לא יחול ר״ח ניסן כשבת
(ז׳) אלא בשנה מעוברת.
ונמצא,
שבשנה זו ישנם ג׳ מינים של שלימות - שלימות משולשת:
(א) השליטות הקשורה עם החדשים חשון וכסלו ששניהם מלאים,
(ב) השלימות הקשורה עם שנת העיבור - שע״י הוספת חודש העיבור
(הי״ג)
נעשית השנה כולה "שנה תמימה",
כדרשת חז״ל“ "שנה תמימה,
להביא חודש העיבור",
(ג) והשלימות הקשורה עם הקביעות דר״ח ניסן ביום השבת - שגם יום ראשון ד־ פסח חל בשבת,
והתחלת ספה״ע
(ממחרת הפסח)
היא במוצאי שבת,
"ממחרת השבת" גם כפשוסו,
שאז ישנם "שבע שבתות תמימות" כשלימות,
שבועות שמתחילות באחד בשבת ומסיימות בשבת,
כימי בראשית־!,
תמימות כשלימות".
ויש לבאר המעלה המיוחדת שבקביעות השנה,
הן בנוגע להקביעות דר״ה ביום ב׳ וג׳
(ב״ג המלך/ והן בנוגע לה־ קביעות דהמשך השנה,
ועל הסדר: חשון וכסלו מלאים,
שנה מעוברת,
ור״ח ניסן
(וחג הפסח)
בשבת
(בש״ז)
; ונוסף על המעלה דקביעות גשנה יש לבאר גם המעלה המיוחדת דשנת ה׳תשנ״ב לגבי שאר שנים שקביעותם כן היא,
וכן יש לבאר הקשר והשייכות דכל ענינים הנ״ל,
כדלקמן.
ב. ב״גהמלר:
מעלת הקביעות דר״ה ביום שני -
להיותו בסמיכות הכי גדולה ליום
ראשון 1 •■:
יום ראשון בשבוע הוא בדוגמת יום ראשון דהתחלת הבריאה - שלכן נקרא "יום ראשון" אף שכבר עברו רבבות ימים מששת ימי בראשית 15 ,
ובמודגש גם בשירו של יום,
"בראשה מה היו אומרים הארץ ומלואה,
על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו"*■.
וזהו גם ענינו של ר״ה - כמ״שי■ "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון",
ובמודגש גם באמירת המזמור לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה
(שירו של יום ראשון)
בתפלת ערבית דליל ר״ה•׳,
התפלה הראשונה דר״הי■.
ובפרטיות יותר:
ידוע" ביאור הטעם ש״זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" קאי על ר״ה
(א׳ בתשריט אף שבכ״ה באלול נברא העולם" וא׳ בתשרי הוא יום הששי לברה״ע - להיותו יום ברוא אדה״ר,
עיקר ותכלית ומטרת הבריאה כולה,
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
ועל ידו נפעלה שלימות בכל הבריאה כולה,
כמבואר במדרשי חז״ל“ שאדה״ר קרא ואמר לכל הנבראים שבעולם "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עו־ שנו"",
והמליך את הקב״ה למלך על כל הארץ,
ע״י ההכרזה "ה׳* 2 מלך גאות לבש"",
ודוגמתו בכל ר״ה,
כמארז״ל* ״אמר הקב״ה..
אמרו לפני בר״ה מלכיות..
כדי שתמליכוני עליכם",
וע״י בנ״י נעשה גם "מלך על כל הארץ".
ועפ״ז י״ל,
שבקביעות דר״ה בסמיכות הכי גדולה ליום ראשון מודגשת שלימות הבריאה כולה
(כל ששת ימי בהאשית)
כמו שהיא במעמד ומצב דיום ראשון שנקרא "יום אחד"*־,
"שהי׳ הקב״ה יחיד בעולמו" 2 ,
היינו,
שגם לאחרי שנבראו כל הנבראים שבעולם מאיר ומתגלה בעולם ש״הקב״ה יחיד בעולמו".
ועוד ועיקר,
שבקביעות דר״ה לאחרי יום ראשון
(ביום שני הסמוך אליו,
אבל לא ביום ראשון עצמוא מודגש שבר״ה ישנו ענין נעלה יותר שבא לאחרי יום ראשון
("יום אחד",
ש״הקב״ה יחיד בעולמו")
- החידוש שע״י עבודת האדם• 2
בהוספה על שלימות הבריאה
(כולל גם בריאת האדם)
ע״י הקב״ה,
כדלקמן.
ג. ובהקדים - שיום ברוא אדה״ר הוא ראש השנה
(״תחלת מעשיך..
יום ראשון")
לא רק בגלל השלימות שבבריאת האדם
(בחיר הנבראים,
יציר כפיו של הקב״הי 2 )
כשלעצמה,
אלא גם
(ובעיקר?)
בגלל השלימות שנעשית בה־ בריאה מלה ע״י עבודת האדם,
באמרו "בואו נשתחוה גו׳",
"ה׳ מלך גו׳",
שזוהי שלימות נעלית יותר משלימות הבריאה ע״יהקב״ה.
והענין בזה:
לאחרי גמר וסיום הבריאה כולה בבריאת האדם ביום הששי נאמר• 2 "אשר ברא אלקים לעשות",
שפירושו "לתקן" 22 ,
היינו,
שלאחרי שלימות בריאתו של הקב״ה,
"אשר ברא אלקים",
צ״ל "לעשות" תיקון והוספה ע״י עבודת האדם
("אתם קרוין אדם" 22 ,
ע״ש אדמה לעליון 22 )
בקיום התומ״צ,
כמודגש גם במתן־תורה בששי בסיון שנרמז ב״יום הששי" דמעשה בראשית,
"הששי" בה״א יתירה,
"הששי המיוחד"* 2 ,
"הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה"• 2 ש״יום ששי בסיון שקבלו ישראל התורה..
נחשב כאילו נברא העולם עתה"• 2 ,
ומדגישים בפסוקי שופרות דר״ה הענין דמתן תורה,
כיון שבריאת העולם בר״ה היא
מ) ראה ב״ד פכ״ד,
ח. קח״ר פ״ג,
יא (1>.
ש״פ נצנים ה׳תנש״א,
יום ב׳ דר״ה וש״פ וילד ו׳ תשרי
5ו
בשביל עבודתם של ישראל בקיום התורה.
וביאור תוכן התיקון וההוספה שע״י עבודת האדם
(,
לעשות")
לגבי שלימות העולם
(כולל גם לאחרי שנברא בו האדם)
מצד,
אשר ברא אלקים״ -שהשלימות שמצד הבריאה אינה אלא דרגת האלקות שבערך להעולס,
וע״י עבודת האדם בקיום התומ״צ נמשכת ומתגלה בעולם גם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם,
ועד להמשכת וגילוי מהותו ועצמותו ית׳ בעולם 37 ,
שזהו״ע דנתאיה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים",
שמציאות העולם
(תחתונים)
נעשית דירה שבה מתגלה מהותו ועצמותו ית׳.
ויש לומר,
שענין זה מרומז בבריאת האדם באופן ד״וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפת באפיו נשמת חייס״יי - שע״י ובנשמת חיים" שנפח" הקב״ה בגוף האדם שנעשה מ,
עפר מן האדמה" שהוא היסוד דכל הבריאה כולה ש,
הכל הי׳ מן העפר" 3 •,
ניתן כח להמשכת וגילוי ה,
נשמת חיים" בכל הבריאה כולה: לכל לראש - גילוי ה״נשמת חיים" דהבריאה עצמה,
שיהי׳ ניכר בעולם הכח האלקי שמהוה ומחי׳ את העולם
(דרגת האלקות שבערך לה
דס נופה לכך שהתהווה העולם פאן מפס הפוחלם היא בנח העזסוח
(תנהו שחן ם*כ> - ני,
נח העבפות שנהתהוות הוא מיפו של הנדלה
(רעה בארוכה ד-ה פתח אליהו■ תשטה■ פיו
(0חפ פלוקט ח״ה ע׳ קה ועילת ושה.
עולם/ ועוד ועיקר - המשכת וגילוי,
נשמת חיים• דהאדם,,
חלק אלקה ממעל ממש"",
חלק מן העצם ד,
אלקה",
שתתגלה בעולם גם דרגת האלקות שלמעלה מהעולם,
ועד לגילוי מהותו ועצמותו ית׳.
וענין זה נעשה ע״י עבודתו של אדה״ר שהכריז בכל הבריאה,
בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו",,
ה׳ מלך גאות לבש״ - שנוסף על ההכרזה ד,
ה׳ עושנו"
(דרגת האלקות שבערך להעולם שעל ידה נעשית ההתהוות והקיום והחיות דהעולם/ פעל אדה״ר בכל הבריאה ההשתחוואה הקשורה עם
(ופועלת את)
הכתרת המלך,,
ה׳ מלך גאות לבש"",
שמתגלה בעולם מלכותו של הקב״ה,
דרגת האלקות שבאין ערוך
(כלל)
להעולם",
ובפרס ע״פ הידוע" ששרש המלטת הוא למעלה מכל הספירות,
בבחי' הכתר,
ועד לפנימיות הכתר,
ועד למהותו ועצמותו ית׳.
ד. ויש להוסיף,
ששני ענינים אלו
(שלימות העולם מצד הבריאה,
והשלי־ מות היתירה שנעשית ע״י עבודת האדם)
מרומזים גם בפרקי אבות שלומדים
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
בשבת שלפני
(וממנו מתברך״)
ר״ה -פרק חמישי ופרק ששי 4 :
התחלת פרק חמישי,
"בעשרה מאמרות נברא העולם״ - השלימות שמעד הבריאה,
דרגת האלקות שבערך להעולם; ופרק ששי• 4 ,
שהתחלתו "שנו חכמים בלשון המשנה",
שע״י עבודתם של "חכמים" 4 )
בלימוד ה״משנה"• 5 הקשורה עם עניו הגאולה■ 5 ,
נעשית גאולה מהמדידה וההגבלה דבריאת העולם 51 "בעשרה מאמרות",
ע״י גילוי כבודו ומלכותו של
הקב״ה,
כהסיום והחותם דפרק ששי "כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו,
שנאמר 55 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו,
ואומר 54 ה׳ ימלוך לעולם ועד״ - כוונת הבריאה בשביל ההוספה שנעשית ע״י עבודת האדם לגלות בעולם כבודו ומלכותו של הקב״ה שבאין־ערוך להעולם.
ואולי יש להעיר מהרמז בצירוף הפרקים חמישי וששי ביחד - שצירוף מספריהם עולה אחד עשר,
כידוע 55 שמורה על בחי׳ "אנת הוא חד ולא בחושבן" 55 ,
למעלה מעשר ספירות,
ולמעלה מ״עשרה מאמרות" שכנגד העשר ספירות 57 ,
ולמעלה גם מעשרת הדברות שבתורה הקשורים עם עשרה מאמרות• 5 ,
שבחי׳ זו נמשכת ומתגלה ע״י עבודתם של ישראל מלימוד וקיום ה)
תורה,
כמרומז בפסוק• 5 "אחד עשר יום מחורב",
שבמתן־תורה ב״חורב" ניתנו עשרת הדברות
(דרגת התורה השייכת לעולם שנברא בעשרה מאמרות),
ו״מחורב"
(כשהולכים מחורב• 5 )
מתחילה עבודתם
ש״ס נצבים ח׳תנש״א,
יום ב׳ דר״ה וש״פ מלו ו 30 תעירי
של ישראל בתורה,
להמשיך ולגלות
(בתורה שירדה לעולם,
ועל ידי זה גם בעולם)
בחי׳,
אחד עשר",
דרגת התורה כמו שהיא למעלה מהעולם,
ועד כמו שהיא בעצמותו ית׳
(,
אנת הוא חד ולא בחושבף)
' 4 .
שעתיד להחיות בו אח הסתים
(שבת שם/ כיון ששלימות העבודה היא באופן וגשמות בגופים דוק* כמודגש בהעיווי תאחרי מוח שני בני אהרן"
(שקוריז ביוהכ״ם)
שהכניסה אל הקודש ג״ל משפן ד״נכנס בשלום ויצא בשלום" דוקא).
ה. ויש לומר,
שענין זה
(החוספה שנעשית ן* עבודת האדם)
הוא בהדגשה יתירה בהקביעות דר״ה ביום ב׳ מהמשכו ב)
יום ג׳ -.
ב״ג המלך":
בהקביעות דר״ה בסמיכות הכי גדולה ליום ראשון,
שבו מודגשת שלימות הבריאה כולה
(בכל ששת ימי בראשית)
כמו שהיא ב,
יום אחד",,
הקב״ה יחיד בעולמו*
(בנ״ל ס״ב)
- מודגשת השלי־ מות שמעד בריאת העולם ע־ 32 הקב״ה
(לפני עבודת האדם)
; והעילוי שניתוסף ע*י עבודת האדם - מרומז בשלילת אפשרות הקביעות דר״ה ביום ראשון עצמו
(,
לא אד״ו ראש*)",
כי אם בימים שלאחריו,
ובמיוחד ביום שני וביום שלישי,,
ב״ג המלך*.
והביאור בזה:
מבואר במדרשי חז*ל 33 שביום שני נבראת מחלוקת,
וביום שלישי בטלה המחלוקת ונעשה שלום.
וענינו בעבודת האדם:
ה״מחלוקת* דיום שני היא מפני ההעלם וההסתר דמציאות העולם
(עולם מלשון העלם")
על אלקות,
כי,
המעמד ומצב ד״יום אחד*,
ש,
הי׳ הקב*ה יחיד
גו׳ ני קרוב אליו גו",
מד גודל מלחם על ישראל חנפנים גו׳ לפני ה׳ אלקינם גו׳״“.
ספר המיתית - ה׳תשנ״ב
בעולמו",
הוא מצד בורא העולם
("הקב״ה יחיד בעולמו",
עולם שלו/ אבל העולם
(הנברא)
מצד עצמו הוא במעמד ומצב של "מחלוקת"
(שני)
: והחידוש ד־ יום השלישי — שבטלה המחלוקת ונעשה שלום בין העולם לאלקות באופן שהעולם גס מצד עצמו "מסכים"
(כביכול)
עם אלקות.
וענין זה נעשה ע״י עבודתם של ישראל בקיום התורה - ששניהם
(ישראל ותורה)
נקראים "שלישי",
"אוריאן תליתאי..
לעם תליתאי"",
שלישי המכריע בין החולקים,
עי״ז ש״כולל ב׳ הדעות ושניהם מסכימים לדעת המכריע"" - כמארז״ל שישראל נקראים "שולמית,
אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי״יי,
ע״י עבודתם בקיום התורה ש״ניתנה לעשות שלום בעולם"".
ובעומק יותר:
הכוונה ב״מחלוקת"
(דיום שני)
היא גם
(ובעיקר)
ל״מחלוקת" דקדושה,
ובלשון המשגה
(בפרק חמישי דאבותי• שלומדים בשבת שלפני ר״ה)
"מחלוקת שהיא לשם שמים
(ש)
םוםה להתקיים..
זו מחלוקת הלל ושמאי״ - מחלוקת בתורה,
מצד ההתחלקות
(מחלוקת מלשון התחלקות)
דב׳ קוין ימין ושמאל,
חסד וגבורה,
להקל או להחמיר״י;
והשלום
(דיום שלישי)
- נעשה ע״י המשכת והתגלות דרגא נעלית יותר
בתורה שלמעלה מהתחלקות דב׳ קוין,
ולכן כוללת שניהם ביחד,
היינו,
שע״י עבודתם של ישראל בלימוד וקיום התורה נמשכת ומתגלה
(בתורה שירדה בעולם,
ועל ידה גם בעולם)
לא רק דרגת התורה השייכת לעולם
(שלכן יש בה התחלקות דב׳ קוין/ אלא גם דרגת התורה שלמעלה מהעולם,
ועד לדרגת התורה כפי שהיא במהותו ועצמותו ית׳,
אחדות הפשוטה שלמעלה מגדר התחלקות 1 .
ועפ״ז מובן שבהקביעות דר״ה
(בסמיכות ליום ראשון,
״תחלת מעשיר..
יום ראשון",
אבל לא ביום ראשון עצמו,
אלא)
ביום שני וביום שלישי
(ב״ג),
מודגש ענינו העיקרי של ר״ה
(המלח -החידוש שנעשה ע״י עבודת האדס בהוספה על שלימות הבריאה ע״י הקב״ה - שגם העולם מצ״ע
(לא רק מצד הקב״ה כמו שהוא "יחיד בעולמו")
שהוא באופן של מחלוקת "מסכים" עם אלקות,
ולא רק עם דרגת האלקות שבערך העולם
("יחיד בעולתו",
ע״ד "יחידו של עולם"/ אלא גם דרגת האלקות שבאין־ ערוך לגמרי להעולם,
ועד למעלה מגדר התחלקות
(בחי׳ "אנת הוא חד ולא בחושבן").
ו. וענין זה מרומז גם בהסימן "פתבג המלח בנוגע לקריאת התורה - "ב״ג המלך פת וילך",
"שמחלקים נצבים וילד לשתים",
פרשת נצבים בשבת שלפני חה,
ופרשת וילך בשבת שובה:
ש״פ מגבים ת׳תנש״א,
יום ב׳ דר״ח וש״פ וילד ו׳ תשרי
בפרשת נגבים,
"אתם נגבים גו׳ לפני ה׳ אלקיכם גו׳ לעברך בבריתי 35 ה׳ אלקיך וגו״ - מדובר אודות מעמדם ומגבם של ישראל מגד מציאותם העצמית
(להיותם בני אברהם יגחק ויעקב")
כפי שנבראו ע״י הקב״ה
(לפני העבודה* 36 / במודגש גם בהתחלת וראש הפרשה בתיבת "אתם",
שמדגישים לכל לראש עצם מציאותם של ישראל,
ולאוז״ז באים פרטי הענינים ד״נגבים היום מלכם וגו".
ובפרשת וילך,
"וילך משה גו׳ בן מאה ועשרים שנה אנכי היום׳■ - מדובר אודות מעמדו ומגבו של משה רבינו בגמר ושלימות עבודתו,
ודוגמתו גם בנוגע לשלימות עבודתו של כאו״א מישראל מגד ניגה משה שבוי 37 .
והעילוי שניתוסף ע״י העבודה לגבי המעמד ומגב שלפני העבודה מודגש בשם הפרשה
(שמורה על תוכנה* 38 )
-״וילך״ — שעי״ז נעשית הליכה אמיתית
שהיא באין־ערוד 39 לגבי המעמד ומגב ד״נגבים׳" 40 .
וכל זה מודגש יותר כשקוריז פרשת נגבים בפ״ע ופרשת וילך בפ״ע
(כשר״ה חל ביום ב׳ וביום ג׳/ כי,
ככל שתגדל הדגשת מעלתם של ישראל לפני העבודה
(ע״י הקריאה דפרשת נגבים בפ״ע/ תגדל יותר הדגשת העילוי והשלימות שבעבודה
(ע״י הקריאה דפרשת וילך בפ״ע).
ויומתק יותר דיוק הלשון בהסימן,
ב״ג מלך פת וילך..
שמחלקים נגבים וילך לשתים״ - שהחלוקה לשתים"
(תוכנו של יום שני
(הב׳ ד״בג")
שנבראת בו מחלוקת/ היפך האחדות ד״הקב״ה יחיד בעולמו",
היא,
כדי להדגיש את החיבור האמיתי שביניהם
(השלום דיום שלישי,
ג׳ ד״בג")
ע״י עבודת האדם,
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
שעי״ז נעשה עילוי שבאין־ערוך לגמרי,
"פת וילך",
הליכה
("וילך")
שהיא באופן של הבדלה
("פת")
מהמעמד ומצב שלפני העבודה
("נצבים").
ז. ויש להוסיף,
שהדגשת המעלה והשלימות שע״י עבודת האדם
(.
וילך")
בהקריאה דפרשת וילד בשבת בפ״ע
("פת וילד")
היא גם
(ובעיקר)
מצד תוכנו של השבת שלאחרי ר״ה
("פת וילך",
שמחולק מפרשת נצבים שקורין בשבת שלפני ר״ה)
- השבת שב״עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״כ״“,
שבת שובה:
בי! ר״ה ליוה״כ
(מבלי למנות ר״ה ויוה״ב עצמה ישנם שבעה ימים רצופים,
כל שבעת ימי השבוע,
כנגד שבעת ימי השבוע שבכל השנה כולה!•,
שבהם נעשה התיקון והשלימות דשבעת ימי השבוע דשנה שעברה,
וההכנה לשלימות העבודה דשבעת ימי השבוע דשנה החדשה - יום ראשון שבעשי״ת כנגד ימי ראשון דכל השנה,
יום שני כנגד ימי שני שבכל השנה,
וכיו״ב בשאר ימי השבוע שבעשי״ת,
כולל שבת שובה,
כנגד השבתות דכל השנה 1 .
וכיון ששבת שובה כולל כל השבתות
דכל השנה כולה,
מודגש בו ביותר תוכנו וענינו של יום השבת - גנזו ושלימות העבודה - כמ״ש" "ויבולו השמים והארץ גו׳ וישבות ביום השביעי גו׳",
ש״עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם
(בחי׳ דיבור)
לבחי׳ המחשבה••..
ולכן שבת אותיות תשב",
שענין שבת וענין תשובה הכל אחד,
דהיינו חורת הדברים למקורן ושרשן"••,
ובלשון' הכתובי• "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה",
היינו,
שנמצאים בעוה״ז,
נשמות בגופים
(בכל התוקף דבריאות הגוף••)
לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים,
במעמד ומצב הכי נעלה,
כמו לפני הירידה למטה
("תשוב אל האלקים אשר נתנה"),
ובאופן נעלה יותר באין־ערוך
("וילך"),
כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.
ועפ״ז יש לומר,
שהשבת שלפני ר״ה
(פרשת נצכים)
היא ע״ד וכדוגמת השבת שלפני התחלת הבריאה",
ושייכת לה־
ואי־
•ט ׳* 041 •0 ׳01 22).
400 19! 04< □*1104'.
! 01*= 10=004 401010.
141
(301 '4100.
014 1ם11 •0 '01 01110111
(101 ־11 '1101*0.
4
(001 '0 '0.
4. 4014
(66 ^ '401 □.
1104
(86 '404 042
(1. 6
^41:1; 111114 *^ 1404 804>3!3 0.
0111411 0*1.
1114011 114*4 10910 ',.
״ 01.
0X4 *001 1810411*4 04'* 0411 ׳X4
■ז“1“ 24 11621 - 04 'ס11.
מ1ם1
'.
ז□ 98 0202 8041 0 0x04ט4.
00040־ 1).
880 ״0□! '8 ׳* 12414.
962
(£6
ו!)!!!
□6181.)
□884,
68 881888' 801481 '3X84,
61 181')
814,
8 18*8,
84,
44
(״״□ 86*1X4,
84,
11. 861
(*:<41X6□״ 81861 8£4
(□£14,
4* 84,
81) 8. ש^X^*
(.
884,
1* א81:*)
1. 8□* ׳866:1 /"א!8
ספר השיחות - ה׳תמנ״ב
אופן ש״זדונות נעשו לו כזכיות"־־■,
ועד לזכיות ממש,
ובודאי ש״נכתבין ונחתמין
(בספרן של צדיקים גמורים)
לאלתר לחיים"־"׳,
לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ט. עפ״ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לקביעות השנה - בש״ז"׳:
מעלת השלימות שע״י עבודת האדם בהוספה על השלימות שמצד הבריאה עצמה שמודגשת בהקביעות דר״ה ביום שני
(ב׳/ מודגשת גם בהקביעות דחשון וכסלו ששניהם שלמים
(ש^ ובהקביעות דר״ח ניסן וחג הפסח ביום השבת,
(ז׳) השלימות ד״שבע שבתות תמימות״ - כי,
ב׳ עניני שלימות שבקביעות השנה מתאימים להשלימות שמצד הבריאה וה־ שלימות היתירה שע״י עבודת האדם: ה־ שלימות דחשון וכסלו
(כתוצאה מקיבוץ שעות וימים מפני החלקים
(תשצ״ג חלקים)
שיש בכל חודש וחודש יותר על חצי היום״״)
- שלימות שמצד הבריאה,
והשלימות ד״שבע שבתות תמימות"
(שלימות בקיום המצוה דססירת העומר)
- שלימות בעבודת האדם
(הקשורה ופועלת שלימות נעלית יותר לגבי שלימות הבריאה,
תמימות כימי בראשית־■).
ויש לומר,
שעניו זה מודגש גם בה־ שלימות דשנת העיבור,
״שנה תמימה״ -שאר שמצד הבריאה "יתרה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום"""׳,
מ״מ,
"מוסיפיז חודש אחד ועושין
אותה השנה שלשה עשר חודש והיא הנקראת שנה מעוברת""",
הוספה שנעשית ע״י ב־ד של מטה" 42 ,
ולצורך עבודתם של ישראל,
"מפני זמן האביב כדי שיהא הפסח באותו זמן,
שנאמר שמור את חודש האביב שיחי׳ חודש זה בזמן האביב"■".
י. ובכל זה ניתוסף הדגשה יתירה בשנה זו - שנת ה׳תשנ״ב:
הולך ומתקבל ע״י בנ״א הראשי־ תיבות שנקבע ע״י בני ישראל למנין השנה - שד׳ אותיות הראשונים
(ה׳תש״נ)
הם ר״ת "הי׳ תהא שנת נפלאות"
(בהוספה על שנת נסים),
והאות החמישית־■■
(ב׳) היא ראשי־תיבות "בה",
שה״נפלאות" אינם ענין פרטי בהשנה,
אלא הם ענינה של השנה,
וגם ראשי-תיבות "בכל",
ש״ה־ נפלאות" הם בכל הענינים כולם־",
"ב
עשר יום• - שע״י עבודתם של ישראל
(שמורגשת בעיבור השבה)
ממשיכים ומגלים נחי׳.
אחד עשר•
(ננ״ל ס־ד).
ש״פ מגבים ה׳תנש״א,
יוס ב׳ דלה מרס וילך ו׳ תשורי
כל מכל כל"",
מם רח בינו/ ש.
הנפ־ לאות" הם באופן של,
רחובות הנהר"*".
והענין בזה:
, נפלאות״ - קאי
(בעיקר)
על הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
כלשון הכתוב 43 ",
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
שבה יראו
(,
אראנו")
בפועל ובגילוי השלימות ש־ נפעלה ע״י מעשינו ועבודתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא בהוספה על השלימות שבהתחלת הבריאה,
שנוסף על השלימות ד,
עולם על מילואו נברא"•",,
אלה תולדות
(מלא)
השמים והארץ בהבראס״י",
תהי׳ השלימות ד.
אלה תולדות
(מלא)
פרץ"•",
באופן של פריצת גדר,,
פרצת עליך פרץ"׳",,
זה משיח,
שנאמר"׳ עלה הפורץ לפניהם""׳.
, בכל״•״
(ובפרט,
בכל מכל כל״)
-כולל כל עניני טובה ושלימות האפשריים,
כמובן ממארז״ל•",
שלשה הטעימן
בתהלוח ותשבחות על נפלאות הגאולה האמיתית והשלימה.
הקב״ה בעולם הזה מעיו העולם הבא,
אלו הן,
אברהם יצחק ויעקב,
אברהם דכתיב בי׳ בכל
(,
וה׳ ברך את אברהם בכל"•"/ יצחק דכתיב בי׳ מכל
(,
ואוכל מכל" 44 "/ יעקב דכתיב בי׳ כל"
(,
וכי יש לי כל"•"/ היינו,
ש,
כל" פורה ש,
לא חסרו שום טובה״י",
הן השלימות שמצד הבריאה,
והן ובעיקר השלימות היתירה שע״י עבודת האדם,
ועד להשלימות דסיום וגמר כל העבודה
(.
מעין העולם הבא")
בעוה״ז•",
וענין זה נמשך מאברהם יצחק ויעקב לכאו״א מישראל.
. בינה",
ובסרט בשייכות ל״נפלאות"
(,
נפלאות בינה״/ נו״ן פלאות•״ - מורה על הגילוי דשער הנו״ן דבינה בסיום וגמר העבודה בתכלית השלימות,
כפי שמצינו במשה רבינו שבגמר וסיום עבודתו
(כש״וילד משה גו׳ בן מאה ועשרים שנה אנכי היום""׳)
נתעלה ל,
הר נבו",,
נו״ז״י בו"•",
באין־ערוך לשלימות הבריאה באופן ד״חמישים..
חסר אחת"•".
ספר השיחות - היתשנ״ב
יא. ויש להוסיף,
שהשלימות דה-גאולה מודגשת גם בקביעות השנה:
הקביעות דר״ה ביום ב׳
(וג׳),
"ב״ג המלך פת יילד״ - שגמר ושלימות העבודה דשבת שובה•" הוא בפרשת וילך,
שכולל גם ובעיקר ההליכה שבגמר ושלימות כל העבודה כולה,
שכל בנ״י באים ושבים לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש,
כמ״ש”׳ "ילכו מחיל•" אל חיל יראה אל אלקים בציון",
ובלשון הכתוב בפרשת וילך "בבואי" כל ישראל
("הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו׳""")
לראות את פני ה׳ אלקיף גו׳"■",
ועד
לסיום וחותם הפרשה ב״דברי השירה הזאת עד תומם",
שרומז גם לשלימות השירה
(מלשון תמים)
דלעתיד לבוא
(שירה עשירית 1 "),
"שירו לה׳ שיר חדש" 1 ",
לשון זכר,
בגאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי׳ גלות"■.
הקביעות דחשון וכסלו ששניהם מלאים,
״חדש 47 ״ שלמים״
(ש 48 )
—ששלימות החדשים מורה על השלימות דישראל•" ש״דומין ללבנה" ו״מונין ללבנה"*",
ו״עתידים להתחדש כמותה""■,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י "דוד מלך ישראל חי וקיים"•",
דוד מלכא משיחא.
[ויש להוסיף,
שגם השלימות דשנת העיבור קשורה עם הגאולה - השוואת
בשלימוח בביהמ״ק,.
בבוא כל ישראל לראות את פני החי אלקיד־,
וכשם שנא ליראות כף בא לראות,
שרואה בגלוי.
פני הוי׳ אלקיו",
שהוי׳ נעשה אלקיך; והמשך ההפטרה,
ונשלמה סרים שפחינח,
אשר,
השלימות האמיתית בזה היא ע״י הקרבת הפרים
(מובהר שבקרכנות)
ע״ג המזבח שבניהמ״ק.
ש״פ מגבים ה׳תוש״א,
יום ב׳ דר״ח 1ש״פ וילך ו׳ תשרי
שנת הלבנה לשנת החמה,
שרומז על המעמד ומצב דלעתיד לבוא ש,
יהי׳ אור הלבנה כאור החמה כאור שבעת ימי בראשית׳"*׳].
והקביעות דחג הפסח ביום השבת
(ז׳/ שהשבתות
(דספה״ע)
הן תמימות כימי בראשית - שתכלית השלימות ד״שבע שבתות תמימות תהיינה" היא ע*י הקרבת העומר ושתי הלחם בביהמ״ק השלישי.
יב. ויה״ר שבבואנו מסיומה של שנת אראנו נפלאות,
ובהכנסנו לשנת נפלאות בה,
נפלאות בכל,
נפלאות בינה,
תבוא בפועל ממש ותיבח ומיד ממש הגאולה האמיתית והשלימה,,
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
ובלשון הכתוב בפרשת נצבים שקורין לעולם בשבת שלפני ר״ה: "ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳"•",
וכמודגש במיוחד בהר״ת ד״נפלאות בכל",,
בכל מכל כל",
ש״בכל מכל כל״ בגימטריא,
קנץ״״ - בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
עליו נאמר בתפלת חנה׳ 5 ׳
(שמפטירין
ביום א׳ דר״ה),
ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו"׳".
ובלשון התפלה בסיום ברכת שופרות
(שבה מסיימים וחותמים ג׳ הברכות ד־ מלכיות זכרונות ושופרות* 5 ׳):,
תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נם לקבץ גלויותינו",
אשר,
לאחרי עבודתם של ישראל בתקיעת שופר 55 ׳
(ובפרט בב׳ הימים דר״ה)
מקיים הקב״ה הבטחתו,
והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול" 55 ׳,
ולא רק בלשון עתיד,
אלא בלשון הוה,
ועד בלשון עבר,
שכבר היתה התקיעה בשופר גדול,
ותיכף ומיד,
נפטרין לבתיהם לשלום׳" 5 ׳,
לבית האמיתי דכאו״א מישראל - בית המקדש השלישי בגאולה השלישית
(,
יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי׳ לפניו"■ 5 ׳/ וב
גת,
7) - נשם הגהות פייפוגיות/ ג׳ הפגיות
(שעליהם עומד בל בית ישראל)
שניחנו לנשי ישראל,
שבזכותן נגאלו ישראל פפזרים ובזכותן עתידיז להגאל
(סופה יא,
ב. יל״ש רות רמז תרו
(בפופו)).
ספר השמחות - ה׳תשנ״ב
ביהמ״ק עצמו - בכל שלש הקדושות שבו"? ובפרט בקדש הקדשים"׳.
ועוד והוא העיקר - שכן תהי' לנו בפו״מ,
ויתירה מזה,
שכבר היתה לנו,
בלשון עבר,
ובפרט ע״פ הפתגם הידוע של רבותינו נשיאינו ע״ד הפירסום
השלישי■ רומז גל גום גדל 55 ׳•
(חדא״ג סהרש״א לר״ה יוז,
ב^ ורם הידוק שב׳ פירושים נפסוק גי שייכים זל׳ז,
מודגשת יותר השייכות דרה לביהמ״ק השלישי וגאולה השלישית.
דביאת המשיח בעיתונים׳ 4 ,
כפי שנתקיים בפועל ממש בתקופה האחרונה שנתפרסם בכו״ב עיתונים בעולם כולו
(ויש להוסיף ולפרסם עוד יותר)
ש,
הנה זה
(המלך המשיח)
בא״״׳,
ותיכף - כבר בא - בפועל ממש,
למטה מעשרה טפחים,
ובגלוי לעיני כל באי עולם,
ועאכו״ב.
לעיני כל ישראל""׳,
ותיכף ומיד ממש.
ספן המיתית - ה׳ועיזונ״ב
"הלבות של תודה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" - בקשר לסיום ספר הרמב״ם -משיחית יזם ב׳ דו״ה,
ליל שבת חזהמ״ס,
ליל ויזם שמח״ת,
ה׳תשג״ב
א. בהקדמתו לחיבורו כותב ה־ רמב״ם:,
כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו,
שנאמר■ ואתנה לד את לוחות האבן והתורה והמצוה,
תורה זו תורה שבכתב,
והמזווה זו פירושה..
תורה שבעל פה",
ומבאר בארובה סדר מסירת התורה שבעל פה ופירושי׳ די גדולי ישראל מדור לדור עד לזמנו,
ומסיים,,
וראיתי לחבר דברים המתבררים..
בענין האסור והמותר הסמא וה־ טהור עם שאר דיני התורה..
עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק
(,
הלכות הלכות")..
כדי שלא יהא אדם עריו לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל,
אלא יהא חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה..
לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה,
לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם*.
ואף שחיבורו של הרמב״ם הוא,
תורה שבעל פה",,
משנה תורה*
(.
משנה* לתורה שבכתב/ מ״מ,
להיותו,
דברים המתבררים..
בלא קושיא ולא פירוק*,.
הלנות של חורה שבעל פה*,
יש בו חשיבות מיוחדת
(לא רק לגבי שאר חלקי תורה שבעל פה,
אלא גס לגבי ספדי הנביאים והכתובים)
שהיא כמו החשיבות דתורה שבכתב
(,
התורה והמזווה*,
תושב*כ ופירושה בהלכות התורה שבמשנה תורה)
- כמובן מדברי חז*ל<
(שהובאו להלכה בספרו של הרמב״םי)
ש,
כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח׳",
משא*כ,
הלכות• של תורה שבעל פה שאינן במלין לעולם*,
כ״מסשה חומשי תורה*.
[כלומר: בנצחיות התורה -,
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מזווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים,
אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת כו״״ -נכללים,
הלכות של תורה שבעל פה*,
פירוש המצוות,
שעל ידם יודעים אופן קיום מצוות התורהי,
משא*כ ספרי הנביאים• והכתובים,
שכיון שאינם הוספה וחידוש על דברי התורה
(שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר/ אלא "לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי׳,
כמו שאמר האחרון שבהן זכרוי תורת משה עבדי*•■,
ועאכו״ב השקו-ס בתורה שבע*פ בנוגע לאופן הלימוד
ספד השיחות - ה׳תשנ״ב
ודרשות דברי התורה שאינה אלא "אמצעי" לבירור הלכות התורה,
לא יהי׳ צורך בהם ולכן יבטלו לימות המשיחי*
(ואז יתגלו טעמי תורה,,
סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי"׳",
"תורה חדשה מאתי תצא"* 57 )].
ויש לומר,
שענין זה מרומז בסיום וחותם*• ספר ההלכות דהרמב״ם
(שני פרקים האחרונים ד״הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח"•)
בענין ביאת המשיח וימות המשיח*• - כיון שבימות המשיח תתגלה השלימות דהלכות של תורה שבעל פה שאינו בטלין לעולם
(כחמשה חומשי תורה/ שזהו תוכן ספרו של הרמב״ם,
שמקבץ כל ההלכות של תורה שבעל פה
(משנה תורה,
בהמשך ללימוד חמשה חומשי תורה) 1 .
ב. ויש לבאר ענין הנצחיות דהלכות התורה לעתיד לבוא
("הלכות של תורה שבעל פה אינן בטלין לעולם״)
-דלכאורה צריך להבין:
ידוע•• שהכלל ש״הלכה כבית הלל",
ועד ש״בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה״י׳,
אינו אלא בזמן הזה,
משא״ב לעתיד לבוא תהי׳ הלכה כבית שמאי
(וכמשנ״ת במק״א"* ששינוי ההלכה יהי׳ עי״ז שב״ד הגדול שיחזור לירושלים יעמדו למנין,
ודעת הרוב אז תהי׳ כדברי ב״ש).
ועפ״ז,
יבטלו לעתיד לבוא כו׳־כ הלכות של תורה שבעל פה - כל ההלכות שנפסקו בתורה
(כולל גם בחיבורו של הרמב״ם)
כדעת ב״ה,
שהלכות אלו יבטלו,
ובמקומן יפסקו הלכות חדשות,
כדעת ב״שז
ויתירה מזה - והוא העיקר•*:
ידוע** שלכמה דעות "מצוות בטלות לעתיד לבוא• - בתחיית המתים**
(בתקופה השני׳ דימות המשיח,
משא״ב בתקופה הראשונה דימות המשיח,
לפני תחיית המתים**,
שאז יהי׳ קיום המצוות
יום ב׳ דר״ת,
ליל שתוחמ״ס,
ליל ויום שמח״ת
בתכלית השלימות/ שלכן,,
בגד שאבד בו כלאים..
עושה ממנו תכריכיו למת,
אמר רב יוסף ואת אומרת מעוות בטלות לעתיד לבוא׳"?,
לכתחילה עושה לו תכריכיו מכלאים אע״פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן,
שמע מינה מעוות בטלות לעתיד לבוא׳" 1 .
ועפ״ז,
יבטלו לעתיד לבוא
(בתקופה השני׳ דימות המשיח,
כשיחיו המתים)
כל ההלכות של תורה שבעל פה,
דכיוו ש־ "מצווח בטלות",
בטלים בדרך ממילא כל ההלכות שהם משפטי מצוות אלו?
ג. ויש להקדים תחילה ביאור העניו ד״מעות בטלות לעתיד לבוא״ - דלב־ אורה,
ה״ז בסתירה לנצחיות התורה,
ש,
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מעוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים..
שכל דברי התורה מעווין אגו לעשותן עד עולם"?
לכאורה אפשר לומר שהענין ד״מעות בטלות לעתיד לבוא" אינו בסתירה לנעחיות התורה,
כיון שהגדר דנעחיות התורה
(,
שכל דברי התורה מעווין אנו לעשותן עד עולם")
הוא מלכתחילה בנוגע לכל משך הזמן ד,
היום לעשותם" 1 ,
ולא בנוגע לזמן ד,
למחר
(לעולם
זח״א קם,,
א) מזיתי׳ קיום הפגיות בתכלית ד,
שלימות,
כדאיתא בגמרא
(יומא ה,,
ב) ניאו מלבישו לעתיד לבוא..
לכשיבואו אתר! ובניו ומשה עמהם•■
הבא")
לקבל שכרם"* 1 ,
לאחרי שנתקיים העיווי דכל דברי התורה בתכלית ה־ שלימות,
שאז מעוות בטלות.
אבל,
ביאור זה אינו מספיק,
כי:
הטעם להנעחיות שבמעוות התורה
(,
המעוות שניתנו לו למשה מסיני")
שלא יהיו מוחלפות,,
מעוד,
עומדת לעולם ולעולמי עולמים",
הוא,
להיותן רצונו של הקב״ה",
היינו,
שהרעון דמעוות אינו בשביל מטרה ותכלית אחרת,
לברר ולזכך את האדם והעולם שיהיו בשלי־ מוזז
[שאז יש מקום לומר שכשהאדם והעולם מתעלים לדרגא נעלית יותר יעטרכו מעוות אחרות 1 ,
או שלא יעטרכו למעוות כלל],
אלא רעון מעד עעמו",
שלכן,
אין בו שינוי,
גרעון או הוספה.
[וזהו החילוק שבין מעוות התורה
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
להציוויים שע״י הנביאים״ - שהציוויים שע״י הנביאים הם לצורך תועלת אחרת,
לא מבעי בציווי "בדברי הרשות,
כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו"•■,
אלא גם בציווי בעניני התורה,
שהמכוון והתכלית
(אינו בציווי זה עצמו,
אלא)
"לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי"•׳,
ולכן ציוויים אלו אינם אלא לפי שעה 34 ,
משא״ב מצוות התורה הם נצחיים,
"מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים",
להיותם רצונו של הקב״ה].
ומזה מובן שאין לומר שהנצחיות דמצוות התורה היא רק כמשך הזמן ד״היום לעשותם",
כשיש צורך בעבודתם של ישראל בבירור העולם,
ולאחרי זה
("למחר לקבל שכרם")
מתבטלת מציאות המצוות - כיון שרצונו הנ״ל של הקב״ה הו״ע נצחי שאינו תלוי ואינו משתנה בהתאם לשינויים במצב האדם והעולם.
ועפ״ז: ביון ש״דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים",
איד יתכן ש״מצוות בטלות לעתיד לבוא" 33 ?
ד. ויובן בהקדם הדיוק בהסוגיא ד־ ״מצוות בטלות לעתיד לבוא״ - "בגד שאבד בו כלאים..
עושה ממנו תכריכיו למת,
אמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא,
א״ל אביי ואי תימא רב דימי,
והא א״ר מני א״ר ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור,
א״ל לאו אתמר עלה א״ר יוחנן אפילו לקוברו,
ור׳ יוחנן לטעמי׳ דא״ר יוחנן מאי דכתיב• 3 במתים חפשי,
כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות״ - דלב־ אורה תמוה:
טעמו של ר׳ יוחנן "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות",
מהני שכל זמן שהוא מת אין עליו משום איסור כלאים,
אבל לא מהני לזמן שלאחרי התחי׳,
כשיעמוד במלבושיו שנקבר בהן,
שאז יחול עליו איסור כלאים,
וכיון שכן,
אין הזמן דסעמו של ר׳ יוחנן ד״במתים",
שייך להזמן שבו צריך טעמו של רב יוסף שמצוות בטלות לעתיד לבוא.
ועוד ועיקר:
בסוגיא דתחיית המתים בסנהדרין 33 "אמר ר׳ יוחנן מניין לתחיית המתים מן התורה שנאמר• 3 ונתתם ממנו את תרומת ה׳ לאהרן הכהן,
וכי אהרן לעולם קיים,
והלא לא נכנם לארץ ישראל שנותנין לו תרומה,
אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה",
שמזה מוכח שס״ל לר׳ יוחנן שאין מצוות בטלות לעתיד לבוא
(שיקיימו מצות תרומה לאחרי תחה״מ).
וא״כ איך אמר ר׳ יוחנן אפילו לקוברו,
הרי כשיעמוד במלבושיו יהי׳ לבוש בכלאים"?
יום 3׳ דד״ה,
ליל יזחוחפ״ס,
ליל ויום שמח״ת
ו3
ה. ויש לומר,
ש״ר׳ יוחנן לטעמי׳..
כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות" הוא
(גם)
ביאור והסבר לדברי רב יוסף ש״מצוות בטלות לעתיד לבוא•:
הפירוש ד״סצוות בטלות לעתיד לבוא• אינו אלא בנוגע להציווי להאדס
("מצוות• דייקא,
שגדרם הוא ציווי לאדם/ ש״כיון שמת אדם
(לאחרי גמר עבודתו בקיום המצוות)
נעשה
(האדם)
חפשי מן המצוות•,
היינו,
שגם בעולם התחי׳
(לאחרי גמר מעשינו ועבודתינו בקיום המצוות במשך הזמן ד״היום לעשותם•)
אץ עליו ציווי דקיום המצוות,
אבל מציאות המצוות כשלעצמה היא בקיום נצחי,
"מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים",
לא בתור ציווי לאדם,
אלא בתור רצונו של הקב״ה.
וההסברה בזה:
הגדר ד״מצוות״,
ציווי להאדם -שייך רק כשהאדם הוא מציאות בפ״ע,
שאז נופל עליו גדר של ציווי הקב״ה להתנהג ע״פ רצונו של הקב״ה.
אבל לאחרי שנשלמת עבודתו של האדם בקיום המצוות,
שכל מציאותו
(כל הפרטים שבו)
חדורה ברצונו של הקב״ד" ונעשה במעמד ומצב של צוותא
(מצוה מלשון צוותא")
וחיבור עם הקב״ה,
עד שנעשים מציאות אחת,
"ישראל
(ע״י אורייתא)
וקוב״ה כולא חד•■•,
כפי שיחי׳ בפועל ובגלוי לעתיד לבוא - לא שייך הגדר דציווי לאדם
(כיון שאינו מציאות בם״עx כי אם,
שהוא מציאות רצונו של הקב״ה,
שבודאי מתקיים בפועל
(בדרך ממילא)
ע* המציאות דהמצוות",
ועפ״ז מתורצת הסתירה שבדברי ר׳ יוחנן,
שס״ל שמותר לקוברו בכלאים,
כיון שמצוות בטלות לעתיד לבוא,
אף שיליף תחה״מ מנתינת תרומה לאהרן לאחרי שעתיד לחיות - כי,
המציאות דנתינת תרומה תהי׳ גם לאחרי תחה״מ,
אבל לא בגדר של ציווי לאדנו שנעשה חפשי מן המצוות
(חפשי למעליותא,
שאינו זקוק לציווי,
כיון שאינו מציאות בפ״ע,
אלא מציאות אחת עם הקב״ה/ ולכן מותר לקוברו בכלאים,
כי כשיעמוד לעתיד לא יהי׳ עליו הציווי דאיסור כלאים",
אף שבודאי לא ישאר לבוש בכלאים"
(לאחרי רגע התחי׳"/ אס כי לא בתורת ציווי,
אלא
(בדרך ממילא)
מצד רצונו של הקב״ה לשלול
(שמתגלה ומתבטא ע• 68 האיסור ד)
" כלאים".
ו. ולתוספת ביאור - ה״ז מודגש ב
ג!)
ואולי "ל,
שנחש הרמנ״ם.
מותר למות סן הכלאים תכריכיו לסת שאץ על המתים מצוה",
קאי גס על הזמו שלאחרי התח",
שלא יהי 69 אז הציווי דאיסור כלאים,
אף שבודאי לא ישאר לבוש נכלאים,
שהרי.
הלכות של תורה
(כולל גס ההלכה דנלאים)
אינן מלין לעולמי,
ננסניס.
ספר השיחות - ה׳תשנ״ב
דיוק הלשון דב׳ המאמרים שלכאורה סותרים זל״ז - "מצוות בטלות לעתיד לבוא״,
ו״הלכות של תורה..
אינן בטלין לעולם":
החילוק שבין מעוות לתורה,
הוא,
שמצוות גדרם הוא ציווי לאדם איך להתנהג בעולם,
היינו,
שישנה מציאות האדם והעולם,
והמצוות הם ציווי איך יהיו האדם והעולם
[ונמצא,
שאף שהמצוות אינם בשביל תועלת האדם והעולם
(להיותם רצונו של הקב״ה/ מ״מ,
מתייחסים הם להאדם והעולם,
שהרצון הוא בנוגע להאדם והעולם].
משא״ב תורה היא ״חמודה גנוזה..
קודם שנברא העולם"",
ו״הלכות של תורה" אינם להורות להאדם והעולם
(שהרי דרגא זו היא "קודם שנברא העולם"),
אלא רצונו ית׳ כפי שהוא בעצמותו ממש,
"אנא נפשי כתבית יהבית"• 4 ,
שאינו מתייחם לענין אחר שחוץ ממנו 4 .
בסגנון אחר: בהדרגא דמצוות - המצוות הם בשביל העולם,
היינו,
שהעולם יתנהג כפי רצונו.
אבל בהדרגא דתורה - ה״ה קדמה לעולם,
ובריאת העולם היא "בשביל התורה"• 5 ,
כדי שרצון זה
(שאינו מתייחם לעולם)
יהי׳ גם בפועל.
ועפ״ז מובן ש״מצנות בטלות לעתיד
לבוא״,
ו״הלכות של תורה..
אינן בטלין לעולם״ - כי,
לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם,
ולכן,
המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא,
משא״ב הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלין לעולם■ 5 .
ויש לומר,
שהפירוש ד״למחר לקבל שכרם",
הוא,
שיתגלה באדם
(ישראל)
שמקיים המצוות
(ועל ידו גם בעולם)
ענינם האמיתי של המצוות
("שכר מצוה היא מצוה עצמה"■ 5 )
כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם,
וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.
ז. ויש להוסיף,
שענין זה מודגש גם בדרשת חז״ל ש״הלכות של תורה..
אינן במלין לעולם״ - ״אף 55 ..
הלכות אינן עתידין ליבטל..
הליכות 54 עולם לו",
"אל 55 תקרי הליכות אלא הלבות
(לעולם יהיו)":
ידוע* 5 הכלל שהלימוד ד״אל תקרי כו׳ אלא כו׳",
אינו שולל הפירוש הפשוט,
אלא מוסיף עוד פירוש,
ושניהם אמת.
ועד״ז בנדו״ד,
שהלימוד "אל תקרי הליכות אלא הלכות" הוא בהוספה על הענין ד״הליכות עולם לו",
ומזה מובן שבהלכות התורה ישנם ב׳ ענינים־ דרגות:
(א) "הליכות עולם לו",
(ב) "אל תקרי הליכות אלא הלכות".
יום ב׳ דד״ח,
ליל שחוחמ״ס,
ליל ויום שטח״ת
והחילוק שביניהם:
"הליכות עולם לו",
פירושו,
שישנה מציאות והנהגת
(הליכות)
העולם,
ופעולת הלכות התורה היא שיהיו "הליכות עולם לו",
שהעולם יתנהג ע״פ רצונו של הקב״ה,
שיהי׳ ניכר בפועל ובגלוי "שכל מהלכו של עולם שלו
(דהקב״ה)
הוא" 5 .
ולמעלה מזה,
"אל תקרי הליכות אלא הלכות״ - שמצד דרגת התורה שקדמה לעולם איו מציאות ד״הליכות עולם"
(״אל תקרי הליכות״x כי אם,
המציאות דתורה
("אלא הלכות")
ובריאת העולם היא בשביל קיום רצונו של הקב״ה שבהלכות התורה.
ועפ״ז יש לבאר תוכן הדרשה "אל תקרי הליכות אלא הלכות
(ולכן)
לעולם יהיו״ - שמצד הדרגא ד״הליכות עולם לו",
שישנו מציאות העולם,
וענינם של ההלכות הוא לפעול בעולם,
הרי,
כש־ נשלמת פעולת ההלכות בעולם עתידין ליבטל; אבל מצד הדרגא ד״אל תקרי הליכות אלא הלכות",
שענינם האמיתי הוא רצונו של הקב״ה - "לעולם יהיו",
שנשארת המציאות דהלכות התורה בעולם■ 5 ,
לא באופן של פעולה
(ציווי)
בעולם,
אלא
(בדרך ממילא)
מצד רצונו של הקב״ה שמתגלה במציאות דהלכות התורה שבעולם.
ח. וע״פ האמור שהקיום דהלכות התורה לעתיד לבוא
(ש״אינן במלין לעולם")
הוא
(לא בתור ציווי להאדם,
אלא)
כפי שהם מצד התורה,
רצונו של הקב״ה - יש לבאר שגם ההלכות כבית הלל
(בענינים שנחלקו ב״ש וב״ה,
ו־
נפסקה הלכה כב״ה,
ולעתיד לבוא יחזרו ויפסקו הלכה כב״ש)
אינן במלין לעולם:
ובהקדם הביאור בדברי המשנהי 5 "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים..
זו מחלוקת שמאי והלל״ — ש״הקשו על זה איך ראוי לומר על מחלוקת שיתקיים,
והרי אי אפשר להתקיים אלא אחד מן הדעות,
ומלת מחלוקת כוללת השני צדדים? ותירצו,
משום שאלו ואלו דברי אלקים חיים" ויש לדברי ב״ש ג״ב שרש למעלה באצילות רק שאין הלכה כן..
ואין זה תירה מספיק על לשון סופה להתקיים,
אכן האריז״ל פי׳ שלעתיד בזמן המשיח תהי׳ הלכה כב״ש..
וזהו סופה להתקיים ממש"■*.
וצריך להבין:
גם לפי׳ האריז״ל "שלעתיד כזמן המשיח תהי׳ הלכה כב״ש..
וזהו סופה להתקיים ממש״ - הרי,
הפירוש ד״סופה להתקיים" קאי על דעת ב״ש
(שלעתיד תהי׳ הלכה במותםx ולא על "מחלוקת שמאי והלל",
כי,
כשתתקיים דעת ב״ש עי״ז שתפסק הלכה כמותם,
תתבטל ההלכה כב״ה.
ועוד ועיקר: איך יתכן שתתבטל ההלכה כב״ה לאחרי הנהגת בנ״י כדעת ב״ה במשך כל הדורות
(מאז שנפסקה הלכה כמותם)
- ה״ז ירידה הכי גדולה לדעת ב״ה,
היפך בתכלית מהכלל" "מזףליז בקודש",
ודוקא בזמן המשיח?!
ואולי יש לומר,
שמ״ש האריז״ל שלעתיד בזמן המשיח תהי׳ הלכה כב״ש,
קאי על התקופה הראשונה דימוח ה־
1£
004 429414 - 4,
428,
8