א.
כ״ד טבת-דער יום ההילולא פון רעם אלמן רבי׳ן - קומט אוים ברוב השנים אין דער וואד פון פרשת וארא 1
[ובקביעות שנה זו - ביום חמישי,
"קמי שבתא׳״,
און נאכמער - בתוך הג׳ ימים 3 פון שבת פ׳ וארא]
.
ע״פ הידוע 4 אז די מועדים וימים מיוחדים בשנה האבן א שייכות מיט - און זיינען מרומז אין - דער פרשה וועלכע מ׳לייענט אין דעם זמן,
איז מובן אז אין פ׳ וארא קען מען געפינען א קשר מיט דעם יום ההילולא פון דעם אלטן רבי׳ן,
וואס ביום ההילולא שטייען בגלוי "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו",
און זיי זיינען "פועל ישועות בקרב הארץ" 5 .
די שייכות ביניהם בפשטות איז מרומז אין תחלת הפרשה - ״וארא
(אל האבות -פרש״י)
אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שדי״: די אבות החסידות - דער בעש״ט,
דער מגיד
(מייסדי תורת החסידות הכללית/ און דער אלטער רבי
(מייסד תורת חסידות חב״ד)
- זיינען ב
!)
ובשנת ההסתלקות תקע״ג היחה הקביעות דכיד טבת ביום א׳ פ׳ וארא,
במוגש״ק.
אחר שהתפלל ערבית והבדלה•
(הקדמת בני המחבר לשו״ע אדה״ז)
.
דוגמת די אבות הכלליים,
אברהם יצחק ויעקב: וכשם ווי ס׳איז געווען "וארא אל האבות",
אזוי איז בא די אבות החסידות,
וועלכע האבן מגלה
(וארא)
געווען אלקות בעולם,
דורך דער גילוי פון פנימיות התורה זוהי תורת החסידות וועלכע איז פארבונדן מיט די פנימיות פון אלקות
(סתים דקוב״ה)
*.
ולהעיר,
אז שמו של הקב״ה שנתגלה אל האבות - ״
(א־ל)
שדי״ - איז די ראשי תיבות פון די
(ערשטע ועיקרי)
נעמען פון די ג׳ אבות החסידות,
שניאור
(זלמן)
,
דוב
(ער/ ישראל.
וכשם ווי עבודת האבות הראשונים איז געווען א הכנה צו מתן תורה לאחרי גלות וגאולת מצרים,
און דערנאד - די כניסה לארץ ישראל,
וועלכע איז געקומען בזכות ובקיום הבטחת הקב״ה צו די אבות -ווי דערציילט בהמשך הכתובים
(נאך "וארא גו׳")
•: "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען גו/ וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם ואזמר את בריחי,
לכן
(ע״פ אותה השבועה*)
אמור אל בנ״י אני ה׳ והוצאתי אתכם גו׳ והצלתי גו׳ וגאלתי גו׳ ולקחתי גו׳ והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה״ - אזוי די עבודת אבות החסידות איז א הכנה צו דער גאולה האמיתית והשלימה וגילוי
ש״פ וארא,
ב״ו טבת,
מבה״ח שבט
פנימיות התורה לע״ל•׳,
כידוע** אז די ד׳ לשונות הגאולה הנ״ל
(והוצאתי,
והבלתי,
וגאלתי,
ולקחתי)
זיינעז אויר כנגד דער גאולה העתידה,
וועלכע איז פארגליכן צו גאולת מצרים - "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳"׳.
ב.
קען מען דאם מבאר זיין בהקדים א שאלה אין כללות הענין:
התורה היא נצחית 3 *.
יעדער ענין אין תורה איז
(ניט נאר א סיפור הדברים וועגן זאכן וואם האבן דאמאלם פאסירט,
נאר> א הוראה 4 ׳ נצחית לדורות.
ובפרט די ענינים פארבונדן מיט די אבות - וואם "מעשה אבות סימן לבנים" 3 ׳,
די אבות זיינען מוריש לבניהם בכל דור ודור זייערע ענינים.
ועפ״ז דארף מען פארשטיין וואס איז דער שטענדיקער לימוד והוראה פון דעם וואט "וארא** אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שדי,
ושמי הוי׳ לא גודעתי
להם״ - וואם איז דערפון דער לימוד לאחרי וואס ס׳איז געווען דער גילוי פון שם הוי׳ צו אידן - "לכן אמור אל בנ״י אני הוי׳ גו׳ וידעתם כי אני הוי׳",
דער גילוי פון שם הוי׳ בא מתן תורהי׳,
וועלכע איז געקומען דורך יציאת מצרים•׳.
לאידך דארף מען פארשטיין*׳: וואס איז דער חידוש פון דעם גילוי בשם שדי צו די אבות - ווען דער שם שדי איז אויר געווען בבריאת העולם,
ווי די גמרא זאגט" "מאי דכתיב* 3 אני א־ל שדי אני הוא שאמרתי לעולמי די שהי׳ הרקיע מתמתח והולך עד שגער בו הקב״ה ואמר לו די"?
עם פאדערט אויר ביאור אין דעם דיוק לשון פרש״י אויף "ושמי הוי' לא נודעתי להם",
"לא ניכרתי להם במרת אמיתית שלי": ווי 9אםט זאגן אויף דעם שם הוי׳,
שם העצם 33 ,
שם המפורש 33 ושם המיוחד 34 ,
דער לשון "מדת" מלשון מדידה והגבלה*׳?
ג.
וי״ל דעם ביאור אין דעם:
אין דעם שם "שדי" זיינען פאראן צוויי
ספר השיחות - ה׳תנש״א
פירושים:
(א)
"שאמרתי לעולמי די
(שהי׳ הרקיע מתמתח והולך עד שגער לו הקב״ה ואומר לו די)
"" 2 ,
(ב)
"שדי באלקותי לכל בףי׳״25,
דער חילוק צווישן די צוויי פירושים איז: לויט דעם ערשטן פירוש גייט "די" אויף דער וועלט
("שאמרתי לעולמי די")
,
און "די" מיינט הגבלה,
אז די וועלט זאל זיין בהגבלה
(און ניט "נמתח והולח)
.
לויט דעם צווייטן פירוש גייט "די" אויף אלקות
("שדי באל ק וחי לכל ברי׳")
,
און "די" מיינט אזוי פיל וויפל גענוג - א ריבוי גדול ביותר וואם איז גענוג פאר כל ברי׳
(וע״ד "די מחסורו אשר יחסר לו"")
.
ועפ״ז איז פארשטאנדיק דער חידוש פון וארא אל האבות "בא־ל שדיי׳ לגבי שם שדי וואם איז געווען אין דער בריאה,
ווייל שם שדי אין בריאת העולם איז על שם "שאמרתי לעולמי די",
צו אויפטאן אז די וועלט זאל זיין מדוד ומוגבל
(עד פה תבוא ותו לא)
.
משא״ב דער גילוי פון שם שדי צו די אבות איז על שם "שדי באלקותי לכל ברי"׳,
די השפעה בריבוי הכי גדול וויפל ס׳איז גענוג פאר כל ברי׳.
דער אויפטו פון די אבות איז געווען,
אז זיי האבן אנטפלעקט ג־טלעכקייט
(אלקות)
איו דער באגרענעצטער וועלט
(וועלכע איז באשאפן געווארן באופן "שאמרתי לעולמי די")
.
די אבות האבן אבער נאר ממשיך גע־ ווען אלקות וואם איז שייך און בערך צו דער בריאה - ווארום קודם מתן תורה איז געווען די גזירה אז העליונים לא ירדו לתחתונים והתחתונים לא יעלו לעליונים 27 ,
באופן אז אלקות איז זיך מתלבש
אין די נבראים "די לכל ברי׳".
און "שמי הוי׳ לא נודעתי להם",
זיי האבן ניט מגלה געווען דעם גילוי אלקות וואס איז אינגאנצן העכער פאר דער בריאה
(הוי׳)
.
משא״כ בא מתן תורה - ווען ס׳איז גע־ ווען דער ביטול הגזירה - האט זיך אוים־ געטאן דער גילוי פון שם הוי׳,
אז אויר אלקות וואם איז אינגאנצן העכער פאר דער בריאה זאל נתגלה ווערן למטה,
אין תחתונים.
וויבאלד 28 אבער אז די כוונה בזה איז,
אז די וועלט זאל זיין א כלי צו אלקות,
זי זאל אויפנעמען ג־טלעכקייט בפנימיות,
ביז אין אן אופן אז עם ווערט א דירה לו יתברר בתחתונים" 2
(וואם אין א דירה גע־ פינט זיר הדר בו בפנימיות,
ביז בכל עצמותו" 2 )
- דעריבער האט געדארפט זיין
[פריער - דער שם שדי בהבריאה,
וועל־ כער מאכט אויף אז די וועלט זאל זיין בהגבלה
(אע״פ וואס דער כח אלקי שמהווה הבריאה איז למעלה ממדידה והגבלה/ און דערנאר -]
די הקדמה פון עבודת האבות בגילוי א־ל שדי בהבריאה,
וועלכער טוט אויף דעם גילוי אלקות השייר ובערד להבריאה,
און דויד דעם -ווערט די וועלט אויסגעאיידלט
(דורד אן אור אלקי שבערבה)
און א כלי צו דעם גילוי פון שסהוי׳באמ״ת.
עפ״ז איז אויר פארשטאנדיק,
אז אויר נ אך מתן תורה
(לאחרי דער גילוי שם הוי׳)
,
איז נוגע דער גילוי פון וארא אל האבות בא־ל שדי,
ווארום דאם איז די
ש״פ וארא,
כ״ו טבת,
מבה״וז שבט
הקדמה והכנה אז די באגרענעצטע וועלט זאל אריך שפעטער קענען אויפנעמען דעם שם הוי׳ 1 ?
און נאכמער: דער גילוי פון א־ל שדי
(בא די אבות)
איז בפנימיות
(א חלק פון)
דעם גילוי פון שם הוי׳,
נאר בא די אבות איז די המשכה פון שם הוי׳ געווען מלובשת אין דעם שם א־ל שדי 18 ,
אבער בא מתן תורה,
ווען ס׳איז געווען דער גילוי פון שם הוי׳,
איז נתגלה געווארן אז דאם איז אויד די פנימיות פון דעם גילוי פון א־ל שדי אל האבות.
ד.
ה.
אז לאחרי דער גילוי פון שם הוי׳,
ווערט נתגלה ווי א־ל שדי איז א חלק פון גילוי שם הוי׳ -ווי דער שם הוי׳
(שלמעלה מגדר הבריאה)
ווערט נמשך ונתלבש אין דער בריאה המוגבלת
(,
שדי באלקותי לכל ברי׳"/ און דורך דעם - אין דעם גבול פון עולם עצמו
("שאמרתי לעולמי די")
.
ויש לומר,
אז דאס איז דער דיוק פון רש״י אויף ״ושמי הוי׳ לא גודעתי להם״ -"לא ניכרתי להם במד ת אמיתית שלי",
"מדת" מלשון מדידה והגבלה,
אז דער גילוי פון שם הוי׳ איז
(נוטף אויף א גילוי שלמעלה ממדידה והגבלה פון עולם)
אויר מגלה אז אויר ווי הוי׳ שטייט בציור פון מדה מלשון מדידה והגבלה,
אין שם א־ל שדי
(מלשון די,
מדידה/ איז זי "מדת אמיתית שלי",
איר מדידה אמיתית
("מדת אמיתית")
איז "שלי",
למעלה ממדידה והגבלה.
עפ״ז איז פארשטאנדיק ווי דער גילוי פון וארא אל האבות בא־ל שדי איז אן
ענין נצחי ותמידי אויר לאחרי גילוי שם הוי׳ בא מ״ת - ווייל דאס איז ניט קיין באזונדער ענין פון דער גילוי שם הוי׳
(בא מ״ת/ נאר אדרבה: דורך דעם שם א־ל שדי ווערט דער גילוי פון הוי׳ אין גדרי העולם
(המוגבל/ נאר בא די אבות איז דאם נאך געווען בהעלם,
און נאד מ״ת קומט עם בגילוי,
אז א־ל שדי איז אן אויסדרוק פון גילוי שם הוי׳ בעולם.
ד.
ויש לומר אז דער חידוש ווערט אויפגעטאן דורך
(מתן)
תורה:
די צוויי ענינים פון שם הוי׳ און שם א־ל שדי באך מתן תורה זיינען בכללות דער חילוק צווישן תורה און עולם: תורה איז "ארוכה מארץ מדה״ננ
(למעלה ממדידה הגבלה)
,
און עולם איז מוגבל
(ובפרט לויט דעם פירוש אין שדי ע״ש "שאמרתי לעולמי די")
.
ובפרטיות יותר - אין תורה עצמה -יש לומר אז זיי זיינען בדוגמת דער חילוק צווישן תורה און מצוות
(וועלכע זיינען ביידע געגעבן געווארן בא מ״ת)
:
מצוות זיינען פארבוגדן מיט גדרי העולם,
זיי זיינען במדידה והגבלה 4 / און תלויות
(אין די שינויים)
בזמן ומקום 4 ? ביז אז דערפאר קען מען היינט ניט מקיים זיין בגשמיות א חלק גדול פון די מצוות,
הנוהגות בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים,
כולל די מצוות עיקריות פון הקרבת הקרבגות
(כללות העבודה")
.
תורה איז למעלה מגדרי העולם,
למעלה מזמן ומקום,
וואם דערפאר איז תלמוד
ספר השיחות - ה׳תנש״א
תורה א חיוב תמידי בכל זמן
(ביום ובלילה)
ובכל מקום 7 ?
דער אונטערשייד צווישן תורה ומצוות
(אז מצוות זיינעו פארבונדן מים עולם)
איז נאר מצד גדרי העולם,
אדער בסגנון אחר: ווי די מצוות זיינען א ציווי צו דעם מענטשן ווי ער זאל זין־ אויפפירן בעולם,
וואם דעמולט מוז אין דעם זיין ניכר ונרגש מציאות האדם והעולם - די שינויי הזמן והמקום וכר; משא״ב ווי די מצוות זיינען אין תורה
(ציווי המצוות בתורה)
-זיינען זיי תורה,
און דארטן זיינען ניטא די מדידות והגבלות און חילוקים ושינויים פון זמן ומקום וכר,
און אויך בזמן הזה
(ווען מ׳איז ניט מקיים די מצוות התלויות בזמן הבית)
דארף מען לערנען די הלכות שבזה אין תורה,
וכל העוסק בתורת כר כאילו הקריב כר*? ווייל ווי די מצוות והלכות שטייען איו תורה זיינען זיי למעלה מזמן ומקום.
ובמכ״ש דערפון ווי דאם איז בנוגע צו די עניני העולם ממש,
און אפילו עגינים וואם אין עולם זיינען זיי היפך הקדושה -אז ווי די ענינים שטייען אין תורה,
זיינען זיי קדוש בקדושת התורה,
כמדובר ב־ מ״א” בענין,
יעקב ועשו האמורים בפר־ שה"",
אז דער חילוק צווישן יעקב ועשו
(קדושה ולער׳ז)
איז במציאותם בעולם,
אבער ווי יעקב ועשו זיינען "אמורים בפרשה" - זיינען זיי ביידע קדושה.
וע״ד ווי דער רמב״ם איז מבאר׳ 4 בנוגע צו
תורה,
"שהיא בולה מפי הגבורה כר,
ואין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים" ושם אשתו מהיטבאל" ותמנע היתה פלגש" ובין אנכי ה׳ אלקיר" ושמע ישראל",
כי הכל מפי הגבורה והכל חורת ה׳ תמימה טהורה וקדושה אמת כר".
ועאכו״ב במצוות התורה: דער חילוק צווישן מצוות בנוגע לזמן ומקום קיומם איז נאר מצד ווי די מצוות וועח נמשך אין גדרי העולם,
ועד״ז דער חילוק באופו פעולת המצוות צווישן מצות עשה און מצוות לא תעשה,
אז א מצות עשה איז מען מקיים דורך א פעולה חיובית,
און א מצות לא תעשה דורך העדר ושלילת הפעולה
(שלילת דברים האסורים בעולם)
- איז נאר אין דער פעולת המצות לפי גדרי העולם; אבער ווי די מצוות שטייען
(און ווי מ׳לערנט זיי)
אין תורה זיינען זיי ביי־ דע אן עניו חיובי.
ויש לומר אז דערפון
(ווי די מצוות שטייען אין תורה)
ווערט אויר נמשך אין די מצוות עצמן
(ווי זיי שטייען במקומם/ באופן פעולתם בעולם: הגם ס׳איז דא א חילוק עיקרי צווישן דעם אופן פון קיום מצוות עשה
(דורך א פעולה חיובית,
אז מציאות האדם והעולם זאל זיין כהוראות התורה,
ביז זיי ווערן א מציאות דקדושה/ און קיום מצוות ל״ת
(דורך העדר ושלילת הפעולה,
שלילת הענינים שהם בניגוד להוראות התורה)
47 ,
איז דא די נקודה משותפת וחיובית אין אלע מצוות - נוסח לזה
ש״פ וארא,
כ״ו טבת,
מבה״וז שבט
וואט מצוה מלשון צוותא וחיבור• 4 ,
אז דורך זיי ווערט דער צוותא וחיבור פון א אידן מיט דעם אויבערשטן,
איז נאכמער: איו אלע מצוות
(אויר מצוות לא תעשה)
איז דא א תוכן וענין חיובי
[ובלשון חז״לי 4 - "על הן הן ועל לאו הן",
ד.
ה.
אז אויר מצוות ל״ת זיינען אן ענין חיובי]
- אז אויר די מצוה לא תעשה האט אין זיך אן ענין חיובי,
דער טוב וקדושה וואם קומט ארוים דורך מקיים זיין לא תעשה* 5 .
און דאס ווערט נמשך אין די מצוות דורך דעם וואם זיי זיינען מצוות התורה
[וואט דערפאר זיינען די מצוות געגעבן געווארן אלט א חלק פון תורתן וואט איז מגלה אין אלע מצוות ווי זיי זיינען אן ענין חיובי.
ביז אז דאם דריקט זיך אזוי אויס אויך אין דער מציאות פון א אידן בעולם,
אז זיין מציאות פון רמ״ח אברים ושט״ה גידים
(וואט די גידים זיינען א מציאות אזוי ווי די אברים)
זיינען כנגד די רמ״ח מצוות עשה און שס״ה מצוות לא תעשה 51 ,
ווייל
(אויך)
דורך לא תעשה ווערט אויפגעטאן דער עניו חיובי פון צוותא וחיבור מיט דעם אויבערשטן וועלכער מאכט אויף
(די שלימות פון)
זיינע שס״ה גידים• 5 .
ה.
ע״פ הנ״ל איז נאכמער פארשטאג־ דיק דער אויפטו פון גילוי שם הוי׳ בא מתן תורה:
די כוונה פון מתן תורה איז,
אז די המשכה פון תורה - אלקות שלמעלה מכל גדר הבריאה
(- שם הוי׳)
- זאל ניט בלייבן למעלה מגדר העולם,
נאר דאם גופא זאל נמשך ווערן אין מציאות וגדר העולם
(כנ״ל)
.
וואט דאס ווערט אויפגע־ טאן דורך די מצוות התורה,
וועלכע זיינען פארבונדן
(מצד גדרי העולם)
מיט דער מדידה והגבלה פון וועלט,
אז אויך ווי מצוות שטייען אין א ציור והגבלה
(מצד גדרי העולם/ זאל זיר אנהערן
(אז דאס איז ניט אן ענין בפ״ע פון תורה,
נאר)
דער ענין הבלי גבול פון מצוות התורה,
ביז אויר אין עולם
(גבול)
ממש - ווי "עשו" שטייט בציורו הוא בעולם אלם עשו וכיו״ב - זאל זיך אגהערן ווי ער שטייט "בפרשה",
צו אויספירן דעם רצון ה׳
(שלמעלה מהגבלת העולם)
.
און דאם טוט זין■ אויף דורך תורה
(גילוי שם הוי׳)
: פאר מתן תורה,
קודם ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים
(און בגלוי האט נאד געוועלטיקט די חוקי הטבע וועלכן דער אויבערשטער האט באשאפן אין וועלט)
- איז דעמולט,
מצד גדרי ה
הקדמה לפרק חלק,
היסוד התשיעי)
,
דלכאורה: מכיון שלדל ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ
(זכרי׳ יג,
ב)
- איך יהי׳ אז קיום מצווח לא חעשהז וי״ל,
שקיום מל״ת לדל אין זה בכדי לדחות את הרע,
כי לדל לא יהי׳ רע,
אלא לפי שגם מל״ת הם ענין חיובי•,
שדי קיומן נמשך קדושה.
וראה תניא
(קר׳א)
קם,
א:,
לעתיד לבוא.
.
יהי׳ עסק התורה בבחי׳ עשה טוב בלבד.
.
וגם בשס״ה מל״ת שהן גבורות קדושות כו".
ספר השיחות - ה׳תנש״א
עולם,
האט די וועלט געקענט מקבל זיין נאר אלקות וואט איז בערך ושייך להבריאה
(א־ל שדי/ און עס האט געקענט זיין אן ארט צו זאגן אז דער גילוי פון א־ל שדי איז באזונדער פון דעם גילוי פון שם הוי׳;
דורך מתן תורה,
וואס תורה שלמעלה מעולם איז אין זיך כולל אלע מצוות,
ביז כל עניגי העולם
(כמאמר 53 ,
אסתכל באורייתא וברא עלמא"/ און ווי ויי שטייען אין תורה זיינען זיי אויר למעלה מעולם -האט דאס אריינגעגעבן דעם כח אז אויך אין די גדרי וגבולות העולם
(וואט נעמט זיך פון א־ל שדי/ זאל מען מגלה זיין ווי דאם איז א חלק פון דעם בלי גבול פון תורה
(הוי׳/ און אויר א־ל שדי
(,
שאמרתי לעולמי די",
און,
שדי באלקותי לכל ברי׳")
אה אן אויסדרוק פון דער שלימות
(אוןבל״ג)
פוןשםהוי׳.
ויש לומר,
אז וויבאלד די אבות למדו וקיימו כל התורה קודם שניתנה 34 ,
דער־ פאר האבן זיי מגלה געווען בעולם א־ל שדי,
וואט בפנימיותו איז דאם דער גילוי פוןשםהוי׳,
כנ״ל
(ס״ג)
.
ו.
צווישן די אבות גופא איז דער ענין התורה בהדגשה מיוחדת בא יעקב אבינו
(כידוע 35 אז די ג׳ אבות בפרטיות זיינען כנגד די שלשה עמודים תורה עבודה וגמילות חסדים,
און יעקב איז כנגד תורה/ כמ״ש" "ויעקב איש תם יושב אהלים",
,
אהלו של שם ואהלו של עבר" 37 ,
און "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"• 5 .
ויש לומר אז דאם איז איינער פון די
טעמים פארוואם בא יעקב אבינו געפינט מען א הדגשה מיוחדת,
אז ניט קוקנדיק אויף דעם וואס ער געהאט מערער צוטאן
(מער ווי אברהם ויצחק)
מיט מנגדים און העלמות והסתרים פון וועלט - רוגזו של לבן,
של עשו,
של דינה,
של יוסף
(וכדברי יעקב 5 ,
מעט ורעים היו ימי שני חיי"/ איז די תורה מדגיש ווי ער איז געווען און געבליבן בתכלית השלימות - ניט נאר בנוגע צו זיר אליין ובני ביתו
(,
מטתו שלימה"•*)
,
נאר אויר ביחס צו זיין מלחמה ועבודה בעולם,
כמ״ש׳*,
ויבא יעקב שלם עיר שכם",
,
שלם בגופו שנתרפא מצלעתו,
שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון,
שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בביתו של לבן" 2 *.
אפילו וועז,
ויאבק איש עמו" 3 *,
האט יעקב אויסגעפירט -,
שרית עם אלקים ואנשים
(עשו ולבן)
ותוכל"**
(ביז אז ער האט גע׳פועל׳ט אז דער מלאך זאל אים כענטשן 3 */
ביז נאכמער: אפילו דער רושם וואס איז געבליבן פון דער מלחמה מיט דעם מלאך - ״ויגע בכף ירכו גו׳״** - איז דערגאך אויטגעהיילט געווארן,
"ויבא יעקב שלם עיר שכם",
"שלם בגופו שנתרפא מצלעתו".
וע״ס הנ״ל איז מובן דער טעם אויף דעם: יעקב אה ענינו תורה.
און אין תורה
ש״פ וארא,
כ״ו טבת,
מגה״וז שבט
זיינ?ן אל? ?נינים בתכלית השלימות,
און פון תורה וו?רט נמשך די שלימות אויך ב?ולם,
אז בבל ?נין שב?ולם,
די מדידות והגבלות ב?ולם,
ביז אויך די ה?למות הסתרים ב?ולם
(?שו וכיו״ב)
- זאל זיך אנה?רן ד?ר ?נין חיובי
(וקדושה)
שבזה,
די שלימות אין ד?ם.
ד?ריב?ר שטייס בהדגשה בא י?קב,
אז "ויבא י?קב שלם",
אז ניט גאר וואס די ?ניגים האבן ניט פוג? ג?וו?ן אין אים ודו,
נאר אדרבה - ?ר איז ג?וו?ן שלם 7 *.
ולהוסיף,
שי״ל אז דאס איז אריך ד?ר רמז אין ד?ם וואס ?ס שטייט "ויבא י?קב שלם עיר שכם": שכם איז ג?וו?ן א מקום של פור?ניות,
דארט איז ג?וו?ן די מ?שה פון דינה און ד?רנאר הריגת אנשי שכם ?"י שמ?ון ולוי",
אויף וו?לכ? י?קב האט זיך מצטער ג?וו?ן,
"ואני מתי מספר ונאספו ?לי והכוני ונשמדתי אני וביתי"",
און ווי ס׳איז ד?רגאו ג?וו?ן בפו?ל אז י?קב האט ג?דארפט מלחמה האבן כדי כובש זיין שכם
("שכם גו׳ אשר לקחתי גו׳ בחרבי ובקשתי")
• 7 .
וי״ל אז דאם איז אויך מרומו איו ד?ם נאמ?ו ״שכם״ - בחי׳ אחוריים
(בציור גוף האדם)
* 7 .
און "ויבא י?קב
שלם ?יר שכם" אונט?רשטרייכט ווי אויך קומ?נדיק אין בחי׳ אחוריים שב?ולם
(שכם)
איז י?קב
(תורה)
שלם.
ז.
?"פכלזהק?ןמ?ןאוידמרמזזיין
(פארשטיין)
די שייכות מיט דעם ב?ל ההילולא פון כ״ד טבת,
ד?ר אלט?ר רבי:
צווישן די ג׳ אבות החסידות איז דער אלט?ר רבי בנגד י?קב אבינו,
ד?ר ענין התורה.
ווי מ׳ז?ט בפשטות די הדגשה מיוחדה ב?נין התורה בא ד?ם אלטן רבי׳ן,
וכשמו הנפוץ בפי כלל ישראל: ב?ל התניא והשולחן ?רוך,
?ל שם די
(ספרים ב)
תורה וו?לכ? ?ר האט מחבר ג?וו?ן -בפנימיות התורה,
ד?ר ספר התניא
(תו־ שב״כ פון חסידות 71 / און בנגלה דתורה -ד?ר שולחן ?רוח 7 .
וואס דאס איז מ?ין וכדוגמת ד?ם גילוי בא מתן תורה: די ?שרת הדברות
(נגלה דתורה/ און גילוי מ?שה המרכבה
(פנימיות התורה/ כמ״ש* 7 "ויראי את אלקי ישראל ותחת רגליו כמ?שה לבנת הספיר וכ?צם השמים לטוהר",
"ויחזו את ה־ אלקים ויאכלו וישתו".
וה?נין:
?"ד וכדוגמת ווי ח אבות העולם האבן אויפג?טאן גילוי אלקות ב?ולם - וארא אל האבות בא־ל שדי,
אלם הכנה צו מתן תורה
(לאחרי גלות ויציאת מצרים)
און ד?ר גילוי שם הוי׳ וואם איז ד?מולט ג?־ וו?ן - ?ד״ז
(נאד מ״ת)
האבן די אבות החסידות
(ד?ר ב?ש״ט,
מגיד און ד?ר אלט?ר רבי - ר״ת "שדי")
מגלה ג?וו?ן פנימיות התורה
(פארבוגדן מיט סתים ד־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
קוב״ה/ אלם הכנה צו דער גאולה האמיתית והשלימה און גילוי פנימיות התורה דלע״ל,
און גילוי שם הוי׳ דלע״ל.
וכשם ווי די פנימיות פון גילוי א־ל שדי בא די אבות איז דער גילוי שם הוי׳
(כנ״ל ם״ג/ עד״ז ובמכ״ש וק״ו איז בנוגע צו דער גילוי אלקות דורך תורת החסידות,
וועלכע איז מגלה וממשיך די העכס־ טע דרגות אין אלקות,
ביז פון שם הוי׳,
למטה בעולם.
וכשם ווי צווישן די אבות קומט עם ארויס בשלימות בא יעקב אבינו
(האב השלישי,
הכולל אלע דריי אבות 75 )
,
אזוי איז דאס אויך בנוגע צו די אבות החסידות,
אז דער אלטער רבי
(דער דריטער)
במיוחד האט מגלה געווען דער עצם פון פנימיות התורה* 7
(הוי׳)
בהתלבשות בהבנה והשגה,
בבחי׳ שדי 77 ,
ביז אין אן אופן פון "יתפרנסון מיני׳"• 7 ,
ע״ד "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו",
אז דאם ווערט ״דם ובשר כבשרו״• 7 ,
ביז - אז ער
האט עם אויר ממשיך געווען אין דער מדידה והגבלה פון עולם
("שאמרתי לעולמי די״/ אז ״הטבע ממש יהי׳ אלקות.
.
וזה בא ע״י רבינו בהתלבשות בהשגה דוקא"•*.
ד.
ה.
אז אויך אין דער מדידה והגבלה פון "ימה וקדמה וצפונה ונגבה" זאל ווערן "ופרצת"
(ווי עם שטייט בא יעקב*•)
.
ח.
ויש לומר אז דאם איז אויך מרומז בשמו פון דעם אלטן רבי׳ן - שניאור זלמן:
"שניאור" באווייזט אויף שגי אור,
די צוויי אורות - פון נגלה דתורה און פנימיות התורה - מיט וועלכע דער אלטער רבי האט באלויכטן די וועלט 50 ; און ער האט דאס ממשיך געווען אין "זלמן" אותיות "לזמן"
(און זלמן איז א שם ב־ לע״ז 3 •
(אידיש״)
)
- גדרי העולם.
און אזוי אז דאס ווערט איין גאמען פון איין מענטשן,
וואם דאם באדייט אז אע״פ וואם "שניאור זלמן" זיינען צוויי ווערטער
(צוויי ענינים/ ווערן זיי נתאחד אלם איין ענין,
אז דער "זלמן"
(ווערט בלה״ק,
לזמן)
איז א חלק פון "שניאח*"
(תורה)
.
וי״ל עוד: דער כח צו אויפטאן אז די מדידה והגבלה פון וועלט,
"לזמף
(וואם נעמט זיך פון שם שדי)
זאל ווערן א חלק פון תורה
(הוי׳/ איז דורך דעם וואם אין תורה עצמה זיינען פאראן ע״ד די צוויי ענינים פון "שניאור"
(נוסף צו דער חילוק צווישן תורה און מצוות,
כנ״ל ס״ד)
-
ש״פ ואדא,
כ״ו טבת,
מבה״ח שבט
נגלה דתורה,
וואם איז פארבוגדן מיט א מדה
(נאר זי איז - ארוכה מארץ מדה••/ און פארבונדן מיט גדרי העולם,
"אילנא דטוב ורע׳*,
און פנימיות התורה,
שלמעלה ממדידה",
און "אילגא דחיי,
דלית תמן לא קשי׳ פו"*.
און דורך דעם וואם דער אלטער רבי האט מחבר געווען ניידע חלקי התורה
(שם אחד - "שניאור"/ ווערט דערפון אויך נמשך דער כח צו מחבר זיין אלקות שלמעלה מהבריאה
(הוי׳)
מיט אלקות שבערך הבריאה
(שדי/ ביז מיט דעם גבול פון עולם.
ולהוסיף,
אז כשם ווי בא יעקב איז געווען "ויבא יעקב שלם עיר שכם",
אזוי איז אויך געווען בא דעם אלטן רבי׳ן,
אז הגם וואם ער איז געווען אין מאסר - איז ער דערפרן נגאל געורארן,
ובאופן פון ״פדה בשלום נפשי״”,
ואדרבה - דורך דעם איז צוגעקומען אין גילוי החסידות,
באופן פון "יפוצו מעינותיך חוצה"••,
ובאופן פון מוסיף והולך ואור ~ בענין פון "ויבא שלם",
הן ברוחניות והן בגשמיותי• - דורך רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו.
און פון יעקב אבינו,
ועד״ז פון דעם אלטן רבי׳ן און רבותינו נשיאינו ווערט נמשך דעד כח צו די "בנים",
אידן בכל
הדורות - אז בא זיי זאל זיין "ופרצת"
(נחלה בלי מצרים)
אין דער "ימה וקדמה וצפונה ונגבה"׳• פון וועלט,
ביז צו דער שלימות דערפון - גילוי פנימיות התורה בגאולה האמיתית והשלימה,
לאחרי סיום הגלות
(בדוגמא ווי מתן תורה וואם איז געקומען לאחרי גלות וגאולת מצרים און די הכנה פון עבודת האבות)
.
ט.
ע״פ הנ״ל האט מען אויך א לימוד בנוגע צו דעם יחם און דעם אופן ווי דער אויבערשטער "קוקט" אויף א אידן,
און במילא - ווי איין איד דארף "קוקן" אויף אנדערעאידן:
א איד איז א בן אברהם יצחק ויעקב,
און ירש׳נט די עגינים פון די אבות•*,
כולל ובמיוחד פון יעקב אבינו,
וכמפורש ב־ קראיי: אויף יעדער איד שטייט "כי חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו",
און יעדער איד ווערט אנגערופן בשם ישראל,
שמו של יעקב אבינו,
ע״ש" "כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל״יי.
דערפון איז פארשטאגדיק,
אז מצד דעם עצם מציאות פון א איד,
איז אין וועלכן מעמד ומצב ער זאל נאר זיין,
אפילו אין עולם הזה הגשמי,
אפילו אין חושך הגלות,
בבחי׳ אחוריים דשכם,
און אפילו אויב א שר ומלאך האט
(בחיצוניות)
מלחמה געהאט מיט אים און האט פוגע געווען
(ח״ו)
אין דעם גיד פון א אידן -איז א דבר ברור אז "שרית עם אלקים ואנשים ותוכל",
און "ויבא יעקב שלם
(אפילו אין)
עיר שכם",
ווארום אויף יע־ דער איד שטייט "יעקב חבל נחלתו",
און
ספר השימות - ה׳תנש״א
נאכמער - "יעקב אבינו לא מת,
מה זרעו בחיים אף הוא בחייס״”,
מ׳איז מודיע אז "זרעו בחיים"
(ביז אז חיי יעקב איז תלוי אין חיי זרעו,
כנ״ל בארוכה")
!
דאס איז אפילו בנוגע צו דעם עצם מציאות פון א אידן,
עאכו״כ מצד דער שייכות פון יעדער איד צו תורה,
כמ״שיי "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב": וויבאלד אז יעדער איד איז פון "קהלת יעקב",
איז א דבר ברור אז "תורה צוה לנו משה",
און ער איז יורש כל התורה נולה,
וואס ירושה איז אומאפהענגיק פון דער הנהגה פון דעם יורש; און מצד דעם וואם יעדער איד האט א שייכות מיט חורה
(וכל התורה/ ביז א דאס איז די מציאות פון א אידן
(ישראל ר״ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"",
יעדער איד האט אן אות אין תורה,
ביז אז ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד 6 )
,
איז מובן אז בכל מקום ומצב וואו א איד געפינט זיך,
אפילו אין א מצב וואס בחיצוניות געפינט ער זיך אין "שכם",
איז מצד דעם וואם מציאותו איז תורה - הערט זין־ און נאכמער - זעט זיך אן נאר דער ענין חיובי אין יעדער עניו,
די מעלות וואס יעדער איד האט.
און אויב מ׳זעט ניט די מעלות בגלוי -איז א ראי׳ אז ער האט ניט גענוג געזוכט,
און אפשר זעט ער ניט די מעלות צוליב דעם חושך הגלות,
אדער - ער זעט די אייגענע חסרונות אין דעם צווייטן,
אזוי ווי איינער וואט קוקט אין א שפיגל
(ווי גערעדט פריער 7 )
.
י.
אין דעם קומט צו נאכמער הדגשה לויט די ביאורים און הוראות פון די אבות
החסידות,
סיי דער בעש״ט און מגיד,
און סיי דער אלטער רבי - כידוע אז איינער פון די יסודות עיקריים פון תורת הבעש״ט והמגיד איז אין דעם גודל העניו פון אהבת ישראל,
ליבשאפט צו יעדער איד,
מצד דעם עצם ענין וואם ער איז א איד,
בנו היקר פון דעם אויבערשטן,
כמבואר בארוכה בריבוי מקומות בתורת הבעש״ט והמגיד 98 .
און אין דעם גופא קומט צו נאכמער הדגשה און ביאור
(באופן פון חב״ד)
בתורת אדה״ז,
אנהויבנדיק פון ספר התניא שלו,
וואו ער ״מאכט״ א גאגצן פרק -ופרק לב-פון אהבת ישראל.
[ולהוסיף א לימוד מיוחד בזה: אין דער מהדורא קמא פון ספר התניאיי
(כנראה אין די כת״י וכו׳)
איז גיטא דער פרק לב
(ביאור ענין אהבת ישראל)
,
גאר פון פרק לא גייט גלייך בהמשך אחד צו פרק לג.
אבער אין דער מהדורא בתרא פון תניא - דער ספר התניא שלפנינו - האט דער אלטער רבי מוסיף געווען דעם פרק לב ענין אהבת ישראל ובביאור.
וויבאלד אז יעדער זאך איז בהשגחה פרטית"" 1 ,
און די השתלשלות הדברים איז אנגעקומען צו אונז - איז זיכער פאראן אין דעם א לימוד והוראה,
בגודל ההדגשה בתורת החסידות בענין אהבת ישראל: טאמער איינער וועט מיינען אז ס׳איז דא א קס״ד אז דער ענק פון אהבת ישראל דארף ניט זיין בהדגשה בכל מקום ומקום,
והראי׳ אז אין דער מהדו״ק פון תניא איז דאס ניט אריינגעשטעלט געווארן לכתחילה,
און מ׳האט געקענט לערנען דעם
ש״פ וארא,
כ״י טבת,
טבה״ח מבט
תניא אן דעם פרק - האט מען דעם לימוד דערפון וואט אין דער מהדורא שלאח״ז ובפרט - בתרא האט דער אלטער רבי דאס צוגעגעבן,
- און "הכל הולד אחר ה־ חיתום"■"׳,
לויט די דברי הכהן והשופט ״אשר יהי׳ בימים ההם״״■ - אז איצטער איז ניטא קיין ארט און קיין קס״ד כלל וכלל באופן אחר.
ואדרבה - ע״ד דברי המשגה 3 "׳ אז "למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה,
שאם יאמר אדם כך אני מקובל,
יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת
(ונדחו דבריו)
"]
.
יא.
ע״פ הנ״ל - בגודל מעלתן של ישראל - קען מען אויר מבאר זיין א הוראה פון קביעות ראש חודש שבט בשנה זו - ביום הרביעי בשבוע,
היום שבו נתלו המאורות,
די "שני מאורות הגדולים",
מאור הגדול ומאור הקטן""*:
יעדער איד דארף זיין - און איז - א "מאור",
א משפיע "להאיר על הארץ" 5 "׳,
צו באלייכטן אנדערע מענטשן וואם גע־ פינען זיך בארץ
(כולל ארץ מלשון ארציות)
.
ווארום יעדער
(- כל)
איד האט מעלות וועלכע ער קען משפיע זיין צו אגדערע*"*
[כמובן אויר פון מאחז״ל 7 "׳ "איזהו חכם הלומד מכל אדם",
ועאכו״ב בנוגע צו א איד,
וואט יעדער איד האט זיין אות וחלק אין תורה""* כו׳]
.
דער אופן ההשפעה גופא קען זיין אויר צוויי אופנים:
(א)
אלם א "מאור
הגדול": וויבאלד דער משפיע איז א גדול בתורה וגדול במעלות וכיו״ב
(גרעסער פאר דעם צווייטן/ איז ער מתאים און מוכן צו משפיע זיין צו א צווייטן,
טאקע בסבר פנים יפות וכו׳,
אבער ס׳איז מודגש אז ער איז דער משפיע און דער צווייטער איז דער מקבל
(מאור הקטן,
וועלכע איז מקבל איר אור פון דעם מאור הגדול)
.
(ב)
אלם א "מאור הקטן": דער משפיע
(מאור)
דארף מרגיש זיין און מדגיש זיין
(ניט זייגע אייגענע מעלות לגבי דעם זולת,
נאר אדרבה -)
די מעלות פון דעם צווייטן,
אז ער
(דער צווייטער)
איז גאר דער "מאור הגדול" און דער משפיע איז דער "מאור הקטן" וועלכער שפיגלט אפ די מעלות פון דעם צווייטן!
די הוראה פון יום הרביעי,
שבו נתלו שני המאורות,
איז מדגיש אז ביי א אידן דארפן זיי ביידע אופני השפעה,
אפגע־ מאסטן בהתאם צו יעדן פאל,
כידע איניש בנפשי׳,
אז אמאל איז מען מצליח אין איין אופן ארן אמאל אין דעם צווייטן אופן.
יב.
בכל האמור לעיל בגודל מעלתן של ישראל קומט צו ביתר שאת וביתר עוז בדורנו זהי״*: די אידן פון דעם דור - די שארית הפליטה פון דער שואה,
אין וועל־ כע עט זיינען אומגעקומען מיליאנען אידן על קידוש השם,
השם עקום דמם - זיינען בבחי׳ "אוד מוצל מאש""**,
וועלכע זיינען לעבעדיקע עדות אויף דעם אז ניט קוקג־ דיק אויף די גזירות אויף אידן וואם קו־ מען אלם תוצאה פון "ויגע בכף ירכו"
(כדאיתא במדרש 111 )
,
איז "ויבא יעקב שלם" 3 ".
הפר השיחות - ה׳דננש״א
דערפון איז פארשטאנדיק,
ווי גאר ווייט ס׳איז אפגעפרעגט גו רעדן און מקטרג זיין ר״ל אויף אידן בכלל,
און אויף אידן פון דעם דור במיוחד,
ועאכו״ב ניט מקטרג זיין תוך כדי חילול אין דעם כבוד פון די אידן וועלכע זיינען אומגע־ קומען על קידוש השם,
נשמות קדושות וטהורות,
וגופים קדושים וטהורים וועל־ כע האבן עולה געווען בלהב השמימה
(ע״ד ווי א קרבן עולה)
.
.
.
רחמנא ליצלן,
לא תקום פעמיים צרה" 61 .
רחמנא ליצלן זאגן אז דער אויבער־ שטער פירט א ברוגז אויף אידן.
אדרבה: דער אויבערשטער האט ליב אידן און מיט אן אהבה עצמית בבל זמן ובכל מקום,
ווי יעדער איד זאגט אין דאוונען בכל יום ויום: "אהבת עולם
(רבה)
אהבתנו",
ובסיום הברכה: "הבוחר בעמו ישראל באהבה"!
[אוו אפילו אויב מ׳דארף האבן דברי מוסר - ווייסט דער אויבערשטער אליין ווי דאס צוטאן,
און דערצו - האט מען גערעדט בארוכה 2 * די תנאים וועד און ווי מ׳קען רעדן מוסר,
דוקא מתור אהבת ישראל,
באופן פון "מוסר אביך׳"",
ודוקא מתוך עניוות ושפלות]
.
ועאכו״ב בנוגע צו די אידן איו דעם דור,
די אידן וואס זיינען געבליבן נאך דער שואה,
כנ״ל.
ואדרבה: בשעת מ׳דערמאנט די קר־ בנות השואה זאגט יעדער איד - השם ינקום דמם,
ובנוסח התפלה פון "אב הרחמים": "קהלות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם.
.
וינקום נקמת דם עבדיו השפוך".
אויב דער אויבערשטער פאר־ נעמט זיך מיט א חשבון - איז דאם א
חשבון פון "ינקום נקמת דם עבדיו השפוך",
קעגן די שונאי וצוררי ישראל!
און בנוגע צו אידן - להבדיל - איז אדרבה ואדרבה: דער אויבערשטער האט זיך כביכול מתחייב ומזכה געווען,
אז ער וועט זיי בחשבון "אפצאלן" אויר דעם אומגליק פון דער שואה,
וואס נוסף צו דעם וואם עם פעלן א ריבוי הכי גדול אידן,
איז דערפון אויר ארויס תוצאות בלתי רצויות,
אז דאם האט אפגעשוואכט יראת שמים בא עכ״ם עטלעכע אידן; איז דער אויבערשטער מחוייב כביכול מקיים זיין הבטחתו אז "לא ידח ממנו נדח" 5 ",
ו״הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"*",
און זיין הבטחה - אז "ויבא יעקב שלם"!!
ועאכו״ב אז חלילה וחם מ׳זאל זאגן און אפילו טראכטן בחשבונו של הקב״ה,
אז די חטאים כו׳ קענען רחמנא ליצלן ברענגען נאר א שואה ר״ל ור״ל,
הי׳ לא תהי׳!.
.
.
ס׳איז א דבר פשוט,
עד כדי כך אז מ׳דארף עט אפילו ניט באווארענען,
אז לאחרי דער שואה — איז לא תקום פעמיים צרה,
לא מעין דילי׳ ולא מקצתי' ר״ל,
ואדרבה: עם וועט זיין אך טוב וחסד,
בטוב הנראה והנגלה,
צו יעדער איד און צו אלע אידן בכל מקום שהם,
ובהדגשה — טוב הנראה והנגלה!!
יג.
ובאם הדברים אמורים בכל הזמנים,
עאכו״ב בדורנו זה עצמו - בזמנים אלו שהאומות מתגרות זו בזו,
ווען אידן האבן די הבטחה מיוחדה פון דעם אוי־ בערשטן "בני אל תתיראו כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם" 7 ",
נוסף צו די
115)
שמואל־ב יד,
יד.
116)
רמב״ם הל■ תשובה פ״ז ה״ה.
117)
יל״ש ישעי׳ רפז תדט.
ש״פ וארא,
כ״ו טבת,
מבה״ח שבט
ריבוי הבטחות בתורה אז "לא ינום ולא יישן שומר ישראל"•",
און "עמו אנכי בצרה״י",
און "פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו""׳
(און ערשט דערנאך "והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו""׳)
וכר וכר-
איז א זיכערע זאך אז "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" בכל מקום בעולם וואו אידן געפיגען זיך,
אוין־ אין חוץ לארץ,
ועאכו״ב אין ארץ הקודש,
וועלכע ווערט אנגערופן בתורתנו הקדושה והאמיתית: "ארץ גר אשר תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה־"׳.
און ס׳איז א זיכערע זאך,
אז דער אויבערשטער שטייט איצט
(ע״ד ווי דער משל וואם שטייט"׳ בנוגע צו חודש אלול בערר צו אנדערע חדשים)
ווי א "מלך בשדה",
והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם,
און יעדער איד קען צוגיין צו דעם אוי־ בערשטן און אים בעטן זיינע בקשות און דער אויבערשטער וועט זיי זיכער ממלא זיין.
וכאמור,
דער אויבערשטער איז מודיע ומכריז צו אידן בכל מקום שהם,
ועאכו״כ בארץ הקודש: "בני אל תתיראו",
ואדרבה: עם וועט זיכער זיין "ויבוא יעקב שלם
(עיר שכם אשר)
בארץ כנען".
יד.
דערפון קומט נאך צו א לימוד מיוחד בנוגע לזמננו זה: אע״פ וואם יעקב האט לכתחילה מורא געהאט פאר מלחמה אץ האט געזאגט "ואני מתי מספר ונאספו
עלי גו׳",
ווי ס׳איז געווען בפועל,
"כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם,
וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן""׳,
און איז ארוים במלחמה און האט כובש געווען שכם "בחרבי ובקשתי"
(נוסף אויף דעם וואם ער האט קונה געווען "חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד חמור אבי שכם")
.
דער לימוד דערפון איצטער: וויבאלד אז דער אויבערשטער האט בפועל אפגע־ געבן אידן עיר שכם און די שטחים פון יהודה ושומרון
(דורך דעם וואם "נכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם,
וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן" אין די מלחמות וואס אידן האבן געפירט אין די לעצטע יארן)
- איז בטוח ופשוט,
אז צוליב פקו״ג טאר מען זיי ע״פ תורה ניט אפגעבן ח״ו
(כפס״ד בשו״ע או״ח הל' שבתי 11 )
.
עוד עניו בזה: לאחרונה קומען אן אין ארץ ישראל די עולי רוסי׳,
הונדערטער טויזנטער אידן פון דער שארית הפליטה פרן רוסלאנד,
ולהעיר,
אז מדינה ההיא איז די לאנד פון וואנעט ס׳זיינען אויסגעוואקסן דער אלטער רבי און רבותינו נשיאינו,
ביז ב״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו וועלבער איז פון דארט ארויסגעפארן לחצי כדור התחתון,
אבער ער האט דארט געלאזט תלמידים ותלמידי תלמידים וועלכע האלטן אן די שלהבת פון "נר מצוה ותורה אור",
און האבן און זיינען משפיע
(בכל מדה האפשרית)
אויף די אידן אין יענער מדינה: און איצטער - לאחרי העכער זיבע־ ציק יאר וואם די אידן זיינען דארט גע־ ווען תחת ממשלה חזקה,
בבחי׳ תינוקות שנשבו בין העכו״ם,
ארנטער א ממשלה וועלכע האט ניט דערלויבט מחנך זיין
ספר השיחות - ה׳תנש״א
אידן בדרך התומ״צ - קומען זיי פון דארט איצטער ארוים,
און וייגעו־ מתקן ומעלה אלע ענינים שבעבר,
דורך עבודת התשובה שלהם,
און ויבער גיט דאם צו נאכמער און מער אין דעם גודל הרחמנות און אהבה פון דעם אויבערשטן צו אידן,
און במיוחד - אז זיי ואלן זיך קענען באזעצן בשלום ובמנוחה,
ובפרט אין "ארץ גו׳ אשר תמיד עיני ה״א בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".
ובפרט דורך דעם וואס אידן זיינען מוסיף אין תורה ומצוות,
וואס הם חיינו ואורך ימינו,
און דורך דעם - קומט צו נאכמער אין די ברכות פון דעם אוי־ בערשטן.
*
טו.
ולסיים מיט א הוראה בנוגע לפועל:
בקשר מיט דעם יום ההילולא פון דעם אלטן רבי׳ן - איז כדאי ונכוו ביותר,
אז יעדערער און יעדערע זאלן מוסיף זיין אין קביעות עתים בתורה פון דעם אלטן רבי׳ן,
ובמיוחד—אין שולחן ערוך און אין ספר התניא,
צחאמען מיט די ביאורים בזה פון רבותינו נשיאינו - סיי די ביאורים בנגלה דתורה
(פון אדה״ז,
פון דעם מיטעלן רבי׳ן,
שנדפס ספר פסקי דינים שלו לאחרונה,
ועאכו״כ פון דעם צמח צדק,
און פון רבותינו נשיאינו ממלאי מקומם^ און סיי אין פנימיות התורה,
תורת החסידות.
וכאמור - כל אחד ואחת,
ווארום אויך נשים זיינען מחוייב בלימוד התורה בהלכות הצריכות להן,
און אין לימוד פנימיות התורה
(וועלכע ברענגט צו אהבת ה׳ ויראת ה׳ ואמונה בה׳ כו׳,
פון די מצוות תמידיות אין וועלכע אל ע זיינען מ־ חוייב♦ 2 )
.
- ולהעיר,
אז אמי מורתי ע״ה פלעגט מעתיק זייף״ - בדיוק ובמהירות -מאמרי חסידות וועלכע פלעגן אנקומען בבית אבי׳
(א חסיד נאד פון דעם רבי׳ן מהר״ש)
,
ווי ס׳איז געווען נהוג בזמנים ההם,
אז מ׳האט זיר קאם קאם דערווארט ווען ס׳איז אנגעקומען א מאמר חסידות פון ליובאוויטש,
און מ׳פלעג אים גלייך מעתיק זיין בכמה העתקות וכו׳.
ויה״ר אז בקרוב ממש זאל מען זוכה זיין צו דעם שלימות הגילוי פון תורת אדה״ז - זיינע ספרים וכתבי-יד און פון מעתיקים וכו׳,
און מ׳וועט אפדרוקן בדפוס די ענינים וועלכע זיינען נאד בכתבי יד,
ווי ס׳איז צוגעקומען בשנים האחרונות א ריבוי אין דער הדפסה פון ספרי חסידות פון רבותינו נשיאינו,
כולל לאחרונה במיוחד—דפוס באותיות מרובעות פון די ספרים וועלכע זיינען געווען געדרוקט לע״ע באותיות רש״י,
כמדובר כמ״פ“ 1 .
ויה״ר אז דורך דער הוספה בהדפסת ספרי חסידות זאל דאס נאכמער ממהר זיין די גאולה האמיתית השלימה,
כידוע דער סיפור בקשר מיט הדפסת הלקו״תי 12 - די גאולה כפשוטה,
למטה מעשרה טפחים,
און קיין אייו און איינציקער איד וועט ניט בלייבן אין גלות ח״ו,
נאר אלע אידן,
בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו,
אלס נשמות בגופים בתכלית השלימות - ווערן נגאל במטלה האמיתית והשלימה,
ועוד והוא העיקר - תיכף ומיד ממש.
^0 11
(114111
(0114.
1 4401201.
12112 0
(11.
12
0' 1623 4,
0X4 32366013 43101 304233
01X221101414*61'
121322110.
)
34,
4,
1 0122121.
12 21120121.
0> י * 12*; -41 /6X6*3 1X126* '■!״121X6X11 12/ 08X160
14X011.
1 061 46
(61 101/ 06 012124 61.
614 44 1126/ 41- <1X13* '״״38X160 1X1
16X6.
0 - *1011 X3 12610 12212 *221160X1X0 418 3X10 1X86461 124181.
112 40 1110111
-4א 04101 23012 12012822 00610 1444
'1.
״30*10
^2^X6X 12/ X1X 0
(6 6231X4 '2X141 0X160 44 68X1 04 10X13 12/ 0X141 0X460 1
(1/
12112 16126 04X012610* ׳.
״010133 044000
4112 06X6X0 011X160 - *16041 0
(6 6234X4 14X01*0 012001460 230120 04104 *1.
'
(״4441 60)
0110*
0X460*6)
0X101 4*312
(600 11
(1460 1
(1/*?
41X1X6X0 0X4/1 * י 23601460 464*0)
0011
(12X61161124236/ 00144)
44 4*06401
.
ט14ט4 !שסשש ט01 18ט.
ש1 103ש1שש 01ט חע_1 —.
144 ם.
זש טס.
שא טשא טטא יסיט ס.
ש1)
עט □טע עטשש עט סס טע טא־ :״ש1מ1 1
46
(6 3X46012 8406 101 ׳־״X16
(6□ 44401.
04,
6 001* 104,
6 1120 1612112/ *111112X0 0-
4411212 6<8 3X12 44121 1X2312 3X0א X4,
1
0111 4,
6X6.
06 - *1.
04►
(X 0X1
(6 1240 1623-
31.
104 X^11^2 6
(114,
1116011 0
(
(
(.
.
0
(1)
66-
1311.
(23 61
(14 0
(23234 12042312 23012
120*1'
*234,
(11 X3 3X
(<86164041 ס X3 12/ X4,
4!6.
004 141)
3 *10)
64 16)
1)
״4 - !״)
234,
0
(2312
(26X6X12 33X460 6
(114 30342361
(2 41 23044
(2 120060 <,
234,
(1 X3 0
(*6)
0
(1■ 33X460' 23126/1144 0234,
23 301
(2
(1001
(2
(0 0
(23
(14,
12 120423
(2
(<6
(6
(26X6X22 1004061
(2 61
(24:
6X6X0
(1
(1X461121X00'
6X6.
11
(0234,
(1)
' 1X64,
1 004233 ^X 36X 0.
_
(> 01)
1)
140)
34א> 23361 60)
6)
34 413
*1413 004
(0 <;6X6*3
(23313 1X4X)
1X1■ 1X4X 10234,
3)
- 23023X4 30423613 34104 4,
23X4 30423613 32366013 4,
686*3
(23313
4
(6
(3 336134 234,
04233 8X0630 יא
א״8>)
3,
3 8041>,
4 *א0 0״23 3)
3033
א,
8>)
3,
3 - 313*328 004
ספר השיחות - ה׳תנש״א
על תוכן הפרשה כולה)
- "בא אל פרעה" 15 :
"בא אל פרעה" מדגיש התוקף דפרעה - שלכן,
צריך משה לבוא אליו 15 ולהתרות בחי "עד מתי מאנת לענות מפגי גו׳ כי אם מאן אתה לשלח את עמי הנני מביא מחר וגו׳"•*.
ובפרט ע״פ מ״ש רש״י בפירוש "עד מתי מאנת לענות מפני",
"כתרגומו לאת־ כנעא,
והוא מגזרת עני,
מאנת להיות עני ושפל מפני״ - שבזה מודגש התוקף ד־ פרעה
(היפך ההכנעה)
כלפי הקב״ה,
כביכול,
״כה אמר ה׳.
.
מאנת להיות עני ושפל מפני".
וצריך להבין: מהו הטעם שהפרשה שתוכנה היציאה ממצרים ע״י השבירה דמצרים
(התוכן דעשר המכות)
- נקראת בשם "בא אל פרעה" 19 שמדגיש התוקף דמצרים?
ובסגנון אחר קצת: לכאורה היתה חלוקת הפרשיות צריכה להיות באופן שהיציאה ממצרים תהי׳ בפרשה בפ״ע,
כלומר,
שג׳ המכות האחרונות יהיו בפרשה ש־ לפנ״ז
(ביחד עם שאר המכות/ והפרשה שלאח״ז תתחיל בהכנות דבנ״י להיציאה ממצרים,
ויציאתם ממצרים בפועל.
ומהו הטעם דחלוקת הפרשיות באופן שגם ב
פרשה דיציאת מצרים מדובר אודות
(מצב שיש צורך לבטל)
התוקף דפרעה - "בא אל פרעה" "והתרה בו"
(המשך וסיום המכות/ ולא עוד אלא שכל הפרשה ד־ יציאת מצרים נקראת
(ע״ש המצב ד/בא אל פרעה"?
ג.
ובהדגשה יתירה - בנוגע לסיום הפרשה ע״ד מצות תפילין:
בפרשת תפילין כתיב״ 72 "והי׳ כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני וגו׳",
ומפרש רש״י 73 "יש מרבותינו" שלמדו מכאן שלא קדשו בכורות הנולדים במדבר,
והאומר שקדשו מפרש ביאה זו לומר אם תקיימוהו במדבר תזכו ליכנם לארץ ותקיימוהו שם".
ועד״ז בנוגע להחיוב דתפילין - שלכמה דעות" לא היתה מצות תפילין נוהגת במדבר,
כי אם,
לאחר הכניסה לארץ,
וגם להדעות שמצות תפילין היתה נוהגת גם במדבר -עיקרה ושלימותה לאחר הכניסה לארץ",
ולא עוד אלא שקיומה במדבר הוא בשביל קיומה לאחר הכניסה לארץ,
כדרשת חז״ל” "ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור.
.
מבעי לי׳ לכדתנא דבי ר׳ ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תכנם לארץ",
שאז יהי׳ הקיום דמצות תפילין בשלימות 25 .
כלומר: סיום וגמר הפרשה דיציאת
ג!)
כן שמה -,
בא אל פרעה"
(ולא "מ• םחם> - ברמב״ם פדר תפלות כל השנה
(בסוף ספר אהבה)
.
ובאבודרהם בסדר הפרשיות וההפטרות.
ממצרים.
.
ותקיימוהו שם".
ש״פ בא,
ד׳ שבט
מצרים הוא במצות תפילין הקשורה עם הכניסה לארץ - כיון שהכוונה והתכלית דיציאת מצרים היא הכניסה לארץ 27 ,
כמ״ש "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו׳ ארץ זבת חלב ודבש"",
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו׳ והבאתי אתכם אל הארץ וגו׳"".
וצריך להבין:
היציאה ממצרים בפרשת בא
(נוסף על היותה בפרשה שבשמה מודגש התוקף ד־ פרעה)
היא רק השלב הראשון ביצי״מ -הנסיעה מרעמסם לסוכות.
וכמודגש בהמשך סיפור יצי״מ בפרשה שלאח״ז: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים גו׳ פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה"",
היינו,
שגם לאחרי שבבר יצאו ממצרים היתה אפשרות שישובו למצרים; וגמר היציאה ממצרים הי׳ בקריעת ים סוף,
כש״וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים״ 31 -שאז כטלה אימת מצרים מבנ״י“.
וצריך ביאור: מהו הטעם שמצות תפילין הקשורה עם הכוונה והתכלית
(תכלית השלימות)
דיצי״מ בהכניסה לארץ,
נכתבה
(א)
מיד לאחר השלב הראשון דיצי״מ,
לפני המשך וגמר יצי״מ בפרשת בשלח,
(ב)
ועיקר: בסיומה של פרשה שבשמה
מודגש התוקף דפרעה
(היפך דיצי״מ)
-"בא אל פרעה"?
ד.
ויש לבאר זה בהקדם דברי הזהרננ בפירוש הכתוב "בא אל פרעה" שבהתחלת פרשתנו":
"מה כתיב בא אל פרעה,
לך אל פרעה מבעי לי׳,
מאי בא,
אלא דעייל לי׳ קב״ה אדרין בתר אדרין לגבי תנעא חדא עלאה תקיפא דכמה דרגין משתלשלין מני׳,
ומאן איהו רזא דתנין הגדול,
ומשה דחיל מני׳ לא קריב אלא לגבי׳ אינון יאורין ואינון דרגין דילי׳.
.
כיון דחמא קב״ה דדחיל משה.
.
אמר קב״ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאו־ ריו",
וקב״ה אצטריך לאגחא בי׳ קרבא ולא אחרא,
כמה דאת אמרת אני ה׳".
כלומר: פרעה הוא שרש ומקור הקליפות,
"התנין הגדול",
אשר,
התוקף שלו הוא עד כדי כך שאפילו משה הי׳ ירא ממנו",
ולכן לא אמר לו הקב״ה "לך אל פרעה"
(שילך לבדו/ אלא "בא אל פרעה",
שיבוא יחד עמו
(עם הקב״ה)
אל פרעה,
והקב״ה מכניסו עמו אל פרעה בשביל להלחם עמו
("לאגחא בי׳ קרבא")
ולבטלו מכל ובל 7 .
ויש לבאר הטעם שהזהר מפרש פירוש זה על הפסוק "בא אל פרעה" שבהתחלת
ספר השיחות - ה׳תנש״א
פרשתנו,
ולא על הפסוק "בא אל פרעה" שנאמר לפנ״ז בפרשת וארא״י:
בפרשת וארא נאמר "בא אל פרעה" בהקדמה להדיבור לפרעה
("בא אל פרעה ודברת אליו",
"בא אל פרעה ואמרת אליו"/ משא״ב בהתחלת פרשתנו נאמר "בא אל פרעה"
[לא בתור הקדמה להדי־ בור לפרעה,
שהרי לא נאמר בהמשך הכתוב "ודברת אליו" וכיו״ב,
אלא]
כענין בפ״ע: "ויאמר ה׳ אל משה בא אל פרעה",
ותו לאי?
ועל זה מבאר בזהר הפירוש ד״בא אל פרעה״
(כאן)
כעניז בפ״ע - "דעייל לי׳ קב״ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא.
.
ל־ אגחא בי׳ קרבא״ - "בא אל פרעה" בשביל לפעול בו שבירה וביטול.
ובלשון הכתוב: ״למען שתי אותותי אלה בקרבו.
.
את אשר התעללתי במצרים ואח אותותי אשר שמתי בם""•׳.
ועפ״ז יש לבאר הדיוק ד״עייל לי׳ קב״ה אדרין בתר אדריך
(חדרים לפנים מחדרים 41 )
- כי,
השבירה והביטול ד־ פרעה צ״ל במקום שבו הוא עיקר הקביעות והתוקף שלו",
ולכן,
לא מספיק לילך אליו ולפגשו כש״יוצא המימה""
(וכיו״ב/ אלא צריך לבוא לביתו 44 ,
לארמון המלך,
מלשיז שבידה,
כמו,
וידע
(ותבר)
בהם את אנשי סוכות•
(שופטים ת,
טז ובפרש״י)
- תו״א וארא נז,
א.
ובכ״מ.
ש״פ בא,
ד׳ שבט
ובארמון המלך גופא בחדרים הפנימיים
(חדרים לפנים מחדרים)
שבארמון המלך,
ששם עיקר דירתו
(הקביעות והתוקף שלו/ ועי״ז שנעשה השבירה והביטול בארמון המלך ובחדרים הפנימיים שבו,
מתבטל הקביעות והתוקף שלו,
עיקר מציאותו,
ובדרך ממילא מתבטלים שאר העני-נים הטפלים".
[וענין זה מודגש גם בהשבירה והביטול בפועל
(במכת בכורות)
- "ויקם פרעה לילה
(ולא כדרך המלכים בשלש שעות ביום)
הוא וכל עבדיו
(הוא תחלה ואח״ב עבדיוימלמד שהי׳ הוא מחזר על בתי עבדיו ומעמידן)
וגו 81 ויקרא למשה ולאהרן
(מגיד שהי׳ מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי)
ויאמר קומו צאו מתוך עמי וגו׳"" -שתמורת הקביעות והתוקף דפרעה בהיותו בחדרים הפנימיים שבארמון מלכותו נעשה מצב דהיפך הקביעות והתוקף,
שהוכרח לטלטל את עצמו ממקום למקום,
"מחזר על בתי עבדיו ומעמידך׳,
"מחזר על פתחי העיר וצועק היכן משה שרוי",
ב־ ידעו שבהטלטול ממקום למקום
(ביטול הקביעות והתוקף)
תלוי המשך קיום מציאותו",
כהמשך וסיום הענין: "וברכתם גם אותי",
"התפללו עלי שלא אמות כו׳""]
.
ועפ״ז מובן שגם הדגשת התוקף ד־ פרעה ב״בא אל פרעה"
(כג״ל ס״ב)
הוא חלק מהשבירה והביטול דפרעה,
כי,
עיקר השבירה והביטול היא במקום ומצב שבו הוא הקביעות והתוקף דפרעה.
ה.
ונקודת הענין-שבפרשת "בא אל פרעה" מתחיל
(עיקר ה)
ענין השבירה והביטול דפרעה:
"בא אל פרעה" שבהתחלת פרשתנו הוא לא
(רק)
בשביל לפעול עליו להוציא את בנ״י ממצרים
(כבפסוקים שלפג״ז,
"בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה׳ שלח את עמי ויעבדוני""/ אלא
(גם ובעיקר)
בשביל השבירה והביטול דפרעה
("דעייל לי׳ אדרין בתר אדרין.
.
לאגחא בי׳ קר־ בא״)
כעניןבפ״ע.
וגם השבירה והביטול דפרעה כענין בפ״ע
(לא בשביל לפעול עליו להוציא את בנ״י ממצרים)
הוא חלק מיציאת מצרים,
שלכן נאמר "בא אל פרעה" מהתחלת הפרשה דיצי״מ,
ולא עוד אלא שכל הפרשה דיצי״מ נקראת "בא אל פרעה",
שמזה מובן ש״בא אל פרעה" הוא תוכן ועיקר הענין דיציאת מצרים,
כדלקמן.
ו.
ויש לבאר זה בהקדם הביאור בכללות הענין דגלות ויציאת מצרים כהקדמה לירושת הארץ - כמש״ג לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "ידע• 5 תדע כי גר יהי׳ זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול גו׳ ודור רביעי ישובו הנה גו׳ לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו׳":
רצונו של הקב״ה שירושת הארץ תהי׳ ע״י עבודתם של ישראל בנח עצמם• 5
(ולא
ספר השיחות - ה׳תנש״א
באופן של "נהמא דכיסופא" 52 / היינו,
שישראל יעשו מ״ארץ" מלשון ארציות ש־ תהי׳ ״ארץ ישראל״,
״ארץ״ - "שרצתה לעשות רצון קונה״״,
ו״
(ארץ)
ישראל״ -שניכר בה שייכותה לישראל,
"כי תהיו אתם
(לי)
ארץ חפץ" 54 ,
"בבת עינו" של הקב״ה 55 ,
שלכן,
"תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" 54 ,
שבזה נכלל גם הענין דראיית אלקות בעניני הארץ 57
(ע״ד "מבשרי אחזה אלקה"• 5 / ועד שממשיכים ופועלים העניו דארץ ישראל בכל העולם כולו,
ובלשון חז״לי 5 "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות",
שבכל העולם בולו יראו בגילוי כח הפועל
במעשה בראשית*
(שבת יו״ד,
א.
וש*נ)
ויתירה מזה,
ש״הקב״ה
(ריש)
עוזרו*
(סוכה נב,
רע*ב.
וש*נ)
,
היינו,
שהעיקר נעשה עד ידו.
האלקי בנפעל"*,
כמ״ש<* "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר גו"׳,
ועד שרואים שיש הנברא 1 * הוא חד עם יש האמיתי 5 *.
וענין זה נעשה ע״י הקדמת גלות מצרים - "כי גר יהי׳ זרעך בארץ לא להם":
"ארץ לא להם" היא ארץ שאינה שייכת לישראל,
ויתירה מזה,
ארץ שמנגדח לישראל - ארץ מצרים,
ע״ש שהיא "מצירה לישראל" 4 *,
להיותה "ערות הארץ" 5 *,
"מקולקלים מכל האומות"**,
תחתון שאין תחתון למטה ממנו.
ואעפ״ב,
גם בירידתם לארץ מצרים נעשה אצלם מעמד ומצב ד״ויחי יעקב" 7 *,
חיים אמיתיים דיעקב.
ויתירה מזה,
שפועלים גם הבירור ד־ מצרים - בב׳ אופנים כלליים:
(א)
בירור ניצוצות הקדושה,
כמ״ש•* "וגם ערב רב"*
(תערובות אומות של גרים" 7 )
עלה אתם",
ש״פ בא,
ד׳ שבט
וכן בירור ניצוצות שבדברים הגשמיים,
כמ״שיי,
וישאלו ממצרים בלי כסף וכלי זהב ושמלות גו׳ וינצלו את מצרים",
,
כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים׳" 7 ,
(ב)
(שבירה סביטול דהענינים ה־ בלתי־רצויים שאי־אפשר לבררם ולהעלותם לקדושה 71 ,
ו,
שבירתן זוהי טהר־ תן" 74 ,
ולא עוד אלא שעי״ז ניתוסף שלימות בקדושה,
ע״ד מארז״ל בנוגע לצור וירושלים,
אם מלאה זו הריבה זו" 75 ,
,
לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"* 7 ,
ועד״ז להיפך,
שע״י,
חורבנה של צור" ניתוסף בהמילוי
(שלימות)
דירו־ שלים 77 ,
כיון שעי״ז מתגלה תוקף הקדושה
עליהם גרים*,
שהו״ע בירור הניצוצות <תו״א בראשית ו,
רע״א.
ר׳פ לד לך.
ובכ*מ)
.
באופן שאין מקום למציאות של מנגד,
שנתבטל ממציאותו לגמרי• 7 .
[ויש לומר שמעין ודוגמת ב׳ אופני הבירור ישנו גם בהמבות עצמם:
(א)
,
בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה׳ שלח את עמי ויעבדוני ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי נוגף וגו׳״ - שכוונת המכות היא כדי לפעול על פרעה שהוא ישלח את בנ״י ממצרים - ע״ד ובדוגמת בירור ניצוצות הקדושה שבמצרים,
,
וינצלו את מצרים",
(ב)
,
בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר גו׳ את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם״ - כוונת המכות בשביל השבירה והביטול דמצרים* 7 ,
שעי״ז ניתוסף שלימות בקדושה,
,
וידעתם כי אני ה׳"]
.
ולאח״ז נעשית היציאה ממצרים
(,
ואחרי כן״ יצאו״״•)
- שיוצאים לגמרי ממצב
הוא ע" מדת הנצחון להכניע לשבור ולבטל את המנגד
(ראה תו־ח שמות
(שלב,
סע״ב)
.
ושם
(שלז,
סע״א/ שזהו״ע האותות והמופתים שהיו במצרים)
.
ספר השיחות - ה׳חנש״א
של ניגוד לקדושה,
"מצירים לישראל",
כי,
לאחרי שהי׳ מנגד ונתבטלה מציאותו,
לא שייך עוד אפשרות ונתינת־מקום ל־ מנגד,
ובמילא,
נעשית שלימות הכניסה לארץ ישראל,
"ארץ טובה ורחבה""
(היפר ה״מיצר" דארץ מצרים/ שארץ הלזו התחתונה נעשית "ארץ ישראל",
דירה לו ית׳ בתחתונים 3 ".
ז.
עפ״ז יש לבאר הטעם ש״בא אל פרעה" הוא השם דפרשת יצי״מ כולה,
עד לסיומה וחותמה במצות תפילין שעיקרה בהכניסה לארץ:
יציאת מצרים - יציאה ממצב של ניגוד לקדושה - לאמיתתה ובשלימותה עיקרה בשבירת וביטול המנגד,
ולא
(כ״כ)
בבירור ניצוצות הקדושה,
כי,
הפעולה דבירור ניצוצות הקדושה עיקרה גילוי הטוב שנפל ונתעלם במצרים,
אבל המציאות דמצרים כשלעצמה נשארת במצב של ניגוד לקדושה,
"מצירים לישראל",
וכדי שתהי׳ היציאה ממצרים,
שלא יהי׳ מצב של ניגוד לקדושה,
צ״ל השבירה והביטול דמצרים"".
וענין זה מרומז בקריאת הפרשה ד־ יצי״ס בשם ״בא אל פרעה״ - להורות שעיקר הענין דיצי״מ הוא השבירה והביטול דמצרים,
שזהו״ע "בא אל פרעה",
"דעייל לי׳ קב״ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא.
.
לאגחא בי׳ קרבא",
ובלשון הכתוב "שתי אותותי אלה בקרבו גו׳ התעללתי במצרים וגו׳".
ויתירה מזה - שבהענין ד״בא אל פרעה" לצורך השבירה והביטול שלו,
נכללת
(הנתינת־כח ל)
תכלית השלימות
(הכוונה והתכלית)
דיצי״מ,
יציאה מכל המיצרים וההגבלות - הכניסה לארץ טובה ורחבה,
כמרומז בסיום פרשת "בא אל פרעה" במצות תפילין שעיקרה בהכניסה לארץ 3 ".
ויש להוסיף,
שתכלית השלימות ד־ יצי״מ בהכניסה לארץ הקשורה עם מצות תפילין שבסיום הפרשה נרמזת גם בה־ תיבות "בא אל פרעה" שבהתחלת הפרשה"" - כי,
ע״י השבירה והביטול דפרעה דלעו״ז
(״בא אל פרעה.
.
לאגחא בי׳ קרבא")
נעשה "בא אל פרעה" דקדושה,
כמ״ש בזהר" בפירוש "בית פרעה""",
"ביתא דאתפרעו ואתגליין מיני׳ כל נהו־ ריף,
שבאים לבחי׳ פרעה דקדושהי• שלמעלה מכל מדידה והגבלה,
שזהו״ע יצי״ח בתכלית השלימות,
שיוצאים מכל המצרים וההגבלות
(גם)
דקדושה,
ובאים ל־ "ארץ טובה ורחבה",
"מרחב י־ה״״י,
ועד למרחב העצמי דמהותו ועצמותו ית׳.
ח.
וע״פ הידוע שגלות מצרים היא
ש״פ בא,
ד׳ שבט
שורש לכל הגלויותיי והיציאה ממצרים היא שורש לבל הגאולות"
(עד לגאולה מגלות זה האחרון)
- שייך האמור לעיל גם להגאולה העתידה לבוא תינוי ומיד ממש,
עלי׳ נאמר",
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
ובהקדמה - שאילו זכו היתה הגאולה ממצרים והכניסה לארץ בפעם הראשונה באופן של גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות",
ומהטעמים שסיבב הקב״ה שלאחרי הגאולה ממצרים יהיו גם הגלויות שלאח״ז",
החל מגלות בבל,
,
רישא דדה־ בא"",
שהוא השורש לגלויות שלאחריו עד לגלות הרביעי
(האחרון! גלות אדום - כדי שירושת הארץ
(בגאולה האמיתית והשלימה)
תהי׳ לאחרי העבודה דבנ״י בבירור המטה
(בזמן הגלות)
בתכלית השליחות,
היינו,
לא רק בגלות מצרים שהיא השורש והכלל דכל הגלויות,
אלא גם בכל פרטי הדרגות דד׳ הגלויות.
וע״פ האמור לעיל
(ס״ו)
שהבירור הוא בב׳ אופנים כלליים,
שתחילה צ״ל בירור ניצוצות הקדושה שיכולים לבררם ולהעלותם לקדושה נע״י,
מעשינו ועבודתינו
כל זמן משך הגלות" 7 * בקיום התומ״צ ש־ נתלבשו בדברים גשמיים,
ובעניני הרשות שנעשים לשם שמים! ולאח״ז צ״ל השבירה והביטול דעניני הלעו״ז שאי־ אפשר לבררם ולהעלותם לקדושה - לכן מצינו בנבואות הגאולה•* ריבוי פסוקים שתוכנם ע״ד השבירה והביטול דד׳ המל־ ביות** ששיעבדו את בנ״י••*,
ולדוגמא:,
נפלה בבל ותשבר"" 1 ,
,
כי זבח לה׳ בבצרה"" 1 ,
,
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו״״י,
וישארו אלה שיעזרו ויסייעו לבנ״י,
כמ״ש,
ושלחתי מהם
ספר השיחות - ה׳תנש״א
פלטים גו׳ והביאו את כל אחיכם מכל הגרם מנחה לה׳ בסוסים וברכב גו׳ על הר קדשי ירושלים" 4 •׳,
ויתירה מזה,
"אז 5 "* אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד"*".
ואז תהי׳ גם עבודתם של ישראל בתכלית השלימות - "כמצות רצונך" 7 "*,
כידוע••* ש״עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה׳",
וקיומם בחוץ לארץ ובזמן הגלות הוא באופן של "ציונים"
(סימנים)
לקיומם בארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה,
״אמרו בספרי•״*.
.
אע״פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצוות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים.
.
וכן אמר ירמי׳ הציבי לך ציונים•",
אלו המצוות שישראל מצויינין בהם",
היינו,
שגם המצוות שהם חובת הגוף קיומם בחוץ לארץ ובזמן הגלות הוא "כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ".
ועניו זה מרומז בסיום הפרשה דיצי״מ ע״ד הכניסה לארץ
("והי׳ כי יביאך אל ארץ הכנעני וגו׳")
בשייכות למצות תפילין - שהשלימות דמצוח תפילין,
וכן השלימות דכל המצוות,
"הוקשה כל ה־
תורה כולה
(מצוות התורה)
לתפילין""!,
תהי׳ בהכניסה לארץ*" בגאולה הנצחית שאין אחרי׳ גלות,
כי,
בזמן הגלות,
במעמד ומצב ד״בנים שגלו מעל שולחן אביהם" 3 ",
לא שייך אמיתת ענין המצוות מלשון צוותא
(חיבור)
עם הקב״ה 4 ",
כי אם באופן של "ציונים" בלבד,
ואילו אמיתת הענין דצוותא שבקיום המצוות יהי׳ לאחרי שחוזרים להיות סמוכים על שולחו אביהם באופן של קביעות ונצחיות,
בהכניסה לארץ - "פלטרין של מלך",
ושם גופא בחדר לפנים מחדר - בירושלים עיר הקודש,
בבית המקדש ובקדש הקדשים,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
*
ט.
ויש להוסיף ולבאר ההוראה מהאמור לעיל בעבודת האדם:
כתיב "את העולם נתן בלבם" 5 **,
היינו,
שכל עניני העולם תלויים ונעשים תחילה בלבו
(ע״י עבודתו)
של האדם,
"עולם
ש״פ בא,
ד׳ שבט
קטן"*",
שבשבילו נברא העולם,
כמא־ רז״לי" ״לפיכך נברא אדם יחידי.
.
כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי גברא העולם".
ומזה מובן,
שגם הענין דיציאת מצרים•" והיציאה משאר הגלויות עד להיציאה מגלות זה האחרון שהתחלתם מ״בא אל פרעה"
(שבירת וביטול הקליפה)
—תלוי ונעשה ע״י עבודת האדם.
והענין בעבודה בזה:
החילוק שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ,
גלות מצרים ובבל ובו׳ - שארץ ישראל קאי על עניני קדושה,
וחוץ לארץ קאי על עניני חול,
שהם בבחינת "מצרים" ו״בבל",
שמצד עצמם הם מצירים ומבלבלים לישראל בעבודתם בעניני קדושה.
ועבודת האדם היא להמשיך קדושה
(ארץ ישראל)
גם בעניני חול
(חוץ לארץ)
-שנוסף על עבודתו בעניני קדושה
(לימוד התורה וקיום המצוות/ עוסק גם בעניני הרשות
(עובדין דחול)
באופן ש״כל מעשיך יהיו לשם שמים"*",
ו״בכל דרכיך דעהו""*,
שעי״ז נעשים גם הם בבחינת "ארץ ישראל",
ע״ד "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות".
ונוסף לזה,
יש ענינים ד״מצרים" ו־ "בבל" שאי־אפשר לבררם ולהעלותם לקדושה,
כי אם,
באופן של שבירה וביטול.
ולדוגמא: החילוק ביו כח המתאוה לציור הרע - שכח המתאוה יכול וצריך להת־
הפך להתאוות לטוב,
משא״ב ציור הרע שנתארה אליו,
להיותו רע גמור,
אי־אפשר לו להתכלל בקדושה,
ואין לו תקנה אלא ביטולו והעברתו מן העולם,
שזהו״ע שריפת הפרה*",
שנשאר רק האפר שהוא החומר הפשוט,
כח המתאוה,
משא״ב ציור הרע מתבטל לגמרי"*.
וסדר העבודה דשבירת וביטול הרע -למדים מ״בא אל פרעה",
"אדרין בתר אדרין לגבי תנינא כו׳ לאגחא בי׳ קרבא",
שלכל לראש צ״ל שבירת וביטול התוקף והקביעות דהקליפה,
ובדרך ממילא נעשה גם שבירת וביטול מציאות הקליפה לגמרי.
ודוגמתו בעבודת האדם - שלכל לראש צריך לשבור ולבטל הענין שבו מודגש התגברות הלעו״ז ביותר,
ועי״ז מתבטלים בדרך ממילא שאר הענינים.
וגם כאשר הקליפה היא בתוקף גדול עד שיש מקום לענין של פחד - אומר הקב״ה לניצוץ משה שבכארא מישראל: ״בא אל פרעה״,
״דעייל לי׳ קב־ה.
.
ל־ אגחא בי׳ קרבא",
שהקב״ה בעצמו בא יחד עמו,
והקב״ה בעצמו
(״קב״ה.
.
ולא אחרא")
מבטל תוקף הקליפה כו׳.
י.
ועוד ועיקר:
הענין ד״מצרים״ ו״בבל״ - שמצירים ומבלבלים לישראל - מודגש אצל כאו״א לפי ענינו: יש מי שאצלו מודגש המיצר והבלבול מצד החסרון בעבודת ה׳ בתכלית השלימות,
ויש מי שאצלו מודגש ה־ מיצר והבלבול מצד החסרון בענינים גש־
ספר השיתות - ה׳תגש״א
מיים
(שעי״ז יהי׳ פנוי ללמוד תורה מתוך מנוחה,
כפס״ד הרמב״ם 23 בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה)
.
וכיון ש״בני בכורי ישראל" 124 ,
"נער ישראל ואוהבהו" 25 ,
ומטבע האב שכאשר בגו הקטן צועק שרועה דבר מסויים,
הרי גם כאשר הדבר שרוצה הוא חסר ערך וחשיבות
(אלא שרוצה לפי קטנות שכלו/ ממהר האב ליתן הדבר שרוצה בנו הקטן עוד לפני שמחנך ומלמד אותו שירצה דברים חשובים - הרי,
כשיהודי מרגיש מיצר ובלבול מחסרון בענינים גשמיים,
ממהר הקב״ה לבטל מיצר ובלבול זה עוד לפני שמגיע לדרגא שירגיש המיצר והבלבול מהחסרון בעבודת ה׳ בשלימות.
וכמ״ש* 2 "פותח אח ידך ומשביע לכל חי רצוף - "כל אחד לפי רצונו" 27 ,
"לכל חי לפי רצונו ותאוותו׳" 2 ,
גם בהיותו בדרגא ד״חי" שלמטה מ״מדבר".
ואם הדברים אמורים כשהבן רוצה דבר חסר ערך וחשיבות,
עאכו״ב כשהבן רוצה דבר הכי חשוב - היציאה דכל בנ״י
(והשכינה - "בכל צרתם לו צר״י 2 ,
"עמו אנכי בצרה״• 5 )
מהגלות - בודאי ובודאי שהקב״ה צריך למהר למלא רצון בנו,
כל בנ״י שבכל הדורות,
לצאת מהגלות לגאולה נצחית שאין אחרי׳ גלות,
אפילו אם עדיין לא הגיע לדרגא נעלית בעבודת ה׳
[ובלשון הכתוב - "פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו" 5 ,
ואח״כ "והוא 52 יפדה
את ישראל מכל עונותיו" 153 ]
,
ובמכ״ש וק״ו מהיציאה ממצרים בהיותם בדרגא נמוכה עד כדי כך שלאחרי היציאה ממצרים הי׳ מקום לחשש "פן ינחם העם גו׳ ושבו מצרימה",
שלבן "לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי
(אף ש)
קרוב הוא",
ו-עאכו״כ בהיציאה מגלות זה האחרון,
שתי־ כף ומיד באים לארץ ישראל בדרך הקרובה ביותר.
*
יא.
בהאמור לעיל יש הדגשה יתירה בדורנו זה - שפרשת "בא אל פרעה" היא בסמיכות ליום העשירי
("יהי׳ קודש" 154 )
בשבט,
יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 155 ,
שחל בשנה זו ביום הששי הבע״ל שמתברך מיום הש״ק 54 פרשת "בא אל פרעה":
מעניניו העיקריים של בעל ההילולא דעשירי בשבט - ש״כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו.
.
מתגלה ומאיר.
.
למטה בעת פטירתו.
.
ופועל ישועות בקרב הארץ" 57 ,
וביתר שאח וביתר עוז
("מעלין בקודש" 55 )
ביום ההילולא מידי שנה בשנה - הפעולה דבירור התחתון* 3 ,
כמודגש בשמו
(הראשון)
,
ש״פ בא,
ד' שבט
"יוסף",
ע״ש "יוסף ה׳ לי בן אחר"*? שגם "אחר" יתהפך להיות "בן׳"",
שעי״ז נעשית הוספה
(יוסף מלשון הוספה)
ושלימות בקדושה״י.
ובפרטיות יותר:
עבודתו של בעל ההילולא לעשות מ־ "אחר" "בן" היא,
לכל לראש,
בנוגע לבנ״י - ע״י הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה גם עבור אלה שבגלוי וב־ חיצוניות נראים במעמד ומצב של "אחר",
להיותם רחוקים לע״ע מקיום התומ״צ
(שלא באשמתם,
תינוקות שנשבו 143 / שתתגלה מציאותם האמיתית - ״בך - בפועל ובגלוי,
כולל ובמיוחד - ע״י תרגום עניני התורה ופנימיות התורה בלשונות ד־ ארה״ע 44 * עבור אלה שעדיין אינם מבינים לשון הקודש 43 ,
שדבר זה התחדש ע״י
נמשכת ברכה ונתינת״כח לעבודה דחודש שבט -,
ירח שהגון• נהנה מן הגור"
(מגילה יג,
*ג שרומז גס להנאה
(כביכול)
שע״י חיבור יש האמיתי עם יש הגשמי
(ראה לקחש חמו ע׳ 382 ויילד)
.
בעל ההילולא 144 ; וגם בנוגע לאוה״ע,
״אחר״ כפשוטו - ע״י הפצת צדק ויושר חדורים באמונה בבורא העולם שמביאה לקיום שבע מצוות בני־נח 47 ,
ובכללות ל״לשבתיצרה"• 14 .
ובמיוחד - בבואו למדינה זו בחצי כדור התחתון
[שגם בזה מודגש החידוש של בעל ההילולא לגבי רבותינו נשיאינו שלפניו,
כולל גם אביו,
שכולם היו בחצי כדור העליון/ שבה ניתוסף עוד יותר
(ומוסיף והולך עד היום הזה)
בבירור התחתון,
לעשות מ״אחר" "בך,
הן בנוגע לבג״י והן בנוגע לאוה״ע.
ובהדגשה מיוחדת - שעבודה זו היא הכנה להגאולה: בנוגע לבנ״י - שהקירוב דכל בנ״י
(גם אלה שהיו רחוקים מיהדות)
לתומ״צ היא מעין ודוגמא והכנה לקיום היעוד "יוסיף אדנ-י שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים וגו׳ ומאיי הים"■ גו׳ ואסף נדחי ישראל גו׳"" 13 ; ובנוגע לאוה״ע- הכנה לקיום היעוד "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו׳ לעבדו שכם אחד" 3 "׳.
וע״פ המבואר לעיל שתוכן הענין ד״בא אל פרעה" הוא בירור התחתון בשביל היציאה ממצרים והכניסה לארץ,
יש לבאר השייכות דיום ההילולא
(גמר ושלימות עבודתו)
לפרשת ״בא אל פרעה״ -
ספר השיחות - ה׳תנש״א
כיון עיקר עבודתו של בעל ההילולא כל ימי חייו היתה בבירור התחתון
("בא אל פרעה")
כהמה לגאולה האמיתית והשלימה
(יצי״מ ומיסה לארץ)
.
יב.
ומוגע לפועל:
בעמדנו ביום הש״ק פרשת בא אל פרעה שממנו מתברך יום ההילולא ד־ עשירי בשבט - יש לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום
(נוסף על הפעולות בד׳ אמותיו של בעל ההילולא***)
ע״ד ההכנות המתאימות ליום ההילולא,
ועאכו״ב ע״ד ההנהגה המתאימה ביום ההילולא עצמו* 5 *,
כולל ובמיוחד הוספה בלימוד תורתו,
הוספה בנתינת הצדקה למוסדות שמתנהגים ברוחו או שנקראים על שמו,
והת־ וועדויות פעילות 55 * שבהם יקבלו החלטות טובות להוסיף יותר ויותר בהליכה "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נ6״ר״<.
והדגשה יתירה בנוגע להמה להגאו־ לה ע״י חיזוק האמונה והבטחון והצפי׳ לגאולה,
״אחכה לו בכל יום שיבוא״ 55 * -כלשון בעל ההילולא* 5 ׳: עמדו הכ1 כולכם לקבל פני משיח צדקנו.
ובפרט בשנה זו,
"הי׳ תהא שנת נפלאות אראנו",
ולאחרי שכבר ראו נסים ונפלאות בתקופה האחרונה,
כולל ובמיוחד -יציאתם של רבים מישראל ממדינה ההיא
לארץ ישראל,
ועי״ז גם קירובם ליהדות תורה ומצוותי׳,
שענין זה הוא מעיז ודוגמא והכנה קרובה לקיום היעוד 57 * "קהל גדול ישובו הנה".
יג.
ובזה ניתוסף עוד יותר בימים האחרונים ממש:
המאורעות דימים האחרונים בהענין ד־ "מלכיות מתגרות זו בזו" מדגישים שנמצאים בסמיכות ממש להגאולה,
כמבואר במדרשי חדל"* שעגין זה הוא מסימני הגאולה.
ובלשון המדרשי 5 * "שגה שמלך המשיח נגלה בו.
.
מלך פרם מתגרה במלך ערבי.
.
וכל אומות העולם מתרעשין ומתבהלין.
.
ואומר להם
(הקב״ה לישראל)
בני אל תתייראו"*,
כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם הגיע זמן גאולתכם".
ופשוט,
שמאורעות אלה לא יפגעו כלל וכלל בבנ״י,
שהם בבת עינו של הקב״ה,
"הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו"
[שב״בבת עינו"
("אישון העין")
גדולה ביותר הזהירות אפילו מנגיעה הכי קלה,
שלא בערך לגבי הזהירות בנוגע לשאר חלקי הגוף! כולל ובמיוחד בנוגע לבנ״י הדרים בארצנו הקדושה,
שכיון שהיא "ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה
(שימת־לב מיוחדת)
מו״פ בא,
ד׳ מובס
תמיד עיני ה׳ אלקיך בה
(ומוסיף ומפרט)
מרשית השנה ועד אחרית שבה"
(מתחילתה ועד סופה בשוה/ הרי היא המקום הבטוח ביותר.
ובנוגע לפעולותיהם של שונאי ישראל שמנסים לפגוע ח״ו - אין בהם ממש,
ולא יעלה הדבר בידם,
ביון ש״לא ינום ולא יישן שומר ישראל" 1 •*,
ואלה שנפגעו באופן קל
[אף שמצד גודל מעלתם של ישראל,
"בבת עינו" של הקב״ה,
גם נגיעה הכי קלה היא דבר חמור]
- יזכו תיכף ומיד לרפואה שלימה,
ועד לתכלית השליטות שברפואה,
באופן שעוקרת ומבטל החולי מלמפרע
(ע״ד פעולת חכם -״ובל בניר לימודי ה׳״ 148 1 .
ועד״ז בנוגע לכל בנ״י בכל מקום שהם - כמפורש בפרשתנו•• 1 בנוגע להזמן שלפני ובסמיכות להיציאה ממצרים,
ועד״ז בימינו אלה,
ברגעי הגלות האחרונים: "ולכל בני ישראל הי׳ אור במושבות ם" 5 •*.
השייכות דמאורעות אלה לבנ״י היא -הידיעה ש״הגיע זמן גאולתכם",
שלכן,
עמדו הכן כולכם לקבלת פני משיח צדקנו,
כולל ובמיוחד ע״י ההוספה בעניני תומ״צ,
אשר,
ע״י "מצוה אחת,
הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,
וגרם לו ולהם תשועה והצלה"••׳.
יד.
ויה״ר שלא יצטרכו להוסיף ולדבר על סימני ביאת הגאולה,
כיון ש־ תיכף ומיד ממש רואים בפועל ובגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ובלשון הכתוב בפרשת בשלח שמת־ חילין לקרוא תיכף במנחה: "ויהי בשלח פרעה 7 • 1 את העם",
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה"*• 1 .
ובהמשך לזה - פרשת שירהי“,
"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת וגו׳"• 17 ,
- כולל גם הגילוי בפועל דה״רמז לתחיית המתים"
("שר לא נאמר אלא ישיר,
מכאן רמז לתחיית המתים״ 171 )
- "הקיצו ורננו שוכגי עפר" 77 *,
ומשה ואהרן עמהם־ 17 ,
ביחד עם נשיאי וצדיקי ישראל,
ובראשם נשיא דורנו בעל ההילולא ד־ עשירי בשבט-
ותיכף ומיד - "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש
ספד השיחות - ה׳תנש״א
אדנ-י כוננו ידיר"" 1 ,
ביהמ״ק השלישי שיבנה ע״י הקב״ה בשתי ידים 175 ,
"כשה׳ ימלוך לעולם ועד*",
לעתיד לבוא שכל
המלוכה שלו״ 7 ״ - ותומ״י כן תהי׳ לנו בלשון עבר,
"והיתה
(כבר היתה)
לה׳ המלוכה" 5 "׳.
177)
פרש״ישם,
יז.
ספר השיחות - ה׳תנש״א