(ועשרה בסבת יהפך לשמחח)
ה׳תנש״א
א.
סיום וחותם ספר בראשית,
ספר ראשון* שבתורה - שלאח״ז מכריזים "חזק חזק ונתחזק"
(כמנהג ישראל* בסיום וחותם כל הספרים,
החל מספר הראשון,
ספר בראשית/ שרומז על החיזוק וההתחזקות* דבנ״י בכל עניניהם - הוא בפרשת ויחי,
"ויחי יעקב׳*.
והעניובזה:
בנוגע ל״
(ויחי)
יעקב" מעינו עילוי גם לגבי אברהם ויצחק - כדאיתא בגמרא* ״יעקב אבינו לא מת.
.
וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא.
.
מקרא אני דורש,
שנאמר* ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה׳ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים,
מקיש הוא לזרעו,
מה זרעו בחיים אי הוא בחיים״ - "ויחי יעקב",
"חי הוא ל־ עולס״י.
וכיון שחז״ל למדו ש״יעקב אבינו לא מת"
("ויחי יעקב")
מזה שהכתוב "מקיש הזא לזרעו,
מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"
(ולא מהכתוב בפרשתנו• בנוגע ל
!)
כמרומז נשמו -,
בראשית* - פלשו! ראשית
(ראשון)
.
וי״ל שזהו הטעם שענין זה נאמר ביעקב
("יעקב אבינו לא מת"/ ולא באברהם ויצחק - כי,
"זרעו בחיים" שייך ביעקב שזרעו בשלימות
("מטתו שלימה"" 1 )
,
משא״ב אברהם ויצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו 2 ,
ולכן,
גם הענין ד״הזא בחיים"
(שנעשה עי״ז ש״זרעו בחיים")
שייך ביעקב דוקא* 3 .
וההסברה בזה* 4 - מדתו של יעקב היא מדת האמת,
כמ״ש" 5 "תתן אמת ליעקב"* 6 ,
ותכונת האמת שנמשכת וחודרת בכל הדרגות
(מלמעלה מעלה עד למטה מטה)
בכל התוקף והשלימות,
ולבן "זרעו
(שכולל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדו־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
רות 7 )
בחיים",
ועי״ז מתגלה הנצחיות דתיי יעקב
(גם בעולם הזהיי)
,
"אף הוא בחיים".
ועפ״ז מובן תוכן החיזוק וההתוזזקות
("חזק חזק ונתחזק")
דבנ״י שבסיום וחותם ספר בראשית,
ספר ראשון
(ובמילא גם החיזוק הראשון והעיקרי)
שבתורה - הסך־ הכל
(סיום וחותם)
דספר בראשית שבו מסופר תולדות חייהם של האבות 5 *,
אשר,
"מעשה אבות סימן
(ונתינת־כח)
לבנים" 9 * - "ויחי יעקב",
"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים״ - שבזה מרומז ש״זרעו" של יעקב,
כאו״א מבנ״י,
האנשים והנשים והטף,
עד סוף כל הדורות" 1 ,
בכל הזמנים והמצבים ובכל המקומות,
הוא "בחיים",
חיים אמיתיים,
כמ״ש* 1 "ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים" 1 / ע״י תורתו,
"תורת חיי־ם״“,
ומצוותי׳ עליהם נאמר" "וחי בהם".
ב.
לכאורה יש מקום לשאלה: הרי מצינו בדברי ימי ישראל בכל הדורות
(וגם בדורנו זה)
שיש כמה מבג״י שלא רואים אצלם בגלוי ההנהגה ע״פ התומ״צ
בחיי היום־יום,
וא״כ,
איר אומרים ש״זרעו
(כל זרעו 15 )
בחיים"?
והמענה לזה - מפורש בדברי הגמרא:
לאחרי שהגמרא אומרת ש״יעקב אבינו לא מת״ - באה שאלה: "וכי בכדי ספדו ספדנייא מ׳",
כלומר,
איך אפשר לומר ש־ "יעקב אבינו לא מת",
הרי בפועל ובגלוי "ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קב־ רייא״.
והתירוץ על זה - "מקרא אני דורש,
שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה׳ ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים,
מקיש הוא לזרעו,
מה זרעו בחיים אף הוא בחיים",
כלומר,
כיון ש״מקרא אני דורש",
כן הוא האמת
(ש״הוא בחיים"/ וזה ש״חנטו חנטייא כו׳״ - "נדמה להם שמת,
אבל חי הוא" 7 .
ומזה מובן גם בנוגע ל״זרעו בחיים״ -שכיון שמפורש בקרא" שהמעמד ומצב דבנ״י בכל הדורות
(עד לדור האחרון של הגלות שבהם תקויים ההבטחה "כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים")
הוא באופן ש״זרעו בחיים",
בודאי כן הוא האמת,
ואם ישנם כאלה שטוענים שיש כמה מבנ״י שאינם מתנהגים ע״פ תומ״צ בחיי היום־יום - אין זה אלא ש״נדמה להם" שחסר ח״ו בהענין ד״זרעו בחיים",
אבל האמת היא ש״זרעו בחיים".
זאת ועוד: כיון ש״מה זרעו בחיים אף הוא בחיים",
הרי,
הטענה שיש חלישות וחסרון בהענין ד״זרעו בחיים״
(וי״ל -אפילו באחד מזרעו 15 / היא פגיעה,
רחמנא ליצלן,
בהענין ד״הוא בחיים",
בהחיים דיעקב!
ש״ס מתי
(ועשרה בטבת יחסך למומחה)
וההסברה בזה
(שבכל מעמד ומצב ״זרעו בחיים״ ועי״ז ״אף הוא בחיים״)
-ע״ם מארז״ל” "אע״ם שחטא ישראל• 2 הוא",
וכפס״ד הרמב״ם" "מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה.
.
הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות בל המצות ולהתרחק מן העבירות,
ויצרו הוא שתקפו",
היינו,
שהנהגתו בפועל היפך התורה אינה אלא ענין חיצוני מפני ש״תקפו יצרו הרע",
ואילו רצונו הוא ״להיות מישראל.
.
לעשות כל המצות כו׳",
ולכן,
מבלי הבט על מעמדו ומצבו בפועל ובגלוי,
לישראל הוא",
ויש לו שייכות לכל התורה כולה* 2 ,
כמ״ש* 2 "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב״ -"ירושה" אינה תלוי׳ בהנהגתו של היורש,
כי אם,
במציאותו בתור יורש,
להיותו מזרעו של יעקב 22
("קהלת יעקב")
.
ג.
ויש לומר,
שענין זה מרומז בסיום וחותם פרשת ״ויחי יעקב״ - "ויישם בארון במצרים" 22 :
״בארון במצרים״ - היו "עצמות יוסף"
כל זמן שהיו בנ״י במצרים,
ובצאתם ממצרים כתיב* 2 "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם",
כמ״ש בסוף פרשתנו 22 "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה׳׳.
ויש לומר ע״ד הרמז - ש״עצמות יוסף" רומז על העצמיות
(עצמות מלשון עצם הדבר• 2 )
דבנ״י
(כל ישראל נקראים ע״ש יוסף,
כמ״ש "נוהג כצאן יוסף" 27 )
,
והפירוש ד״ויישם בארון במצרים",
הוא,
שגם במעמד ומצב ד״מצרים",
שיש "מצירים לישראל׳" 2
(החל וכולל המיצר ד״תקפו יצרו הרע")
נמצא העצם דבג״י
("עצמות יוסף״)
בשלימות - "בארון",
כמו דבר שמונח בתוך ארון סגור מכל הצדדים ששום דבר אינו יכול לפגוע בו.
ועוד:
ארונו של יוסף קשור עם אדון הברית,
כמארז״לי 2 "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו.
.
מהלכין זה עם זה״,
ויש לומר הרמז בזה - שהארון המגין על העצם דבנ״י הוא ארון הברית,
שבו נמצאים הספר תורה והלוחות,
"חרות על הלוחות"••,
אותיות החקיקה,
ש״הם מיני׳ ובי׳ והן דבר א׳ ממש עם האבן שנחקקו בו",
עד שאי אפשר להפריד ביניהם 1 *,
היינו,
שהקשר של יהודי עם התורה
ספד השיחות - ה׳תנש״א
הוא באופן שהתורה חקוקה בו ומתאחדת עמו למציאות אחת,
ומבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי
(גם כאשר שייכותו לארון הברית היא בהעלם")
לא שייך להפריד ח״ו בין יהודי לתורה,
כיון שזוהי מציאותו האמיתית,
ובלשון הזהר" "ישראל אורייתא וקב״ה כולא חד".
ד.
ומזה למדים הוראה בנוגע להאופן שבו נעשה החיזוק דבנ״י
("חזק")
במצרים,
בזמן הגלות,
"כל המלכיות
(גליות)
נקראו ע״ש מצרים"* 3 ,
עד לגלות זה האחרון,
שמצד קושי ואריכות הגלות שלא בערך לשאר הגליות,
יש צורך בחיזוק גדול יותר:
החיזוק דבנ״י בזמן הגלות נעשה ע״י ההכרזה "ויחי יעקב",
ש״יעקב אבינו לא מת.
.
מה זרעו בחיים אף הוא בחיים",
כלומר,
הדגשת מעלתו האמיתית של כאו״א מישראל
(זרעו של יעקב)
מצד מציאותו ש״ישראל הוא",
שלכן,
מבלי הבט על מעמדו ומצבו בגלוי יכול וצריך לגלות את מעלתו האמיתית
(עי״ז שישוב בתשובה,
ויקיים התורה ומצוותי׳ במעשה בפועל)
- שעי״ז מחזקים ומעודדים את רוחו לבוא למעמד ומצב של חיים
("זרעו בחיים")
אמיתיים גם בפועל ובגלוי.
לעומת זאת,
כשמרגישים ומבליטים את החסרון של אלה מבנ״י שלעת־עתה אינם מקיימים תומ״צ,
ולא עוד אלא שמוסיפים בהפחדות ואיומים בעונשים קשים,
ר״ל היל״ת - לא זו בלבד שלא זו הדרך לפעול בהם
(ובכלל)
חיזוק בעניני יהדות,
תורה ומצוותי׳,
אלא אדרבה,
עי״ז מחלישים את רוחם,
ויתירה מזה,
מרחקים אותם מתשובה,
תורה ומצוותיה כנראה במוחש
(ובפרט בדורנו זה)
שהדרך היחידה לקרב לבם של בנ״י לאביהם שבשמים היא ההוכחה בדרכי נועם ודרכי שלום 44 ,
מתוך אהבת ישראל דוקא - "יוכיחן* 4 משה שאו הבן" 44 .
ובהדגשה יתירה בנוגע לדורנו זה -שאלה שלעת־עתה אינם מקיימים תומ״צ הם "תינוקות שנשבו",
ודינם מפורש ב־ פס״ד הרמב״ם 47 ש״בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם• 4 ,
הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו* 4 ואינו זריז לאחוז בדרכי המצוות,
שהרי הוא כ־
ש״פ מחי
(ועשרה בטבת יהפך לשמחה)
אנוס,
ואע״פ ששמע אח״כ
[שהוא יהודי וראה היהודים ודתם,
הרי הוא כאנוס,
שהרי גדלוהו על טעותם]
.
.
לפיכך ראוי להחזירם בתשובה ולמשכם בדברי שלוס עד שיחזרו לאיתן התורה".
ה.
וענין עיקרי בשלילת הדיבור בסגנון של הפחדות ואיומים,
ובסרט בדברים מבהילים ביותר,
שאין לחזור עליהם בדיבור משום הציווי המפורש בתורתנו "אל תפתח פה בו׳"• 5
(נוסף על האמור לעיל בנוגע להיפך התועלת בקירוב לבם של ישראל לאביהם שבשמים)
- שזהו היפך האמת
(ע״פ תורת־אמת/ היפך כבודו של הקב״ה,
והיפך כבודן של ישראל.
היפך האמת:
פס״ד מפורש ברמב״ם׳ 5 ש״שקול זה
(חשבון העונות והזכיות)
אינו לפי מנין העונות והזכיות אלא לפי גודלם,
יש זכות שהוא כנגד כמה עונות וכר,
ואי! שוקלי! אלא בדעתו של א־ל דעות,
והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות".
ובנוגע לעניננו: כיון שאלה שאינם מקיימים תומ״צ בדורנו הם "כתינוק שנשבה.
.
שהוא כאנוס״ - הרי "אונם רחמנא פטרי׳" 52 ; ולאידך,
כאשר אותם "תינוקות שנשבח מקיימים אפילו נזצוה אחת בלבד
(ועאכו״ב כמה מצוות,
והעידו חו״ל“ שאין לך אדם מישראל שלא קיים כו״כ מצוות 54 / ה״ז חשוב חקר ביותר וביותר אצלהקב״ה!
ועוד וג״ז עיקר: דוקא בדורנו זה גדולה ביותר ההתעוררות של אותם "תינוקות שנשבח לשוב לדרך התומ״צ,
עד כדי כך,
שעשרות אלפי יהודים התקרבו ונעשו שומרי תומ״צ בפועל ממש,
ומוסיף והולך ביתר שאת וביתר עוז.
ומי הוא זה ואי זה הוא אשר ימלאו לבו לשקול בדעתו
(דעת בשר ודם)
חשבון העונות,
ולא עוד אלא להעלות על דל-שפתיו שבגלל שבדורנו זה ישנם כו״כ מישראל שלעת־עתה אינם מקיימים תומ״צ לבן יבואו עונשים הכי מבהילים 55 ,
ר״ל היל״ת - היפך "דעתו של א־ל דעות" המפורשת בתורה שיהודים אלה דינם "כתינוק שנשבה.
.
שהוא כאנוס",
ש״רחמנא פטרי׳"!
היפך כבודו של הקב״ה:
תיאורו של הקב״ה כמי שיושב ומחשב חשבון העונות וממתין
(ר״ל ור״ל)
עד שתתמלא הסאה,
ואינו זז משם עד שגובה עבור כל העונות,
וחוזר ומתחיל חשבון חדש של עונות וממתין ר״ל ור״ל עד שתתמלא הסאה כו׳ - הוא היפך הכבוד כלפי מעלה,
כיון שזהו כמשל מלך אמרי שמחכה ורוצה להפרע.
.
.
בה בשעה שהמציאות היא להיפר ממש - שהקב״ה הוא "אב הרחמים",
כמפורש בריבוי פסוקים ומאמרי חז״ל,
החל מי״ג מדות הרחמים: "ה׳“ ה׳
(מדת רחמים ב׳ פעמים דוקא - לפני ולאחרי שחטאי 5 )
א־ל
(אף זו מדת רחמים• 5 )
רחום וחנון ארך אפיס ורב חסד וגו׳ נושא עון ופשע וחטאה".
עיקר התעסקותו של הקב״ה היא
(לא
ספר השימות - ה׳תנש״א
בחשבון העונות,
אלא)
להוסיף ולהרבות שמחות בישראל - כמארז״ל" 5 "מה הוא
(הקב״ה)
עושה מאותה שעה
(לאחרי ששת ימי בראשית)
ועד עכשיו.
.
יושב ומזווג זיווגים",
שיתוסף שמחות חתן וכלה
(כולל התכלית ד״פרו ורבו",
השמחה דלידת בנים"♦ ובנותר הקשורה עם שמחת הגאו־ להי*
(שאז יהיו הנישואין דהקב״ה וכנסת ישראל"/ כמ״ש בברכת נישואין: "מהרה כו׳ ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה"".
ועוד:
גם בשעה שהקב״ה מעניש על חטאים
(לאחרי שמאריך אף וגבה דילי׳**)
- אין העונש בתור נקמה ח״ו,
אלא לטובת האדם,
כדי לנקותו ולטהרו מלכלוך החטא",
ובלשון רבינו הזקן": "כמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו.
.
כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו".
ויתירה מזה: אע״ס שהעונש הוא לטובת האדם,
"מרוב אהבתו" של המלך "לבנו יחידו",
הרי,
כיון שהעונש
(הרחיצה מלכלוך החטא)
גורם צער לבנו יחידו,
מצטער הקב״ה על זה וצועק "אוי לי כו׳" 7 *,
"ב־
זמן״* שאדם מצטער שכינה.
.
אומרת קלני מראשי קלני מזרועי""*,
"עמו אנכי בצרה"" 7 ,
"בכלי 7 צרתם לו צר" 72
("בכל זמן שהיו בצרה הי" לו צר״”)
.
והיפך כבודן של ישראל:
כיון שבנ״י הם בניו של הקב־ה,
כמ״ש "בנים אתם לה׳ אלקיכם"* 7 ,
ויתירה מזה "בני בכורי ישראל" 75 ,
והקב״ה אוהבם,
כמ״ש "אהבתי אתכם אמר ה׳"* 7 ,
"כי נער ישראל ואוהבהו" 77 ,
וכתורת הבעש״ט" שאהבת הקב״ה לכאו״א מישראל היא גדולה יותר מאהבת הורים זקנים לבנם יחידם שנולד להם לעת זקנתם - אינו סובל דיבורים שהם היפך שבח בניו,
ולא עוד אלא שהדיבור היפך שבח בניו פוגע בו
(בהקב״ה)
כביכול,
כמ״ש ברור ומפורש "הנוגע בכם נוגע בבבת עינו"" 7 .
ועד כדי כך,
שאפילו בנוגע לנביאי ישראל,
ש״רוח ה׳ דבר בם ומלתו על לשונם""",
"אין הקב״ה רוצה במי שאומר
ש״פ ויחי
(ועשרה בסבת יהפך לשמחה)
ו23
דילטורייא על ישראל"׳•,
ועד שנענשו על שאמרו דילטורייא על ישראל,
כמו: ישעי׳ הנביא,
גדול שבנביאים"
(כבן כרך שראה את המלך")
שכאשר אמר "ובתוך עם טמא שפתיים אנכי יושב"",
"אמר לו הקב״ה,
ישעי׳,
בנפשך אתה רשאי לומר כי איש טמא שפתים אנכי ניחא,
שמא ובתוך עם טמא שפתיים אגבי יושב,
אתמהא,
תא חמי מה כתיב תמן,
ויעף 5 • אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה.
.
רה פה,
רצוץ פה למי שאמר דלטודיא על בני"•*,
וכיו״ב בשאר נביאי ישראל.
ו״אם כך נענשו עמודי עולם.
.
כשנשאו בעדת ישראל מעט דברים,
כל שכן קל מקלי עולם יתיר לשונו על קהלות ישראל.
.
לקרוא אותם פושעים ורשעים"
(כלשון הרמב״ס”,
וכמ״ש לפנ״ז")
"האדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באזני העם עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלש וארבע וישנה אותו היטב ואח״כ ידבר.
.
מה שיחוק האדם בידו ויכתבהו על הספר,
ראוי לו שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה,
וזה האיש.
.
כתב אלו ה־ עגינים הנכבדים בטופס.
.
ומסרו ביד איש שישוט בם בכל עיר ובכל מדינה,
והאפיל בם לבות בני אדם,
שלח חושך ויחשיך".
ו.
ועוד בחומר ושלילת הדיבור אודות ענינים של עונש ח״ו - מצד האזהרה
המפורשת בתורתנו הקדושה תורת אמת: "אל תפתח פה לשטן":
איתא בגמראי• "לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.
.
מאי קראה,
שנאמר• 5 כמעט כסדום היינו׳*,
מאי אהדר להו נביא,
שמעה* דבר ה׳ קציני סדום",
"שהדיבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג.
.
שראוי לכך,
וז״ש כמעט כסדום היינו וגו/ שאמר בן בדרך הדמיון לענין העונש,
ומדת הדין אהדר לי׳ דראוי לכך כו׳״”.
ומזה מובן לאידך - ובמכ״ש וק״ו,
שהרי ״מדה טובה מרובה כו׳״** - עד כמה צריכים להשתדל בלימוד זכות על בנ״י:
אם בדברים בלתי-רצויים "הדיבור גם בדרך הדמיון מעורר את מדת הדין עד שהשטן מקטרג כו׳"
(אף שבודאי אין הקב״ה שומע את דבריו של השטן,
ואדרבא כמ״ש 5 * ״יגער ה׳ בך השטף)
- בדר ריס טובים,
לימוד זכות על בנ״י
(שרצונו וחפצו של הקב״ה שילמדו זכות על בניו/ בודאי ובודאי שדיבור זה פועל פעולתו שהקב״ה יקבל הלימוד זכות",
בפי שמצי־ נו בגדעון,
ש״בימיח* היו ישראל בצרה
סמר השיחות - ה׳תנש״א
והי׳ הקב״ה מבקש אדם שילמד עליהם זכות.
.
כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות•*,
מיד נגלה עליו המלאדיי,
שנאמר וירא אליו מלאך ה׳ ויאמר לו לך בכחך זה,
בכח זכות שלמדת על בני",
,
אמר הקב״ה,
יש בך כח ללמד סגיגוריא על ישראל,
בזכותך הס נגאלים"*".
ומצינו כדברי ימי ישראל בכל הדורות שגדולי ישראל השתדלו והרבו בלימוד זכות על בנ״י,
גם כשהיו בשפל המצב כו/ עד שהי׳ צורך ב״דיבור בדרך דמיון" כדי למצוא עליהם לימוד זכות,
ועאכו״ב בנדו״ד,
שאין צורך לחפש לימוד זכות,
ובודאי שאין צורך ב,
דיבור בדרך דמיון",
כיון שהמציאות בפועל היא שהחסרון בקיום התומ״צ אינו אלא מפני האונם ד־ תינוק שנשבה,
ולאידך,
במצב כזה גדולה ביותר המעלה והחשיבות דכל מצוה,
אפילו מעשה אחד,
דיבור אחד או מחשבה אחת,
ועאכו״ב התעוררות גדולה של אלפים ואלפים מישראל שנתקרבו ליהדות,
ומוסיף והולך
(כנ״לס״ה)
.
ולכל לראש - הלימוד זכות בנוגע לקירוב וזירוז הגאולה - שכיון שכבר,
כלו כל הקיצין"•" 1 ,
עוד בזמן הגמרא,
ועאכו״כ לאחרי אריכות וקושי הגלות במשך יותר מאלף ותשע מאות שנה ועדיין
ז.
ויש להוסיף,
שביטול הפתחון־פה דהשטן והלימוד זכות על בנ״י מודגש ביותר בקשר ובשייכות לדורנו זה:
בנבואת זכרי׳
(שקורין בהפטורה ד־ שבת חנוכה)
כתיב 5 ",
ויאמר ה׳ אל השטן יגער ה׳ בך השטן ויגער ה׳ בך הבוחר בירושלים הלא זה אוד מוצל מאש",
כלומר,
הקב״ה בעצמו גוער בהשטן שרוצה לקטרג על בנ״י,
להיותו,
הבוחר בירושלים",
ע״ש יראה וע״ש שלם*• 1 ,
שלימות היר־ אה 58 " 1 ,
שזוהי מציאותו האמיתית של כאו״א מישראל שנבחר ע״י הקב״ה
(,
אתה
ש״פ ויחי
(ועטרת בטבת יהפך למומחה)
בחרתנו מכל העמים"/ ומוסיף הקב״ה בגערתו על השטן -.
הלא זה אוד מוצל מאש",
.
כלומר" 60 לא נשתייר מישראל כי אם מעט,
כאוד שניצל משריפה,
ואתה בא לקטרג עליהם שאשחיתס״ז!.
.
.
ובנוגע לעניננו:
דורנו זה,
שארית הפליטה מהשואה שבה נהרגו על קידוש השם ששה מליון יהודים השם יקום דמם,
הוא בבחיבת.
אוד מוצל מאש",
.
כאוד שניצל משריפה".
וחלילה וחס לקטרג עליהם,
ועאכו״ב בקטרוג חמור,
שהנהגתם עלולה להביא שואה נוספת,
ר״ל היל״ת,
.
לא תקום פעמיים צרה"* 61 .
דבר זה חמור שבעתיים - כשהקטרוג על דורנו זה,
.
אוד מוצל מאש",
נעשה תוך כדי חילול כבודם של הקדושים שנהרגו על קידוש השם,
ע״י הצדקת השואה בכך שנתמלאה הסאה של העונות.
ובהקדמה:
ישנם ענינים בלתי־רצויים שאינם באים בתור עונש על עונות,
כי אם,
ספני שכך גזר הקב״ה,
ללא טעם והסברה כלל כשכל וחכמת התורה.
ובלשון חז״ל
(בנוגע להריגתו של רבי עקיבא שסרקו בשרו במסרקות של ברזל,
ועד״ז כל עשרה הרוגי מלכות)
,
שתוק כך עלה במחשבה לפני"•",
.
גזירה היא מלפני" 62 "
(ולא נאמר על זה,
מי חשיד קב״ה דעביד דינא בלא דיגא״*״)
.
ואבוהון דכולהו - גזירת ברית בין הבתרים,
כמ״ש 63 ",
ידוע תדע כי גר
יהי׳ זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה",
שאין זה בגלל עונות,
אלא שכך גזר הקב״ה*".
ובנדו״ד: השמדת ששה מליון יהודים באכזריות הכי גדולה ונוראה - שואה איומה שלא היתה
(ולא תהי׳ ר״ל)
דוגמתה במשך כל הדורות - לא יכולה להיות בתור עונש על עונות,
שכן,
אפילו השט! עצמו לא יוכל למצוא חשבו! עונות בדור ההוא שיהי׳ בו כדי להצדיק ח״ו עונש חמור כזה•
אין לנו שום הסבר וביאור
(ע״פ חכמת התורה)
כלל וכלל על השואה,
כ״א רק ידיעת העובדה ש.
כך עלה במחשבה לפני",
ואשר,
גזירה היא מלפני"
[אף שבודאי לא באופן של זזפץ
(פנימיות הרצון)
ח״ו,
כאמור בתורה,
,
שכינה מה אומרת קלני מראשי מ׳",
כי אם,
ש,
ברגע קטן עזבתיך" 8 "/ ובודאי ובודאי לא ההסבר דעונש על עונות*".
234 ספר השיחות
ואדרבה: כל אלה שנהרגו בשואה הם קדושים
(כפי שנקראים בפי כל ישראל)
כיון שנהרגו על קדושת השם 7 "
(בגלל היותם יהודים)
•׳ 1 ,
והשם ינקום דמם
(כפי שמוסיף כל יהודי שמזכיר קרבנות השואה)
ובנוסח התפלה ד״אב הרחמים": "קה־ לות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם.
.
וינקום נקמת דם עבדיו השפוך,
ככתוב בתורת משה.
.
כי דם עבדיו יקום.
.
ובכתבי הקודש נאמר.
.
יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך",
היינו,
שהקב״ה מעיד עליהם שהם "עבדיו״י"
(שמציאותו של העבד היא מציאות האדון"׳/ ומבטיח ש״ינקוס נקמת דם עבדיו השפוך",
כיון ששפיכת דמם הוא היפך חפצו.
.
.
ועד כדי כך גדלה מעלתם מצד הריגתם על קדושת השם
[אפילו לולי עבודתם בקיום התומ״צי",
ועאכו״ב בהוספה על גודל מעלתם בקיום התומ״צ,
שהרי
(בעיקר)
מסלתה ומשמנה של היהדות התורנית ניספו בשואה]
- ע״ד מרז״ל"׳
ע״כ התיקון הי׳ ב8ם״נ על קודש באמונה פשוטה שהיא נגד סברת שכל האנושי.
.
אך בזמן האר״י ז׳ל שהי׳ מבחי׳ התיקון ונגלה אליו חכמת הקבלה האמיתית,
בטלו השמדות ולא יהי׳ עוד".
ומכאן הוכחה נוספת
(כאם יש גורה שההשמדות דהשואה החע בפ-ע,
שאינו בגדר עונש ותיקון,
בבפנים.
- ה׳תנש״א
בכיו״ב,
אין כל ברי׳ יכולה לעמוד במחיצתן" 3 ".
ומושלל מלהשתמש בשואה בתור הפחדה בנוגע לעונש על עונות,
ובפרט בנוגע לדורנו זה,
"אוד מוצל מאש",
שארית הפליטה מהשואה הנוראה,
אשר,
בהנהגתו בחיים ע״פ הוראת תורת־חיים ממשיך בדרך החיים של דור הקדושים לאורך ימים ושנים טובות,
בבחינת "זרעו בחיים אף הוא בחיים".
ובודאי שדברי שטנה אלה לא יעשו שום רושם כלל וכלל,
ויקויים המשך הכתוב: "ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות.
.
וישימו הצניף הטהור על ראשו׳"",
ובהמשך הענין: "וישב המלאך הדובר בי ויעירני.
.
ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו 68 ״ 5 ״ - שרואים בפועל ובגלוי שלימות מעלתם כולה של בנ״י כולם"* שמאירים ב״נר מצוה ותורה אור" 7 ".
ח.
ויש לקשר האמור לעיל עם ענין שהזמן גרמא
(נוסף על הקשר והשייכות לפרשת השבוע)
- עשרה בטבת:
״בחודש העשירי בעשור לחודש.
.
סמך מלך בבל אל ירושלים"•",
ובלשון הרמב״סי": "עשירי בטבת שבו סמך מלך
ש״פ מתי
(ועשרה בטבת יהפך לשמחה)
בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמבוק״ - המאורע הראשון שהביא להשתלשלות המאורעות דשאר הצומות הקשורים עם החורבן והגלות
(י״ז תמוז - שבו הובקעה העיר,
ותשעה באב - שבו נחרב ביהמ״ק,
וצום גדלי׳ - שבו נהרג גדלי׳ ונכבה גחלת ישראל הנשארת כו׳/ ולכן יש בו חומר לגבי שאר התעניות,
ש״אפילו"* הי׳ חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר,
מפני שנאמר בו"׳ בעצם היום הזה״י 71 י.
וצריך להבין:
למה נאמר בכתוב זה״י
(והועתק ברמב״ם"*)
"סמך מלך בבל אל ירושלים",
"סמר" דייקא,
שהוא גם מלשון עזר וסיוע,
כמו ״סומך נופלים״ - בה בשעה שמדובר אודות המצור על ירושלים,
התחלת
(שכולל כל ההמשך זסהחורבן והגלותז!
ויש לומר הביאור בזה:
בפסוק זה
(ביחזקאל)
- שעיקרו
(לא סיפור המאורע,
שכבר סופר לפנ״ז,
במלכים וידמי׳,
אלא)
כחיבת המאורע לדורות,
"כתב לך את שם היום הזה את עצם היום הזה״ - נתבאר התוכן
(הפנימי)
דבללות ענין החורבן והגלות,
שאינו
(עונש לשם נקמה ח״ו)
אלא בשביל עלי׳ גדולה יותר,
שזהו התוכן ד״סמך.
.
אל ירושלים",
מלשון ״סומך נופלים״ - שיתוסף בירושלים
(שרומז גם על בנ״י,
כנ״ל ס״ז)
עילוי
גדול יותר ויותר שלא בערך לגבי המעמד ומצב שלפנ״ז.
וזהו גם הפירוש ורמז ד״סמך מלך בבל אל ירושלים״״! - שגם הפעולה דמלך בבל,
נבוכדגאצר הרשע,
שעשה מצור על ירושלים
("הביאה במצור ובמצוק"/ היא עזר וסיוע
("סומך נופלים")
לישראל,
כי,
מלך בבל
[נוסף לכך שמצד עצמו אינו יכול לעשות מאומה ביון שאינו אלא "כ■ גרזן ביד החוצב""׳]
אינו יכול לעשות מצור על ירושלים.
ירושלים היא עירו של הקב״ח,
"עיר אלקינו""!,
"קרית מלך רב""*,
ועיר הבירה של בנ״י,
"קרית חנה דוד""*,
מיו של וזקב׳־וז,
ומובן וגם פשוט,
שמלך בבל אינו יכול לפגוע ח״ו אפילו בחומת ירושלים,
ועאכו״כ בירושלים עצמה,
ובבית המקדש,
ובהכרח לומר שפעולתו של מלך בבל היא עזר וסיוע לבנ״י.
אלא,
שבימים ההם הי׳ העזר והסיוע באופן שבגלוי ובחיצוניות הי׳ מצור,
עד לחורבן וגלות,
כדי לתקן החטא וכו׳,
אבל בימינו אלה,
שמאז כלה חמתו בביהמ״ק,
ולאחרי "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות""*,
ולאחרי כל הגזירות והשמדות ר״ל ור״ל שסבלו בנ״י באריכות וקושי הגלות האחרון,
ובפרט גזירת השואה בדור האחרון,
בודאי נעשה הצירוף והזיכוך כשלימות,
״די והותר״ - נעשה הענין ד־ "סמך מלך בבל" אך ורק באופן של טוב
ספר השיחות - ה׳תנש״א
הנראה ונגלה לעיני בשר,
ובלשון חהי״י שהקב״ה אומר לישראל "בני אל תתייראו,
כל מה שעשיתי"* לא עשיתי אלא בשבילכם.
.
הגיע זמן גאולתכם"!
ובדורנו זה
(ובפרט בשנה זו,
"הי׳ תהא שנת נפלאות אראנו")
צריכה להיות עיקר ההדגשה בתענית דעשרה בטבת - שענינו
(ככל התעניות)
"לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה״ 142 - בהענין ד״סומך נופלים",
לחזק ולעודד את רוחם של בנ״י ע״י הדגשת מעלתו של כאו״א מישראל,
ואהבת הקב״ה אליו באיזה מעמד ומצב שהוא,
שלכן,
מבלי הבט על מעמדו ומצבו עד עתה,
יבול וצריך לקיים תומ״צ כשלימות,
כולל ובמיוחד - החיזוק והעידוד ע״י האמונה בביאת המשיח ובטחון גמור ש״הנה זה
(משיח צדקנו)
בא״י■ 14 ,
וההוספה בהכנה לביאתו ע״י התשובה וקיום התומ״צ,
ובלשון ההכרזה דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו: "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" 144 ,
"שובה ישראל עד ה׳ אלקיך,
והכן עצמך ובני ביתך לקבל פני משיח צדקנו הבא בקרוב ממש"" 1 .
ט.
וענין זה
(הדגשת מעלתם של ישראל ואהבת הקב״ה אליהם,
והאמונה בביאת המשיח)
מודגש בכללות ההנהגה דיום התענית
(כולל ובמיוחד עשרה בטבת,
שהוא הראשון
(בסדר המאורעות)
לד׳ התעניות)
- בקריאת התורה,
בהפטורה ובתפלה:
בקריאת התורה:
ביום התענית קורין בתורה 144
(בשחרית ובמנחה)
י״ג מדות הרחמים,
שעל זה ביאורו ופרשו חז״ל 4 י "מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה,
אמר לו כל זמן שישראל חנט־ אין יעשו לפני כסדר הזה• 4 ואני מוחל להם",
"ברית כרותה לי״ג מדות
(אם יזכי־ רום ישראל בתפלת תעניתם)
שאינן חוזרות ריקם,
שנאמר* 14
(בהמשך קריאת התורה דיום התענית)
הנה אנכי כורת ברית".
וסיום וחותם הקריאה: "נגד כל עמך אעשה נפלאות* 18 אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים וראה כל העם וגו׳"* 14 -"נפלאות אראנו".
בהפטורה:
בהתחלת ההפטורה דיום התענית נאמר 181 "דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב",
שהקב״ה "מצוי" ו״קרוב" לכאו״א מישראל,
כולל זה שאומרים לו "יעזוב
ש״פ מחי
(ועשרה בטבת יחפך לשמחה)
(לשון עתיד)
רשע דרכו גו׳" 55 ,
ובירעו שהקב״ה,
מצוי" ו,
קרוב"
(גם)
אליו,
אזי "יעזוב רשע דרכו גו׳ וישוב אל ה׳ וירחמהו כי ירבה לסלוח".
וממשיך בכתובי 15 "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרניכם דרכי נאום ה׳":
אם יבוא בשר ודם ויאמר שצריכים לומר לרשע דברים קשים,
לעשות את חשבון העונות ולהסיק שהעונש על זה הוא בך וכך - אומר הנביא בשמו של הקב״ה "לא מחשבוחי מחשבותיכם",
,
אין שוקלין
(חשבון העונות)
אלא בדעתו של א״ל דעות והוא היודע כו׳",
ולא ע״פ דעתו ומחשבתו של בשר ודם: "ולא דרכיכם דרכי",
דרכיו של הקב״ה,
"אב הרחמים",
הם,
דרכי נועם ודרכי שלום",
בסבר פנים יפות,
שמחה וטוב לבב 154 .
והמשך ההפטורה -,
כה״י אמר ה׳ שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות":
דבריו של הקב״ה
("כה אמר ה׳")
לעורר את ישראל לקיום התומ״צ
(,
שמרו משמו ועשו צדקה")
אינם ע״י איומים ר״ל ור״ל של עונש,
אלא,
,
שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות",
כלומר,
כיון שתיכן* ומיד באה הגאולה האמיתית והשלימה,
צריכים להתכונן אלי׳ עי״ז ש״שמרו משפט ועשו צדקה",
ולכן,
,
אשרי אנוש יעשה ואת גו׳ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע"* 5 - שגם הדרך ל,
סור מרע" היא ע״י הדגשת הטוב והחיוב שבדבר,
"אשרי אנוש יעשה זאת וגו׳".
וסיום ההפטורה בענין הגאולה -"והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי״יי*,
לא רק באופן ד״ונשלמה פרים שפתינו" 55 ,
אלא גם
(ובעיקר)
הקרבת ה־ קרבנות כפשוטם,
וחותם: "נאום אד׳ ה׳ מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנק־ בציו״יי 1 ,
שגם אלה שהם,
נדחי ישראל"
(ברוחניות)
מקבצם הקב״ה,
ולא רק בתור חלק מכלל ישראל
("גדחי ישראל"/ אלא גם הקיבה דבל יחיד ויחיד
("עוד אקבץ עליו לנקבציו")
** 89 ,
וכמ״ש 90 * 91 "ואתם תלוק־ טו לאחד אחד בגי ישראל".
ובתפלה:
לכל לראש - בתפלה המיוחדת שמוסיפים ביום התענית - אמירת הסליחות
(וכן ברכת ענגו" 1 / שבהתחלת הסליחות דעשרה בטבת אומרים הפסוקים "כי עם ה׳ החסד והרבה עמו פדות"" 1 ,
"פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו"** 94 ,
,
והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו" 5 * 96 .
והביאור בסדר הפסוקים כפי שנקבעו בהסליחות בסדר זה דוקא - שב׳ הפסוקים "כי עם ה׳ החסד גו׳ והוא יפדה את ישראל גו׳" אינם נאמרים בסמיכות זל״ז,
כסדרם בספר תהליס,
אלא מפסיקים ביניהם בפסוק "פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו״ - שמבקשים מהקב״ה
(ובטוחים שהקב״ה שהוא,
שומע תפלה" ימלא הבקשה)
שתחילה יפדה אח ישראל מ״בל צרו־
ספר השיחות - ה׳תנש״א
תיו"••*,
ולכל לראש מהצרה הכי גדולה דהגלות,
ואח־כ "והוא 7 •׳ יפדה את ישראל מכל עונותיו",
היינו,
שיגאל את ישראל
(אפילו)
לפני שיעשו תשובה••*,
"גם העון לא יעכב הגאולה כי הוא יפדה את ישראל מן העוגות""*,
ובלשון הכתוב בפסוקי "מי א־ל כ־ מוך""*
(שמכוונים כנגד י״ג מדה״רי 7 *)
-"מי א־ל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא": "לשארית נחלתו",
"אותם שישארומחבלי המשיח""*
(ובסגנון דלעיל: "אוד מוצל מאש")
- "אינו עומד על הפשע להשגיח בו לשלם עליו גמול,
אלא עובר על הפשע והולך להלאה כאילו לא יראנה״״*,
״אותם שישארו בבוא הגואל.
.
אע״ס שיהיו חייבים שלא יצאו מהגלות לרוע מעשיהם שעשו,
לא יפנה לעד אל
מעשיהם,
כי חפץ חסד הוא.
.
וחסדו יגבר על חטאיהם כשיגיע זמן הגאולה""*,
ועאכו״ב לאחרי ש״כלו כל הקיצין",
וגם עשו תשובה
(כנ״ל ס״ו/ הרי בודאי שתיכן' ומיד צ״ל קיום בקשת בנ״י "פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו"• 7 *.
ונוסף לזה,
גם בהתפלה שמתפללים בכל יום
(שביום התענית,
"יום רצון לה׳" 75 *,
ניתוסף בה עילוי גדול יותר• 7 ׳)
-הנה:
תפלת העמידה
(עיקר התפלה)
היא באופן של סמיכת גאולה לתפלה 77 *
(ע״ד הענין ד״סומך נופלים")
,
והתחלתה במעלתם של ישראל - החל מההקדמה "אד׳• 7 * שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך" 75 *,
שהקב״ה הוא הפותח שפתיו של האדם,
ועד "שה׳"•׳ מדבר בו ממש ע״י פיו של האדם.
.
(ש)
הפה הוא רק הכלי שיומשך על ידו ויתגלה
("ופי יגיד",
"יגיד הוא לשון המשכה")
דבורו ית׳"׳•*,
ש״פ ו*ח*
(ועשרה בטבת *המד לשמחה)
ולאחרי הקדמה זו מתחילים התפלה ב״אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב",
ה״אבות" ד־ כאו־א מישראל,
ולכן,
ו״מביא גואל לבני בניהם",
וגם בהמשך התפלה מבקשים כמ״פ על הגאולה - "ברוך אתה ה׳ גואל ישראל" 1 " 1 ,
"ברוך אתה ה׳ בונה ירושלים",
״ברוך אתה ה׳ מצמיח קרן ישועה״,
"ברוך אתה ה׳ המחזיר שכינתו לציוף.
ולאחרי התפלה אומרים בנפילת אפים "לדוד" 107 אליך ה׳ נפשי אשא׳*•*,
ומסיימים בפסוק "פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו",
ולאח״ז מוסיפים הפסוק "והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו"" 1 ,
ובסדר זה דוקא,
"פדה אלקים את ישראל מכל צרותיו",
ואח״ב "והוא יפדה את ישראל מכל עונותיו",
כנ״ל.
י.
ויה״ר-והוא העיקר-שמהדיבור,
הדין שמותר בתפלה בלא טבילה <שו״ע אדה׳ז או״ח ריס פח)
- נמאא,
שהענין ד״אד׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך",
,
שה׳ מדבר בו ממש",
הוא גם במעמד ומאב שלפני הטהרה,
סאד פעלתו של כאו״א מישראל בכל מעמד ומאב שהוא.
התפלה והבקשה על הגאולה,
נבוא לה־ קיום במעשה בפועל באופן של סמיכת גאולה לתפלה,
סמיכות ממש ללא הפסק כלל.
ובפשטות - שתיבף ומיד ממש יקויים מ״ש בסוף פרשת השבוע: "ויאמר יוסף"".
.
אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"" 1 ,
ובאופן ד־ "ויחי יעקב",
"אף הוא בחיים" בפועל ובגלוי,
כיון ש״הקיצו ורננו שובני עפר"•!,
ויעקב
(ו״תולדות יעקב יוסף"" 1 ,
וכל הצדיקים)
עמהם,
ו״כשהוא מקבץ את ישראל מארץ שבים.
.
יביאנו בגולה כדי לגאול את בניו" 7 .
וכאמור,
תיכף ומיד ממש,
בזמן ההכנה להקריאה
(במנחה)
"ואלה שמות בני ישר־ אל"•**,
"על שם גאולת ישראל נזכרו כאן,
ראובן,
שנאמר׳* 1 ראה ראיתי את עני עמי,
שמעון,
ע״ש וישמע אלקים את נאקתם 1 * 114 .
.
אשר,
ע״ש שהיו מאשרין אותן כל שומעי גאולתן וגדולתן,
דכתיב 1 * 1 ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה׳ צבאות,
יוסף,
ע״ש שעתיד הקב״ה להוסיף ולגאול את ישראל.
.
כשם שגאל אותם ממצרים,
דכתיב 4 * 1 והי׳ ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו וגו׳״ 5 * 1 - שנזכרים כאן על שם גאולת ישראל בפועל ממש,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תנש״א