א.
מ׳האט גערעדט מערערע מאל,
אז אין צוגאב צו דעם אלגעמיינעם אינהאלט פון א יום טוב אין וועלכע אלע יארן גלייכן זיך אוים,
זייבען דא אויך ספעציע־ לע אפלערנונגען פון דער קביעות מיוחדת פון דעם יום טוב אין דעם באשטימטן יאר,
וועלכע אונטערשטרייכן און מאכן נאד קלערער - און גיבן צוגאב כחות אין אויספירן - דעם אלגעמיינעם לימוד פון דעם יום טוב בכל השנים.
היי־יאר צייכנט זיך אויס דערמיט וואם חג השבועות קומט גלייך נאך יום השבת; דאם הייסט,
אז די עבודה פון דעם חג השבועות ווערט געטאן מיט און אוג־ טער דער השפעה פון יום השבת קודש,
ובפרט אז צווישן זיי איז ניטא קיין הפסק פון טעג און עובדין דחול.
אזוי אז מ׳האט א חזקה פון דריי קדושה־טעג נאכאנאנדי.
און דער שבת איז אויר - שבת פרשת במדבר?
אזא קביעות איז אויך אויסגעטיילט דערמיט וואם דער ערשטער טאג שבועות איז ביום ראשון בשבוע,
וועלכער איז בדוגמא צו יום ראשון פון מעשה ברא
!)
ראה בארוכה המכתבים כלליים דתחלת שנה זו
(לקמן ע׳ 859 ואילך)
.
ושיחת ש״פ האזינו
(לעיל ח״א ע׳ 3 ואילך)
- ביאור העילוי דקביעות שנה זו,
שמימי ר״ה,
וימים ראשונים ואחרונים
(בחו״ל)
דסובות,
נכנסו תיכן■ ליום השבת,
וכו בי״ט כסלו,
ובימי הפורים,
ועוד.
וכמדובר כמים במשך השנה העילוי וההדגשה דעניו של שלשה
(חזקה)
בשנה זו - ראה מכתב י״א ניסן ש.
ז,
(לקמן עי 893 ואילך)
.
ועוד.
שית,
ווי פארשטאנדיק פון דעם שיר של יום זהי; און דערפון קומט מען גלייך אריין אין יום השני בשבוע 4 ,
און דערנאך - אסרו חג - ביום השלישי בשבוע.
אלע זאכן,
ובפרט פארבונדן מיט דער תורה׳דיקער קביעות פון ימים טובים און פון פרשיות אין תורה־,
זיינען בהשגחה פרטית■׳ און בתכלית הדיוק.
איז דערפון פארשטאנדיק,
אז די קביעות פון חג השבועות גיט א ספעציעלע אנווייזונג וועלכע אונטערשטרייכט נאכמער און גיט מערער כחות אין אויספירן אויך דעם כללות׳דיקן באדייט פון דעם יום טוב.
ב.
די שייכות פון חג השבועות,
זמן מתן תורתנו,
מיט שבת - איז אונטער־ שטראכן אין מאמר חז״ל 7 : "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל".
וויבאלד אז די זאכען זיינען בתכלית הדיוק
(כנ״ל)
,
ועאכו״ב פארבונדן מיט דעם ענין כללי פון מתן תורה,
איז מובן אז דאם וואם "בשבת ניתנה תורה"
(און אזוי איז דאס "לכולי עלמא")
איז דערפאר וואס
(נתינת ה)
תורה און שבת האבן צווישן זיר א שייכות פנימית.
ש״פ במדבר,
ערב חג השבועות מום ג׳ דתג השמעות
ויש לומר איינער פון די ביאורים אין דעם": שבת איז ענינה - מנוחה.
כמאחז״לי "מה הי׳ העולם חסר מנוחה,
באת שבת באת מנוחה".
ובלשון פון ברכת המזון דשבת
(גענומען פון לשון המשנה 3 ")
"
(הרחמן הוא ינחילנו לץום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"".
ובהדגשה יתירה - בלשון תפלת מנחה פון שבת 2 : "יום מנוחה.
.
מנוחת שלום.
.
מנוחה שלימה שאתה רוצה בה"
(און בכמה מקומות נאך לשונות של מנוחה)
.
דער ענין המנוחה בעולם האט זיך אויפגעטאן בשלימותו דורך מתן תורה -כמאחז״ל׳-׳ אויפ׳ן פסוק 4 ׳ "ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי",
"ה׳ יתירה למה לי,
מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" 5 ׳,
ווי עם שטייט•׳ "ארץ יראה ושקטה",
"בתחלה יראה ולבסוף
(בא מ״ת)
שקטה" 7 .
און דעריבער האלטען אלע אז "בשבת
ניתנה תורה",
ווייל דורך נתינת וקבלת התורה איז אויפגעטאן געווארן מנוחה ו״שקטה" פון עולם,
שלימות הענין פון "באת שבת באת מנוחה"
(וואס איז געווען "חסר" אין די ששת ימי בראשית,
איידער ס׳איז געקומען שבת)
8 ".
ג.
דער ביאור אין דעם פארוואס מנוחה ווערט אויפגעטאן דוקא דורך שבת און תורה
(מתן תורה וקבלת התורה)
:
די וועלט מצד עצמה איז באשאפן געווארן אין אן אופן פון שינוי ותנועה
(היפך פון מנוחה,
"חסר מנוחה")
"׳,
ולכל לראש - די שינויים פון כללות ענין הזמן
(יום ראשון,
יום שני וכו׳)
,
וואס ענינו וגדרו איז - חילוף ושינוי פון עבר הוה ועתיד
(ובכללות - קדימה ואיחור)
,
און אלע נבראים שבעולם
(וואס גדרו איז זמן ומקום" 2 )
זיינען אונטערווארפן די שינויי הזמן,
אזוי אז זיי ווערן שטענדיק נש
א!)
ומה שאחז״ל ש״באת שבח באת מנוחה" ביום השביעי למעשה בראשית
(ריבוי שנים לפני מ״ת)
- י״ל: א)
מנוחת שבת בעולם שנעשה במ״ת
(לאחרי הציווי לישראל על קיום מזות שבת)
הוא באופן נעלה יותר ממנוחת שבת לפני מ״ת
(הבאה מלמעלה)
•,
ע״ד העילוי של כל המצוות לאחרי מ״ת לגבי קיומם לפני מ״ת.
ב)
ועיקר: פעולת מנוחת שבת בעולם היא על התנאי
(שעשה הקב״ה עם העולם בתחלת בריאתו)
שישראל יקבלו את התורה
(כולל - מצות שבת)
,
וקיום התנאי פעל מנוחה בעולם למפרע
(בתחלת בריאתו)
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
תנה׳ 2 ; און דערצו זיינען דא די פרטיות׳־ דיקע שינויים פון יעדער נברא בעולם.
ולהוסיף,
אז אויד די התחלקות פון מקום - די חילוקי דרגות פון מעלה ומטה והצדדים,
און די שינויים ממקום למקום -איז פארבונדן מיט היפך המנוחה
(ואדרבה - שינוי)
,
ווארום יעדער מקום האט זיינע באזונדערע ענינים והנהגות ובו׳,
און גיין פון איין ארט אין א צווייטן באשטייט פון א טלטול 22 ושינוי ממקומו ומצבו הקודם׳ 2 .
יום השבת האט אריינגעבראכט מנוחה אין עולם
("באת שבת באת מנוחה")
",
ווארום די בריאה איז פארענדיקט גע־ ווארן בששת ימי בראשית,
"ויבולו השמים והארץ וכל צבאם,
ויכל אלקים גו׳ מלאכתו אשר עשה" 24 ,
און עם האט זיך אנגעהערט בכל העולם ובכל פרטי העולם - אין אלע שינויים וחילוקי דרגות פון זמן ומקום - ווי דאם אלץ איז באשאפן געווארן פון ה׳ אחד 25 ,
די כוונה
אחת פון דעם אויבערשטן בכל פרטי הבריאה,
וואט דאם איז העכער פאר די שינויי הזמן והמקום" 2 ,
און דעריבער,
ברענגט עס אריין מנוחה אין כל הבריאה,
זייענדיק פארבונדן מיט "מנוחה״^טיי אין זמן - כידוע 27 אז שבת איז אן עלי׳ שלמעלה מבחי׳ זמן,
דעריבער הויבט מען אן דערנאך ציילז נאכאמאל: יום ראשן! בשבוע וכו׳,
און סיי אין מקום - כמ״שי 2 "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו כיום השכיעי״י 2 ,
מנוחה וקביעות במקום"׳.
ש״פ במדבר,
ערב חג השמעות ויזם ב׳ דחג השמעות
און די שלימות בענין זה האט זיך אויפגעטאן בא מתן תורה - ווען אידן האבן באקומען די תורה פון דעם אויב־ ערשטן,
ווארום דאם איז דער תכלית צוליב וועלכען די וועלט איז באשאפן געווארן
(בשביל התורה ובשביל ישראל י י)
,
און בשעת עם ווערט דורכגעפירט בגלוי תכלית כל הבריאה - וואם איז אן איין און איינציקע תכלית - אין אן אופן אז עם הערט זיך אן אין דער גאנצער וועלט,
בכל פרטי העולם
(זמן ומקום)
2 -ברענגט עם אריין מנוחה בכל העולם,
דורך קיום התנאי "שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית.
.
אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין".
והביאור בזה - ווי דאס איז בפשטות הדברים,
בטבע בגי אדם: כשעת א מענטש פילט ניט די כוונה ותכלית איז זיין לעבן
(אז "אני נבראתי לשמש את קוני" 20 ׳■/ קעז ער ניט שטיין מיט אן אמת׳ע מנוחה והתיישבות,
ווארום די שינויי הזמן והמקום און אלע ריבוי פרטים ופרטי פרטים פון זיין לעבן זיינען גורם א שטענדיקע אומרו,
וואם "שפאלט" אים פאנאנדער: דוקא כשעת ער דערהערט די ציל - די כוונה ותכלית - וואס ליגט בתוך די אלע פרטים,
ז עמולט ברענגט עם אים א מנוחה,
וואם איז העכער פאר דער תנועה ושינוי פון פרטי החיים,
און במילא - צו שלימות האדם,
ווי מ׳זעט בפשטות אז א מענטש שטייט מער כשלימות ווען ער האט מנוחה,
מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.
און נאבמער: דאס ברענגט מנוחה ניט נאר צו דעם מענטשן אליין,
נאר אויר צו
אלע זאכן וואס ער טוט אין דער וועלט,
אז זיי ווערן געטאן מער בשלימות און מיט מער הצלחה בשעת זיי ווערן געטאן מתוך מנוחה,
ביז אז דאם ברענגט צו מנוחה בכל העולם כולו.
ועד״ז איז אויך פארשטאנדיק,
להבדיל,
בנוגע צו מתן תורה: בשעת אידן האבן מקבל געווען די תורה איז נתגלה געווארן די תכלית פון כל הבריאה -בשביל התורה ובשביל ישראל,
אז אידן זאלו באקומען תורה ומצוות און זיי מקיים זיין,
און אויר משפיע זיין אויף אוה״ע זיי זאלן מקיים זיין זייערע ז׳ מצוות בני נח 4 ׳■,
און דורך דעם מאכן די גאנצע וועלט פאר א דירה לו יתברך בתחתונים".
דעריבער האט דאם אריינגעבראכט מנוחה
("שקטה")
בכל העולם.
ביז אז דערפון ווערט נמשך מנוחה אויך אין די פרטי ושינויי הזמן והמקום -ע״ד ווי דאס איז בנוגע צו מנוחת שבת,
אז "מיני׳ מתברכין כולהו יומין" 6 ,
די ששת ימי הבריאה,
ווען מ׳איז עסוק במלאכת העולם
(דער סדר פון תנועה ושינוי)
- אז אויר ווען מ׳איז פארנומען מיט א פרט שבפרט,
שטייט מען במנוחה,
און מ׳טוט יעדער פרט מתוך מנוחה,
במילא ווערט עם אפגעטאן בשלימות.
ד.
ובפרטיות יותר - אין עבודת השם:
אע״פ וואם אין דער עבודה פון א אידן זיינען פאראן כו״כ פרטי דרגות ואופנים - איז שלימות העבודה
(מתוך מנוחה)
ספר השיחות - ה׳תנש״א
דוקא ווען אין אלע פרטי העבודה פרן א אידן הערט זיר אן די איין און איינציקע נקודה: "אני
(לא"■)
נבראתי
(אלא"-)
לשמש את קוני".
ווי דאם איז אין קיום המצוות: נוסף צו די כוונה פרטית בכל מצוה ומצוה
(פון די תרי״ג מצוות)
,
דארף זיין
(נאד פריער)
די כוונה כללית"׳,
כנוסח ברכת כל המצוות - "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"
(און ערשט דערנאך זאגט מען די מצוה פרטית/ די כוונה בכל המצוות אז מ׳איז מקיים רצונו של הקב״ה".
ובלשון המשנה 23 ׳■ והובא להלכה בהתחלת השו״ע" 4 - "לעשות רצו! אביך שבשמים"
(לאחרי וואס ער רעכנט אוים די פיר אופני העבודה: "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי")
,
ובדיוק הלשון "רצוץ אביך" און ניט "מצוות אביך":
"מצוות" באדייט
(אויר)
התחלקות המצוות לפרטים - תרי״ג מצוות דוקא,
"לא תוסיפו גו׳ ולא תגרעו"",
און יעדער מצוה איז אויסגעטיילט פון אלע אנדערע מצוות באופן קיומו וכו׳,
ביז אז "אין עושין מצות חבילות חבילות"",
"דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת""■.
משא״ב "רצון" איז למעלה מהתחלקות
(ושינוי דרגות)
- רצון איז אן איין און איינצי־ קער,
סיי בנוגע צו די פרטים פון דערזאך
וואם ער וויל איז דער רצון בכל פרט בשוה,
און סיי בנוגע צו כללות הענינים,
איז "אין הרצון משתנה לפי אופן הענינים שהרצון בהם",
"נאמר שבדבר זה הרצון הוא באופן כך ובדבר זה הרצון הוא באופן כך"".
און דעריבער שטייט דער לשון ״לעשות רצוץ אביך שבשמים״ _ ווייל שלימות העבודה
(מתוך מנוחה)
באשטייט אין דעם אז בקיום כל המצוות זאל זיך אנהערן די איין און איינציקע נקודה - אז מ׳איז דערמיט מקיים רצונו של הקב״ה.
און דערפון ווערט עס דערנאך נמשך אויך אין די פרטי המצוות,
ווי יעדע מצוה שטייט ״במקומה״
(אלס מצוה פרטית)
-כידוע אז יעדע מצוה איז כלול
(און האט אין זיר מעין)
פון אלע אנדערע מצוות,
וואם דערפאר איז "העוסק במצוה פטור מן המצוה"",
ווייל זי איז אין זיך כולל אנדערע מצוות,
במילא איז דורך קיום מצוה זו איז דאם "כמו שמקיים גם זה""
(די מצוה שני׳)
47 .
ה.
דער ענין הנ״ל זעט מען בהדגשה אין מצות אהבת ה׳
[וואם איז כולל אלע מ״ע" 4 ,
און אויך די מצוה פון יראת ה׳ וואם איז כולל אלע מצות ל״ת״]
- "ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך" 4 :
ש״פ במדבר,
ערב חג השבועות ויום ב׳ דחג השבועות
אהבה שבלב איז פארבונדן דוקא מיט תנועה ושינוי - בבחי׳ רצוא ושוב.
אעפ״ב שטייט אז די עבודה דארף זיין אין אן אופן פון "אם רץ לבך שוב לאחד"" 5 .
ולכאורה איז ניט פארשטאנדיק די הוספה פון דעם ווארט "לאחד",
לכאורה וואלט געווען גענוג זאגן "אם רץ לבך
(דארף זיין)
שוב",
ווי עם שטייט׳ 5 "והחיות רצוא ושוב".
ואדרבה: די עבודה שבלב איז פארבונדן דוקא מיט א תנועה פון רצוא ושוב,
ביז אז חיות האדם ע״י השפעת הדם מן הלב איז תלוי אין דעם אז עם זאל זיין א שטענדיקע דפיקו דליבא,
א תנועה תמידית פון רצוא ושוב,
ועד״ז איז פאר־ שטאנדיק בנוגע צו עבודה שכלב
(אהבה)
,
אז עם דארף זיין באופן פון רצוא ושוב,
דער רצוא ברענגט צו א שוב
(אין כלים)
,
און דערנאד ברענגט דער שוב צו א הע־ כערען רצוא,
און דערנאך צו א העכערער שוב א.
א.
וו.
משא״ב "שוב לאחד" איז מדגיש אז דער שוב דארף זיין צו אן איין און איינציקער זאך - ניט קיין ריבוי,
און אפילו ניט צוויי תנועות פון רצוא ושוב?!
ויש לומר הביאור בזה: שלימות העבודה איז דוקא מתוך מנוחה,
ביז אז אפילו אין א מקום פון שינוי ותנועה
(רצוא ושוב/ זאל זיין דער ענין המנוחה.
וואם דאם ווערט אויפגעטאן דוקא דורך דעם וואס עם הערט זיך אן דער רצון ה׳ -רצון אחד
(די כוונה ותכלית אחת)
- אין אלע פרטי העבודות.
און דעריבער זאגט מען אז "ואם רץ לבך שוב לאחד": די תכלית פון דעם שוב דארף זיין ניט
(נאר)
צוצוקומען צו נאך א העכערן רצוא,
נאר
״לאחד״ - צו מקיים זיין רצונו של הקב״ה.
ד.
ה.
אז ער הערט אין דעם אן און איז אין דעם מרגיש ניט דעם שינוי התנועה פון זיין לב
(רצוא אדער שוב/ נאר קיום רצונו של הקב״ה וואס איז "אחד"
(אין דעם איז קיין נפק״מ ניט צי דאס איז רצוא אדער שוב)
.
און נאכמער
(כלשון הידוע 52 )
: -אפילו נצטווינו לחטוב עצים.
און דורך דעם ווערט דער "לאחד" דערנאך נמשך אויר אין די פרטי העבודות ופרטי תנועות הלב,
רצוא ושוב.
ו.
און דאס ווערט אויפגעטאן דורך ביטול האדם צו דעם אויבערשטן,
אז ער פילט ווי כל מציאותו איז נאר אן עבד לה׳ "לשמש את קוני".
און דוקא דורך זיין ביטול אלם אן עבד לה׳ - ווערט "עבד מלך מלך" 55 ,
ער ווערט
(איין זאך מיט)
מציאות המלך
(כביכול)
.
וע״ד דער פירוש הידוע אין חסידות* 5 אויף "תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחר׳ 55 ,
אז "תפלה לעני" באשטייט אין דעם אז "לפני ה׳ ישפוך שיחו",
ווארום דורך דעם וואם ער שטייט בתכלית הביטול,
איז זיין תפלה דוקא צו רעדן מיטן אויבערשטן אליין.
עד״מ דער חילוק צווישן אן עשיר ועני כפשוטו: אן עשיר - צוליב זיין השגה אין עשירות - קען אמאל בעטן די גילויים פון דעם מלך,
כסף וזהב וכיו״ב,
ווי דער מלד געפינט זיר חח מארמון שלו,
אנגע־ טאן אין לבושים און ארומגערינגלט פון שרי המלד,
עבדי המלר צבא המלד וכו׳,
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אנשטאט רעדן מיטן מלך אליין ווי ער געפינט זיד אליין בחדרו,
משא״ב אן עני - צוליב דעם וואס ער האט גאר קיין השגה ניט אין די גילויי המלך,
בעט ער רעדן מיטן מלך ובמילא אליין בחדרו.
ועד״ז אין עבודת ה׳: תפלת עשיר -צוליב זיין השגה אין גדלותו ית׳,
די גדלות פון סדר השתלשלות,
די מלאכי השרת
(שרפים חיות ואופנים)
,
ביז אין די עשר ספירות וכו׳ - קען באשטיין אין דעם אז ער זאל בעטן די גרויסע גילויים שלמעלה,
ווי דער מלך געפינט זיך אנ־ געטאן אין לבושים און ארומגערינגלט פון משרתי המלך,
די מלאכי עליון,
וואס זיינען א ריבוי גדול ואדיר,
"אלף אלפים ישמשוני׳ ורבו רבבון קדמוהי יקומון"* 5 ,
ביז אז "לגדודיו אין מספר״”.
אדער ער
(דער עשיר)
זאל בעטן אפילו גילויים נעלים בעבודת ה׳ - אהבה ויראה
(כסף וזהב רוחניים)
וכיו״ב,
ביז די גילויים פון די העכסטע דרגות וספירות אין סדר השתלשלות,
וואס ניט קוקנדיק אויף זייער גדלות - איז דאס פארבונדן מיט חילוקי דרגות,
ניט "שוב לאחד",
דער אויבערשטער אליין
(ה׳ אחד)
,
ובמילא האט ער אויך ניט מנוחה כשלימות צוליב דעם וואס ביי אים הערן זיד אן די חילוקי דרגות שלמעלה
(כנ״ל)
;
משא״כ תפלה לעני - אזא וואס שטייט בתכלית הביטול
(ווי אן עני)
- איז דוקא צוליב זיין ביטול
(והעדר ההשגה אין די גילויים שלמעלה)
,
באשטייט זיין תפלה אין "לפני ה׳ ישפוך שיחו",
צו רעדן מיטן מלך אליין,
עצמותו ית׳,
ע״ד אני מתפלל לדעת זה התינוק" 5 ,
וואס א תינוק ווייסט
ניט פון ספירות וגילויים וכו׳,
נאר וועגן "אלוקה מצוי"" 5 ,
עצמותו ית׳,
ניט שייך
(שלמעלה)
מכל הגילויים והתוארים.
און דוקא דורך תכלית הביטול פון אן עבד - וואס דורך דעם ווערט "עבד מלך מלך״
(כנ״ל)
- באקומט ער דערנאך אויך אלע גילויים ועשירות פון דעם אויב־ ערשטן,
מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"*
[ווי דאס איז געווען בא משה רבינו,
אז דורך זיין ביטול בתכלית,
"ונחנו מה״י*,
איז ביי אים אויך געווען עשירות 2 *,
"תפלה למשה"׳-*,
תפלת עשיר 4 *]
.
אזוי אז אויך אין די חילוקי דרגות פון סדר השתלשלות הערט זיך אחדותו ית׳,
און אויך אין דעם מקום פון שינוי ותנועה האט ער שלימות המנוחה.
ויש לומר אז דאס איז אויך מרומז אין דעם ווארט "מלך"
("עבד מלך מלך")
,
ר״ת מוח לב כבד 5 *:
דער אונטערשייד צווישן מוח און לב איז,
אז דער מוח איז זיך ניט מתנענע.
ואדרבה: שלימות המוחין איז דוקא דורך מנוחה והתיישבות.
דאקעגן די הארץ איז זיך שטענדיק מתנענע
(רצוא ושוב פון דפיקו דליבא)
,
און דוקא אין דעם בא־ שטייט חיות הלב והשפעת הדם אל הגוף,
ועד״ז די מדות שבלב
(אהבה וכו׳)
- אז זיי
ש״פ במדבר,
ערב חג השבועות ויום ב׳ דחג השבועות
שטייען אין א תנועה ותשוקה,
בבתי׳ רצוא ושוב
(כנ״ל)
.
דורך עבודת העבד
(ביטול)
- ווערט "עבד מלך מלך",
דער חיבור פון ביידע עגינים: מנוחת המוח און תנועת הלב,
או די מנוחה פון דעם מוח ווערט נמשך און נעמט דורך אויך תנועת הלב
(המדות)
באופן פון "מוח שליט על הלב"■"׳,
און נאכמער - אז סוף סוף איז דאס ניט באופן פון שליטה
(בעל־כרחך)
,
נאר באופן פנימי
(ברצון)
.
און דער בח אויף דעם איז דורך ביטול העבד - וואס דאס דערגרייכט אין רצון המלך ביו אין עצם המלך,
וואט איו למעלה פון התחלקות אויך פון מוחין,
וואס דאס גיט דעם כח צו ממשיך זיין מנוחה אמיתית
("מנוחה שלימה")
בכל כחות הנפש,
און מחבר זיין די מנוחה פון מוח מיט תנועת הלב.
וי״ל אז דאס איז מרומז אין דעם "בבד",
וואם דארטן איז נקרש הדס 67
(וואם נעמט זיך פון לב)
במקום אחד
(באופן של מנוחה)
.
ז.
ועניו זה - דער גילוי פון עצם המלך,
מלך מלכי המלכים הקב״ה ע״י ביטול העבד
(אידן)
- האט זיך אויפגע־ טאן בשלימות ובגלוי בא מתן תורה:
בא מ״ת איז געווען דער גילוי פון "אנכי ה׳ אלקיד״“,
גילוי עצמותו ית׳ בראי׳ תושייתי 1 ,
"אתה הראת לדעת"" 7 ,
און די הקדמה לזה איז געווען דער ביטול בתכלית פון עם ישראל,
דורך דעם וואס "הקדימו ישראל נעשה לנשמע",
וואם עי״ז
קשרו המלאכים לכאו״א מישראל "שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע״ 71 ,
ובפרטיות יותר - איז דא די "ג׳ עטרות" וואם די בני המדינה עשו למלך,
וואס די אידן האבן אפגעגעבן צו דעם אויבערשטן,
און "נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו"".
דוקא דורך ביטול העם ווערט הכתרת המלך,
ווייל זייער ביטול דערגרייכט "לפני הוי׳",
אין עצמותו ומהותו ית׳,
און דארטן ווערט נתעורר און פון דארטן ווערט נמשך רצונו צו זיין א מלך,
און דורך דעם ווערט נתהווה גאנץ סדר השתלשלות,
ביז עשי׳ למטה
(כמבואר בדרושי ראש השנה׳ 7 )
.
ווי דאס איז געווען בא מתן תורה בפשטות,
אז צוזאמען דערמיט וואס ס׳איז געווען ״קבלו מלכותי״ - א נקודה אחת בכל הענינים,
איז דערנאך געווען "אגזור עליכם גזירות"* 7 ,
די פרטי המצוות.
אבער באופן אז אין די אל ע פרטים האט מען די מנוחה וואם קומט דורך דער נקודה אחת שבכל המצוות.
ועד״ז אין תורה עצמה - איז נוסף צו דער גילוי התורה מלמעלה,
"וירד ה׳ על הר סיני.
.
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר״”,
איז די תורה געגעבן געווארן באופן אז "לא בשמים היא"" 7 ,
נאר דוקא למטה,
און פם״ד התורה ווערן דוקא דורך הכרעת השכל פון ב״ד שלמטה,
״ובאת אל הכהנים.
.
ואל השופט
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אשר יהי׳ בימים ההם" 77 ,
לויט ווי זיי שאצן אפ די תנאים און מצב העולם.
און דוקא דארטן איז מען ממשיך די מנוחה ושלום פון תורה,
וואט כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם" 7 .
און דערפון ווערט נמשך דער כת פון מתן תורה צו אויפטאן מנוחה
("שקמה")
בכל העולם כולו,
דורך דעם וואס עם ווערט נתגלה די תכלית וכוונה פון כל הבריאה,
כנ״ל.
ח.
עפ״ז איז אויך פארשטאנדיק דער סדר העבודה פון אידן אלם הכנה צו מתן תורה:
לאחרי יציאת מצרים איז בא זיי געווען די עבודה אין די מ״ט ימי הספירה בבירור פרטי המדות פון חסד שבחסד ביז מלכות שבמלכות
(אן עבודה בבחי׳ שינויים,
בכל יום ויום מדרגא לדרגא)
: און לאחרי המ״ט ימים - בסיום פון מלכות שבמלכות,
תכלית הביטול פון "תפלה לעני",
האט מען דערגרייכט צו דעם יום החמישים
(שער הנו״ן/ כידוע אז מלכות דערגרייכט אין כתר,
ביז אין פנימיות הכתר,
״לפני הוי׳״ - דער גילוי פון מתן תורה 7 ,
"אנכי ה׳ אלקיך",
ביז באופן אז דאס ווערט ״אלקיך״ - "כחך וחיותך""".
און צוזאמען דערמיט האבן אידן בא־ קומען אלע גילויים פון סדר השתלשלות,
גילוי מעשה המרכבה׳",
וירד ה׳ על הר
סיני על כסא הכבוד שלו 2 " וכו׳,
נוסף אויף די גילויים והשפעות גשמיים ועשירות גשמית וואם זיי האבן געהאט פון ביזת מצרים און ביזת הים,
אלץ דורכ־ גענומען מיט דער הכרה אין דעם "שוב לאחד".
ט.
ע״פ הנ״ל וועט מען פארשטיין דעם נתינת כח פון קביעות שנה זו,
ווען מ׳גייט אריין גלייך פון שבת אין זמן מתן תורתנו,
ביום ראשון בשבוע:
בכל שבת ווערט אויפגעטאן
(בדוגמא צו דעם ערשטן שבת)
דער ענין המנוחה אין דער בריאה,
"באת שבת באת מנוחה".
ובכל יום ראשון חזר׳ן זיך איבער די ענינים וואס האבן פאסירט דעם ערשטן יום ראשון פון מעשה בראשית - בריאת כל העולם כולו מחדש
(אנהויבנדיק פון בריאת הזמן מחדש,
יום ראשון)
,
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ׳"■",
"את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי"׳•■".
ועד״ז איז אויך בנוגע צו מתן תורה: בזמן מתן תורתנו בכל שנה ווערט געגעבן די תורה "מחדש",
בדוגמא ווי ס׳איז געווען בא מ״ת בפעם הראשונה
[כהלשון ״נותן התורה״ לשון הוה“*^ און נאכמער -באופן פון "מעלין בקודש""".
ועפ״ז איז מובן אז בשעת שבת פירט גלייך אריין אין זמן מתן תורתנו - בלי הפסק פון עובדיז דחול - שטייען בהדגשה צוויי לימודים:
(א)
וויבאלד אז דער ערב והכנה צו חג השבועות איז שבת,
וואס ענינה איז מנוחה,
ש״פ במדבר,
ערב חג השבועות ויום ב׳ דחג השבועות
דער כללות התוכן פון מתן תורה
(וואס דערפאר איז "דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה״ 7 ״)
- גיט דאם נאבמער כת אויף המשכת המנוחה בזמן מתן תורתנו,
קומענ־ דיק גלייך פון דער השפעה פון מנוחת שבת.
(ב)
וויבאלד אז זמן מתן תורתנו איז ביום ראשון בשבוע - אונטערשטרייכט דאם נאכמער אז די מנוחה
(פון מ״ת)
ווערט נמשך אין מציאות העולם וואס ווערט ביום זה
(ראשון)
נתהוה מחדש
(בדוגמא צו יום ראשון פון מעשה בראשית)
,
המשכת מנוחה אין אן עולם וואס איז פארבונדן מיט שינוי והתחלקות פון זמן ומקום.
און נאכמער: דער חידוש במציאות העולם ווערט נמשך פון דעם חידוש פון תורה
(בזמן מ״ת/ כמאמר"" אסתכל באורייתא וברא עלמא,
במילא איז פארשטאנ־ דיק אז דער חידוש פון זמן מ״ת בשנה זו איז נאכמער פארבונדן מיט א חידוש אין המשכת מנוחה
("שקטה")
בקיום העולם.
י.
עפ״ז איז אויר פארשטאנדיק די שייכות מיוחדת מיט
(שבת)
פ׳ כמדבר דוקא:
מתן תורה איז געווען דוקא אין מדבר.
ומובן,
אז דאס איז ניט צופעליק ח״ו,
נאר בהשגחה פרטית
(במכ״ש מכל עניני העולם/ ווייל מתן תורה האט א שייכות מיט ענין המדבר.
ויש לומר איינער פון די ביאורים בזה: אין עולם גופא
(וואם מצ״ע איז "חסר מנוחה")
איז דער העדר המנוחה והתיישבות האדם - אין א מדבר,
וואס א מדבר
איז "לא ישב אדם שם" 52 ": אויב ער איז אן אדם,
איז מקומו ניט אין א מדבר,
ועאכו״ב ניט מקומו בהתיישבות
("לא ישב אדם שם״)
.
און דער אויפטו פון מ״ת איז -המשכת מנוחה
("שקטה")
אפילו אין א מקום וואם איז בתכלית ההיפך פון מנוחת והתיישבות האדם
("לא ישב אדם שם")
,
ועאכו״כ אז דורך דעם ווערט מנוחה אויך אין שאר העולם
(מקום מושב האדם)
.
ולהוסיף,
אז דאס איז אויר מודגש אין דעם וואס בתחלת פ׳ במדבר רעדט זיך וועגן מנין בני ישראל במדבר סיני: מנין איז פארבונדן מיט קביעות והתיישבות -דבר שבמנין אינו בטל" 53 .
ובסרט מנין בנ״י וואס מתוך חיבת! לפניו מונה אותם כל שעהיי,
וואס דאם גיט נאכמער צו אין זייער קביעות 2 " ומנוחה.
לאידך גיסא איז מניו בנ״י געווען דוקא אין מדבר,
"ולא ישב אדם שם״ - המשכת המנוחה למטה אין א מקום פון היפך ההתיישבותי".
[וי״ל דוגמא לדבר - אין דעם מנין פון מעשר בהמה
(להבדיל)
,
אז מ׳ציילט דוקא ווי די בהמות שטייען ניט במנוחה במקום אחד,
נאר ווי זיי גייען ארוים מן הדיר
(פון שטאלץ",
ביז אז מ׳קומט צו דעם עשירי -איז "העשירי יהי׳ קודש" 5 ",
קדש מלה בגרמי׳■׳",
שלימות המנוחה וההתיישבות]
.
יא.
די הוראה לפועל פון האמור
ספר השיחות - ה׳תנש״א
וויבאלד אז בזמן מתן תורתנו בכל שנה ווערט געגעבן די תורה
(באופן חדש)
מחדש,
און זי ווערט געגעבן למטה דוקא
("לא בשמים היא")
,
באופן אז עם קומט צו א חידוש אין דער מנוחה שבעולם - איז פארשטאנדיק אז אידן דארפן בכל שנה מקבל זיין די תורה
(מחדש,
)
באופן חדש,
"בכל יום יהיו בעיניך חדשים" 7 *,
ביז "חדשים" ממש,
און באופן אז זיי "נעמען" דאס מיט זייער שכל למטה,
ביז באופן של
(ממש מלשון)
ממשות.
ועאכו״ב בשנה זו,
ווען מ׳גייט אריין פון שבת אין זמן מתן תורתנו ביום ראשון - דארף דער חידוש בזה זיין ביתר שאת וביתר עוז,
און אין ביידע קצוות: די קבלת התורה מחדש מתוך הכרה אין דעם נותן התורה,
און אז תורה איז די תכלית פון כל הבריאה כולה,
ובמילא ברענגט דאם צו א חידוש אין דער מנוחה בא דעם אידן בעבודתו און בריינגט מנוחה בעולם; און צוזאמען דערמיט - ממשיך זיין די מנוחה פון תורה אין כל פרטי המצוות,
בכל פרטי הכחות שלו ובכל פרטי עבודתו,
ביז אין כל פרטי העולם.
אנהויבנדיק דערפון וואם ביי אים קומט צו א חידוש אין זיין לימוד התורה מתוך הברה אין דעם נותן התורה,
ובמיוחד - דורך לימוד פנימיות התורה,
"דע את אלקי אביך ועבדהו בלבב שלפ״״י,
און צוזאמען דערמיט - לימוד התורה בהבנה והשגה פון שכל האדם.
ובפשטות: יעדער איד זאל צוגעבן א חידוש - בכמות ובאיכות - אין לימוד התורה,
סיי אין די שיעורים כלליים השוים
לכל נפש,
כולל ובמיוחד בזמנים אלו -אין אמירת פרקי אבות בכל שבתות הקיץ,
ומה טוב - אז מ׳זאל לערנען איין משנה
(אדער עטלעכע משניות)
בעיון,
בהבנה והשגה,
און אזוי אויך אין די שיעורי חת״ת הידועים - לערנען בכל יום דעם שיעור חומש
(כפי שנחלק לימי השבוע)
,
שיעור תהלים
(כפי שנחלק לימי החודש)
און שיעור תניא
(כפי שנחלק לימי השנה)
-וואס די דריי שיעורים זיינען כנגד מיט די ג׳ רועים פארבונדן מיט חג השבועות: חומש - כנגד משה רבינו שקיבל תורה מסינייי.
תהלים - ספרו של דוד המלך,
שמת בעצרת״״׳,
און תניא - ביאור בתורת ישראל הבעש״ט וואם אויך זיין יום ההילולא איז בחגה״שי״י;
און אויך מה טוב ונכון וכו׳ אין דעם לימוד הרמב״ם
(כפי שנחלק לשנה אחת
(בערך)
דורך לערנען ג׳ פרקים ליום,
אדער לג׳ שנים ע״י לימוד פרק אחד ליום,
אדער אין ספר המצוות)
,
און סיי אין די שיעורים פרטיים בכל חלקי התורה של כל אחד ואחת,
כל אחד לפום שיעורא דילי׳.
יב.
ובענין זה
(הוספה וחידוש בתורה בקשר מיט דעם זמן מתן תורתנו)
יש להציע לעורר ולעודד אויף נאך אן ענין - צו מפרסם זיין און אפדרוקן חידושי תורה.
ובהקדמה:
ס׳איז ידוע אז יעדער איד האט בכח,
שם ע׳ 22.
ש״פ במדבר,
ערב חג השבועות ויום ב׳ דחג השמעות
ו56
און נאכמער - האט א חיוב,
צו מחדש זיין בתורה 2 " 1 ,
"לאפשה לה״י"׳,
ווי דער אלטער רבי פסק׳נט אין הלכות תלמוד תורה""׳: "לחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו".
וכידוע אז יעדער איד האט זיין חלק מיוחד בתורה - "ותן חלקנו בתורתך" 5 " - אין וועלכן ער האט בכח צו זיין א תלמיד וואס איז מחדש בתורה.
בדורות שלפנינו איז מען געווען זהיר בנוגע צו חידושי תורה
(אפילו ווען דאס איז ניט להלכה למעשה,
נאר בדרך פלפול בלבד)
,
סיי בנוגע צו שרייבן חידושי תורה,
ועאכו״ב בנוגע צו זיי מפרסם זיין בדפוס.
און די הנהגה איז געווען אז "לא כל הרוצה כו׳ ימול"*"׳,
נאר דוקא לאחרי כו״כ תנאים וואם זיינען מוכיח אז די חידושים זיינען מכוונים לאמיתתה של תורה כר.
משא״ב בדורות שלאחרי זה,
ביז בדורנו זה - איז מחד גיסא,
דארף טאקע זיין נאך א גרעסערע זהירות,
ווארום ניט יעדערער וואס שרייבט חידושי תורה און שרייבט פסקי דינים קען מען זיך אויף אים פארלאזן,
אבער לאידך,
צוליב ירידת הדורות - דארף מען זוכן וואם מער אופנים צו מוסיף זיין אין לימוד התורה,
באופן פון "יגדיל תורה ויאדיר" 7 ",
כולל יגדיל בפרסומה.
און דעריבער""׳ איז כדאי צו מעודד ומזרז זיין די אלע וואם זיינען שייך צו
108)
ראה גם ספר השיחות תשמ״ח ח״א ע׳ 249 ואילך.
מחדש זיין בתורה - ובתנאי ררי זי רוערט געלערנט ע״פ כללי התורה כפשוט - אז אפילו אויב זיי זיינען ניט זיכער צי זייערע חידושים זיינען מכוון לאמיתתה של תורה,
איז ניט נאר וואס זיי זאלן זיך ניט אפהאלטן פון שרייבן די חידושים,
נאר - זיי זאלן זיך משתדל זיין שרייבן,
און דאם אויר מפרסם זיין בדפוס
(בקובץ מיוחד בפ״ע,
אדער אין א קובץ וואס איז כולל חידושי תורה אויך פון אנדערע)
,
און ניט נאר צווישן זייערע חברים און זייערע תלמידים,
נאר אויך צווישן לומדי תורה בכלל,
און דער עיקר טעם הדבר איז - כנ״ל - ווייל מ׳זעט בפועל,
ומעשה רב,
אז דורך דעם קומט צו אין "יגדיל תורה ויאדיר",
אין חיות ותענוג בלימוד התורה,
סיי בנוגע צו זיך אליין,
ווי מ׳זעט בפשטות די תועלת וואס קומט צו בלימוד התורה דורך דעם וואס מ׳דארף דאס אראפשרייבן פאר אנדערע,
און סיי בנוגע צו אנדערע
("קנאת סופרים תרבה חכמה״ 61 ״׳)
- וואס דאס
(די תועלת שבזה)
איז די בעסטע בחינה אויף דעם צורך הדבר.
וכאמור,
הגם אז עס קען זיין אז דער חידוש איז ניט איגגאנצן אויסגעהאלטן לאמיתתה של תורה
(כנ״ל)
,
איז דאס כדאי.
ובפרט אז מ׳קען דאס אויך באווארענען דורך ניט פסקענעז א מסקנא להלכה,
אדער אפילו אויב מ׳שרייבט א מסקנא -קען מען צוגעבן אז דאס איז: לפענ״ד,
אדער אין לסמוך על זה,
וכיו״ב.
ולהוסיף,
אז בשעת מ׳איז מפרסם די חידושים בדפוס פאר אנדערע - איז דאך טבע בן אדם
(מפני כבוד עצמו,
און מנהג העולם/ אויך פון נה״ב,
אז ער וועט זיין נאכמער זהיר און נאכאמאל איבערקוקן
ספר השיחות - ה׳רננש״א
און מעיין זיין אין דעם וואס ער שרייבט און איז מפרסם.
ויישר כחם פון די אלע לומדי תורה ומקיימי מצוות בהידור וואם וועלן אוים־ נוצן די התעוררות פון דעם זמן מתן תורתנו אויף זיך משתדל זיין צו מחדש זיין בתורה
(ע״פ כללי התורה)
און מפרסם זיין זייערע חידושים - ויהי רצון און מתפלל זיין צו ווערו אלץ נעענטער לדרגת תלמיד ותיק,
וואס כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתז למשה מסיני" 62 ׳.
יג.
ויהי רצון,
אז די הוספה וחידוש אין לימוד תורה קומענדיק פון דעם זמן מתן תורתנו - זאל צוגעבן נאכמער אין מנוחה,
מנוחת הנפש ומנוחת הגוף פון די לומדי התורה,
מתיר בריאות הנשמה ובריאות הגוף,
און מנוחה פון אלע אידן בכל מקום שהם,
און אזוי אויר אין מנוחה בכל העולם כולו.
ביז אז דאם וועט ברענגען בקרוב די מנוחה אמיתית והשלימה - פון "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים",
דער ביטול הגלות פון אידן,
וואם גלות איז דער גרעסטער היפר המנוחה והתיישבות פון אידן - "אוי להם לבדם שגלו מעל שולחן אביהם"" 63 ,
אז עם ווערן בטל הן די טלטולי הגלות און הן דער היפך המנוחה פון דעם גלות פנימי בעבודת השם,
כולל ופשוט - דער ביטול פון אלע העלמות והסתרים פון גלות,
און אלע שאלות בפרטי הגאולה ומשיח צדקנו,
וואס דאם קומט מצד גלות עצמה,
מצד
דעם וואס מ׳איז געבארן געווארן אין גלות און אויפגעהאדעוועט געווארן אין גלות,
במילא איז מען א "גלות מענטש" ר״ל,
און מ׳געפינט זיו איו א "גלות־ צושטאנד״ - זאל דאם אלץ בטל ווערן,
און נהפך ווערן
(דורך תשובה אמיתית)
,
דויד מגלה זיין בא זיר און מדגיש זיין די נשמה
(חלק אלוקה ממעל ממש 2 )
,
וואם שטייט העכער פאר גלות,
און שטייט אין א מצב של מנוחה,
מעין שבת ומנוחה לחיי העולמים.
און דאס קומט אין אן אופן פון מיד -"מיד" ר״ת משה,
ישראל
(הבעש״ט)
,
דוד מלכא משיחא,
די ג׳ רועים פארבונדן מיט חג השבועות
(כנ״ל)
- און תיכף ומיד ממש: תיכף לת״ח ברכה" 65 ,
מיד ר״ת כנ״ל,
ממש - באופן של ממשות,
אין גשמיות וחומריות העולם,
אזוי אז מ׳מאכט פון חומריות גשמיות,
און די גשמיות - א כלי צו רוחניות,
ביז צו רוחניות הכי נעלית,
ביז צו כביכול עצמותו ית׳,
וואם ער איז פארבונדן דוקא מיט דעם יש הגשמי" 66 ,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
און באופן של זריזות - אויפטאן און טאו דעם ענין,
איז דוד מלכא משיחא יבוא ויגאלנו און יעדערער פון אונז זאגט צו משיח צדקנו "שלום עליכם",
עליכם לשון רבים - כולל כל הנשמות פון די אלע אידן פון דור הגאולה,
און ער ענטפערט יעדערן באזונדער "עליכם שלום״
[״עליכם״ לשון רבים כולל - די מעשינו ועבודתינו פון יעדער איד]
,
און "עליכם שלום" צו אלע אידן צוזאמען,
ועוד והוא העיקר - מיד.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
רשימת דברי כ״ק אז־מז״ד שליט״א ליל ב׳ דתג השבועות ה׳תנש״א•
- לקהל שיחיו שחזרו מה״תהלוכה״ -
א.
בנוגע צו חג השבועות זאגןחז״ל׳,
אז "הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם? מאי טעמא,
יום שניתנה בו תורה הוא".
וואס דער פירוש אין "לכם" איז -"שישמח בו במאכל ובמשחה״י.
וכידוע אז דער חידוש פון "יום שניתנה בו תורה״ איז - דער חיבור פון אלקות מיט דעם גוף הגשמי פון אידף
("לכם" 5 )
און מיט גשמיות העולם כביכול*
("התח־ תוניסי יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים")
".
ב.
ויש להוסיף בזה,
לויט דעם וואס עם בריינגט זיר אין פוילישע ספרים 68 ,
אז "נמי לכם" איז בגימטריא "קץ":
דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא,
אמך אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסח איכא בשוקא״ -דלכאודה: כיון שכוונת ר״י כהעילוי ד״האי יומא" היא - שעל ידו נעשה הוא לומד תורה
(כפרש״י)
,
אין זה שייך דוקא ל״האי יומא"
(יום נחתת התודה)
,
שהרי לימוד התורה הי׳ גם לפני מ״ת
(וא״ו בסיון)
,
וכמאחז״ל
(יומא כח,
ב)
"מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם,
היו במצרים ישיבה עמהם.
.
אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה הי׳ וכו־״י
אלא,
העילוי ד״האי יומא״ הוא - שאז נמשכה ונתלבשר! התורה למטה,
עד ש״תורה לא בשמים היא"
(נצבים ל,
יב.
וראה שבת פט,
א,
ב״מ נט,
ב)
.
ועל זה אמר ר־י שע״י "האי יומא־ "למדתי תורה ו נתר ו ממחי"
(פרש״י)
,
היינו שהתורה פועלת שינוי בה״תחתוניס״י
(ראה בארוכה לקרש חט״ז עי 211 ואילך.
ובב־מ)
.
ולכן,
רב יוסח ביומא דעצרתא "הי־ מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה"
(פרש״י פסחים שם)
,
שבזה מודגש,
שהתורה נמשכת וחודרת בכל מציאות האדם,
גם בגוף הגשמי.
ספר השיחות - ה׳חנש״א
די שלימות פון גילוי אלקות למטה בגשמיות
(״לכם״)
- וואס "כבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה״״ 1 - וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה
(באם קץ" הגלות)
".
אויך ווי דאם וועט זיך אויסדריקן אין דעם,
אז דעמאלט וועט פארקומען א סעודה" גשמית*׳ דוקא
(אזוי ווי בעצרת וואם "בעינן נמי לכם״ץי.
ויש לקשר זה
("נמי לכם" בגימטריא "קץ")
דערמיט,
וואס בחג השבועות איז
יב•)
והוא לשון תפלה ובקשה••,
נמ״י לכ״ם גימטריא ק״ץ,
היינו שהוא זמו המוכשר להתפלל שיתקרב קץ הגאולה.
דער יום ההסתלקות פון דוד מלכא משיחא
("דוד מת בעצרת""׳)
.
ווארום ע״פ הידוע",
אז ביום ההסתלקות איז "פועל ישועות בקרב הארץ"•׳,
איז פארשטאנ־ דיק,
אז בעצרת איז דא א ספעציעלע פעולה והשפעה אין דעם עגין פון
(דוד)
מלכא משיחא
(קץ הגלות וגאולה האמיתית והשלימה)
.
ונוסף לזה איז חג השבועות אויך דער יום ההסתלקות פון
(רבי ישראל)
ה־ בעש״טיי,
וועלכער איז אויר פארבונדן במיוחד מיט
(״נמי לכם״ -)
די גאולה"׳ האמיתית והשלימה".
ולפני זה - פאר דוד און בעש״ט - איז חג השבועות פארבונדן מיט דעם דריטען רועה ישראל - משה רבינו,
"משה קיבל תורה מסיני""
[וואם דאם
(מתן תורה)
איז דאך דער טעם אויף דעם וואם "בעצרת בעינן נמי לכם"]
,
"גואל ראשון הוא גואל
ליל ב' דחג השבועות - לקהל שיחיו שחזרו מה״תהלוכה"
אחרון״״ - דורך משה
(שקיבל תורה מסיני)
ווערט נמשך דער כח אויף דעם "קץ"
(בגימטריא "נמי לכם")
בגאולה האמיתית והשלימה.
ולהעיר ולהוסיף,
אז די ראשי־תיבות פון די נעמען פון די שלשה רועים
(משה,
ישראל,
דוד)
- איז "מיד"
(ווי גערעדט פריער)
,
וואס איז מרמז אויף לשון חז״ל“ - "מיד הן נגאלין",
אז די גאולה האמיתית והשלימה קומט מיד,
מיד בזמן גשמי פון גשמיות העולם
("לכם")
.
ג.
ויהי רצון,
אז תיכף ומיד זאל מקויים ווערן בפועל דער ״נמי לכם״ -קץ וסיום והגלות.
ובמילא האט מען דעם סיום פון יום
(הראשון ד)
חג השבועות,
ועאכו״ב דעם המשך פון יום השני דחג השבועות שנת ״אראנו נפלאות״ - בגאולה האמיתית והשלימה,
אזוי,
אז אנשטאט זייענדיק א יו״ט שני של גליות - ווערט ער" 2 גלייך דער טאג פון קיבוץ גליות פון אלע אידן,
"בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו"" 2 ;
און מ׳גייט אלע צוזאמען לארצנו הקדושה,
ולירושלים עיר הקודש,
ולהר הקודש,
ולביהמ״ק השלישי,
"ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם" 27 ,
כולל אויר קרבנות של תודה ושמחה וואס מ׳וועט מסתם מקריב זיין אין פארבינדונג מיט דעם "קץ"
("נמי לכם")
און די גאולה,
ובמכ״ש וק״ו וכו׳ פון א יחיד שיצא מבית האסורים.
ועוד והוא העיקר - אז מ׳איז ממשיך דעם זיין צוזאמען דא - אין ארץ הקודש,
און אין ירושלים עיר הקודש,
און דארטן גופא - אין דעם "ציון"
(די פנימיות" 2 )
פון ירושלים - דעם ביהמ״ק,
און
(דארטן גופא -)
בקדש הקדשים,
מקום הלוחות,
כולל ובמיוחד - די לוחות ראשונות וועלכע זיינען געגעבן געווארען צו משה רבינו בתחילת המ״ם ימים ראשונים
(ביום מ״ת)
.
- האט מען כל ענינים אלו צוזאמען מיט די שלשה האמורים לעיל: משה,
ישראל בעש״ט,
און דוד מלכא משיחא,
ר״ת "מיד",
(ותיכף ו)
מיד ממש,
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
ספר השיחות - ה׳תנש״א