א.
בפרשת תשא - ישנו ענין תמוה הדורש הסבר:
רוב הפרשה
(מהפסוק השני בחלק הפרשה דשני,
"וירא העם כי בושש משה וגו׳" 1 ,
ועד לסיום הפרשה עוסקת בענינים הקשורים עם חטא העגל: החטא עצמו,
התוצאה דשבירת הלוחות,
תפלתו של משה לכפר על החטא
(כולל גם י״ג מדות הרחמים,
"סדר בקשת רחמים׳"/ עד לנתינת לוחות שניות 5
(לאחרי ש״נתרצה הקב״ה לישראל בשמחה ובלב שלם"*)
.
וענין זה מרומז גם בהתחלת הפרשה -"ונתנו איש כופר נפשו גו׳ זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל גו׳ לכפר על נפשותיכם" 5 ,
כמבואר במדרשי חז״ל* שנתינת מחצית השקל באה לכפר
(גם ובעיקר)
על חטא העגל.
וצריך להבין השייכות דענין זה לפרשת תשא:
ומודגש עוד יותר בהביאור ופירוש ד״תשא" שבהמשך הכתוב,
"תשא את ראש
ומזה מובן גודל המעלה ד״תשא״ -הרמה והתנשאות בדרגא הכי נעלית ד־ "ראש בני ישראל",
"תשא" שב״תשא".
ואעפ״ב דוקא ב״פרשת תשא",
כשנמצאים בדרגא הכי נעלית,
הרמה והתנשאות ב״ראש בני ישראל״ - מדובר אודות חטא העגלי,
שאז היו בנ״י במעמד ומצב של ירידה הכי גדולה שאין למטה ממנה,
השורש לכל החטאים• 1 ,
ולכללות ענין
ספר השיחות - ה׳תנש״א
החורבן והגלות",
היפך בתכלית ד״תשא את ראש"?!
ב.
לכאורה,
יש לבאר הקשר והשייכות דחטא העגל ל״תשא״ - שהמעלה ד״תשא",
הרמה והתנשאות לדרגא הכי נעלית,
נעשית גם במעמד ומצב של ירידה הכי גדולה
(חטא העגל)
.
ויתירה מזה: ע״פ הידוע שירידה היא צורך עלי׳
(לדרגא נעלית יותר מאשר לפני הירידה)
- הרי דוקא ע״י הקדמת הירידה הכי גדולה דחטא העגל נעשית העלי׳ הכי גדולה ד״תשא".
וההסברה בזה - בפשטות - שדוקא לאחרי חטא העגל נוסף בבנ״י העילוי דבעלי־תשובה" לגבי צדיקים גמורים,
כמארז״ל "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם עומדין"",
ועד ש־ "אין יכולין לעמוד בו"".
וענק זה מודגש גם בהמעלה דלוחות שניות לגבי לוחות ראשונות - שבגלל זה נאמר למשה רבינו "יישר כח" על שבירת הלוחות,
כדרשת חו״ל" על הפסוק" ״אשר שברת״,
״יישר בחר ששברת״ - ביון שלוחות ראשונות שייכות לדרגת הצדיקים,
ולוחות שניות שייכות לדרגת ה־ בעלי־תשובה״,
שבהם היתה הוספה בתו
! 1> שהרי לולי זה היתה הכניסה לארץ תיבף ומיד באופן של גאולה נגחית,
כנ׳יל הערה 8.
רה באופן ד״כפלים לתושי׳"",
כבעבודת התשובהי׳,
ג.
אבל,
ביאור זה אינו מספיק,
כי:
נוסף לכך שענין זה גופא שהעלי׳
("תשא")
באה ע״י הקדמת הירידה
(חטא העגל)
דורש ביאור והסבר בשכל האדם - הרי,
כיון שבפשטות הכתובים "כי תשא את ראש בני ישראל" הוא סיבה וטעם להמשך הענין שלאח״ז
(כפירוש רש״י בפשוטו של מקרא "כשתחפוץ לקבל סכום מנינם.
.
יתנו כל אחד מחצית השקל כו׳"/ לא מסתבר לפרש
(בפנימיות הענינים)
ש״כי תשא את ראש בני ישראל" הוא מסובב ותוצאה מהמשך הענין שלאח״ז,
שע״י הקדמת הירידה דחטא העגל
(שבהמשך הכתובים)
נעשית העלי׳ ד״תשא את ראש בני ישראל"
(שבהתחלת הענין)
.
ועוד:
ע״פ הביאור ש״כי תשא את ראש בני ישראל" קשור עם המעלה דלוחות שניות שנעשית לאחרי
(שבירת הלוחות הראשונות בגלל)
חטא העגל
(מעלת בעלי־ תשובה לגבי צדיקים גמורים)
- אינו מובן הטעם שבפרשה זו מדגיש הכתוב
(וכמ״ס)
המעלה דלוחות ראשונות,
הן בהתחלת הענין "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שגי לוחות העדות לוחות אבן כתובים באצבע אלקים""/ "ככלותו"
(כפשוטו ו)
גם מלשון שלימות",
וגם
(כדרשת חז״ל)
"ככלתו כתיב,
שנמסרה לו תורה
ש״פ תשא,
ט״ז אדר
במתנה ככלה לחתך 22 ,
והן בהמשך הענין
(בירידת משה מן ההר עם הלוחות)
,
והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות׳* 2 ,
והן
(ועאכו״כ)
בסיום הענין
(בנוגע ללוחות שניות)
,
פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו׳"* 2 ,
בכ״ף הדמיון בלבד,
כיון שמעלתם אינה דומה למעלת ה,
ראשונים" 24 שהיו,
מעשה אלקים",
משא״כ לוחות שניות הם מעשה ידי משה,
,
פסל לד"".
ומזה שהכתוב מדגיש בפרשה זו המעלה דלוחות ראשונות,
משמע,
שהמעלה ד,
כי תשא את ראש בני ישראל" היא
(גם חבעיקר בנוגע לדרגת בנ״י לפני חטא העגל ושבירת הלוחות
(מעלת הצדיקים)
24 ,
ולא עוד אלא שגם ההמשך בענין חטא העגל הוא בפרשת,
תשא את ראש בני ישראל",
כיון שהכוונה
(בפנימיות העני־ נים)
היא לעניו העגל כפי שהוא בשרשו בתורה,
דרגא נעלית בקדושה
(ועי״ז נעשה גם הביטול והשבירה דחטא העגל כפשוטו,
ועד ש,
זדונות נעשו לו כזכיות" 27 ,
ד.
ויובן בהקדם הדיוק בלשון הכתוב,
בי תשא את ראש בני ישראל״ - שאין זה
(רק)
הרמה והתנשאות לדרגא שלמעלה מהראש
(שכל)
,
אלא הרמה והתנשאות בדרגת ה,
ראש" - בנוגע לשלילת הענין דע״ז,
שאודותיו מדובר בהמשך הפרשה:
הרמה והתנשאות לדרגא שלמעלה מהראש - הו״ע האמונה,
ש,
היא למעלה מן השכל והדעת",
שלכן,
,
אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה׳.
.
שלא לכפור בה׳ אחד.
.
בלי שום דעת והתבוננות.
.
בלי שום טעם וטענה ומענה כלל.
.
למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובך".
וההרמה וההתנשאות בדרגת ה,
ראש"
(,
תשא את ראש״)
- היא העלי׳ דהשכל
(,
ראש")
לדרגא נעלית בשכל גופא
(כדלקמן/ שעי״ז נעשית השלילה דע״ז
(לא רק מעד האמונה שלמעלה מהשכל,
אלא גם)
מעד השכל גופא.
והעילוי שב,
תשא את ראש"
(הרמת הראש)
לגבי ההרמה שלמעלה מן הראש - שהשלילה דע״ז היא לא רק ע״י ההתעלות לדרגא שלמעלה מהבנה והשגה
(ההתקשרות דעעם הנשמה עם הקב״ה שלמעלה מן הדעת/ שאין נתינת מקום לע״ז,
בלי שום טעם וטענה ומענה כלל",
אלא גם בדרגת השכל שיש נתינת מקום ל,
טעם טענה ומענה",
מושלל כתכלית הענין דע״ז,
שעי״ז מודגשת אחדותו של הקב״ה
(השלילה דע״ז)
גם בדרגא תחתונה שיש בה נתינת מקום לענין של ע״ז.
ה.
ויש להוסיף,
שענין זה
(השלילה דע״ז גם בדרגא שיש נתינת מקום לע״ז)
ספר השיחות - ה׳תנש״א
מודגש ביותר בהפטורה,
שענינה סיום וחותם הפרשה:
"ויגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם ה׳ האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו ולא ענו העם אותו דבר"
(שלא היו יודעין להבחין)
2 ,
"ויאמר אליהו אל העם אני נותרתי נביא לה׳ לבדי” ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש ויתנו לנו שנים פרים וגו׳ והי׳ האלקים אשר יענה באש הוא האלקים"* 3 ,
ולאחרי שנביאי הבעל עשו מה,
שעשו "ואין קול ואין עונה" 33 ,
"ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה׳ אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל.
.
ענני ה׳ ענני וידעו העם הזה כי אתה ה׳ האלקים.
.
ותפול אש ה׳ ותאכל את העולה.
.
וירא בל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלקים ה׳ הוא האלקים" 33 .
כלומר: בהפטורה מסופר אודות מעמד ומצב ירוד ביותר בהנחינת מקום לע״ז -ש״נביא לה׳" הי׳ אליהו לבדו,
ו״נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש",
ובנ״י היו במעמד ומצב שלא היו יודעין להבחין אם ה׳ הוא האלקים אם הבעל.
ובמצב זה הי׳ הביטול והשלילה דע״ז - לא ע״י התעלות לדרגא שלמעלה מהשכל
(גילוי כח המם״נ דעצם הנפש)
,
אלא באופן
המובן גם בשכל - "יודע כי אתה אלקים בישראל.
.
וידעו העם הזה כי אתה ה׳ האלקים".
ולהעיר על דבר פלא בסיפור ההפטו־ רה - שגם במצב הכי ירוד ש״אני נותרתי נביא לה׳ לבדי ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש",
"אתם הרבים" 3 ,
הנהיג אליהו את כל ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל
(וכל בנ״י)
,
שעל פי הציווי שלו נקבצו
(כל ישראל ו)
כל נביאי הבעל אל הר הכרמל 35 ,
והוא זה שקבע והורה לנביאי הבעל מה לעשות,
"ויאמר אליהו לנביאי הבעל בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה.
.
וקראו בשם אלהיכם ואש לא תשימו"* 3 ,
ועשו כדברו,
"ויקחו את הפר אשר נתן להם ויעשו ויקראו בשם הבעל גו׳"* 3
[אף שלהיותם הרבים היו יכולים לסרב אליו,
לקבוע סדר הדברים באופן אחר,
או למצוא אמתלא לדחות הצעתו להוכיח לכל העם מי האלקים]
- שבזה מודגש עוד יותר הביטול והשלילה דע״ז גם בהיותה בתקפה.
ו.
וכדי שתהי׳ שלילת העניןדע״ז
(לא רק ע״י עבודת התשובה והתגלות י״ג מדה״ר שמצד עצם הנפש,
למעלה מהראש,
אלא גם ובעיקר)
מצד הראש
(בדרגא שיש נתינת מקום לטענה ומענה)
-צריך להיות הרמת הראש,
"תשא את ראש",
ש״ראש" קאי
(בפשטות)
על לימוד
ש״פ תשא,
ש״ז אדר
התורה,
ו״תשא את ראש" מורה על דרגא נעלית בלימוד התורה.
ובהקדמה:
מצינו שירבעם בן נבט,
שהוסיף על העגל שעשו ישראל במדבר והעמיד שני עגלים 7 ? הי׳ גדול בתורה - כדרשת חז״ל• 3 על הפסוק* 3 ,
וירבעם יצא מירושלים וימצא אותו אחי׳ השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה",
"כשלמה חדשה,
מה שלמה חדשה אין בה שום דופי אף תורתו של ירבעם לא הי׳ בה שום דופי.
ד״א שלמה חדשה שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם.
.
ושניהם לבדם בשדה.
.
שכל תלמידי חכמים דומין לפניהם כעשבי השדה,
ואיכא דאמר שכל טעמי תורה מגולין להם כשדה".
וב׳ הקצוות
(עשיית העגל,
ומעלת לימוד התורה)
מודגשים יותר בהמשך דברי הגמרא•♦ שירבעם ״הי׳ שונה.
.
בתורת כהנים מאה ושלשה
(פנים)
״ - ש״מאה ושלשה" הוא הגימטריא ד״עגל" 1 ♦.
וההסברה בזה:
כיון שהגמרא מעידה ש״תורתו של ירבעם לא הי׳ בה שום דופי",
מובן ופשוט שהלימוד בתורת כהנים לחג פנים בגימט־ ריא "עגל" הוא דרגא נעלית בלימוד
ועי״ז נעשה גם הביטול והשלילה ד־ חטא העגל -
(לא רק מצד דרגא שלמעלה מהראש,
"בלי שום טעם וטענה ומענה כלל",
אלא גם)
מצד דרגת הראש
(כשיש נתינת מקום לטעם וטענה ומענה)
5 ♦,
להיותו במעמד ומצב של הרמה
("תשא את ראש"/ שלימוד התורה♦♦ בהבנה והשגה
(ראש)
הוא בדרגא נעלית שמצדה בטל ומושלל הענין דע״ז.
ספר המחתות - ה׳תנש״א
ז.
מעין דוגמא לביטול ושלילת ע״ז ע״י דרגא נעלית בלימוד התורה:
"ספרים רבים חברו עכו״ם בעבודתה,
היאד עיקר עבודתה ומה מעשי׳ ומשפטי׳,
צוונו הקב״ה שלא לקרות באותם הטפרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדברי׳.
.
שנאמר 7 * אל תפנו אל האלילים,
ובענין הזה נאמר•* ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו,
שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אע״ם שאין אתה עובדה,
שדבר זה גורם להפנות אחרי׳ ולעשות כמו שהם עושים,
שנאמר•* ואעשה כן גם אני״י*.
אבל בית דין - ״צריכים.
.
לידע דרכי העבודות שאין סוקלין עובד כוכבים עד שידעו שזו היא דרך עבודתו"• 5 .
והענין בזה - שכיון ש״בית דין" נמצאים בדרגא נעלית בלימוד התורה,
"תשא את ראש",
לכן נעשה על ידם הביטול דע״ז,
גם עי״ז שקורין בהספרים שעוסקים בדרכי הע״ז
(ש״צריכים.
.
לידע דרכי העבודות")
כדי שיוכלו לבער מן העולם את העובדי ע״ז.
ויתירה מזה - כפי שמצינו ביתרו ש״הי׳ מכיר בכל ע״ז שבעולם,
שלא הניח ע״ז שלא עבדה",
ולכן הי׳ יכול לומר "עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל האלהינו" 5 ,
ועי״ז פעל
(לא רק הביטול דע״ז,
אלא גם)
ש״אסתלק קוב״ה ביקרי׳ עילא ותתא ולבתר יהב אורייתא בשלימו" 55 ,
ועד ליתרו - ליתרון ולהוספה בתורה 55 ,
"תשא את
ראש",
כמרומז בשמו,
"יתר* 5 ,
ע״ש שיתר פרשה אחת בתורה" 55 .
ח.
עפ״ז יש לבאר השייכות דמעשה העגל לפרשת תשא:
קביעת מעשה העגל בתורה• 5 בפרשת תשא,
בהמשך ל״תשא את ראש בני ישראל״ - באה לרמז וללמד על דרגא נישאת ונעלית בלימוד התורה
("תשא את ראש")
השייכת להשורש ד״עגל" בקדושה,
ק״ג פנים בתורה.
ועי״ז נעשה גם הביטול והשלילה דע״ז - גם מצד דרגת הראש
(שכל/ כשיש נתינת מקום לטענה ומענה,
כנ״ל.
ובפרטיות יותר:
הביטול והשלילה דע״ז הוא - לכל לראש וכעיקר - באופן שמלכתחילה לא בזרם לענין של ע״ז 57
(גם לא לדרגא שיש בה נתינת מקום לענין של ע״ז/ כהמעמד ומצב דלוחות ראשונות
(לפני החטא)
.
ונוסף לזה,
גם כאשר מאיזה סיבה ש־ תהי׳ באו לענין של ע״ז - מתבטלת לגמרי המציאות דע״ז
("וישרוף באש ויטחן עד אשר דק גו׳"• 5 / ולא עוד אלא שע״י הירידה דחטא ע״ז נעשית עלי׳ גדולה יותר
ש״פ תשא,
ט״ז אדר
- העילוי דעבודת התשובה,
עד לשלימות התשובה באופן ש״זדונות נעשו לו כזכיות",
ועד-זכיות.
אבל,
לאחרי החטא אי־אפשר להתחיל בביטול הע״ז מצד דרגת הראש
(במקום שיש נתינת מקום לטענה ומענה,
כיון שכבר נכשל כר/ אלא תחילה צ״ל ביטול הע״ז מצד הדרגא שאינה נותנת מקום לע״ז - עצם הנפש שלמעלה מהשכל
(למעלה מן הראש/ שזהו״ע י״ג מדה״ר שלמעלה מהתורה,
ויתירה מזה שעל ידם נשלם החסרון בקיום התורה,
שמתגלים ע״י התשובה,
ולאח״ז יכול וצריך להיות גם העגין ד״תשא את ראש",
שההתעוררות דעצם הנפש שלמעלה מהשכל תומשך ותחדור גם בכחות הגלויים",
שאז תהי׳ השלילה דע״ז
(לא רק מצד הדרגא שלמעלה מן הראש,
אלא)
גם מצד דרגת הראש" 6 .
ולכן נאמר בהציווי ע״ד לוחות שניות "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים״ -דאף שהחידוש דלוחות שניים הוא בעבודת התשובה מצד עצם הנפש שלמעלה מהראש,
צ״ל בהם גם הענין העיקרי דלוחות
("כראשונים")
-השלימות דתורה
(בחי׳ החקיקה שבתורה/ "תשא את ראש"
(ועד שמקומם בתורה הוא בפרשת "תשא
את ראש"**/ שעי״ז ישנם ב׳ המעלות גם יחד.
ט.
ויש להוסיף,
שענין זה מרומז גם מהקדמה לסיפור מעשה העגל ב)
לוחות הראשונות - "ויתן אל משה גו׳ שני לחת העדות גו׳",
"לחת
(חסר)
כתיב שהיו שתיהן שוות״“:
ידוע" ששני הלוחות מתחלקים
(גם)
למצוות עשה ומצוות לא תעשה: בלוח האחד - חמש דברות הראשונות שעיקרם ויסודם הם מצוות עשה,
אנכיא שבת,
כיבוד אב ואם,
ובלוח השני - חמש דברות השניות שכולם מצוות לא תעשה.
ועפ״ז י״ל שהפירוש ש״שתיהן שוות" הוא גם ע״ד מ״ש״״אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי״“,
שה״שתים",
עשה ולא תעשה,
אנכי ולא יהי׳ לך,
זכור
(מ״ע)
ושמור
(מל״ת/ נאמרו "בדיבור אחד״י/ לפי ש־ ענינם ותוכנם אחד,
כי,
גם מל״ת שקיומם הוא ע״י העדר העשי׳
(שלילה)
הם ענין חיובי
("מצוה" מלשון צוותא
(וחיבור/ שעל ידם נעשה החיבור דהאדם והעולם
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עם הקב״ה)
כמו ע״י מ״ע,
ולא עוד אלא שישנו גם הקיום דמל״וז
(לא רק ע״י העדר העשי׳,
אלא גם)
באופן של פעולה חיובית
(כמו הקיום דמ״ע באופן דקום ועשה)
-ע״י לימוד התורה בפרטי מצוות לא תעשה ודיניהם,
״לחת
(ענין התורה)
.
.
שתיהן שוות"* 6 .
ויש לומר,
שעיקר ושלימות לימוד עניני מצוות לא תעשה בתורה הוא כפי שהם בשרשם בקדושה,
ולדוגמא: הלימוד ד״לא יהי' לד אלהים אחרים על פני",
שלילת ע״ז
(חטא העגל/ קשור ושייך ללימוד ק״ג
(בגימטריא עגל)
פנים בתורת בהנים
(כנ״ל ם״ו/ ועד״ז בכל שאר מצוות ל״ת שנכללים ב״לא יהי׳ לדי 6 .
ומצד ענינם של מצוות לא תעשה
(שהשורש שלהם הוא "לא יהי׳ לד)
כפי שהם בתורה,
נעשית גם השלילה דכל הענינים הבלתי־רצויים
(שהשורש שלהם הוא חטא העגל)
" 7 .
ואדרבה: שלילת הענינים הבלתי-רצויים ע״י מל״ת שבתורה מורה על גילוי אור נעלה יותר ב״תורה אור" 1 ,
"תשא את ראש"
(כידוע שהשורש דמל״ת הוא למעלה ממ״ע/ שמצד תוקף ומעלת האור זד׳ה מאיר בכל מקום,
גם במקום שיש בו אפשרות לענינים בלתי-רצויים,
ועי״ז נעשית השלילה שלהם.
וענין זה מודגש בכך ש
(גם הענין החיובי שב)
מצוות ל״ת הם בקו השמאל 72
ש״ס תשא,
ס״ז אדר
(לוח השמאלי)
והגבורה
(דלא כמ״ע שהם בקו הימין והחסד)
- שמורה על שרשם בגבורות קדושות שלמעלה מחסדים,
באופן של תגבורת החסדים,
תוקף האור והגילוי
(שלכן בכחו להאיר גם במקום החושך,
ביטול ושלילת הענינים הבלתי-רצויים)
".
ועפ״ז יש לבאר הטעם
(בפנימיות ה־ ענינים")
שרש״י מפרש,
לחת כתיב שהיו שתיהן שוות" בפ׳ תשא,
כשהכתוב מזכיר ע״ד לוחות ראשונות בתור הקדמה ל
(מע־ שה העגל שהביא לשבירת הלוחות ו)
לו־ חות שניות,
ולאי לפנ״ז בס״פ משפטים,
המקום העיקרי דסיפור הנעשה בלוחות ראשונות,
כמ״ש",
עלה אלי ההרה גו׳
שמצד שרשם ה*ה שייכים לדרגא נעלית יותר ב,
תורה אור*••.
ואתנה לך את לחת האבן גו׳״* 40 - כי,
נוסף לכך שעיקר ההדגשה
(והגילוי)
דשלילת ע״ז
("לא יהי׳ לח)
גם מצד השכל הוא בפרשת,
תשא את ראש",
יש לומר,
שב־,
שתיהן שוות" מרומז גם ב׳ סוגי הלוחות,
לוחות ראשונות ולוחות שניות 41 ,
שעם היות שלוחות שניות חלוקות מלוחות ראשונות מצד שייכותן לעבודת התשובה
(גילוי עצם הנפש שלמעלה מהשכל/ מ״מ,
שוות ללוחות הראשונות
(,
פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים")
מצד ענינם העיקרי - השלימות דתורה,
,
תשא את ראש"",
שעי״ז ישנם ב׳ המעלות גם יחד.
י.
ויש להוסיף ולבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם:
,
עבודה זרח
(חטא העגל)
- נוסף לכך שלהיותה השורש לכל החטאים
(כנ״ל ס״א)
יש לה שייכות לכל אדם,
,
אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא""
(עכ״פ,
חטא״ מלשון חסרון״)
- יכולה לחות גם
ספר השימות - ה׳תנש״א
בדקות 42 ",
כמובן מדברי הגמרא 2 " "הוא סבר לע״ז ממש,
ולא היא,
אלא ע״ז עבודה שזרה לו"
("הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור" 3 ")
,
ודוגמתו♦" בעבודת ה׳ - שהתעסקותו בעבודת ה׳ היא באופן שתורת־אמת מעידה שזוהי "עבודה" הראוי׳ לשמה,
אלא שהיא "זרה לו",
כי,
לפי־ערך מעלתו וחשיבותו
("הוא חשוב")
הי׳ צריך להתעסק בעניגים נעלים באץ ערוך"",
עד כדי כך,
שהענינים שמתעסק בהם נחשבים לגביו כדבר זר,
"זרה לו"
("מלאכה נמבזה ומכוערת")
".
ועוד וג״ז עיקר: מ״עבודה
(עבודת ה׳,
אלא)
שזרה לו״ יכולים להשתלשל - אצל אלה שנמצאים בדרגא שלמטה ממנו -ענינים שלמטה מזה 7 ",
מן הקל אל הכבד,
עד למעמד ומצב ד״כבד עון""",
ולאחרי ריבוי ירידות למטה מטה עד ל״האוב־ דים♦" בארץ אשור והנדחים♦" בארץ
מצרים""",
יכולים לבוא למעמד ומצב ד״ע״ז ממש",
ח״ו.
ולכן: נוסף לכך שכאו״א
(ומתחיל מאלה שנמצאים במעמד ומצב נעלה בעבודת ה׳)
צריך להזהר ביותר שעבודתו תהי׳ "כדבעי לי׳ למיעבד" 46 ,
שלא יבוא למעמד ומצב ד״עבודה שזרה לו",
ובמילא,
לא תהי׳ נתינת מקום להשתלשלות דענינים שלמטה מזה כו׳,
הרי,
גם אם בא למעמד ומצב ד״עבודה שזרה לו",
צריך לפעול בתיקון הדבר,
הן בנוגע לעצמו,
והן בנוגע להזולת,
עד ל״האובדים" ו״ה־ נדחים".
והתיקון הוא - ע״י העבודה ד״תשא את ראש":
בנוגע לעצמו - שמתעלה לדרגא נעלית יותר בלימוד התורה,
ובפרט בפנימיות התורה.
ועד״ז בנוגע להזולת - שאפילו אם עדיין לא למד תורה,
יכולה וצריכה להיות הפעולה דהפצת התורה באופן שמתחילים ללמוד עמו
(גם)
ענינים נעלים בתורה
("תשא את ראש")
,
ובפרט פנימיות התורה,
ובאופן של הבנה והשגה
("ראש")
דוקא ע״י תורת החסידות,
כאמור,
שעי״ז תהי׳ שלילת העניו דע״ז
(לא רק מצד עצם הנפש,
נקודת היהדות,
אלא)
גם מצד דרגת הראש.
הרעה נאבד ונשקע הניצוץ אלקות שבנפשו וממנו יונקים הקליפות וסמ״א•.
.
והנדחים בארץ מצרים,
פי׳ מצרים לשון מיצר,
שמחמת המצור והמצוק אין להם לב לדעת מ"
(לקו״ת דרושי ר״ה ס,
א)
.
ש״פ תשא,
ט״ז אדר
יא.
ועוד לימוד והוראה עיקרית ב־ ענין זה שלמדים מפרשת השבוע:
גם במעמד ומעב של ירידה הכי גדולה דחטא העגל
(לפני עבודת התשובה והתגלות י״ג מדה״ר")
- השתדל משה רבינו ועשה כל התלוי בו,
עד שהפקיר את כל מציאותו"
(באמרו "ואם אין מחני נא גו׳" 4 *)
,
והצליח,
לפעול סליחה ומחילה,
(גם)
עי״ז שלימד סניגוריא על בנ״י".
ועד״ז השתדלו גדולי ישראל בכל הדורות ללמד זכות על בנ״י,
כמו הרה״צ ר׳ לוי יצחק מברדיטשוב,
המפורסם בתפוצות ישראל
(ובכל העולמות)
בתואר "אוהב ישראל" ו״מליץ יושר",
בגלל גודל מעלת עבודתו באהבת ישראל ולימוד זכות על בנ״י 4 *.
ויש לומר,
שה״לימוד זכות" פועל פעולתו
(לא רק למעלה,
לבטל קטרוג וכיו״ב,
אלא)
גם על אלה שעליהם נאמר הלימוד זכות - שה״זכות" תבוא ותתגלה
ומזה יכול וצריד ללמוד כאו״א מישראל בדורות שלאח״ז עד לדורנו זה -שעוד לפני
(ועאכו״ב ביחד עם)
הפעולה להשיב ה״אובדים" ו״הנדחים",
צריך להסתכל עליהם בעין טובה וללמד זכות עליהם"*■
(החל מהלימוד זכות שסיבת היותם "אובדים" ו״נדחים" אינה באשמתם,
להיותם תינוקות שנישבו■"■/ ומה גם שהלימוד זכות כשלעצמו פועל שיהיו "כאבירה"■ המתבקשת
(ונמצאת)
דכתיב״י תעיתי כשה אובד" 4 "■,
שיחזרו למקומם
ספר השיחות - ה׳תנש״א
(מעמדם ומצבם)
האמיתי באופן ד״תשא את ראש״ - "והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים"**,
ע״ש״״< יראה וע״ש שלום*"*,
שלימות היראה" 1 .
*
יב.
ויש להוסיף ולקשר האמור לעיל עם הזמן שבו קורין פרשת תשא - בסמיכות לימי הפורים"" 1 ,
ובפרט בקביעות שנה זו,
שפורים חל ביום החמישי,
"קמי שבתא"*" 52 ,
ושושן פורים חל ביום הששי,
ערב שבת ממש,
שממנו נכנסים תיכף ליום הש״ק זה" 53
[ג׳ ימים רצופים של שמחה: ימי הפורים
(י״ד וט״ו אדר)
שהם "ימי 54 " משתה ושמחה" 2 ,
ויום השבח
(ט״ז
אבל ישראל מצד עצמם הם למעיה מהסימנים
(דא״צ סימניו כלל/ דהא טביעת עין והכרת פנים קדיפא מסימנים,
והרי בישראל נאמר כל רואיהם יכירום כי הם זרק ברד ה׳",
ומוסיף,
,
כמבואר זה באריכות ברבות כי תשא סיפ מ״ו" - בקנין הלימוד זכות דמשה בחטא הקגל,
קיי״ש.
אדר" 56 )
,
"וביום* 57 שמחתכם אלו השבתות"־"^ שבקביעות כזו מודגשת עוד יותר השייכות דפורים לפרשת תשא:
מהעגיגים העיקריים דפורים הוא ה־ מסירת־נפש על קידוש השם - "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה"* 58 ,
"כי הגידו לו את עם מרדכי" 7 ",
שנקראים בכל המגילה בשם "יהודים",
"כל הכופר בע״ז נקרא יהודי"•",
"שמסרו עצמן למות כל השנה כולה ולא עלה להם מחשבת חוץ ח״ו"*" - מצד עצם הנפש שלמעלה מהשכל,
"עד דלא ידע"" 2 .
וביחד עם זה,
מודגשת בפורים גם השייכות והפעולה בנוגע לכחות הגלויים,
החל מהבנה והשגה בשכל ע״י לימוד התורה,
כדרשת חז״ל 1 " "ליהודים היתה אורה,
זו תורה",
ועד להענין ד״לבסומי ביין" 22 שבתורה" 63 ,
לימוד סודות התורה,
וט״ו אדר הוא פורים לבני כרכים
(שמוקפות חומה מימות יהושק בז נין/ הרי,
,
יום י״ד ויום ט״ו אסורים בהספד ותקנית לכל אדם בכל מקום,
בין לבני כרכים שהם קושין ט״ו בלבד,
בין לבני קיירות שהם קושין י״ד בלבד"
(טושו״ק או״ח סתרצ״ו ס״ג)
.
ש״פ תשא,
ט״ז אדר
"נכנם יין יצא סוד" 1 ,
לימוד פנימיות התורה שנתבארה באופן של הבנה והשגה בתורת החסידות"*,
שאז נעשית השלילה דע״ז
(לא רק מצד עצם הנפש שלמעלה מהשכל,
אלא)
גם מצד ההבנה וההשגה בפנימיות התורה
("דע את אלקי אביך"*^ ועי״ז ישנם ב׳ המעלות גם יחד 7 **.
וע״ס המבואר לעיל שהטעם שמעשה העגל ולוחות שניות נקבע בפרשת תשא,
הוא,
כדי להדגיש שהמס״ג ושלילת הע״ז דחטא העגל היא לא רק מצד עצם הנפש שלמעלה מהראש
(עבודת התשובה והתגלות י״ג מדה״ר שבלוחות שניות)
,
אלא גם מצד הראש,
"תשא את ראש",
שעי״ז ישנם ב׳ המעלות גם יחד - מובנת השייכות דפרשת תשא לפורים"*,
כיון
שגם בפורים ישנם ב׳ המעלות יחדיו,
"עד דלא ידע",
ו״נכנם יין יצא סוד״״י.
מודגש מתן־תורה דלוחות ראשונות,
הן מאד כללות ענין השכת -,
דכחע בשבת ניתנה תורה לישראל*
(שבח פו,
ב/ ובמודגש גם בהשסחה דשבת
(.
וביום שמחתכם אלו השבתות•/ שעיקר ושלימות השמחה,
באופן של רעש כו׳,
היתה בלוחות ראשונות,
םשא*כ בלוחות שניות שניתנו בחשאי
(תנחוסא פרשתנו לא.
ועוד/ והן מאד פרשת השבוע -,
תשא את ראש*,
מאד ה,
ראש* דוקא
(לא רק סס*נ שלמעלה מהראש)
; ובשבת פרשת תשא שלאחרי פורים מודגש ההמשך והחיבור דשניהם יחד.
סמר משימות - ה׳תנש״א
ועוד והוא העיקר - שע״י ההוספה בלימוד פנימיות התורה,
תורת החסידות,
באופן ד״תשא את ראש",
ממהרים ומזרזים ומביאים תיכן* את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
ש״אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא""*,
חיבור ב׳ המעלות דצדיקים ובעלי־תשובה,
לוחות ראשונות
(בשלימותן,
כמו לפני השבירה)
ולוחות אחרונות גם יחד,
ואז יהי' עיקר ושלימות העניו דנשיאת ראש בתורה - טעמי תורה שיתגלו בתורתו של משיח■",
ועד להגי־ לוי ד״תורה חדשה מאתי
(ממש)
תצא" 2 ".
*
יג.
כאן המקום לעורר גם ע״ד ענין שהזמן גרמא - בסמיכות לימי הפורים דמנייהו אזלינן:
״חכמים הראשונים תקנו.
.
שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלושים יום לפני הרגל״י,
דהיינו שנד־ פורים ואילך ידרשו הלכות פסח״׳.
.
שכל חכם הי׳ שונה לתלמידיו הלכות הרגל ל׳ יום לפניו כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו וידעו המעשה אשר יעשון.
.
ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות
(לפי שהכל כתוב בספר)
מצוה על כאו״א שילמוד הלבות הרגל קודם הרגל עד שיהי׳ בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה"".
ועוד וג״ז עיקר:
"מנהג פשוט בכל ישראל שבל קהל וקהל משימים מס על בני עירן לצורך חטים לפסח לקנות ולחלקן לעניי עירן"*",
אשר,
גם בענין זה צריכים להתחיל שלושים יום לפני החג
(מפורים ואילך)
,
להשתדל מבעוד מועד ליתן להזקוקים כל צרכי החג
(מזון ולבוש)
באופן של הרחבה,
"דרך חירות" 7 ".
ואין מזרזין אלא למזורזין"׳ - שנוסף לכך שבודאי התחילו להתעסק בזה בפורים וכבר עוסקים בזה ג׳ ימים
(גם ביום השבת,
"מפקחין על צרכי ציבור בשבת"*"/ יוסיפו בזה ביתר שאת וביתר עוז,
כהנה וכהנה,
הן האירגונים והמוסדות הציבוריים,
והן כל יחיד ויחיד מבנ״י,
בכל מקומות מושבותם.
יד.
ויה״ר והוא העיקר - "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"*",
ובלשון הכתוב בהתחלת פרשתנו: "כי תשא את ראש בני ישראל גו׳ זה יתנו גו׳ מחצית
כש־והשתחוו לה׳ בהר הקודש בירושלים"
(כנ״ל סי״א)
.
ש״ס תשא,
ט״ז אדר
השקל גו׳",
כדאיתא בגמרא*" "אמר משה לפני הקב״ה,
רבש״ע,
במה תרום קרן ישראל,
אמר לו בכי תשא",
,
"אם באת לשאת ראשם בהגבהה קח מהם כופר לצדקה׳"",
היינו,
שע״י נתינת הצדקה"׳ נעשית הרמת קרן ישראל בשלימותה בגאולה האמיתית והשלימה.
ובפשטות - שתיכן* ומיד ממש,
ביום הש״ק פרשת #תשא את ראש בני ישראל"
("תרום קרן ישראל")
דשנת "אראגו נפל־ אות""׳,
בזמן המנחה,
ש״אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה,
שנאמר
(בהפטורה דפרשתנו)
ויהי בעלות המנחה וגו׳" 5 ",
מגבי׳ ומנשא הקב״ה את כל בנ״י ע״ג "ענני שמיא""*,
ובאופן ד״ויקהל־פקודי"
(שמתחילין לקרות במנחה)
- "קהל גדול
(ויקהל)
ישובו הנה" 7 ",
"ואתם תלוקטו לאחד אחד
(פקודי)
בני ישראל""",
ומביאם לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
לחלקה שמוקפת חומה"*
מימות יהושע• 5 * בן נון* 5 *,
להר הקודש ולבית המקדש השלישי,
ושם - "ויקרא 51 * אל משה
(כולל גם משה שבכאו״א מישראל 55 *)
וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד לאמר",
ועי״ז נעשה אמיתת הענין ד״צו",
צוותא וחיבור דכאו״א מישראל עם הקב״ה,
ובאופן של זירוז,
ושל זירוז מיד,
"אין צו אלא לשון זירוז מיד""*,
ש״מיד" ממש נעשים כל הענינים ד־ ״ויהי ביום השמיני״ - שמיני למילואים
ספר השיחות - ה׳תנש״א
שנטל עשר עטרות 55 ,
״כינור.
.
של ימות המשיח שמונה" 55 ,
ויתירה מזה "עלי עשור״י 15 ,
ועד לסיום הענין "ויבוא משה ואהרן
(משה ואהרן עמהם" 5 )
גו׳ ויברכו את העם
(אמרו ויהי נועם ה׳ אלקינו
עלינוי 5 ,
יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם)
וירא כבוד ה׳ אל כל העם״״* 79 -ש״לא יכנן* עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" 1 * 1 ,
ועד ש״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו"" 1 ,
תיכף ומיד ממש.
ספר השמחות - ה׳תנשו״א