מהמינים המשותפים לפרשיות בראשית ונח
(שבהם מודגשת ההוספה והמעלה שבפרשת נח לגבי פרשת בראשית)
- בריאת וקיום העולם: כפרשת בראשית מסופר אודות בריאת העולם,,
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"",,
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם"׳,
ובפרשת נח מסופר אודות ההבטחה
(והשבועה")
על קיום העולם,,
עוד כל ימי הארץ וגו׳ לא ישבותו״י,,
זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם גו׳ לדורות עולם את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ"■.
ומהחילוקים שביניהם״ - שבפרשת בראשית מדובר אודות שלימות העולם
(,
עולם על מילואו נברא"")
כפי שהוא מאד נריאתז ע״י הקב־ה,
ולכן,
כשהעולם יורד ממדרגתו כפי שצ״ל מצד רצון הקב״ה לא יכול להיות קיום העולם,
כמסופר בם״פ בראשית,
וירא ה׳ כי רבה רעת האדם בארץ גו׳ וינחם ה׳ גו׳ ויאמר ה׳ אמחה וגו"; ובפרשת נח מדובר אודות שלימות העולם כפי שהוא נוצד עצנזו,
שגם במצב ירוד ניתן בח לבירור וזיכוך העולם
(ע״י התשובה),
ולכן,,
בענני מן על הארץ
(מתעלה במחשבה לפני להביא חושך ואבדון לעולם)
ונראתה הקשת בענן גו׳ וראיתי׳ לזכור ברית עולם גו׳"■,
שהו״ע הכריתת ברית
עם נחי? עדי עבודתו בבידוד דזיכדך העולם התחתון שאיו תחתון למטה ממנו,
נעשה,
נייחא דרוחא",
שנשלם רצונו של הקב״ה בבריאת העולם,
שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים".
ובסגנון אחר: בפרשת בראשית מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד הכוונה העליונה
(,
בכח"),
נח מודגש בעיקר מעמד ומצב העולם כפי שהוא מצד עבודת האדם
(,
בפועל"/ שגם בעולם התחתון שאין תחתון למטה ממנו
(ועד לתכלית הירידה ד,
מלאה הארץ חמס"■■/ נעשה מעמד ומצב של בירור וזיכוך
(ועד לטהרה■■)
- *מלם חדש ראה״ננ,
ג. ובעומק יותר - שע" העבודה בפועל
(בפרשת נח)
ניתוסף עילוי גדול יותר לגבי המעמד ומצב שמצד הבריאה
(בפרשת בראשית/ כמרומז בסיומה וחותמה של פרשת בראשית אודות מעלתו של נח,,
ונח מצא חן בעיני הוי׳":
בבריאת העולם כתיב,
בראשית ברא אלקיס את השמים ואת הארץ",
ל״ב פעמים אלקים נאמר במעשה בראשית" - כיון שבריאת העולם היא ע" שם אלקים,
שפירושו "בעל היכולת ובעל ה־
6״0,
06£ - 06.
010 060
סרס נח,
ד׳ מד־תשון
וב׳ ?נינים אלו קשורים זל״ז,
שקיום העולם מודגש ?*י הקשת,
כמ״ש "זאת אות הברית אשר הקימותי ביני ובין כל בשר אשר ?ל הארץ״ - שבוה מרומז שבמציאותו של "כל בשר אשר על האריך׳ ניכר ומתגלה כה הפועל שמחי׳ ומהוה אותו,
שזהו״ע שם הוי׳,
מלשון מהוה,
ועד לשם הוי׳ שלמעלה מהעולם,
הי׳ הוה ויהי׳ כאחד",
שם העצם",
ועד לכה העעמות שבהחהוות מאין ליש,
מ־ "מהותו ועצמותו של המאציל ב*ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו ולבן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלם ממש"",
שניכר בהיש הגשמי שמציאותו הוא היש האמיתי".
ה. ויש להוסיף,
שהעילוי שנעשה ע" העבודה בפועל
(פרשת נח)
לגבי המעמד ומצב שבהתחלת הבריאה
(פרשת בראשית)
- מרומז בפרשת לר לך שמתחילין לקרוא בתפלת מנחה דשבת פרשת נח,
בסיום שבעת ימי ההיקף דהשבוע הראשון לעבודה בעולם:
"לך לץ׳ מורה על הליכה אמיתית
נו1)
"כמראה הקשת השר יוד׳ מנו ביום המס נז מראה הנוגה סביב הוא מראה מווו כביד ה"
(וראה ספר הלקוטים
(חדה להצ״ז)
צרו קשת
(צ׳ רצה ואילך).
ושד).
וצם׳ו ייל,
שה״שסש הוי" שנ״קשת• כולל גם שס הוי׳ דלצילא שגס הוא נפשך וסהגלה נצולם
(נצנן שצולה סו הארץ/ וציד נצשה הכריתה נרית צל סיום הצולס מופז ז״לא ישנותוי,
שמה סתגלה התוקף ד״אני הו" לא שנית",
שדקרו פצד שס הו" דלצילא ני,
אמיתת צנין הא״ם ונל״ג הוא נתצצסות דוקא
(ראה לקרש ת*ה צ׳ 98).
שהיא באין־ערוך למקומו
(מעמדו ומצבו)
הקודם",
ועד שעי״ז מתגלית מעלתו האמיתית,
כהפי׳ "אשר אראן•",
"אראה ואגלה אותך בעצמך"".
והענין בזה - שע״י העבודה בפועל בעולם התחתון מתגלה מציאותו האמיתית של כאו״א מישראל,
שבכל מעמד ומצב
(גס בהיותו בעולם ירוד)
ה״ה קשור ומאוחד עם אלקות,
ולא עוד אלא שע״י עבודתו מברר ומזכך את העולם וממשיך ומגלה אלקות בעולם.
ויש לומר,
שעי״ז נעשה ענין ההליכה גם בדרגת האלקות
(כביכול/ שמתגלה אמיתת הענין דאחדות הוי׳ - ש״הוי׳ הוא האלקים",
שגם שם אלקים שקשור עם בריאת העולם,
מציאותו האמיתית היא שם הוי׳ שלמעלה מהעולם".
ו. ע״פ האמור לעיל שבשבוע דפר־ שת נח כלולה העבודה דכל השנה כולה כפי שהיא בפועל,
מובן,
שיום הש״ק פרשת נח הוא הזמן המתאים לחשבוך צדק של העבודה בפועל דהשנה החדשה שנמצאים כבר בתוכה״ - לבחון כל פרמי עניני העבודה דששת ימי המעשה ודיום השבת"
(הטללים כל ימי השבוע
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
דכל השנה/ על מנת לתקן ולהשלים כל עניני העבודה בפועל בתכלית השלימות.
ויש לומר,
שעשיית החשבון־צדק בשבת פרשת נח על השבוע הראשון של העבודה בפועל,
צ״ל באופן המתאים לתוכנה של העבודה בפועל - שעיקרה ותכליתה לגלות בעולם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם,,
הוי׳ הוא האלקים".
ולהעיר,
שענין זה מודגש גם בעבודת התשובה"
(לאחרי הקדמת החשבון־צדק)
- "שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך"",
שהתשובה היא באופן שהוי׳ נעשה אלקיך",
ועד לשלימות התשובה ביוהכ״פ שסיומו וחותמו באמירת ז׳׳פ "הוי׳ הוא האלקים",
ובהתאם לכד,
נעשה גם החשבון־צדק באופן נעלה יותר,
כדלקמן.
ז. ובהקדמה:
הכלל ש״כל ישראל בחזקת כשרות"" הוא
(בעיקר)
בנוגע להזולת
(כפי שמצינו להלכה בנוגע לעדות וכיו״ב),
אבל בנוגע לעצמו,
אין לסמוך על ה״חזקת כשרות"",
אלא צריך לבחון
(מזמן לזמן)
מעמדו ומצבו ע״י עשיית חשבון־צדק
בנוגע לכל פרטי עניניו במחשבה דיבור ומעשה,
ולקבל על עצמו לתקן ולהשלים הענינים הדורשים תיקון ושלימות,
ועוד והוא העיקר,
לתקנם ולהשלימם במעשה בפועל,
ש״המעשה הוא העיקר"".
והתיקון במעשה בפועל נוגע ושייך להתשובה עצמה - דאף ש״עיקר התשובה בלב"■ 5 ,
וכהפס״ד בגמרא■ 5 שע״י הרהור תשובה נעשה צדיק
(ויתירה מזה: "צדיק גמור"־־),
ה״ז מפני שההרהור תשובה שבלב הוא באופן שכולל
(בכח)
ההמשך שלאח״ז עד למעשה בפועל
(שהוא העיקר).
וענין זה מודגש יותר בתשובה על ענינים שבין אדם לחבירויי
(שבהם מודגשת יותר פעולת התורה בעולם)
-ש״אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו"",
כמ״ש" "והשיב את הגזילה אשר גזל".
ולדוגמא בגזילה בדקות,
ש״נתן לו
(שלום)
ולא החזיר
(שלום)..
גזילת העני בבתיכם" 5 ,
גם כשהסיבה שלא החזיר לו שלום היא מפני שהי׳ עסוק וטרוד בענין של מצוה• 5
(ויתכן שבגלל זה לא הבחין
ש״פ נח,
ד׳ מר־חשון
בו/ ובודאי שלא התבויז לפגוע נו ח״ו,
מ״מ,
כיון שבפועל היתה לחבירו נפילת הרוח• 5 ,
צריו לפייסו ולרצותו.
[ולהעיר,
שענין זה יכול
(וצריך)
להיות גם ביום השבת,
ובפרט שיום השבת הוא זמן המוכשר ומסוגל ביותר להוסיף באהבת ישראל ואחדות ישראל",
כפי שמצינו בהלכה לענין השתתפות בסעודה עם חבירו ביום השבת,
ומודגש גם במנהג ישראל דהכנסת אורחים ביום השבתי•].
וכיון שהחשבון־צדק הוא באופן ש־ מפשפש בסרטי עניניו,
ומשתדל ועוסק בתיקונם במעשה בפועל - הרי הוא
(בשעת מעשה)
במעמד ומצב של מדידה והגבלה,
לפי ערך וביחס להמדידה וההגבלה דפרטי עניניו שמונח ועוסק בהתיקון שלהם,
כל פרט ופרט לפי ענינו.
וישנו אופן נעלה יותר - שתמורת הפשפוש במעשיו ה״ה מתעלה לדרגא ועולם נעלה יותר,
להיות מונח לגמרי בתפלה ותורה כר,
ובדרך ממילא ידחו ויתבטלו הענינים הבלתי־רצויים,
כיון שמעט אור דוחה הרבה חושך,
ועאכו״כ הרבה אור; אבל לאידך,
באופן זה לא
מודגש התיקון והשלימות דהענינים הפרטיים,
כיון שאינו מתעסק בהם.
והשלימות האמיתית היא בחיבור ב׳ המעלות גם יחד - שהחשבון־צדק התיקון והשלימות דהענינים הפרטיים ע״י ההתעסקות בהם,
היא,
מתוך תנועה של התעלות לדרגא נעלית יותר,
להמשיכה ולגלותה בהמדידה וההגבלה דכל פרט ופרט לפי ענינו,
שיהי׳ באופן המתאים לדרגא העליונה - ע״ד וכדוגמת ובהתאם להמשכה והגילוי דשם הוי׳ בשם אלקים,
שנעשית בעבודה בפועלי• בפרשת נח.
ויש להוסיף,
שעניו זה נוגע גם לשלילת רגש של צער ומרירות כתוצאה מהחשבון־צדק
(כשרואה שיש ענינים הצריכים תיקון)
- ביון שנרגש אצלו בעיקר
(לא החסרון שבענינים הפרטיים,
אלא)
תנועת ההתעלות לדרגא נעלית יותר,
להמשיכה ולגלותה בעניניו הפרטיים,
ובעומק יותר,
שנרגש אצלו שכוונת הירידה למעמד ומצב הדורש תיקון היא בשביל השלימות שנעשית ע״י התשובה,
שמתגלה בפועל" תוקף ההתקשרות של יהודי עם הקב״ה גם בהיותו כמצב ירוד,
ע״ד ובדוגמת השלימות דשם הוי׳ כשנמשך ומתגלה בפועל גם
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
מהצמצום והירידה ב)
שם אלקים,
ולכן,
געשה החשבון־צדק והתשובה מתוך רגש של שמחה" ותענוג".
ח. וענין זה מודגש גם באופן העבודה דיום השבת - התוכן של
(פרשת)
נח,
מנוחה ושביתה דיום השבת:
ענינו של יום השבת - כמ״ש" "ויום שבת להוי־ אדקיך",
שנמשך ומתגלה שם הוי׳ בשם אלקים,
וכמבואר בדרושי חסידות" בפירוש הכתוב 7 ,
ויכל אלקים ביום השביעי",
ש״כלתה בחי׳ ומדרגת מדת הצמצום וההסתר דשם אלקים ונמשך התגלות שם הוי׳,
שבת להוי׳".
ועניו זה מודגש גם בהתשובה דיום השבת,
״שבת אותיות תשב״״ _ שהתשובה דשבת היא תשובה עילאה" שהיא בשמחה רבה",
כיון שאינה באופן של התעסקות עם שלילת ותיקון הענינים הבלתי-רצויים
(תשובה תתאה שזמנה
לפני יום השבח),
אלא באופן של התעלות לדרגא נעלית יותר",
ע״י ההתעסקות בלימוד התורה■ 7
(נגלה דתורה ובמיוחד פנימיות התורה 77 )
בתכלית השליטות,
באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא" 77 ,
ב״יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו" 77 ,
ויתירה מזה,
שכל מציאותו בטלה ומכוסה לגמרי בתורה,
ע״ד ובדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא
(ששייך ליום השבת,
"ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 5 ^ כמ״ש הרמב״ם בסיום וחותם ספרו• 7 ש״באותו הזמן" יהי׳ לימוד התורה באופן ד״כמים
("אין 77 מים אלא תורה"• 7 )
לים מכסים".
ויש להוסיף,
שבשבת פרשת נח מודגשת ביותר התשובה בשמחה 77 -
׳א1564 !18111).
84) 14) 8ש8840 8)
804 '886 ׳1)
14) 14□□.)
(44 0
(5 84X58□
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
מארבעים שנה ש״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"".
ועאכו״ב בשנה זו - ה׳תשנ״ב -שהר״ת שלה
(לאחרי ובהוססה לשנה שלפני׳,
ה׳תנש״א,
הי׳ תהא שנת נפלאות אראנו)
"הי׳ תהא שנת נפלאות בה",
ו״נפלאות בכל",
"בכל מכל כל״יי
(בגימטריא "קבץ" 17 / שכולל כל הענינים כולם"
(נוסף לכך שהאות ב׳ היא אות השימוש לכל הענינים),
ולכל לראש ובעיקר ה״נפלאות" והגאולה האמיתית והשלימה,
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״י.
ובפרט לאחרי שכבר נשלם החודש הראשון של השנה,
"תשרי",
אותיות "רשית" 4 ,
שכולל כל השנה כולה,
ועומדים ביום השבת הראשון לשלימות העבודה בעולם,
שבו מודגש כללות ענין השבת שקשור עם הגאולה,
ובפרט יום השבת לאחרי חצות,
הזמן דטעודה שלישית הקשורה עם יעקב,
שלישי שבאבות,
כנגד גאולה השלישית וביהמ״ק השלישי•
("ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו"• 19 / ומתבוננים להקריאה בתורה: "לד לד גו׳ אל הארץ אשר אראך",
ציווי ונתינת־כח לכאו״א מישראל ולכלל ישראל
(ע״י אברהם,
היהודי הראשון,
"אחד הי׳ אברהם" 7 )
ללכת מהגלות אל
הגאולה,
ובאופן של הליכה כפולה
("לד לד" 21 )
שרומז גם על מהירות ההליכה,
שהשלימות בזה היא באופן ד״ארויי עם ענני שמיא״״י - הרי בודאי ובודאי שכבר כלו כל הקיצין,
וכבר עשו תשובה,
ועכשיו אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו!
*
י. בהמשך להמדובר לעיל אודות חשבון־צדק,
ובמיוחד בקשר ובשייכות להגאולה - יש לעורר ע״ד הוספה בזהירות והידור בקידוש לבנה,
ששייך
ש״ס נח,
ד׳ מר־חשזן
ביותר לתוכז הענינים האמורים לעיל,
כדלקמן.
ובהקדמה:
קיום העולם באופן ש״יום ולילה לא ישבותו"
(לאחרי המבול••■)
תלוי במהלד החמה והלבנה,
שמהלכים בקביעות ובתמידיות כפי שקבע הקב״ה בתחלת בריאתם,
כמ״ש" 22 .
יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה..
ולמועדים 3 • 24 ולימים ושנים",
וכפי שאומרים בברכת קידוש לבנה:.
חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם"" 25 ,.
חוק הוא דבר קבוע לשמש ביום ולירח בלילה,
וזמן נתן להם דהיינו זמן סיבוב גלגל הלבנה בכ״ט י״ב תשצ״ג,
וסיבוב גלגל החמה בשס״ה יום ורביע"" 26 ,
כולל ובמיוחד הסדר הקבוע דווידוש הלבנה,
שאינה במילואה כל ימי החודש,
אלא באמעע החודש,
והולכת ומתמעטת עד שנעלמת לגמרי,
ואח״ב חוזרת ומתחדשת - שעל זה מכרכים הברכה המיוחדת דקידוש החודש.
וביאור גודל העילוי דקידוש לבנה,
כמארז״ל•• 27 ,
כל המברר על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה",
וכמו שאומרים בברכת קידוש הלבנה,
אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים..
הלכך נימרינהו מעומד״ -,
לפי שישראל בגלותו אינן זוכין לראות פני שכינה ורחוקה מקבלתה,
אבל חידוש הלכנה
הוא סימן לישראל שהם עתידים להתחדש כמותה לפאר ליוזנרם בקיבול פני שכינה..
ולזה כשאנו מברכין על החודש בזמנו שהוא סימן שאנו עתידין להתחדש כמותה,
הרי אנו כאילו מקבליז פני השכינה"" 28 .
וזהו גם מהטעמים שאומרים בקידוש לבנה.
דוד מלך ישראל חי וקיים"" 29 ,,
שמלכותו נמשל ללבנה" 30 ,
ועתיד להתחדש כמותה,
וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב״ה דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה,
שנאמר" 31 שמש ומגן ה׳,
ולכו עושין שמחות רקודיז בקידוש החודש דוגמת שמחת נישואין"" 32 .
יא. ובעומק יותר - בסגנון דתורת הקבלה והחסידות• 33 :
לבנה - קאי על ספירת המלכות,
ש,
לית לה מגרמה כלום"" 34 ,
ומקבלת אורה מהחמה,
בחי׳ ז״א,,
שמש הוי׳",
שממנו נמשך הגילוי בשם אלקים,,
שמש ומגן הוי׳ אלקים".
ועפ״ז,
השינויים באור הלבנה באופן קבלת אור החמה מורים על אופן ההמשכה והגילוי דשם הוי׳ בשם אלקים,
ולעתיד לבוא,
שתתמלא פגימת הלבנה,
ולא יהי׳ בה שום מיעוט ויהי׳ אור הלבנה כאור החמה" 35 ,
יהי׳ שלימות היחודי■" והגילוי דשם הוי׳ בשם אלקים,,
הוי׳ הוא האלקים".
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ויש לומר,
שב״קידוש לבנה"
(לאחרי שהולכת ומתמעטת וחוזרת ומתחדשת)
נרמז כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות
(מיעוט הלבנה)
שעי״ז באים להגאולה האמיתית והשלימה
(חידוש הלבנה/ שהכוונה בזה היא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים,
שגם בעולם התחתון שאין תחתון ממנו בענין הסתר אורו ית׳,
מבד בריאתו ע״י שם אלקים
(ע״ד מיעוט ופגימת הלבנה/ יומשך ויתגלה אורו ית׳,
שם הוי׳,
שהוא שם העצם,
שנעשה דירה לו ית׳,
דירה לעצמותו*",
ועי״ז נעשה,
גייחא דרוחא",
כיון שנשלם רצונו של הקב״ה שנתאווה להיות לו דירה בתחתונים
(כנ״ל ס״ב/
יב. עפ״ז מובן,
שכשעושים חשבון■ צדק בסיומו של השבוע הראשון לעבודה בעולם בשנת ה׳תשנ״ב,,
הי׳ תהא שנת נפלאות בה",
ובאים למסקנא שאין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו
(כנ״ל ס״ט)
- צריך הדבר להתבטא בתוספת זהירות והידור בקידוש לבנה,,
שהם עתידים להתחדש כמותה",
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא,,
דוד מלך ישראל חי וקיים".
ובפרטיות יותר:
לכל לראש - להזהר ולהשתדל יותר בקידוש לבנה,
בבגדים חשובים ונאים,
ברחוב וברוב עם הדרת מלוי",
גם באותם מקומות שעד עתה לא הקפידו
המשפיע ז״א *ל המקבל מל׳ מלמעלה למסה,
בי התקשרות המקבל מל׳ הל המשפיע ז** מלמטה למעלה,
ג׳ חיבור ב׳ הבחי׳ יחדיו,
נפיש בלקחת פודה ושמחי כדכד דרוה-ר דש•.
על זה
(לפי שדרים בין הגרים*"/ כולל גם הזהירות בנוגע להזמן דקידוש לבנה - שמצינו בזה חילוקי מנהגים: אחר ג׳ ימים למולד 7 ",
אחר ז׳ ימים למולד•",
ובמוצאי שבתי<׳,,
אם ליל מוצאי שבת הוא קודם י׳ בחודש..
אבל אם הוא אח״כ"" אין ממתינין עד מוצאי שבת,
שמא יהיו ב׳ לילות או ג׳ או ד׳ עננים ולא יראו הלבנה ויעבור הזמן"" 1 ,
ובפרט במדינות שרגיל יותר שהשמים מכוסים בעננים,
ובפרט בימות החורף"■ - ונהרא נהרא ופשטי׳,
ובכל מקום ומקום לפי ענינו
(ובמקום שיש שאלה וספק יעשו כהוראת רב מורה-הוראה שעל אתר/
ועוד ועיקר - קידוש לבנה מתוך כוונה מיוחדת למהר ולזרז ולפעול תיכף ומיד ביאת דוד מלכא משיחא,
ע״י ההוספה בדרישה ובקשה על הגאולה,
בסיום וחותם קידוש לבנה:,
ובקשו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם אמך.
יג. ויה״ר שקוד לפני קידוש הלבנה דחודש מרחשון - ובפרט בשנה זו שכיון שחשון וכסלו שניהם מלאים,
ישנם שלשה חדשים שלמים
(תשרי חשון בסלו)
בהמשך אחד,
שעי״ז נעשית,
חזקה" בהתחלת השנה על שלימות החדשים,
שרומזת על השלימות דבנ״י ש״עתידים להתחדש כמותה״ - "יתקיים בנו מקרא שכתוב ובקשו את ה׳ אלקיהם ואת דוד מלכם אמן",
ביאת דוד מלכא משיחא תינוי ומיד ממש.
ובפשטות - שתיכף ומיד מתקיים הציווי שקורין תיכף בזמן המנחה:,
לך לך גו׳ אל הארץ אשר אראך",
לארצנו הקדושה,
כיון ש״לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני וגו׳""',
ארץ עשר אומות" 1 ,
ובארצנו הקדושה עצמה -,
הלוך ונסוע הגג־ בה״״׳,,
לצד ירושלים..
הר המורי׳"•־׳,
ושם גופא -,
אל מקום המזבח"" 1 ,
ש״מקומו מכוון ביותר"• 1 ׳.
, ושם נעשה לפניך..
כמצות רצונך",
כולל גם השלימות דקידוש לבנה באופן שמקבלים פני שכינה -,
יראה אל אלקיס בציון"*",
התירה מזה,,
יראה גו׳ אל פני האדון הוי׳""",
כולל גם היחוד דשם הוי׳ ושם אלקים שמודגש בקידוש לבנה
(כנ״ל סי״א),,
הוי׳ הוא האלקים",
ובעילה אחר עילוי,
ז״פ "הוי׳ הוא האלקים" שאומרים בנעילת יוהכ״ם
(לאחרי אמירת "שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד" פ״א,
ו״ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד״ ג״פ)-
(כ״ק אדמו״ר שליט״א הכריז בניגון המקובל:)
הוי׳ הוא האלקיס,
הוי׳ הוא האלקיס,
הוי׳ הוא האלקיס,
הוי׳ הוא האלקיס,
הוי׳ הוא האלקים,
הוי׳ הוא האלקיס,
הוי׳ הוא האלקיס,
לשנה הבאה בירושלים!
123) טו,
ית־יט.
124) פרש״י ז1מ.
125) יב,8.
126) פרש" עה״ם.
מפר היזמות - היתשנ״ב
משיחות ש״פ לד לך,
י״א מר־חשון ה׳תשנ״ב
א. פרשת לך לך איז 8 פרשה כללית ועיקרית: מיט דער פרשה הויבט זיך אן די תקופה פון אברהם אבינו,
דער ערשטער איד,
אנהויבנדיק פון דעם ערשטן ציווי של הקב״ה צו אברהס׳ן: "ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ 1 ,
און דערנאך - דעך המשך הפרשה וועגן הליכת ונסיעת אברהם אין ארץ ישראל,
און די הבטחה פון דעם אויבערשטן אז ער וועט אים און זיינן קינדער געבן ארץ ישראל: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"*,
"לך אתננה ולזרעך עד עולם" 4 ,
און דער ברית ביו הבתרים - "ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו׳" 4 .
ביז - בסיום הפרשה - וואו עס רעדט זיך וועגן דעם ציווי אדיח מצות מילה,
און קיום מצוה זו ע״י אברהם אבינו,
דורך וועלכער עם ווערט א ברית צווישן אידן מיטן אויבערשטן - "זאת בריתי גו׳ ביני וביניכם ובין זרעך אחריך" 4 ,
"בריתי בבשרכם לברית עולס״י.
וויבאלד אז די ענינים אין דער פרשה - "לך לך מארצך גו׳",
הבטחת הקב״ה אויף ארץ ישראל און מצות מילה - זיינען די ערשטע ענינים
(אין
חורה)
בעבודת אברהם אבינר,
דעך ערשטער איד וראם פון אים שטאמט גאנץ עם ישראל - איז פארשטאנדיק,
אז זיי גיבן ארויס דעם תוכן כללי פון גאנץ תורה און אידישקייט.
ב. ס׳איז ידוע אז מיט אברהם אבינו האט זיר אנגעהויבן די תקופה פון "שני אלפים תורה"•,
אברהם האט אנגעהויבן די הכנה צו מתן תורה,
ביז נאכמער -פון אים האט זיר אנגעהויבן די התחלה פון
(דעם יחוד ב)
מתן תורה
(ווי עם שטייט אין כתבי האריז״לי).
ובמיוחד - האט זיך דאם אנגעהויבן פון דעם ציווי ה׳ צו אברהם אבינו "לך לך מארצך גו׳ אל הארץ אשר אראך"
(וואס דעדפאד ווערט ניט דערציילט אין תורה
(מערניט ווי געציילטע פרטים)
וועגן מעשיו של אברהם איידער ער איז געקומעז אין ארץ ישראל,
און דער עיקר סיפור מעשיו הויבט זיר אן פון דעם ציווי "לד לד מארצר גו׳" און ווי ער איז אנגעקומען אין ארץ ישראל
(וואס דעמאלט איז אברהם געווען בן ע״ה שנה• 1 / כמבואר בארוכה בדרושי חסידות").
דארף מען פארשטיין: