יעדער עניו אין תורה - מלשון הוראה 1 ■ - איז א הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום אין דער עבודה פון א אידן.
וואם איז די הוראה בעבודה פאר אידן נאך מתן תורה פון,
לד לך מארצך גו" - אן איין מאליקע פאסירונג וואם איז געווען א הכנה צו מתן תורה; ולכאורה איז,
מאי דהוה הוה״״יי ס׳איז ניס גענוג דער ענטפער,
אז דאם איז בכדי מ׳זאל זויסן אז עבודת אברהם פון.
לד לח איז א הכנה ונתינת כת צו דער עבודה נאד נדת - ווארום דאם איז ניט קיין הוראה בפועל אין דער עבודה פון אידן נאד מתן תורהי■.
נאכמער: יעדן יאר ווען מ׳לייענט א פרשה אין תורה דארף מען דערמיט לעבן מחדשי■
(במכ״ש דערפון וואט "בכל יום יהיו בעיניך חדשים"■,
עאכו״ב אין דעם זמן מיוחד בשנה ווען מ׳לייענט די.
גאנצע פרשה אין תורה,
וברבים,
מיט ברכות לפני׳ ולאחרי׳)
- ווארום דע־ מולט חזר׳ן זיך איבער די ענינים וואט רעדן זיך אין דער פרשה - בדוגמא ווי זיי האבן פאטירט דעם ערשטן מאלי׳.
ואדרבא: נאד מיס א הוספה ביתר שאת וביתר עוז
(ע״פ הכלל אז מעלין בקודש•■).
עפ״ז קומט אויס,
אז בשבת פ׳ לד לך בכל שנה ושנה חזר׳ט זיד איבער דער ענין פון,
לך לך גו"׳ אלט הכנה והתחלה פון מתן תורה,
און מים א הוספה
(אין דער הכנה)
לגבי כל ה
(הוםפות ב)
שנים שלפני זה.
דארף מען האבן א ביאור: וואט איז דער עניו אין דעם
(די הכנה פאר מתן תורה)
איצטער - ווען ס׳שטייט שוין נאך מתן תורה.
ניט נאר נאד דער הכנה והתחלה פון מתן תורה,
נאר אויד נאד דער גמר ושלימות פון מתן תורה?!
נאכמער: דער ענק פון מתן תורה איז דא בכל יום ויום -,
נותן התורה"■ לשון הוה ",
וכמאחז״ל.
בכל יום יהיו בעיניך
(כחדשים■ 1 ,
און נאכמער)
חדשים"!.
וע״ם ציווי הנ״ל פון,
מעליו בקודש",
איז מובן אז בכל יום דארף דער חידוש זיק בדרגא נעלית יותר ווי ט׳איז געווען פריער.
איז לאחרי די אלע עליות אק דעם ענק פון מתן תורה בכל יום ויום,
און דערצו אויר באופן מיוחד
ספ״ג דגיטין.
שר״ת הר״י אירגם
(בסר״ס מבוא פתחים)
ס״ה בארוכה).
ויש לומר,
שכז הוא עוד יותר בזמן קריאת הפרשה בתורה,
ובפרס ע״ם מאחז״ל
(ראה תדא״ר פי״ח.
יל״ש איכה רמז תתרלד)
דכל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו,
ועי״ז מתחדש העניו גם בפועל,
שהרי,
אסתכל באורייתא וברא עלסא"
(זח״א קלד,
סע״א.
ח״ב קסא,
ריש ע״ב.
ח״ג קעח,.א)
ספד השיחות - ה׳תשנ״ב
- בכל שנה ושנה
(ווען מ׳לייענט וועגן זעם אין תורה בם׳ יתרו און בם׳ ואתחנן,
ועאכו״כ אין ״זמן מתן תורתנו״)
- עליות אחר עליות במשך א ריבוי הכי גדול פון ימים,
שנים ודורות - וואם איז דער ענין פון,
לך לך",
אלם הכנה צו מתן תורה?!
מ׳קען ניט זאגען,
אז די עבודה פון "לך לך" אלם הכנה צו מ״ת איז נאר פאר אזא וואט ביי אים פעלט אין זיין עבודה פארבוגדן מיט מתן תורה -ווארום דער גילוי ופעולה פון די עשרת הדברות במתן תורה
(בפעם הראשונה,
ועד״ז מובן בכל שנה ושנה)
איז ניט
(געווען)
תלוי אין דרגת העבודה פון אידן; דער גילוי בא מ״ת האט מצ״ע גע׳פועל׳ט בכל העולם כולו
("צפור לא צווח עון> לא פרח בו׳""/ ועאכו״כ אין יעדן אידן,
ביז אז על כל דיבור ודיבור "פרחה 23 נשמתן"* 2 ,
וואט דאם באווייזט אז זיי האבן דערגרייכט צו שלימות העבודה אלם נשמה בגוף
(און דעריבער "פרחה נשמתך" 2 ).
ג. ויש לומר נקודת הביאור אין דעם,
אז היא הנותנת: וויבאלד אז מתן תורה איז דא בכל יום ובכל שנה באופן נעלה יותר,
ביז "חדשים" ממש לגבי דעם "מתן תורה" שלפנ״ז
[און ווי ס׳איז אונטערשטראכן במיוחד אין דעם עגין פיו "לד לח
(די הכנה צו מ״ת/ אז עם דארף זיין א הליכה אמיתית,
היינו שלא בערך למצבו הקודם,
כדלקמן]
- דערי־ בער דאדף ביום זה ושנה זו זיין או עבו־
דה פיו "לד לח אלם הכנה והקדמה צו מתן תורה פון יום זה ושנה זו.
[ווי ס׳איז אויד מודגש אין דעם מאחז״ל הנ״ל,
אז על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן,
ולאחרי כל דיבור "הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחי׳ אותם"",
"והוא טל תורחי 2 : לאחרי דער "פרחה נשמתן" בדיבור ראשון,
צוליב דעם וואם מ׳האט דערגרייכט צו שלימות העבודה
(אלם נשמה בגוף/ כנ״ל -איז דורך טל של תחי׳
(תורה/ צוגעגעבן געווארן צו דער נשמה א נייע,
העכערע שליחות,
און דעריבער "החי׳ אותם" אלם נשמה בגוף,
ועחז נאך דעם דיבור שני,
א. א. וו.
דרגא למעלה מדרגא.
ולהוסיף,
אז דער החזירן איז דוקא דורך טל של תחי׳
(שעתיד להחיות בו מתים/ די דרגא פון "תורה חדשה׳" 2 לע״ל,
כדלקמן].
ד. ויש לומר בעומק יותר,
אז דאס וואם אלעמאל - אויך לאחרי מ״ת -דארף זיין די עבודה פה "לד לח
(אלם הכנה צו מ״ת)
איז ניט נאר ווייל מ׳דארף האבן א הכנה צו א העכערע דרגא אין "מתן תורה"
(כנ״ל/ נאר ווייל "לד לח איז נוגע צו דעם עצם ענין פון שלימות מתן תורה
(און אין יעדער דרגא שבזה).
וועט מען עם פארשטיין בהקדים אן ענלעכע שאלה בנוגע צו המסופר ב־ פרשתנו וועגן הליכת וכניסת אברהם לארץ ישראל
("הארץ אשר אראך"/ און די הבטחה ונתינה פה ארץ ישראל פון דעם אויבערשטן צו אברהם וזרעו:
וויבאלד אז דער ענין בפרשתנו פון
ש״פ לו לך,
י״א מד־חשון
הליכת ומיסת אברהם לארץ ישראל ונתינת ארץ ישראל לו ולזרעו חזר׳ט זיך איבער וכהוספה בכל שנה וועז מ׳־ לייענט די פרשה - שטעלט זיד די שאלה:
לאחרי זה וואט דער אויבערשטער
(בפרשתנו)
האט שוין אפגעגעבן בפועל ארץ ישראל צו אידן,,
לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו"*,,
נתתי" לשון עבר,,
כבר נתתי"
(,
והרי היא שלהם")",,
ירושה היא לבם מאבותינו" 30 ,
ביז אז דאם איז נוגע להלכה אז,
ארץ ישראל מוחזקת היא"■ 5
(נאד איידער אידן האבן איר כובש געווען),
ובפרט ע״פ המפרשים" אז דורך דעם וואט אברהם האט מקיים געווען דעם,
קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה""
(,
עבד בה חזקתא"")
האט ער קונה געווען ארץ ישראל לזרעו עד עולם",
ועאכו״ב לאחרי זה וואט עם ישראל איז בפועל אריין און כובש געווען ארץ ישראל בכיבוש ראשון
(כיבוש יהושע)
און דערנאך בכיבוש שני
(כיבוש עזרא)-
וואט איז איצטער שייך לפועל דער
סיפור אין אונזער פרשה וועגן דעם אז אברהם איז אוועק,
מארצך" און געגאנ־ גען,
אל הארץ אשר אראך" און דער אויבערשטער האט אים אפגעגעבן ארץ ישראל - דאם זיינען לכאורה ענינים וואם האבן פאסירט דעמולט,
און חזר׳ן זיך מער ניט איבער?
[די קשיא ווערט נאך שטארקער בדורות האחרונים פון גלות: בדורות הראשונים פון גלות וואלט מען געקענט ענטפערן אז דער ענין פון,
לך לך מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך" איז נוגע צו די עבודה רוחנית פון,
מאך דא ארץ ישראל""
(פארוואנדלען חוץ לארץ און איר איבערמאכן צו,
ארץ ישראל")
; אבער לאחרי ריבוי העבודה במשך הדורות אין גלות פון און אין,
מאך דא ארץ ישראל״ - איז הגם מ׳האט נאד ניט געענדיקט אינגאנצן די עבודה
(והראי׳ — משיח איז נאד ניט געקומען/ האלט מען אבער א סך,
גאר א סך ווייטער פון התחלת העבודה פון כיבוש חוץ לארץ און מאכן דערפון,
ארץ ישראל",
ו־ עאכו״ב אז מ׳האלט שוין גאר ווייט פון התחלת הענין,
אז מ׳דארף ארויסגיין פון,
ארצך" און ערשט אנהויבן גיין אין
(ד. ה. טאן די עבודה פה,
מאד דא)
ארץ ישראל"!].
ה. וי״ל דער ביאור אין דעם:
ווען דער אויבערשטער האם אפגע־ געבן ארץ ישראל צו אברהם׳ו אין דעם ברית בין הבתרים
(,
לזרעך נתתי את הארץ הזאת",
כבר נתתי" בפועל/ האט ער אפגעגעבן כפועלי־
(אין דעם זעלבן
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ברית)
אל? עשר ארצות״ - ניט נ^ר די שבעה ארצות,
ואת החתי וגו",
נזר אויך די ג׳ ארצות -,
את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני".
נאר בגלוי ובפועל,
לא נתן להם אלא שבעה גויס והשלשה מ׳ עתידים להיות ירושה לעתיד"",,
בימי המלך המשיח"",
אבער דער אויבער־ שטער האט דאס אלץ אפגעגעבן גלייד בבת אחת
(נאר איו קיום העניו בפועל זיינען פאראן שלבים.
ע״ד ווי אויר בנוגע צו ביבוש ז׳ ארצות,
איז דאס ניט געווען גלייך בזמן אברהם,
נאר לאחר זמן,
און ניט בבת אחת,
נאר בכמה שלבים ובו׳).
[אפילו אז מ׳זאל לערנען,
אז בנוגע צו די ג׳ ארצות איז דאס נאר געווען א הבטחה
(על העתיד/ און בשעת מעשה,
לא נתן להם אלא שבעה גויס והשלשה בו׳ עתידים להיות ירושה לעתיד״ — איז פארשטאנדיק אז ירושת ג׳ ארצות איז נוגע צו שלימות כיבוש כל ארץ ישראל
(אויר פון די ז׳ ארצות)
; דעמולט וועט צוקומען א שלימות אויך אין די ז׳ ארצות
(ובפרט אז זיי זיינען רובא ד־ מינכר" פון די עשר)
1•
דערפון איז מובן,
אז היות אז בזמן
אוטות יש נאו ולא נתן להם אלה שנעה גרם והשלשה..
קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד• - י׳ל דזהו בנוגע לנתינתו שתיעשנה ארע ישראל
(וקדושתה),
לא רק שינוי הנעלות אלא גם שינר האינות.
וראה הנספו נלקו״ש הנ״ה ע׳ 55 העי 59.
הזה - אפילו בזמן יהושע און בזמן בית ראשון ובזמן עזרא - האט מען
(לכל היותה געהאט נאר שבעה ארצות און ניט די ג׳ ארצות
(קיני קניזי וקדמוני/
[ווי ס׳איז נוגע להלכה בדין ערי מקלט - כפס״ד הרמב״ם",
אז,
שש ערים היו,
שלש הבדיל משה רבינו בעבר הירדן ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען",
און.
בימי מלך המשיח מוטיפין שלש אחרות על אלו השש..
היכן מוטיפין אותן בערי הקיני קניזי וקדמוני״״)
- פעלט אין דער שלימות פון קנין ארץ ישראל
(אפילו אין די ז׳ ארצות)".
וע״ד ווי דאס איז בנוגע צו ארץ ישראל עצמה,
עד״ז איו דאס אויר בנוגע צו די אידן אין ארץ ישראל: אפילו לאחרי כיבוש הארץ איז ניט געווען בכל הזמנים א מצב פון.
בל יושבי׳ עלי׳"
(אין וועלכען ט׳איז תלוי קיום דיני יובל)".
נאכמער: אפילו אין,
כל יושבי׳ עלי׳״ גופא - זיינען פאראן דרגות".
ט׳איז פארשטאנדיק בפשטות,
אז אע״פ
ש״פ לו לד,
י״א מר־חעוון
וואם להלכה
(דיני יובל)
איז כל יושבי׳ עלי׳ - אלע אידן פון יענעם דור
[ווי ס׳איז געווען בזמן יהושע וכו׳,
ורוב זמן בית ראשון]
- איז אבער לעתיד לבוא,
ווען עם וועט זיין,
כ ל י ועב י׳ ?ן',
•" _ נוסף אויר די עשרת השבטים
(שגלו לפנים מנהר סמבטיון"/ אויר אלע אידז פון כל הדורות,
און אויר שלימות אין.
עלי״
(אלע עשר ארצות)
- וועט דעמולט זיין מער שלימות איו דעם,
כל יושבי׳ עלי",,
כל" ממש.
ו. עפ״ז איז פארשטאנדיק ווי דער ענין בפרשתנו פיו "לר לד מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך",
און דער ענין פון קנין הארץ
(דויד דער הליכה,
לארכה ולרחבה״)
- איז נוגע בפועל אוין■ בזמן הזה,
ווארום כל זמן וואם מ׳האט נאר ניט בפועל די ג׳ ארצות קיני קניזי וקדמוני
(און צוזאמען דערמיט תכלית השלימות פון,
כל יושבי׳ עלי",
אלע אידן פון אלע דורות/ בגאולה האמיתית והשלימה - האלט מעז נאד אינמיטן קנין הארץ
(ווארום אויר קנין ז׳ ארצות איז דעמולט נאד ניט בתכלית השלימות/ און עם פאדערט זיר נאד אז עם זאל זיין "לד לד מארצד גו",
אידן בכל המקומות
(ושל כל הדורות)
זאלן גיין פון חת לארץ,
אל הארץ אשר אראך",
און קונה זיין ארץ ישראל בשלימותה - אלע עשר ארצות.
און היות אז,
אחכה לו בכל יום ש־ יבוא״״
(אחכה שיבוא בכל יום)
- דערי־ בער האבן אידן ככל הדורות משתוקק געווען צו דעם אז עם זאל שוין זיין,
לך לך מארצך כו׳ אל הארץ אשר אראך",
און צו דעם קנח פח כל עשר ארצות.
ולהוסיף,
אז דער ענין איז נוגע נאכ־ מער בדורנו זה ובזמננו זה - כמדובר כמ״פ,
אז ס׳איז שוין,
כלו כל הקיצין"",
און כ״ק מו״ח אדמו׳ר נשיא דורנו האט מודיע געווען אז מ׳האט שוין תשובה געטאן,
און מ׳האט שוין אויר,
צוגעפוצט די קנעפי,
און לויט אלע סימנים איז דורנו דער דור האחרון פון גלות ובמילא דער דור הראשון פון גאולה.
ועפ״ז איז מובן,
אז ס׳איז אן עניז שהזמן גרמא - אז מ׳זאל זיר גרייטן בפועל צו -לד לר מארצן■ גו׳ אל הארץ אשר אראך",
תיכף ומיד ממש,
און מ׳וועט קונה זייז ארץ ישראל בשלימותה,
אלע עשר ארצות,
וועלבע איז א נחלת עולם פח אידז ירושה לנו מאבותינו זינט ברית בין הבתרים; און דער חידוש וועט איצטער זיין - אז מ׳וועט באקומען די ג׳ ארצות בדרכי נועם ובדרכי שלום,
ווארום באותו הזמן
(בימות המשיח)
לא יהי׳ שם כו׳ מלחמה כו׳",
נאר די אוה״ע וועלן דאם אליין אפגעבן אידן ברצונם הטוב.
ז. עד״ז יש לומר אחר דעם ביאור בנוגע צו,
לד לד" אלם הכנה והתחלה פון מ״ת - אז החת די שלימות פח מתן תורה וועם זיין בגאולה האמיתית והשלימה"
(ווען מ׳וועט האבן שלימות ארץ ישראל,
כל עשר ארצות,
כדלקמן/ בגילח,
תורה חדשה מאתי תצא"" - איז לפי ערד שלימות,
מתן תורה" דלע״ל
(חאס,
תורה שאדם לומד בעוה״ז הבל היא לפני תורתו של משיח" 10 / ועאכו״ב לגבי תורה חדשה פאתי תצא/ האלט מען איצטער נאד בא דער הכנה לזה,
הכנה פח.
לד לד׳•
ספר המויוזוח - ה׳תשנ״ב
ד. ה. אז די הכנה פת,
לך לד" איז נוגע ניס נאר צו דעם ענין פון,
מתן תורה" וואם איז דא בכל יום באופן נעלה יותר מיום הקודמו,
כנ״ל,
נאר אויך - ובעיקר - בנוגע צו דער הכנה צו קבלת תורה חדשה לעיל,
וואם דאם איו שלא בערך לגמרי צו די אלע עליות אין מ״ת שלפנ״ז.
ח. די שייכות פון קגין עשר ארצות מיס מתן תורה
(און די הכנה לזה פון.
לד לך")
וועם מען פארשטיין בהקדים דעם ביאור אין דעם וואם.
לד לד מארצך גו׳" איז די התחלה פון דער עבודת ההכנה צו מתן תורה":
דער אויפטו פון מ״ת איז,
אז דעמולט האם זיך אויפגעטאן דער חיבור פון עליונים ותחתונים
(בביטול הגזירה אז העליונים לא ירדו לתחתונים והתחתונים לא יעלו לעליונים"/ אז דרגות האלקות וועלכע זיינען לגמרי העכער פון וועלט זאלן נמשך ווערן איו.
תחתונים",
און אז די נבראים תחתונים זאלן קענען נתאחד ווערן מים,
עליונים",
אז דורך קיום המצוות בדברים גשמיים זאלן דער דבר גשמי ווערן א חפצא של קדושה",
ביז אז עם זאל ווערן א דירה לו יתברך בתחתונים״,
א דירה,
לו״ - לעצמותו ית׳".
דער עניו האט זין■ אנגעהויבן מים רעם ציווי און פעולה פון אברהס׳ן,
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל
הארץ אשר אראך״״,
ובמיוחד - דורך קיום מצות מילה"
(כדלקמן ם״0ז
אויך" פאר,
לך לך מארצך גו׳"
(ווען אברהם איז געווען בן ע״ה שנים)
האט אברהם עובד געווען עבודתו בארצו ומולדתו ובית אביו,
ובאופן נעלה — ער האט מכיר געווען את בוראו",
האט געדינט דעם אויבערשטן און האט מפרסם געווען אלקות אין וועלט,
ומתוך מסירת נפש
(ווי דאס האט זיך אויסגע־ דריקט אויך דורך דעם נסיון פון כבשן האש באור בשדים"/ ווי דער רמב״ם איז מאריך"
(וועגן גודל מעלתו ועבודתו פון אברהם נאד פאר דעם ציווי פון.
לד לד"):,
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו כו׳ עד שהשיג דרך האמת כו׳ והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד כו׳".
ולהוסיף בדיוק הלשון,
איתן" מלשון חוזק ותוקף",
אז אברהם
ש״פ לו לו,
י״א מו־חשזז
איז געשטאנען בכל התוקף קעגן דער גאנצער וועלט
(אברהם העברי - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד")
און איז פון זיי ניט נתפעל גע־ ווארן
(אע״פ וואס ער איז נאד געווען,
אברם",
און נאך נים,
אברהם",,
אב המה גויים״״,
כדלקמן)
ביז אין אן אופן אז אברהם האט גע׳פועל׳ט אויף מקומו,
אז הגם אז דאם איז געווען,
חרן" מלשון,
חרון אף של מקום"",
האט ער דאס איבערגעמאכט
(דורך,
הנפש אשר עשו בחרן"")
ביז אז דאם זאל זיין נקרא על שמו
(ווי אנגערופן אין תורת אמת)-,
ארצך",
און,
מולדתך" און,
בית אביך",
דורך דעם וואם ער האט גע׳פועל׳ט אויף,
אביו" און,
בית אביו"
(כמ״ש".
ואתה תבוא אל אבותיך בשלום",,
למדך שעשה תרח תשובה"").
פונדעסטוועגן,
זעט מען אז וועגן דער עבודה פון אברהם ביז פ׳ לך לך ווערט בכלל ניט דערציילט אין תורה
(שבכתב)
און אפילו דאס וואם ווערט דערציילט
(בם״פ נח)
איז בקיצור נמרץ
(לידתו און נאד איינציקע פרטים)".
ווארום - כמבואר בכ״מ" - ביז דע־ מולט איז זיין עבודה געווען באופן אז ער און די וועלט ארום אים זיינען גע־ בליבן צוויי באזונדערע זאכן
(עליונים
און תחתונים,
רוחניות און גשמיות -באזונדער)
און זיין עבודה איז געווען אויף איינעם פון צוויי אופנים: אדער אפגעטראגן פון דער וועלט
(אברם,
אב רם - שכל הנעלם מכל רעיון")
אדער - אין די ענינים וואט ער האט אויפ־ געטאן אין וועלט - איז דאם געווען באופן אז די תחתונים זיינען געבליבן בדרגתם
(און נים פארבונדן מיט עליונים);
דורך דעם וואם אברהם האט מקיים געווען ציווי ה׳,
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ - אז ער איז אוועק און ארויס פון אלע מדידות והגבלות ורגילותו בעבודתו ביז דעמולט,
כולל אויר פון דער עבודה פון זיין פעולה בעולם
(עם זאל ווערן,
ארצך גו׳")
און אפילו פון מדידות והגבלות דקדושה - האט ער מבטל געווען אויך די מדידה והגבלה -די מחיצה וגזירה - צווישן עליונים און תחתונים,
און האט אנגעהויבן דעם חיבור פון עליון ותחתון",
דורך דעם וואם ער האט געטאן דעם אויבערשטן׳ס ציווי און איז אוועקגעגאנגען,
מארצך וממולדתך ומבית אביך",
און געגאנגען,
אל הארץ אשר אראך",
אראה ואגלה אותך בעצמך""
(,
במהותך ועצמותו"")
עם ווערט נתגלה אין ארץ
(תחתונים)
זיין אמת׳ע מציאות ומהות ועצמות
(עליונים).
ט. און דאס איז דער חידוש פון,
לך לך מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך״ -אז אברהם האט זיך ניט באגנוגנט מיט זיין עבודה במשך שבעים שנה וחמש
ספו העמסות - ה׳תשנ״ב
שנה ביז דעמולט,
אפילו זייענדיק אז עבודה נעלית ביותר - לויטן ציווי פה דעם אויבערשטן איז ער אוועק ממקומו ומרגילותו כו׳ און האט זיר געלאזט אין וועג.
דעמולט איז נתחדש געווארן די עבודה באופן של הליכה
("לחג וואם הליכה אמיתית איז דער פירוש - הליכה שלא בערך,
מ׳גייט אינגאנצן אוועק פון דעם פריערדיקן מקום ומצב
(אפילו דקדושה/ א הליכה שלמעלה ממדידה והגבלה,
און אין דעם גופא - איז ביי אים געווען א המשך פון הליכות ונסיעות דרגא אחר דרגא,
"ויסע אברם הלוך ונסוע גו"".
און אין ביידע כיוונים״ - סיי מלמטה למעלה,
אז פון ארץ חרן האט ער עולה געווען "אל הארץ אשר אראח,
ארץ ישראל,
און,
אראך" בפירושו,
אותך בעצמח
(כנ״ל)
; און טיי מלמעלה למטה - אז ער האט אנגעהרי־בן טאן די עבודה פון חיבור עליונים ותחתונים,
ממשיך זיין אלקות אין עוה״ז הגשמי והחומרי,
תחתון שאין תחתון למטה ממנו,
באופן נעלה יותר
(שלא בערך)
ווי ס׳איז געווען לפני זה.
ווי אונטערשטראכן אויך דערנאן־
(לאחרי קיום מצות מילה)
אין דעם שינוי השם פון "אברם" צו "אברהם",,
כי אב המון גוים נתתיח": פריער איז ער געווען "אברם",
"שלא הי׳ אב אלא לארם",
און "עכשיו אב לבל העולם"? ד.
ה. אז ביי אים איז געווארן א "הליכה" אין זיין עבודה בעולם,
אז ער טוט אויר דעם בירור
(ניט נאר פון מקומו,
ארם),
נאר פון "כל העולם",
ובאופן אז ער ווערט,
אב המון גוים",
דער בעה״ב אויף זיי
(אע״פ וואס ער איז איינער און זיי זיינען,
המון״)
- נאכמער ווי דער תוקף פון,
איתן"
(זייענדיק,
אכרם",
כנ״ל).
והא בהא תליא: וויבאלד אז ביי אים איז געווען א הליכה שלא בערך אין אויפטאן דעם בירור למטה מטה יותר
("כל העולם"/ דעריבער האט דאס אויר געבראכט א הליכה למעלה מעלה יותר -,
אראך",,
אגלה אותך בעצמח.
און אזוי אויר פארקערט: דוקא בכח פון דער הליכה למעלה מעלה יותר,
קען מען מברר זיין אויר דעם תחתון תחתון ביותר.
ביז אז תחתונים און עליונים ווערן פאראיינציקט - ווי דאם האט זיר אויפגעטאן בשלימות בא מתן תורה
(וואם פ' לד לד איז די הכנה לזה).
ויש לומר,
אז דאס איז אויד דער ביאור וואס פרשת לך לך איז די דריטע סדרה אין תורה
(שלישי אין "אוריאן תליתאי״י 11 עצמה)
- ווארום דער תוכן פיו "לד לח איז די הכנה והתחלה פון מ״ת,
וואם איז פארבונדן מיט דעם קו השלישי
(האמצעי)
וואס איז מחבר,
עליונים״ און ״תחתונים״: פ׳ בראשית -די טרשטט סדרה
[וכמרומז בשמה,
בראשית"]
- איז תוכנה• 7 וועגן בריאת העולם וואס איז באשאפן געווארן פון דעם אויבערשטן -,
עליונים"; דער תוכן פון פ׳ נח - די צווייטט סדרה
[וכמרומז בהתחלתה -,
נח נח" ב׳ פעמים/ איז פארבונדן מיט זיכוך המטה■ 7
(דורך דער עבודה פון נח איש צדיק,
ובפרט דורבן מבול”)
- "תחתונים"; און פ׳ לך
ד. וברמ4
ש״פ לו לו,
י׳א מר־חיזיז
לך - די דרימע סדרה - אז ענינה חיבור עליונים ותחתונים
(אלם הכנה והתחלה פון נדת)".
י. דער ענין החיבור פון עליונים ותחתונים איז "לד לד* מלס הכנה צו נדת)
איז ארויסגעקומען בגלוי ובפשטות אין קיום מצות מילה פון אברהם אבינו,
ווי גערעדט מערערע מאל" אז דער בח וואם אידן האבן אויף קיום המצוות לאחרי מתן תורה,
אז דאס זאל דורב־ נעמען און קובע זיין קדושה אין די דברים גשמיים מיט וועלכע די מצוות ווערן געטאן,
נעמט זיד פון די מצוות וואם די אבות האבן מקיים געווען פאר מ״ת
(,
מעשה אבות סימן לבנים"•),
ובמיוחד דורך מצות מילה
(פח אברהם אבינו/ וואם די קדושה פון דער מצוה
(אויו פאר מתן תורה)
איז פארבליבן אין דעם
(אבר ו)
דבר הגשמי אויך לאחרי קיום המצוה
(ניט ווי די אנדערע מצוות וואם די אבות האבן מקיים געווען,
וועלכע,
ריחות היו"".
און דערפאר האט אברהם געזאגט,
שים נא ידך תחת ירכי"• בכדי עט זאל זיין א שבועה בנקיטת חפץ",
ווייל פאר מ״ת איז ניט געווען קיין אנדער מצוה אין וועלכע סיאז געבליבן קדושה אויך לאחרי קיום המצוה"/
והיות אז מצות מילה איז געווען בדוגמת המצוות שלאחרי מ״ת,
דערפאר האט זי פארבונדן אלע אנדערע מצוות של האבות מים די מצוות שלאחרי נדת,
אז די,
מעשה אבות" זאלן זיין,
סימן לבנים".
איינער פון די טעמים פארוואם דער אויבערשטער האט אויסגעקליבן דוקא מצות מילה אלם נתעת כח אויף קיום המצוות לאחרי נדת
(וייענדיק דוגמתם)
— וחיל איו דער מצוה איז דא א חידוש לגבי אלע אנדערע מצוות,
אז דורך קיום מצוה זו ווערט נקבע בגלוי אין דעם גוף הגשמי והחומרי פון א אידן אן *ת וברית מיטן אויבערשטן -,
בריתי בבשרכם לברית עולם" 7 .
נאכמער: איינער פון די טעמים אויף דער מצוה איז״ - צוליב מחליש זיין די חומריות פח דעם אבר,
וואס צוליב דעם פאדערט זיך א זהירות מיוחדת.
ואעפ״ב איז דער חידוש בדבר,
אז ניט בלויז וואס די מצוה באשטייט פח,
טור מדע",
נאר די מצוה מאכט איבער דעם אבר גשמי וחומרי ער זאל זיין א חפצא של קדושה! ביז אז דאס ווערט א,
ברית עולם",
באופן נצחי לעולם,
וי״ל אויך עולם בפירושו - אז דאם איז בגלוי לכל
(אימות)
העולם.
ויש לומר,
אז וויבאלד די קדושה ונצחיות פון דער מצות השם ווערט נמשך אפילו אין א דבר גשמי וחונזרי -ברענגט עם נאכסער ארוים דער כח הנצחי פח אלקות,
אז דאס ווערם נמשך אן נעמט דורך אפילו מקום זה.
און דעריבער גיט דאס דעם כח
(אן אלע מצוות פון די אבות,
אז זיי זאלן זייז,
מעשה אבות סימן לבנים")
איף דעם
ספר השיחות - ה־תשנ״ב
קיום פון אלע מצוות נאד מ״ת אז דורך זיי זאל נקבע ווערן בגלוי ובפנימיות קדושה אין די דברים גשמיים.
און דערפאר איז דוקא דורך קיום מצות מילה האט דקר אויבערשטער משנה געווען שמו של אברהם,
אז אנ־ שטאט "אברם" זאל ער הייסן "אברהם",
״כי אב המון גוים נתתיף׳ - ווייל מצות מילה גיט אויר דעם כח אויף מברר זיין כל אומות העולם,
אויר בגשמיותם וחומ־ ריותם,
ביז אין תחתון שאין תחתון למטה ממנו,
אז דארט זאל אויר מאיר זיין גילוי אלקות,
דער כח הפועל בנפעל,
ביז - די שלימות בזה פון "והיתה לה׳ המלוכה"" בגאולה האמיתית והשלימה.
יא. עפ״ז וועט מעו אויד פארשטיין די שייכות פון דעם חיבור עליונים ותחתונים במ״ת
(און די הכנה לזה פון "לך לד׳ און מצות מילה)
מיט המשך הענין,
אז נאד "לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך",
האט דער אויבערשטער מבטיח געווען און אפגעגעבן ארץ ישראל צו אברהם וזרעו "עד עולם",
ביז אין דעם ברית ביו הבתרים - "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו׳":
די נתינה פה ארץ ישראל צו אברהם אבינו - איז בכדי אז אברהם און זרעו אחריו זאלן איבערמאכן און פארוואנד־ לעז די גשמיות׳דיקע לאנד און מאכן פון איר "ארץ ישראל",
א דירה לו יתברך בתחתונים.
אין דעם כיבוש ועבודה פון אידן אין ארץ ישראל דריקט זיך אויס די שלי־ מות׳דיקע עבודה פון חיבור עליונים ותחתונים
(ענינו של מ״ת),
אז מ׳איז מברר ומעלה ארץ הלזו התחתונה,
גשמיות וחומריות העולם,
און מ׳מאכט
דערפון א דירה צום אויבערשטן.
און דעריבער איז די שלימות פון קיום המצוות שניתנו במתו תורה דוקא אין ארץ ישראל.
ועפ״ז איז פארשטאנדיק,
אז נתינת ארץ ישראל בפרשתנו "לזרעך לעולם" - גיט דעם כח אויף שלימות קיום המצוות מעשיות לאחרי מ״ת,
אז זיי זאלן אויפטאן דעם בירור וזיכוך פון די דברים גשמיים.
וואם דאס איז די שייכות פה "לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך"
(און שלימותה - במצות מילה)
מיט הליכת אברהם בארץ ישראל ונתינת ארץ ישראל צו אברהם - זיי זיינען ביידע איין המשך און איין ענה: די נתינת כח אוז התחלה פון דעם חיבור עליונים ותחתונים וואס טוט זיך אויף בא מ״ת.
[ויש לומר,
אז ע״ד ווי מצות מילה דריקט אוים די שלימות פון דירה בתחתונים אין גוף האדם,
עד״ז י״ל דריקט אוים ארץ ישראל די שלימות פון דירה בתחתונים אין חלקו בעולם"].
יב. עפ״ז איז אויך פארשטאנדיק דער ביאור אה דעם לימוד לפועל פון פרשת "לך לד" אלם הכנה צו מתן תורה:
וויבאלד אז עבודה דארף שטענדיק זיין באופן של הליכה,
ביז הליכה שלא בערך
[ווי אונטערשטראכן אין דעם ענה פה ״לד לך״ עצמו! כולל אויר - אין דעם ענה פון "מתן תורה",
איז מובן אז מ׳דארף דערצו אלעמאל האבן דעם "לך לך" אלם הקדמה והכנה צו דעם גילוי פהמ״ת.
**פ לו לד,
י*א מר־חשון
ועאכו*כ ווען עם רעדט זין־ מרך זו דעם גילוי נעלה ושלא בערד פח חו גאולה האמיתית והשלימה - איז וח־ באלד אז,
לד לך גו" און קנח ארץ ישראל אח די הכנה והתוזלה פח מ״ת,
איו אח דעם איז תלוי די שלימות פון מחן תורה
(חיבור עלחנים ותחתונים)
-איז פארשטאנדיק,
אז כל זמן וואס עם פעלם אין שלימות קנח הארץ
(וח דאם איז בזמן הזה ווען מ׳האם נים די אלע עשר ארצות/ פלט אויד אין שלימות פח פעולת מתן חורה
(שלימות קיום התומ״צ)
; דוקא דורך דעם וואט עט וועט ייח די שלימות פון.
לד לד מארזך גו׳ אל ארץ אשר אראד• אוז קנין ארץ ישראל בשלימותה
(אלע עשר ארצות/ דעמולט וועט זיח אויר די שלימות פח קיום החומ״ע,,
כמצות רצונך•",
וח ס׳וועט זיח בגאולה האמיתית והשלימה.
און דעריבער: כל זמן וואט מ׳האלם נאד פאר דעד גאולה — איז דעסולס נוגע בפועל ממש דער ציוח פח,
לד לד מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך•,
און דער קנח בארץ ישראל השלימה
(אלע עשר ארצות/ אויך אלט הכנה צו שלימות התומ״צ,.
תורה חדשה מאתי תצא•
(נוסף אויר דעם וואט דאם אח נוגע צו,
מתן תורה• בכל חם באופן חדש
(נותן התודה לשח הווה/ וואט דאס וועט זיין אויד נאד דער גאולה,
דעריכער וועט דעמולט אויר זיין נוגע די עבודה פון.
לד לר גו""/
יג. דער ביאור בזה - איז אויר מתאים לחט פנימיות העניניסיי:
כיבוש" שבע ארצות באדייט די עבודה פח בירור השבע מדות,
און די ג׳ ארצות קיני קנחי וקדמוני — די עבודה מים די ג׳ מוחין
(חכמה בינה דעת).
בזמן הזה האט מען אפגעגעבן אידן גאר די שבע ארצות,
ווארום איצטער באשטייט די
(עיקר)
עבודה אין בירוד המדות; און די עבודה פון ג׳ מוחח אח בעיקר צוליב פועל זיין אחר די מדות.
אבער לעתיד לבוא,
ווען יעדער ענח אין עבודת ה׳ וועט זיין מיט דער פולסטער שלימות,
וועט די עבודה מים די ג׳ מוחיז זייז אויר
(ובעיקר)
אן עבודה פאר חך - צו פאו־איינציקן ויר מים אלקות דויד דער פולשטענדיקער פאראייניקונג
(יחוד נפלא")
פח זיח שכל מים תורה
(חכמתו ית׳,
וואט הוא וחכמתו אחז•"•)
" וואס דויד דעם
(וואם אורייתא וקוב״ה כולא הדיי)
ווערט נתגלה וח ישראל אורייתא וקוב*ה כולא חד".
דערפון איז פארשטאנדיק,
אז שלימות העבודה
(אויר פון די ז׳ מדות)
אח דוקא בשעת מ׳האס אלע עשר כחות
(ג׳ מוחין ח׳ מדות,
אייר וח חי זיינען כשלעצמם/ ובלשון הכתוב״ -,
ואהבת את ה׳ אלקח־ בכל לכנר
(ז׳ מדות)
ובבל נפשך
(אלע עשר מזות)
ובכל מאדן״ — עבודה למעלה ממדידה והגבלה"
(לד. לד לד•/ אחד פון די עשר כחות
ספד השיחות - ח׳תשג״ב
האדסיי,
ביז ווי דאם איז פארבונדן מיט דעם "מאד האמיתי׳״י.
אח די הכנה ונתינת כה לזה והתחלה בזה איז פון דעם ציווי בפרשתנו "לד לך מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך" און נתינת ארץ ישראל,
אלע עשר ארצות - וואס דאס איז כולל שלימות העבודה,
און אוין־ די שלימות פון
(מתן)
תורה - אז נוסף צו דעם גילוי פון די מוחין שבתורה בערך להמדות
(דער גילוי פון די מ״ט שערי בינה שניתנו בעולם בזמן הזה••■/ ווי דאם איז געווען בא מתן תורה
(בפעם הראשונה),
וועט מען אויך האבן דער גילוי פון די ג׳ מוחין בעצם
(גילח שער הנו״ן׳•■,
ביז ווי ער איז שלא בערך העכער פאר די מ״ט שערים"■/ אין דער "תורה חדשה מאתי תצא",
בגאולה האמיתית והשלימה.
וביחד מיט דעם גילוי נעלה ביותר
(מוחין בעצם/ וועט דאם אויר נמשך ווערן בכל העולם כולו,
ביז אויך אין ארץ הלזו התחתונה
(כמרומז אין דעם אות ק׳ פון "קיני קניזי וקדמוני",
היורדת למטה מן השורה,
וג׳ פעמים ק׳ - באופן של חזקה/ אז עם וועט זיין "מלאה הארץ דיעה את ה׳ במים לים מכסים"•!,
ויש לפרש: "ים" איז בגימטריא נ׳ כנגד גילוי שער הנו״ן,
און די "מים" לשון רבים - וואם ווייזט אויף רשות הרביגז פון ארץ
(עלמא דפרודא/ וועט זיין ״מכסים״
(לשון רבים)
- ס׳וועט שטיין
בגילוי ווי די גאנצע וועלט איז נאר א כיסוי הטפל - צו דעם "ים" התורה
(שער הנו״ו/ ״מים שאין להם סוף״״■ -למעלה ממדוה״ג.
יד. איינע פון די הוראות לפועל מהאמור לעיל:
יעדער איד האם א חיוב פח "לך" אין לימוד התורה - "לאפשה לה״״י,
לחדש בתורה.
וויפל תורה א איד האט שחן גע־ לערנט,
איז אלעמאל שייך אין דעם צוגעבן,
בח באופן של חידוש - ווארום תורה איז בלי גבול,
"ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים״*“• און נאכמער: זייעג־ דיק חכמתו של הקב״ה,
איז יעדער עניו אין תורה אליין גיט דעם כח צו "מוליד" זיין נאר ענינים חדשים,
עד א״ס.
אין דער הליבה וחידוש גופא קען זיין כמה אופנים: א הליכה וחידוש שבערך,
ובזה גופא - כמה דרגות.
דער לימוד פון,
לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך• איז - עם זאל זיין ניט סתם א הליכה וחידוש,
נאר א הליכה אמיתית,
וואם דאם איז דוקא שלא בערן,
אז ער גייט אינגאנצן אוועק פון זיין פריער־ דיקן מצב און רגילות,
אפילו רגילות דקדושה,
כולל די חידושים וואס ער האם פריער מחדש גערועו,
און אחך — פון דעם מהלך המחשבה ווי ער האם פריער געטראכט וכיו״ב,
ביז ער דער־ גרייכט "אל הארץ אשר אראך",
ער איז מגלה "אותך בעצמך",
"במהותך ועצמותו" - זיין גאנצע יכולת,
אויר פון
ש״ס לד לד,
י״א מרומזן
זיינע כתות הנעלמים,
ועד׳ז אין די כחות עצמם - נים נאר גילוי הז׳ מדות און מוחין השייכים למדות,
נאר אויר מוחין בעצם,
וואט דוקא אין דעם באשטייט דער חידוש פון,
לך לך גו׳ אראך•:
די עבודה פון א מענטשן ע״ד הרגיל איז דורך אויסנוצן זיינע כחות הגלויים.
אין דעם אה קיין חידוש ניטא - ווארום דאם זיינען די כחות וואם ער פארמאגט און וואם ער ווייסט דערפון,
במילא איז מובן ופשוט אז ער דארף זיי אויסנוצן במילואם.
עד״ז די כחות נעלמים,
אבער א העלם השייד וקרוב אל הגילוי - איז ניט אזא חידוש; דער אמת׳ער חידוש איז - ווען ער איז מגלה אין זין■
(,
אותך בעצמך*)
כחות נעלמים,
וואם קיינער
(כולל — ער אליין)
האם נים געוואוסם און ניט משער געווען אז ער פארסאגט אזוינע כחות,
בה אז מ׳וואונדערט זיד גאר פון וואנעט קומט עם גאר צו אים -און בשעת ער נוצט די כחות אויר מחדש זיין אין תורה,
איז דאם די אמת׳ע,
לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך*.
וכשם ווי דאם דארו* זיין בנוגע צו דעם אייגענעם לימוד התורה,
אזוי דארף אויר זיין בנוגע צו דער עבודה פון,
והעמידו תלמידים הרבה"•׳,
כולל - להקהיל קהילות בשבת ללמוד בהם תורה*■ - אז דאם דארף זיין באופן פון הליכה אמיתית,
באופן של חידוש אמיתי.
דאם הייסט,
אז נוסף אויף המובן ופשוט,
אז ער דארף שטענדיק מוסיף זיין אין מספר וכמות התלמידים,
און זיד נים באנוגענען מיט וויפל ער האט בה
איצטער אויפגעטאן,
אפילו אויב ער האט שוין אויפגעשטעלט תלמידים הרבה - אה כל זמן וואם ער האט די מעגלעכקייט צו דערגרייכן נאד א איד און נאד א איד,
ביז פון אלע חוגים בישראל,
אז זיי זאלן זיד משתתף זיין אין א שיעור תורה - דארף ער דאם סאן כפשוט,
ומאי קמ״ל,
ובפרט אז עם קומען צו שטענדיק נייע ברי־מצוה ובנות־מצוה אויף וועלכע מ׳קעז משפיע זיין זיי זאלן זין■ משתתף זיין איו א שיעור תורה;
ועדה בנוגע צו מוסיף זיין באיכות הלימוד,
מיט מער הבנה והשגה און מעד עומק,
און בה א ליסוד בדיד חדשה,
און פועל׳ן אז דער תלמיד זאל ווערן א,
תלמיד ותיק• לחדש בתורה״■ - איז דאם *ויד ניט קיין אויפטו,
ווארום יעדערער האט דעם חיוב פון,
לאפשה לה״כנ״ל;
הליכה אמיתית - אה בשעת דער חידוש פון דעם תלמיד אה פון זיינע כחות הנעלמים,
כחות וואם בה רגע זה האם מען ניט געוואיסט אז ער פארמאגט זיי!
וכמובן,
אז דער אבן הבוחן בכל ענינים אלו - אה ניט ער אליין
(ווייל צוליב הטרדא מים נאד א מצוה,
אדער צוליב אהבת עצמו קען מען אמאל מאכן א טעות איו דעם חשבוז^ נאר דוקא א צווייטער וואם אה ניט קיין נוגע בדבר.
ובכל זה - קומט צו א הדגשה מיוחדת בדורנו זה:
זרם המדובר לעיל,
אז בדורנו זה במיוחד
(דער דור האחרון אין גלות אין
ספר תטויוזות - ת׳תטונ״ב
דור הראשון פון גאולה)
שטייט בהדגשה יתירה די עבודה פון,
לך לך מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך",
וקנין כל העשר ארצות - איז פארשטאנדיק,
אז דאס דארף זיך לכל לראש אפשפיגלען אין דער עבודה מעין זה פון אידן,
דורך דעם וואט ער איז מוסיף אין לימוד התורה,
ניט נאר לויט זיינע ג׳ מוחין השייכים למדות,
נאר אויך ג׳ מוחין בעצם.
וואס דאם איז במיוחד - דורך מוסיף זיין אין לימוד פנימיות התורה
(כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין•■■/ כולל - בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.
טו. ויהי רצון,
אז דורך דער הוספה אין דער עבודה פון,
לך לך גו׳״ - זאל תיכף ומיד מקויים ווערן בפשטות דער,
לך לך מארצך גו׳",,
קבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ"■׳■,
און מ׳גייט אלע.
אל הארץ אשר אראך",,
לארכה ולרחבה",
כולל - אין ארץ קיני קניזי וקדמוני
(וועלכע מ׳באקומט בדרכי שלום פון אוה״ע,
כנ״ל/
און צוזאמען דערמיט - האט מען די שלימות פון אלע עשר כחות הנפש — די ז׳ מדות און די ג׳ מוחין,
צוזאמען וג״ז עיקר - מים דעם גילוי פון תורה חדשה מאתי תצא,
ביז באופן אז דאס ווערט נתפשט בכל העולם כולו,,
מלאה הארץ דיעה את ה׳ כמים לים מכסים",
און אויך בא אוה״ע -,
לא יהי׳ עסק כד העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד"",,
והיתה לה׳ המלוכה",
און עד״ז אין אלע חלקי העולם - דומם צומח חי - ווערט נתגלה דער כח הפועל בנפעל,
ביז אז,
אבן מקיר תזעק"■■,
ועד״ז תאנה•׳■
(צומח),
ועד״ז חי,
ועאכו״ב מדבר -,
וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו"־■■,
אז די גאנצע וועלט ווערט א דירה לו יתברך בתחתונים,
און אויך אין עולמות בי״ע ווערט דער גילוי פון עולם האצילות,
מלשון אצלו וסמוך לעצמות המאציל ב״ה•■*.
און פון,
לך לד" קומט מען גלייך צו פ׳,
וירא אליו ה׳",
ושלימותה בגאולה האמיתית והשלימה —,
והיו עיניך רואות את מוריד" 15 ",
נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות,
ועוד והוא העיקר - תיכף ומיד ממש.
ספר המיתות - ח׳תשנ״ב
משיחות ש״פ וירא,
ח״י מר־חשון ה׳תשנ״ב
א. ידוע שנוסף לכך שכל עניני התורה הם הוראות
(תורה מלשון הוראה 16 )
לכאו״א מישראל בכל המקומות ובכל הזמנים,
יש הדגשה מיוחדת על הלימוד וההוראה מעניני התורה שבפרשת השבוע 1 ,
השייכים במיוחד לזמן זהי,
וממנו נמשכים על ובכל השנה כולה.
זאת ועוד: כיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק,
מסתבר לומר,
שנוסף על השייכות הכללית דפרשת השבוע לזמן זה,
יש גם לימוד והוראה מהקביעות דיום השבת - שבו קוריו בציבור פרשת השבוע מלה - בימי החודש.
ובנוגע ליום הערק זה: לכל לראש -לימוד והוראה מפרשת וירא,
וגם -לימוד והוראה מהקביעות דשבת פרשת וירא ביום ח״י נזרוזשון,
שנוסף על מעלתו מציע,
ה״ה גם תוך ג׳ ימים
(שנחשבים בכמה ענינים למציאות אחת 4 )
לנ״ף מרחשון,
יום ההולדת של כ״ק אדמר׳ר
(מהורש״ב)
נ״עי,
כדלקמן.
ב. ובהקדם הסיפור הידוע* אודות בעל יום ההולדת דכ״ף מרחשון בשיי־ מת לפרשת וירא:
בהיותו בן ד׳ או ה׳ שנים,
נכנם אל זקנו הצ*צ בש׳יק פ׳ וירא,
והתחיל לבכות,
באמרו: מפני מה נראה ה׳ אל אברהם אבינו ולנו אינו נראה.
ויענהו הצ*צ: כשיהודי צדיק,
מחליט בגיל תשעים ותשע שנים שצריך למול את עצמו,
ראה הוא שה׳ יראה אליו.
סיפור זה מדגיש,
לכאורה,
ש״וירא אליו ה׳" שייך רק ליהודי צדיק שבגיל צ״ט שנה מחליט שצריך למול את עצמו,
כלומר,
אפילו צדיק
(ע״ד הרגיל)
אינו שייך להגילוי ד״וירא אליו ה"
[שלכן הי׳ זה מענה לאדנ״ע שגם בקטנותו הי׳ צדיק,
כמארז״לי.
בוצין מצין מקטפי׳• יריע",
כמובן גם מסיפור זה עצמו,
שהי׳ איכפת לו עד כדי בכי׳ שה׳ אינו נראה אליו כמו שנראה לאברהם אבינו],
כי אם צדיק שבגיל צ״ט שנה החליט שצריך למול את עצמו.
וצריך להבין: מהו הלימוד וההוראה מ״וירא אליו ה" לכאו־א מישראל,
גם מי שלא הגיע לדרגת צדיק
(בפועל ובגלוי/ ועאכו״כ שאינו צדיק שבגיל צ״ט שנה מחליט לסול את עצמוח
ג. ויש לבאר זה בהקדם הביאור ב־
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
מעלת הגילוי ד.
וירא אליו ה׳" שנעשה ע״י המילהי:
ידוע"׳ שהגילוי ד״וירא אליו ה׳" לאחרי וע״י מצות מילה הוא באופן נעלה יותר,
ועד לעילוי שבאין־ערור,
לגבי הגילוי ד״וירא ה׳ אל אברם" <בפ׳ לך לד״)
לפני המילה״ - ובשתים:
(א) בדרגת האלקות - כמ״ש.
וירא אליו הוי׳",
גילוי שם הוי׳
(שלמעלה משם אלקים/ ודרגא נעלית בשם הוי׳"
(למעלה משם הוי׳ שנזכר בם' לד לח"׳,
(ב) בההתגלות לאברהם -.
וירא אליו הוי׳" - שהגילוי היותר נעלה נתגלה אליו ונתקבל אצלו,
שנעשה,
כלי" להגילוי היותר נעלה שנמשך וחדר בפנימיותו
(משא״כ "עד שלא מל לא הי׳ בו כח לעמוד"").
וענין זה מרומז גם בהמשך הפסוק.
והוא יושב גו׳ כחם היום":,
חם היום",,
הוציא הקב״ה חמה מנרתקה״״ - מורה על גודל ותוקף הגילוי ד,
שמש הוי׳״י׳ כמו שהוא מצד עצמו,
ללא המגן ונרתק דשם אלקים: ואעפ״ב,
הוא יושב״ - שהגילוי היותר נעלה ד,
חם היום"
(,
הוציא הקכ״ה חמה מנרתקה")
נתגלה ונתקבל ונקלט באופן של התיישבות•׳.
ד. והטעם שענין זה
(דרגא נעלית יותר באלקות שנמשכת ומתגלה וחודרת בפנימיות)
נעשה ע״י מצות מילה - לפי שבמצות מילה ישנם ב׳ קצוות אלו:
מצות מילה היא למעלה מכל מצוות התורה",
ש,
כל מצוות התורה נכרתו עליהן שלש בריתות..
ועל המילה נכרתו שלש עשרה בריתות"",
וביחד עם זה,
ה״ה
(המצוה היחידה ש)
נמשכת ומתגלה וחודרת בגוף הגשמי ממש,.
בריתי בבשרכם לברית עולם"■?,
היינו,
שההתקשרות עם הקב״ה שלמעלה מטעם ודעת,
שזהו״ע הברית,
מתגלה וחודרת בבשר הגשמי".
וחידוש גדול יותר במצות מילה,
שעל ידה נעשית המשכת הקדושה
(לא רק
ערס ז׳דא,
ח"• מד־חשזן
בהגשמיות דהגוף,
אלא)
גם בהגשמיות דהעולס“ - כי,
ברית מילה קשורה עם ברית הארץ,,
להורישה לד ע״י מצוה זו" 2 ,
היינו,
שמצות מילה מהוה נתינת-כח לעשות מהארץ הלזו הגשמית,
ארץ כנען,
שתהי׳,
ארץ ישראלי,,
ארץ שרצתה לעשות רצון קונה" 2 ,
ועד שהארץ כולה נעשית דירה לו ית׳.
ה. בסגנון אחר - בעומק יותר:
ב׳ הקצוות שבמצות מילה - דרגא נעלית באלקות,
למעלה מכל מצוות התורה,
והמשכתה והתגלותה למטה,
בבשר הגוף ובגשמיות העולם - תלויים וקשורים זב״ז,
כיון שדוקא ע" ההמשכה וההתגלות למטה מטה נמשכת ומתגלה דרגא נעלית באלקות.
וההסברה בזה - עים הידוע• 2 שתכלית הבריאה כולה הוא מפני שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים,
כלומר,
לא רק שגילוי אלקות נמשך בכל סדר ההשתלשלות עד שנמשך ומתגלה גם בתחתונים,
אלא אדרבה,
שהדירה לו ית׳ בתחתונים דוקא,
כי,
דרגת האלקות שמתגלית בעולמות העליונים היא בחי׳ הגילויים,
חולו התגלות העצם ממש
(שלמעלה מבתי׳ הגילויים/ מהותו ועצמותו ית׳,
הוא בתחתונים דוקא,
ששם נעשית דירה לו ית׳,
דירה לעצמותו,
שמתגלה בה בכל עצמותו".
ובלשון הכתוב• 2 ,
הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" בניחותא♦ 2 - ש,
השמים ושמי השמים"
(עולמות העליונים)
אינם יכולים להכיל התגלות העצמות,
כי אם,
הבית הזה",
בית המקדש שבארץ הלזו הגשמית,
נעשה דירה לעצמותו,
ו״משם אורה יוצאה לעולם"• 2 ,
שהעולם כולו נעשה דירה לו ית׳.
וכידוע■ 2 שעיקר ושלימות הגילוי דיש האמיתי הוא ביש
(הנברא והנוצר והנעשה,
יש)
הגשמי דוקא,
שבו נמשך ומתגלה יש האמיתי -,
מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו הוא מעצמותו..
הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה" 22 .
ו. עפ״ז מובן שהענין ד,
וירא אליו ה׳"
(דרגא נעלית באלקות שמתגלה וחודרת בפנימיותו)
שנעשה ע״י מצות מילה - ישנו גם בכאו״א מישראל 22 :
במצות מילה כתיב• 2 ,
ואתה את ברי־
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
תי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותס",
שהעילוי ד״בריתי בבשרכם לברית עולם" נעשה אצל כל בנ״י עד סוף כל הדורות,
ועד כדי כך,
שמציאותם של בנ״י קשורה עם המילה גם לפני המילה בפועל,
כפי שמצינו בהלכה שהאומר.
קונם שאני נהנה ממולים אמור בערלי ישראל"",
"אע״ג דלא מהילי כמאן דמי הילי דמו"• 3 ,
ועד״ז "אשה כמאן דמהילא דמיא"".
ועי״ז ישנו אצל כאז״א מישראל הגילוי ד״וידא אליו ה־״ - "כניסת נפש זו הקדושה..
במצות מילה"":
נפש הקדושה,
נפש האלקית,
היא דרגא נעלית באלקות - "חלק אלקה ממעל ממש"• 3 ,
והעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו• 3 ,
שתופס בהעצם דאלקה ממש.
[ולהעיר מדיוק הלשון "תופם",
ש־ "תפיסה" שייכת לקניו שעל ידו נעשה בעה״ב על הדבר הנקנה,
היינו,
שכאו״א מישראל תופס וקונה ונעשה בעה״ב כביכול על העצם דאלקה ממש"].
והדרגא הנעלית ד״חלק אלקה ממעל ממש״ - מתלבשת ונכנסת
(בפנימיות)
בגוף הגשמי
("הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם"■•)
דכאו״א מישראל,
ועד שאמיתת החיות דהגוף הגשמי היא מנפש האלקית",
שלבן,
הגוף הגשמי דכאו״א
מישראל הוא "גוף קדוש" 3 •,
ונקרא "אדם"
("אתם קרויין אדם""/ ע״ש אדמה לעליון".
ז. וענין זה
(הגילוי ד״וירא אליו ה׳" ב״כניסת נפש זו הקדושה..
במצות מילה")
מתבטא בפועל בכל פרטי הענינים שבחיי האדם גם בקטנותו -ומהדוגמאות לזה:
לכל לראש - ההכרה באלקות,
ש״ה־ מאור הוא בהתגלות ולכן אפילו תינוקות יודעים שיש שם אלקה מצוי כו׳"",
ויתירה מזה,
שאצל קטנים יש עילוי גדול יותר,
כמובן מהמאמר הידוע של גדול בישראל "אני מתפלל לדעת זה התינוק"",
שכיון שאינו שייך להבנה והשגה בעניני הספירות
(בחי׳ הגילויים),
אזי התפלה שלו היא למהותו ועצמותו ית׳ממש.
ועוד ועיקר - לא רק בנוגע לענינים רוחניים,
תפלה להקב״ה,
אלא גם ב־ ענינים הגשמיים,
כמו אכילה ושתי׳,
כמודגש גם אצל קטנים שמחנכים אותם בברכת המזון••
(הברכה שחיובה מן