א.
ידוע׳ שגם ההפטרות ד״שבע ד־ נחמתא"
(ש״מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה"׳)
שהם "לפי הזמן ולפי המאורע"
(ולא כמו ההפטרות דשאר שבתות השנה שהם "מעניו הפרשיות דומה בדומה")
/ יש להם קשר ושייכות ל״ענין הפרשיות",
כיון שגם המאורעות דזמני השנה
("לפי הזמן ולפי המאורע")
שייכים לפרשת השבוע/ כדברי השל״ה 5 ש״המועדים של כל השנה.
.
בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן כי הכל מיד ה׳ השביל".
ובנדו״ד,
ששבת נחמו,
ע״ש התחלת ההפטרה "נחמו נחמו עמי"/ התחלת וראש
(שכולל בל פרטי הענינים ד)
״שבע ד־ נחמתא״ - שייר לפרשת ואתחנן
("נחמו לואתחנן״י)
שקורין לעולם בשבת שאחר תשעה באב.
ונקודת הביאור״ - ש״נחמו נחמו עמי׳/ "נחמה בכפלים"/ "על בית ראשון ועל בית שני״יי׳,
היא הנחמה דבנין ביהמ״ק השלישי בגאולה השלישית,
בית נצחי" וגאולה נצחית
(שאין אחרי׳ גלות"/ וענין זה שייך גם ל״ואתחנן",
תפלתו" של משה להכנם לארץ,
כידוע" שאילו זכו ישראל לכניסה לארץ ולבנין ביהמ״ק ע״י משה,
היתה תיכף ומיד גאולה נצחית וביהמ״ק נצחי.
ב.
אבל,
בפרשת ואתחנן מודגש גם
(ובעיקר)
שבקשת משה להכנס לארץ לא נתקיימה,
כמפורש בקרא" "ויתעבר ה׳ בי למענכם ולא שמע אלי",
ועד ש״ויאמר ה׳ אלי גו׳ אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה גו׳ כי לא תעבור את הירדן הזה וצו את יהושע גו׳ והוא ינחיל
ש״פ ואתחנן,
סבת נחמו,
ט״ז מנחם־אב
אותם את הארץ גו׳" 5 ׳,
היינו,
שבפרשת ואתחנן מודגש שבפועל היתה הכניסה לארץ
(לא ע״י משה,
אלא)
ע״י יהושע,
שלאח״ז הי׳ חורבן וגלות
(וכמ״ש בהמשך הפרשהיי ״כי תוליד בנים וגו׳״ - הקריאה דתשעה באב"׳)
.
ואיך מתאים זה עם תוכן ההפטרה ע״ד ביטול ושלילת החורבן והגלות ע״י הנחמה בכפלים שבגאולה נצחית וביהמ״ק נצחי?
ואף שלכאוךה אפ״ל שבפרשת ואתחנן מודגש הצורך וההכרח בנחמה בכפלים שבגאולה האמיתית והשלימה
(בגלל
(החורבן והגלות,
כיון)
שהכניסה לארץ לא היתה ע״י משה/ מסתבר לומר שגם הנחמה בכפליים עצמה
(לא רק הצורך וההכרח בה)
שייכת לתוכנה של פרשת ואתחנן,
כדלקמן.
ג.
ויובן בהקדם הביאור בתוכנה של ההפטרה הראשונה ד״שבע דנחמתא",
"נחמו נחמו עמי"-"נחמה בכפליים":
שייכותה של ההפטרה לעניו הגאולה היא
(נוסף על כללות ענין ה״נחמה",
"נחמו")
גם מצד ענין הכפל
("נחמה בכפלים"")
- כידוע ש״כפל" שייך ומורה על ענין הגאולה,
כדאיתא במדרש" "חמש אותיות נכפלו וכולם לשון גאולה,
כ״ך שבו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים
שנאמר׳ 2 לך לך מארצך,
מ״ם כו׳,
נ״ן כו׳,
פ״ף בו נגאלו אבותינו ממצרים,
שנאמר" פקד פקדתי,
צ״ץ בו עתיד הקב״ה לגאול לישראל" בסוף מלכות רביעית שנאמר 25 איש צמח שמו ומתחתיו יצמח" 25 .
ויש לומר,
שהשייכות ד״כפל" לגאולה מרומזת גם בלשון הכתוב 25 "כפלים לתושי׳״ - "תושי׳" גם מלשון ישועה
(גאולה)
.
ובביאור הענין
(בפשטות 22 )
- יש לומר:
״כפלים״ - פעמים רבות,
כולל
(נוסף על ב׳ פעמים ככה)
גם ריבוי,
או גם ריבוי גדול,
ועד לתכלית הריבוי באופן של בלי גבול" 2 ,
כפי שמצינו בדרז״ל שלמדים מכפל הלשון בכתוב "אפילו מאה פעמים"" 2 ,
שהכוונה בזה
(לא להגביל החיוב למאה פעמים ולא יותר,
אלא)
גם לריבוי גדול יותר ועד לתכלית הריבוי שנכלל בהשלימות ד״מאה"
(כמארז״לי" "חייב אדם לברך מאה ברבות בכל יום",
שבהם נכללים כל הברכות וההארות וההמשכות
ספר השיחות - היתנש״א
וההשפעות העליונות״■)
- כי השליטות דכל הענינים היא במספר עשר
(מספר השלם"■)
כפי שכל א׳ מהם כלול מעשר
(עשר פעמים עשר/ מספר מאה,
ובמילא נכלל בזה גם ההתכללות דעשר בכל א׳ מהמאה
(עשר פעמים מאה)
,
מספר אלף,
וכן ההתכללות דעשר בבל א׳ מהאלף
(עשר פעמים אלף)
,
מספר רבבה,
וכולל גם "רבבה"
(מלשון)
ריבוי,
ועד לתכלית הריבוי ש״לא יספר מרוב" 10 .
ועפ״ז יש לבאר הקשר והשייכות ד־ כפל לגאולה - כי,
ענין הכפל בלי גבול,
שייך לגאולה האמיתית והשלימה,
שאז יתגלה בעולם האור האלקיי* הבלי גבול
(ובלשון הקבלה והחסידות: גילוי אור אין סוף)
,
ולכן יהיו כל הענינים בשלימות האמיתית,
החל מהשלימות האמיתית דגאולה וביהמ״ק,
גאולה נצחית וביהמ״ק נצחי,
כלי גבול
(דלא כבית ראשון ובית שני
(בגאולה ראשונה ושני׳)
שהיו במשך זמן מוגבל,
ת״יות״ב שנה)
.
ד.
ויש לומר,
שהבלי גבול שבגאולה האמיתית והשלימה מודגש בכפל ד״נחמו נחמו" יותר מאשר ב״חמש אותיות
(ש)
־ נכפלו וכולן לשון גאולה":
בכפל ד״לך לך״ - ב׳ התיבות שוות באותיותיהן
(למ״ד וכ״ף פשוטה)
,
אבל חלוקות הן בפירושן ותוכנן
(מצד החילוק בנקודותיהן)
- "לך׳
(למ״ד בסגול וכ״ף בשווא)
פירושו הליבה,
ו^ף
(למ״ד בשווא וכ״ף בקמץ)
פירושו "להנאתך
ולטובתך״י-י
(די״ל שכולל גם הנאת וטובת גאולתו מאור כשדים)
.
בכפל ד״פקד פקדתי״ - פירוש ותוכן ב׳ התיבות שוה
(לשון פקידה)
,
אבל יש חילוק באותיותיהן
(ובנקודותיהן)
-"פקד" הוא שורש התיבה,
ו״פקדתי" היא הפעולה
(בלשון עבר,
ועד״ז "
(פקד)
יפקוד",
בלשון עתיד")
.
ועד״ז בכפל ד־ ״צמח גו׳ יצמח״ - ש״צמח" הוא השורש,
ו״יצמח" היא הפעולה.
משא״ב בכפל ד״נחמו נחמו״ - אין חילוק באותיותיהן ונקודותיהן של התיבות הכפולות,
ששתיהן שוות ממש.
ובביאור המעלה בכפל ב׳ תיבות שוות ממש
("נחמו נחמו")
לגבי כפל ב׳ תיבות שיש חילוק ביניהם
(בפירושן,
כמו "לך לך",
או גס באותיותיהן כמו "פקד פקדתי")
-יש לומר:
כפל החיבה בשינוי מפעם הראשונה
(כמו ״פקד פקדתי״)
- מורה שיש אופנים שונים בהדבר,
או שיש עוד פרט וענין מסויים שלא נכלל בפעם הראשונה,
ולכן יש צורך בהוספה או הבהרה ע״י השינוי בכפל הלשון לגבי פעם הראשונה.
כלומר,
נוסף על חיזוק כללות הדבר ע״י כפל הלשון,
מודגש בשינוי כפל הלשון שבכללות הדבר ישנם אופנים שוגים שחלוקים זה מזה.
משא״כ כשכפל התיבה הוא שוה ממש
(כמו ״נחמו נחמו״)
- אין חילוק באופני הדבר,
ולא הוספת פרט וענין מסויים שלא נכלל בפעם הראשונה,
כי אם ענין הכפל כשלעצמו.
וביאור החילוק שביניהם בנוגע לענין
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
ט״ז מנחם־אב
הבלי־גבול
(כפל)
שבגאולה - ממפל ד״פקד פקדתי" מודגש
(גם)
שיש אופנים שונים בהגאולה
(ובכללות - החילוק שבין גאולה ראשונה ובית ראשון לגאולה שני׳ ובית שני)
,
ויש בזה מה שאין בזה,
ובמילא אין זה בלי־גבול לאמיתתו,
משא״ב בכפל ד״נחמו נחמו" מודגש הבל יגבול בעניו הגאולה,
בלי־גבול
(כפל)
ל־ אמיתתוי 11 ׳.
[ויומתק יותר ע״פ דברי המדרש" 12 "הולכים כולם
(האבות והנביאים ששלחם הקב״ה לנחם את כנס״י)
לפני הקב״ה ואומרים רבש״ע אינה מקבלת ממנו תנחו־ מין,
שנאמריי■ עני׳ סוערה לא נוחמה,
א״ל הקב״ה אני ואתם נלך וננחמנה,
הוי נחמו נחמו עמי,
נחמוה נחמוה עמי
(עי״ן בחיריק
(במקום פתח/ שפירושו" עמדי)
,
אין ראוי לילך אלא אני בעצמי״״ 4 - דיש לומר,
שעגין זה מרומז גם בכפל ד״גחמו נחמו",
שהכפל מורה על הבלי־גבול שבגחמה,
כיון שהנחמה היא ע״י הקב״ה בעצמו,
בלי גבול האמיתי 14 ]
.
ה.
וביאור הענין בפרטיות יותר -שהבלי־גבול שבכפל ד״נחמו נחמו" אינו שולל ח״ו המעלות הפרטיות שבאופני הגאולה,
אלא שמעלות פרטיות אלו הם מצד הבלי־גבול שבגאולה:
מהפירושים ד״נחמה בכפלים"
("נחמו נחמו״)
- שכפל הנחמה הוא "על בית ראשון ועל בית שני"
(כנ״ל ם״א)
.
וצריך להבין 42 : כיון שהנחמה היא
(לא רק דברי פיוס וכיו״ב,
אלא)
עי״ז ש־ ביהמ״ק נבנה מחדש,
למאי נפק״מ שנחמה זו
(ע״י בנין ביהמ״ק)
היא על שני חורבנין שלאותוביהמ״ק?
וההסברה בזה - שבית ראשון ובית שני הם ב׳ אופנים־דרגות בביהמ״ק,
ויש בזה מה שאין בזה:
המעלה דבית ראשון - בהתגלות אלקוח
(מצד העליון)
,
שהי׳ בו גילוי אלקות בדרגא נעלית יותר מאשר בבית שני,
כיון שבבית שני חסרו ה׳ דברים 44 ,
ובפרט הארוז,
"מקום מנוחת השכינה" 44 .
והמעלה דבית שני - בקביעותו בעולם
(מצד התחתון/ שהי׳ גדול מבית ראשון בבניו ובשנים 45 ,
גדלות במקום
(בנין)
ובזמן
(שנים/ גדרי העולם.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
וזהו הפירוש ד״נחמו נחמו",
"נחמה בכפלים״,
״על בית ראשון ועל בית שני״ -שביהמ״ק השלישי יהי׳ גם בית משולש,
שיהיו בו המעלות דבית ראשון ודבית שני בתכלית השלימות,
וגילוי אלקות בדרגא הכי נעלית,
וקביעות בעולם באופן נצחי,
וחיבור שניהם יחדיו
(שלישי)
.
וכיון שב׳ אופני הנחמה על בית ראשון ועל בית שני מרומזים בהכפל ד״נחמו נחמו"
(שב׳ התיבות שוות ממש)
שהו״ע הבלי־גבול לאמיתתו
(כנ״ל ס״ד)
- יש לומר,
שגם כפל הנחמה "על בית ראשון ועל בית שני"
(אופנים שונים בביהמ״ק)
הוא באופו של בלי־גבול לאמיתתו,
היינו,
שענינו של ביהמ״ק השלישי הוא בלי־ גבול,
ומצד העדר ההגבלה יש בו השליטות דכל האופנים האפשריים 46 ,
מצד העליון ומצד התחתון ומצד שניהם יחד,
וכל א׳ מהם באופן של בלי־גבול.
ו.
עפ״ז יש לבאר גם הקשר והשייכות ד״נחמו נחמו"
(נחמה בכפלים)
לפרשת ואתחנן:
מהענינים העיקריים דפרשת ואתחנן -הכפל דעשרת הדברות,
שאף שנאמרו בפרשת יתרו,
חזרו ונכפלו בפרשת ואתחנן 47 כל פרטי הענינים דעשרת הדברות
(הכוללים כל התורה כולה״ 4 )
-
כפל שוה
(בכללות 22 )
.
וביאור העניו"*:
מהחילוקים שבין עשה״ד שבפרשת יתרו לעשה״ד שבפרשת ואתחנן - ע״ד וכדוגמת החילוק שבין לוחות ראשונות
(שבנ״י היו בדרגת צדיקים)
ולוחות שניות• 8
(שבנ״י היו בדרגת בעלי תשובה/ שהרי עשה״ד שבפרשתנו באים בהמשך ל
(וחלק מ)
דברי התוכחה דמשה לבנ״י,
תובן ענין התשובה,
שקשורה עם לוחות שניות.
ובסגנון אחר קצת: עשה״ד שבפרשת יתרו עיקרם מצד העליון,
ועשה״ד שבפרשת ואתחנן עיקרם מצד התחתון 52 .
אבל,
כיון שבפרשת ואתחנן לא נזכר
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
ט״ז מנחם־אב
ו74
כלל העניו דשבירת הלוחות ולוחות שניות
(כי אם בפרשת עקב שלאח״זי■ 5 ,
אף שמצד סדר הדברים מתאים יותר שפרטי הענינים דשבירת הלוחות יבואו בהמשך לכללות הסיפור דמעמד הר סיני עד לנתינת הלוחות שבפרשת ואתחנן)
,
יש לומר,
שהכפל דעשה״ד בפרשת ואתחנן מדגיש בעיקר הבלי־גבול דתורה 54 .
וזוהי השייכות דפרשת ואתחנן להכפל דהגאולה האמיתית והשלימה
(התוכן ד־ "נחמו נחמו",
"נחמה בכפלים")
- כיון שה־ בלי־גבול שבתורה לאמיתתו ובשלימותו יתגלה לעתיד לבוא ב״תורה 5 ■ 5 חדשה
(ש)
מאתי תצא"" 5 .
היינו,
שרצונו של הקב״ה שתה" התגלות אלקית שתפעל יראה וביטול.
ובפרשת ואתחנן מודגש בעיקר
(תכליתה ומטרתה של ההתגלות האלקית ב)
ר,
קליטה □מציאות התחתון -.
אתה הראת לדעה כי ה׳ הוא האלקים גו׳ מן השמים השמיעך את קולו גו׳ ועל הארץ הראן את אשו הגדולה ודבריו שמעת גו•"
(פרשתנו ד,
לה־ לו/,
פנים בפנים דיבר ה׳ עמכם"
(ה,
ד)
,
ובסיום הענק,
.
את הדברים האלה דיבר ה אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל גוי"
(שם,
יט>,
ו״כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי גו׳ ותאמרו הן הראנו ה׳ אלקינו את כבודו וגו׳ ועתה למה נמות וגו׳ כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים גו׳ קרב אתה ושסע וגו",
אזי.
וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה׳ אלי שמעתי גו׳ הטיבו כל אשר דברו•
(שם,
כ־כה)
.
ובפרטיות יותר - שלעתיד לבוא יהיו ב׳ המעלות דלוחות ראשונות
(מצד העליוזx ודלוחות שניות
(מצד התחתון)
,
ודשניהם יחד
[וי״ל שמרומז גם בדיוק הלשון ״
(תורה חדשה)
מאתי תצא״ -"מאתי" דייקא,
מהקב״ה עצמו,
ו״
(מאתי)
תצא" דייקא,
ש״תצא" מן השמים 57
("מאתי")
ותבוא למטה בארץ בהבנה והשגה דשכל האדם]
,
אלא,
שאין כאן התחלקות דאופנים שונים בתורה,
כי אם,
שמצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל האופנים האפשריים
(כנ״ל ס״ה)
.
ויש לומר,
שבאופן כזה יהי׳ גם ה״יחוד נפלא"
(ש״השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו כו׳ וגם השכל מלובש במושכל"" 5 )
בהלימוד ד״תורה חדשה מאתי תצא״ - שלא תהי׳ ההתחלקות דב׳ אופנים,
מלמעלה למטה
("תען לשוני אמרתך"" 5 ,
שהאדם עונה אחר אמירתו של הקב״ה)
ומלמטה למעלה
("כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו״״״,
ש־ הקב״ה קורא ושונה אחר לימודו של האדם)
,
כי אם באופן של בלי־גבול,
ומצד העדר ההגבלה ישנה גם השלימות בכל האופנים האפשריים.
ז.
ועד״ז יש לבאר בנוגע לבקשת משה להכנס לארץ שבהתחלת פרשת ואתחנן:
מהטעמים שלא נתקיימה בקשת משה להכנם לארץ,
כמ״ש "ויאמר ה׳ אלי גו׳ לא תעבור את הירדן הזה וצו את יהושע גו׳ כי הוא גו׳ ינחיל אותם את הארץ גו׳",
אף שהכניסה לארץ ע״י משה
(אילו היתה)
היא
ספר השיחות - ה׳תנש״א
באופן נעלה יותר מאשר הכניסה לארץ
(שהיתה בפועל)
ע״י יהושע
(גאולה נצחית שאיז אחרי׳ גלות)
- מפגי שיש גם מעלה בכניסה לארץ ע״י יהושע.
וההסברה בזה - שכיבוש וחלוקת הארץ ע״י יהושע היא מצד הוזזזתו!'",
כמודגש באופן הכיבוש והחלוקה במשך רינוי זמן,
שבע שכבשו ושבע שחלקו",
וגם לאח״ז
(ואפילו לאחרי מות יהושע)
נשארו חלקים מארץ ישראל שעדיין לא נכבשו,
כמ״ש בהתחלת ספר שופטים" "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה׳ לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני להלחם בו ויאמר ה׳ יהודה יעלה גו׳ ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך״ -כיון שבירור התחתון הוא ע״י עבודה ממושכת הדורשת ריבוי זמן כו׳ 4 ■׳.
ועוד ועיקר - שגם לאחר שלימות כיבוש וחלוקת הארץ בפעם הראשונה,
גלו ישראל מארץ ישראל,
ולא רק גלות בבל למשך שבעים שנה,
אלא גם הגלויות שלאח״ז עד לגלות האחרון שנמשך קרוב לאלפיים שנה.
.
.
שהכוונה בזה היא כדי לברר הניצוצות שבגלות
(כמארז״לי* "לא הגלה הקב״ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים",
דקאי
על ניצוצות הקדושה שמבררים בנ״י בגלות**/ ובלשון הידוע לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל",
ולאחרי וע״י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"" בבירור התחתון,
נכנסים לארץ בגאולה האמיתית והשלימה,
ואז תהי׳ הכניסה לארץ בתכלית השלימות בב׳ המעלות
(דמשה ודיהושע)
גם יחד - וגאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות,
וגם מצד התחתון.
ומזה מובן שבפרשת ואתחנן מודגשת מעלת הכניסה לארץ בתכלית השלימות
(שלא היתה ע״י משה כדי שתהי׳ בה גם המעלה שע״י יהושע)
- באופן של בלי־ גבול
("נחמו נחמו",
"נחמה בכפלים"")
,
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
ט״ז מנחם־אב
כאמור,
שמצד העדר ההגבלה ישנה השליטות בכל האופנים ובכל הענינים,
ובפשטות - שהכניסה לארץ כיבוש וירושת הארץ היא תיכף ומיד" 7
(שלימות בזמן/ ובנוגע לכל הארץ כולה
(שלימות במקום/ לא רק ארץ שבע אומות,
אלא גם ארץ קיני קניזי וקדמוני,
ארץ עשר אומות,
ובאופן ש״כל יושבי׳ עלי׳"׳ 7
(שלימות בנפש)
77 ,
שכל בנ״י”
(כולל גם כל בנ״י שבכל הדורות שלפג״ז 74 )
יושבים בכל ארץ ישראל כולה,
באופן קבוע ונצחי לעד ולעולמי עולמים.
*
ח.
בהאמור לעיל שבשבת נחמו מודגש הבלי־גבול
(כפל)
שבהגאולה האמיתית והשלימה,
ניתוסף עילוי מיוחד בקביעות שגה זו - ששבת נחמו.
בא לאחרי ההכנה רבה דערב שבת
("מי שטרח 75
בערב שבת יאכל בשבת"" 7 )
שחל בחמשה עשר באב.
ובהקדם ביאור השייכות דחמשה עשר באב
(ובפרט כשחל ביום הששי)
לגאולה האמיתית והשלימה:
יום חמשה עשר בחודש - שבו "קיימא סיהרא באשלמותא" 77 ,
שרומז על השלי־ מות דבנ״י ש״מונין ללבנה" ו״דומין ללבנה"" 7 ,
ו״עתידים להתחדש כמותה" 42 ,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא
(ששייך ללבנה,
ספירת המלכות)
.
חמשה עשר בחודש מנחם־אב
("מנחם" לפני ״אב״)
- שלימות החודש שנקרא על שמו של משיח,
ש״מנחם שמו""",
ולידתו
("מזלו גובר" 43 ")
בחודש זה
(בתשעה באב 7 ",
וכשמתמלאת הלבנה בחמשה עשר באב יודעים בוודאות שכבר נולד משיחי")
,
חודש שמזלו ארי׳,
שבו "יבוא ארי׳ כו׳ ויבנה אריאל" 4 ".
בהכנה רבה דוקא
(ראה ביצה ב,
ב ובפרש" 46 .
ובכ״מ)
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
ובפרט כשחל ביום חששי - יום ברוא אדה״ר 5 ",
שנברא ביום הששי "כדי שיכנס
(ימצא הכל מוכן)
לסעודה מיד״*״ -שרומז על אלף הששי שבו הכל מוכן לסעודה 7 " דלויתן ושור הבר"" ב״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים""".
ויש לומר,
שבענינים אלו
(חמשה עשר בחודש,
חמשה עשר באב׳ מקביעותו בץום הששי)
מודגש הבלי־גבול
(כפל)
שבה־ גאולה האמיתית והשלימה שמתבטא בה־ שלימות האמיתית דכל הענינים גם יחד:
בהענין ד״קיימא סיהרא באשלמותא"
(חמשה עשר בחודש)
- ששלימות הלבנה היא עי״ז שמקבלת אור השמש כשלימות,
ועד לתכלית השלימות דחיבור ב׳ המעלות דשמשא וסיהרא לעתיד לבוא,
כמ״ש״י "והי׳ אור הלבנה כאור החמה גו׳״יי.
בהענין דחמשה עשר במנחם־אב -שלידת משיח היא ברגע שלאחרי החורבן דוקא,
כדאיתא במדרז״ל" שכשגעתה פרתו פעם א׳ נחרב ביהמ״ק,
וכשגעתה פרתו פעם הב׳ נולד מושיען וגואלו של ישראל,
ולא עוד אלא שגם לאחרי שנעשה גדול",
כולל ובמיוחד גדלות רוחנית,
"משכמו ומעלה גבוה מכל העט""
(ככל פרטי דיני מלך",
ועאכו״ב בנוגע למלך המשיח,
מלך ורב")
,
נמשך החורבן וה־
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
ט״ז מנחם־אב
גלות משך זמן,
ועד למשך זמן הכי ארוך - שהכוונה בזה היא שתהי׳ שלימות הגאולה מצד העליון ומצד התחתון,
ומצד שניהם יחד.
ובהענין דהכל מוכן לסעודה -ששלימות הסעודה ד״יום שכולו שבת"
(ע״י ההכנה ביום הששי)
בכל פרטי ה־ ענינים היא מצד השלימות דבלי גבול,
כמודגש גם בהכפל ד״טוב״” ביום הששי״י.
ט.
ויש להוסיף,
שהענין דבלי־גבול מודגש גם בעבודת האדם החל מחמשה עשר באב - ד,
מכאןיי ואילך דמוסיף יוסיף",
,
מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו":
כיון ש,
כל ישראל בחזקת כשרות"••*,
ומקיימים מצות תלמוד תורה ע״י קביעת עתים לתורה,
כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה"*•*,
מובן,
שעיקר ושלימות הענין דהוספה בלימוד התורה הוא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה,
ובלשון הכתוב בפרשת השבוע 2 •* -,
בכל מאדך",
,
מאד שלח,
שקשור עם,
מאד"
(בלי גבול)
האמיתי"*,
וזוהי ההכנה להוספה בתורה לאמית־ תה ובשלימותה באופן של בלי גבול ממש -,
תורה חדשה מאתי תצאי׳
(כנ״ל ס״ו)
.
ועי״ז נעשית השלימות ד,
יוסיף חיים על חייו" באופן שלמעלה ממדידה והגבלה חיים נצחיים.
י.
והדגשה יתירה בכהנ״ל - בשבת נחמו שלמחרת חמשה עשר באב דשנת ה׳תנש״א:
דובר כמ״פ בתקופה האחרונה שלפי כל הסימנים נמצאים אנו ב,
שנה שמלך המשיח יתגלה בו"••׳
(נוסף על החשבון דערב שבת לאחר חצות שמתחיל בשנת ה׳תנש״א 2 •*)
- כמרומז בהר״ת
(שנתפשט בכל ישראל)
,
הי׳ תהא שנת נפלאות אראנו",
ובפרט שבמשך השנה ראו בפועל
(ויראו עוד)
כו״כ מאורעות שהם,
נפלאות",
ויתירה מזה,
שכל א׳ מהם הוא באופן של,
פלא" גם ביחס לה״פלא" שלפניו,
פלא לגבי פלא שמעורר התפעלות חדשה••*.
- כולל גם ה,
פלא" שמתרחש בימים אלו ממש: כינוס אנ״ש והשלוחים שיחיו במדינת רוסיא,
שהתכנסו מכו״כ מקומות
(גם משאר מדינות שבעולם)
בעיירה ליובאוויטש,
כולל גם כדי להשתטח על ציוני קודש של רבותינו נשיאינו ששם מנוחתם כבוד,
וגם על הציון הק׳ של אאמו״ר ז״ל
(שיום ההילולא שלו,
עשרים באב,
מחברך מיום הש״ק זה/ ונוסף לזה,
מתכנסים בעיר הבירה דכל המדינה,
ספר השיחות - ה׳תנש״א
מאסקוואי•׳ כדי להתייעץ ולהתדבר יחדיו
("איש את רעהו יעזורו"""׳,
מתוך אהבה ואחדות,
"כאיש אחד בלב אחד""")
ולקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל המדינה ובכל העולם כולו,
ויה״ר שיהי׳ הכינוס בהצלחה רבה ומופלגה,
ובאופן של הוספה כפולה ומכופלת,
"דמוסיף יוסיף",
ועד להוספה שלמעלה ממדידה והגבלה - שמאורע זה הו״ע של "נפלאות",
שאותה מדינה שלחמה נגד פעולותיו של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
(ועד״ז בנוגע לפעולותיו של בעל ההילולא דעשרים באב)
בהפצת התורה והמעיינות חוצה,
מארחת ומכבדת את תלמידיו ושלוחיו וההולכים בדרכיו ואורחותיו בהפצת התורה והמעיינות חוצה-
ש״נפלאות" אלו
(שכבר ראו בפועל)
מעוררים ומדגישים שתיכף ומיד רואים הפלא הכי גדול - גאולה האמיתית והשלימה עלי׳ נאמר•" "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
"נפלאות" גם בערך ליצי״מ׳".
ובפרט שבשנת "נפלאות אראנו" עצמה הולכים ומתקרבים לסיומה של השנה -שנמצאים כבר לאחרי חודש העשירי
(מחודש תשרי,
התחלת וראש השנה)
,
בחודש הי״א,
שקשור עם "אחד עשר יום
מחורב״״י,
בחי׳ שלמעלה ממדידה והגבלה דעשר,
דסדר השתלשלות"׳.
וגם לפי מנין החדשים מחודש ניסן -שאילו זכו היתה באה הגאולה בחודש ניסן,
שבו נגאלו ובו עתידין להגאל"׳,
ועכ״פ בחודש אייר,
ר״ת אברהם יצחק יעקב ורחל 5 "
(ד׳ רגלי המרכבה•")
ש״מבכה״י על בני׳ מאנה להנחס״י״י עד שהקב״ה מבטיחה ש״שבו בנים לגבולם" 52 ",
ועכ״ם בחודש תמוז,
חודש הגאולה - נמצאים כבר בחודש החמישי,
בחי׳ "החמישית לפרעה",
"דאתפריעו ואתגלייו מיני׳ כל נהורין״״־י,
חודש מנחם־אב שמזלו ארי׳
(כנ״ל ס״ח)
ובחודש זה עצמו - בשבת נחמו,
שבו מתחילה ה״נחמה בכפלים"
("כפלים ל־
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
ט״ז מנחם־אב
תושי׳"׳ 11 )
ד״שבע דנחמתא",
וכחציו השני של החודש,
שבו מתחילה ההכנה" 54 לחודש שלאח״ז,
חודש אלול,
חודש האחרון דשנת ״נפלאות אראנו״״׳ -
הרי בודאי ובודאי שצריכה להיות הגאולה האמיתית והשלימה,
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
בפועל ממש,
ותיסי ומיד,
בעיצומו של שבת נחמו שלמחרת ט״ו באב,
שבו מודגש הבלי־ גבול דהגאולה האמיתית והשלימה.
*
יא.
ובנוגע לפועל:
כיון שנמצאים על סף הגאולה האמיתית והשלימה שבה יהיו כל הענינים באופן של בלי גבול - צריכה להיות ה״טעימה"
(בערב שבת,
ש״טוב לטעום מכל תבשיל ותבשיל"" 55 )
מהבלי גבול
דהגאולה,
ע״י ההוספה בעניני התומ״צ באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.
ובפרטיות יותר - הוספה בלימוד התורה
("מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה")
,
הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה,
כולל לימוד עין יעקב,
אגדה שבתורה,
ש״רוב סודות התורה גנוזין בה""׳,
ועוד ועיקר,
לימוד פנימיות התורה,
כדברי האריז״ל
(שיום ההילולא שלו בחמשה מנ״א)
ש״בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה""׳,
ובמיוחד לאחרי שנתבארה בתורת החסידות באופן ששייך להבנה והשגה דכאו״א מישראל,
והדגשה מיוחדת על ההוספה בלימוד התורה בעניני הגאולה - הן בנגלה דתו־ רה,
ובפרט בספרו של הרמב״ם 27 ׳ שכולל גם ההלכות ששייכות לזמן הגאולה,
כמו הלכות בית הבחירה
(שלמדום זה־עתה בימי בין המצרים)
וכן הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח" 57 ,
והן בפנימיות התורה,
שנוסף לכך שכללות הלימוד דפנימיות התורה מקרב את הגאולה,
״בהאי חיבורא דילך
(תורתו של רשב״י)
.
.
יפקון בי׳ מן גלותא ברחמי"" 58 ,
יש עילוי מיוחד בלימוד החלקים דפנימיות התורה שמבארים עניני הגאולה.
ומה טוב - שלימוד זה יהי׳ באופן
ספד השיחות - ה׳תגש״א
ד״עשרה
(ציבור)
שיושבים
(בהתיישבות וקביעות)
ועוסקים
(באופן של "עסק")
בתורה""'- 1 ,
כההוראה ד״דבר משנה" שלומדים בפרקי אבות דשבת זה - פרק שלישי,
שגם רומז לגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי,
שעל ידם נעשית הנחמה בכפלים על בית ראשון ובית שני.
יב.
ויש להוסיף לימוד והוראה בשייכות לענין הגאולה גם מהתחלת פרק שליוףי-"הסתכל בשלשה דברים":
״שלשה דברים״
(סתם)
- יש לומר,
שגם רומז לגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי,
גאולה משולשת וביהמ״ק משולש,
שכולל ב׳ המעלות דגאולה ראשונה ושני/ בית ראשון ושני,
ושניהם יחד.
ו״הסתכל בשלשה דברים״ - "הסתכל" דייקא,
שמורה על העיון וההתבוננות בהעמקה יתירה 60 " בענין הגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי
("שלשה דברים")
,
מתון* צפי׳ והשתוקקות מיוחדת,
"אחכה לו בכל יום שיבוא""■•,
שיבוא בכל יום,
ביום זה ממש,
ועאכו״ב כשעומדים על סף הגאולה,
שההסתכלות בשלשה דברים היא ביתר שאת וביתר עוז.
ויש לומר,
שההסתכלות בעניני הגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי
("שלשה דברים")
פועלת שלימות בכל עניני העבודה שנכללים ב״שלשה דברים״ - ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדיסיי■׳,
שקיומם ע״י ג׳ הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה - שהעבודה אינה באופן של התחלקות,
אלא באופן של בלי גבול,
ומצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל הקוין"■ 1 .
יג.
ויש להוסיף בזה גם בשייכות להאמור לעיל ע״ד ההוספה בלימוד התורה מחמשה עשר באב ואילך:
״שלשה דברים״ - רומז
(גם)
על התורה,
"אוריאן תליתאי״י",
כולל ובמיוחד - ה״תורה חדשה
(ש)
מאתי תצא" בגאולה השלישית,
שההכגה לזה היא ע״י ההוספה בלימוד התורה באופן של בלי גבול מחמשה עשר באב ואילך
(כנ״ל ס״ט)
.
ועפ״ז יש לבאר הוראת המשנה "הסתכל בשלשה דברים" שנלמדת ביום השבת שלמחרת חמשה עשר באב - שאף שבחמשה עשר באב החליט כאו״א
(והתחיל לקיים בפועל)
להוסיף בלימוד התורה,
מ״מ,
ביום השבת שלמחרתו צריך לבחון
("הסתכל")
עוד הפעם ההחלטות שלו ולהוסיף בהם עוד יותר,
באופן כפול"",
ועד שיהיו באופן המתאים וראוי להכנה
(מעין ודוגמא)
להבלי גבול
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
ט״ז מנחם־אב
ד״תורה חדשה מאתי תצא",
השלימות ד״אוריאן תליתאי" בגאולה השלישית.
יד.
ויה״ר שמההסתכלות
(עיון והתבוננות)
בעניני הגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי
("הסתכל בשלשה דברים"/ נזכה תיכף ומיד לראות הגאולה השלישית וביהמ״ק השלישי בפועל ממש,
ותיכף ומיד ממש.
ובפשטות - בשבת פרשת ואתחנן,
שבת נחמו,
לפני התחלת הקריאה
(בזמן המנחה)
בפרשה שלאח״ז,
"והי׳ עקב תשמעון",
- ששייך במיוחד לתקופה זו,
כידועיי ׳ ש״עקב" קאי
(גם)
על אחרית הימים,
עקבתא דמשיחא,
שאז ודאי "תשמעון גו׳ ושמרתם ועשיתם גו׳" כל עניני התומ״צ מחשבה ודיבור ומעשה
("שלשה דברים״)
-
מתקיימת בקשת משה
("גואל ראשון הוא גואל אחרון"*'׳)
"אעברה נא ואראה את הארץ הטובה גו׳ ההר הטוב הזה
(זו ירושלים)
והלבנון"
(זה בית המקדש)
"■ 1 ,
שמשה רבינו,
וכל דורו,
וכל בנ״י שבכל הדורות,
יחד עם בנ״י שבדורנו זה,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו"" 14 ,
ונשיא דורגו בראשנו,
באים ונכנסים לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
להר הקודש ולבית המקדש השלישי,
וחוגגים שם את שמחת הגאולה 141 מתוך שמחה גדולה ויתירה גם ביחס לשמחת בית השואבה"׳ שעלי׳ אמרוי■ 4 ׳ "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו",
ובלשון חז״ל בסיום וחותם מסכת תענית
(בהמשך הסוגיא ד״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב״)
-"עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם.
.
וכל אחד ואחד מראה באצבעו,
שנאמר 144 ואמר ביום ההוא הנה אלקיגו זה קוינו לו ויושיענו זה ה׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".
ספד השיחות - ה׳תנש״א