א.
היינטיקערטאג-וויאלעטעגפון יאר אין דעם אידישן־תורה לוח - בא־ שטייט פון צוויי צאלן: דער טאג אין וואך,
און דער טאג אין חודשי.
היינט איז דער זיבעטער טאג אין וואך,
יום השביעי
(יום שבת קודש)
,
און דער צענטער טאג אין חודש
(תמוז)
.
די צוויי מנינים - "ימי השבוע" און ״ימי החודש״ - ווערן גערעכנט לויט צוויי באזונדערע חשבונות,
וועלכע בא־ שטימען דער תורה־לוח: דעם מהלך השמש - וואט פון אים זיינען אפהענגיק די טעג פון וואך
(ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד־ א.
א.
וו.
און אזוי חזר׳ט זיך עם איבער יעדער וואח: היום יום ראשון בשבת 4 וכו׳)
,
און דעם מהלך הלבנה -וואט אין אים זיינען תלוי די טעג פון מאנאט.
אזוי ווי יעדער זאך אין תורה און אין
אידישקייט
(במכל־שכן פון אלע וועלט געשעענישף/ זיינען די צוויי מנינים ניט צופעליק ח״ו,
נאר זיי זיינען בכוונה ובדיוק אזוי איינגעשטעלט געווארן דורך דעם אויבערשטן.
זיי שפיגלען א0 צוויי סדרים אין דעם אופן ווי דער אויבער־ שטער באשאפט און פירט אן מיט דער וועלט; און דערפון קען און דארך יעדער איד
(וואט זיין טאג־טעגלעכע הנהגה ווערט באשטימט לויט די צוויי חשבונות)
ארויסנעמען א לימוד און הוראה אין עבודת השם*.
אזוי איז אויך פארשטאגדיק בנוגע צו דעם היינטיקן טאג - יום השביעי בשבוע און יום העשירי בחודש
[ובפרט אז אין די מספרים איז מודגש במיוחד דער אונטער־ שייד צווישן ימי השבוע און ימי החודש,
כדלקמן ס״ג]
- אז דאס אנטהאלט א לימוד אין עבודת האדם - סיי פון יעדערן פון די צוויי מספרים
(שבעה ועשרה)
באזונדער
(וואם די צוויי חשבונות זיינען ארמאפהענגיק איינער פון צווייטן)
,
און סיי פון חיבור שניהם יחד.
היות אז זיי קומען ביידע צוזאמען אין איין טאג
(וואס דאס איז דאך בהשגחה פרטית ובדיוק)
,
באווייזט עם אז זיי האבן צווישן זיר א שייכות 2 ביז אז זיי ווערן איין זאד
(איי!
ספר השיחות - ה׳תנש״א
טאג וואם באשטייט פון צוויי מנינים: שביעי ועשירי)
.
און וויבאלד אז דער טאג איז שבת פרשת חוקת,
און א טאג אין חודש תמוז -באווייזט עם אז דאם האט א שייכות מיט דער פרשה און מיט דעם חודש; און אויך א שייכות מיט די טעג וואם ווערן גע-בענטשט פון דעם שבת":
(א)
י״ב־י״ג תמוז,
דער חג הגאולה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר
(בשנת תרפ״זי/ און
(ב)
שבעה עשר בתמוז
(בשבת הבאה" 1 )
.
און אויך ועיקר: א שייכות מיט דער גאולה האמיתית והשלימה - דער ענין הכי עיקרי שהזמן גרמא,
כמדובר כמ״פ,
ובפרט לאחרונה".
ב.
דער כללות׳דיקער חילוק צווישן די ימי השבוע און ימי החודש איז: די זיבן טעג אין וואך זיינען ניט תלוי אין מעשה האדם,
נאר זיי ווערן באשטימט מלמעלה,
מצד סדר מעשה בראשית ווי דער אוי־ בערשטער האט אים באשאפן,
אז דורך דעם וואס "ויהי ערב ויהי בוקר"
(ע״י מהלך השמש)
גייט במילא דורך א טאג,
און נאד ששה ימים
(היקפים/ קומט במילא דער יום השביעי,
וקדושת שבת - כדברי חז״ל 2 ׳
(בנוגע צו קדושת שבת)
אז "שבת מקדשא וקיימא
(מששת ימי בראשית)
".
משא״ב
(ימי ה)
חודש איז תלוי אין קביעות
בית־דין׳■ 1 ,
״ישראל דקדשינהו לזמנים.
.
ישראל דקדשינהו לראשי חדשים""
(און דערפאר זאגט מען "מקדש ישראל והזמנים",
ש״צריך להקדים קדושת ישראל לקדושתן,
שעל ידי קדושת ישראל נתקדשו הם ואילו לא נתקדשו ישראל לא היו קובעים חדשים וקוראין מועדים בבית־דין" 5 ׳)
.
ווי דאם איז אויר אין פשטות הענינים: די שבעת ימי בראשית
(און יום השבת)
זיינען געווען גלייך בתחלת הבריאה
(ווי דערציילט בתחלת התורה)
.
משא״כ קידוש החודש
("החודש הזה לכם גו׳"")
איז א מצוה וואם איז אנגעזאגט געווארן צו אידן
("מצוה ראשונה שנצטוו ישראל" 7 ׳)
ערשט בא יציאת מצרים.
ומבואר בכ״מי׳,
אז דאם איז די התחלה פון דער עבודה פון אידן אין תורה ומצוות וואס איז העכער פאר דער בריאה.
וברוחניות הענינים: ימי השבוע גייט אויף דעם סדר הבריאה ווי ס׳איז באשאפן געווארן במילואה דורך דעם אויבערשטן,
"עולם על מילואו נברא׳"",
כמ״ש" 2 "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם",
תולדות מלא כתיבי 2 .
ימי החודש גייט אויף דער
ש״פ חזקת,
יו״ד תמוז
הוספה וחידוש
(חודש מלשון חידוש 22 )
וואס ווערט אויפגעטאן אין דעו־ בריאה דורך עבודת האדם 23 ,
כמאחז״ל“ "אשר ברא אלקים לעשות 28 - לתקן",
ביז אז מען טוט אויף א חידוש ושלימות אין דער גאנצער בריאה
(אפילו לגבי שלימות הבריאה מצ״ע)
,
"שמים חדשים וארץ חדשה״ 26 - וואס עם וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה,
ווען עס וועט זיין "אלה תולדות פרץ גו׳
(וישי הוליד את דוד)
" 27 ,
תולדות מלא
(העכער פאר תולדות מלא בא בריאת השמים והארץ 28 )
.
ובשרש הענינים נעמט זיר דער חילוק פון די צוויי דרגות איו אלקות: אלקות וואם איז בערך צו דער בריאה,
און טוט
זיך אן איו דער בריאה
(שבוע)
; אוו אלקות וואט איז העכער פאר דער בריאה
(חודש)
.
ג.
ויש לומר אז דאם שפיגלט זיך אפ במיוחד אין דעם חילוק צווישן יום השביעי
(בשבוע)
און יום העשירי
(בחודש)
- די צוויי מנינים פון היינטיקן טאג:
שביעי באדייט די שלימות ההיקף פון דער בריאה - שבעת ימי בראשית,
שבעת ימי ההיקף 26 .
ובשרשם - די שבע מדות מיט וועלכע עס ווערט באשאפן די וועלט,
די שבעה ימים
(יום ראשון - חסד,
יום שני - גבורה,
ביז יום השביעי - מלכות)
" 8 .
די דרגא אין אלקות וואם באשאפט און טוט זיך אן אין דער וועלט.
עשרה איז פארבונדן
(אויר)
מיט דער דרגא איו אלק ־ת שלמעלה מעולם - די עשר ספירות,
הכוללות די שלשה מוחין וועלכע זיינען העכער פאר
(מקור ה)
־ עולם 2 ;
און דער גילוי פון בחי׳ עשרה
(אלקות שלמעלה מעולם)
ווערט אויפגעטאן דורך עמדת האדם,
וואס ער איז מוסיף ומחדש
(אויף דער בריאה שנבראת בשבע מדות)
די המשכה פון די ג׳ מוחין,
אזוי אז עס ווערט די שלימות הגילוי פון עשרה -נוסף צו דער גילוי פון בחי׳ שבע
(מדות)
אין דער בריאה,
אויך דער גילוי פון די ג׳ מוחין.
ובעבודת האדם: אויף דעם וואס עס שטייט 82 ״אל תצר את מואב״ - איז מבואר אין חסידות 88 ,
אז בזמן הזה איז געגעבן
ספר השיחות - ה׳תנש״א
געווארן צו אידן נאר די שבע ארצות,
ווארום דער עיקר עבודה בזמן הזה איז צו מברר ומזכך זיין די שבע מדות
(און די עבודה אין די דריי מוחין,
איז צוליב פועל זיין אויף די מדות)
,
אבער בגאולה האמיתית והשלימה וועלן געגעבן ווערן אלע עשר ארצות
(אויך קיני קניזי וקדמוני•■'■)
,
ווארום דעמולט וועט עבודת השם זיין מיט דער פולסטער שלימות,
און ס׳וועט זיין די עבודה פון די ג׳ מוחין
(אויך)
פאר זיך
(ביז די שלימות פון "אלה תולדות פרץ" שלמעלה פון "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם")
5 ׳.
ד.
דער אויפטאן די ביידע ענינים פון שבעה ועשרה איז פארבונדען דערמיט וואט אין דער בריאה עצמה זיינען דא די צוויי דרגות:
אין תורה שבכתב שטייט אז די וועלט איז באשאפן געווארן אין שבעה ימים,
"ויכל■"■ אלקים ביום השביעי מלאכתו""■ ;
אין תורה שבעל־פה - "תורה בפירושה ניתנה״י״ - שטייט
[אין היינטיקן פרקי׳■]
אז "בעשרה מאמרות נברא העולם".
ויש לומר,
אז דאס איז מתאים מיט דעם וואט דער אונטערשייד צווישן תורה שבכתב און תורה שבעל־פה איז ע״ד דער אונ־ טערשייד צווישן שבעה און עשרה:
תושב״ב איז געגעבן געווארן מלמעלה פון דעס אויבערשטן" 4 ,
און ס׳איז ניט שייך אז א מענטש זאל אין דעם מוסיף זיין ח״ו.
מצד דער דרגא פון המשכת אלקות מלמעלה
(תושב״ב)
איז שלימות הבריאה אין אן אופן פון שבעה.
און דאס גיט דעם כח אויף דער עבודה פון בירור השבע מדות,
גילוי אלקות אין ובערך גדרי העולם.
תושבע״ם איז רובה נתגלה געווארן דורך דער עבודה ויגיעה בכח עצמם
(בדרך עיון ופלפול)
פון די חכמי ישראל במשך הדורות
("שלומדים מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם.
.
(או)
שעשאום סייג לתורה"׳ 4 )
,
וואם דורך דעם ווערן נתחדש א ריבוי דינים ופרטים אין די תרי״ג מצוות 42 .
און דעריבער איז דארט די הדגשה אז "בעשרה מאמרות נברא העולם".
מצד עבודת המטה אין תורה
(תושבע״ם)
און אין דער וועלט -זעט מען אין דער בריאה בחי׳ עשר.
און דאם גיט דעם כח אויף דער עבודה בכח עצמו - ״לעשות לתקן״ - צו אוים־
ש״פ חוקת,
יו״ד תמוז
סאן א הוספה וחידוש אין דער בריאה,
דער גילוי פון בחי׳ עשר בתכלית השליטות דורך דער עבודה אין עולם,
ביו די שלימות פון "אלה תולדות פרץ"
(א חידוש אין דער בריאה'■ 1 ■)
.
ה.
אין די צוויי ענינים - פון שביעי
(שבוע)
און עשירי
(חודש)
- איז יש בזה מה שאין בזה:
די מעלה פון שביעי איז - אז דאס איז די שלימות הבריאה ווי דער אויבער־ שטער האט איר באשאפן מלכתחילה,
טוב ושלימות מלכתחילה.
און אויך - אז דאס איז די שלימות פון
(גילוי אלקות אין)
דער בריאה עצמה,
ווי דאם איז זיך מתלבש באופן פנימי אין גדר הבריאה
(ווי זי איז לכתחילה באשאפן געווארן)
.
די מעלה פון עשירי איז - אז דאס טוט אויף
(דורך עבודת האדם)
גילוי אלקות שלמעלה ממדידה והגבלה פון דער בריאה.
ובלשון הכתוב״■ - "העשירי יהי׳ קדש",
די דרגא פון קדש מלה בגרמי׳,
וואס איז איגגאנצן העבער
(קדש מופרש ומובדל)
פון אגדערע ענינים
("גרמי׳")
,
ועאכו״כ פון גדר העולם.
- אויך שבת
(יום השביעי)
איז בדרגת
(שבת)
קדש,
״קדש מלה בגרמי׳״ 2 - 3 - -אבער דאם איז ווי די קדושה ווערט נמשך מלמעלה
(מקדשא וקיימא)
,
משא״ב "העשירי יהי׳ קדש" ווערט אויפגעטאן דורך
עבודת" התחתון"■,
וואס דאס דערגרייכט
(אין קדש מלה בגרמי' בעצמה)
העכער פון דער המשכה מלמעלה" 4 .
ועפ״ז איז מובן דער עילוי פון דעם טאג
[ובכלל - פון יעדער טאג,
מצד דעם וראם ער איז מאחד א יום בשבוע ויום בחודש,
כנ״ל,
אבער דאם איז נאכמער בגלוי ובהדגשה ביום זה]
- יום השביעי בשבוע און יום העשירי בחודש: דער חיבור
(אין דעם זעלבן טאג)
פון ביידע מעלות הנ״ל,
גבול און בלי גבול,
גילוי אלקות אין עולם און גילוי אלקות שלמעלה מעולם,
וחיבור שניהם יחד - אז אלקות שלמעלה מעולם ווערט נמשך אין מציאות העולם עצמה* 4 .
ויש לומר אז דאם איז אויר מרומו אין
ספד השיחזת - ה׳תנש״א
דעם וואס דער חיבור פון שביעי
(ז׳)
און עשירי
(י׳)
איז - שבעה עשר
(י״ז)
,
בגי-מטריא טוב - וואם
(טוב סתם בלי תואר והגבלה -)
באשטייט פון טוב למעלה און טוב למטה
[בלשון חז״ל" 5 : טוב לשמים וטוב לבריות]
,
טוב וואם איז גלוי מלכתחילה
(מצד הבריאה)
- ווי עם שטייט בנוגע למעשה בראשית,
"וירא אלקים בי טוב"׳ 5 ,
ביז
(ווי עם שטייט" בסיום הבריאה ביום הששי)
"יירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד",
און טוב
(הנעלם מצ״ע)
וואס ווערט נתגלה דורך עבודת האדם
(״לעשות - לתקן")
,
ד.
ה.
אז י״ז בגימטריא "טוב" איז בולל סיי טוב שבעולם
(ז׳)
און סיי טוב בל״ג וואס איז למעלה מעולם
(י׳)
.
ו.
עפ״ז וועט מען פארשטיין די שייכות מיט שבעה עשר בתמוז
(שבשבת הבאה,
ובמילא איז דאס א תענית נדחה)
,
וועלכער ווערט געבענטשט פון דעם שבת,
עשירי בחודש:
שבעה עשר
(בתמוז)
איז בגימטריא טוב,
ווארום שלימות הטוב איז ווען מ׳האט אויך דעם גילוי הטוב פנימי - א טוב בלי גבול - וואם איז באהאלטן און ווערט נתגלה דורך עבודת האדם.
כידוע אז בפנימיות איז א יום תענית -"יום רצון לה""• 5 .
און דורך דעם ווערט נתגלה דער טוב פנימי אין דעם ענין בלתי רצוי וואם צוליב אים פאסט מען
(התגלות פנימיות האהבה פון דעם אויבערשטן צו אידן,
כמשל המלך הרוחץ בעצמו בנו יחידו מרוב אהבתו* 5 )
- ווי דאס וועט
נתגלה ווערן בגאולה האמיתית והשלימה ווען ״כל הצומות האלו.
.
עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה,
שנאמר 55 כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי.
.
יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים"•׳?.
ויש לומר,
אז דער טוב פנימי
(אין טו״ב תמוז)
שטייט בגלוי ווען שבעה עשר בתמוז קומט אוים ביום השבת - יום השביעי
(ווי בקביעות שנה זו)
,
וואם דעמולט פאסט מען ניט•" 5 ,
ווארום בשבת ״אין עצב בה״ 6 ,
ואדרבה - מצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי׳"" 5 ,
ענינו של שבת איז עונג,
במילא איז דאס דוחה דעם תענית,
און ס׳איז אסור דעמולט צו פאסטן.
דאס הייסט,
אז בשבעה עשר בתמוז שחל להיות בשבת זיינען פאראן ביידע מעלות צוזאמען: די שלימות הטוב למעלה - שביעי
(שבת)
,
און שלימות פון גילוי טוב הנעלם וואם קומט דורך עבודת המטה _ עשירי,
און דער כח אויף דעם קומט פון ווי די ביידע ענינים
(שבת וצום שבעה עשר בתמוז)
זיינען אין תורה
(ע״ד האמור לעיל
(ס״ד)
אז דער כח אויף דער עבודה פון שביעי ועשירי קומט פון דעם וואס אין תורה זיינען די ביידע ענינים,
שבעת ימי בראשית בתושב״כ,
בעשרה מאמרות גברא העולם בתושבע״פ)
:
דער טעם פשוט אויף איסור תענית בשבת איז,
ווייל שבת
(ומצות עונג שבת)
ש״פ חוקת,
יז״ד תמח
איז מן התורהי 5 ,
וואט דאם איז דוחה די תעניות וועלכע ויינען מדברי קבלה"־׳.
וי״ל הביאור בזה בפנימיות הענינים,
ובהקדים דעם טעם פארוואס אלע תעניות - מלבד יוהכ״פ - זיינען מדברי קבלה און ניט מן התורה:
הטעם לזה יש לומר ע״פ דעם חילוק המדובר לעיל צווישן תורה שבכתב און תורה שבע״פ: מן התורה - תורת חסדי״ -איז ניטא דער ענין פון תענית
(מלבד יוהכ״ם־ 4 )
.
דאם הייסט: מן התורה - ווי די וועלט איז מציד למעלה
(מצד בריאתה ע״י הקב״ה)
- איז זי במילואה ובשלימותה,
און דארט איז ניטא
(אויף אוויפיל 45 )
אן
ענין בלתי רצוי
(חטא)
וואט אויף דעם ואל דארפן זיין א תענית
(וואט קומט "מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה" אויף "מעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהי׳ כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות" 4 *)
.
משא״ב מצד דברי קבלה
(בערד צו "דברי תורה")
,
וואט זיי פסק׳ענען די הלכות לויט דעם ווי מ׳שאצט א9 דעם מצב העולם בפועל למטה
(ע״ד תושבע״פ לגבי תושב״ב כג״ל)
- איז,
וויבאלד אז מצד דעם עולם למטה
(וואו ס׳איז געגעבן געווארן בחירה בטוב או בהפכוx קען זיין א ירידה ע״י החטא ר״ל,
דעריבער קומען די תעניות אויף דאם צו מתקן ויין דורך עבודת התשובה - די הוספה וחידוש וואט טוט זיד אויף אין דער בריאה ע״י עבודת האדם
(מער וויפל ס׳איז דא אין דער בריאה מצ״ע)
,
מן התורה שטייט בגילוי
(בעיקר)
דער טוב הגלוי אין דער בריאה; משא״ב דורך דברי קבלה
(ועד״ו תושבע״ם בכלל)
ווערט נתגלה אויד דער טוב הנעלם וואט איו דא למטה,
כולל - דעם טוב פנימי אין דעם צום פון שבעה עשר
(טו״ב)
בתמוו,
ווי עם וועט נתגלה ווערן לע״ל ווען יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.
ועפ״ו איז פארשטאנדיק דער כח פון שבת צו דוחה ויין א תענית: וויבאלד או שבת איו מן התורה,
איו דאם פארבונדן מיט דעם גילוי הטוב מלמעלה
(שביעי)
,
"וקראת לשבת עונג" 45 ,
דעריבער איו דעמולט ניטא קיין ארט אויף א תענית 44
[מלבד יוהכ״פ וואט איו מן התורה]
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אבער צוזאמען דערמיט איז איז דעם שבת שבעה עשר בתמח אויך דא די מעלה פון גילוי טוב הפנימי פון דעם תענית
(בחי׳ עשר)
,
ווארום אנשטאט פאטטן איו מצוה לענגו בעונג אכילה ושתי׳,
און ס׳איז א יום שמחה,
מעין און אלם הכנה צו דחיית התענית בשלימות לע״ל,
ווען יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה
[כפתגם הידוע 7 * בנוגע צו שבעה עשר בתמוז שחל בשבת: הלואי שיהי׳ נדחה בשלימות ויהפך לששון ולשמחה]
.
ז.
און אין דעם קומט צו נאכמער דורך שבת עשירי בתמוז: ווען שבעה עשר בתמוז איז חל בשבת,
איז דער שבת שלפני זה - פון וועלכע עם ווערט גע־
מצ״ע
(שהוא טוב)
,
אלא,
הוראה מן השמים"•
(ולכן,
אם הרהר ביום וחלם בלילה לא יתענה עליו בלל בשבת בבל עניו שאין בוה הוראה מן השמים כלל" - שו״ע אדה״ו או״ח סרפ״ח סוס״ו)
.
כלומר: תענית חלום שייך דוקא בזמן הוה קודם המגב ד״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"
(זכרי׳ יג,
בג שאו התירו לו חכמים להתענות תענית חלום,
בשביל שיקרע גזר דינו"
(שו״ע אדה״ז שם ט״ג)
.
ולהעיר מטעם השני שמביא
(בשו״ע אדה״ז)
שם
(להיתר תענית חלום בשבת)
,
לפי שאין כאן ביטול עונג שבת לגמרי כיון שנפשו עגומה עליו בשביל חלומו אם לא יתענה,
ראם יתענה בטוח הוא שיקרע גור דינו,
א״כ הרי התענית הזה תענוג חוא לו",
ו״לא יתענה עליהם בשבת אא״כ התענית עונג לו כו׳ שיש לו עונג מהתענית יותר ממה שיהי׳ לו כשיאכל וישתה"
(שם ס״ז)
.
67)
ספר השיחות ה׳ש״ת ע׳ 157.
נת׳ בארוכה בלקו״ש חל״ג ע׳ 156 ואילד.
שיחת ש״פ בלק,
י״ז תמוז
(נדחה)
תשמ״ח
(ם׳ השיחות ח״ב ע־ 526 ואילה.
בענטשט שבת שבעה עשר בתמוז - אלע־ מאל יום עשירי בחודש
(תמוז)
.
ויש לומר ע״ד הרמז: פון דעם ענין השביעי
(שבת)
ועשירי
(בחודש)
- דער חיבור פון דעם טוב גלוי און דעם טוב הנעלם
(וואס ווערט נתגלה דורך עבודת המטה)
-ווערט נמשך די ברכה
(מלשון המשכה**)
ונתינת בח צו דעם שבת הבא צו אויפטאן דעם חיבור פון די ביידע מעלות אין שבת שבעה עשר בתמוז: דער גילוי הטוב פון שבת
(הבא מלמעלה/ און דער גילוי הטוב פנימי אין שבעה עשר -
(בגימטריא)
טחב -בתמוז.
ויש לקשר זה אויך מיט דעם וואם "בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות"**: אין דעם עניו פון שבירת הלוחות איז דא דער טוב פנימי
(וואם דורך דעם איז צוגעקומען דער ריבוי אין תורה בלוחות השניות מער ווי עם וואלט געווען מצד די לוחות ראשונות,
כדאיתא במדרש• 7 )
.
וואט דערפאר האט דער אויבערשטער געזאגט צו משה 71 "יישר כחך ששברת": דער עילוי קומט ארויס דוקא דורך "כחף׳ של האדם
(עבודת המטה)
- ע״ד די מעלה פון עבודת התשובה
(נאר אין דעם באקומט מען דערנאך אויר דער סיוע פון דעם אויכערשטן,
וועלכער זאגט "יישר כחף)
.
און אין דעם שבת שלפני זה - וואט איז נאד אין די ארבעים ימים הראשונים פון משה׳ם זיין בהר סיני,
קודם שבירת הלוחות - שטייט בגלוי די מעלה פון די לוחות ראשונות - עבודת הצדיקים,
מצד דעם וואס "עשה האלקים את האדם ישר" 77 ,
נאר אין דעם האט מען אויך די
ש״9 חוקת,
יז״ד תמח
מעלה פון עשירי וואם קומט דורך עבודת המטה 6 ■ 7
(ע״ד לאתבא" צדיקיא בתיוב־ תאץ• 7 .
ח.
ולהוסיף די שייכות מיט פרשת השבוע פון דעם שבת - פ׳ חוקת:
דער טעם פארוואס עס שטייט "זאת חוקת התורה" אויף מצות פרה אדומה
(אע״פ וואט דאס איז לכאורה נאד אייז מצוה אין תורה)
- איז מבואר אין חסידות 76 ,
ווייל מצות פרה אדומה בא־ שטייט פון די צוויי ענינים פון רצוא ושוב: שריפת הפרה
(רצוא/ און ונתן מים חיים אל כלי 77
(שוב)
,
וואם אין די צוויי ענינים פון רצוא ושוב טיילט זיד כללות התורה" 7 : די תשוקה ורצוא באהבה
כרשפי אש פון א אידן צו נתעלה ווערן און נכלל ווערן אין אלקות; די המשכה ושוב צו ממשיך זיין אלקות למטה,
און מאכן א דירה לו יתברך בתחתונים" 7 .
ויש לומר אז רצוא ושוב זיינען ע״ד דער חילוק צווישן שבעה
(ימי השבוע)
און עשרה
(ימי החודש)
: רצוא באווייזט אויף דער עבודה פון דער תשוקה ועלי׳ למעלה מן העולם,
ביז באופן פון כלות הנפש למעלה מהגבלת הגוף - ע״ד דער עניו פון עשרה,
וואם דערגרייכט בלי גבול
(שלמעלה מעולם)
.
שוב איז די עבודה מלמעלה למטה - צו ממשיך זיין די אורות אין כלים למטה,
די עבודה אלם א נשמה בגוף דוקא,
וואס דערצו דארף מען דאם ממשיך זיין לויט די בלים וגדרים פון דעם גוף און דער בריאה -ע״ד דער ענין פון שבעה
(גדר הבריאה)
.
און שלימות העבודה באשטייט פון חיבור שניהם יחד: צוזאמעז מיט דער רצוא וכלות הנפש דארף זיין די עבודה אלם נשמה בגוף,
און אין דעם רצוא דארף זיך אנהערן די כוונה אז מ׳דארף דאם ממשיך זיין למטה: און אין דעם שוב גופא דארף זיך אנהערן אז "על כרחך אתה חי"•",
ווייל זייענדיק א נשמה בגוף שטייט ער אין א שטענדיקער רצוא למעלה.
[ובפרטיות יותר יש לומר,
אז אין דעם ענין פון חודש
(לבנה)
איז בהדגשה די ביידע ענינים פון רצוא ושוב - "ונפקדת כי יפקד מושבך"׳": דער מיעוט הלבנה
מצוות התורה ששמעו ישראל מפי משה
(מלכד אנכי ולא יהי׳ ש.
מפ• הגכורה שמענום• - מכות כד,
רע״א)
.
ויש לומר,
שנזה מרומז שהעניז דרצוא ושוג
(כללות התורה)
נא ע״י ענודת המטה
(תרי״א מצוות ששמעו מפי משה)
.
ספר השיחזת - ה׳תנש״א
("יפקד מושבך")
באווייזט אויף איר ביטול,
וואט קומט מצד איר רצוא צו מקבל זיין
(אור השמש,
אור המשפיע)
,
ואיידי דטריד למיבלע לא פליט**; און דאס ברענגט דערנאך צו מולד הלבנה מחדש
(״ונפקדת״)
- בבחי׳ שוב,
גילוי אור הלבנה מחדש,
"להאיר על הארץ׳"-"]
.
ט.
ע״פ הנ״ל וועט מען אויך פאר־ שטיין די שייכות מיט דעם חג הגאולה,
י״ב־י״ג תמוז וואס ווערט געבענטשט און קומט בתוך הג׳ ימים ראשונים פון דעם שבת 4 ",
עשירי בתמוז 5 ":
דער כח צו אויפטאן דער גילוי פון שבעה און עשרה אין עולם קומט דערפון וואם מ׳טוט עם פריער אויף אין תורה,
ווארום "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא,
בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא""":
דובר לעיל
(ס״ד)
,
אז אין תורה זיינען פאראן ביידע דרגות: תורה שבכתב און תורה שבע״ם
(און כולל דברי קבלה 7 "]
.
חושב״כ איז געגעבן געווארן מלמעלה,
און דעריבער רעדט זיך דארט בגלוי און דאם גיט דעם כח בעיקר אויף מגלה זיין דער טוב גלוי ושלימות הבריאה מצד למעלה
(שביעי)
.
און תושבע״פ איז נתחדש געווארן בעיקר דורך עבודת האדם,
און דערפאר רעדט זיך דארט און דאם גיט
דעם כח בעיקר אויף מגלה זיין דעם טוב הנעלם ושלימות הבריאה וואם ווערט אויפגעטאן דורך עבודת המטה.
בפרטיות יותר איז דאם דער חילוק צווישן נגלה דתורה און פנימיות התורה,
גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא"": נגלה דתורה גיט ארויס בעיקר די הלכות ווי מ׳דארף זיך אויפפירן במעשה בפועל,
פארבונדן בעיקר מיט דעם חלק הגלוי -דער גוף - פון א אידן און פון דער וועלט,
און דאם פארבינדט א אידן
(און די וועלט)
מיט בחי׳ גליא דקוב״הי"
(אלקות וואם איז בערך צו עולם)
.
פנימיות התורה רעדט בעיקר וועגן דער פנימיות ונשמה פון א מענטשן און פון דער וועלט,
און דורך דעם ווערט מען פארבונדן מיט בחי׳ סתים דקוב״הי•
(אלקות וואם איז למעלה לגמרי מעולם)
.
דערפון איז מובן,
אז דער כח צו מגלה זיין דעם טוב גלוי אין עולם
(שבעה)
איז בעיקר דורך גליא דתורה,
און דער כח צו מגלה זיין דעם טוב פנימי
(עשרה)
,
ביז דעם טוב הנעלם
(אין די חסדים נסתרים"")
אין א תענית וכיו״ב - איז דורך פנימיות התורה.
ווי מ׳זעט עם בפועל,
אז דורך פארשטיין די פנימיות ונשמה פון א זאך,
קען מען דארט זען אויך דעם טוב הנעלם,
אע״פ וואס בגלוי זעט מען דאס ניט,
אדער מ׳זעט גאר פארקערט
(היפך הטוב)
.
ועפ״ז יש לומר,
אז הגם תושבע״ם בכללות איז נתגלה געווארן דורך עבודת האדם למטה,
איז דאם נאכמער בהדגשה אין דעם גילוי פון פנימיות התורה -ווארום בכדי מגלה זיין בחי׳ סתים דאורייתא
(און דורך דעם - דעם סתים דקוב״ה)
,
וואס איז ניט געגעבן געווארן
ש״פ חוקת,
יו״ד תמת
בגלוי למטה - דארף מעז אנקומען דוקא צו דער יגיעה פון עבודת האדם
[ע״ד ווי דער אויפטו פון לוחות שניות לגבי לוחות ראשונות,
ובכלל - פון תושבע״ם לגבי תושב״ב]
.
וואט דאם איז איינער פון די טעמים אויף דעם וואם דער גילוי פון פנימיות התורה
(די ג׳ מוחין
(קיני קניזי וקדמוני)
וואס קומען צו לעתיד לבוא)
קומט דוקא דורך דער עבודה ב״אריכות הגלות הזה"
(שלא בערך לענגער ווי גלות מצרים וואט האט געבראכט דער גילוי פון תורה הנגלית בא מ״ת)
יי,
ומעין זה
("טועמי׳ חיים זכו" 2 )
אין די דורות האחרונים
(דוקא)
פון גלות,
אנהויבנדיק פון "מצוה לגלות זאת החכמה" בזמן האריז״ליי,
און דערנאך באופן פון "יפוצו מעינותיד חוצה" דורך דעם בעש״ט",
און דערנאד-בהתלבשות אין חכמה בינה ודעת
(באופן פון יתפר־ נסוף 8 )
דורך תורת חסידות חב״ד פון דעם אלטן רבי׳ן און רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו,
און בכל דור ודור - קומט צו מערער און מערער אין דעם גילוי פון פנימיות התורה און
(נאכמער -)
סודות התורה
(כדלקמז4
דלכאורה,
קען מען פרעגן: וויבאלד אז מדור לדור קומט צו אין דער ירידת הדורות,
"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים,
ואם ראשונים בני אנשים אנו וכו׳״”,
ועאכו״ב אין די דורות האחרונים
פון עקבתא דמשיחא” - ווי קומט עם אז דוקא דעמולט ווערט נתגלה,
ובהרחבה,
פנימיות התורה,
מער ווי אין די דורות הראשונים?!
איז דער ביאור אין דעם: דוקא דורך דער עבודה למטה איז מען מגלה די ענינים סתומים
(מער ווי ס׳איז דא בגילוי מצ״ע)
.
ע״ד האמור לעיל,
אז דוקא דורך עבודת האדם ווערט דער גילוי פון די ג׳ מוחין
(עשר ארצות/ די ענינים וואס זיינען ניטא בגלוי איו דער בריאה מצ״ע
(אפילו זייענדיק א בריאה של הקב״ה/ ביז דער עילוי פון "אלה תולדות פרץ",
שלמעלה פון "אלה תולדות השמים והארץ בה־ בראם".
ועד״ז איז פארשטאנדיק,
אז דוקא דורך דער עבודה אין חושך הגלות,
ובפרט בדורות האחרונים - וואס דער חושך רופט נאכמער ארויס עבודת האדם - ווערן נתגלה די מעינות פון פנימיות התורה״י.
און דעריבער קומט אין דעם צו בכל דור דור,
דוקא דורך דער ירידה שבכל דור.
י.
דערמיט וועט מען פארשטיין די שייכות פון דעם שבת,
עשירי בתמוז,
מיט דעם חג הגאולה:
ס׳איז ידוע אז דורך דער מאסר וגאולה פון י״ב־י״ג תמוז איז צוגעקומען אין הפצת המעינות חוצה,
ביז אז דאס
(דער מאסר וגאולה)
האט געבראבט די יציאה פון דעם בעל הגאולה ממדינה ההיא,
און לאחרי השתלשלות - זיין קומען אין "חצי כדור התחתון",
וואס דאס האט צוגעגעבן אין דעם גילוי פון פנימיות התורה,
באופן פון הפצה אפילו
ספר השיחות - ה׳תגש״א
לגבי ההפצה בדורות שלפני זה,
ביז אז דאס דערגרייכט בכל קצוי תבל,
ביז אין חוצה שאין חוצה ממנויי.
און דער גילוי פון פנימיות התורה ווערט נמשך באופן פון פעולה נמשכת
(פון זמן הגאולה)
- דורך די תלמידים ותלמידי תלמידיו פון דעם בעל הגאולה,
כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
וואט ״הנשיא הוא הכל״״״׳ - ער גיט כח צו אלע אידן
("הכל")
פון דעם דור,
ובפרט דורך תלמידיו וואט האבן זוכה געווען אים זען בעיני בשר פנים אל פנים
(נוסף לזה וואט ביי אלעמען איז "מזלייהו חזי""")
,
וואט ראיית פני הצדיק ונשיא הדור פועל׳ט אין די רואים,
ביז אז אין זיי איז ניכר און שפיגלט זיך אפ דאם וואט זיי האבן געזען,
כולל ולכל לראש - אין זייער עבודה פון "יפוצו מעינותיך חוצה",
ובאופן אז דאס איז הולך ומתפשט משנה לשנה,
ובפרט אין די שנים הכי אחרונות - ווי מ׳זעט בפועל,
אז אין די לעצטע יארן האט מען זוכה געווען אז מ׳האט אפגעדרוקט און מ׳דרוקט ווייטער א ריבוי גדול פון מאמרי חסידות וואט זיינען ביז איצטער געווען בכתב־יד ובגלוי נאר ליחידי סגולה,
ביז אויך ענינים וואט זיינען ביז איצטער געווען גנוזים פאר אלעמען,
און דוקא איצטער דרוקט מען זיי און זיי ווערן נתפרסם לכל
-
[ואשרי חלקם וגדול זכותם פון די אלע און פון יוצאי חלציהם שי׳ וואס האבן זיך מתעסק געווען און זיינען ממשיך מתעסק זיין אין הדפסת הספרים,
דורך סיוע בממונם,
אדער טירחא בגופם וכיו״ב]
.
-
און דער גילוי פון פנימיות התורה און סודות התורה - גיט דעם כח אויף מגלה זיין אין וועלט אויך די ענינים וואם זיינען למעלה פון גדרי העולם
(בחי׳ עשר)
,
כידוע 2 "׳ אז דורך גילוי תורת חסידות חב״ד בכלל,
וואם גיט צו פארשטיין חסידות בשכל האדם ביז אין שכל פון נה״ב,
ובפרט ווי ס׳איז אין דעם צוגע־ קומען בדורות האחרונים,
באקומט מען א כח מיוחד צו מאכן פון עניני העולם כלים צו אלקות,
ביז אז דער וועלט זאל ווערן א דירה לו יתברך בתחתונים - אז אין מציאות העולם
(שבעה)
זאל זיין דער גילוי פון אלקות שלמעלה מעולם
(עשרה/ ביז עצמותו ית׳.
און אין דעם קומט צו נאכמער בקביעות שנה זו,
ווען דער חג הגאולה ווערט געבענטשט פון דעם שבת עשירי בתמוז,
וש״פ חוקת - וואם באדייט דעם חיבור פון ביידע ענינים פון שביעי און עשירי
(רצוא ושוב/
(אלקות שב)
עולם און אלקות שלמעלה מעולם.
ביז אז דאס ווערט א הכנה מיד צו דער גאולה האמיתית והשלימה
[כידוע 4 " אז דורך הפצת המעינות חוצה ברענגט מען "אתי מר" דא מלכא משיחא/ ווען עם וועט זיין שלימות החיבור פון שביעי און עשירי: סיי די מעלה ושלימות העולם ווי זי איז מצד הבריאה
(בשבעת ימי בראשית/ און סיי דער חידוש אין שלימות הבריאה וואט ווערט אויפגעטאן דורך עבודת האדם - "אלה תולדות פרץ",
און חיבור שתי המעלות יחד.
יא.
פון יעדער זאך דארף מען ארויס־ נעמען א לימוד און הוראה פרטית אין עבודת השם
(כתורת הבעש״ט הידועה 2 "׳/
ש״פ חזקת,
יז״ד תמח
ועאבו״ב פון א קביעות ע״פ תורה - דער חיבור פון א יום בשבוע און א יום בחודש,
ובפרט ביום זה - יום השביעי בשבוע און יום העשירי בחודש.
איינער פון די לימודים אין דעם:
בכל יום דארף בא יעדער איד זיין א צווייענדיקע עבודה -
(א)
די עבודה פון "ימי השבוע",
ער זאל אויפטאן אין מציאות העולם,
און דארט מגלה זיין אלקות,
(ב)
די עבודה פון "ימי החודש",
ער זאל אויפטאן א חידוש אין דער בריאה,
מער וויפל זי פארמאגט מצ״ע.
די צוויי עבודות זעט מען אין דעם סדר פון א אידן בכל יום,
און גלייך בתחלת היום: אין "מודה אני לפניך"
(וואט א איד זאגט מיד כשניעור משנתתי")
גיט ער אפ הודאה אויף צוויי זאבן:
(א)
״שהחזרת בי נשמתי״ - אז דער אויבער־ שטער האט אים אומגעקערט זיין נשמה
(וואם ער האט געהאט נעכטן,
אייערנעכטן וכו׳)
.
דאם הייסט,
אז דאס איז פארבונדן מיט דעם סדר "טבעי" ווי דער אויבער־ שטער פירט זיך מיט יעדן אידן
(ועד״ז מיט יעדן מענטשן)
בכל בוקר.
און בהתאם לזה איז אויד די עבודה פון א אידן - אז ער מוט זיין עבודה ע״ד הרגיל,
בסדר הטבע.
(ב)
"רבה אמונתך" באדייט א גילוי אלקות וואס איז "רבה",
למעלה ממדידה והגבלה
(פון דעם סדר טבעי ורגיל)
.
און דאס דארף ארויסרופן ביי א אידן - מדה כנגד מדה - אן עבודה באופן פון "רבה",
למעלה מרגילות שלו.
בכללות יותר שפיגלן זיך א9 די צוויי ענינים איו המשך פון ברכות השחר: פריער זאגט מען ברכות וואם ויינען פאר־ בונדן מיט דעם אופן ווי דער אויבער־
שטער פירט אן מיט דער וועלט
(בלבושי הטבע)
- "הנותן לשבוי בינה להבחין בין יום ובין לילה",
"פוקח עורים",
"מתיר אסורים",
וכו׳ 5 "׳.
דערנאך זאגט מען ברכת התורה
(און בהמשך לזה זאגט מען חלקים פון תושב״כ און תושבע״פ)
- וואט תורה קדמה
(במעלה)
לעולם"".
אזוי אויך זיינען דא ביי א אידן בכללות צוויי אופני עבודה,
אנהויבגדיק בא זיך אליין
(עולם קטן זה האדם)
- די עבודה פון בירור הגוף וחלקו בעולם,
וואם איז פארבונדן מיט די הגבלות פון טבע העולם
(שביעי)
,
און די עבודה פון גילוי הנשמה,
און עבודה בלימוד התורה וקיום המצוות,
וואס איז העכער פון הגבלת העולם
(עשירי)
.
ווי פארשטאנדיק אויך בפשטות: אפילו א קליין קינד פארשטייט אז ער האט צוויי חלקים - א גוף און א נשמה.
זיין גוף ווערט באלעבט בדרך הטבע דורך עסן און טרינקען,
און פירט זיך ככלל אויף לויט דעם נאטירלעבן סדר פון דער וועלט.
און זיין נשמה איז באהאלטן מצ״ע
(ער זעט איר ניט מיט זיינע אויגן)
,
אבער ער פילט און פארשטייט אז ער האט אין זיך א איבער־גוף כח
(רוחני)
וואס בא־ לעבט אים.
דער קינד פארשטייט אויך,
אז זיין גוף - זייענדיק א גשמיות׳דיקע זאך,
וועלכע ער זעט בגלוי בעיניו - איז בא־ גרענעצט אין א באשטימטער מאס,
און פאדערט א באשטימטע מאס עסן און טרינקען בכדי ער זאל לעבן.
משא״כ זיין נשמה - וועלכע איז רוחניות
(חלק אלוקה ממעל ממש 6 "׳)
- האט ניט גשמיות׳דיקע
ספר השיחות - ה׳תנש״א
באגרענעצונגען.
און דעריבער פאר־ שטייט ער,
אז די עבודה וואט ער טוט מיט זיין גוף,
אז דער גוף זאל דינען דעם אויבערשטן - איז פארבונדן מיט די הגבלות פון דעם גוף און פון דער וועלט.
און די עבודה וואט ער טוט מיט זיין נשמה,
איז אן די הגבלות.
אזוי אויר אין דער נשמה עצמה -זיינען דא דרגות,
ובכללות - צוויי דרגות: פנימיות הנשמה וחיצוניות הנשמה.
ע״ד ווי אויך א קינד פארשטייט,
אז אין די זאכן וואט זיינען אים נוגע בנפש - זיינען דא זאכן נוגע אין פנימיות נפשו
(און ער לויפט נאך זיי גאר שטארק)
,
און זאכן וואט זיינען נוגע נאר בחיצוניות נפשו
(ער לויפט זיי ניט נאך,
ביז אז ער קען אויף זיי אמאל פארגעטן)
.
אזוי אויר אין זיין עבודה מיט די צוויי חלקים אין נשמה -איז חיצוניות הנשמה פארבונדן מיט א מדידה והגבלה,
בערך צו דער עבודה פון פנימיות הנשמה,
וועלכע איז למעלה ממדידה והגבלה.
עד״ז אויך אין דער עבודה פון א אידן אין תורה ומצוות עצמם - איז דא דער אונטערשייד צווישן גופא דאורייתא
(נגלה דתורה)
,
וואט האט א מדידה והג־ בלה" 1 ,
און נשמתא דאורייתא
(פנימיות התורה)
,
וואט איז למעלה ממדידה והגבלה""׳.
און אזוי אויך אין פנימיות התורה גופא - איז דא נשמתא דאורייתא
(רזין)
און נשמתא דנשמתא דאורייתא
(רזין דרזין)
""׳.
ועד״ז אין מצוות איז דא דער גוף המצוה - מעשה המצוה,
און די נשמה פון
דער מצרה - כוונת המצרה
(ועד״ז קיום המצוה באופן פון לפנים משורת הדין)
.
און אין די אלע ענינים האט מען דעם לימוד הנ״ל - אז בכל יום ויום דארפן זיין ביידע עניני עבודה,
און חיבור שניהם יחד - סיי די עבודה מיט דער גוף און טיי מיט דער נשמה,
סיי בלימוד נגלה דתורה און טיי בלימוד פנימיות התורה,
סיי קיום מעשה המצוות און סיי כוונת המצוות,
און באופן אז מ׳טוט זיי ביידע צוזאמען.
יב.
ובנוגע לפועל - ובפרט שטייענ־ דיק בסמיכות צו דעם חג הגאולה פון י״ב־ י״ג תמוז,
ווען ס׳איז צוגעקומען א הוספה וחידוש אין הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה - איז מען מציע:
נוטף צו די שיעורים הקבועים בלימוד התורה וואט יעדערער האט בכל יום -זאל מען צוגעבן בכל יום
(כל חד לפום שיעורא דילי׳)
א לימוד מיוחד צו לערנען אן ענין אין נגלה דתורה און אן ענין אין פנימיות התורה״״ - עכ״פ איין ענין לעיונא אין יעדערן פון זיי,
ובמיוחד - אן ענין וואט איז כולל דעם חיבור פון נגלה און חסידות צוזאמען,
ד.
ה.
סיי דער פירוש הפשוט בזה ע״פ נגלה צוזאמען מיט דעם ביאור בזה בפנימיות הענינים.
ווי מ׳גע־ פינט עם במיוחד אין דברי תורת רבותינו נשיאינו וואט ווערן געדרוקט בפרט לאחרונה.
אזוי אויר זאל מען צוגעבו אין קיום המצוות בהידור,
און בהדגשה - דורך מוסיף זיין אין כוונת המצוה,
אז מ׳זאל
ש״פ חוקת,
יו״ד תמוז
געבן א ספעציעלע הדגשה אז צוזאמען מיט קיום המצוה בפועל זאל אין דעם אויך זיין
[אפילו בנוגע צו מצוות וואו די כוונה איז ניט לעיכובא]
די כוונת המצוה כשלימות
(כל חד לפום שיעורא דילי׳)
,
אוו אויר איו - קיום המצוות באופן פון לפנים משורת הדין.
כולל ובמיוחד איו מצות הצדקה -וואט הגם אז אין צדקה איז ניט נוגע כוונת הנותן,
איז אבער ידוע אז די מצוה איז מער בשלימות בשעת מ׳טוט עם בסבר פנים יפות וכו׳יי׳.
זאל מען זען מוסיף זיין סיי אין נתינת הצדקה בפועל
(בכמות)
,
צוזאמען מיט א הוספה אין דער "נשמה" פון דער מצוה - די כוונה,
און דעם סבר פנים יפות.
ועד״ז אייר אין צדקה בדיבור - דורד געבן א צווייטן אן עצה טובה,
און רעדן גוטס אויף א צווייטן,
און צדקה במחשבה - דויד טראכטן גוט אויף א צווייטן.
ובכל זה - איז נוסף צו אליין טאן אין דעם,
זאל מען משפיע זיין אין דעם אויר אויף אנדערע,
ביז "ואהבת לרעד כמור" 2 ",
אז זיי זאלו אויר אזוי טאן בכל הפרטים הנ״ל.
יג.
ובקשר מיט דעם חג הגאולה עצמו - זאל מעו אויר מאכן די אלע פאסיקע הכנות צו איינארדענען התוועדויות בקשר מיט דעם חג הגאולה בכל מקום ומקום ביום המתאים לפי תנאי המקום -צי אין דעם טאג פון י״ב תמוז,
אדער י״ג תמוז,
אדער אין ביידע טעג,
אדער אויר -אין די ימים שלאחרי זה.
ובפרט ביום השבת,
און התוועדויות וואו כו״כ מישראל קלייבן זיר צוזאמעז,
ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזקי ״ - אין אננע־ מען החלטות טובות איו מוסיף זיין אין ענינים פון אידישקייט,
תורה ומצוותי׳,
און בפרט - אין הפצת התורה והיהדות,
והפצת המעינות חוצה.
ויהי רצון,
אז תיכף ומיד ממש,
נאד פאר דעם חג הגאולה,
ועאכו״כ פאר דעם טאג פון שבעה עשר בתמוז - זאל שוין קומען די גאולה,
אזוי אז לפני פון דער התחלה פון די "בין המצרים" וועט זיין יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו - עס וועט זיין בפשטות ביאת המשיח והתפשטות המשיח,
"מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו׳,
ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה,
וילחם מלחמת ה"׳,
ויעשה ויצליח ויבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל - בפס״ד הרמב״םי•",
און דאס אלעס ווערט אין אן אופן פון -
(רמב״ם ר״ת)
"רבות מופתי בארץ מצרים"*",
אז נאך זייענדיק אין מיצרים וגבולים פון גלות,
ווערן נתגלה "רבות מופתי",
עס ווערט "ר ט ת מופתי",
אזוי אז בשעת מ׳פרעגט א אידן: וואם איז געווען דער לעצטער מופת וואס ער האט געזען? ענטפערט ער: וואס עפעם דער לעצ־ טערי! עס זיינען דא און עס וועלן נאך זיין "רבות מופתי",
וואם "רבות" בלשון התורה מיינט מערער און מערער,
ביז בלי הגבלה.
ביז תיכף די גאולה האמיתית והשלימה,
כמ״ש "כימי צאתך מארץ מצרים
113)
לשון הכתוב - ישעי׳ מא,
ו.
114)
הל׳ מלכים ספי״א.
115)
בא יא,
0.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אראנו נפלאות" 6 ",
נפלאות אויר בערך פון די נפלאות אין מצרים״! _ ס יי באיכות הנפלאות און סיי בכמות הנפלאות.
והקיצו ורננו שוכני עפרי",
און דער בעל הגאולה בתוכם ובראשם,
צוזאמען
מיט אלע אידן - נשמות בריאות בגופים בריאים - ובנערינו ובזקנינו ובבנינו ובבנותינוי",
פליען עם ענני שמיא"" אין ארץ הקודש,
אין ירושלים עיר הקודש,
להר הקודש,
ולבית המקדש השלישי,
מקדש אדנ״י כוננו ידידי".
116)
מיכהז,
טו.
117)
ראה ארה״ת נ״ך עה״פ שם.
118)
ישעי׳כו,
יט.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
משיוזות ש״פ בלק,
י״ז
(טוב)
תמוז ה׳תנש״א
א.
ענינו המיוחד של יום השבת שחל בו שבעה עשר בתמוז
(שהצום נדחה 6 )
-יש לבאר בב׳ אופנים:
א)
בפשטות: כיון שיום השבת אסור בתענית,
ועאכו״ב תענית הקשורה עם ענינים בלתי־רצויים
("ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהף 6 / שהרי שבת "איו עצב בה" 5 ,
ויתירה מזה,
שיום השבת הוא יום של שמחה
("וביום שמחתכם אלו השבתות"*)
ותענוג
("וקראת לשבת עונג״ 5 )
- נדחית התענית מפגי השבת ליום ראשון שלאחרי השבת?
ב)
ובעומק יותר אולי י״ל: דחיית התענית מפני יום השבת היא
(לא רק דחי׳ ליום אחר,
אלא גם ובעיקר)
נתיגת־כח לדחייתו וביטולו מכל וכל,
כפי שמצינו ב״תשעה באב שחל להיות בשבת.
.
ודחינוהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה״י
(ועאכו״כ בנוגע לשבעה עשר בתמוז" שאינו חמור כתשעה באב,
שהרי
מעיקר הדין כש״אין גזרת המלכות ואין שלום,
רצו מתענין רצו אין מתענין",
מלבד תשעה באב "הואיל והוכפלו בו צרות״י)
,
ועד להדחי׳ שבימות המשיח" 6 ,
כפס״ד הרמב״ם" ש״כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח",
ויתירה מזה,
כפי שמוסיף "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה,
שנאמר" כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וגו׳ יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבר׳.
ויש לומר,
שמעיז זה
(ביטול הצום והפיכתו לששון ולשמחה)
נעשה ביום התענית שחל בשבת - שלא זו בלבד שהתענית בטל,
אלא שמתהפך לשמחה ותענוג דידם השבת.
ובסגנון אחר קצת: היחס דיום התענית ליום השבת הוא בב׳ אופנים:
(א)
שלילת העניו הבלתי־רצוי דיום התענית,
שאינו שייך בשבת ונדחה מפניו למחרתו,
(ב)
הדגשת הענין החיובי דיום התענית שישנו גם כשחל בשבת
(ואדרבה,
ביתר שאת וביתר עוז)
- שמתהפך לששון ולשמחה.
ב.
וביאור הענין:
יום התענית - בחיצוניותו הו״ע בלתי־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
רצוי,
עינוי שהוא היפך הרצון והעונג,
אבל בפנימיותו הו״ע טוב,
כלשון הכתובי׳ "יום רצון לה׳".
ובפרטיות יותר בנוגע ל״צום הרביעי",
הראשון מד׳ ימי הצומות המפורשין בקבלה
("צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי״־׳)
- שבחיצוניותו הו״ע בלתי־רצוי הקשור עם החורבן והגלות,
אבל בפנימיותו הו״ע טוב,
כמרומז גם בהקביעות ד״צום הרביעי" ביום שבעה עשר בחודש,
בגימטריא "טוב"",
ועד ל־ שלימות הטוב בגאולה 5 ׳
(האמיתית סה־ שלימה,
כיון שהכוונה והתכלית דכללות ענין החורבן והגלות אינו אלא כדי לבוא להעילוי והשלימות דהגאולה
(האמיתית והשלימה)
,
היינו,
שהגלות הו״ע חיצוני,
ופנימיותו היא הגאולה.
ועפ״ז יש לבאר מ״ש בגמרא"׳ בפירוש הכתוב "צום הרביעי וגו׳ יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה גו"׳,
"קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה,
בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה,
אין שלום צום״ - ד־ לכאורה אינו מובן: איך יקרא יום אחד בשמות הפכיים לגמרי,
"צום" ו״ששון ושמחה״ - אלא כיון שכוונת ותכלית
(הפנימיות ד)
ה״צום" היא הפיכתו ל״ששון ושמחה" שבאה לאחרי וע״י החורבן והגלות: אלא שבזמן הגלות מודגש בעיקר
ענין הצום
(״אין שלום - צום)
",
ובהגאולה יתגלה ענינו האמיתי,
"ששון ושמחה"
("בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה")
.
ג.
ומעין זה - ביום התענית שחל בשבת:
כיון שיום השבת הוא יום רצון 7 ׳,
"חמדת ימים אותו קראת""׳,
ועד שקשור עם הגאולה,
כמודגש בשירו של יום,
"מזמור שיר ליום השבת,
מזמור שיר לעתיד לבוא,
ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״״׳ - לכן,
כשחל בו יום התענית,
לא שייך בו ענין ה״צום" הקשור עם החורבן והגלות,
כי אם הענין ד״ששון ושמחה" הקשור עם הגאולה.
וענין זה מודגש בהאכילה ושתי׳ ביום התענית שחל בשבת,
שמצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי״׳״־,
״דגים גדולים.
.
בשר ויין"׳־,
"תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם״־־
(בשר שמן ויין ישן 3 ־)
- שבזה מודגש לא רק שלילת העינוי דהעדר האכילה ושתי׳,
הענין הבלתי־רצוי דיום התענית,
אלא גם
(ובעיקר)
השמחה והתענוג שבאכילת בשר שמן ושתיית יין ישן
(שאולי י״ל שביום התענית שחל בשבת צריך להוסיף בזה יותר מבכל שבתות השגה,
כדי לשלול הקס״ד של מיעוט בזה בגלל יום התענית 4 ־)
,
הענין הטוב דיום
ש״פ בלק,
י״ז
(טוב)
תמוז
התענית,
שמתהפך ליום טוב לששון ולשמחה.
ויש לומר,
שבאכילת דגים גדולים ובשר שמן ושתיית יין ישן בסעודת שבת שחל בו יום התענית
(שאולי כנ״ל י״ל שצריך להוסיף בזה יותר מבבל שבתות השנה)
מרומזת גם הסעודה שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים
("ועמך כולם צדיקים" 25 )
לעתיד לבוא,
שבה יאכלו מבשר הלויתן ושור הבר וישתו יין המשומר",
אשר,
נוסף על הענינים הרוחניים המרומזים בזה שנתבארו בדרושי חסידות",
תהי׳ גם סעודה גשמית,
כידוע" 2 ששלימות השכר דימות המשיח
(כשיבטלו הצומות ויהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים)
אינו בגן עדן,
ש״אין בו לא אכילה ולא שתי׳״י־
(מעין ודוגמת יום התענית)
,
אלא בעולם התחי׳
(שנקרא בכ״מ "עולם הבא״״י)
,
לנשמות כגופים דוקא,
ועד שהנשמה תהי׳ ניזונית מן הגוף 1 .
ובפרט שבהמשך לסעודות יום השבת ישנה גם סעודת מלוה מלכה במוצאי שבת,
שכיון שקשורה עם כבוד השבת
("ללוות את השבת ביציאתו דרך כבוד כמו בכניסתו" 52 )
יש להקפיד בזה גם במוצאי שבת י״ז בתמוז,
ואולי י״ל עוד יותר מבכל מוצאי שבת 4 - 5 - שלהיותה "סעודתא דדוד מלכא משיחא"•■ 5 ,
מודגשת בה ביותר השייכות לימות המשיח,
שיבטלו הצומות ויהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ד.
ויש לקשר ענין זה
(הנתינת־כח דיום השבת לדחיית וביטול "צום הרביעי" והפיכתו ליום טוב ויום ששון ושמחה בימות המשיח)
עם פרשת השבוע,
פרשת בלק:
מהענינים המיוחדים שבפרשת בלק
(ובפרט בחלק הפרשה השייך במיוחד ליום השבת)
שבה נתפרש בתורה ע״ד ביאת המשיח - כפס״ד הרמב״ם 55 "המלך המשיח.
.
התורה העידה עליו.
.
בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים,
במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם,
ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל
[באחרונה]
.
ושם הוא אומר 56 אראנו ולא עתה זה
ספר השיחות - ה׳תנש״א
דוד,
אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח,
דרך כוכב מיעקב זה דוד,
וקם שבט מישראל זה מלך המשיח.
ומחץ פאתי מואב זה דוד.
.
וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח.
.
והי׳ אדום ירשה זה דוד.
.
והי׳ ירשה וגו׳ זה המלך המשיח".
ויש לומר,
שבזה שהתורה העידה על משיח "בפרשת בלעם",
שבה מודגש ש״לא אבה ה׳ אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה׳ אלקיך לך את הקללה לברכה"",
מרומזת הפיכת הגלות לגאולה,
הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים 1 '.
ועד״ז בפרשה שמתחילין לקרוא במנחת שבת,
פרשת פינחס - "פינחס זה אליהו"",
מבשר הגאולה.
ובפרטיות יותר - בנוגע לתוכן הפרשה:
מנין בנ״י" 4 ,
"שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה גו׳״ 41 -שקשור ורומז גם למנין העשירי דכל בנ״י,
כדאיתא במדרש 42 "כעשרה מקומות נימנו ישראל.
.
ואחד לעתיד לבוא,
שנאמר 4 ■ 4 עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה"
(ע״י משיחא 44 ,
או ע״י הקב״ה בעצמו 45 )
.
חלוקת הארץ,
"לאלה תחלק הארץ בנחלה גו׳ לרב תרבה נחלתו גו׳ אך
בגור ל יחלק את האר ץ גו ׳״״ _ שכיון שנתפרש רק אופן חלוקת הארץ,
ולא פרטי החלוקה לי״ב שבטים
(כבפרשת מטות ומסעי שלאח״ז)
,
י״ל דזה כולל גם השלימות דחלוקת הארץ בימות המשיח,
ארץ עשר אומות,
שתתחלק לי״ג שבטים 47
(גם לשבט לוי,
"שער לוי אחד"" 4 )
.
וקרבנות המועדים,
פסח שבועות וסוכות" 4
(לאחרי ההקדמה דפרשת קרבן תמיד" 5 דכל יום,
ודיום השבת שקרבנו כפול• 5 )
- שבזה מרומזת הפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים,
שמעלתם תהי׳ גדולה יותר מכל המועדים שבזמן הזה,
שהרי המועדים שבזמן הזה יבטלו לעתיד לבוא 52 "כשרגא בטיהרא" 55 לגבי מעלת הגילויים דימות המשיח,
ועאכו״כ לגבי מעלת הימים טובים שיתחדשו בימות המשיח.
[ויש לומר,
שהצומות שיהפכו למועדים טובים יהיו נעלים יותר גם מימי הפורים שלא יבטלו לעתיד לבוא 52 ,
כמ״ש "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם״ 54 -
ש״פ בלק,
י״ז
(טוב)
תמוז
שהרי החידוש שבהם הוא שלא יבטלו,
היינו,
שגם ביחם למעלת הגילויים דימות המשיח שלמעלה מימי הפורים תהי׳ ניכרת מעלת ימי הפורים,
ובודאי שהימים טובים שיתחדשו בימות המשיח יהיו נעלים יותר מימי הפורים]
.
ה.
ויש להוסיף ולבאר המעלה דיום השבת שחל בו שבעה עשר בתמוז,
התחלת בין המצרים
(ועד״ז יום השבת שחל בו תשעה באב,
סיום בין המצרים)
- לגבי שאר השבתות שבאמצע ימי ביו המצרים:
ידוע 55 ש״ג׳ שבועות בין המצרים בזמן כמו מדבר במקום,
ומקדים רפואה ג׳ שבתות שבהן,
ובכל שבת ב׳ שבתות,
נמצא ו׳
(ג״פ ב׳ שבתות)
פעמים ז׳
(ו׳ ימי השבוע שבהם מאיר מבחי׳ ב׳ שבתות שבכל שבת)
עי״ז מכניעים המדבר מ״ב"
(מ״ב המסעות שבמדבר העמים,
שרומז על כללות זמן הגלות מאה״ק)
,
היינו,
שע״י השבתות געשה התיקון דבין המצרים.
ובענין זה יש חילוק בין השבתות שבאמצע ג׳ השבועות להשבת שבהתחלת
(וסיום)
ג׳ השבועות:
ברוב השנים שהשבתות הם רק באמצע ג׳ השבועות ד״בין המצרים״ - מודגש יותר
(בתחילה ובסוף)
הענין הבלתי־רצוי ד״בין המצרים",
החורבן והגלות,
ובהמשך לזה
(ולאח״ז" 5 )
מודגש הצורך בתיקון,
והתיקון בפועל,
ע״י השבתות שענינם גאולה.
משא״ב בשנים ששבעה עשר בתמוז
(התחלת ג׳ השבועות)
חל בשבת
(וכן תשעה באב,
סיום ג׳ השבועות,
חל בשבת)
- י״ל שעיקר ההדגשה היא על ה״טוב" די״ז תמוז וד״בין המצרים" 5 ,
שה״מיצר" הוא הכנה והקדמה
(ובמילא ה״ה גם בכלל)
לה״מרחב" האמיתי והשלם דגאולה האמיתית והשלימה,
שלכן,
התחלתם וסיומם ביום השבת שענינו גאולה.
ובסגנון אחר קצת: בשבתות שבאמצע ג׳ השבועות
(ברוב השנים)
מודגש בעיקר שלילת העניו הבלתי רצוי ד״בין המצרים" - תיקון החורבן והגלות; ואילו בשבתות שבהתחלת וסיום ג׳ השבועות
(כבקביעות שנה זו)
מודגש בעיקר הענין הטוב ד״בין המצרים״ - שלא נרגש החורבן והגלות,
אלא ההכנה לגאולה.
ו.
ויש לומר,
שמעלת יום השבת שחל בו שבעה עשר בתמוז לגבי השבתות דבין המצרים שלאח״ז,
מודגשת גם
(ובאופן נעלה יותר)
בפרשת בלק:
ובהקדמה - שהפרשיות שקורין בג׳ השבתות דבין המצרים
(ש״המועדים של כל השנה.
.
או תעניות וט׳ באב בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן"" 5 )
הם מטות מסעי ודברים,
ובשנים שמטות מסעי מחוברין,
קורין גם פינחס בבין המצרים,
משא״ב פרשת בלק שלעולם אינה בכלל "בין המצרים",
כי גם כשקורין פרשת בלק בשבת שחל בו י״ז תמוז,
נדחה התחלת "בין המצרים"
("צום הרביעי")
ליום ראשון שלאחרי השבת ששייך לפרשת פינחס.
ומזה מובן שיש חילוק בין אופן הגאולה שבפרשת פינחס
("פינחס זה אליהו")
לאופן הגאולה שבפרשת בלק
ספר השיחות - ה׳תנש״א
(״בפרשת בלעם.
.
נבא בשני המשיחים")
- שהגאולה שבפרשת פינחס,
כיון ששייכת לבין המצרים,
נרגש ומודגש בה בעיקר התיקון דהחורבן והגלות,
משא״ב הגאולה שבפרשת בלק,
כיון שהיחס שלה לבין המצרים הוא באופן שאינה שייכת כ״א למעלה מבין המצרים,
נרגש ומודגש בה בעיקר
(לא התיקון דהחורבן והגלות,
אלא)
מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה,
גאולה בטהרתה
(גם אם לפנ״ז אין מצב של חורבן וגלות 5 )
?
וענין זה מודגש גם באופן שהתורה העידה על ביאת המשיח בפרשת בלעם:
כשהרמב״ם מבאר ש״התורה העידה עליו׳/ מקדים תחילה "שנאמר" 6 ושב ה׳ אלקיך אח שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך ה"/ ואח״ב מוסיף "אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים".
ומהחילוקים שביניהם׳ 6 - שבפסוק "ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך וגו"׳ מודגשת בעיקר הגאולה מן הגלות,
ואילו בפרשת בלעם מודגשת מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה 2 ,
מלכות דוד
(משיח
הראשון)
,
ושלימותה במלכות משיח האחרון שעומד מבניו
(גם ללא גלות/ שהרי בנבואת בלעם לא נזכר ע״ד מעמד ומצב של גלות,
אלא אדרבה,
מעמד ומצב של חירות ועד לשלטון על כל העמים - "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב"׳ 6 ,
"הן עם בלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף גו׳" 4 ,
"וירם מאגג מלכו ותנשא מלכותו" 5 ,
ועד ל״אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו׳",
ש״נבא בשני המשיחים" - שהולך ומוסיף במעלתם ושבחם של ישראל בעילוי אחר עילוי.
ועפ״ז יש לבאר ולהמתיק הטעם להדגשת היציאה ממצרים
("א־ל מוציאם ממצרים" 6 ,
"א־ל מוציאו ממצרים" 7 )
בפרשת ש״נבא בשני המשיחים״ - ע״ד מ״ש" 6 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״״ - שבזה מודגש שהגאולה ע״י מלך המשיח היא לא רק בגלל ההכרח להוציא את בנ״י מכל הגליות,
שנתוספו לאחרי היציאה ממצרים,
אלא גם ובעיקר בתור הוספה ושלימות נעלית יותר מהיציאה ממצרים עד לאופן של "נפלאות"
(גם אילו לא היו הגליות שלאח״ז)
.
וע״ד מ״ש
(בהמשך הפרשיות דבין המצרים)
"אלד,
מסעי
(לשזז רבים)
בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים״״ 7 - שהיציאה מארץ מצרים היא לא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות,
ש״פ בלק,
י״ז
(טוב)
תמוז
אלא גם כל פרטי המסעות במדבר העמים,
עד לירדן ירחו,
שרומו על הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו "דמורח
(ירחו)
ודאין" 71 ,
הם חלק מיציאת מצרים בתכלית השלימות 72 - שבזה מודגשת מעלת ושלימות הגאולה כשלעצמה
(גם לולי הצורך בתיקון החורבן והגלות)
.
ז.
ובכהנ״ל נוסף עילוי מיוחד
(גם לגבי שאר השנים שבהם חל י״ז תמוז בשבת פרשת בלק)
בדורנו זה:
ובהקדמה - שכשם שנתבאר לעיל שבשנים שבהם,
חל י״ז תמוז ביום השבת מודגש בעיקר ה״טוב" שבי״ז תמוז ובג׳ השבועות,
שלא נרגש החורבן והגלות אלא ההכנה לגאולה,
מצד הדגשת עניו הגאולה ביום השבת,
כן הוא גם בכללות הדורות,
שככל שהולכים ומתקרבים יותר לגאולה האמיתית והשלימה,
פוחת והולך הרגש החורבן והגלות שבימים אלה,
ומוסיף והולד הרגש ההכנה לגאולה,
ה־ "טוב" שבי״ז תמוז ובג׳ השבועות.
ובלשון הגמרא בביאור הטעם ש״קרי להו צום וקרי להו ששון ושמחה",
"בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה,
יש גזרת המלכות צום,
אין גזירת המלכות ואין שלום רצו מתענין רצו אין מתענין",
היינו,
שכאשר נחלש תוקף הגלות,
"אין גזרת המלכות",
נחלש תוקף ה״צום"
(כ״א "רצו אין מתענין")
,
ומתקרבים יותר לזמן ש־ "יהיו לששון ולשמחה".
וענין זה מודגש במיוחד בהחידוש שבדורנו זהי• 7 :
במשך כל הדורות שלפנ״ז
(מאז ה־
מאורעות הבלתי־רצויים די״ז תמוז שמהם נשתלשלו גם המאורעות דתשעה באב)
הי׳ חודש תמוז קשור עם ענינים דהיפך השמחה,
חורבן וגלות,
ואילו בדורנו זה נתגלה בחודש תמוז ענין של
(שמחה סגאולה - גאולת כ״ק מו״ח אדמו״ד נשיא דורנו בי״ב־י״ג תמוז
(שעלייתם ושלימותם באופן ד״ויכולו" 74 נעשית ביום השבת י״ז תמוז)
,
וכדברי בעל השמחה והגאולה במכתבו הידוע 75 ש״לא אותי בלבד גאל הקב״ה בי״ב תמוז,
כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק׳,
שומרי מצוה,
וגם את אשר בשם ישראל יכונה",
גאולה דכל בנ״י,
הקשורה גם עם הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו "כיון דשם גאולה עלה" 76 ,
ובפרט שעי״ז התחיל שלימות הענין דיפוצו מעינותיך חוצה גם בחצי כדור התחתון,
ובאופן שממנו מתפשטים המעיינות בכל קצוי תבל,
שזוהי ההכנה הכי אחרונה לביאת משיח צדקנו 77 .
וההסברה בזה - שכיון שע״פ כל הסימנים שבדברי חז״ל אודות דרא דעקבתא דמשיחא,
דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות מבמילא)
דור הראשון של הגאולה,
לכן,
גם בבוא הזמן שאירע החורבן והגלות
(החל מי״ז תמוז)
מודגש בעיקר
(לא תיקון העניו הבלתי־רצוי שבזה,
אלא)
ה״טוב" שבדבר,
שזוהי ההכנה לגאולה האמיתית והשלימה.
ובכל זה ניתוסף עוד יותר ע״י שלימות העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בחצי כדור התחתון
ספד השיחות - ה׳תנש״א
(כתוצאה מהגאולה די״ב־י״ג תמוז)
במשך יובל שנים,
אשר,
אם בהתחלת תקופה זו יצא ב״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו בהכרזה "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה",
והעיד שכבר סיימו כל עניני העבודה,
וצריכים רק "לצחצח הכפתורים",
ויתירה מזה,
שכבר סיימו גם "צחצוח הכפתורים׳/ וצריכים רק לעמוד הכן
("עמדו הכן כולכם")
לקבל פני משיח צדקנו,
הרי בסיומה של תקופה זו,
בודאי ובודאי ללא כל ספק וספק ספיקא שכבר הגיע זמן הגאולה,
ובלשון חז״ל״י "כלו כל הקיציף׳ וגם ענין התשובה
(כהמשך המאמר "ואין הדבר תלוי אלא בתשובה")
הי׳ כבר בשלימות,
כולל גם השלימות ד־ "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא״”,
מצד ניצוץ משיח שבכאו״א מישראל״״ -הרי כיון שנמצאים בסמיכות ממש לגאולה האמיתית והשלימה,
נרגש ומודגש ביותר וביותר ה״טוב" די״ז תמוז וד״בין המצרים",
שעי״ז באים להעילוי והשלי־ מות דגאולה האמיתית והשלימה׳".
ח.
וחידוש נוסף בדורנו זה.
גופא -בשנה זו:
נוסף לכך שנמצאים בסמיכות ממש
לגאולה האמיתית והשלימה,
הרי,
שנה זו היא "
(תהא)
שנת נפלאות אראנו"
(כהר״ת דמנין השנה שנתפשט בתפוצות ישראלי השגה שבה יקויים היעוד "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
וכבר ראו בפועל "נפלאות" המעידים שזוהי ה״שנה שמלך המשיח נגלה בו",
ועד ל״שעה שמלך המשיח בא.
.
והוא משמיע להם לישראל ענוים הגיע זמן גאולתם"
(כדברי הילקוט שמעוני 1 "^ ועד להכרזה ש״הנה זה
(המלך המשיח)
בא""",
שכבר בא,
היינו,
שעומדים כבר על סף התחלתה ימות המשיח,
על סף התחלת הגאולה,
ותיכף ומידהמשכתהושלימותה.
וכיון שכן,
בודאי שבי״ז תמוז
(שחל בשבת)
ובכל ג׳ השבועות ד״בין המצרים" בשנה זו מודגש ענין הגאולה,
ולא רק ההכנה לגאולה,
אלא שהגאולה באה בפועל ממש ביום הש״ק זה,
עוד לפגי התחלת
(בין ה)
מצרים,
ובמילא,
יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ט.
ומזה מובן שבימי בין המצרים דשנה זו צריך להיות "שטורעם" מיוחד ביתר שאת וביתר עוז בכל הקשור ללימוד עניני גאולה ומשיח ובנין ביהמ״ק השלישי:
ידוע ומפורסם בתפוצות ישראל מכו״ב שנים ע״ד המנהג שבימי בין המצרים מוסיפים בלימוד התורה בעגיני בית הבחירה 4 ",
על יסוד דברי המדרש 5 " "בא וראה כשהקב״ה מראה ליחזקאל את צורת הבית מה הוא אומר,
הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את
ש״פ בלק,
*"ז
(טזב)
תמח
ו 69
תכנית 6 *,
אמר יחזקאל לפני הקב״ה,
רבש״ע,
עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית.
.
וכי יכולין הן לעשות,
הניח להם עד שיעלו מן הגולה,
ואח״כ אני הולך ואומר להם,
א״ל הקב״ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בנין ביתי בטל.
.
גדול קרייתה בתורה כבנינה,
לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה,
ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית".
[וצריך עיון בנוגע להתחלת הלימוד בעניני בית הבחירה בי״ז בתמוז שחל בשבת - האם השבת דוחה את כללות הזמן דבין המצרים,
והתחלת בין המצרים בקביעות כזו היא ביום ראשון,
או שהשבת דוחה רק את הצום,
והעניגים הבלתי־ רצויים דבין המצרים 7 "]
.
וע״ם האמור לעיל שבשנה זו במיוחד
(נוסף על ההדגשה המיוחדת שבכללות דורנו זה)
מודגש רק ה״טוב" די״ז תמוז וד״בין המצרים",
כיון שעומדים על סף הגאולה שבאה תיכף ומיד ממש,
מובן,
שלימוד הלכות בית הבחירה בשנה זו צריך להיות באופן אחר לגמרי:
לכל לראש - שהלימוד הוא לא מצד
התגברות רגש האבילות וההשתדלות לתקן החסרון דחורבן ביהמ״ק,
אלא
(גם לולי החורבן)
מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשליחות דביהמ״ק השלישי,
עליו נאמר"" "גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון",
גדלות שלא היתה מעולם
(לא בבית שני,
ולא בבית ראשון,
ולא במשכן שעשה משה/ ובמילא לא הי׳ בה חורבן,
ובאה באופן של הוספה ושלימות על מעלת המשכן,
בית ראשון ובית שני
(ולא רק באופן שמחזירים דבר שהי׳ מקודם שנלקח בתורת "משכוד׳”)
.
ועוד ועיקר - שהלימוד הוא מתוך ידיעה והברה בוודאות גמורה שאין זה "הלכתא למשיחא",
בי אם,
הלכה למעשה בפועל ברגע שלאח״ז,
כיון ש״מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל
(כבר עתה למעלה,
ותיכף)
יגלה ויבוא משמים"־* ברגע כמימרא!
וע״ד המדובר בתקופה האחרונה יי בנוגע להוספה המיוחדת בלימוד התורה בעניני גאולה ומשיח 2 * - לא
(רק)
בתור "סגולה" למהר ולקרב ביאת המשיח והגאולה,
אלא
(גם ו)
בעיקר כדי להתחיל "לחיות" בעניני משיח וגאולה,
"לחיות עם הזמן" דימות המשיח,
עי״ז שהשכל נעשה
ספד השיחות - ה׳תנש״א
ממולא וחדור בהבנה והשגה בעניני משיח וגאולה שבתורה,
ומהשכל מתפשט וחודר גם ברגש הלב,
ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה,
שעומדים על סף הגאולה,
ומראים באצבע ש״הנה זה
(המלך המשיח)
בא".
י.
ויש להוסיף בביאור הצורך והמעלה דלימוד התורה בעניני משיח וגאולה ובנין ביהמ״ק השלישי ככניסה להתחלת ימות המשיח - ובהקדמה:
אף שאמרו חז״ל” שמשיח בא "בהיסח הדעת",
אין זה בסתירה ח״ו למחשבה והתבוננות באופן של "דעת"
("שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק"")
בעניני משיח וגאולה
[ולכל לראש המחשבה וההתבוננות לידע ולהכיר שעומדים כבר בהכניסה לימות המשיח,
"הנה זה בא",
כיון שכבר כלו כל הקיצין,
וכבר עשו תשובה,
וסיימו כל עניני העבודה כשלימות,
ככל פרטי הדברים האמורים לעיל
(ס״ז־ח)
]
- כי,
"היסח הדעת" פירושו "למעלה מן הדעת״יי,
היינו,
שלאחרי שענין זה חודר בדעתו
(ע״י המחשבה וההתבוננות כו׳)
,
ה״ז נעשה אצלו באופן שמהיסח הלמעלה מן הדעת.
ובנוגע לפועל - למרות ה״שטורעם" שבדבר בתקופה האחרונה בשנה זו,
תהא שנת נפלאות אראנו,
לאחרי ראיית הנפלאות המעידות שזוהי ה״שנה שמלך המשיח נגלה בו",
רואים שישנו קושי
("עס קומט אן שווער")
להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש עד שיתחילו "לחיות" בעניני משיח וגאולה.
ומהטעמים לזה
(נוסף על הגלות הפנימי כר)
- כיון שחסר עדיין בהענין ד״אראנו נפלאות" כהלשון והסדר שבכתוב
("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות")
:
הדיוק ד״אראנו נפלאות" הוא בשתים:
(א)
"אראנו",
דקאי על הקב״ה,
היינו,
שהקב" ה מראה נעצמו,
ולא ע״י נביא וכיו״ב,
(ב)
ההתחלה היא באופן ד״אראנר׳,
היינו,
שהתרחשות ה״נפלאות" היא באופן שמלכתחילה מראה אותם הקב״ה
(ולא באופן שתחילה מתרחשים "נפלאות",
ואח״ב מראים אותם)
.
משא״ב כשהסדר הוא באופן ד״נפלאות אראנו"
(כסימנה של השנה,
תשנ״א,
תהא שנת נפלאות אראנו)
,
שמתרחשים מאורעות שהם בגדר של "נפלאות",
ואח״ב צריכים להתחיל להסביר ולבאר ולעורר ע״ד ראיית הנפלאות,
להתבונן ולראות בהם סימני הגאולה,
ועוד ועיקר,
שעדיין לא הי׳ ה״אראנו" ע״י הקב״ה בעצמו
(ש־ הקב״ה בעצמו מראה לכאו״א מישראל הנפלאות דהגאולה,
שאז אין צורך בהסברים וביאורים להחדיר ההכרה וההרגשה ש״הנה זה בא״)
- קשה לפעול שיחדור בהכרה והרגש דהאדם.
והעצה לזה - ע״י לימוד התורה בעניני משיח וגאולה,
כי,
בכח התורה
(חכמתו של הקב״ה שלמעלה מהעולם)
לשנות טבע האדם",
שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדייו ח״ו מחוץ לענין הגאולה
(כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי/ הרי ע״י לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה",
ומתחיל לחיות
93)
סנהדרין צז,
א.
94)
תניא ספ״ג.
95)
תניא אגה״ק
(קה,
ב)
.
ש״פ בלק,
י״ז
(טוב)
תמוז
בעניני הגאולה,
מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש״הנה זה בא".
יא.
ויש לקשר זה עם הלימוד דפרקי אבות שבשבת זה,
פרק ששי - "שנו חכמים בלשון המשנה,
ברוך שבחר בהם ובמשנתם.
רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו׳״ -דלכאורה צריך להבין:
א)
הפיסקא "שנו חכמים בלשון המשנה" היא
(בפשטות)
הקדמה לכל הפרק - "כלומר,
ברייתא היא ובלשון המשנה היא שנוי׳ אבל אינה משנה,
ומה שנו חכמים,
ר״מ אומר וכו׳,
ולפי שעד עכשיו כל הפרקים משנה הוצרך להודיע שמכאן ואילך ברייתא היא״”.
אבל,
כיון שפיסקא זו לא באה בפ״ע,
אלא ביחד
(במשנה אחת"*)
עם דברי ר״מ במעלת העוסק בתורה לשמה,
מסתבר לומר שיש קשר ושייכות ביניהם.
גם צריך להבין בכל א׳ מב׳ הפיסקאות בפ״ע:
ב)
בפיסקא "שנו חכמים בלשון המשנה": לאחרי שרבינו הקדוש סידר המשניות,
ששה סדרי משנה,
הכוללים מספר קבוע של מסכתות,
פרקים ומשניות,
ואילו הברייתות הם חלוקה בפ״ע - מהו התוכן והענין דצירוף הברייתא למשנה במסכת אבות,
עד שהברייתא
(שאינה משנה)
נשנית בלשון המשנה?
ג)
ובמאמרו של רבי מאיר: כיון שבהמשך המאמר מונה ריבוי דברים שהעוסק בתורה לשמה זוכה להם,
מהו פי׳
ההקדמה ש״זוכה לדברים הרבה",
ואדרבה,
הקדמה זו היא
(לכאורה)
אריכות הלשון שאינו מתאים ללשון המשנה
("שנו חכמים בלשון המשנה")
,
לשון קצר דוקא?
יב.
ויש לומר נקודת הביאור בזה:
"ברייתות",
ש״נשנו חוץ לבית מדרשו
(של רבינו הקדוש)
ועל כן נקראו בריי־ תות,
לשון חוץ,
כי תרגום מחוץ מברא""" - עם היות שדרגתם למטה ממשניות,
עד שנקראים בשם "חח",
ה״ה חלק מהתורה,
ויש בהם כל העילוי והתוקף דתורה,
שכולם
(אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש)
ניתנו למשה מסיני.
וענין זה מודגש במסכת אבות,
שהתחלתה בסדר השתלשלות קבלת התורה,
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו׳" עד ל״העמידו תלמידים הרבה״ - שבסיומה מצרפים למשניות גם את הברייתות ש־ נישנו חוץ לבית מדרשו של רבינו הקדוש
(הכוללים כל עניני התורה שנתחדשו ע״י תלמיד ותיק במשך כל הדורות/ ומקדימים שכולם נישנו ע״י החכמים
("בל בניך לימודי ה׳״י"׳)
"בלשון המשנה",
להורות שמעלתם שוה למעלת המשניות.
ובכללות יותר - נכללים ב״ברייתות" כל עניני התורה שנתגלו בזמן הזה,
שהם בבחינת "חוץ"
("ברייתא")
לגבי "תורה חדשה
(ש)
מאתי תצא""*,
פנימיות התורה,
"סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי׳"׳•*׳,
שתתגלה בימות המשיח,
ועד שאמרו חז״ל"׳ "התורה שאדם למד בעוה״ז הבל היא לפני תורתו של משיח".
ואעפ״ב,
גם התורה שאדם למד בעוה״ז שהיא בבחינת "חוץ"
(חיצוניות/ "ברייתא",
נשנית "בלשון ה־
שעוסק בתלמוד תורה*
(אבות פ״ו מ-ב - שלומדים בשבת זה)
.
100)
מד״ש שם.
101)
ישעי׳ נד,
יג.
102)
ישעי׳ נא,
ד.
ריק״ר פי״ג,
ג.
103)
פרש״י שה״ש א,
ב.
104)
קה״ר פי״א,
ח.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
משנה",
כמו פנימיות התורה שתתגלה בימות המשיח,
כיון שהתורה כולה היא "תורה אחת".
וענין זה מודגש גם בתוכן מאמרו של רבי מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה":
הפירוש ד״דברים הרבה"
(גם בפשטות - אינו הריבוי דברים שמונה לאח״ז,
אלא ענין בפ״ע)
- הבלי גבול שבתורה
("הרבה" לאמיתתו,
שאין ריבוי גדול יותר ממנו)
,
שיתגלה ב״תורה חדשה
(ש)
מאתי תצא",
"מאתי" דייקא,
מהותו ועצמותו ית׳,
בלי גבול האמיתי.
וזהו "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה״ - שע״י עסק התורה לשמה בעוה״ז זוכים להבלי גבול שב־ "תורה חדשה מאתי תצא".
ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם -שגם מי שמרגיש את עצמו בבחינת "ברייתא",
"חוץ",
שהוא בריחוק עדיין ומחוץ למעמד ומצב דימות המשיח שאז יהי׳ עיקר ושלימות הגילוי דפנימיות התורה,
הרי,
ע״י לימוד התורה "זוכה לדברים הרבה",
שמתעלה מהחוץ ונכנס לפנים,
היינו,
שנעשה חדור בתורה
(כולל -בעניני הגאולה)
ומוכן להתגלות ד״תורה חדשה מאתי תצא".
יג.
ויה״ר והוא העיקר - שלא יצטרכו לדבר ולעורר ע״ד המחשבה וההתבוננות בעניני משיח וגאולה,
והלימוד בתורה ב־ עניני משיח וגאולה ובניו ביהמ״ק השלישי,
כיון שתיכף ומיד ממש רואים בעיני בשר ש״הנה זה
(המלך המשיח)
בא",
הנה הגאולה האמיתית והשלימה,
והנה ביהמ״ק השלישי.
ובפשטות - שביום הש״ק טו״ב תמוז פרשת בלק
(לפני התחלת הקריאה בפרשת פינחס בזמן המנחה)
שנת אראנו נפלאות מתקיימת הנבואה שבפרשת ה
שבוע שכבר קראנו: "ותנשא מלכותו",
שלימות מלכות בית דוד עי״ז ד״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל",
"משיח האחרון שגואל את ישראל
[באחרונה!׳,
גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות 5 "׳.
ובהמשך לזה באים כל פרטי הענינים שבפרשת פנחס - "פינחס זה אליהו",
שכבר ״אתא אליהו מאתמול.
.
לבית דין הגדול״*׳״ - מנין העשירי דכל בנ״י,
חלוקת הארץ
[דכיון שכבר נשלמו כל מ״ב המסעות שבמדבר העמים במשך זמן הגלות,
עד לירדן ירחו,
נכנסים לארץ ישראל,
מעבר לירדן ירחו קדמה מזרחה,
ומעבר לירדן מערבה,
ומחלקים את הארץ בגורל לכל בנ״י,
כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשיות מטות ומסעי]
,
והקרבת הקרבנות,
הן הקרבנות דכל יום,
הן הקר־ בנות דשבת,
והן הקרבנות דימי המועדים
(כולל גם ימים אלו שיהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים)
בביהמ״ק השלישי,
"מקדש אדג־י כוננו ידיך׳ 7 "׳.
ולומדים ה״תורה חדשה מאתי תצא" באופן ד״אלה הדברים",
מראה באצבעו ואומר זה,
לימוד באופן של ראי׳""׳,
"והיו עיניך רואות את מוריך"""׳,
"יראה אל אלקים בציון""",
"ותחזינה עינינו בשובך לציון",
"כיי" אלקים יושיע ציון גו׳ וישבו שם גו"׳ 2 ",
"ישבו ישרים את פניך" 3 ",
תיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תנש״א