שלפניו,
אלא)
סיפור לידת בניו,
כפירוש רש״י: "יעקב ועשו האמורים בפרשה",
ולכן נקראת "תולדות" שפירושו
(כפשוטו)
בנים.
ב. ויש להוסיף ולבאר גם בנוגע לתוכן שמות הפרשיות כשלעצמם
(נוסף על שייכותן לתוכן הפרשה)
- שביון שנעשו חלק מהתורה",
כולל גם תורה מלשון הוראה",
יש ללמוד הוראה בעבודת האדם לקונו גם משמות הפרשיות כשלעצמם,
ובנדו״ד,
פרשת "תולדות",
ש״תולדות" הוא
(לא הענין הראשון,
כפעם הראשונה שיכולים להשתמש בשם זה,
אלא הענין השני)
לאחרי,
נח".
ובהקדמה - שבפירוש השמות "נח" ו״תולדות"
(לא בשייכות לתוכן הענין והפרשה,
אלא השמות עצמם)
בשייכות להלימוד וההוראה בעבודת האדם,
קאי "תולדות" על "
(עיקר תולדותיהם של צדיקים)
מעשים טובים"",
ו״נרז",
שם האדם שמורה על עצמותו,
שייך ללידת המציאות
(ע״ד ״תולדות״ כפשוטו/ שאז נקרא בשם.
ודרוש ביאור והסבר:
א) ההתאמה
(בפנימיות הענינים)
דפי־ רוש השמות כשלעצמם עם פירוש הענין
והפרשה,
שלכאורה,
ה״ה הפכיים זמ״ז,
כי: ב״נח״ - פירוש השם שייך לעצם מציאות
(לידת)
האדם
(ע״ד תולדות כפשוטו),
ופירוש הענין שייך למעשים טובים,
כפירוש רש״י
(בפשוטו של מקראי■)
"ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים",
והפכו ב״תול־ דות״ - שפירוש השם שייך למעשים טובים,
ופירוש הענין שיין־ ללידה
(תולדות כפשוטן כפירוש רש״י "יעקב ועשו האמורים בפרשה".
ב) ועיקר - ביאור הלימוד וההוראה מ״גח" שלפני "תולדות" ומ״תולדות" שלאחרי "נח":
בנוגע ל״נח״ - כיון ששם האדם שנקרא בלידתו אינו שייך
(לכאורה)
לעבודתו ב״מעשים טובים"
("תולדותיהם של צדיקים״)
- מהו הענין ד״נח"
(לפני תולדות)
בעבודת האדם?
ובנוגע ל״תולדות״ - כיון שבא לאחרי.
נח"
(ועוד כמה פרשיות שבינתיים/ עכצ״ל,
שאיו הכוונה ל״
(תולדו־ תיהם של צדיקים)
מעשים טובים"
(סתם)
שבהתחלת העבודה,
אלא לדרגא נעלית ב״מעשים טובים" שבאה לאחרי ההקדמה ד״נח"
(ושאר הפרשיות שבינתיים/ וצריך לבאר תוכנה וענינה של דרגא זו בעבודת האדם.
לכאורה אפשר לומר ש״נח" מורה על מצב של מנוחה
(מנוחת הנפש ומנוחת הגוף")
כדי שתהי׳ העבודה דקיום התומ״צ כדבעי,
ע״ד מ״ש הרמב״ם 5 ■ אודות היעודים הגשמיים שבתורה כדי ש״נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות
ספד השיחות - ה׳תשנ״ב
המצוה״“,
ולכן הסדר הוא ש״נח" קודם ל״תולדות",
כי,
כדי שתוכל להיות העבודה ד״תולדות"
(מעשים טובים),
בהכרח להקדים תחילה מעמד ומצב ד״נח"
(מנוחה).
אבל,
מסתבר יותר לומר שהקדימה ד״נח" ל״תולדות" היא לא רק
(בזמן)
בגלל ההכרח שבדבר,
אלא קדימה אמיתית
(בתורה/ קדימה במעלה.
ג. ויש לומר נקודת הביאור בזה:
החילוק שבין פרשת נח לפרשת תולדות הוא ע״ד החילוק בין לפני מתן תורה ולאחרי מתן תורה - כידוע" שההבנה וההתחלה דמתן היתה ע״י עבודתו של אברהם,
ובפרט ע״י המילה,
ולאח״ז היתה לידת יצחק
(שנולד מטיפה קדו־ שהי 1 / ונמצא,
שבפרשת תולדות,
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"
(הראשון שכל מציאותו ותולדותיו לאחרי ההכנה וההתחלה דמ״ת/ מתחילה העבודה הקשורה עם מתן תורה,
ובפרשיות שלפנ״ז,
ובפרט פרשת נח,
ש
(רק)
בסיומה וחותמה
(רק)
נולד אברם,
ה״ז עבודה שלפני מתן תורה.
וענינו בעבודתם של ישראל
(לאחרי מ״ת)
- ש״נח" קאי על מציאותם של ישראלי■ שלפני
(וקודמת ל)
תורה,
ו״תול־ דות" קאי על עבודתם של ישראל בקיום התומיצ,
שעי״ז באה מציאותם האמיתית
(כפי שקודמים לתורה)
בפועל ובגלוי,
כדלקמן.
ד. וביאור הענין:
איתא בתנא דבי אליהו• 2 ,
שני דברים קדמו לעולם,
תורה וישראל,
ואיני יודע איזה מהם קודם,
כשהוא אומר צו את בנ״י דבר אל בנ״י אומר אני ישראל קדמו״ - שקדימה זו היא בעיקר במעלה,
היינו,
שמעלתם של ישראל גדולה יותר ממעלת התורה.
אבל,
כדי שמעלתם של ישראל תבוא בפועל ובגלוי צ״ל קיום התורה - כד־ איתא בתדבא״ר■ 2 "משל למלך ב״ו שיש לו בנים בתוך ביתו ויש לו עבד זקן ביניהם שהוא מלמד את בניו דרכים נאים ומעשים טובים..
כד דברי תורה..
מכריעין את ישראל לכף זכות,
מחנכיו אותן במצוות ומביאין אותן לחיי העולם הבא",
היינו,
שע״י התורה באה מעלתם של ישראל בפועל ובגלוי.
וההסברה בזה:
מעלתם העיקרית של ישראל בעצם מציאותם,
"ישראל וקוב״ה כולא חד" 22 ,
ליל ג׳,
ליל ת׳ ויום הש״ק פרשת תולדות
17ו
גם לולי קיום התומ״צ,,
דרכים נאים ומעשים טובים",
כבמשל דמלך ב״ו שיש לו בנים,
שהאהבה לבנים היא אהבה עצמית גם כשאין להם,
דרכים נאים ומעשים טובים"
(ואדרבה: בבנים שיש להם,
דרכים נאים ומעשים טובים",
שראוי לאהוב אותם גם מעד השכל,
לא ניכרת כ״כ האהבה העצמית).
אבל,
מעלה עצמית זו מתייחסת לעצמותו ית׳
(שישראל הם חד עם עצמותו ית׳/ ולא
(כ״כ)
להמציאות דישראל עצמם,
מעלה שלהם.
ועי״ז שישראל מקיימים התומ״ע,
שרואים המעלה שלהם ב״דרכים נאים ומעשים טובים״ - באה המעלה שמצד העצם
(,
בנים")
גם בבתי׳ הגילויים
("דרכים נאים ומעשים טונים"/ היינו,
שבמעלה שלהם שמצד בחי׳ הגילויים,
נמשך וחודר העצם.
[ואף שהעצם הוא באין־ערוך לה■ גילוי,
ובודאי שהעדר הגילוי אינו גורע בהעצם,
ואדרבה,
העצם הוא בהעלם כיון שגילויים אינם בלים להעצם,
הרי לאידך,
כיון שהעצם אינו מוגדר בשום דבר,
לא יתכן שיהי׳ מוכרח להיות בהעלם דוקא,
אלא בודאי יכול לבא גם בגילוי,
ולכן,
אמיתת הענין דגילוי העצם הוא בהמשכה בפועל ובגלוי דוקאני).
ה. ועד״ז במציאותם של ישראל גופא - נשמה בגוף:
כשם שבנוגע לתורה וישראל מוכיחים ממש״ג בתורה צו את בנ״י דבר אל בנ״י
(שהתורה היא בשביל ישראל,
ציווי לישראל)
שישראל קדמו,
יש להוכיח מזה גם בנוגע לנשמה וגוף,
שכיון שציווי התורה אינם שייכים לנשמה
בהיותה בגן עדן,
אלא לאחרי ירידתה למטה להתלבש בגוף,
עכצ״ל,
שהגזף קודם* 1 ,
ובשבילו נבראת" הנשמה
(ועאכו״ב כל סדר ההשתלשלות).
וההסברה בזה - ע״פ הידוע" שבחירת העצמות היא בהגוף הגשמי” דוקא:
יש מעלה ב,
בחירה" גם לגבי,
בן""
ספר השיחות - ח׳תשנ״ב
- שבבן,
שאהבת האב אליו היא אהבה טבעית,
ההתקשרות ביניהם היא ממדרגה שיש בה תפיסת מקום דהבן האהוב
(המעלה דבן),
ולא מעצמותו ית׳ ממש,
משא״ב בחירה,
אין בה תסיסת מקום דהדבר הנבחר כלל,
כי אם,
שכך בחר בבחירה חפשית שהיא מעצמותו ממש.
ודוגמתו בהחילוק שבין הנשמה להגות — שהנשמה היא,
חלק אלקה ממעל ממש"• 2 ,
חלק שעל ידו תופסים בה־ עצם" 2 ,
ונמ<<,
בנים אתם לה׳ אלקי־ כם",
כמו הבן שהוא חלק מעצם האב,
התקשרותה עם הקב״ה היא ממדרגה שיש בה תפיסת מקום להמעלה דבן,
ולא מעצמותו ית 9 ממש,
משא״ב הגוף,
שמצד עצמו אין בו עילוי
("גוף " 2 החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אוה״ע"/ אלא שהקב-ה בחר בו בבחירה חפשית שהיא מעצמותו ית׳,
הרי,
ההתקשרות היא מצד עצמותו ית׳ ממש.
ובפרטיות יותר:
בחירת העצמות היא גם בהנשמה,
כי,
1ה גופא שהנשמה היא בן להקב״ה הוא לפי שכך בחר בבחירתו החפשית,
אבל,
כיון שבנשמה יש המעלה ד״בן",
לא ניכר בה בחירת העצמות,
וע״י ירידתה והתלבשותה בגוף
(שאין בו עילוי,
כי אם בחירת העצמות)
מתגלה בהנשמה בחירת העצמות 2 ?
ולאידך,
מעלת הבחירה בהגוף מתייחסת לעצמותו ית׳
(הבוחר),
ולא להגוף
(הנבחר),
שמצד עצמו אין בו
עילוי
(גם לאחרי הבחירה) 22 ,
ועי״ז שהנשמה
(שיש בה המעלה ד״בף)
מתלבשת בגוף להחיותו ולבררו ולזככו ע״י קיום התומ״צ,
נעשה עילוי גם בהגוף,
שמתגלה בו בחירת העצמות* 2 באופן שמתייחסת אליו ומתגלה בו 22 .
ולאחרי שבחירת העצמות מתגלה בהנוף
(ע״י התלבשות הנשמה לברר ולזכך הגוף ע״י קיום התומ״צ),
אוי מתגלה גם בהנשמה
(ע״י הגוף)
שהיא לא רק "בן",
אלא יש בה בחירת העצמות* 2 .
[ועפ״ז יש לבאר תוכן הענין שלעתיד לבוא הנשמה ניזונית מן הגוף 27 - שבזמן
ליל ג׳,
ליל ה׳ זיזט הש״ק פרשת תזלדזת
9וו
הזה,
זמן העכורה דכירור וייסד חגיו,
עיקר ההדגשה היא שגילוי אור הנשמה
(מעלת הגילויים)
יומשך ויחדור בהגוף,
ולעתיד לבוא,
לאחרי גמר הבירורים,
תהי׳ עיקר ההדגשה על התגלות העצם שלמעלה מגילויים,
שלכן יורגש בהנשמה שהתקשרותה עם הקב״ה היא לא
(רק)
מצד מעלתה,
אלא
(גם ובעיקר)
מצד עצמותו ית׳ ממש,
שרגש זה מקבלת הנשמה מהגוף שבו מתגלה בחירת העצמות].
ונמצא,
שבמציאות של ישראל,
נשמה בגוף,
ועבודתם בקיום התומ״צ,
מתגלה ההתקשרות דישראל עם הקב״ה בכל האופנים: מצד העצם - בחירת העצמות: מצד הגילויים — המעלה ד^בן",
והמעלה ד״דרביס נאים ומעשים טובים"; ומצד שניהם יחד - שבחירת העצמות מתגלה וחודרת במעלה ד״בן" וב״דרכים נאים ומעשים טובים",
היינו,
שהעצם הוא גם בהתגלות
(שבזה מודגש אמיתת ענינו של העצם,
שאינו מוגדר בהעלם,
אלא בא גם בגילוי,
כנ״ל ס״ד).
ו. עפ״ז יש לבאר פרטי הענינים ד־ "נח" ו״תולדות" בעבודת האדם:
״נח״ (שלפני תולדות)
- מורה על מעלתם העצמית של ישראל שקדמו לתורה,
ההתקשרות דישראל עם הקב״ה מצד העצם ממש שלמעלה מההתקשרות שמצד הגילויים ע״י "דרכים נאים ומעשים טובים".
אבל,
השלימות האמיתית היא כשהעצם נמשך וחודר ומתגלה גם בבחי׳ הגילויים - "תולדות" שלאחרי נח,
שמורה
(לא רק על מעשים טובים סתם,
אלא)
על מעשים טובים שבאים כתוצאה
(לאחרי)
מהתגלות העצם ממש.
ויש לומר,
שעניו זה מרומז גם בכל א׳ מב׳ הפרשיות
(נח ותולדות)
בפ״ע:
ב״נח״,
שקאי על העצם - מוסיף
ומדגיש רש״י ש״עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים",
היינו,
שהעיקר הוא שהעצם יומשך ויחדור בבחי׳ הגילויים,
"מעשים טובים"".
[אלא,
שה״מעשים טובים״ דנחיי -כיון שעיקרם ברוחניות,
בענינים נעלים,
ולא בענינים פשוטים וגשמיים שמצד עצמם אין בהם מעלה,
ה״ז בחי׳ הגילויים ולא העצם,
והמשכת העצם
(.
אנכי")
שמתבטאת בענינים פשוטים וגשמיים היא במתן תורה•*,
שהתחלתו מהמעשים טובים שב)
פרשת תולדות"].
וב״תולדות",
שקאי על הגילויים
(״דרכים נאים ומעשים טובים״)
- מוסיף ומדגיש רש״י הענין דתולדות כפשוטו
("יעקב ועשו האמורים בפרשה"/ העצם ד״תולדות יצחק"
(כפשוטו,
לידת המציאות)
שלפני ולמעלה מבחי׳ הגילויים,
היינו,
שב״מעשים טובים"
(תולדות בעבודה)
שמצד בחי׳ הגילויים,
חודר ונמשך ומתגלה העצם
(תולדות כפשוטו).
ז. ויש להוסיף ולבאר בפרטיות יותר כפרשת תולדות - "ואלה תולדות יצחק",.
יעקב ועשו האמורים בפרשה":
ובהקדמה - שכיון שיצחק הוא היהודי הראשון שכל מציאותו ותולדותיו לאחרי ההכנה וההתחלה דמ״ת,
מסתבר לומר,
שכל עניניו של יצחק,
ועאכו״ב
ספד השיחות - ח׳תשנ״ב
עניניו העיקריים,
"תולדות יצחק",
יעקב ועשו,
ישנם בכאו״א מישראל - שיעקב קאי על הנשמה,
ועשו קאי על הגוף
(כידוע" שיעקב ועשו בשרשם הם תיקון ותוהו,
מ״ה וב״ן,
וגם נשמה וגוף הם מ״ה וב״ן).
ויש לומר,
שהבחירה שמצד העצמות בדבר שמצד עצמו אין בו שום מעלה,
מתבטאת בהקדימה דעשו
(גוף)
ליעקב
(נשמה/ "הראשון" גו׳ עשו""
(ויש להוסיף,
שמעלת עשו מרומזת גם ב״אד־ מוני"",
אותיות מאד,
בלי גבול,
וגם ב״אדרת שער"",
שרומז על י״ג תיקוני דיקנא).
וכיון שדוקא בהתלבשות הנשמה בהגוף לבררו ולזככו ע״י קיום התומ״צ נמשכת ומתגלה בחירת העצמות בהגוף
(ולאח״ז גם בהנשמה)
גם מצד בחי׳ הגילויים
(כנ״ל ס״ה)
- לכן,
מבקש עשו מיעקב שיתן לו "מן האדם האדם הזה"",
היינו,
שע״י יעקב
(נשמה)
תתגלה
("הזה")
בעשו
(גוף)
מעלת הבלי גבול
("האדם האדם",
אותיות "מאד" ב״ם)
שבבחירת העצמות.
ועפ״ז יש לפרש מ״ש" "ויבז עשו את הבכורה" למעליותא
("ויבז" מלשון בהה)
- שמוותר על הבכורה בשביל עילוי
גדול יותר דהתגלות העצם
(שבזה מודגש אמיתת ענינו של העצם שאינו מוגדר בהעלם ובא גם בגילוי)
שלמעלה מהגדר ד״בכורה".
ועפ״ו יש לבאר דיוק לשון רש״י "ואלה תולדות יצחק",
"יעקב ועשו
(יעקב קודם לעשו)
האמורים בפרשה"
(אף שבאמירתם בפרשה קודם עשו ליעקב)
- כי,
התגלות
("ואלה")
העצם
("תולדות")
היא עי״ז שהנשמה
("יעקב")
מתלבשת בגוף
("עשו")
כדי לבררו ולזככו ע״י העבודה דקיום התומ״צ
("האמורים בפרשה"/ שעי״ז מתגלה בחירת העצמות
(בהגוף,
ועל ידו מתגלה גם הבחירה בהנשמה).
[ובהמשך לזה באים הפרשיות של-אח״ז: פרשת ויצא - "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה",
עבודת יעקב בהבירור דלבן,
ופרשת וישלח - "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו״ - הבירור דעשו,
ועד לפרשת וישב - "וישב יעקב",
"לישב בשלוה"",
שבוה מודגשת השלימות ד״נח"
(מלשון מנוחה)
בפועל ובגלוי כגמר ושלימות העבודה,
שזהו״ע השכר,
"שכר מצוה
(היא ה)
מצוה
(עצמה)"",
שעיקרו ושלימותו הוא הנחת-רוח
(נח מלשון נח״ר)
דבורא"
(שנמשך ומתגלה וחודר בהנח״ר דנברא)].
ח. וע״פ הידוע שפרשת השבוע שייכת לתוכן הזמן״ 5 - יש לקשר האמור
ליל ג',
ליל ה׳ ויום הש״ק פרשת תולדות
21ו
לעיל עם תוכנו של חודש כסלו שבו קורץ פרשת תולדות 18 ":
ענינו של חודש כסלו*־ מודגש בה־ ימים טובים שבו - היר׳ט שבסיומו וחותמו,
ימי חנוכה,
והימים טובים דתורת החסידות,
י״ט כסלו ויו״ד כסלו,
אשר,
הנקודה המשותפת שביניהם היא ענין השמן,
נם השמן וחנוכה,
שרומו על פנימיות התורה,
בחי׳ השמן שבתורה,
שנתגלה בתורת החסידות בחודש כסלו,
באופן ד,
יפוצו מעינותיך חוצה",,
על פתח ביתו מבחוץ"
(כמדובר לקמן"").
והענין בוה*״ - ש,
שמן" מורה על עצמיות הדבר
(,
עסענץ"/ שלכן מפעפע בכל דבר,
שנמשך וחודר בבל מקום,
עד למטה מטה
(בחוץ),
אשר,
בההמשכה וההתגלות למטה דוקא מודגשת התגלות העצם ממש,
כשם שהעצם ד״נח" מתגלה ב״תולדות" דוקא,.
יעקב ועשו האמורים בפרשה",
כנ״ל בארוכה.
ויש להוסיף,
שענין זה מרומו גם
בהחידוש בהיו״ט דחנוכה
(סיומו וחותמו של חודש כסלו)
לגבי שאר הימים טובים - שהתחלתו ורובו
(חמשה או ששה ימים)
בחודש כסלו,
והולך ונמשך גם בהתחלת חודש טבת:
ענינו של חודש טבת -.
ירח שהגוף נהנה מן הגוף""",
שרומז על ההנאה דהגוף שלמטה
(גוף הגשמי)
מהגוף
(העצם)
שלמעלה"".
ויש לומר,
שבההמשך דימי חנוכה בחודש טבת,
מרומז,
שע״י העבודה דנר חנוכה,,
נר מצוה ותורה אור" 7 ",
שנעשית ע״י התלבשות הנשמה
(,
נר ה׳ נשמת אדם"•")
לברר ולזכך את הגוף הגשמי
(בתחלה)
וחלקו בעולם
(,
על פתח ביתו מבחוץ"/ נמשכת ומתגלה בחירת העצמות בהגוף הגשמי באופן שחודרת במציאות הגוף עד שניכרת ומתגלה בהר־ גש הגוף
(הנאה/ שניכר בפועל ובגלוי ש,
ישראל וקוב״ה כולא חד",
ועד לגילוי עצמותו ית׳
(יש האמיתי)
בכל העולם""
(ביש הנברא"/ שנעשה דירה לו ית׳ 20 ",
דירה לעצמותו ממש•".
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
משיחות ליל ה׳ 0׳ תולדות,
אדר״ח כסלו,
וש״פ תולדות,
ב׳ כסלו ה׳תשנ״ב
א. ידוע שבכל ראש חודש יש עניו כללי המשותף לכל החדשיס
(כמודגש בקריאת התורה ובתפלת מוסף ע״ד קרבן היום: "ובראשי* חדשיכם" 1 ,
שהוא בכל
(לבד ר״ה)
חדשי השנה/ ועניו פרטי השייך במיוחד לחודש זה
(כמודגש גם בשמו של החודש,
בהימים־טובים שבו,
וכיו״ב).
ויש לבאר ענינו המיוחד של ראש חודש כסלו - הן בהענין הכללי דר״ח,
והן הענין הפרסי דר״ח כסלו,
שבו מודגש יותר גם כללות העניו דר״ח,
כדלקמן.
ועוד והוא העיקר - הקשר והשייכות דכהנ״ל להנקודה העיקרית שבחיי כאו״א מישראל וכללות ישראל במשך כל הדורות: "כל ימי חייך להביא לימות המשיח"/ ובהדגשה יתירה בדורנו זה ובתקופתנו זו,
כמדובר כמ״פ בתקופה האחרונה
(שכבר נשלמו כל הענינים וצריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש*).
ב. ענינו הכללי של ר״ח מודגש בשמו — "ראש חודש":
״חודש״ - מלשון חידוש־,
ע״ש החי
!) פינחס נח,
י*.
דוש דמולד הלבנה,
שלאחרי שהולכת ומתמעטת־
(בחציו השני של החודש)
עד שמתעלמת ומתכסה לגמרי
(בערב ר״ח/ נעשית ההולדה שלה באופן של התחדשות.
ובלשון הכתוב׳ "ונפקדת כי יפקד מושבך",
שע״י החסרון ד״יפקד מושבך",
בדוגמת העלם וכיסוי הלבנה,
נעשה ה־ זכרון ד״ונפקדת",
בדוגמת מולד הלבנה מחדש.
ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד,
הרי,
להיותה נקודה של לידה,
נכלל בה כל ההמשך שלאח״ז
(בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו — ברגע שנולד ויצא לאויר העולם/ ולכן נקרא בשם "ראש
(חודש)",
בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם־.
[ובמודגש בראש השנה,
שהוא גם ראש חודש,
ור״ח תשרי,
אותיות רשיתי,
ראשית דכל השנה - כמ״ש•■ "בכסה ליום חגינו",
"חג שהחודש מתכסה בו"",