א.
די איצטיקע טעג - ובפרט קומענ־ דיק פון שבת תשעה באב
(נדחה)
- זיינען ימים מסוגלים ביותר אויף ביאת משיח צדקנו:
נוסף אויף דעם וואט ס׳איז אן עיקר אין אמונת ישראל
("אני מאמין")
אז "אחכה לו בכל יום שיבוא"׳,
בפירושו "שיבוא בכל יום״ - ובפרט אין דעם איצטיקן זמן בכלל,
ווי גערעדט לאחרונה כו״כ פעמים,
אז לויט אלע סימני הגאולה איז "הנה זה
(משיח)
בא" 2 תיכף ומיד ממש
(און דאס וואס משיח איז נאד ניט געקומען איז אינגאנצן ניט פארשטאנדיק)
- איז דאם נאכמער אונטערשטראכן אין די טעג פון חודש אב,
ווי עם שטייט אין מדרש 2 : "עלה ארי׳ במזל ארי׳
(חודש החמישי)
והחריב את אריאל
(בית המקדש)
כו׳ על מנת שיבוא ארי׳
(זה הקב״ה)
במזל ארי׳
(והפכתי אבלם לששון׳)
ויבנה אריאל".
ד.
ה.
אז אין חודש אב וועט זיין דער בניו בית המקדש השלישי,
"מקדש אד׳ כוננו ידיח.
און נאכמער: דאס איז די כוונה און דער תנאי,
וואם "על נזנח" זה איז געווען דער חורבן בית המקדש בחודש זה/
ווי ס׳איז אויר מודגש אין דעם נאמען פון דעם חודש
(ווי ער ווערט אנגערופן ע״פ ״מנהג ישראל
(וואם)
תורה היא״ 7 )
-"מנחם אב״י,
אז פאר "אב"
(פאר דעם שם החודש אין תורהי)
איז מען מקדים "מנחם" - נחמת הגאולה,
וואם דאם באדייט אז אין דעם חודש קומט די נחמת הגאולה
("מנחם"/ די נחמה אויף אלע עניני אב,
דורך מהפך זיין די ענינים בלתי רצויים פון דער ירידה בחודש אב צו אן עלי׳ הכי גדולה
(״מנחם״•׳)
- "שיבוא ארי׳ במזל ארי׳ ויבנה אריאל"
(וואס "על מנת" זה איז געווען די ירידה/ כנ״ל.
ב.
אין חודש מנחם־אב עצמו איז דאם נאד שטארקער אין דעם טאג פון תשעה באב,
סיי מצד כללות היום,
און סיי מצד זיין קביעות בשנה זו ביום השבת:
חז״ל זאגן" אז אין דעם טאג פון תשעה באב
(יום שחרב הבית)
"יליד מלכא משיחא".
און דער ענין חזר׳ט זיד איבער מחדש בכל 2 ׳ תשעה ב־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אב 13 ,
און היות אז ביום הולדתו פון א מענטשן איז,
,
מזלו גונו"׳,
הייסט עם,
אז בתשעה באב איז מתגבר מזלו של משיח צדקנו און ער איז א יום מסוגל אויף דער גאולה האמיתית והשלימה.
און דאם איז אויך נוגע אין הלכה למעשה,
ווי עם שטייט אין כתבי ה־ אריז״ל 5 ׳,
אז מ׳זאגט תפלת נחם
("פסוקי נחמה״)
ביום תשעה באב במנחה - "כי אז במנחת ט״ב נולד המשיח הנקרא•׳ מנחם"׳■׳.
ויש לומר,
אז ווען תשעה באב איז חל בשבת
(ווי בקביעות שנה זו/ און דער תענית
(ואמירת נחם)
איז נדחה ליום א׳,
ווערן דאן נדחה נאר די ענינים בלתי רצויים - דער ענין הצום און די דיני עינוי ואבילות כר,
אבער די ענינים חיוביים ורצויים - וואם ביום זה נולד מושיען של ישראל - ווערן ניט נדחה,
אפילו ניט אפגעשוואכט ח״ו דויד שבת.
הראשונה ביום זה,
ואדרבה: בכל שנה - באופן נעלה יותר.
וכידוע פירוש האריז״ל ב״הימים האלו נזכרים ונעשים"
(רמ״ז בם׳ תיקון שובבי״ם,
הובא וגת׳ בס׳ לב דוד להחיד״א פכ״ט.
וראה משנה גיטין ספ״ג.
וראה גם מחצית השקל לשו״ע או״ח סתס״ח 0”)
.
ואדרבה: די ענינים טובים שטייען נאך מער בגלוי ובתוקף ביום השבתי".
און דער טעם לזה - יש לומר: ווי־ באלד אז אלע עניני העולם - כולל אויר די ענינים הכי נעלים אין סדר השתלשלות
(ווי מלאכים און אפילו עשר ספירות וכו׳)
- זיינען באשאפן געווארן "בשביל ישראל"
(און "בשביל התורה")
",
[און "מחשבתן של ישראל" איז "קדמה לתורה""־
(תורה איז געגעבן געווארן צוליב אידו,
שנאמר צו את בני ישראל,
דבר אל בני ישראל)
׳־]
- קען דאך ניט זיין א מציאות בעולם,
כולל א קביעות בזמן
(התלוי במהלך השמש והלבנה והמזלות־־)
שנברא בשביל ישראל,
וואם זאל שטערן אדער אפשוואכן ח״ו א המשכה וגילוי פון קדושה בא אידן,
כולל ועאכו״כ אזא ענין עיקרי בא אידן ווי לידת והתגברות מזלו של משיח
(בתשעה באב)
.
ועאכו״ב ווען עס רעדט זיך וועגן יום השבת
(קביעת תשעה באב בשבת)
: ווי־ באלד אז אידן זיינען "בן זוגר״י־ פון שבת
[סיי שבת און סיי אידן זיינען למעלה ונבדל מעניגי העולם־־
(די אנדערע ימי השבוע,
וואס יעדערער פון זיי האט א "בן זוג")
/ און שבת איז פארבונדן מיט דעם
ש״פ דברים,
שבת חזון,
ת״ב
(נדחה)
,
יו״ד אב
(לפני ערבית)
וי״א אב 723
גילוי פון דער גאולה
(ווי ס׳איז מודגש אין שירו של יום,
,
מזמור שיר ליום השבת,
מזמור שיר לעתיד לבוא,
ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 15 ,
און יעדער שבת איז מעין זה״)
- קען מעו דאך ניט זאגן,
אז שבת זאל ח״ו דוחה זיין דעם ענין נעלה בא אידן פון לידת משיח צדקנו בתשעה באב.
נאר אדרבה: שבת איז דוחה אלע ענינים בלתי רצויים פון אידן
(צום ועינוי)
און ענינים פון היפך הגאולה,
און איז נאכמער מגלה ומחזק ביתר שאת וביתר עוז די עניני הגאולה בתשעה באב,
דעם ענין פון לידת המשיח ביום זה.
ובפרט אז דער שבת
(תשעה באב)
איז שבת חזון,
חזון מלשון מחזה: אין דעם שבת "מראין לכאו״א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק"
(כידוע די תורה בזה 8 / ובפרט אז מ׳איז דאם מבאר מיט א משל פון א לבוש ובגד
("מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר וכו׳",
אע״פ וואם דער נמשל רעדט וועגן בית המקדש)
,
וואס באווייזט אז דער גילוי המקדש ווערט נמשך מער בגלוי בבחי׳ לבושי 2
(מקיף הקרוב/ וואט איז נעענטער צו דעם
אדם
(ווי דער מקיף הרחוק פון בית)
* 2 ,
ע״ד דער ענין פון בגדי כהונה
(במקדש)
-איז דאד פארשטאנדיק
(במכ״ש פון יע־ דער שבת/ אז דער גילוי פון מושיעו של ישראל ביום זה איז ביתר שאת וביתר עוז.
ובמודגש אויד בסיום הפטרת שבת חזון: "ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה"".
ג.
דער עילוי הנ״ל פון שבת תשעה באב איז נאכמער בהדגשה אין דעם ענין האכילה ושתי׳ שביום זה,
ווען מ׳האט די מצוה פון עונג שבת,
"לענגו בעונג אכילה ושתי׳״ 21 ,
״דגים גדולים.
.
בשר ויין" 22 ,
ביז אז אפילו בנוגע צו דער סעודה שלישית
(בתשעה באב שחל בשבת/ די סעודה מפסקת - איז דער דין 22 אז "אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו".
דערפון זעט מען,
אז אין א יום תענית שחל בשבת איז ניט בלויז פאראן שלילת העינוי דורך העדר אכילה ושתי׳,
נאר אויר ובעיקר - די שמחה ותענוג וואס איז דא אין אכילת בשר שמן ושתיית יין ישן
[ויש לומר,
אז אין א יום תענית שחל בשבת דארף מען מוסיף זיין אין דעם נאב־ מער ווי בשאר שבתות השנה,
כדי שולל זיין דעם קס״ד פון דעם יום התענית 24 ]
.
און דער ביאור בזה איז - ווי גערעדט מערערע מאל 22 - אז בפנימיותו איז א
ספד השיחות - ה׳תנש״א
תענית אן ענין טוב - "יום רצון לה׳" 36 .
און די כוונה פנימית פון די תעניות איז - אז עס זאל נתגלה ווערן זייער ענין טוב,
יהפכו ימים אלו "להיות יום טוב וימי ששון ושמחה"•",
ווי עם וועט נתגלה ווערן בגאולה האמיתית והשלימה.
און דער ענין פנימי פון א תענית שטייט בגלוי ווען דער תענית איז חל ביום השבת -וואם דעמולט ווערט נדחה נאר דער ענין הצום,
אבער ניט דער ענין טוב
("יום רצון לה׳"/ ואדרבה: וויבאלד אז יעדער שבת איז א יום רצון 37 ,
"חמדת ימים אותו קראת" 38 ,
און מצוה לענגו כו׳,
און ס׳איז א טאג פארבונדן מיט דער גאולה
(כנ״ל)
-איז דער "עת רצון" פון דעם תענית דעמולט ביתר שאת וביתר עוז,
און דער תענית איז דעמולט אזוי ווי א "יום טוב ויום ששון ושמחה"• 36 ,
מעין ובדוגמת ווי עם וועט זיין בימות המשיח.
ביז אז דחיית התענית ע״י שבת גיט דעם כח אויף אים דוחה זיין לגמרי
(בימות המשיח)
,
ווי אונטערשטראכן במיוחד בא תשעה באב שחל להיות בשבת "ודחינהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה" 20 .
ויש לומר,
אז דאם שטייט גאכמער בהדגשה אין סעודת תשעה באב שחל בשבת - ווארום בתשעה באב איז דא דער גילוי פון לידת המשיח
(כנ״ל)
,
ובפרט לאחרי חצות היום,
בזמן תפלת מנחה
(ווען "נולד המשיח")
,
ובפרט אין דער סעודה מפסקת - די סעודה שלישית פון דעם שבת,
ווייל די סעודה שלישית בכל שבת איז דאר פארבונדן" 4 מיט דער סעודה
דלעתיד לבוא,
סעודת לויתן ושור הבר ושתיית יין המשומר׳ 4
(א סעודה גשמית 47 )
,
ועאכו״ב די סעודה שלישית
(די סעודה המפסקת)
פון שבת תשעה באב,
ווען "נולד המשיח" 43 .
ד.
ויש לומר נאכמער,
אז ווען תשעה באב איז חל בשבת און דער תענית איז נדחה לעשירי האט מען מעין המעלה פון תשיעי ועשירי בתשרי
(ערב יום הכפורים ויום הכפורים)
- כדברי חז״ל 44 "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
ובהקדים די שייכות פון תשעה באב מיט יום הכפורים:
די 45 ימי צומות - וועלכע זיינען אלע מדברי קבלה ומדרבנן - האבן א שייכות,
זיי זיינען מעין און ווערן נמשך פון דעם צום יום הכפורים וואם איז מן התורה.
כידוע אז אלע מצוות מדרבנן זיינען "כעין דאורייתא" 46 ,
ביז אז זיי זיינען "יוצאות ונמשכות ממצות התורה"
(דוגמתן)
47 .
ש״פ דברים,
שבת חזון,
ח״ב
(נדחה)
,
יו״ד אב
(לפני ערבית)
וי״א אב 725
צווישן די ד׳ צומות גופא איז תשעה באב דער סאמע־ענלעכטטע צו יוהכ״פ -"אין בין תשעה באב ליום הכפורים ט׳"•*,
"תשעה באב לילו כיומו לכל דבר בו׳ ובין השמשות שלו אסור כיוהכ״פ״י*.
ובפרט ע״פ דברי חז״ל• 5 ,
אז מ׳פאר-גלייכט דער יום טוב פון ט״ו באב - וואט קומט אלם א תיקון אויף די דברים שאירעו בתשעה באב
("יום׳ 5 שכלו בו מתי מדבר"",
ווען ס׳האט זיר געענדיקט די גזירה פון די מתי מדבר וואט איז געווען בתשעה באביי)
- מיט יום הכפוריס -"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים כו׳".
ובפנימיות העניבים**: דער גודל העילוי פון תשעה באב,
דער זמן פון לידת המשיח
(וואט בזמן הגלות שטייט עט בהעלם)
קומט ארוים בגילו* בחמשה עשר באב,
ווען קיימא סיהרא באשלמותא 55 ,
עט ווערט די עלי׳ ושלימות אין דער לבנה
(ספירת המלכות/ בחי׳ דוד מלכא משיחא
(ווי מ׳זאגט אין קידוש לבנה/ גאו דעם גודל הירידה והעלם שבזה בתשעה באב
(בזמן הגלות/ וואס איז "על מנת שיבוא ארי׳ במזל ארי׳ ויבנה אריאל".
ומעין גילוי זה האט מען אין שבת תשעה באב -ווען עם שטייט בגלוי נאר דער טוב פנימי
(לידת המשיח)
אין תשעה באב.
און
(אויר)
דעריבער "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב״ - צוליב דעם גודל העלי׳ פון ט״ו באב,
"שאז מאיר מעין גילוי דלעתיד שאין בו הפסק"",
פארבונדן מיט דעם בנין בית המקדש 32 .
און דערפאר פארגלייכט מען דעם גודל היו״ט פון חמשה עשר באב מיט יוהכ״פ - ווייל אין דעם "אחת בשנה"• 5 פון יוהכ״ם - פארבונדן מיט דעם גילוי פון יחידה" 5
(משיח,
בחי׳ יחידה הכללית"*)
- ווערט אויר די עליית המלטת בפנימיות עתיק,
"שהוא ג״כ מעין דלעתיד״י*
(פארבונדן אויר מיט דעם בית המקדש")
.
ולהוסיף,
אז דער סיום פון די "שבעה דנחמתא"
(וואם קומט נאד תשעה באב)
איז בראש השנה"
("מאחר תשעה באב עד ראש השגה"**/ וואם שלימות פון ר״ה איז
ספר השיחות - ה׳תגש״א
- ביוהכ״ם 5 *
(ר״ה בבתי׳ פנימיות 4 *)
.
און יוהכ״ם איז "יום חתונתו זה מתן תורה"
(דלוחות האחרונות)
7 * - דער סיום פון ז־י ארבעים יום האחרונים פון משה בהר,
וועלכע האבן זיך אנגעהויבן בר״ח אלול,
נאך די מ׳ ימים אמצעיים מי״ז תמוז עד ר״ח אלול
(כולל תשעה באב וט״ו באב)
• 4 .
וע״פ המדובר לעיל,
אז בשבת תשעה באב ווערט נתגלה דער טוב פנימי וגודל העילוי פון תשעה באב
(מעין פון יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים בגאולה האמיתית והשלימה)
-קומט אויס,
אז תשעה באב עצמו האט אין זיך ע״ד הגילוי פון יוהכ״פ
(נאר בזמן הגלות שטייט עם בהעלם אין די יארן ווען תשעה באב קומט אויס בימי החול)
.
ה.
ע״פ דער שייכות הנ״ל פון תשעה באב מיט יוהכ״ם - יש לומר,
אז דאס וואס עם שטייט בנוגע צו יוהב״פ אז "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי",
איז ע״ד ומעין זה דא בקביעות שנה זו ווען תשעה באב איז חל בשבת,
וואט דעמולט איז דא דער "האוכל ושותה בתשיעי"
(בתשיעי באב)
צוליב מצות עונג שבת
[ואדרבה,
מיט א הוספה
(בנ״ל)
וי״ל ע״ד די אכו״ש בתשיעי בתשרי וואם דארף זיין "כפי שיעור ב׳ ימים ערב יוהכ״פ ויוהכ״פ״י 4 ! וואס דורך
דעם איז ״מעלה עליו הכתוב״ - דער כתוב
(תורה)
אליין טוט אויף אין אים
(אין דעם אוכל)
אן עלי׳
(מעלה עליו הכתוב/ און אן עלי׳ "כאילו התענה תשיעי ועשירי",
ער האט די מעלה
(דורך אכילה ושתי׳ בתשיעי)
פון ״התענה״ - מעין עוה״ב וואס "אין 70 בו לא אכילה ולא שתי׳״■ 7 - "תשיעי ועשירי",
צוויי טעג.
נאכמער: וויבאלד אז "אחכה לו בכל יום שיבוא",
כולל אויר "שיבוא בכל יום",
ביום זה ממש
(שבת תשעה באב ה׳תנש״א/ וואם דעמולט וועט דער תענית אינגאנצן נדחה ווערן,
און תשעה באב וועט זיין א יום טוב גדול - איז פארשטאנדיק אז דער "מעלה עליו הכתוב"
(די עלי׳)
וואם קומט דורך "האוכל ושותה בתשיעי"
(מעשינו ועבודתינו בתשעה באב זה)
באשטייט ניט פון "התענה
(תשיעי ועשירי)
",
ווארום עם וועט דאמאלם זיין אכילה ושתי׳ אויך בעשירי באב 71 ,
און די אכילה ושתי׳ וועט אין זיך האבן א מעלה גדולה ביותר,
ובפרט אז דאם וועט בפשטות זיין פאר־ בוגדן אויך מיט חנוכת ביהמ״ק השלישי,
שירד למטה תיכף ומיד ממש״,
ע״ד - און נאך מער - ווי די מעלה וזכות פון דער אכילה ושתי׳ ביוהכ״פ
(עשירי בתשרי)
בחנוכת בית ראשון 74 .
[ובמכ״ש וק״ו,
ווארום בימות המשיח וועט אינגאנצן בטל ווערן דער תענית פון תשעה כאב
(משא״כ דחיית התענית ביוהכ״ם בחנוכת בית ראשון איז געווען נאר א הוראת שעה)
]
.
ש״פ דברים,
שבת תזון,
ת״ב
(נדתה)
,
יו״ד אב
(לפני ערבית)
וי״א אב 727
ולהוסיף,
אז בקביעות שנה זו
(ווען ס׳איז דא דער "האוכל ושותה בתשיעי")
איז עשירי באב ביום אחד בשבוע - וואם איז בדוגמת יום אחד הראשון
(פון מעשה בראשית)
- וועו "הקב״ה הי׳ יחיד בעולמו" 75 ; און אויב משיח קומט תיכף ומיד ממש,
וועט מארגן,
יום אחד עשירי באב,
מאיר זיין בתכלית הגילוי אחדותו ית׳ - ע״ד דער גילוי פון "אחת בשנה" פון עשירי בתשרי
(יחידה וואס איז פארבונדן מיט יחיד שלמעלה 75 )
- "והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה' אחד ושמו אחד" 77 .
וי״ל אז דאם איז אויך מתאים לזה וואס יום עשירי בחודש איז פארבונדן מיט "העשירי יהי׳ קודש"" 7 ,
קדש מלה בגרמי׳.
ו.
ויש להוסיף,
אז בקביעות שנה זו,
ווען תשעה באב איז חל בשבת,
און אויך די התחלה פון די "בין המצרים"
(שבעה עשר בתמוז)
איז חל בשבת
(און דער תענית איז נדחה)
- קומט אויס אז די התחלה און דער סיום פון די "תלתא דפורענותא" איז ניט מיט אן ענין של פורעניות ח״ו,
נאר אדרבה - מיט א יום השבת,
"חמדת ימים",
ומצוה לענגו כו/ און וויבאלד אז "אחכה לו בכל יום שיבוא" וועט מארגן אויך ניט זיין קיין תענית
(און אפילו אויב משיח וועט זיך ח״ו פארהאלטן,
איז דאם א תענית מחוץ פון די "תלתא דפורענותא" וועלכע האבן זיך שוין געענדיקט מיט שבת)
.
ויש לומר,
אז דאם ברענגט ארויס בגלוי אויך דעם תוכן פנימי פון די "תלתא דפורענותא״ - ווי דאם איז כנגד די ג׳
מוחין 48
[נאר בזמן הגלות שטייען די ג׳ מוחין בהעלם ובהסתלקות""]
,
ווי דאס וועט נתגלה ווערן כשלימות בגאולה האמיתית והשלימה,
ווען ס׳וועט זיין דער כיבוש פון אלע עשר ארצות - נוסף צו די שבע ארצות,
כנגד בירור הז׳ מדות,
אויך די ג׳ ארצות פון קיני קניזי וקדמוני,
כנגד די ג׳ מוחיףי.
ואדרבה: וויבאלד אז דער גילוי פון די ג׳ מוחין קומט ארויס לאחרי ההעלם,
איז דאס ביתר שאת וביתר עוז,
כיתרון האור מן החושף*.
ויש לקשר זה אויר מיט די פרשיות השבוע פון די ״דריי וואכן״ - פינחס,
מטות־מסעי,
דברים 49 -": דער צד השוה פון די דריי פרשיות איז,
אז אין זיי רעדט זיך וועגן חלוקת הארץ: בם׳ פינחס - "לאלה תחלק הארץ בנחלה גי׳ אך בגורל יחלק את הארץ״ 4 ״; בם׳ מטות - בקשת בני גד וראובן "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה.
.
מעבר הירדן מזרחה" 5 ",
ובם׳ מסעי - "זאת הארץ אשר תפול לכם
ספר השיחות - ה׳תנש״א
בנחלה גו׳ אשר תתנחלו אותה בגורל גי׳״“ז און בם׳ דברים - בהתחלת הפרשה,
"פנו וסעו לבם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו וגו׳ ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת",
"ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם גו׳״יי,
און בסיום הפרשה,
כיבוש ארץ סיחון ועוג ונתינתה לבני גד ובני ראובן"".
ובפרטיות יותר - רעדט זיך אין די דריי פרשיות וועגן חלוקת הארץ כולה,
ניט נאר בעבר הירדן מערבה,
נאר אויך בעבר הירדן מזרחה
(נחלת בני גד ובני ראובן)
,
וואס דאס איז געווען די התחלה פון כיבוש וחלוקת ארץ ג׳ אומות קיני קניזי וקדמוני,
״אדום ומואב ועמוןי״.
.
(ש)
עתידים להיות ירושה לעתיד״״י.
ויש לומר,
אז אין דעם זייגעז מרומז די ג׳ מוחין וואס קומעז צוזאמען מיט די ז׳ מדות
(כיבוש ז׳ ארצות מעבר הירדן מערבה)
אין די ג׳ שבתות פון די "דריי וואכן"
(ווען מ׳לייענט די דריי פרשיות בשנה זו)
וואס פירן אריין אין די "שבע דנחמתא" שלאחרי זה.
ובעבודת האדם באדייט עס די עבודה פון ״מאך דא ארץ ישראל״יי - כיבוש וחלוקת חלקו בעולם,
און מאכן דערפון "ארץ ישראל",
א דירה לו יתברך בתחתונים 52 ,
ובתכלית השלימות - במחשבה דיבור ומעשה,
אלם הכנה צו עתידה ארץ
ישראל שתתפשט בכל הארצות 53 ,
כמדובר לעיל 54 - 55 .
ז.
ויש לומר,
אז דער עניו פון גילוי המשיח בתשעה באב
(במנחה)
,
און ווי ס׳איז פארבונדן מיט דער עבודה אין ארץ ישראל - איז נאכמער בהדגשה אין דער פרשה וואם מ׳לייענט בתפלת מנחה פון דעם שבת תשעה באב
(שבת חזון)
,
פ׳ ואתחנן:
לויט דעם כלל אז התורה היא נצחית 56 און תורה מלשון הוראה" 57 ,
אלע ענינים אין תורה זיינען נצחיים לעולם ועד,
און גיבן ארויס הוראות נצחיות צז אידן בכל זמן ובכל מקום - ווערט די שאלה: וואס איז די הוראה נצחית פון "ואתחנן אל ה"׳,
תפלת משה צו דעם אויבערשטן ער זאל אריינגיין אין ארץ ישראל,
א תפלה ובקשה וואס איז דעמולט ניט מקויים געווארן,
ובמילא איז דאס לכאורה בגדר פון "מאי דהוה הוה״״י
איז דער ביאור אין דעם: ס׳איז מובן ופשוט אז תפלתו של משה בלייבט אלעמאל בתוקף און וועט זיכער מקויים ווערן,
במכ״ש פון דער תפלה פון יעדער צדיק
[ובמכ״ש דערפון וואם "צדיק גוזר והקב״ה מקיים"" 58 ]
,
עאכו״ב תפלתו של משה רבינו
(וואם אפילו מעשה ידיו זיינען נצחיים",
עאכו״כ תפלתו לה׳)
,
ובפרט אז משה האט אויף דעם מתפלל געווען תקט״ו
(כמנין "ואתחנן")
תפלות׳"".
ובכ״מ.
ש״פ דברים,
שבת תזין,
ת״ב
(נדחה)
,
ירד אב
(למי ערבית)
וי״א אב 729
אילו זכו וואלט תפלת משה דעמולט מקויים געווארן,
און ער וואלט אריינגע־ פירט אידן אין ארץ ישראל,
און געבויט דעם בית המקדש,
און דעמולט וואלט דאם געווען א בית נצחי,
בגאולה הנצחית - די גאולה שלימה,
כמבואר בספרים׳"׳.
מפני סיבות שונות איז תפלת משה דעמולט ניט מקויים געווארן בפועל בעוה״ז הגשמי
(צוליב די גזירה וואט איז דאן געווען אז משה דארף בלייבן מיט בני דורו אין מדבר,
כדלקמן)
,
אבער וייענדיק א תפלה פון משה
(און נאך תקט״ו תפלות)
וועט זי זיכער מקויים ווערן נאר שפעטער - בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
וואס "גואל ראשון
(משה)
הוא גואל אחרון"*" 1 ,
און ער פירט אריין אלע אידן אין ארץ ישראל,
בגאולה שאין אחרי׳ גלותי■"׳,
ובבנין ביהמ״ק השלישי,
בית נצחי 4 "׳.
קומט דערפון אוים,
אז תפלתו של משה איז קיימת לעולם און פועלת פעולתה,
נאר ניט בזמן ההוא,
נאר לאחרי זמן - ווען עם קומט די גאולה נצחית,
און משה - גואל ראשון הוא גואל אחרון -פירט אריין אלע אידן אין ארץ ישראל.
ח.
עפ״ז וועט מען אויך פארשטיין די הוראה נצחית יערפון בכל הדורות:
משה האט אנגעהויבן זיין תפלה זאגנ־ דיק 5 "׳ ״אתה החילות להראות את עבדך -
פתח להיות עומד ומתפלל"""׳,
ד.
ה.
אז "אע״פ שנגזרה גזירה
[אז משה זאל ניט אריין אין ארץ ישראל]
,
אמר לו,
ממך למדתי שאמרת לי ועתה הניחה לי וכי תופס הייתי בך אלא לפתוח פתח שבי הי׳ תלוי להתפלל עליהם,
כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו"""׳,
"אתה אין מי שימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך"""׳.
ווארום,
היות אז עם רעדט זיך וועגן ארייגגיין אין ארץ ישראל און ברענגען די גאולה שלימה פאר אלע אידן - איז הגם אז ער האט געוואוסט וועגן דער גזירה,
האט משה געטאן כל התלוי בו: צו מתפלל זיין,
אוו נאכאמאל מתפלל זיין און ווידער אמאל מתפלל זיין,
ביז -מתפלל זיין תקט״ו תפלות
[אדער א תפלה וואט גייט דורך אלע ט״ו פעמים ת״ק דרגות פון סדר השתלשלות,
בין רקיע לרקיע פון די שבעה רקיעים ובין רקיע לארץ 7 ״׳]
- אפשר וועט ער פועל׳ן אז דער אויבערשטער זאל מבטל זיין די גזירה און אים לאזן אריינפירן אידן אין ארץ ישראל.
נאכמער: אפילו לאחרי וואם דער אויבערשטער האט אים געזאגט "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״״״׳ - איז א ספק גדול צי משה האט כביכול אויך אויף דעם געפאלגט,
ווארום ס׳איז דאך דא דער כלל אז "כל מה שיאמר לך בעה״ב עשה חוץ מצא"""׳,
איז אפילו ווען דער בעה״ב אמיתי
(דער אויבערשטער)
הייסט משה׳ן "צא",
"אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״ - איז מסתבר זאגן,
אז משה האט זיך מוסר נפש געווען און ממשיך
ספר השיחות - ה׳תגש״א
געווען בעטו און מתפלל זייז ער זאל אריינגיין אין ארץ ישראל
[וביחד עם זה כפשוט,
אז דאם זאל ח״ו ניט שאטן א צווייטן אידן,
יהושע בן נון,
וועמען דער אויבערשטער האט שוין קובע געווען פריער ער זאל אריינפירן אידן אין ארץ ישראל]
:
און אפילו אויב משה האט געקענט פועל׳ן ע״י תפלתו ער זאל אריינגיין אין ארץ ישראל
(און זיכער האט ער דאס געקענט פועל׳ן,
במכ״ש מתפלת כל צדיק כנ״ל)
- איז אבער זייענדיק א רועה ישראל אמיתי,
איז אן אמת׳ער רבי,
אן אמת׳ער מלמד תורה לישראל - גייט ניט ארויס פון גלות איבערלאזגדיק דארט זיינע תלמידים
(ווי דער דין איז,
אז "תלמיד שגלה כו׳ מגלין רבו עמו""")
,
נאר די שלימות פון זיין גאולה באשטייט דערפון וואם צוזאמען מיט אים ווערן נגאל אלע זייגע תלמידים*""
(במכ״ש פון דעם קצה ההפכי,
אז "הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו""")
.
און במילא איז פאר־ שטאנדיק,
אז תפלת משה צו אריינגיין אין ארץ ישראל האט אין זיך כולל געווען,
אז אויר די אידן פון זיין דור
(דור דיעה/ דור המדבר,
זאלן מיט אים אריינגיין אין ארץ ישראל אין דער גאולה שלימה.
דערפון האט מען אויר דעם לימוד לדורות - בנוגע צו אתפשטותא דמשה שבכל דור ודור״י,
ביז משה שבדורנו,
כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
ועד״ז בנוגע צו בחי׳ משה וואם איז דא אין יעדער איד־״ - אז ניט קוקנדיק אויף די תפלות ובקשות וואט זיינען געווען ביז איצטער,
דארף מען נאכאמאל און
ווידעראמאל מתפלל זיין און בעטן בא דעם אויבערשטן״עדמתי״ג".
.
.
און ס׳איז א זיכערע זאד אז די תפלה ובקשה ווערט מקויים,
און תיכף ומיד ממש - ובאופו פון "מתנת חנם"
("ואתחנן",
"אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם״ 4 ״)
,
שלא בערד צו דער עבודה -קומט די גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
"גואל ראשון הוא גואל אחרון",
און אלע אידן גייען אין ארץ ישראל,
אין דער גאולה נצחית,
און עם קומט אראפ דער ביהמ״ק השלישי הנצחי וואט איז עומד מוכן ובנוי למעלה".
ט.
דער עניו איז נאד שטארקער גע־ פינענדיק זיד איצטער אין א בית משולש,
א ביהכנ״ם,
ביהמ״ד און בית מעשים טובים וגמילות חסדים,
ובמיוחד - פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
משה שבדורנו - וואט דאם איז מעיז והכנה צו דעם בית המקדש השלישי,
וואט איז אויך א בית משולש"": ביתי בית תפלה"",
בית תורה
(מקום סנהדרין לעבן לשכת ה־ גזית 7 ")
,
און בית גמילות חסדים
(וואס ווערט נמשך דורך)
הקרבת הקרבנות"".
און אין דעם בית משולש גופא געפינט
ש״פ דברים,
שבת חזון,
ת״ב
(נדחה)
,
יו״ד אב
(למי ערבית)
וי״א אב 731
מען זיר איצטער אין א התוועדות צוזא־ מען מיט כמה עשיריות מישראל,
"ברוב עם הדרת מלד״י",
וואם נוסף לזה וואט יעדער איד איז א בעה״ב אויף כל המציאות,
ועאכו״ב אויף זיין אייגענע מציאות און זיין אייגענע עבודה פון "אדם כי יקריב - מכם קרבן לה׳"" 12 ,
"מכם" דוקאי 12 ,
און דויד דעם איז ער אויר מקריב כל עניני העולם
(דצח״ם)
22 ׳ וואט זיינען נכלל אין אים 25 ׳
(און אין א קרבן 124 )
- איז דאם ביתר שאת וביתר עוז בשעת דאס קומט דורר כו״כ עשיריות מישראל,
וועלכע שטייען באחדות,
וואט די אהבה ואחדות צווישן אידן איז מבטל סיבת הגלות 125 ,
ובמילא - ווערט בטל דער מסובב
(גלות)
,
און עס קומט תיכף ומיד ממש די גאולה.
ובפרט אז דערצו איז דאם אויר דער זמן זכאי - שבת תשעה באב בזמן תפלת מנחה,
ווען עם ווערט א התגברות חדשה פון
(לידת ו)
מזל משיח צדקנו,
און דערצו נאד - אין דעם יאר ה׳תשנ״א,
ר״ת הי׳ תהי׳ שנת נפלאות אראנו,
ביז די נפלאות פון דער גאולה האמיתית והשלימה
(אויף וועלכע עם שטייט "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" 126 )
.
איז דערפון אלעם מובן - אז די איצטיקע צייט און דער דאזיקער ארט איז א זמן ומקום הכי מסוגל אויף ביאת משיח צדקנו.
ובפשטות - אז א איד איז מאמין באמונה שלימה,
אז משיח צדקנו,
"מלד מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כו"׳ 72 ,
און אלם "משיח ודאי"
(דורך דעם וואם "עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל״)
״ 2 ׳ - קומט איצטער ממש אריין אין דעם בית הכנסת,
יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו,
ער פירט אלע אידן בתור כלל ישראל אין ארץ הקודש,
אין ירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
לבית המקדש השלישי,
וכאמור - תיכף ומיד ממש,
ברגע זה ממש בשבת תשעה באב ה׳תנש״א,
אזוי אז עשירי במנחם אב - עשירי יהי׳ קודש -ווערט שוין קודש,
נהפד ליום טוב ולששון ולשמחה,
ועאכו״ב אחד עשר במנחם אב,
וואם איז פארבונדן מיט "אחד עשר יום מחורב"
(שבפרשתנוי 2 ׳)
,
בחי׳ אחד עשר פון מתן תורה בהר סיני
(חורב)
,
דער גילוי פון בחי׳ כתר
(ביז פנימיות הכתר)
" 15 ,
ווי תורה איז בשרשה למעלה מעלה,
למעלה פון די עשר ספירות,
וביחד עם זה ווערט דערפון נמשר אין אלע עשר ספירות
(אזוי אז מ׳האט א "מהלד" פון "אחד עשר יום")
,
ובעבודת האדם - דער ענין פון ברכת התורה
("אשר נתן לנו את תורתו",
תורתו של הקב״ה,
"חמדה גנוזה"׳ 5 ׳,
ביו ווי אורייתא וקוב״ה כולא חד 52 ׳)
,
וואם קומט און ווערט דערנאך נמשך אין די פרטי עניני תורה וואם א איד לערנט
(מיט זיינע
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עשר כחות הנפש)
.
ועד״ז איז דא דער גילוי ביום אחד עשר בכל חודש"■׳,
ועאכו״כ בחודש מנחם אב - וואם איז פארבונדן מיט דער גאולה
(כנ״ל)
,
און מיט דער גילוי פון "תורה חדשה מאתי תצא״״■׳ - די שלימות הגילוי פון "אחד עשר יום מחורב",
בחי׳ אחד עשר שבתורה חדשה פון "אתי",
עצמותו ית׳,
און באופן פון "תצא" המשכה בכל הדרגות שלמטה מזה.
ועאבו״ב אז מ׳האט די גאולה אין די ימים שלאחרי זה,
יום שני - כפליים דויהי ערב ויהי בוקר,
יום שלישי שהוכפל בו כי טוב 78 ׳,
כפליים לתושי׳*י׳
(שתורה נקראת תושי׳”•׳/ וואם כפל איז פארבונדן מיט גאולה 79 "■׳,
און יום רביעי
(בן זוגו דיום ראשון)
און יום חמישי
(בן זוגו דיום שני)
ויום ששי
(בן זוגו דיום שלישי)
,
ועאכו״ב יום הששי זה - חמשה עשר באב,
ווען קיימא סיהרא באשלמותא פון גאנץ חודש אב,
וישראל דומין ומונין ל־ לבנהיי׳,
והם עתידים להתחדש כמותה" 4 ׳.
י.
הגם אז "אני מאמין" אז "הנה זה
(משיח)
בא״ ביום זה ממש
(כנ״ל)
- האט די תורה אנגעזאגט א אידן,
אז ער דארף שטענדיק טאן זיין עבודה כדבעי וב־ שלימות לויט מצבו בהוה,
כולל - מאכן די הכנות מתאימות,
און א הכנה רבתי"■׳,
צו די עניני קדושה וואם ער דארף טאן מארגן און איבערמארגן ולאחר זמן.
און ווי ס׳איז רגיל בהתוועדויות אלו וכיו״ב,
צו אננעמען החלטות טובות להוסיף בכל עניני תורה ומצוות,
ובהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה,
און ס׳איז נהוג צו מקדים ומוסיף זיין
(פאר קבלת ההחלטות)
- "טאמער משיח וועט זיך ח״ו פארהאלטן",
ווארום "אחכה לו" שיבוא ביום זה ממש
(כנ״ל)
,
במילא בא־ ווארנט מען אז די החלטות טובות
(פאר־ בוגדן מיט דער עבודה בזמן הגלות)
איז "טאמער משיח וועט זיר ח״ו פארהאלטף,
ובאמת,
איז אויך נאך ביאת המשיח,
וועט בלייבן און עם וועט זיין א המשך פון דער תורה ועבודה
(והחלטות טובות)
בזמן הגלות,
כידוע דער ביאור 42 ׳ אין דעם מאחז״ל׳■" "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו",
אז די הכנה און כלי צו די גילויים און דער עבודה אין גן־עדן ועד״ז אין דער גאולה 44 ׳,
איז דורך "תלמודו בידו" בזמן הזה,
וואם רובו איז פארבונדן מיט זמן ומקום הגלות,
און דורך דעם "נעמט מען" די תורה אין גן־עדן און לע״ל
(אע״ם וואס גן־עדן ועאכו״ב גאולה איז היפך פון גלות)
.
ועד״ז בנוגע צו כללות העבודה בזמן הזה,
אז "תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים כו׳ תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משר הגלות" 45 ׳,
ביז אז "גאולה" ווערט אויפגע־ מאכט דוקא דויר דער עבודה פון מגלה זיין דעם אל״ף פון אלופו של עולם איו "גולה"
(גלות/ גאולה 84 "■׳.
ש״פ דברים,
שבת חזון,
ת״ב
(נדחה)
,
יז״ד אב
(לפני ערבית)
וי״א אג 733
ובנוגע לפועל - החלטות טובות בקשר מיט ימים אלה:
בהתאם צו דעם סיום פון הפטורת שבת חזון "ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה"" 85 - וואס "משפט" גייט אויף תורה"■ 1 און "צדקה" גייט אויף כללות כל המצוות וועלכע זיינען נכלל אין מצות צדקה* 41 ׳ -זאל מען בימים אלו מוסיף זיין אין לימוד התורה וקיום המצוות,
ובמיוחד - מצות צדקה,
אנהויבנדיק ביום שבת זה
(באופן המותר/ ועאכו״ב במוצאי שבת און ביום ראשון 88 ׳ ובמוצאי יום ראשון,
און אין די ימים שלאחרי זה.
און אין ״משפט״
(תורה)
עצמו - איז בהמשך צו דעם וואס מ׳האט גערעדט אין די התוועדויות שלפני זה,
איז כאן המקום צו נאכאמאל מעורר זיין מחדש,
אז טאמער משיח וועט זיך ח״ו פארהאלטן,
זאל מען זען ממשיך זיין,
און מיט א באנייטע חיות והתחזקות
(בכל יום יהיו בעיניך חדשים" 15 )
,
צו מאכן "סיומים" במסכתות הש״ם
("משפט")
אין די "ניין טעג״,
כולל - ביום שבת קודש זה
(און פארבינדן דעם סיום בשבת מיט א סעודה/ און דערנאך - אויך במוצאי שבת וביום ראשון עשירי באב
(באופן המותר/ ועאכר׳ב במוצאי יום ראשון,
און היות אז די ימים שלאחרי זה - ביז חמשה עשר באב - זיינען א המשך צו תשעה באב - איז טאמער משיח וועט זיך
ח״ו פארהאלטן אין די ימים הבאים - איז מעז מציע,
אז מ׳זאל ממשיך זיין מאכן "סיומים" אויר אין די ימים שלאחרי זה,
ביז חמשה עשר באב,
ועד בכלל.
און פארבינדן דעם "סיום"
(אין "משפט")
אויר מיט א נתינה לצדקה.
ובמקום המתאים -אויך פארבינדן דעם ״סיום״ - "יומא טבא לרבנן״׳ 15 - מיט א סעודה והתוועדות.
ויש לפרסם זה בכל מקום האפשרי,
סיי אין די ערטער וואו מ׳האט דאס שוין מקיים געווען בימים שלפני זה - זאל מען דאם זען ממשיך זיין,
און מיט א תוספת חיות וחיזוק,
ועאכו״כ אין די ערטער וואו דאס איז נאך ניט דערגאנגען - זאל מען דארט דערגרייכן און פועל׳ן אז מ׳זאל דארט אויך מאכן "סיומים",
און מוסיף זיין אין "משפט" און אין "צדקה" בכלל.
יא.
בקשר מיט חמשה עשר באב - יום הששי הבע״ל - איז כדאי אז מ׳זאל מאכן בכל מקום ומקום א התוועדות גדולה בשמחה גדולה,
צוזאמענקלייבן אידן,
אנשים נשים וטף,
און רעדן דברי תורה,
ומה טוב - מאכן א "סיום" מסכת,
און געבן א נתינה לצדקה,
און אננעמען החלטות טובות צו מוסיף זיין בכל עניני תורה ומצוות ובכל ענינים טובים.
והיות אז חמשה עשר באב קומט אויס בשנה זו ביום הששי
(וואם דעמולט קען ווערן א שאלה בנוגע צו מאכן א התוועדות)
,
זאל מען מאכן די התוועדות בליל אור לששי,
און א התוועדות גדולה בשמחה גדולה,
וועט דאס אראפנעמען אלע שאלות.
ובהדגשה - א התוועדות מתוך שמחה וטוב לבב,
בהתאם צו דעם וואס "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב",
טז.
סכ״ו.
ספר השיתות - ה׳וננש״א
ביז מיט א שמחה הכי גדולה,
בדוגמא ווי שמחת נישואין,
וואס דערמיט איז פאר־ בונדן די שמחה ויו״ט גדול פון ט״ו באב
("שבהן 52 * בנות ירושלים
(וי״ג" 1 : בנות ישראל)
יוצאות כו׳ וחולות בכרמים בו׳")
.
ובפרט ע״פ מנהג ישראל אז בימים אלו
(לאחרי תשעה באב)
,
איז מען מרבה בשידוכין וחתונות בישראל
(ובפרט אז דאם קומט לאחרי ההפסק בזה אין די "דריי וואכן")
.
יב.
ולהוסיף,
אז די קביעות פון חמשה עשר באב בשנה זו ביום חששי איז מרמז אויף דעם סיום העבודה פון אידן
(אתם קרויים אדם 93 י,
שנברא ביום הששי כנגד)
אלף הששי 155 ,
ערב והכנה צו דעם "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים",
ביז באופן פון "מתנת חנם"
(א גילוי שלא בערך)
,
ע״ד ווי עם ווערט אויפגעטאן דורך "ואתחנן אל ה׳".
ובפרט שטייענדיק באלף הששי עצמו,
לאחרי "חצות" האלף,
לאחרי שנת ה׳ת״ק" 5 ׳,
און לאחרי די פארשידענע קיצים וואם זיינען שוין דורך,
בשנת תר״חיי-י ושנת תרס״ו״ 5 ׳,
ביז - די הכרזה פון נשיא דורנו "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה"
(בשנות תש״א־תש״ג)
" 5 ׳,
וואס
בשנים אלו איז אלץ מערער צוגעקומען אין גילוי פנימיות התורה.
ובהמשך השנים איז אין דעם צוגעקומען מערער און מערער,
ביז - הפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל,
אפילו אין א פינה נידחת בעולם,
און ניט נאר וואם דארטן האבן דערגרייכט די תוצאות פון הפצת המי עינות חוצה,
נאר אויך די מעינות פון פנימיות התורה בעצמם.
יג.
ויהי רצון,
אז נאך פאר חמשה עשר באב,
און נאך פאר די ימים שלפניו,
ביז תיכף ומיד ממש - זאל שוין קומען די גאולה,
און מ׳וועט דעמולט פראווען די גרעסטע שמחה,
א שמחה שלמעלה מכל מדידה והגבלה - די שמחה אויף דעם וואם ס׳איז געקומען די גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
און מ׳וועט אויף דעם ברענגען א קרבן תודה אויף ארויסגיין פון דעם "בית האסורים" הכללי פון גלות
(במכ״ש פון דעם וואם א יחיד איז מחוייב בקרבן תודה אויף דעם וואם ער - א יחיד - גייט ארוים פון בית האסורים הפרטי שלו)
,
"יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם"•*׳
(ווי מ׳זאגט פאר מנחה ביום הששי,
בערב שבת)
,
די הודאה אויף אלע פיר ענינים וואס זיינען אלע פארבונדן מיט גלות -כמבואר אין די דרושי גאולה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר י*■
[וי״ל אז דערמיט האט זיך אנגעהויבן דער "לאלתר לגאולה"]
.
און מ׳איז ממשיך די שמחה בימים שלאחרי זה,
ביז אז מ׳פראוועט דעם יום טוב גדול פון חמשה עשר - ולפני זה דער יו״ט גדול פון עשירי באב שיהפך לשמחה כו׳ וימים שלאחרי זה - בשמחה גדולה
ש״פ דברים,
שבת חזון,
ת״ב
(נדחה)
,
יו״ד אב
(לפני ערבית)
וי״א אג 735
שלמעלה מכל מדידה והגבלה,
בהתאם להוראת חז״ל אז "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב",
גרעסער פאר דער שמחה פון "מועדים לשמחה" אין די שלש רגלים
(אע״פ וואם מ׳איז דעמולט מקריב די שלמי שמחה מן התורה/ און גרעסער אפילו פון דער שמחה "עד דלא ידע" פון פורים 98 י און די שמחה פון שמחת תורה בשנים שעברו.
ועד״ז וועט מען דעמולט ממשיך זיין פראווען די אלע התוועדויות ושמחות,
ואדרבה - מיט א שמחה למעלה ממדידה והגבלה
(ווארום דוקא ״אז - ימלא שחוק פינו"׳■׳/ כולל אויך די שלימות בשמחת נישואין - כמ״ש^י "מהרה ה״א ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כו׳",
ביז די גרעסטע שמחה - אויף די נישואין פון כנסת ישראל און הקב״ה,
בגאולה האמיתית והשלימה"■".
וכאמור תיכף ומיד וממש,
ביום זה ממש.
ווארום,
ווי גערעדט כו״כ פעמים,
אז מ׳האט שויז פארענדיקט אלע ענינים,
און דער ביהמ״ק איז עומד ומוכן למעלה,
ועד״ז בנוגע צו אלע ענינים - איז שוין "הכל מוכן לסעודה",
מ׳האט אלע ענינים פארטיק ווי אין א פארמאכטע תיבה און מ׳האט אפגעגעבן די תיבה און איר שליסל צו יעדער איד״י,
די איינציקע זאך אויף וואט מ׳ווארט איז - אז א איד זאל געבן נאך א געשריי,
מיט נאך א בקשה ותביעה און נאך א דערמאנונג: "עד מתי"?!.
.
.
און דורך דעם טוט ער אויף אז משיח צדקנו קומט ארייו איצטער אין דעם ביהכנ״ס,
און נעמט מיט אלע אידן דא בתוך כלל ישראל אין ארצנו הקדושה,
ירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
לביהמ״ק השלישי,
און נאך בשבת חזון זה - איז מען זוכה צו "ותחזינה 7 ■" עינינו בשובך לציון ברחמים",
ועוד והוא העיקר - תיכף ומיד ממש.
ספד השיחות - ה׳תנש״א