35 ו
ניט פארכונדן און ניט תלוי אין שלימות ימיו הגשמיים,
כידוע" או,
חיי הצדיק אינם חיים בשרים כ״א חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה בו",
ובמילא מובן אז ביי א צדיק קען לכאורה ויין שלימות העבודה
(ברוחניות/ אפילו ווען שנותיו
(הגשמיים)
זיינען ניט ממולא,
מיום ליום״ - ווי מ׳זעט עם בא רוב הצדיקים,
אז הסתלקותם איו ניט געווען ביום הולדתם.
ג. ויש לומר: שלימות עבודת הצדיק איז בשעת די שלימות הרוחנית דריקט זיר אוים אויר אין שלימות גשמיות -שלימות בזמן עבודתו,
אין זיינע שנים וימים גשמיים.
ובלשון חדל":,
יודע ה׳ ימי תמימים״..
כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים".
און דער טעם אויף דעם איז,
ווייל תכלית ושלימות העבודה פון תומ״צ פון א אידן
(וואס דאס איז דאך עבודת הצדיק - תכלית ושלימות העבודה 4 )
באשטייט אין דעם,
אז ער זאל מברר ומזכך זיין זיין גוף הגשמי,
אזוי אז עם זיינען ניטא קיין אפגעטיילטע חלקים אין זיין לעבן וואו זיין עבודת השם דערלאנגט ניט ח״ו
(עם איז ניטא קיין,
הפסק" און,
פירוד",
קיין אפטיילונג צווישן זיין נשמה און גוף,
צווישן זיין רוחניות און גשמיות/ נאר אלע פרטים פון זיין לעבן ווערן דורכגענומען מים דעם גייסט פון זיין נשמה ורוחניות.
ביז אז די גשמיות ווערט טפל ובטל צו דער נשמה און רוחניות
(עושים נפשם עיקר
וגופם טפל"/ אזוי אז די גאנצע גשמיות איז ווי א,
כלי״ און,
לבוש״ - ביז ווי א מרכבה״ - וואם שפיגלט אפ און דריקט אויס שלימות עבודתו הרוחניות.
ד. ה. אז אע״פ וואם,
חיי הצדיק אינם חיים בשרים כ״א חיים רוחניים",
איז שלימות עבודתו בשעת די חיים רוחניים נעמען דורך און לייכטן אויך אין זיינע חיים בשריים,
ביז אז די חיים בשריים זיינען ווי א כלי,
און נאכמער - א המשך והתפשטות פון די חיים רוחניים,
זיי ווערן נתאחד מיט די חיים רוחניים,
אזוי אז זיי ווערן איין זאך ממש - איין מענטש
(צדיק/ וואס זיין שלימות רוחנית בחיים רוחניים דריקט זיר אוים און שפיגלט זיר אינגאנצן אפ אין שלימות גשמית בחיים בשרים,
אזוי אז אין די חיים בשרים איז ניטא קיין איבעריקע זאך און עם פעלט גארניט
(לא פחות ולא יותר)
לגבי די שלימות בחיים רוחניים: זיינע חיים בשריים
(כולל זיינע ימים ושנים גשמיים)
זיינען א המשך און אן אפשפיגלונג פון זיינע חיים רוחניים.
ואדרבה: דוקא דויד דעם וואם די שלימות קומט ארוים אויר אין גשמיות,
ווערט אויפגעטאן אן עילוי אפילו לגבי די שלימות רוחנית מצ״ע
(כדלקמן).
און דעריבער איז,
הקב״ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" — ווייל די שלימות העבודה פון א צדיק נעמט דויד און שפיגלט זין■ אפ
(אויר)
אין שלימות אין זייער גשמיות
(בהתאם צו זייער שלימות ברוחניות),
וואס גדר העולם הזה הגשמי באשטייט פון זמן
(ומקום)",
וואס טיילט זיר אין
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ימים״,
ימי השנה - כמאחז״לי׳ "משבחר הקב״ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ר״ח של גאולה",
ד. ה. אז קביעות ה־ "שנים" איז פארבונדז מיט "עולמו"" 2
(גשמיות העולם/ בניגוד צו קביעת "ר״ח של גאולה" וועלכע איז פארבונדן מיט "בחר ביעקב ובניו"
(די כוונה רוחניות בבריאת העולם),
און א שנה
(מלשון שינויי־ ומלשון משנה־ 2 )
נעמט ארום און איז אין זיך בולל אלע שינויי הזמן -דעריבער דריקט זיך אויס די שלימות העבודה
(רוחנית)
פון א צדיק
("כשם שהן תמימים")
אין דעם אז אויר שנותיו ויינעו תמימים
("כר שנותם תמימים"/ או ״הקב״ה יושב וממלא שנותיהם..
מיום ליום",
און יעדען טאג האט ער אויסגע־ נוצט בשלימותו
(דויד מברר זיין דעם "לבוש" וואם איז כנגד דעם יום,
כידוע־־ אז "אי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא",
און די ימי האדם זיינען קצובים לו לויט דעם שיעור הלבושים וואם ער
דארף משלים ומתקן זיין)
*־,
אזוי אז די שלימות ותמימות פון א צדיק איז אין זיין רוחניות און אין זיין גשמיות
(ימים ושנים גשמיים)
בשנה,
ויין תמימות בשני חייו הגשמיים אח איין המשד צו די תמימות בעבודתו הרוחנית - "כשם שהם תמימים נד שנותם תמימים".
[ויש לומר,
או וויבאלד דער לשון הגמרא איו "הקב״ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום",
און ואגט דערביי ניט קיינע תנאים והגבלות אין צדיקים - דארף מען ואגן,
או די שלימות אח דא בא יעדער צדיק ברוחניות הענינים־־
(אפילו ביי אזא וואם נסתלק אין אן אנדער טאג פון יום הולדתו)
*־:
ש״פ ייצא,
ס' כסלו
37ו
אבער ס׳איז מובן,
ע״פ הנ״ל
(אז די שלימות איז בשעת דאס דריקט זיך אויס בגשמיות הימים/ אז עט קומט צו א שלימות - ואדרבה,
די שלימות בזה בגלוי איז דוקא - ווען דאס קומט ארויס אויר אין,
ממלא שנותיהם מיום ליום" בגשמיות הימים,
בא די צדיקים וועלכע יום הסתלקותם איז אין דעם זעלבן טאג בגשמיות ווי יום הולדתם].
און די שלימות איז געווען בגלוי בא די אבות מגמ״ד בניסן נולדו בניסן מתו כר""/ און בא משה רבינו
(,
היום מלאו ימי ושנותי"/ וואם,
בשבעה כאדר מת ובשבעה באדר נולד"•*
(נוסף לזה וואם שנותיו זיינען געווען מלאים - מאה ועשרים שנה״)
- ווייל זייענדיק די רועי ישראל הראשונים,
ובפרט משה -דער "רעיא מהימנא" פון אידן",
האט זיו בא זיי אויסגעדריקט די שלימות פון עבודת הצדיק,
ווי דאם שפיגלט זין־ אפ אין,
מלאו ימי ושנותי".
ועד״ז האט זיר דאם אויסגעדריקט בגלוי בא דעם מיסעלז רבי׳ן,
דער משה רבינו שבדורו׳*,
וכדלקמן.
ד. דער ביאור אין דעם וועס מען
ברכות פ״ב ה״ח.
שהש״ר פ״ו,
ג^ ורבי *לעזר נו עזרי׳
(פשנה ברכות יב,
סע״ב,
ובנם׳ שם בזו,
רע"*).
(ב) נוסף לעבודת הזריק נסילוי שנוודו נדום ליום,
ניתוספו לו יפיס יתרים על שנה שליפת.
פארשטיין בהקדים השייכות מיס פרשיות השבוע - ויצא און וישלח
(שמתחילים במנחה/ וואו מ׳געפינט א דבר פלא:
דער עיקר סיפור פון עבודת יעקב אבינו בתורה איז - ניס אין פ׳ תולדות,
וואו עס רעדט זיר ווי יעקב איז געווען בבית אביו אין ארץ ישראל
(בבאר שבע/ נאר איו פ׳ ויצא,
וואו עם רעדט זיר אז,
ויצא יעקב מבאר שבע וילד חרנה״־י,
וועגן יציאת יעקב פון באר שבע קיין חרן,,
חרון" אף של מקום
(בעולם")",
צו לבן הארמי,
מיט די אלע ענינים בלתי רצויים פארבונדן דערמיט - א ירידה הכי גדולה - וואס דערפאר האט יעקב מורא געהאם
(און האם געדארפט אנקומען צו הבטחת הקב״ה,
ושמרתיך גו׳"")!
נאכמער: דוקא אין חרן האט יעקב חתונה געהאט און אויפגעשטעלט ביתו
(רובם ככולם פון די שבטים״)
- דער יסוד פון עם ישראל!
אפילו לאחרי וואם יעקב האם פאר־ ענדיקם זיין ארבעט בא לבן׳ען אין חרן,
און האלט זין־ בא אומקערן צו בית אביו — ווי ער האט געבעטז,
ושבתי בשלום אל בית אבי"",
און איז דערגאד אנגע־ זאגט געווארן פון דעם אויבערשטן,
שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך״״ -איז אנשטאט דעם אז יעקב זאל מקיים
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
זיין דעם איווי און זיו גלייך אומקערן אין ארץ ישראל,
הוינט זיך ערשט אן דער סיפור פון יעקב מיט עשו,
אז "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום"",
מיט די אלע פרטים בם׳ וישלח
(און ערשט נאד פ׳ וישלח,
קערט זיד אום די תורה דער־ ציילן אז.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו"")!
וואט לכאורה,
האט דאך דער עיקר סיפור וועגן עבודת יעקב אבינו - אלם איינער פון,
האבות הן הן המרכבה"* 4 ,
ואדרבה -.
בחור שבאבות״* 4 - גע־ דארפט זיין וועגן עבודתו בקדושה אין ארץ ישראל
(און נאר בקיצור - אויב בכלל - וועגן זיינע ענינים און,
גע־ שעפטף מיט לבן הארמי און עשו הרשע),
אזוי ווי דאם איז בנוגע צו דעם סיפור בתורה וועגן עבודת אברהם ויצחק
(אז עיקר הסיפור איז וועגן זייער עבודה אין ארץ ישראל)?!
ה. איז דער ביאור אין דעם:
ע״פ הידוע אז,
מעשה אבות סימן לבנים"* 4 ,
איז מובן,
אז דער סיפור בתורה וועגן,
מעשה" יעקב אבינו מיט לבו און עשו
(בם׳ ויצא און וישלחן איז א,
סימן" און א הוראה לבנים,
צו אידו בעבודתם הם.
מיט דעם סיפור בתורה וועגו יעקב אבינו
(,
ויצא יעקב" און,
וישלח יעקב")
- וואס דאס איז דער ערשטער מאל אין
תורה וואו עם רעדט זיר אין תורה מיט אן אריכות הפרטים וועגן דער עבודה
(פון די אבות)
אין וועלט - לערנט תורה - תורה מלשון הוראה" הוראה לדורות - אז די תכלית העבודה פון א אידן איז צו אויפטאן אין וועלט,
און לערנט אים אויד דער סדר העבודה בזה בפרטיות:
. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" באדייט,
בכללות,
די ירידת הנשמה בגוף* 4 .
די נשמה פון יעדער איד -,
נשמה שנתת בי טהורה היא״״ - גייט ארויס פון,
באר שבע",
ספירת הבינה
(מקור
(באר)
פון די שבע מדות דאצי־ לות/ און איז יורד אין מלכותי 4 ,,
חרנה",
ביז די ירידה
(פון מלכות)
אין עולמות בי״ע",.
אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי"",
ביז אין עולם הזה הגשמי והחומרי,.
חרון אף של מקום",
וועלכער איו "מלא קליפות וסט״א״י 4 ,
וועלכע זיינען מעלים ומסתיר אויף אלקות,
און אויף דער קדושה ורוחניות פון דער נשמה,
ביז נאכמער - זיי קענען ר״ל מזיק זיין א אידן
(ווי יעקב האט מורא געהאט").
די כוונה אין דער ירידה גדולה איז אבער,
אז אדרבה: א איד
(יעקב)
זאל ייר מתגבר זיין איבער די העלמות
ש״פ ויצא,
ט׳ כסלו
והמתרים פון חומריות וגשמיות העולם
(״הרגה״),
ואדרבה -
(דוקא)
דארטן אויפבויען א בית בישראל,
ביו באופן פון,
מטתו שלימה"׳ 5 ,
וואם דאם איו - דורך דעם וואס זייענדיק א גשמה בגוף איו ער מגלה -דורך קיום התורה ומצוות - ויין אור הנשמה,
און דורך דעם - מאכט ער איבער די חומריות אויף גשמיות,
און מאבט פון די גשמיות - או דאס זאל ויין בטל וטפל ביז א כלי אויף רוחניות
(הנשמה שלו/ ביז אז זיין גוף הגשמי ווערט נתאחד מיט זיין נשמה.
ווי ס׳איז מרומז גלייך בתחלת יציאת וירידת יעקב -.
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה": דוקא דורך,
חרנה״ -ירידת הנשמה למטה - ווערט געטאן און אויפגעטאן.
וילך" אין דער נשמה עצמה,
כמ״ש".
ונתתי לך מהלכים ביו העומדים״.
און נאכמער — עס שטייט,
וילך חרנה״ און ניט,
לחרך - ווייל די עבודה למטה טוט אויף דעם ענין ההליכה
(,
וילך")
ארך אין דער מציאות פון,
חרנה"
(,
חרה אף של מקום")
עצמה.
און דעריבער שטייט ניט,
וילך לחרך,
וואם דאם וואלט געמיינט נאר אז יעקב איז געגאנגען צו חרן
(אבער די הליכה און חרן בלייבן צוויי כאזונדערע ואכן/ נאר -,
הלך חרנה",
וואט איז מרמז אז די הליכה
(רוחנית)
באציט זיך אויך צו דער מציאות און אין דער מציאות פון חרן עצמה.
ויש להוסיף,
אז דאם איז אויך מרומז אין דעם תוספת ה״א פון,
חרנה"
(און ניט,
לחרך)
- במאמר חז״ל׳ 5 ,
נברא העולם הזה בה״י".
דאם הייסט,
אז דורך דער יציאה מבאר שבע לחרן,
איז מען מגלה אין חרן - דעם ה״א
(פון שם הה׳)
שבה נברא עוה״ז,
דהיינו דער כח און חיות אלקי וואם באלעבט די בריאה,
ובלשון הידוע - דער,
כח הפועל בנפעל",
אז מען דערזעהט און דערקענט אין דעם,
נפעל"
(גשמיות העולם)
דער,
כח הפועל"
(חיות האלקי/ און ביז אז דער,
נפעל" איז נאר אן אויסדרוק פון דעם,
כח הפועל"
(וועלכער דריקט זיך אויס אין דעם ציור הנפעל)".
ו. , הפגע במקום וילן שם כי בא השמש,
הקח מאבני המקום השם מראשותיו וישכב במקום ההוא" 55 :
בשעת די נשמה פון א אידן איז יורד למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי,,
עולם״ מלשון,
העלם״ 55 - איז גלייך דא דער,
כי בא השמש",
א העלם אהף דעם גילוי פון,
שמש ומגן הוי׳ אלקיס״י 5 ,
וואם אלם תוצאה דערפון ווערט,
וישכב במקום ההוא״ - וואם
40 ו
ספר העויתות - ה׳חס1״נ
ענין השכיבה באדיינו* 5 או דער "ראש" האדם
(המעלה שבו)
זוערט בהשתוות צו דעם "רגל" האדם
(המטה שבו)
[כדלקמן סעיף ז/ דורך דעם העלם והסתר פון "עוה״ו הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון שאין תחתון למטה ממנו בעניו הסתר אורו ית׳ וחושך בפול ומכופל""
[ובפרט בחושך וליל הגלות" ווען "אותותינו לא ראינו"• 6 ,
ובמיוחד בעקבתא דמשיחא,
וועו מ׳שטייט איו א מצב של שינה ושכיבה,
וואו די כחות גלויים שטייען בהעלם,
ובמילא איו דער ראש ורגל בשוה].
און נאך מער׳ 6 - עוה״ו התחתון איו "מלא קליפות וסט״א שהן נגד ה׳ ממש""
(מורדים/ וואם דערפאר דארף ויין דער ״ויקח מאבני המקום״ - "שירא מפני זזיזח רעזח״“.
אבער דוקא דורך דער ירידה ווערט אויפגעטאן גילוי והתגברות הרוחניות
(הנשמה)
אויך אין גשמיות הגוף,
אז אויך אין א מצב ירוד פון "וילן שם כי בא השמש גוי וישכב",
או ויין ראש איו בהשוואה עם גופו,
איו ער ממשיך קדושת הנשמה אויר אין זיין גוף,
און נאכמער,
או עם ווערט "וישכב" ל־ מעליותא,
או דער גוף הגשמי ווערט
נתאחד מיט דער נשמה,
וואם דורך דעם ווערט אויפגעטאן א שלימות נעלית יותר באין ערוך אויך אין דער נשמה,
כדלקמן.
ז. וועט מעז דאם פארשטיין בהקדים די שאלה
(ווי מפרשים פרעגף 6 )
אויף דעם וואס דער פסוק דערציילט או "ויפגע במקום גו׳ וישכב במקום ההוא":
לכאורה,
ווי קומט עם אז דוקא ״במקום ההוא״ - דער מקום המקדש -האט זיך יעקב• 6 געלייגט שלאפף 6 ? דאע״ם אז "שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם" 66 ,
ואגן דאך חז״לי 6 אויף די ווערטער,
וישכב במקום ההוא״ גופא - "כאן שכב אכל כל י״ד שנה שהי׳ טמון בבית עבר לא שכב• 6
(״שהי׳ עוסק בתורה״* 6 )..
באן שכב אבל כל כ׳ שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב",
און דוקא נעכטנדיק במקום ביהמ״ק האט זיר יעקב געלייגט שלאפן•"
ש״ם ויצא,
ט׳ כסלו
41ו
איז דערפון גופא מובן,
אז די שכיבה איז
(אויד)
אן ?נין לסעליותא,
ואדרבה - אן ?נין הכי נ?לה; און ד?ר ?נין קומט כגלוי דוקא אין ד?ם מקום ה-מקדשיי,
ויש לומר הביאור בזה:
ד?ר אונט?רשייד בגשמיות צווישן ?מידה וישיבה און שכיבה,
איז: בא ?מידה און
(אפילו)
ישיבה איז ניכר בגלוי ד?ר חילוק צווישן ד?ם חלק ה?ליון
(ד?ר ראש ואמצע)
של האדם און חלקו התחתון
(ד?ר רגל} אז דאם איז "?ליון" וו?לב?ר פירט אן מים ד?ם,
תחתון"; משא״ב בש?ת א מ?נטש שלאפט,
איז זיין חלק ה?ליון און חלק התחתון בהשוזאה".
וברוחניות ה?נינים: ד?ר חלק ה?ליון פון ד?ם מענטש באדייט ד?ר רוחניות׳-דיק?ר תוכן ומהות זיינ?ר; דער חלק התחתון שלו,
באדייט ב?יקר זיין גשמיות.
פון ד?ם איז מובן,
אז א?״פ וואט בפשטות ובגלוי איז ד?ר ?נין השכיבה - וואו,
מ?לה"
(רוחניות)
גלייכט זיר אויס מיט,
מטה״
(גשמיות)
- א ירידה גדולה ביותר
(בבחי׳ הגילויים} פוג־ ד?סטוו?גן - איז,
בשרש ובפנימיות ה?נין,
פאראן אין ד?ם אן ?ילוי גדול ביותר,
אז דוקא אין ד?ם מצב שטייט ד?ר,
מ?לה" צוזאמ?ן מיט ד?ם.
מטה" בהשוואה גמורה,
וואט דאס קומט מצד גילוי ?צמותו ומהותו ית׳,
וואם זיי?נדיק
אינגאנצן "ה?כ?ר" פאר די אל? גדרים פון מ?לה און סטה,
זיינ?ן זיי בייד? לגבי ?ם בהשוואה גמורה ממש.
ו?״ד הידועיי אז די פשיטות פון אן איש פשוט
(וואט ביי אים איז ניט מאיר ד?ר שכל שבראש)
איז פארבונדן מיט פשיטות העצמות.
און דאס ווערט דערנאד נמשך אויר בשעת ער שטייט אויר פון מצב השכיבה,
אז אויר דארטן וואו עט הערן זיר אן די גדרים און חילוקים צווישן מעלה און מטה
(אז דאס איז,
מעלה" און דאם איז.
מטה״)
- ווערט נמשר ונתגלה עצמותו ית׳; וואט דעמאלט באשטייט דער חילוק צווישן מעלה און מטה נאר אין זייער,
ציור",
אבער אין,
מהות" זיינען זיי אייו און איינציקער עניו -גילוי עצמותו ית׳.
דאם הייסט,
אז איו דער עבודה פון א אידן ביציאתו מבאר שבע גייענדיק "הרנה" זיינען פאראן צוויי ענינים:
(א) נוסף אויר דער התגברות פון גילוי הרוחניות אויר העלם הגשמיות,
אין אן אופן אז גשמיות איז ניט מעלים נאר זי איו א,
כלי" צו רוחניות
[וואס דעמאלט איז די גשמיות ווי זי שטייט בגדרי מציאותה פארט א העלם והסתר אויר רוחניות} וועדט אויפגעטאן
(ב) די השתוות והתאחדות צווישן גשמיות און רוחניות
(אויר בגדרי מציאותם)
על ידי גילוי העצמות שלמעלה משניהם.
ח. עפ״ז וועט מען פארשטיין הנהגת יעקב פון,
וישכב במקום ההוא״ -ווארום אדרבה: דוקא מצד דעם וואם דאס איז מקום המקדש,
וואט דארטן איז
(דערנאד געווען)
תכלית ושלימות
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
המשכת וגילוי אלקות,
ביז צו גילוי העצמות
(אין דעם בית המקדש,
ובפרט אין קדש הקדשים,
וואו ס׳איז געווען דער ארון וואם מקומו אינו מן המדהיס - האט דאם געבראכט,
וישכב" ל־ מעליותא,
די התאחדות גמורה פון מטה ומעלה• 7 דורך גילוי העצמות.
און דאס איו וואס דער פסוק איו גלייר ממשיך• 7 .
ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו,
והנה ה׳ נצב עליו וגו׳",
דער חיבור ואיחוד.
ארצה" און,
השמימה" דורך עצמו״ה,
ובדרך ממילא זיינען דארטן דא אויר אלע מלאכים.
ויש לומר,
אז דאס איז אויך דער ביאור בפנימיות הענינים וואם בשעת,
וייקץ יעקב משנתו" איז.
ויאמר אכן יש הוי׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״ 77 - אז דער גילוי פון.
הוי׳"
(שם העצם■ 7 )
איז
העכער פאר בחי׳ ה״ידיעה״יי,
ורארום ידיעה איז 8 גדר פון,
מעלה"
(ידיעה איז דאך פארבונדן מיט מוחין שבראש,
וועלכע זיינען ניכר ומתגלה בשעת עמידה וישיבה),
משא״ב מצד עצמות ומהות זיינעו מעלה ומטה בשוה ממש
(כנ״ל).
און בהמשך לזה -.
ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקיס״“,
א בית ודירה לו ית׳,
וואם הדר בדירה איז זיך דארטן מתגלה בכל עצמותו׳•.
וכל זה האט דערנאד
[לאחרי הקמת המצבה,
כדלקמן ם״י]
ארויסגעבראכט ביי יעקב׳ן דעם נדר ביז סיומו -,
כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"־•: דורך גילוי העצמות ווערט נתגלה אז,
כל אשר תתן לי״ - גשמיות ורוחניות גם יחד - איז בבחי׳,
עשר אעשרנו",
ספירת הכתר״,
און נאכמער - "לד׳ לעצמותך,
וזיבאלד אז די גאנצע מציאות פון,
כל אשר תתן לי" איז נאר ווי,
לך",
גילוי עצמותו ית׳“.
ש״פ ויצא,
ט׳ כסלו
ט. ע״פ הנ״ל וועט מען אויר פאר־ שטיין דאם וואם,
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא 8 :
אויף,
וישם מראשותיו" איו רש״י מפרש:,
עשאן כמין מרוב סביב לראשו שירא מפני חיות רעותיי,
התחילו מריבות וו את וו ואת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו חאת אומרת עלי יניח,
מיד עשאן הקב״ה אכן אחת כו""?
אע״פ אז לכאורה,
מה מועיל המרזב סביב לראשו הלא יוכלו חיות רעות לשלום בשאר גופתי• - זיינען מפרשים מסביר",
אז אין אמת׳ן איז כוונת רש״י אז יעקב האט מקיף געווען זיין גאנצן גוף מיט אבנים,
וואם דעריבער איז ער מדייק בלשונו",
מרזב",
וואם דאס איזי•,
שם* צינור קטן שיוצא מן המזחילה..
לא שייך מרזב אלא כשיש שם מזחילה"*?
מען דארף נאך אבער פארשטיין: א)
שלושה נשמתו עיקר וגופו ממל.
חוחים מגלים המעלה מוז משמות שנהגוף,
שריו נעשית עלי׳ גם בהנשמה,
זזת עין,
מ* גו" מלסטלמיע.
לפי הנ״ל,
פארוואם איז דער פסוק
(וכן בפרש״י)
מדגיש,
וישם מראשותיו"**? ב)
בגוף הענין: אין וואם באשטייט די הצלה פון חיות דורך מאכן א,
מרזב",
חיות רעות קענען דאר אריבערשפריג־ גען א מרזב",
כנראה במוחש?
יתד.
וי״ל הביאור בזה - על דרך החסידות":
פעולת יעקב פון,
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" איז געווען אן עבודה רוחנית - אז ער האט ממשיך און מגלה געווען במציאותו הגשמית דעם אור הנשמה בתוקף גדול,
וואם דאם איז דער ענין האבנים
(תוקף).
און בשעת עם ווערט נתגלה איו מציאות הגשמיות איר אמת׳ע מציאות
(די נשמה/ האט דער העלם והסתר פון גשמיות קיין תפיסת מקום נים,
ובמילא קענען חיות רעות ניט מזיק זיין יעקב׳ף?
און היות אז,
מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש,
ומשם מתפשטת לכל האיברים״* - דעריבער איז דער עיקר גילוי פון תוקף הנשמה והרוחניות -,
אבנים״ - דוקא,
במוחין שבראש",,
מראשותיו".
און דאס איז וואס רש״י איז ממשיך 8 ,
התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת 8 עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח":
44 ו
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
די מריבה איז געווען
(ווי מפרשים זיינען מסביריי)
צווישן די אבנים שב־ מרזב וועלכע זיינעז געווען "סביב ראשו" מיט די אבנים שבמזחילה וועלכע זיינעו געווען סביב גופו.
און דער תוכן המריבה איז געווען אז "עלי יניח צדיק את ראשו כו׳״ - דאס הייסט,
אז דער תוקף
(ענין האבנים)
גילוי הקדושה בחלק הגוף של יעקב זאל זיין ווי דער תוקף
(אבנים)
הגילוי בחלק הראש של יעקב,
"מקום משכן נפש חאלקית".
״מיד עשאן הקב״ה אבן אחת״ - דער גילוי תוקף הקדושה
(אבנים)
איז געווא־ רען דער זעלבער בחלק הראש של יעקב ובחלק הגוף של יעקב,
תכלית ושלימות החיבור וההתאחדות פון "מעלה" ו״מטה" בתור "אבן אחת",
על ידי גילוי העצמות,
וואס דעמאלט איז געווארן "וישכב במקום ההוא",
השתוות הראש והרגל.
[ופשיטא אז דעמאלט איז ניטא קיין נתינת מקום כלל לחיזק החיות,
ואדרבא"].
און וויבאלד אז דער גילוי העצמות קומט דוקא דורך דער
(ירידה ?/סטה"
[ווארום גילוי אלקות ב״מעלה" איז דאך אויר מצד בחי׳ הגילויים,
און דוקא דער ״מטה״ - היות אז גדרו איז ״העלם״ -רופט ארוים המשכת וגילוי העצמות וועלכער איז ניט מוגדר אין די גדרים פון העלם וגילוי! דעריבער ווערט דער אמת׳ער תוקף הקדושה
(גילוי העצמות)
אויפגעטאן דורך אבנים,
בחי׳ "דומם".
און דאם ווערט דערנאך א ״מצבה״ -"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי׳ בית
אלקים" 82 ,
א בית ודירה לו ית׳,
לעצמותו.
יא. ע״פ כל הנ״ל איז מובן דער כח מיוחד וואט יעקב האט געהאט קומענ־ דיק אין חרן,
וואס דורך דעם האט ער זיך געקענט מתגבר זיין אויף דער העלם פון חרן,
און נאר מער - מחבר ומאחד זיין מעלה ומטה,
נשמה.
וגוף,
ע״י גילוי העצמות.
און היות אז דער חידוש ווערט אוים־ געטאן דורך דער ירידה בחרן - דערי־ בער האט יעקב אויפגעשטעלט די י״ב שבטי י״ה דוקא אין חרן,
ביז איו אופן פח "מטתו שלימה".
ולהוסיף,
אז ע״פ הנ״ל איז מובן דער דיוק לשון חזיל" "נזטוזו שלימה"
(און ניט ״תולדותיו״ וכיו״ב)
- אויר מלשון ועניו "מטה"
(תחתון),
אז אויר דער "מטה"
(תחתון)
איז בשלימות,
ביז נאב־ מער - אז אויר אין דעם מצב השכיבה
(על המטה),
וואס דעמולט איז ראשו וגופו ורגלו בהשוואה,
איז ער מגלה ווי דאס איז ״
(מטתו)
שלימה״ - שלימות גילוי העצמות,
וואס איז משוה קטן וגדול.
וואס דאס ווערט אויפגעטאן דוקא אין חרן
(מטה)".
און ״מעשה אבות סימן לבנים״ - די השתוות צווישן חלקו העליון און חלקו התחתון,
אזוי אז אויר דער ״מטה״ - איז
(בלשון הכתוב"׳ בנוגע משה)
"מטה
ש״פ ויצא,
ט׳ כסלו
האלקים בידר׳,
וואט דורך דעם טוט ער אויף אלע אותות ומופתים אין ארץ מצרים - מלשון מיצר וגבול 1 •■,
אז,
מן המיצר קראתי י״ה• ווערט דער,
ענני במרחב י״ה"■•׳ - גילוי מרחב העצמי פון עצומ״ה,
ווייל דער שלימות הבירור פון דער מטה קומט דוקא דורך גילוי העצמות שלמעלה פון מעלה און מטה,
פשיטות העצמות וועלכע איז פארבונדן און פאראיינציקט מיט די פשיטות פון א אידן,
ובלשון הידוע״■ -,
ישראל וקוב״ה כולא חד*
(כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ״ז"■).
יב. וויבאלד אז עיקר עבודת יעקב בחרן המסופר בם׳ ויצא איז געווען בנוגע לעצמו - גילוי והתאחדות הנשמה והגוף,,
מטתו שלימה״ - און עם דארף דאו זיין די פעולה האמורה בשלימות *ויד בנוגע צו וועלט״ 1 - קומט מען דערנאר צו פרשת,
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום",
וואם רעדם בעיקר וועגן בירור העולם
(עשו> ע״י יעקב:
ס׳איז מבואר אין חסידות* 1 ,
אז יעקב איז בחי׳ תיקון און עשו איז בחי׳ תהו,
און יעקב האט געשיקט מלאכים צו עשו וויבאלד אז ער האט גערעכנט אז עשו איז שוין נתברר געווארען,
ובמילא קען
זיין דער חיבור והתאחדות פון אורות מרובים
(וכלים)
דתהו
(עשו)
מיט
(אורות ו)
כלים מרובים דתיקון,
וואם דאם איז דער שלימות הבירור פון גשמיות העולם,
אז ער ווערט א,
כלי",
און נאד מער - נתאחד באחדות גמורה מיט רוחניות,
דורך גילוי העצמות וועלכער איז למעלה מתהו ותיקון,
וועלכער איז זין־ מתגלה דערנאד אויר אין די גדרים פה תהו ותיקון,
אז כל ענינם איז גילוי עצמותו ית׳,
וואם מצד זה זיינען זיי חד ממש.
[נאר בפועל איז עשו דעמאלט ניט געווען מוכן; וואם דאם איז דוקא בזמן גאולה האמיתית והשלימה,
כמ״שי•■,
עד אשר אבוא אל אדוני שעירה״ -,
ואימתי ילך בימי המשיח שנאמר"■ ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו""׳,
וכדלקמן סעיף יח].
יג. די צוויי פרשיות הנ״ל
(ויצא און וישלח)
אין עבודת יעקב אבינו - וואם זיי זיינען די ערשטע ערטער אין תורה וואו עם ווערט ערקלערט דער סדר העבודה למטה - גיבן ארוים דער תוכן ותכלית פון כללות העבודה בתומ״צ
(ובפרט לאחרי מתן תורה)
: צו מברר ומזכך זיין גשמיות הגוף והעולם,
און מאכן איר א,
כלי" צו רוחניות הנשמה,
ביז אז די גשמיות אליין איז מגלה דעם כח הפועל בנפעל און ווערט איין זאך און איין המשך פון רוחניות,
בה - א דירה לו יתברך בתחתונים,
לו לעצמותו.
ווי ס׳וועט זיך אויפטאן בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה,,
שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו
46 ו
ספר השמחות - ח׳תשנ״ב
לקבל גילוי אור ה׳"",,
ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר"•",
דער בשר אליין וועט זעו אלקות"׳,
ווארום ס׳וועם זיין שלימות גילוי כח הפועל בנפעל,
ביז אז אדרבה -,
אבן מקיר תזעק גו"׳"׳,
דער נפעל הגשמי
(דומם
(אבן),
צומח" 2 וחי,
ועאכו״כ גוף האדם*"),
גשמיות אלייו
(שעל ידה מתגלה כח העצמות)
וועט מגלה זיין מיט א געשריי דעם בח הפועל
(הרוחני)
ורצון העליון 5 ׳■ בכל העולם,ע״ד
, נקבה*" תסובב גבר״י",
נשמה ניזונית מן הגוף•׳ 6 .
יד. אט די תכלית פון תופי! בכלל - צו אויפטאן דעם חיבור פון רוחניות וגשמיות - איז נאכמער פארשטארקט געווארן דורך דעם גילוי פון תורת החסידות,
וואס ענינו איז - צו אויפטאן און מגלה זיין דעם חיבור ויחוד פון אלקות און עולם: דורך גילוי פנימיות התורה - סתים דאורייתא״! _ כפ י שנתגלתה בתורת החסידות,
ווערט דער חיבור פון סתים דקוב״ה מיט סתים דישראל" 6 ,
און דאם גיט דעם כח צו אויד איבערמאכן דעם מטה פון גשמיות העולם,
אז זי זאל ווערן א כלי צו גילוי אלקות,
פון גליא דקוב״ה,
און אויר פון סתים דקוב״ה.
ובמיוחד - דורך גילוי תורת חסידות חב״ד
[וואס דאס איז מגלה עצם פנימיות התורה•"/ וואם ברענגט אלקות אין א התלבשות בהבנה והשגה פח חכמה בינה ודעת,
באופן פון,
יתפרנסון מיני׳""",
פארשטאנדיק אויר בשכל האדם
(הנברא הנוצר והנפעל/ ביז אויר אין שכל פון
ש״פ ויצא,
ט׳ כסלו
נפש הבהמית
(,
חרבה"/ ביו אויר אין שכל פון אוה״ע
(,
עשו").
ובלשון ה־ ידוע 1 ׳ -,
יפוצו מעינותיד התה",
או די מעיבות החסידות
(פון בעש״ט)
עצמם זאלן פארשפרייט ווערן
(ביז באופן פון,
יפוצו")
אין חוצה" 1 ,
ביז אין חוצה שאין חוצה ממנו,
אז אויר טבע העולם און אייר,
חוצה" זאל זיין א כלי און ביז פאראיינציקט ווערן מיט אלקות.
ויש לומר,
אז דערפאר איז דער עיקר גילוי פון תורת החסידות אין חודש כסלו,
כידוע"■ אז כסלו,
דער חודש השלישי פון חדשי החורף,
איז כנגד און פארבונדן מיט חודש סיון,
דער חודש השלישי פון חדשי הקיץ,
וואס שלישי איז פארבונדן מיט מתן תורה"■: חודש סיון
(ירחא תליתאי"׳)
איז דער זמן פון מתן תורה,
גילוי תורת הנגלה,
און חודש כסלו
(השלישי בחורף)
איז דער זמן פון גילוי פנימיות התורה,
- אין דעם חודש זיינען פאראן כמה ימים מיוחדים אין דברי ימי החסידות: י״ט כסלו,
דער חג הגאולה פון דעם אלטן רבי׳ן,
דער מייסד פון תורת חסידות חב״ד
(נוסף אויף דעם וואם דאס איז דער יום ההילולא פון דעם מגידx איז דער,
ראש השנה לחסידות""׳,
כידוע"׳ אז דעמולט
(,
נאד פעטער־
בורג")
האט זיר אנגעהויבן דער עיקר ענין פון,
יפוצו מעינותיר חוצה".
ט׳ כסלו - דער יום הולדת ויום ההילולא פון דעם נשיא השני פון חב״ד,
דער מיטעלער רבי.
יו״ד כסלו - חג הגאולה שלי• אוו אויר חנוכה בסוף חודש כסלו האם א שייכות מיט גילוי פנימיות התורה בחוצה,
ווייל עיקר נס חנוכה איז דער נם פר השמן,
וואס שמן שבתורה איז רזיו דרזין דאורייתא"׳,
אה מ׳דארף דאם אנצינדן,
על פתח ביתו מבחוץ""׳,
באופן אז דער גילה פון רזין דרזין אין,
ביתו" זאל באלייכטן
(דורד,
פתח ביתד)
אייר,
בחוץ".
דער ביאור אין דעם
(השייכות פון כסלו צו גילה פנימיות התורה):
דער אונטערשייד צוהשן חודש כסלו
(השלישי בחדשי החורף)
און סיון
(השלישי בחדשי החורףx איז"•: חדשי החורף זיינען די ימי הגשמים
(ווען מ׳זאגט,
משיב הרוח ומוריד הגשם״X וואם גשמים זיינען פארבונדן"׳ מים עבודת האדם למטה,
וכמ״ש■",
כי לא המטיר ה׳ אלקים על הארץ ואדם איו לעבוד את האדמה,
ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה",
משא״כ חדשי הקיץ
(וואס קומעז נאף די ימי הגשמים)
זיינען פארבונדן בעיקר מים ענין הטל,
וואם קומם מלמעלה,
טל"׳ לא מיעצר"׳.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
דוקא אין דעם ענין הגשמים - וואס קומט דורך דער עבודת המטה,
אין
(גשמים אויך מלשון)
גשמיות העולם -איז אונטערשטראכן דער שלימות החיבור פון מעלה ומטה: "ואד יעלה מן הארץ",
פון ארץ איז עולה מלמטה למעלה אן "אד"
(יסוד דק),
וואט דאס באווייזט אז דאם איז פארבונדן און בערך צו גדרי התחתון,
"והשקה את כל פני האדמה",
מלמעלה למטה,
די גשמים זיינען ערד מענני שמיא
(למעלהx אבער באופן פון "והשקה את כל פני האדמה",
זיי פארטרינקען דאם גאנצע לאנד,
די גאנצע גשמיות
(אוו אויד "פני האדמה" - די פנימיות פון דעם גשמיות׳דיקן לאנד/ ווי דער טבע פון משקה
(מים)
איז,
אז די מציאות וועלכע זי רירט אן ווערט אינגאנצן דורכגעזאפט און פאר־ טרונקען אין דער משקה.
וואט אין דעם באשטייט דער אויפטו פון
(אין מים אלא תורה"■ בכלל,
ובמיוחד)
גילוי תורת החסידות
(בחודש כסלו),
צו דורכנעמען שכל האדם
(הנברא)
און מציאות גשמיות העולם מיט אלקות,
"מי הדעת הטהור"" 1 ,
"דע את אלקי אביך""■,
ביז אין אן אופן פון "כולה משקה""*,
אז די גאנצע וועלט
(גשמיות)
איז אינגאנצן דורכגענומען און דורכגעזאפט מיט אלקות
(רוחניות),
"מלאה הארץ דיעה את ה׳ כמיס ליס
השלישי מניסן,
שענינו - עבודה מלמעלה למטה
(ע״ד עבודת הצדיקים).
וכסלו הוא חודש השלישי מתשרי,
שענינו - עבודה בדרך מלמטה למעלה
(ע״ד עבודת התשובה)
- לקוטי לוי״ג שם.
מכסים"" 1 ,
ווי ט׳וועט זיין בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה
(וועלכע קומט דורד "יפוצו מעינותיך חוצה").
ויש להוסיף,
אז דאס איז אויד מרומז אין דעם ווארט "כסלו",
אותיות.
כס לו״״■ - אז די דרגות אין אלקות וואם זיינען "כס"
(מלשון מכוסה^ פארדעקט מצ״ע
(קומענדיק פון סתים דקוב״ה)
ווערן נתגלה למטה אין "לו"
(בגימטריא "אלה",
וואם ווייזט אויף שלימות הגילוי)
- איו די מדות האדם,
וועלכע טיילן זיר אויף ששה פעמים ששה,
שלימות הגילוי המדות בפרטיות
(ששה פעמים ששה = לו).
טו. אין גילוי תורת החסידות בחודש כסלו עצמו - ווערט דער חיבור פון רוחניות וגשמיות אויפגעטאן במיוחד דורך דעם אופן הגילוי החסידות פון דעם מיטעלן רבי׳ן:
ס׳איז ידוע" 1 אז גילוי תורת חסידות חב״ד איז געוועז באופן מסודר,
און יעדערער פון רבותינו נשיאינו האט מגלה געווען און אויפגעטאן נאד א שלב ודרך אין דעם גילוי,
בהתאם ווי דער סדר התגלות פון א שכל חדש
[אע״פ וואס מיהו זה ואיזהו צו זיך אריינלאזן און מחלק זיין אין די מאורות החסידות,
האבן אבער רבותינו נשיאינו אליין מגלה געווען די דרגות]
: דער אלטער רבי איז דרגת החכמה פון תורת החסידות - ער האט מגלה געווען די ענינים אין חסידות אין אן אופן פון א
ש״פ ויצא,
ש׳ כסלו
נקודה.
דערנאך האט דער מיטעלער רבי - דרגת הבינה - ארויסגעבראכט די נקודה
(נקודת החכמה)
בביאור רחב אין הבנה והשגה,
ביז מיט די התפשטות והתרחבות,,
רחובות הנהר",
פון בינה 141 .
בדוגמא ווי די מי הנהר
(בינה)
וואם ווערן נמשך פון מעין
(חכמהx אבער אין נהר ווערן זיי נתרחב ונתפשט.
חי מ׳ןעס עם אין זיינע דרושי חסידות,
אז די עניני חסידות פון דעם אלטן רבי׳ן קומען ביי אים ארוים בגילוי רב,
בהתפשטות ובהתרחבות"׳.
בכדי אויפטאן בשלימות דעם יחוד השכל מיט דעם מושכל,
ובנדר״ד - דער יחוד שכל האדם מיט,
דיעה את ה" דורך לימוד תורת החסידות - פאדערט זיר אז נוסף צו דער השגה אין נקודת החכמה זאל מען אויר האבן די הבנה פון בינה באופן של התרחבות.
ועד״ז איז אויך מובן בנוגע צו דער יחוד פון רוחניות וגשמיות
(אלקות און וועלט)
וואם ווערט אויפגעטאן דורך חסידות,
אז די שלימות דערפון ווערט אויפגעטאן דורך דעם וואס נוסף צו חכמה האט מען אויד בינה
[ווי עם האט זיר אויר אויסגעדריקט אין חיים בשרים פון דעם לעבן פון דעם מיטעלן רבי׳ן -כידוע 43 ■ דברי הצ״צ וועגן אים:,
אז מען וואלט שניידן ביי דעם שווער א פינגער,
וואלט ניט געגאנגען קיין בלוט נאר חסידות״,
ד. ה. אז זיין חיים גשמיים -זיינע בלוט,,
הדם הוא הנפש״ 44 ׳ עצמו -איז געווען חסידות
(רוחניות)] 143 .
ויש לומר,
אז דער טעם אויף דעם איז ווייל די,
רחובות הנהר" פון בינה
(זיינען ניט נאר א התפשטות ולמטה פון נקודת החכמה,
נאר ווייל זיי)
נעמען זין־ פון שרש הבינה
(שלמעלה מחכמהx במרחב העצמי,
דעריבער האם עם בכח צו מחבר זיין רוחניות וגשמיות זייענדיק למעלה משניהם.
[ואדרבה: דער גילוי פון דעם מרחב העצמי,
קומט דוקא דורך דער עבודה למטה,
מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה",
כנ״ל].
ויש לומר,
אז דאס איז אויך דער רמז אין זיין שם התואר -,
דער מיטעלער רבי": מיטעלער באדייט אז ער קומט בינתיים פון א ראשון ושלישי,
און איז זיי ביידע מחבר.
דער מיטעלער רבי -זייענדיק בדרגת הבינה - איז מחבר דער נשיא שלפניו ונשיא שלאחריו,
דער אלטער רבי
(חכמה)
אין דעם צמח־צדק
(דעתx אזוי אז אין אים איז כלול די ג׳ ראשי ואבות החסידות
(כנגד חב״ד).
ווארום אין אים גיט זין■ ארויס כללות הפעולה פון גילוי חסידות חב״ד צו מחבר זיין אלקות מיט עולם.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
טז. ע״ס הנ״ל איז פארשטאנדיק פארוואם דוקא בא דעם מיטעלן רבי׳ן געפינט מען דעם חידוש ושלימות,
אז ימי חייו הגשמיים זיינען געווען,
מיום ליום״
(שנסתלק ביום שנולד - ט׳ כסלו)"׳,
ווארום ביי אים איז בהדגשה דקר חיבור פון רוחניות וגשמיות
(וועל־ כע קומט בכת העצמות,
מרחב העצמי/ אז די שלימות בעבודה רוחנית דריקט זיו אויס און,
פארטרינקט"
(,
והשקה את כל פני האדמה")
אויך זיינע ימים ושנים גשמיים,
אז אויך זיי זיינען תמימים ושלמים
(,
ממלא שנותיהם..
מיום ליום").
עפ״ז יש לומר אויר דעם טעם פאר־ וואס דער טאג
(ט׳ כסלו)
איז אויר דער ערב והבנה צו יו״ד כסלו,
חג הגאולה שלו
(שנקבע לחג בשנה הראשונה
(תקפ״ח/ א מאג נאד דער הסתלקות"׳)
- ווייל די שלימות החיבור פון שלימות עבודת הצדיק ברוחניות מיט שלימות בגשמיות
(בימיו ושנותיו)
איז 8 הכנה מתאימה וועלכע גיט גלייד דעם כח אויפטאן דעם ענין,
הגאולה" בעניו,
יפוצו מעינותיך חוצה"
(כידוע אז די גאולה פון מיטעלן רבי׳ן,
ע״ד ווי גאולת אדה״ז,
איז בעיקר א גאולה אין דעם ענין פון הפצת המעינות החסידות חוצה אויף וועלכע ס׳איז פריער געווען א קטרוג/ אז אפילו בערד צו אופן גילוי החסידות פון דעם מיטעלן רבי׳ן
(באופן פון,
רחובות הנהר")
ביז דער מאסר וגאולה,
קומט צו אין דעם גופא א ״גאולה״ - א גאולה און פריצת גדר שלמעלה ממדידה והגבלה,
וועלכע גיט צו נייע כחות,
ביז שלא בערך,
צו מחבר זיין עליון ותחתון
(ע-ד דער אויפטו פון ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים בא מתן תורה"׳
(פון נגלה דתורה בגלוי)
/
ביז נאכמער - אז די גאולה פון יו״ד כסלו ווערט א התחלה והקדמה צו דער גאולה פון י״ט כסלו,
"ראש השנה לחסידות""׳.
יז. ולהוסיף,
אז אין דעם קומט צו
בשנה הראשונה ב.
שטורקם",
נידוק.
אבל בשנים שלאחרי וה,
חגיגת הגאולה
(בירד כסלו)
היא בבל השטורקם,
ובפרט שהיא באה למחרת טי כסלו,
יום ההולדת ויום ההילולא שלו.
ש״ם ויצא,
ט׳ כסלו
ו5ו
נאכמער הדגשה בקביעות שנה זו,
ווען ט׳ כסלו קומט אויס ביום השבת:
ביום השבת ווערט די קדושה רוחנית פון עונג שבת
(שלמעלה מעולם)
נמשך אין דער גשמיות פון א אידן - אין זיין אכילה ושתי׳ ושינה,
דורך דעם וואם מצוה לענגו בענג אכילה ושתי׳• 15 ,
ושינה בשבת תענוג 51 .
ביז אז די נשמה יתירה וואט ווערט נמשך בשבת 52 פועל׳ט א שינוי אויך אין דער טבע פון נפש הבהמית 52 ,
ביז אין דער טבע אין דעם גון* 5 הגשמי 55 ,
און אויך אין גשמיות העולם 55 .
יה.
כל האמור לעיל איז שיין• ונוגע צו אלע דורות פון אידן.
על אחת כמה וכמה בדורנו זה ובזמננו זה - וואס לויט די סימנים אין חז״ל
(אין מס׳ סנהדרין,
אין מדרשים ובכ״מ)
האלט מען שוין בא דער גומלה ממש,
וכמדובר כמ׳׳פ לאחרונה,
אז נאד דעם ריבוי מופלג פון מעשינו ועבודתינו במשר כל הדורות,
ובפרט נאך דער
עבודה פון רבותינו נשיאינו,
אנהויבנדיק פון די אבות החסידות און ימי גאולתם
(בי״ט כסלו ויחד כסלו)
וימי הולדתם וההילולא שלהם
(בט׳ כסלו,
בכ״ד טבת וכו׳/ און מאז איז שוין דורך כמה דורות ושנים,
ביז די עבודה פון כ״ק מו״ח אדמחר נשיא דורנו - האט מען שויו פארענדיקט אלע בירורים,
כולל אויך - דעם בירור פון,
עשו הוא אדום" 5 ,
ובמכ״ש וק״ו וואם אפילו בזמן יעקב האט יעקב שוין געהאלטן און געטראכט אז עשו כבר נתברר
(און מצד דרגת יעקב איז אזוי טאקע געווען)
כנ׳יל,
עאכחב לאחרי ריבוי העבודה זינט דעמולט,
איז עשו שוין אינגאנצן נתברר געווארן,
ווי מ׳זעט עם אויד אין דער הנהגה בזמן הזה
(בגלות אדום)
פון די אוה״ע וואם שטאמען פון,
עשו הוא אדום",
בדרך מלכות של חסד
(און אזוי ווערט נתפשט די הנהגה אין נאך מדינות,
ווי מ׳האט געזען און מ׳זעט בפרט לאחרונה)-
איז דאך פארשטאנדיק,
אז איצטער האלט מען שויו בא דעם מצב אז דער גוף הגשמי און אפילו גשמיות העולם איז שוין אינגאנצן נתברר ונזדכך גע־ ווארן,
און איז א,
כלי" מוכן אויף אלע אורות וענינים רוחניים,
כולל ובעיקר -אורו• 5 של משיח צדקנו,
אור הגאולה האמיתית והשלימה,
ביז אויד - אויף גילוי פשיטות העצמות פון עצמות ומהות ית׳,
ווי עם ווערט נתגלה אין פשיטות העצמות פון משיח צדקנו
(שלמעלה מבחי׳ יחידה ומכל השמות ודרגות והשפעות כו׳/ און דורך דעם - ווערט
52 ו
ספר השיתות - היתשנ״ב
עם נתגלה אין דעי פשיטות פון יעדןר איה
און די איינציקע זאך וואס פעלט איז — אז א איד זאל אויפעפענען זיינע אויגן כדבעי,
וועט ער וען ווי אלץ איז שוין גרייט צו דער גאולה! מ׳האט שוין דעם "שולחן ערוד",
מ׳האט שוין דעם לויתן ושור הבר ויין המשומרי־׳,
און אידן זיצן שוין באם טיש - "שולחן אביהס״“■ <מלד מלכי המלכים הקב״ה/ צוזאמען מיט משיח צדקנו
(ווי עם שטייט אין ספרים■•■ אז בכל דור איז דא "א׳ מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח"),
ובדורנו נשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר,
און נאד ארבעים שנה פון הסתלקות כ״ק מו״ח אדמו״ר האט מען שוין אויד "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע""■:
איצטער דארף נאר זיין,
כאמור,
אז מ׳זאל אויפעפענען דעם "לב לדעת" און אויפעפענען די "עינים לראות" און אויפעפענען די "אונים לשמוע",
און עד״ז - אויסנוצן אלע רמ״ח אברים און שס״ה גידים הגשמיים - נוסף אויף לימוד התורה וקיום המצוות בכלל
(רמ״ח מ״ע כנגד רמ״ח אברים"■ ושס״ה מל״ת כנגד שס״ה גידים••■)
- אויף לימוד פנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת החסידות וקיום הוראות רבותינו נשיאינו,
כולל - לערנען וועגן עניני גאולה,
אין אן אופן אז דאם זאל אוים־
עפענען דעם לב ועינים ואזנים - מ׳זאל פארשטיין,
זען און הערן בפשטות ממש אין גשמיות העולם - די גאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש,
און לערנען תורתו של משיח
(פנימיות התורה)
באופן של ראי׳,
וואם דאם אלץ איז שוין דא מן המוכן,
מ׳דארף נאר אויפעפענען די אויגן וועט מען עם זען!
יט. ובאותיות פשוטות בנוגע למעשה בפועל:
וויבאלד אז דער חיבור הנשמה וגוף ורוחניות וגשמיות איז שוין דא בשלימות
(כנ״ל/ און ס׳איז שויו אלץ מוכן צו דער גאולה - דארף מען טאן זאכן וואם זאלן דאם מגלה זיין בפועל ממש,
ולכל לראש בעניו שהזמן גרמא -ביום ההולדת
(ווען מזלו גובר"׳)
ויום ההילולא פון דעם מיטעלן רבי׳ן - צו מוסיף זיין איו לימוד תורתו,
דוקא באופו פון "רחובות הנהר" דבינה
(וואם פארבינדט רוחניות וגשמיות כנ״ל בארוכה).
און דער לימוד בזה איו שייך צו אלע אידן,
אנשים ונשים
(כמדובר כמ״פ אז לימוד החסידות והפצת המעינות חוצה איז שייך בפשטות אויר צו נשי ובנות ישראל,
ובפרט אז דורך דעם איז אתי מר דא מלכא משיחא).
ו״תלמוד גדול שמביא לידי מעשה"••■ - דאם ארויסברענגען אין מעשה ועבודה בפועל,
און זיו אפלערנען פון דעם מיטעלן רבי׳ן וואם ביי אים איז ארויס שלימות עבודתו בתורת החסידות אין גשמיות הגוף והעולם
(בזמן ומקום),
״ממלא שנותיהם מיום ליום״ - אז בא יעדערן זאל זיין א השתדלות מיוחדת צו
ש״פ ויצא,
ט׳ כסלו
53ו
ארויסברענגען און מגלה זיין די רוחניות און חטיד׳ישקייט שלו אין זיין גשמיות,
אז אין זיינע גשמיות׳דיקע ענעים,
און אין זיין זמן ומקום גשמי,
זאל זיר אנהערן די ווארעמקייט און לעבעדיקייט פון זיין אידישקייט און חטיד׳ישקייט,
ביז באופן אז ט׳איז ניטא קיין פירוד ביניהם כלל,
נאר זיי זיינען איין זא■ ממש.
נוסף לזה - זאל מען זען אייגארדע־ נען בכל מקום ומקום חסיד׳ישע פארברענגן׳ס,
אנהויבנדיק אין דעם חג הגאולה פון יחד כסלו,
אוו דארטן רעדן און לערנען בתורתו של בעל הגאולה,
און אננעמען החלטות טובות בענינים הניל,
כולל אייר - החלטות צו מאכן די הכנות מתאימות אויף איינארדענען חסיד׳ישע פארברענגעו׳ם,
והתוועדריות גדולות,
בי״ט כסלו,
חג הגאולה פון דעם אלטן רבי׳ן,
און דאם זען טאן בכל מקום ומקום בכל קצוי תבל,
ביז אפילו אין א פינה נידחת - אזוי אז יעדער ווינקעלע אין וועלט
(גשמיות העולם)
וואו עם געפינען זיך אידן זאל זיין דורכגענומען מיט די חסיד׳ישע ליכטי־ קייט און ווארעמקייט פון י״ט כסלו,.
ראש השנה לחסידות".
און אזוי זאל מען אויר ממשיך זיין די חסיד׳ישע פארברענגן׳ם במשד דעם חודש כסלו,
ובפרט אין די ימים מיוחדים פארבונדן מיט תורת החסידות ודרכי החסידות,
ביז אייר - בסיום חודש כסלו -מאכן התוועדריות במשר די ימי חנוכה,
און אין דעם גייסט פון באלייכטן זיר און דעם ארום מיט די נרות חנוכה,
על פתח ביתו מבחוץ",
ובאופן דמוסיף והולד ואור מיום ליום"■,
כולל - כמנהג רבותינו נשיאינו 7 ״ -צו מאכן מסיבות פון די בני בית בימי חנוכה,
און אויסטיילן,
חנוכה־געלט" צו די בני בית•",
ובפרט צו די קינדער,
אינגעלער און מיידעלער.
וואם בשעת יעדערער איז מקיים דעם מנהג — מיט פרסום המתאים - און נאד בהוספה ובהרחבה דורך מוסיף זיין אין געבן,
חנוכה־געלט" בריבוי
(וואם דורך דעם קומט צו אין דער שמחה בא די קינדעד)
- פארבינדט מען זיר נאכמער
(דורך קיום מנהג זה)
מיט רבותינו נשיאינו,
וואם דאם גיט נאכמער כח צו אריינ־ ברענגען זייער תורה און זייערע הוראות און זייערע מנהגים אין דעס אייגענעם טאג־טעגלעכן לעבן.
בולל ובמיוחד - אויר דעם מנהג ישראל וואס איז הולד ומתפשט בזמננו זה - צו לערנען עניני גאולה ועניני משיח,
בכדי זיד און אנדערע נאכמער צוגרייטן צו דעם גילוי פון דער גאולה האמיתית והשלימה,
כנ״ל.
כ. ויהי רצון,
אז פון דעם דיבור וקבלת החלטות טובות בענינים אלו איצטער - זאל דאס שוין גלייד ארויס־ ברענגען בגלוי די גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
לעיני בשר פון יעדער איד און אלע אידן,
ותיכף ומיד ממש גייעז אלע אידן -,
ארו עם ענני שמיא״י״ - צוזאמען מיט אלע מעשינו ועבודחינו,
צוזאמען מיט אלע רכושים גשמיים
(,
כספם וזהבם אתם"• 7 ׳/ צוזאמען מיט די בתי,
מקדש מעט" 17 ,
און אויר די בתים פרטיים
(במילא וועלן אלע זימר גייען ברצונם הטוב״.)
- וועלכע זיינען אינגאנצן ש אד׳ כוננו ידיך געווארן מיט אור החסי־ דות וקדושת הנשמה
(כנ״ל/,
ושכנתי בתוכנן״" - אין ארצנו הקדושה,
אין ירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
בבית המקדש השלישי
[וייל אז די בתי מקדש מעט און די בתים פרטיים שמעין
- ח׳תשנ״ב
מקדש מעט - ווערן נתחבר ונתדבק 1 צום.
מקדש אד׳ כוננו ידיד״י׳^ אין קדש הקדשים,
וואו עם געפינט זיר דער אבן השתי׳,
שממנה"■ הושתת העולם,
ועוד והוא העיקר - תיכן• ומיד ממש.
172) תרז־מיז נה,ח.
ססר השיחות - ח׳תשנ״ב
משיחות ש״פ ממולח,
ט״ז כסלו ת׳תשנ״ב
א. מהענינים המיוחדים דיום ומדין זה: התחלתו - ערב שבת,
שבו נעשית ה,
אכילה* דיום השבת,
כמארדלי,
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת* - ביום ט-ו כסלו,
שבו,
קיימא סיהרא באשלמו־ תא״ 1 ,
השלימות דחודש כסלו; וסיומו -הגמר דמוגאי שבת,
שנמשך עד יום השלישי בשבועי - ביום י״ט כסלו,
חג הגאולה• של רבינו הזקן? חג החגים? ראש השנה לחורת החסידות?
ומעלה מיוחדת בקביעות זו שמתאימה להקביעות דייט כסלו בפעם הראשונה
(בשנת תקנ״ט)
- כדברי רבעו הזקן במכתבו הידועי שגאולתו היתה ב,
יום י״ט כסלו,
עם ג׳ שהוכפל בו כי טוב..
כשקריתי בם׳ תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי*
(שע*ם חלוקת ספר תהלים
לימי השבוע• שייר פסוק זה לשיעור דיום השלישי ובמילא,
חל יום הש*ק שלפניו בט״ז כסלו,
וערב שבת בט״ו כסלו.
וכיה שכל הענינים
(ועאכו״ב ענין הכי כללי ועיקרי כי״ט כסלו,
ראש השנה לתורת החסידות)
הם בהשגחה פרטית,
ובתכלית הדיוק,
מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם - שהברכה והנתעת־כח די״ט כסלו
(שנמשכת מיום השבת שלפניו? לאחרי וע*י הטירחא דערב שבת)
היא מט״ו כסלו,
שבו,
קיימא סיהרא
(דחודש כסלו)
באשלמותא*,
כדלקמן.
ב. ובהקדם שאלה ותמיהה בנוגע לחג הגאולה י״ט כסלו,
חג החגים - שיש בו שינוי לגבי שאר החגים:
פסח וסוכות - נקבעו ביום חמשה עשר בחודש
(פסח בט״ו בניסן וסוכות ב־ נדו בתשרי)
שבו,
קיימא סיהרא באש־ למותא*.
ושבועות - נוסף לכך ש״הכתוב לא תלה חג הזה..
בכמה ימים לחודש רק בחמישים לעומר*•? הרי,
קביעותו בימי החודש
(,
פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה*")
היא בחגיו הראשון של החודש,
כשהלבנה
(ודוגמתה בישראל ש״דומין ללבנה* ו,
מונין ללבנה•")
הולכת וגדלה מיום ליום.
56 ר
ספר חשיחות - ח׳תשנ״ב
משא״ב י״ט כסלו - לא זו בלבד שאינו בט״ו בחודש,
כש״קיימא סיהרא ב־ אשלמותא",
אלא יתירה מוח,
שהוא בחציו השני של החודש,
כשהלבנה הולכת ומתמעטת מיום ליוסז!
ועד״ז
(ויתירה מזה)
בנוגע להיו״ט דחנוכה״ - ש
(אינו כפורים*׳ שקביעותו בי״ד וט״ו בחודש,
כש״קיימא סיהרא באשלמותא"־׳,
אלא)
התחלתו ורובו כימים האחרונים של החודש,
מכ״ה כסלו ואילך,
כשהלבנה הולכת ומתמעטת,
ועד שמתכסה ונעלמת לגמרי!
ג. ויש לבאר תחילה תוכן הענין ד־ מיעוט הלבנה בחציו השני של החודש ביחס לישראל ש״מוניו ללבנה":
ובהקדמה - שכיון שבחציו הראשון של החודש מוסיף והולך אור הלבנה מיום ליום,
וכחציו השני של החודש פוחת והולך אור הלבנה מיום ליום,
הי׳ צ״ל לכאורה גם המנץ ללבנה באופן שבחציו הראשון של החודש יהי׳ מנין הימים מוסיף והולך
(יום א׳ יום ב׳ וכו׳ עד יום ט״ו/ ובחציו השני של החודש יהי׳ מנין הימים פוחת והולך
(יום ט״ו יום י״ד וכו׳ עד יום א׳).
אבל,
לא זו בלבד שמנין הימים בחציו השני של החודש אינו פוחת והולך,
אלא אדרבה,
שמוסיף והולך כהמנין גם לגבי השלימות דיום הט״ו - שמנין היום שלאחרי נדו
(שבו נחסר מהשלימות ד־ אור הלבנה שביום הט״ו)
הוא ט״ז,
מספר א׳ יותר ממספר ט״ו,
ומנין היום שלאחריו
(שבו נחסר עוד יותר משלימות אור הלבנה)
הוא י־ז,
ב׳ מספדים יותר ממספר ט״ו,
וכן הלאה,
ועד להמנין דיום האחרון של החודש
(שבו מתכסה ומתעלם אור הלבנה לגמרי)
שהוא כ״ט
(או ל׳),
כו״כ מספרים יותר
(ועד לכפלים)
ממספר ט״ו!
זאת ועוד: מלבד ההוספה
(גם בחציו השני של החודש)
בהמספר דימי החודש,
מודגש העילוי גם בהגימטריא והרמזים שבהם,
ולדוגמא: מספר י״ז - הגימסריא ד״טוב",
מספר י״ח - ״חי״,
מספר י״ט -הגימטריא ד״בטוב",
מספר כ - ינ״ד במילואו,
מספר כ״א -,
אך טוב לישראל"*׳,
מספר כ״ב - "בך יברך ישר־ אל״ 1 ,
מספר כ״ג - הגימטריא דטובו,
מספר כ״ד - "ושמתי כדכד שמשו־ תיך״•׳,
מספר כ״ה - "כה תברכו את בני ישראל״י',
כ״ו - מספר שם המפורש -הוי׳״,
כ״ז - בגימט׳ ז״ך,
כ״ח - מספר כח,
כ״ט - ימי החודש,
שלשים חודש מלא,
וכיו״ב.
וטעם הדבר - כיון שישנו ציווי והוראה ונתינת־כח "מעלין בקודש ו
(עאכו״כ ש)
אין מורידין"■׳,
שהוא בתקפו בכל ימי החודש,
גם
(בחציו השני של החודש)