳ אור הלבנה כאור החמה",
כמו שהיתה קודם מיעוטה,
שהיו •שני המאורות הגדולים"".
ויש לומר,
שכשנתמלא אור הלבנה שמקבלת מהחמה,
נעשית שלימות נעלית יותר שהלבנה היא כמו החמה"
(,
והי׳
אור הלבנה כאור החמה"/ ן" התגלות דרגא נעלית יותר משניהם שנעשית כתר אחד לשניהם",
ושלימות זו מתבטאת בהיחם שבין הלבנה להחמה בחציו השני של החודש,
כדלקמן.
ה. ביאור הדברים":
סיבת השינוי בין חציו הראשון של החודש,
שמיום ליום מוסיף והולד אוד הלבנה,
לחציו השני של החודש,
שמיום ליום פוחת ויזולר אור הלבנה,
היא,
מפני שבחציו הראשון של החודש הולכת ומתרחקת הלבנה מהחמה,
וככל שמת־ רחקת מהחמה מיום ליום הולך וגדל אירה,
וכחציו השני הולכת ומתקרבת אל החמה,
וככל שמתקרבת יותר אל החמה מיום ליום הולך ומתמעט אורה.
וטעם הדבר - לפי שהיחס שבין המשפיע
(חמה)
והמקבל
(לבנה)
הוא באופן שכאשר המקבל הוא בקירוב אל המשפיע איו המקבל יכול להשפיע ולהאיר
(מצד הביטול שלו לקבל ההשפעה),
וככל שמתרחק מן המשפיע מתחיל גם הוא להשפיע ולהאיר
(האור שמקבל מהמשפיע/
ושלינזזת הלבנת
(,
קייפא טהרו נאולסותא■)
שעיקרו האליפות היתירה על טלו החסרון - התז האליפות האפיהית שנעשהז כפו החפה.
ועפ״ן יופחק שפילוי ושליפות הלבנה הוא בין ״ו לס״ו
(ננ״ל הערה 15)
- שבזה פרופזים ב׳ עניניס אלו: י׳ד - פדגיש בעיקר סילוי החסרון,.
די
(י״ח פחסורו אשר יחסר לד,
ונדו סוגיש בעיקר השליסות היתירה,
באופו של עשירות
(לא י• ד שדל״ת פורה על דלוה,
שלבן זקוק לפילוי החסרון,
אלא י• ה,
שה״א פורה על עשירות
(ראה שיחת פתנאי שושן פוריס תשנדס.
וש״נ)).
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ויש לומר,
שהקירוב דהלבנה אל החמה בחציו השני של החודש הוא
[לא רק לצורך התחדשות היחוד ושמשא וסיהרא
(משפיע ומקבל)
בהמולד דה־ חודש שלאח״ז
(ע״י המיעוט מיום ליום שהו״ע הביטול דהמקבל,
"כי יפקד מושבך""/ כדי שיוכל לקבל השפעה נעלית יותר מהמשפיע,
״ונפקדת״״)
-שזהו ענין בפ״ע ששייך
(בעיקר)
לחודש שלאח״ז - אלא גם
(ובעיקר)]
קירוב לה־ עצם שלמעלה גם מהאור דהחמה
(כתר אחד לשניהם),
שהקירוב לדרגא זו מתבטא □מיעוט האור,
כי,
אור הוא גילוי מן העצם,
שהעצם הוא בהעלם
(העלם שלמעלה מגילוי/ ורק הארה מהעצם מתגלה באור,
ולכן,
מיעוט האור מיום ליום מורה שמיום ליום הולך וגדל הקירוב להעצם שלמעלה מהאור
(העלם שלמעלה מגילוי/ שעי״ז נעשית הלבנה כמו החמה,
ועד - כתר אחד לשניהם.
ובעומק יותר":
הכלל שהעצם הוא בהעלם והאור הוא בגילוי,
הוא,
ביחס להזולת,
שכיון שאינו יכול לקבל העצם אלא הארה ממנו בלבד,
לכן קורא לההארה "אור",
ולהעצם "העלם"
(חושך)
: אבל ביחם לה־ עצם ה״ז להיפר - שההארה היא חושך לגבי העצם שהוא ה״אור".
ומזה מובן שהצורך במיעוט האור כדי להתקרב להעצם אינו אלא כל זמן שנשאר בגדר של מציאות בפ״ע
(זולת)
שאינו יכול לקבל את העצם
(שנשאר ב״העלם"/ אבל,
כשמתאחד עם המשפיע ועד לאופן שנעשה כמו המשפיע,
שאין ביניהם יחם של משפיע ומקבל,
אלא שניהם שויס
("והי׳ אור הלבנה כאור החמה"/ אזי העצם הוא בהתגלות.
ועפ״ז י״ל שמיעוט האור בחציו השני של החודש אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור"
(הארה בלבד)
מפני הקירוב לה־ עצם שלמעלה מהארה,
אבל,
לא מיעוט בהגילוי
(כיון שהעצם בא ומוסיף בהתגלות/ שלכן,
הולך וניתוסף בהמנין
(שמורה ומדגיש התגלות הדבר)
דימי החודש
(ט״ז,
י״ז,
י״ח ובו׳)
ע״י בנ״י",
כיון שהולך וניתוסף בהתגלות העצם
(שלמעלה מהתגלות האור).
ו. ויש לומר,
שענין זה מודגש ביותר בה״קיימא טיהרא באשלמותא• דחודש כסלו:
חודש כסלו הוא חודש השלישי בחדשי החורף,
המכוון לחודש השלישי בחדשי הקיץ - החודש דמתן תורה,
"ירחא תליתאי״“,
ודוגמתו בחודש כסלו,
החודש דמתן תורה דתורת החסידות,
בי״ט כסלו,
שהוא ראש השנה ומתן תורה" דתורת החסידות".
והענין בזה - כידוע שמתן תורה הוא "יום חתונתו"",
החתונה
(נישואין)
ד־ הקב״ה עם כנס״י,
אשר,
ההתחלה בזה היא באופן שהקב״ה הוא המשפיע וכנס״י
ש״פ וישלח,
ט״ז כסלו
59 ו
היא המקבל,
אבל,
תכלית השלימות בזה היא כשהקב״ה וכנס״י נעשים חד ממש כביכול,
שכנם"■ אינה בריכה כביכול לקבל מהקב״ה,
כיון שמתגלה ש,
ישר־ אליי וקוב״ה כולא חד״י.
ומרומז גם ב,
חודש השלישי״ - כידוע" ש״שלישי" מורה על החיבור וה־ יחוד דעליון
(אחד)
ותחתון
(שנים)
כפי שנעשים מביאות אחת.
ועפ״ז י״ל,
שבמילוי ושלימות הלבנה בי״ד וט״ו•* דחודש השלישי,
החודש דמתן תורה,,
יום חתונתו",
נעשית תכלית השלימות דהנישואין דהקב״ה וכנס”י -,
והי׳ אור הלבנה כאור החמה",
שהלבנה
(כנס״י)
אינה בריכה לקבל מהחמה
(הקב״ה,,
שמש הוי׳״י*),
כיון שנעשית בעבמה כמו החמה,
שזהו״ע ד,
ישראל
(לבנה)
וקוב״ה
(חמה)
כולא חד".
ז. ובעומק יותר - מודגש ענין זה בר״קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש כסלו
(חודש השלישי דחדשי החורף)
יותר מבחודש פיון
(חודש השלישי ד־ חדשי הקיץ):
החילוק שבין חדשי הקיץ לחדשי החורף״ - שבחדשי הקיץ מאיר אור וחום השמש
(חמה)
בתוקף ובגילוי יותר מאשר בחדשי החורף,
שקיץ הוא זמן החום,
והימים
(,
ויקרא אלקים לאור יום"")
ארוכים מהלילות,
וחורף הוא זמן הקור,
והלילות ארוכים מהימים,
בעיקר ותמבית כל הארבות",
ארץ הקודש.
וענינו בעבודה,
שבחדשי הקיץ מודגש בעיקר הגילוי ד,
שמש הוי׳"
(חמה/ מלמעלה לנוטה,
משא״ב בחדשי החורף מודגשת בעיקר עבודתם של ישראל
(לבנה/ מלמטה למעלה".
ולכן: בה״קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי בחדשי הקיץ - כיון שעיקרו מבד הגילוי ד,
שמש הוי",
ולא
(כ״כ)
מבד עבודתם של ישראל
(לבנה/ ניכר עדייו החילוק דמשפיע
(חמה)
ומקבל
(ולבנה/ ובמילא ה״ז עדייו שלימות הלבנה כפי שמקבלת מן החמה; ובה■,
קיימא סיהרא באשלמותא" דחודש השלישי בחדשי החורף - כיון שעיקרו מבד עבודתם של ישראל
(לבנה/ מודגשת בזה תכלית השלימות דהנישואין
(מ״ת/ שאיו זה באופן של משפיע ומקבל,
אלא באופן שהמקבל נעשה כמו המשפיע
(,
והי׳ אור הלבנה כאור החמה"/,
ישראל וקוב״ה כולא חד".
ח. ויש להוסיף,
שענין זה מרומז גם בהשם,
כסלו״״ - שמו המיוחד של חודש השלישי דחדשי החורף:
, כסלו״ - כולל ב׳ התיבות,
כס",
לו״״:,
כס״ - מלשון כיסוי,
העלם,
ו,
לו* - שמספרו ל״ו,
הגימטריא ד,
אלה" - מורה על הגילוי,
ששה פעמים ששה.
וחיבור שניהם בתיבה אחת -,
כסלו״ -מורה על חיבור ההעלם והגילוי,
היינו,
שהעבם
(שהוא בהעלם אבל המקבל)
בא בהתגלות,
כיון שאיו זה באופן של משפיע ומקבל,
אלא באופן שנעשים חד ממש
(כנ״ל ס״ה/
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ומודגש גס בהיו״ט שבסיומו וחותמו של חודש כסלו,
היו״ט דחנוכה - שעם היותו בסיומו של החודש,
כשאור הלבנה חולר ומתמעם מיום ליום,
מודגש בו בפועל ובגלוי הענין ד״מוסיף והולך",
"יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך"• 4 ,
שמיום ליום הולך וניתוסף באור - שבזה מודגש שהמיעוט דאור הלבנה אינו אלא מיעוט בדרגא של "אור"
(הארה בלבד)
מפני הקירוב להעצם שלמעלה מהארה,
אבל,
לא מיעום בההתגלות,
שהרי מיום ליום הולד ומאיר יותר ויותר,
שני נרות,
שלש נרות ובו׳,
שהולך וניתוסף בהתגלות העצם
(כנ״ל ס״ה).
ט. עפ״ז יש לבאר הטעם שהקביעות דראש השנה לתורת החסידות,
חג החגים,
היא
(לא כהקביעות דשאר החגים הקשורים עם מילוי ושלימות הלבנה,
אלא)
לאחרי מילוי ושלימות הלבנה:
המעלה המיוחדת דראש השנה ומתן תורה דתורת החסידות,
חג החגים -שבו מתחילה ההתגלות דתורתו של משיח,
טעמי תורה
("סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי׳""/ "תורה חדשה מאתי תצא"• 5 ,
באין־ערוך להתגלות שהיתה במתן־ תורה 51 ,
כמארז״ל• 5 "תורה שאדם למד בעוה״ז הבל היא לפני תורתו של משיח" 53 .
ומהחידושים העיקריים בימות המשיח לגבי מתן תורה הו״ע הנישואין - כד־ איתא במדרש 54 ,
משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות,
כיון שבא לקחתה כתב לה מתנות רבות כבעל,
כך העולם הזה אירוסין היו 55 ,
שנאמר 54 וארשתיך לי לעולם,
ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד,
שנאמר" החודש הזה לכם,
אבל לימות המשיח יהיו נישואין,
שנאמר• 5 כי בועליך עושיך,
באותה שעה מוסר להם את הכל,
שנאמר• 5 והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע• 4 ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד״ - שעיקר ושלימות היחוד דכנס״י עם הקב״ה שנעשים חד ממש
(נישואין)
הוא "לימות המשיח",
שאז יקויים היעוד "והי 5 אור הלבנה כאור החמה",
שישראל הם לא רק כמו לבנה שמקבלת מהחמה
("לא מסר להם אלא הלבנה בלבד"),
אלא שהם כמו החמה
("מוסר להם את הכל",
גם החמה 51 / כיון שמתגלה ש״ישראל ו־ קוב״ה כולא חד".
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם בה־ קביעות דר״ה ומ״ת דתורת החסידות
(התחלת גילוי הנישואין לימות המשיח)
לאחרי מילוי ושלימות הלבנה• 4 - שבזה
ש״פ ויסלח,
ט״ז כסא
מרומזת השלימות ושלימות דהלבנה
(לאחרי ובהוספה על קבלת אור התמה בשלימות)
שמתקרבת אל החמה להתאחד עמה ולהיות כמותה ממש,
שיהי׳ אור הלבנה כאור החמה.
ובפרטיות יותר - הקביעות היא ביום השלישי שמתברך מיום השבת שחל בט״ז" כסלו שבו מתחילה התקרבות הלבנה אל החמה להיות כמותה",
לאחרי וע״י ההכנה דמילוי ושלימות הלבנה בערב שבת
(בין "ד לנרו כסלו/ והמשכו ביום הרביעי״ - כי: ביום השלישי
(,
יום תליתאי בירחא תליתאי״־נ)
הוכפל בו כי טוב",,
טוב לשמים וטוב לבריות"",
שהו״ע החיבור דעליון ותחתון
(שמים ובריות,
משפיע ומקבל,
חמה ולבנה)
שנעשים מציאות אחת,
וביום הרביעי נבראו וניתלו,
שני המאורות הגדולים",
שהלבנה אינה מקבלת מהחמה,
אלא שניהם שויס,
כתר" אחד לשניהם.
וביום החמישי - יום הברכה לכל החי",
יום הששי — שנאמר בו",
כי טוב" ו,
טוב מאד".
י. ויש לקשר זה עם פרשת השבוע -הפרשה דערב שבת ודיום השבת,
פרשת וישלח,
והפרשה דיום השלישי ויום הרביעי
(י״ט וכ״ף כסלו),
פרשת וישב
(שמתחילין לקרותה במנחה שבת פרשת וישלח):
החידוש שבעבודתו של יעקב בפרשיות וישלח
(וישלח יעקב)
וישב
(וישב יעקב)
לגבי עבודתו בפרשיות ויצא
(ויצא יעקב)
ותולדות
(,
אלה תולדות יצחק"
(,
יעקב ועשו האמורים בפר־ שה* 1 ^x שפרשיות וישלח וישב הם בגמר עבודת הבירורים
(הן הבירורים דלבן והן הבירורים דעשוx ועד כדי כך שיעקב מוכן כבר להמעמד ומצב דימות המשיח,
שלכן:,
(א) וישלח יעקב מלא־ כים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעירי׳ני,
ששלח להודיעו ש,
נגמר ונשלם..
בתכלית השלימות..
הבחי׳ ומדרגות..
ספר השיתזת - ח׳תשנ״ב
כולם נתבררו ונתקנו בו׳"",
והגיע הזמן לילך יחדיו להגאולה",,
אבוא אל אדוני שעירה" 5 ,
כמו,
בימי המשיח,
שנאמר"
(בסיום וחותם ההפטרה דפרשת וישלח)
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה" 2 ,,
(ב) וישב יעקב״,,
ביקש יעקב לישב בשלוה" 5 -וישב בשלוה בפועל עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף,
ועוה״פ בשלוה בארץ מצרים
(קל״א - קמ״ז לחייו/ ועד דזמן קיום היעוד דה״שלוה" האמיתית שבימות המשיח,
שאז יהי׳ שלימות הענין ד,
פדה בשלום נפשי״”,
כפי שמבאר אדמו״ר האמצעי" שאמיתת ושלימות העניו ד,
פדה
בשלום נפשי" יהי׳ בימות המשיח
(באופן נעלה יותר אפילו מכמו שהי׳ בזמן דוד ושלמה").
והחילוק שבין מעמדו ומצבו של יעקב כשעוסק בעבודת הבירורים למעמדו ומצבו בגמר עבודת הבירורים
(שמוכן לימות המשיח/ הוא,
ע״ד וכדוגמת החילוק בין מעמדה ומצבה של הלבנה כפי שמקבלת מהחמה למעמדה ומצבה כששניהם שוים:
יעקב נמשל ללבנה,,
המאור הקטן"",
ויעקב נקרא קטן,,
מי יקום יעקב כי קטן הוא"",
ולכן,
הקטן מונה לקטן"".
ש״פ וישלח,
ס״ז כסלו
63ו
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם בתוכן פרשת וישלח -.
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיד׳ - שיעקב ששרשו מעולם התיקון,
שלח מלאכים לפניו ממש,
לבחי׳ שלמעלה ממנו במדרגה,
אל עשו אחיו לשרשו בעולם התוהו
(כיון שע״פ שיימתו ליעקב ה״ז עשו שנתברר וחזר לשרשו בבחי׳ המקיפים דתוהו),.
כדי להמשיך בחי׳ המקיפים דתהו אליו למטה בתיקון שהוא בחי׳ האור פנימי,
ויאיר המקיף בפנימי ויתייחדו יחד״”,
וזהו גם תוכן הענין דחיבור ויחוד לבנה וחמה
(יעקב ועשו",
אור פנימי ואור מקיף,
ממכ״ע וסוכ״ע),
ועד שהלבנה אינה מקבלת מהחמה
(כיון שכבר נגמר ונשלם בירור הניצוצות דתוהו,
שלאורך זה הי׳ מיעוט הלבנה להיות בבחי׳ מקבל,
כנ״ל),
אלא אור הלבנה נעשה כאור החמה,
ששניהם שוים".
יא. וכל זה מודגש ביותר בדורנו זה:
ובהקדמה - שאף שמצד יעקב נגמרו ונשלמו כל עניני הבירורים וכבר אז
(כשוישלח יעקב)
היתה יכולה וצריכה להיות הגאולה
[שלכן שלח מלאכים לעשו להודיע שהגיע הזמן ד.
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשח,
ו״ביקש לישב בשלוה"
(כנ״ל ם׳׳י)].
מ״מ,
לא בא עניו זה בפועל מצד
(וב)
העולם.
אבל,
לאחרי,
מעשינו ועבודתינו" דכל בנ״י במשך כל הדורות,
כולל
ובמיוחד לאחרי גילוי תורת החסידות בי״ט כסלו,
שאז התחיל עיקר הענין ד־.
יפוצו מעינותיך חוצה"",
ומוסיף והולך ע״י רבותינו נשיאינו מדור לדור,
עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורגו,
שעל ידו הופצו המעיינות חוצה בכל קצוי תבל - כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד
(ומהעולם,
כפי שהודיע והכריז שכבר נשלמו כל עניני העבודה,
גם.
צחצוח הכפתורים",
והכל מוכן לביאת המשיח.
ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח״ז
(כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה
(בלתי ידועה ומובנת כלל))
אינו.
עבודת הבירורים"
(שהרי כבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים)
••,
אלא,
עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.
יב. ויש לומר,
שהמעלה המיוחדת בדורנו זה מרומזת בהפטרה דפרשת וישלח -,
והי״י בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש גו׳ וירשו הנגב את הר עשו כו׳ וגלות גו׳ עד צרפת גו׳ ירשו את ערי הנגב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו":
מהחידושים של
(יוסף וההמשך דך.
בית יוסף" שבדורנו
(כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דודנו,
ששמו הראשון יוסף/ לגבי הדורות שלפנ״ז עד לדורו של רבינו
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
הזקן
(.
בית יעקב״יי)
- שעל ידו נעשה הפצת המעיינות חוצה בכל קצוי תבל ממש,
עד לחוצה שאין חוצה ממנו,
כמדינת צרפת,
אשר,
בזמנו של רבינו הזקן
(ובן בזמנם של רבותינו נשיאינו שלאח״ז)
לא הי׳ גילוי בקביעות כ״כ הפצת תורת החסידות במדינת צרפת,
להיותה תחתון למטה
(ועד כדי כך שרבינו הזקן חשש לנצחונה של צרפת בו׳"/ ודוקא בדורנו זה,
ע״י.
בית יוסף",
נעשה גילוי והפצת המעיינות גם במדינת צרפת",
ביסוד שם ישיבת.
תומכי תמימים" ע״ד כבליובאוויטש,
ולכן,
הגיע בפועל הזמן ש״ירשו את ערי הנגב",.
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".
ויש להוסיף ולהעיר ע״ד הרמז:
, צרפת" בגימטריא שבע מאות ושבעים,
(770) השלימות דמספר שבע,
כפי שכל א׳ כלול מעשר
(שבעים/ וכפי שכל א׳ כלול ממאה
(שבע מאות/ ושניהם יחד
(שבע מאות ושבעים/ וי״ל שבזה מרומז שבהבירור דמדינת צרפת,
נגמר ונשלם בירור העולם שנברא בשבעת ימי הבנין בכל הפרטים ופרטי פרטים.
ולהעיר,
שהבירור ד.
צרפת" שמספרו.
70?״ נעשה ע״י
(ה,
להבה" שמאירה מ)
־.
בית יוסף",
ועד לבית יוסף כפשוטו,
הבית שבו בחר ועד שקנהו ובו חי כ״ק מו״וז אדמו״ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין,
ומשם הולכת ונמשכת
(.
מוסיף והולך")
העבודה ד.
בית יוסף״ - שמספרו
(מספר הבית כפשוטו),
770״״.
ובעומק יותר -.
צרפת" אותיות.
פרצת",
שבזה מרומז שגילוי והפצת המעיינות הוא בצרפת - פריצת כל הנדרים,
ולא רק באופן שמצד פריצת כל הגדרים דהמעיינות באים הם גם בתחתון שאין תחתון למטה ממנו,
אלא יתירה מזה,
שענין זה הוא גם מצד התחתון,
כמודגש בכך ש״צרפת" אותיות,
פרצת"",
ועי״ז נעשה,
פרצת" עליך פרץ״”,.
זה משיח,
שנאמר" עלה הפורץ לפניהם"".
יג. ובדורנו זה גופא ניתוסף עוד יותר בכהנ״ל כש,
קיימא סיהרא באש־ למותא" דחודש כסלו בשנה זו:
ידוע ומפורסם הר״ת דשנה זו -,
הי׳ תהא שנת נפלאות בה",,
בכל
(מכל כל)
""■,
היינו,
שהשנה עצמה וכל ה־ ענינים שבה הם באופן של,
נפלאות",,
פלא" שלמעלה מנם■•׳,
ו״פלאות" לשון רבים,
ועד ל״נפלאות",
נו״ן פלאות 2 "׳,
ולכל לראש והוא העיקר - "כימי צאתך
ש״פ ויסלח,
ט״ז כסלו
מארץ מצרים ארא1ו !פלאות""׳
(,
!פלאות" גם לגבי יצי״מ"■).
ובשנה זו עצמה כבר,
קיימא סיהרא באשלמותא" דהודש השלישי
(שלימות של ג׳ חדשים,,
בתלת זימגי הוי חזקה"" 1 ^ ועומדים בסמיכות ליום השלישי בחודש השלישי,
מתן תורה דתורת ה• חסידות״■,
התחלת הגילוי דתורתו של משיח,
שאז יהיו הגישואין דהקב״ה ובגס״י באופן ש״והי׳ אור הלבגה כאור החמה".
[ולהעיר,
שעגין זה מודגש גם בכך ששגה זו הוא שגה שלימה,
שחשון וכסלו שניהם שלמים
(ג׳ חדשים שלמים בהמשך אחד/ ושנה תמימה
(תמימות יתירה"*),
שניתוסף בה חודש העיבור"■
- דיש לומר,
שבשנה שלימה
(שלימות החדשים חשון וכסלו)
מודגשת שלימות
(חדשי)
הלבנה
(כפי שמקבלת מהחמה/ ובשנה תמימה
(הוספת חודש העיבור••■)
מודגשת שלימות הלבנה שנעשית כמו החמה,
כיון שע״י חודש העיבור משתווית שנת הלבנה לשנת החמה,
מעין ודוגמת,
והי׳ אור הלבנה כאור החמה"].
ויש לקשר זה עם דרושי חתונה שאמרם כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו•■■
(שנדפסו מחדש ובתוספת ביאור כו׳■■■)
- דרושים בתורת החסידות השייכים לחתונה - שבזה מודגשת ביותר השייכות לחתונה דכנס״י עם הקב״ה לימות המשיח,
שאז יהי׳ עיקר ושלימות הגילוי ד,
תורה חדשה מאתי תצא".
ומזה מובן שבימינו אלה ממש צריכים רק לפתוח את העיניים ולראות את המציאות בפועל ממש*■■ - היינו שיושבים יחד עם הקב״ה
(,
ישראל וקוב״ה
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
כולא חד")
ב״שולחן ערוך" 5 " לסעודת הנישואין,
הסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר,
שבסיומה "אומר לו
(הקב״ה)
לדוד
(דוד מלכא משיחא)
טול
(כוס של ברכה)
וברר,
אומר להן,
אני אברך ולי נאה לברך,
שנאמר 4 ׳■ כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא" 5 ".
יד. והמעשה הוא העיקר 5 ":
בבואנו מערב שבת שבו קיימא סיה־ רא דחודש כסלו באשלמותא,
והמשכו ביום הש״ק ומוצאי ש״ק
(יום ראשון
(שנקרא יום אחד,
ש״הי׳ הקב״ה יחיד בעולמו" 7 "),
טו״ב כסלו),
ג׳ ימים רצופים שיש בהם מעלה
(קדושה)
מיוחדת,
והמשכם בח״י,
ערב י״ט כסלו,
ועאכו״ב בימי הגאולה י״ט וכ״ף כסלו,
והמשכם בימים שלאח״ז עד לימי חנוכה - יש
לערוך התוועדויות חסידותיותי"
("חסי־ דישע פארבריינגענישן")
בכל מקום ומקום,
בכל מדינה,
בכל עיר ובכל שכונה בו׳,
ולא רק התוועדויות גדולות במקומות מרכזיים ועיקריים,
אלא בכל מקום ומקום כפשוטו,
כולל גם שבכל מקום פרטי תהי׳ ההתוועדות באופן של "עיקר"
(ולא באופן שמקום פלוני הוא "עיקר",
משפיע,
ומקום פלוני הוא "טפל",
מקבל),
ולא זו בלבד שאין זה גורע בה״עיקר" שבמקום שני,
אלא אדרבה,
שעי״ז ניתוסף יותר בשאר המקומות,
בבחינת.
קנאת סופרים תרבה חב־ מה״י",
ועד שכולם נעשים בבחינת ״עיקר״,
ועד ל״עיקר שבעיקר״ - שאינו צריך לקבל השפעה ממקום מרכזי ועיקרי,
כיון שנעשה בעצמו כמו המקום המרכזי והעיקרי,
ע״ד וכדוגמת שלימות הלבנה שהיא
(לא רק בבתי׳ מקבל,
אלא)
כמו החמה.
וכדאי ונכון שכאו״א יערוך התוועדות
(ומה טוב - ג׳ התוועדויות•",
"בתלת זימני הוי חזקה״)
- עם עצמו
(בכל עשר כחות נפשו"*),
עם בני ביתו,
עם חבריו וידידיו וכיו״ב - כדי להדגיש עוד יותר שכאו״א הוא גם משפיע
(ע״ד שלימות הלבנה שנעשית כמו החמה),
ש״ס וישלח,
ורז כסלו
וכמ״ש־־י
(בשייכות להגאולה)
"והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
ובהתוועדויות אלו יעוררו וית־ עוררו*־ 1
("איש את רעהו יעזורו״י■")
להוסיף בג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח,
כדרשת חז״ל*־" על הפסוק "פדה בשלום נפשי",
"בל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם העיבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני כו׳",
ועוד והוא העיקר,
לא רק "כאילו פדאני לי ולבני",
אלא "פדאני לי ולבני" בפועל ובגלוי.
ובפשטות - שתיכן" ומיד ממש
(בהמ
שכה של התוועדות זו,
עוד לפני תפלת המנחה)
מתקיימת בקשת יעקב
(בשם ועבור ובשליחות כביכול דכאו״א מישראל)
"לישב בשלוה"
(שקורץ במנחה)
בפועל ובגלוי
(כיון שכבר לפנ״ז נתקיים היעוד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה"),
ונתקיים "אך צדיקים גו׳ ישבו ישרים את סניר"•־*,
בביהמ״ק השלישי,
ושם תערך ההתוועדות הגדולה דחנוכת ביהמ״ק השלישי במעמד בל בנ״י
("כל יושבי׳ עלי׳״י־ 2 ),
עוד לפני ימי חנוכה,
ובימי חנוכה יתוסף עוד יותר
("מוסיף והולך")
כשלימות הגאולה באופן ד״ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"•־*.
68 ו
ספר השיחות - ח׳תשנ״ב
שיחת מוצאי חג הגאולה י"ט־כ״ף כסלו ה׳תשנ״ב
- ב״יחידות״ כללית -
א. ענינו של חג הגאולה י״ם כסלו,
"חג החגים׳*׳,
מודגש בפסוקי "פדה בשלום נפשי״ - כמובן מדברי בעל הגאולה במכתבו הידוע* "כשקריחי בם׳ תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי..
יצאתי בשלום מה׳ שלום".
ובהקדמה - שנוסף על הפירוש בדברי בעל הגאולה ש״פדה בשלום נפשי" קאי על הגאולה שלו
(״כשקריתי..
פדה בשלום נפשי..
יצאתי בשלום״x ה״ז כולל גם הפירוש והתוכן ד״פדה בשלום נפשי" כפי שנאמר בקרא:
"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי״ - אמרו דוד המלך על הנצחון במלחמותיו בזכות הרבים שהיו בעזרתו להתפלל עליו*,
ועד שאפילו אנשי אבשלום היו מתפללין לנצחונו של דוד*.
וכזה נכלל גם
(והוא העיקר)
"פדה בשלום נפשי״ דדוד מלכא משיחא - ה־ נצחון ד״מלר מבית דוד"
("מבית דוד ומזרע שלמה"*)
ש״ילחם מלחמות ה׳"
(״מלחמת בית דוד״)
עד ש״נצח״י - כפי
שמבאר אדמו״ר האמצעי• שאמיתת ושלימות הענין ד״פדה בשלום נפשי" יה" בימות המשיח
(באופן נעלה יותר מכמו שהי׳ בימי דוד ושלמה).
ונוסף על הפירוש הפשוט׳ בפסוק ישנו גם הפירוש בדברי חז״לי: "אמר הקב״ה•׳ כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני" מבין אומות העולם״ - שקאי על פדיית השכינה ובנ״י שנמצאים יחד בגלות ונגאלים יחד".
ויש להוסיף בפירוש המשר הכתוב ״כי ברבים היו עמדי״ - ש״ברבים"
("(מתפלל עם ה)
ציבור")
מודגש יותר ה
פז שערי חשובה ה-א דה פדה בשלום פ״א
(נה. ח•
מוצאי י״ט־כ״ף בסלו - ביחידות" כללית
69 ו
מעמד ומצב ד״עמד",
כמארז״ל".
אכל בי׳ עשרה שכינתא שריא"
[.
אף שאינם מדברים בדברי תורה"**,
ועאכו״ב כש־ עוסקים•׳ בעניני תורה ומצוותי׳•׳,.
עשרה שיושבים ועוסקים בתורה" שכינה שרוי׳ ביניהם׳*•׳]
" ובמילא,
מודגש יותר העניך ד״פדאני לי ולבני 2 ,
שפדיית השכינה היא יהד עם פדיית בנ״י,
עם,
מקרב לי 2 ,
הקרובים לי,
שנמצאים,
עמד".
ב. ובביאור השייכות דכל הפירושים
(גאולת רבינו הזקן,
הגאולה דדוד המלך ודוד מלכא משיוזא,
וגאולת השכינה עם בנ״)
-ישלומר:
תוכנה של גאולת רבינו הזקן בי״ם כסלו היא הפצת המעיינות חוצה,
כידוע"׳ שעיקר הענין ד״יפוצו מעינותיך חוצה 2 התחיל לאחרי פטרבורג.
וכיון שע״י הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא",
נמצא,
שגאולת רבינו הזקן
(,
כשקריתי..
פדה בשלום נפשי..
יצאתי בשלום 2 )
קשורה עם ה,
פדה
בשלום נפש" דדוד מלכא משיחא,
ובמילא גם■ עם ה,
פדה בשלום נפש" ד-הקב״ה ובניי,,
פדאני לי ולבני מבין אומות העולם 2 .
ובעומק יותר - שיפוצו מעינותיך חוצה הוא התוכן דביאת המשיח וגאולת השכינה ובנ״י,
כי,
התוכן דהפצת המעיינות חוצה הוא שמתגלה בעולם ידיעת אלקות,
וככל שהולך וניתוסף יותר בהתגלות ידיעת אלקות בעולם,
הולכים ומתקרבים יותר ל״אותו הזמו
(ימות המשיח)..
(ש)
לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד..
כמ״ש" כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים 2 ",
שלא זו בלבד שהעולם לא יסתיר על אלקות
(גלות השכינה),
אלא אדרבה,
שהעולם יהי׳ נזכוסה לגנורי כ־,
דעה את ה"
(תכלית השלימות דגאולת השכינה/ ועאכו״כ בנ״י,
ש,
יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם 2 "
(תכלית השלימות בהקירוב דישראל להקב״ה,,
מקרב לי..
היו עמד").
ג. ויש לומר,
שביאת משיח צדקנו ע״ז ש״יפוצו מעינותיך חוצה 2 מרומזת בהמשך הפסוק
(שהסיבה לכך ש,
פדה בשלום נפש",
ביאת דוד מלכא משיחא,
היא),
כי
(מפני ש)
ברבים הוו עמד":
, ברבים 2 - פירושו שישראל
(לא נתקבצו ונתאחדו עדיין להיות לאחדים כאחד,
מצואות אתת,
אלא)
הם כמעמד ומצב של,
רבים 2 ,,
מפחר ומפורד בין העמים 2 "
(אע׳׳פ שגם אז ה״ה,
עם" אחז״“).
ואעפ״ב,
היו עמדי״ - שכל אחד מה-,
רכים״ היו,
עמדי״ - עם דוד מלכא משיחא ועם הקב״ה,
מצד בחי׳ היחידהי־ שבנפשו,
שהיא ניצוץ מנשמתו של דוד מלכא משיחא,
בחי׳ יחידה הכללית♦ 2 ,
ש־ ענינה,
יחידה לייחדן־״י 2 ,
שקשורה ומיוחדת• 2 עם הקב״ה,
"יחידו של עולם",
באופן ש״ישראל
(ע״י אורייתא)
וקוב״ה כולא חד״”.
ולא עוד אלא שממשיכים ומגלים אחדותו של הקב״ה בעולם
(,
ברבים" כפשוטו,
רשות הרבים)
- ע״י העסק בלימוד והפצת התורה,
ובפרט פנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת החסידות,
בחי׳ היחידה שבתורה"/ שבה מתגלה ומאיר ה,
אור" שבתורה,
כמודגש בלשון "אורייתא"
("ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד"),,
אור ייתא"■ 3 ,
שה״אור" עצמו
(לא רק גילוי והתפשטות ממנו)
בא ומתגלה בכל מקום,
ולא רק בלשון הקודש,
אלא גם בלשון תרגום,
"ייתא",
שהוא הממוצע בין לשון הקודש לשבעים לשון וממנו נמשד ונשפע בכל שבעים לשון" - שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה.
מקבל עלי פזות עשה של ואהבת לרעד נפוך•
(וראה לקו-ש חניה ע׳ 374.
וש״נ).
- ה׳תשנ״ב
וכיון ש,
ברבים היו עמדי",
שגם בהיותם במעמד ומצב ד״מפוזר ומפורד בין העמים"
("ברבים")
יש בהם בחי׳ היחידה
(הן בחי׳ היחידה שבנפשם והן בחי׳ היחידה שבתורה)
הקשורה עם יחידו של עולם
("עמדי"/ ועל ידה מגלים אחדותו של הקב״ה בעולם
(,
ברכים..
עמדי״)
- נעשה הענין ד״פדה בשלום נפשי",
גאולה האמיתית והשלימה
(,
פדאני לי ולבני מבין אומות העולם")
ע״י משיח צדקנו.
ד. והדגשה מיוחדת בהענין ד״פדה בשלום נפשי״ - בי״ט כסלו דשנה זו:
לכל לראש - מצד הקביעות די״ט כסלו כימי השבוע כהקביעות די״ט כסלו בפעם הראשונה
(בשנת תקנ״ט/ ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב 33
(והמשכו בכ״ף כסלו* ביום הרביעי שבו ניתלו המאורות״)
- שבשיעור תהלים
(כפי שנחלק לימי השבוע)
דיום השלישי אומרים הפסוק "פדה בשלום נפשי",
כמודגש בדברי בעל הגאולה,
כשקריתי בס׳ תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי..
יצאתי בשלום מה׳ שלום".
ויש להוסיף,
ששייכותו של הפסוק "פדה בשלום נפשי" לי״ט־כ״ף כסלו היא גם מצד ימי החודש♦ 3 ,
כי,
בחלוקה ד־ ספר תהלים לימי החודש שייך פסוק זה לשיעור דיום יו״ד בחודש,
והשלימות דיו״ד
(יו״ד במילואו)
היא כ־ף
(י׳ ו׳ ד׳