א.
די התחלה וראשונה פון די,
ארבע פרשיות" איז פרשת שקלים".
וויבאלד אז די "ארבע פרשיות"
[שקלים,
זכור,
פרה,
החודש]
זיינען ספעציעל אויסגעטיילט׳ אלם א באזרנדער סדר בקריאת התורה 2 ,
וועלכע מ׳לייענט אין בא-שטימטע שבתות פון יאר
(אין צוגאב צו דעם סדר קבוע במשך השנה פון קריאת פרשיות השבוע על הסדר בתורה בכל שבת ושבת 3 / איז פארשטאנדיק,
אז די
"ארבע פרשיות"
(בכלל,
און יעדערע פון די פרשיות בפרט)
אנטהאלטן אין זיר א תוכן מיוחד און א הוראה כללית בעבודת השם וועלבע נעמט ארוס און שפיגלט זיך אם אין חיי האדם
(במכ״ש דערפון וואס יעדער ענין אין תורה איז א
(תורה מ־ לשון*)
הוראה,
הוראה בחיים,
ובהדגשה יתירה - אין די "ארבע פרשיות" שבתורה,
וועלכע זיינען א הוספה וחידוש אין
(קרי־ את ה)
תורה עצמה)
;
און פרשת שקלים,
זייעגדיק די התחלה פון די "ארבע פרשיות",
באדייט די התד חלה ויסוד פון כללות סדר העבודה
(וועלכע גיט זיך ארויס אין די "ארבע פרשיות")
.
ב.
ויש לומר דער ביאור אין דעם:
נתינת השקלים איז ענינה - צדקה,
כמבואר בכ״מ בדברי חז״ל 5 .
[וכפשטות הענין: די שקלים
(מחצית השקל)
וואם אידן האבן געגעבן,
"ונתנו איש כופר נפשו לה"",
איז געווען "תרומה לה׳" 7 פאר דעם משכן:
(א)
תרומת האדנים - די שקלים פון וועלכע מ׳האט געמאכט די אדני המשכן,
און
(ב)
תרומת המזבח -״נתנו כל אחד מחצית השקל.
.
לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה"*,
ווי די מצוה איז אויר בכל שנה בזמן שביהמ״ק
פרשיות דלא קראו אלא ארבע פרשיות הללו•
(רש״י שם - ז—ה לסדר פרשיות)
.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
הי׳ קיים.
אנהויבנדיק פון,
באחד באדר" ווען,
משמיעין על השקלים"*,
און כדי צו מודיע ומפרסם זיין דעם ברענגען די שקלים האט מען געלייענט•* פרשת שקלים*]
.
ובפרט בזמן הזה
(ווען אין נוהגין במצות שקלים)
איז דער ענין פון שקלים איבערגעטראגן געווארן אויף מצות צדקה**.
וכידוע דער מנהג ישראל "ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן,
זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר״** - וואם דאס איז דער ענין הצדקה בפשטות 5 *.
ג.
ועפ״ז וועט מען פארשטיין דער אויפטו פון פרשת שקלים,
אלם די התחלה פון,
ארבע פרשיות":
אין פרשת שקלים איז דא אן עגין כללי ותמידי מער ווי אין די אנדערע דריי פרשיות: די דריי ענינים
(פון זכור,
פרה און החודש)
- הגם זיי אלע לערנען כללות׳דיקע לימודים והוראות - זיינען זיי אבער אלע פארבונדן מיט א דבר מסויים ותנאים מסויימים,
און דעריבער זיינען זיי ניט אזוי תמידיים 4 ׳: משא״ב
שקלים,
וואט ענינה איז צדקה - איז נוגע שטענדיק ממש,
אין אלע מצבים,
בכל זמן ובכל מקום.
ושני פרטים בזה
[נוסף אויף כללות הענין,
אז צדקה איז,
שקולה כנגד כל המצוות" 5 *,
און איז,
כללות המצוות" 4 *,
און דערפאר ווערט זי אנגערופף*,
בשם מצוה סתם",
זייענדיק,
עיקר המצות מעשיות ועולה על כול־ נה"•׳]
:
(א)
מצד הצדקה עצמה - אז צדקה איז א חלק אין גדר הבריאה: דער אויבער־ שטער האט באשאפן די וועלט אין או אופן פון משפיע ומקבל,
בכדי אז עס זאל זיין צדקה וחסדי* בעולם 28 ,
וואס אין דעם איז תלוי קיום וישוב העולם.
ביז אז דאם
(צדקה)
איז א חלק פון טבע הבריאה
(ניט נאר דער טבע פון מין המדבר,
נאר אויך פון בעלי חיים/ אז ער איז חם ומרחם על
קמור עם עניו מיוחד דעמלק.
ועד״ז ם׳ פרה,
.
כדי להזהיר את ימראל מיעמו פסחיהם בטהרה״
(רמ״י ממנה מגילה כם,
א - ד״ה פרה)
- ה״ז נוגע לענין מיוחד דפסח,
ודוקא לטמאים.
וכן פ׳ החודמ,
.
ממם פרמת הפסח"
(רמ״י מם - ד״ה ברביעית)
.
ש״פ משפטים,
0' סקליס,
מבה״ח אדר
בניו,
און אדר אויף אנדערע כר.
ד.
ה.
אז דאס איז א
(חלק פון דעם)
סדר תמידי אין הנהגת הבריאה.
[ויש לקשר זה דערמיט וואם בכמה שנים
(ווי בשנה זו)
לייענט מען פרשת שקלים בשבת פ׳ משפטים: משפטים גייט אויף מצוות שכליות* 1 ,
וועלכע זיינען פארשטאגדיק בשכל האדם
(אפילו אלמלא ניתנה תורה 2 * ח״ו)
.
פון די ענינים עיקריים וועלכע שכל הפשוט איז מחייב איז - ענין הצדקה,
אז מ׳זאל העלפן אזא וואט נויטיקט זיר אין חילף; דאם איז אן ענין המובן אין שכל הפשוט פון יעדער מענטש,
אפילו בשכל פון נה״ב,
אפילו פון א ניט איד 23
[און אויר פאר מתן תורה* 2 ^ ווארום אין דעם איז תלוי ישוב העולם — "לשבת יצרה״“
(וואס דערפאר נצטוו בני נח בצדקה,
לכמה דיעות“^ ועאכו״ב אין דעם שכל
(אויר פון נה״ב)
פון א איד 27 ]
.
(ב)
אלע השפעות וואט קומען מלמעלה
(פרן דעם אויבערשטן)
זיינען בבחי׳ צדקה"*
("כי חפץ חסד הוא״י 2 / אנהויבג־ דיק פון די חיות ופרנסה פון יעדער נברא - וואט דער אויבערשטער איז "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים",
"זן ומפרנס לכל ומטיב לכל"* 3 .
און וויבאלד אז די כלי אויוי צדקתו של הקב״ה איז די צדקה וואם א מענטש טוט למטה,
וואם דויד דעם באקומט ער די צדקה של הקב״ה
(מדה כנגד מדה"/ און מ׳דארף דאר שטענדיק אנקו־ מען צו דער צדקה מלמעלה
("ובטובו• 3 הגדול עמנו תמיד.
.
לעולם ועד״)
32 -
ספר השיחות - ה׳תנש״א
דעריבער דארף אויך די צדקה למטה זיין תמידננ.
ד.
ה.
אז נוסף צו דעם ענין פון "כופר נפשו"* אין צדקה,
"לכפר על נפשותי־ בם" 4 *,
צו מכפר זיין
(כופר מלשון כפרה)
און אויסלייזן פון א מצב בלתי רצוי
(וואם דאס איז נאר ווען ס׳איז דא אזא מצב/ איז צדקה נוגע תמיד
(אויך ווען ביי אים איז ניטא קיין חסרון)
,
בכדי באקומען די השפעה בבחי׳ צדקה מלמעלה,
צו וועלכע מ׳דארף תמיד אנקומען 5 ?
ויש לומר,
אז די צוויי ענינים אין צדקה זייגען נכלל אין
(פרשת)
שקלים.
ובהקדים: וויבאלד אז צדקה בזמן הזה איז בדוגמת ענין השקלים,
ביז אז די נתינת מחצית השקל בערב פורים איז "זכר למחצית השקל",
"ומאחר ששלשה פעמים כתיב תרומה בפרשה יש ליתן ג״״׳ - איז מסתבר זאגן,
אז אין צדקה זיינען פאראן ביידע ענינים וואם זיינען געווען אין נתינת המחצית השקל
(דפרשת שקלים)
: תרומת אדנים,
און תרומת המזבח
(פאר די קרבנות ציבור/ וואם די צוויי ענינים זיי־ נען כנגד די צוויי ענינים הנ״ל אין צדקה,
וכדלקמן.
ד.
הגם אז נתינת הצדקה פון א מענטשן איז באופן אז ער איז ממלא וואס עם פעלט ביי א צווייטן,
"די מחסורו אשר יחסר לו"*,
פונדעסטוועגן איז די השפעה
(צדקה)
מלמעלה וואם קומט דורך דעם
ארוים - באופן של עשירות,
כמפורש ב־ חז״ל 37 ,
"עשר בשביל שתתעשר".
וי״ל דוגמא אז אויר השפעת העשירות איז נכלל אין צדקה מלמעלה - לויט דעם דיו",
אז "אם יש לו ר׳ זוז כו׳ לא יטול צדקה ואם יש לו ר׳ זוז חסר דינר” כו׳ אפילו נותנים לו אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול",
ביז אז ער קען נעמען אפילו צדקה שלמעלה ממדידה והגבלה; והיות אז די השפעה מלמעלה איז באופן של צדקה
(ווארום לגבי דעם אויבערשטן זיינען אלע נבראים בבחי׳ עני ומקבל,
וועלכע האבן ווייניקער פאר "מאתיים זוז"/ דערי־ בער איז אין דער צדקה וואס מ׳גיט מלמעלה נכלל אויך עשירות,
א המשכה שלמעלה ממדידה והגבלה• 4 ,
כפי הישג יד הנותן* 4 ,
לפי הישג יד הקב״ה - "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה״״ - באופן של בל״ג.
[דוגמא לדבר בההשפעה למטה פון איין מענטשן צו דעם צווייטן
(אז אין דעם איז אויר נכלל השפעת העשירות)
- ע״ד דער אויפטו פון גמילות חסדים
(חסד)
לגבי צדקה,
כמאחז״ל 43 "גדולה גמ״ח יותר מהצדקה כו׳ צדקה לעניים וגמ״ח בין לעניים ובין לעשירים",
כמבואר בכ״מ 44
ש״ס משפטים,
0׳ שקלים,
מבה״ח אדר
אז די השפעה פון חסד איז ניט נאר,
די מחסורו",
נאר אויד באופן פון,
לעשרו""]
.
ה.
ויש לומר,
אז די צוויי ענינים אין צדקה מלמעלה -
(א)
אז דאם הייסט בשם,
צדקה",
ווייל איר גדר איז השפעה צו אזא וואם ביי עם פעלט,
(ב)
אז די השפעה איז באופן של עשירות
(למעלה ממילוי חסרת)
- זיינען פארבונדן זה בזה.
ובהקדים: חז״ל זאגן" אז די שקלים פון אידן האבן מבטל געווען גזירת המן -,
גלוי וידוע לפני מי שאמר והי׳ העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים ש<ליהן לשקליו,
והיינו ד־ תבן באחד באדר משמיעין על השקלים".
וויבאלד אז דאם איז א חלק פון תושבע״פ
(תורה מלשון הוראה/ לייגט חצו זאגן,
אז אין דעם איז דא א הוראה לדורות - בנוגע צו דעם כח פון צדקה בכלל
(ענין השקלים בזמן הזה/ ובפרט נתינת מחצית השקל בערב פורים
(,
זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר"/
דארף מען פארשטיין: לאחרי וואם,
הקדים שקליהן לשקליו"
(בזמן גזירת המן)
האט דאם שוין דעמולט אויפגעטאן ביטול גזירת המן,
איז מאי דהוה הוה -וואסאיזדאסנוגעאיצטערז
וי״ל הביאור בזה:
הפשר תער״ב ח״ב פשע״ג-ה.
וראה מו*נ ואוה״ת שם,
שלכן כל טובה שתגיע סאתו ית׳ תקרא הסד,
וכל המציאות כולה,
ריל המצאת הש״י את העולם כולו כו׳.
בכדי מבטל זיין גזירת המן און דאם מהפך זיין לטוב,
,
ונהפוך הוא"",
האט מען געדארפט אנקומען צו א כח מיוחד,
וועלכער קומט פון למעלה מסדר השתלשלות - בחי׳,
הפור הוא הגורל"" דקדו־ שה,
ווארום מצד די הגבלות וחילוקים פון סדר השתלשלות,
וואו ס׳איז דא אן אונטערשייד צווישן אוד און חושך,
,
ברוך מרדכי" און,
ארור המף,
האט מען ניט דעם כח צו
(מבטל זיין און)
איבערמאכן דעם,
ארור המף: דוקא דורך א גילוי פון בחי׳ גורל דקדושה,
וואם מצד דעם איז ניטא קיין חילוק צווישן איין דרגא און א צווייטע
[ור דאס איז ביי א גורל בפשטות,
אז מצד הגורל איז ניטא קיין נטי׳ ווי דער גורל וועט פאלן/ בבחי׳ הגורל זיינען אלע ענינים ודרגות גלייך ממט/,
כחשיבה כאורה"",
,
עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי״״ - דעריבער האט דאם בכח צו מבטל זיין און איבערמאכן גזירת המן.
קומט אוים,
אז דער כח שלמעלה מסדר השתלשלות
(גורל)
ווערט נתגלה דוקא אין א מצב פון ביטול גזירה,
ד.
ה.
אין א מצב של חסרון
(ווייל ווען ס׳איז ניטא קיין חסרון,
דארף מען דאך דעמולט ניט אנקומען צו אזא הויכע המשכה)
.
במה דברים אמורים - בפעם הראשונה,
ווען מ׳האט געדארפט מבטל זיין גזירת המן: משא״כ אבער לאחרי זה,
ווען מ׳דארף ניט מבטל זיין קיין גזירה ח״ו,
איז דורך נתינת צדקה
(שקלים)
טוט מען אויף די המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות
(גורל)
אין א מצב טוב.
ספר השיחות - ה׳חנש״א
לויט דעם איז פארשטאנדיק,
אז ווי־ באלד דער כה נעלה
(פון למעלה מסדר השתלשלות)
קומט ארוים אח דריקט זיך אוים דוקא אין א מצב פון השלמת חסרון
(ביטול גזירה)
- דעריבער איז דאם פאר־ בונדן מיט דער עבודה פון נתינת צדקה
(שקלים/ וואס ענינה איז - מילוי החסרון פון דעם זולת.
און דעריבער איז דאם א כלי צו דער השפעה מלמעלה
(ניט נאר באופן פון "די מחסורו",
נאר אויך)
באופו פון בלי גבול,
פון דרגת גורל.
ועפ״ז איז מובן דער כח נעלה פון "שקליהם"
(צדקה)
: דאס וואם די שקלים זיינען "כופר נפשו",
"לכפר על נפשותיכם" - באווייזט
(ניט אויף א מצב של חסרון,
נאר אדרבה)
אז דאם איז ממשיך פון גאר א הויכע דרגא,
שלמעלה מסדר השתלשלות,
וועלכע קען אויפטאן דעם "לכפר": נאר לאחרי וואם די כפרה האט זיר שוין אויפגעטאן בזמן משה
(און דער־ נאך - ביטול גזירת המן בזמן ההוא/ איז די פעולה פון די שקלים
(צדקה)
איצטער נאר אין טוב וקדושה 51 - די המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות וואם ווערט נמשך דורך די שקלים* 5 ,
כולל דורך צדקה למי שחסר לו.
ו.
ויש לומר,
אז די צוויי ענינים אין צדקה
(מילוי חסרון,
און עשירות)
זיינען פארבונדן מיט די צוויי ענינים אין מחצית השקל - תרומת האדנים,
תרומת המזבח
(כנ״ל סו״ם ג)
:
תרומת המזבח איז געווען בכדי "לקנות מהן קרבנות ציבור",
וואם אויף דעם שטייט ״לכפר על נפשותיכם״ - "שה־ קרבנות לכפרה הם באים״• - מילוי חסרון; און פון די תרומת האדנים האט מען געמאכט די אדני המשכן,
דער יסוד פון דעם גאנצן משכן,
דורך וועלכן עס ווערט דער "
(ועשו לי מקדש)
ושכנתי בתוכם״ 55 - המשכת קדושה שלמעלה ממדידה והגבלה למטה בעולם,
וואם "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"* 5
(ביז אז משה האט זיר דערפאר געוואונדערט ווי קען זיין "ושכנתי בתוכם" אין דעם משכן למטה 55 /
און דער כח לזה אין משכן - קומט פון דעם וואס מעשה המשכן איז געווען "בשתי ידים"
(של הקב״ה/ שנאמר* 5 "מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש אד׳ כוננו ידיך" 5 ,
גדולה "ממעשה שמים וארץ" שנברא ביד אחת
("בחד מעשה"• 5 / שנאמר• 5 "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" 57 :
דער אויבערשטער האט באשאפן די וועלט - מעשה שמים וארץ - אין אן אופן פון התחלקות צווישן שמים וארץ.
דערי־ בער האט ער איר באשאפן ביד אחת,
מיט "באזונדערע" ידים: שמים האט ער בא־ שאפן ביד ימח
("ימיני טפחה שמים")
און ארץ ביד שמאל
("ידי יסדה ארץ",
"דיד היינו שמאל"• 5 / וכמארז״ל•* "נטה ימינו
ש״פ משפטים,
0' שקלים,
מבה״ח אדר
וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ",
רואם דורך דעם ווערט בעולם די התחלקות קוים פון ימין ושמאל".
אין משכן ומקדש איז געווען דער חידוש,
אז.
בחד מעשה" איז דאם געמאכט געווארן,
בשתי ידים"
(ימין ושמאל)
.
ועפ״ז י״ל אז דאם,
די המשכת קדושה אין משכן איז די דרגת ההמשכה פון בחי׳ גורל,
וואט לגבי איר איז ניטא קיין התחלקות דרגות וקוים פח ימין ושמאל,
ד.
ה.
א המשכה פון אזא "ארט" וועלכער איז כולל צוזאמען ביידע ענינים פון ימין ושמאל.
ובפרטיות - זיינען אין דעם פאראן דריי ענינים 1 *:
(א)
יד שמאל
(ארץ)
,
גבול - ע״ד מילוי החסרון
(כפרה/
(ב)
יד ימין
(שמים/ בלי גבול—קדושת המשכן
(,
ושכנתי בתוכם"/ און אין קדושת המשכן עצמה,
(ג)
די דרגא שלמעלה פון גבול און בלי גבול,
וואט האט בכח צו זיי מחבר זיין יחד",
לאחדים כאחד
(בחד מעשה)
",
ז.
אין דעם משכן עצמו זיינען אויר געווען די צור* ענינים הנ״ל:
ט׳איז ידוע די צוויי שיטות בנוגע צו עיקר ותכלית המשכן והמקדש: לדעת ה־ רמב״ם איז דער עיקר פון מקדש -הקרבת הקרבנות,
,
מצות עשה לעשות בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"".
לדעת הרמב״ן** איז,
עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה'שהוא הארון,
כמו שאמר" ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת,
על כן הקדים הארון והכפורת בכאן כי הוא מוקדם במעלה".
ויש לומר בביאור הפלוגתא:
דער ספר הרמב״ם איז,
הלכות הל־ כות״“.
והיות אז גדר ההלכה איז - דער ציור צו א מענטש ווי ער זאל זיך אויפ־ פירו בעולם,
דעריבער שרייבט דער רמב״ם
(בספר הלכות שלו)
אז עיקר ותכלית המשכן והמקדש בעבודת האדם
(בעולם)
איז - הקרבת קרבנות לה׳,
צו נעמען בהמות כו׳ און זיי מקריב זיין על המזבח.
משא״ב דער רמב״ן בפירושו על התו־
צדיקים•
(ראה לקו״ש ח״ז ע׳ 23.
ס׳ השיחות תשמ״ח ח״ב ע׳ 570.
ועוד)
.
וראה ם׳ הליקוסים־דא״ח ג״ג ערך גורל.
וש״נ.
וראה לקמן בפנים,
שבאמת יש דרגא נעלית יותר,
ד״ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד",
שלסעלה סכל תואר וגדר כו׳,
למעלה גם מהדרגא הגי הנ״ל שמחבר גבול ובל״ג.
ספר השיחות - ה׳תנש״א
רה
(ניט קיין ספר של הלכה)
,
איז מפרש וואס איז דער עיקר אין מקדש מבחי׳ "ושכנתי בתוכם"
(גילוי אלקות בעולם)
.
ויומתק בזה וואם דער רמב״ן איז געווען א מקובל
(בגלוי)
און איז מבאר בפירושו עה״ת ענינים פון פנימיות התורה בגלויי 6 ,
וואס ענינה איז פארבוגדן מיט גילוי אלקות״י.
דעריבער איז ער מפרש אז "עיקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה כו׳".
עפ״ז קומט אויס אז אין משכן זיינען געווען ביידע ענינים הנ״ל
(אין מחצית השקל)
: קרבנות לכפרה - די פעולה פון משכן בעולם
(ע״ד יד שמאל בהמשכן עצמו/ און דער ארון
(תורה)
- המשכת קדושה
(ע״ד יד ימין)
.
און זייענדיק איין משכן,
איז פאר־ שטאנדיק אז דער משכן איז פארבונדן מיט א דרגא וואס איז למעלה משניהם,
דעריכער האט עם בכח צו מחבר זיין ביידע,
"שתי ידים" בחד מעשה,
כנ״ל.
ח.
וויבאלד אז אלע ענינים נעמען זיך פון תורה
(ווי דאם איז געווען אין משכן,
אז דער "ונועדתי לך שם ודברתי אתך" כולל אויר דער ציווי אוין* הקרבת ה־ קרבנות וכו׳ איז געווען "מעל הכפורת",
על הארון - תורה/ איז פארשטאנדיק אז אויר אין דעם ארון
(תורה)
עצמו זיינען פאראן
(מעין)
די ביידע ענינים - תורה ווי זי איז פארבונדן מיט המשכת קדושה,
און התחלקות קוים
(דימין ושמאל/ און עצם התורה - שלמעלה מסדר השתלשלות:
נאר דעם ציווי על עשיית הארון ונתינת הלוחות לתוכויי - שטייט וועגן דעם
ציווי אויף עשיית הכפורת",
און דערנאר חזר׳ט
(לכאורה)
איבער דער פסוק דעם ציווי אויף נתינת הלוחות אין ארון": "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליר".
פון פשטות משמעות הכתוב קומט אוים אז די לוחות זיינען געווען על גבי ה־ כפורתיי!
דער אוה״ח הק׳־י איז מבאר
(בדרר רמז/ אז דער פסוק קומט זאגן,
"שהגם שהכפורת למעלה מן העדות שהם בתור הארון למטה מהכפורת הם בבחינה למעלה ממנה,
ולזה סדר נתינת העדות אחר הכפורת לומר זו למעלה מזו".
ויש לומר
(בפנימיות הענינים/ אז אין די לוחות העדות זיינען פאראן צוויי ענינים:
(א)
ווי זיי שטייען בתור הארון,
וואס דאס גייט אויף דער דרגא פון תורה ווי זי איז פארבונדן מיט המשכת קדושה - סדר השתלשלות,
וואס דארטן איז דא א חילוק צווישן תורה
(בתור הארון)
און דאס וואם איז מחוץ לתורה
(מחוץ לארון/ ובכללות יותר — דער חילוק צווישן
(תורה)
קדושה
(ימין)
און עולם
(שמאל/ אז בקדושה איז די עבודה באופן פון "ימין מקרבת""
(ביד חזקה)
און מיט עניני העולם איז דער סדר העבודה באופן פון "שמאל דוחה""
(ביד
ש”פ משפטים,
0' שקלים,
מבה״ח אדר
כהה/ ושרש הענין איז דערפון וואם דאם קומט פון דער דרגא אין תורה עצמה וואט איז פארבונדן מיט קוים פון ימין ושמאל
("מימינו” אש דת למו״ץ,
מ״ע ומל״ת;
(ב)
ווי תורה איז למעלה אפילו פון
(הגבלת)
הארון
("ואל הארון תתן את העדות" לאחרי ווי "ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה)
- ווי תורה איז לאמי-תתה,
איין זאך מיט דעם אויבערשטן
("אנא נפשי כתבית יהבית״י 7 / "אורייתא וקוב״ה כולא חד"",
העכער פון התחלקות קוים
(פון ימין ושמאל)
,
ביז למעלה פון זאגן אפילו "העכער",
ווארום דאס גופא איז שוין א תואר
(וואם ווייזט אז ס׳איז דא נידעריקער פון דעם "העבער"/ און דאם גיט דעם כח אז מ׳זאל קעגען מחבר זיין ביידע ידים,
ימיו ושמאל,
און ממשיך זיין פון בחי׳ ימין
(שמים)
אין שמאל
(ארץ אויך מלשון ארציות/ ור ער בלייבט במציאותו הוא - וויבאלד אז לגבי דער "דרגא" זיי־ נעו ימין ושמאל שדים.
ולהוסיף,
אז "על ארון העדות" זיינען געווען די כרובים
(וואס "מבין שני הכרובים" איז געווען דער "ונועדתי לך גו׳"/ וואט זיי זיינען "דמות פרצוף תינוק"■*,
בצורת זכר ונקבה,
"להודיע כמה ישראל חביבין לפני הקב״ה" 82 ,
וואט ווייזט אויף דער התקשרות עצמית צווישן דעם אוי־
בערשטן מיט אידן,
שלמעלה מתורה 3 •
(די עדות שבתוך הארון)
*•,
וכידוע 3 • דער פירוש אין "תלת•• קשרין 7 • מתקשראך׳
(ניט תרין/ ווייל ס׳איז דא דער קשר פון "קוב״ה ישראל ואורייתא".
וי״ל אז למעלה מזה איז דא ווי "קוב״ה ישראל ואורייתא כולא חד",
ווי תורה
(אורייתא)
איז "על",
למעלה מהארון והכפורת
(אזוי ווי די כרובים/ אז די אלע דריי "זאכן" ווערן איין מציאות ממש,
ביז אז מ׳קען זיי גאר ניט אגרופן "זאכן" און "מציאות",
ווייל ס׳איז למעלה מכל גדר ותואר,
"שלילת החיוב ושלילת השלילה"••,
און נאכמער: שלילה אויך פון "שלילת השלילה",
ולמעלה גם מזה,
נאר היות אז מ׳האט ניט קיין אנדער לשון צו נוצן,
זאגט מעז דעם לשון,
און מ׳זאגט אז "קוב״ה וישראל ואורייתא" וואם פריער
(ד.
ה.
אין א דרגא למטה יותר)
איז געווען ניכר אז זיי זיינען דריי זאכן באופו אז מ׳קען זיי אנרופן "קוב״ה ישראל ואורייתא" - זייגען באמת "כולא חד",
חד באופן אז ט׳איז לגמרי ניטא קיין התחלקות,
און אויר ניט שלילת ההתחלקות,
ושלילת השלילה וכו׳,
און דערפון ווערט עם נמשך אויך אין דער עבודה פון אידן אין התחלקות קוים
(שמאל,
ימיו וימיו שבימין שמחבר ימין ושמאל/ ביו איו וועלט
(בחי׳ שמאל/ אין
ספר השיחות - היתגש״א
זייערע עובדין דחול
(רוב זמן
(בכמות)
עבודתם ביום לשמש את קונו/ אז אויך דארטן זיינען אידן א "שותף להקב״ה במעשה בראשית"*•
(בדוגמת די שני כרובים,
,
ופניהם איש אל אחיו""/ אזוי אז זיי מאכן איבער די גאנצע מציאות פון עולם,
און זיינען דארט ממשיך מבתי׳ ימין,
ביז אז בכל העולם - הערט זיד נאר ווי,
קוב״ה ישראל ואורייתא כולא חד".
ט.
דערענין הבלי גבול כתורה עצמה איז בכללות - פנימיות התורה
[כידוע אז פנימיות התורה איז בבחי׳ בל״ג און נגלה דתורה
(בערך צו פנימיות התורה)
איז בבחי׳ גבול"]
.
ובפרטיות זייגען פאראן די דרגות הנ״ל אין פנימיות התורה עצמה,
ובמיוחד ווי דאם איז נתגלה געווארן בדורות האחרונים בתורת החסידות,
ביז אין תורת חסידות חב״ד.
וועט מען עם פארשטיין לויט דעם משל הידוע פון דעם אלטן רבי׳ן אויף גילוי תורת החסידות**:,
מבן מלך שנחלה כו׳ שלא מצאו לו אלא תרופה אחת: לקחת את האבן היקרה הקבועה בכתר מלכותו של המלך,
שבה תלוי כל היוקר דכתר המלך,
לשחקה ולערבה במים,
ולשפוך מתערובת זו לבין שפתיו של בן המלך,
בתקוה שאולי תיכנס טיפה אחת לתוך פיו כר ותציל את חייו - שבן הוא גם בנדו״ד,
אשר פרסום רזי התורה
(האבן היקרה שבכתר המלך)
כדאי הוא להציל את חיי בן המלך,
עם ישראל".
דאם הייסט,
אז מפני חושך הגלות איז
געווארן א מצב פון התעלפות ר״ל”,
און דורך גילוי תורת החסידות האט עם מעורר געווען ומגלה געווען די כחות פנימיים פון אידן,
און זיי באלעבט מיט א חיות חדשה וכר.
איו דעם עניו פון התעלפות ותלישות ר״ל זיינען פאראן צוויי ענינים,
מן הקצה אל הקצה:
(א)
א חסרון בפשטות וועלכע מ׳דארף ממלא זיין,
(ב)
חלש האט אויך דער טייטש גורל 4 *.
ויש לומר השייכות: אין א מצב של התעלפות ותלישות ר״ל שטייען אלע כחות בשוה
(בהעלם)
.
און אזוי ווי אלע עניגים בעולם ביז למטה מטה
(אין היפך הקדושה)
זיינעז שרשם בקדושה
(נאר לאחרי ריבוי השתלשלות ארוכה,
ולאחרי הפסק וצמצום כד׳ ווערט עם נמשך למטה)
— י״ל,
אז דער שרש הענין פון חלישות למעלה איז דער ענין הגורל,
וואם דארטן זיינען אלע עניגים בשוה
(כנ״ל ס״ה)
.
און דורך דעם גילוי פון תורת החסידות,
ביז באופן אז דאם גייט אריין אין א פנימיות אין א איד
(יתפרנסון מיני׳ 5 */ באופן אז עם ווערט,
דם ובשר כבשרו"•*
(אזוי ווי מ׳גיסט אריין בפי בן המלך,
אפילו ווי ער שטייט במצבו הוא אז/ ווי דאס איז במיוחד בתורת חסידות חב״ד - איז אויפגעטאן געווארן די התעוררות והתחזקות הכחות פון אידן
(בן המלך/ און אין ביידע קצוות
(בדוגמת ענין הצדקה)
- הן במילוי החסרון פון אזא וואס דארף אנקו־
ש״פ משפטים,
0' שקלים,
מבח״ח אדו
מען דערצו,
און בגילוי בחי׳ גורל שבתות? את גורל שבנשמה
(מם הנשמה)
בא יעדער איד,
כילל אויר ביי אזא וואם דארף האבן א התעוררות בפשטות
(ביז אז דאם ברענגט אז ער זאל אויך אויפהויבן און "אויטטרינקעף די טיפות וועלכע זיינען לכתחילה ניט אדיין בפיו)
,
כמדובר לעיל
(סיה)
אז דער גילוי פון בחי׳ גורל
(שלמעלה מהשתלשלות)
ווערט נתגלה במיוחד אין א מעב פון מילוי החסרון,
אבער איצטער
(לאחרי וואט מ׳האט שוין מבטל געווען די ענינים בלתי רצויים)
-ווערט אויפגעטאן דער גילוי פון בחי׳ גורל במצב טוב,
וטוב הנראה והנגלה.
און דער כח אויף דאם אויפטאן קומט פון פנימיות התורה ווי דאם איז נתגלה געווארן דורך רבותינו נשיאינו,
ביז דער עצם פון פנימיות התורה,
ביו די "דרגא" אין תורה ווי זי איז למעלה מהארון,
על הארת,
וואם איז "כולא חד" מיט ישראל וקוב״ה,
ויש לומר,
אז עצם התורה וואט איז העכעד אויר פאר דער התחלקות צתישן פנימיות התורה און נגלה דתורה
(ווייל פנימיות באווייזט אז ט׳איז דא א חלק בתודה וואט איז נגלה,
ניט אזוי פנימיות)
-תורה אחת ממש,
וואט איז "חד" מיט עצמות א״טב״ה.
וואט שלימות הגילוי דערפון וועט זיין לע״ל,
בגילוי "תורה חדשה מאתי תצא״יי.
וי״ל אז אין דעם לשון זיינען מרומז די דרגות הנ״ל: "תורה חדשה" באתייזט אוץ* א דרגא אין תורה שלמעלה וחדש לגבי תורה בזמן הזה",
אבער דאם גופא וואט מ׳רופט עט אן "חדשה" באווייזט אז דאם
איז בערך למה שלפנ״ז; למעלה מזה -"מאתי",
מעצמותו ית׳.
אבער אוין* דעם זאגט מען נאך "מאתי תצא",
וואט באווייזט אז "אתי" און "תורה חדשה"
(תאם קומט פון אים ארויס באופן של יציאה)
זיינען נאך צוויי זאכן.
ולמעלה מזה - איז וויתורה איז "כולא חד" ממש מיט קוב״ה,
אזוי אז מ׳קען גאר ניט זאגן "מאתי תצא",
ווייל ס׳איז ניטא קייז "חרף צו "ארויס־ גייף,
ווארום די איינציקע זאך וואט איז דא איז - "קוב״ה ישראל ואורייתא כולא חד".
און דאם גופא
(זייענדיק למעלה מכל הענינים,
ארך שלילת השלילה כו׳)
ווערט נמשך און האט בכח דורכנעמען די דרגות שלמטה מזה ארן* וועלכע מ׳זאגט,
תורה חדשה מאתי תצא".
י.
די הוראה לפועל מכל האמור לעיל:
שבח פרשת שקלים און שבת מברכים אדר
(וואס נקודתו איז פורים,
פארבונדן במיוחד מיט צדקה,
"משלוח מנוח איש לרעהו ומתנות לאביוניס״יי)
- דארף מעורר דק בא יעדערן צו מוסיף זיק אין נתינת הצדקה,
הן בגשמיות - בממון גשמי,
ואכילה ושתי׳ גשמית,
און הן ברוחניות - דורך אן עצה טובה,
לערנען מיט א צווייטן תורה,
וכיו״ב.
ועוד וגם זה עיקר - בנוגע צו צדקתו של הקב״ה,
כולל בגילוי פנימיות התורה
(די אבן יקרה בכתר המלך,
מלך מלכי המלכים הקב״ה)
- דורך מוסיף דק אין לימוד פנימיות התורה,
נוסף צו הוספה בלימוד התורה בכלל,
וכפי שנתגלתה בתורת החסידות,
און תורת חסידות חב״ד,
באופן פון הבנה והשגה,
אז דאם גייס אין אים אריין אק א פנימיות,
ביז אז דאס ווערט ביי אים נתאחד צוזאמען סיט נגלה דתורה.
ספר השימות - ה׳תנש״א
און נוסף צו דעם אייגענעם לימוד -אויך מעורר זיין אנדערע צו לערנען
(אדער אליין לערנען מיט זיי)
פנימיות התורה,
תורת החסידות.
ויה״ר ?ז דורך דער הוספה בלימוד פנימיות התורה,
זאל מען תיכף ומיד זוכה זיי קומען מיט "תלמודו
(פון פנימיות התורה)
בידו"•••,
צו לערנען "תורה חדשה מאתי תצא",
פנימיות התורה מפיו של דוד מלבא משיחא,
וואם הוא ילמד אח העם כולו*•*,
כידוע••* אז משיח איז א מלך און
א רב,
און איז משפיע
(צדקה)
- כענינו של המלך - אלע צרכי העם,
ובאופן של כבוד,
ולמעלה מכל מדידה והגבלה,
און דער מינוי פון דוד מלכא משיחא איז דאך שוין געווען,
כמ״ש 3 •׳ "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו",
עם דארף נאר זיין קבלת מלכותו ע״י העם און די התקשרות צווישן דעם מלך מיט דעם עם בשלימות הגילוי - בגאולה האמיתית והשלימה,
און דאם אלץ זאל זיין חיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תנש״א