- יום סיום מחזור שביעי והתחלת מחזור שמיני* דלימוד הרמב״ם•• -
א.
בסיום וחותם ספרו
(בשני פרקים האחרונים ד״הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח"׳)
מבאר הרמב״ם כו״כ פרטים בנוגע לימות המשיח 3 ,
ומסיים 3 : "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח.
.
אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה,
ולא יהי׳ להם נוגש ומבטל,
כדי שיזכו לחיי העולם הבא,
כמו שביארנו בהלכות תשובה".
ולאח״ז מוסיף בהלכה האחרונה 4 : "ובאותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות,
שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה,
וכל המעדנים מצויין כעפר,
ולא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד,
ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם,
שנאמר 5 כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
וצריך להבין: כיון שבהלכה האחרונה מוסיף הרמב״ם עוד פרטים בתיאור המצב
דימות המשיח,
הי׳ צריך לכתוב זה בהמשך ובסמיכות לתיאור המצב דימות המשיח בהלכות שלפנ״ז,
ולמה מפסיק ביניהם
(בהלכה ד׳)
בביאור הטעם ש״נתאוו.
.
ימות המשיח",
ששייך לזמן שלפני ימות המשיח,
ובמילא מתאים יותר לכתוב זה לפני
(הקדמה)
או לאחרי
(סיכום)
תיאור המצב דימות המשיח,
ולא להפסיק באמצע תיאור המצב דימות המשיח?
ב.
ובפרטיות יותר:
בהשקפה ראשונה,
ההלכה האחרונה
(הלכה ה׳)
היא המשך וביאור ההלכה שלפני׳
(הלכה ד׳)
- שבהלכה ד׳ כותב שהמעלה דימות המשיח
(שלכן "נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח")
היא שאז "יהיו
(ישראל)
פנוייו בתורה וחכמתה ולא יהי׳ להם נוגש ומבטל",
ובהלכה ה׳ ממשיך ומבאר פרטי הדברים,
ש
(כיון ש/,
באותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה.
.
שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה.
.
(התוכן ד״לא יהי׳ להם נוגש ומבטל" בתכלית השלימות)
ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וכו׳"
(התוכן ד״פנויין בתורה וחכמתה" בתכלית השלימות)
.
אבל,
עפ״ז הי׳ הרמב״ם צריך לכתוב כל זה בהלכה אחת,
ובסגנון של המשך: ״לא נתאוו.
.
ימות המשיח.
.
אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהי׳ להם נוגש ומבטל.
.
לפי שבאותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה.
.
לפיכך 5
ש״ם לד לד,
ח׳ מ״ח
(חדרן על הרמב״ם)
יהיו ישראל חכמים גדולים.
.
שנאמר כי מלאה הארץ דעה אח ה׳ גו׳״ - כסגנונו בהלכות תשובה
(שמזכיר כאן)
: "ומפני זה נתאוו.
.
לימות המשיח כדי.
.
(שארבו בחכמה.
.
לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת,
שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳".
וכיון שהרמב״ם מחלק עניו זה לב׳ הלכותי,
מובן,
שמ״ש בהלכה ה׳ "ובאותו הזמן כו׳" הוא
(לא המשך וביאור להלכה ד׳,
אלא)
ענין בפ״ע.
וכמשנ״ת בארוכה במק״א• הטעם שבהלכות תשובה כותב הרמב״ם עגין זה בהלכה אחת ובסגנון של המשך,
ובהלכות מלכים בב׳ הלכות ובתור ענין בפ״ע - על יסוד החילוק הכללי בתיאור המצב דימות המשיח בין הלכות תשובה להלכות מלכים ומלך המשיחי,
שבהלכות תשובה מתאר המצב דימות המשיח בשייכות לעבודה בזמן הזה,
ובהלכות מלך המשיח מתאר המצב דימות המשיח
(במקומן העיקרי)
בשייכות לימות המשיח עצמם— שבהלכות תשובה נכלל תיאור המצב ד־ ימות המשיח
(בשייכות לעבודה בזמן הזה)
בה״נתאוו
(בזמן הזה)
.
.
לימות המשיח.
.
לפי שבאותן הימים כו׳",
משא״ב בהלכות מלכים מבאר תחילה ה״נתאוו.
.
ימות המשיח" שנוגע לזמן הזה•׳,
ואח״ב כותב
בהלכה בפ״ע ובתור ענין בפ״ע תיאור המצב דימות המשיח עצמם,
"ובאותו הזמן וכו׳".
ועפ״ז מתחזקת יותר השאלה האמורה: כיון שגם בג׳ ההלכות שבהתחלת הפרק
(נוסף על הפרק שלפנ״ז)
כותב הרמב״ם כו״כ פרטים אודות ימות המשיח עצמם -למה מפסיק הרמב״ם בתיאור המצב וימות המשיח עצמם
(בג׳ ההלכות הראשונות ובהלכה האחרונה)
בביאור הטעם ש־ ״נתאוו.
.
ימות המשיח" בזמן הזה?!
ג.
ויש לומר הביאור בזה:
כיון שהרמב״ם מחלק תיאור המצב ד־ ימות המשיח,
שכמה פרטים כותב בג׳ הלכות ראשונות,
ולא עוד אלא שבהלכה ד׳ מסיים הענין בביאור התכלית דימות המשיח
(שלכן ״נתאוו.
.
ימות המשיח")
"כדי שיזכו לחיי העולם הבא,
כמו שביארנו בהלכות תשובה",
ובהלכה האחרונה חוזר ומוסיף עוד ענינים בתיאור המצב ד־ ימות המשיח,
״ובאותו הזמן כו׳״ - מסתבר לומר,
שבהלכה האחרונה כותב ענין חדש
(לא רק פרטים נוספים בהענין הקודם)
בהמצב דימות המשיח בהוספה על מ״ש בהלכות שלפנ״ז
(ובהלכות תשובה)
.
ונקודת הענין - שבהלכות שלפנ״ז
(ובהלכות תשובה)
מדובר אודות השליטות דימות המשיח
(בעיקר)
ביחס לישראל,
ואילו בהלכה האחרונה מוסיף ענין חדש בהשלימות דימות המשיח
(גם)
ביחס לכל העולם,
כדלקמן.
ד.
ביאור הדברים:
בהלכות תשובה מבאר הרמב״ם "זה שכתוב בכל התורה כולה.
.
כל אותן הדברים בעולם הזה,
כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום וכו׳"
(יעודים גשמיים/ ש״הב־ טיחנו בתורה.
.
שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומל-
ססו
ספד השיחות - ה׳תנש״א
חמה ורעב.
.
וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה,
כגון שובע ושלום.
.
כדי.
.
(שxשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה",
ובהמשך לזה מבאר ש״מפני זה נתאוו.
.
לימות המשיח כר",
כיון שבימות המשיח יהיו "כל אותן הדברים בעולם הזה" בתכלית השלימות הדרושה לישראל ש״ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה".
ועד״ז בג׳ הלבות ראשונות בפר? האחרון דהלכות מלך המשיח מבאר ה־ רמכ״ם שלימות העולם בימות המשיח ביחס לישראל - "שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גרים".
.
לא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל"",
"יעמוד נביא ליישר ישראל ולהכין לבם כר"",
"יתייחסו כולם על פיו כר״ 4 ,
ומסיים
(בהלכה ד׳)
״לא נתאוו.
.
ימות המשיח.
.
אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהי׳ להם נוגש ומבטל.
.
כמו שביארנו בהלכות תשובה".
ובהלכה האחרונה מוסיף ענין חדש בימות המשיח
(גם)
ביחס לשלימות העולם כשלעצמו 5 -בשתים:
א)
שלימות העולם כשלעצמו יותר מכפי הדרוש לישראל:
״לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה.
.
שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר": נוסף למ״ש בהלכות תשובה* 8 ״שיסיר ממנו
(מישראל)
.
.
מלחמה ורעב.
.
וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות ידינו לעשות התורה"
(לישראל דוקא,
ורק במדה הדרושה להחזיק ידם לעשות התורה)
- מוסיף כאן שגם בכל העולם "לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה"",
ובכל העולם תהי׳ השפעת הטובה בריבוי גדול יותר מכפי הדרוש להחזיק ידינו לעשות התורה - "הטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכל המעדנים" 9 מצויין כעפר".
ו״יהי׳ עסק כל העולם.
.
לדעת את ה׳": נוסף למ״ש בהלכות תשובה* 10 שאנחנו
(ישראל)
"לא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה״ - מוסיף כאן ש־ יהי׳ גם ״עסק כל העולם.
.
לדעת את ה׳".
ב)
ועוד ועיקר - דרגא נעלית יותר כשלימות העולם:
"לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד״ - שלילה בתכליתי 11 דכל שאר הענינים שאינם ככלל "לדעת את ה׳",
וגם: נוסף למ״ש בהלכות תשובה ש״נשב
ש״פ לך לן,
ח׳ מ״ח
(הדון על תדטב״ם)
פנויים ללמוד בחכמה׳/ "תרבה הדעה והחכמה כו׳",
דעה וחכמה
(דתורה" 2 )
סתם - מוסיף כאן ש״לא יהי׳ כו׳ אלא לדעת את ה׳ 21 בלבד",
ידיעת ה׳ דוקא.
"שנאמר כי מלאה הארץ דעה אח ה׳ כמיס לים מכסים": נוסף לחציו הראשון של הפסוק
("שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳")
שמביא גם בהלכות תשובה,
שבו מודגשת השלימות דהארץ שתהי׳ מלאה ב״דעה את ה׳״ - מוסיף כאן שלימות שלמעלה מגדרי הארץ,
"
(מלאה הארץ דעה את ה׳ 22 )
כמים לים מכסים",
שהארץ
ועפ״ז מובן שבהלכה האחרונה מוסיף הרמב״ם ענין חדש בתיאור המצב דימות המשיח:
(א)
השלימות דהעולם כשלעצמן
(לא רק ביחס לישראל/ ובזה גופא - הן בנוגע ל הגשמיות דהעולם,
"לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה כו׳ שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכו׳",
והן בנוגע להרוח־ ניות שבו,
"יהי׳ עסק כל העולם לדעת את ה׳",
(ב)
ויתירה מזה,
שלימות שלמעלה מהעולם - "מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים",
שה״ארץ" מתעלה לדרגת "ים",
ויתירה מזה,
שה״ים" מכוסה
(בטל)
ב״מים".
ה.
וצריך להבין:
א)
מהי התכלית והמטרה בהוספה יתירה בשלימות העולם כשלעצמו
(ועאכו״ב השלימות היתירה שלמעלה מהעולם)
-נוסף על הדרוש בשביל ישראל
(שבשבילם גברא העולם 23 )
ש״יהיו פנויין בתורה וחכמתה"?
ב)
ועיקר: דברי הרמב״ם בהלכה האחרונה אודות שלימות העולם ב״אותו הזמף הם בסתירה לכאורה לתוכן שני הפרקים דהלכות מלך המשיח,
שבהם מודגש שבימות המשיח יהי׳ מצב העולם כשלימות הדרושה כדי שישראל יוכלו לקיים תומ״צ בתכלית השלימות באין מונע ומעכב,
ותו לא:
בפרק הראשון כותב הרמב״ם בנוגע למלך המשיח - "המלך 24 המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה,
ובונה המקדש ומקבץ
ספר השיחות - ה׳תנש״א
נדחי ישראל,
וחוזרי! כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם,
מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה".
וממשיך 22 : "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחי׳ מתים וכיוצא בדברים אלו,
אין הדבר כך.
.
ועיקר הדברים ככה הם,
שהחזרה הזאת חוקי׳ ומשפטי׳ לעולם ולעולמי עולמים,
ואין מוסיפין עליהם כו׳",
היינו,
שבשביל שלימות קיום חוקי ומשפטי התורה אין צורך 26 שהמלך המשיח יעשה אותות ומופתים ויחדש דברים בעולם 27 .
ועד״ז 'כותב הרמב״ם בפרק השני בנוגע לימות המשיח - "אל" 2 יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם,
או יהי׳ שם חידוש במעשה בראשית,
אלא עולם כמנהגו נוהג,
וזה שנאמר בישעי׳י 2 וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ,
משל וחידה.
.
שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גוים המשולים כזאב ונמר.
.
לא יגזלו ולא ישחיתו,
אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל.
.
אט־ רו" 2 חכמים 22 אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד" 22 ,
היינו,
שבשביל שלימות קיום חוקי ומשפטי התורה יש צורך רק בביטול שעבוד מלכיות
("שינזחז ממלביות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן",
אלא "שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גוים")
והחזרת המלכות לישראל,
ואין צורך" 2 בשינוי מנהגו של עולם.
ובהלכה האחרונה כותב להיפך: "ובאותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה.
.
וכל המעדנים מצויין כעפר״ -שמצב זה הוא
(בפשטות)
שינוי מנהגו של עולם
(אף ששינוי זה אינו היפך הטבע)
,
שאיו בו צורך" 2 בשביל קיום התומ״צ כשלימות,
ועאכו״ב השלימות היתירה ש־ "לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד.
.
מלאה הארץ דעה את ה׳ כמיס לים מכסים",
שהארץ מכוסה ובטלה כמו ״ים״ מכוסה ב״מים״ - לא רק שינוי
(וביטול)
מנהגו של עולם בלבד,
אלא שינוי וביטול גדר העולם?!
ו.
ויובן בהקדם הביאור בדברי ה־ רמב״ם "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם,
או יהי׳ שם חידוש במעשה בראשית.
.
אין בין העוה״ז לימה״מ אלא שעבוד מלמות בלבד״ -דלכאורה אינו מובן:
א)
מעיקרי האמונה
(א׳ מי״ג העיקרים)
הו״ע תחיית המתים,
ועד שה״כופרים בתחיית המתים" 22 "אין להם חלק לעולם הבא"
(כמ״ש הרמב״ם בהלכות תשובה 24 )
- ואין לך ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית יותר מזה?!
ע״פ לד לד,
ה׳ מ״ה
(הדרן על הומג״ס)
03ו
ב)
קושיית הלחם משנה* ע״ד הסתירה בדברי הרמב״ם - שפוסק כשמואל* ש־ "איו בין העוה״ו לימה״מ אלא שעבוד מלכיות בלבד",
ופוסק דלא כשמואל:
(א)
בהלכות תשובה*: "אמרו חכמים* כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח" - שעז״ג בגמרא* ש״פליגא ד־ שמואל דאמר שמואל אין בין העוה״ז לימה״מ אלא שעבוד מלכיות בלבד"
("דלמ״ד אין ביו העוה״ז וכו׳ משמע שסובר דהנביאים נתנבאו
(לא לימות המשיח,
אלא)
לעולם הבא"*/
(ב)
בהלכות שבת*: "כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת.
.
ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש כגון רומח וסייף וקשת ואלה ותריס,
הרי זה חייב״ - כדעת חכמים* ש״אינן
(תכשיטין)
אלא לגנאי,
שנאמר* וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"
(ואי תכשיטין נינהו לא יהיו בטלין לעתיד"♦)
,
שדעה זו
(שכלי זיין בטלין לעתיד)
היא דל א כשמואל* דס״ל אין בין העוה״ז לימה״מ אלא שעבוד מל־ כיות בלבד?
והביאור בזה:
לכל הדעות
(גם לדעת שמואל וה־ רמב״ם שפוסק בווחי׳)
יהי׳ לעתיד ביטול מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית
[כמו: תחיית המתים,
ביטול כלי זיין,
ועד״ז "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים"
(ש״כל הספרים מלאים בדבר זה")
׳/ לא רק באופו ד״משל וחידה" אלא
גם כפשוטם*]
- בתקופה השני׳ דימות המשיח*,
והטעם שהרמב״ם לא המשיך בתיאור המצב דימות המשיח גם בנוגע להתקופה שיבטל מנהגו של עולם ויהי׳ חידוש במעשה בראשית
[כשם שלא האריך כאן* בתיאור המצב דחיי העולם הבא 5 ♦]
-מפני שתוכנו של ספר הי״ד הוא "הלכות" שענינם לפעול בעולם שיהי׳ כפי הוראות התורה♦/ אשר,
עניו זה נעשה בשלימות ע״י ביטול "שעבוד מלכיות"
("לא יהי׳ להם נוגש ומבטל")
,
וחזרת המלכות לישראל ע״י המלך המשיח,
ש״חוזרין כל המשפטים בימיו.
.
ככל מצותה האמורה בתורה",
וכיון שבזה נשלמת פעולת ה־ "הלכות",
שהעולם
("עולם כמנהגו נוהג",
מבלי שיתבטל דבר ממנהגו של עולם או חידוש במעשה בראשית)
מתנהג ונעשה כפי התורה - נשלם בזה גם ספר ההלכות.
ויש לומר,
שלאחרי השלימות דכל פרטי הלכות התורה
(בסיום ספר ההלכות)
בתיאור המצב דימות המשיח שאז תושלם
ספר השיחות - ה׳תנש״א
פעולת הלכות התורה בעולם
(שהעולם יהי׳ ע״פ התורה/ מוסיף הרמב״ם בהלכה האחרונה
(סיום וחותם דספר ההלכות")
בקיצור וברמז שבשלימות פעולת הלכות התורה בעולם שתהי׳ "באותו הזמן" יש דרגא נעלית יותר,
אשר,
עם היות ששלי־ מות יתירה זו אינה בגדר הפעולה דהל־ כות התורה בעולם 48 ,
הרי היא נעשית בגמר ושלימות פעולת הלכות התורה בעולם,
שאז נתגלה ה״כלל"
(םך־הכל)
דהלכות התורה,
כדלקמן.
ז.
ובהקדמה - שסדר לימוד התורה
(ולימוד כל חכמה)
הוא באופן שלומדים ענין פרטי,
פרט לאחרי פרט,
עד ללימוד כל הפרטים,
ועי״ז געשית
(א)
השלימות דהפרטים,
שבזה נכללת גם שלימות יתירה בכל פרט ופרט,
דכיון שכל פרט מוסיף בשאר הפרטים",
הרי ע״י צירוף כל הפרטים נעשה כל פרט ופרט בשלי־ מות,
(ב)
ויתירה מזה - שמתגלה הנקודה הכללית שבתורה,
כלל שלמעלה מהפרטים.
וביאור הענין
(שלימות הפרטים,
והכלל שלמעלה מפרטים)
בנוגע ללימוד הרמב״ם - "משגה תורה",
"מקבץ לתורה שבעל פה כולה",
הלכות כל התורה כולה:
פרטי ההלכות שנתבארו בספר ה־ רמב״ם הם "משפטי המצוות",
"בלשון ברורה ודרך קצרה.
.
שיהיו כל הדינין גלויים לקטן ולגדול בדין כל מצוה ו־
והכלל דכל ההלכות התורה - היותם
(חלק מה)
תורה שהיא חכמתו של הקב״ה שלמעלה מהעולם,
ובלשון הגמרא 5 "חמודה גנוזה שגנוזה לר",
שלכן,
ענינם העיקרי דהלכות התורה הוא חכמתו ורצונו של הקב״ה 52 ,
כלומר,
הלכות התורה אינם בשביל העולם,
אלא אדרבה,
בריאת העולם היא "בשביל
(קיום הלכות)
התורה" 53 ,
ובמילא,
לימוד ההלכות הוא
(לא רק לידע את המעשה אשר יעשון,
אלא גם ובעיקר)
לימוד חכמתו ורצונו של הקב״ה 54 .
והסדר בזה - שע״י לימוד וקיום כל הלכה פרטית נפעל בענין וחלק פרטי בעולם שיהי׳ כפי התורה 33 ,
ובגמר כל הלכות התורה נשלמת פעולת הלכות
ש״ם לד לד,
ת׳ מ״ת
(הדרן על חדמב״ם)
התורה,
שהעולם כולו נעשה כפי התורה,
שעי״ז ניתוסף בשתים:
א)
השלימות דהפרטיס,
שבזה נכללת גם שלימות יתירה בכל פרט ופרט - הן בלימוד והבנת הלכות התורה,
והן בפעולת הלכות התורה בעולם,
כי,
כשהאדם לומד ומקיים כמה הלכות פרטיות ופועל בכמה ענינים וחלקים בהעולם שיהיו כפי התורה,
אבל ישנם עדיין כו״כ ענינים בעולם שאינם כפי התורה,
ועד שהם בניגוד לתורה,
וצריך ללחום עמהם שיהיו כפי התורה,
הרי,
גם הפעולה בהענינים שכבר נעשו כפי התורה אינה בכל התוקף והשלימות; ורק כשנשלם הלימוד והקיום דכל הלכות התורה באופן שכל עניני העולם נעשים כפי התורה,
אזי הפעולה היא בכל התוקף והשלימות,
שלא נשאר אפילו פרט אחד שהוא בניגוד לתורה.
ב)
הנקודה הכללית,
כלל שלמעלה מפרטים - הן בלימוד הלכות התורה,
שמתגלה הנקודה הכללית דהלכות התורה,
שענינם העיקרי הוא
(לא רק הפעולה בעולם שיהי׳ כפי התורה,
אלא גם,
ובעיקר)
חכמתו ורצונו של הקב״ה,
והן בפעולת ההלכות בעולם - שנוסף על שלימות הפעולה בעולם,
שכל עניני העולם
(כל נקודה ופרט שבו)
יהיו כפי התורה,
נרגשז־ניכר בגלוי שהעולם אינו מציאות לעצמו שמתנהג בפועל כפי התורה,
אלא כל מציאותו אינה אלא "בשביל התורה",
שעל ידו יתקיימו הלכות התורה.
ונמצא,
שבפעולת הלכות התורה בעולם ישנם ב׳ ענינים:
(א)
שלימות דהעולם - שהעולם כולו
(כל הפרטים שבו)
נעשה כפי התורה,
(ב)
עליית העולם לדרגא שלמעלה מהעולם - שמשתנית מציאות העולם שכל מציאותו אינה אלא מציאות התורה
(קיום הלכות התורה)
.
ח.
ומזה מובן גם בנוגע לימות המשיח
- כשתושלם פעולת הלכות התורה בעולם ובמילא יהי׳ העולם כשלימות:
ובהקדם המבואר בתשובות הרשב״א“
[בקשר ובשייכות להפלוגתא כנוגע למצב העולם לעתיד לבוא,
"חד חרוב",
אלף השביעי,
או "תרי חרוב",
אלף השביעי ואלף השמיני")
שיש כמה דרגות בהש־ לימות דהעולם,
וז״ל:
״בריאת העולם.
.
ימי המעשה.
.
ששה,
והמנוחה בסופם בסיום השביעי,
והוא מכלל ימי ההיקף,
וכן נבחרו בתורה השביעיות.
.
ופעמים ימנה הכתוב ששה ועושה השביעי בסופן מקודש ומכלל ההיקף,
ופעמים שימנה שבעה ימי היקף שלם,
ואחר המנין השלם יעשה השמיני מקודש ועומד בפני עצמו,
שומר ההיקף.
הנה בתחלת בריאת העולם מנה ששה וקדש השביעי שבת לה׳,
ואחר עשה שבעה שבועות למנין שלם וקדש חג העצרת לאחר מלאת המנין.
.
וכן השמטה והיובל,
עשה שש שנים ימי עבודה והשמטה והמנוחה בשנה השביעית,
כימי המעשה והשבת• 5 .
.
והיובל כימי הספירה והחג,
ששנת היובל זולתי מספר שני השביעית.
.
וכן בחגים,
בחג הפסח מנה ששה וקדש השביעי עצרת,
והוא מכלל ההיקף,
ואינו חג בפני עצמו,
ובחג הסוכות עשה היקף שלם,
וביום השמיני קדש חג העצרת,
06 ו
ספד השיחות - היתנש״א
ולפיכך הוא חג בפני עצמו.
וכן בימות העולם,
ששת אלפים ימי עבודת העולם ומנהג העולם נוהג,
והאלף השביעי מנוחה והוא מכלל ההיקף כו׳",
ומזה מובן שנוסף על השלימות דאלף השביעי בפי שהוא מכלל ההיקף,
ישנה שלימות נעלית יותר שלמעלה מההיקף,
בחי׳ שמיניי 5 ,
"מקודש ועומד בפני עצמו,
שומר ההיקף".
וענין זה מבואר יותר בכלי יקר" 6 ,
וז״ל: "כל מספר ז׳ חול ומספר שמיני קודש,
בדעת המדרש 39 " האומר שבל קילוסו של משה הי׳ באז,
ומאז באתי לדבר בשמך,
אז ישיר משה כו׳,
כי אז היינו אחד רוכב על ז׳,
והוא להשליט את השי״ת על כל ז׳ כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בשבעת ימי בראשית.
.
מספר זה
(שמיני)
מיוחד אליו ית״״.
.
ארז״ל" כינור של ימות המשיח יהי׳ שמונה נימין.
.
לפי שלימות המשיח נגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כי ה׳ אחד רוכב על ז׳ כוכבי לכת מנהיגי העוה״ז".
ובסגנון דתורת החסידות - מדות ומוחין"":
מספר ז׳ - קאי על שבעת חמדות,
שעיקרם בשביל הזולת
[כמו במדת החסד ששייכת רק כשיש זולת שצריך להשפיע לו טוב וחסד,
וללא זולת אי אפשר להיות השפעת החסד]
,
שזהו״ע בריאת העולם
(זולת)
ע״י שבעת המדות בשבעת ימי בראשית,
ובענין זה היא עיקר העבודה דבירור העולם בזמן הזה - ע״י לימוד וקיום הלכות התורה
(כל פרטי הדינים דחייב ופטור,
אסור ומותר טמא וטהור)
שנמשכים מבחי׳ חמדות 5 "
(כולל גם המוחין כפי שנמשכים במדות)
שבתורה -בירור שבעת המדות,
שזהר׳ע כיבוש ארץ שבע אומות כעד שבעת המדות"".
ומספר זז׳ - קאי על בינה
(ספירה השמינית מלמטה למעלה)
,
הכוללת ג׳ הבחי׳ חב״ד,
בחי׳ המוחין,
שעיקרם
(לא בשביל הזולת,
אלא)
לעצמו
(שהרי גם ללא זולת יכול להשכיל השכלות לעצמו,
ואדרבה,
הזולת מבלבל לעיון והעמקה במושכלות כו׳/ חכמתו ורצונו של הקב״ה
(תורה כשלעצמה)
שלמעלה מהפעולה בעולם,
אשר,
עיקר ושלימות גילוי בחי׳ המוחין
(מוחין בעצם)
יהי׳ בימות המשיח,
ועדני" "ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך"
(נוסף על ארץ שבע אומות,
גם ארץ עשר אומות)
,
כיבוש ארץ קיני קניזי וקדמוני"",
כעד ג׳ מוחין חב״ד"".
ש״פ לד לד,
ח׳ מ״ח
(הדח מל הדמב״ם)
ומזה מובן שבשלימות העולם בימות המשיח ישנם ב׳ דרגות:
(א)
שלימות ע״פ גדרי העולם
(חול/ שלימות ההיקף,
בחי׳ המדות,
(ב)
שלימות שלמעלה מגדרי העולם
(קודש/ "מקודש ועומד □פני עצמו,
שומר ההיקף",
בחי׳ המחזק.
ט.
עפ״ז יש לבאר דברי הרמב״ם בנוגע לשלימות העולם בימות המשיח:
ב״הלכות מלך המשיח" שבסיום ספר ההלכות מבאר הרמב״ם גדרו של המלך המשיח
(וימות המשיח)
בהלכות התורה -שעל ידו יהי׳ קיום כל הלכות התורה ופעולתם בעולם בשלימות,
כיון שיתבטלו כל הענינים המונעים ומעכבים לקיום הלכות התורה כשלימות,
החל מכללות ענין הגלות - ביטול שעבוד מלכיות
(שאינן מניחות לעסוק בתומ״צ כהוגן/ קיבוץ גלויות ובנין ביהמ״ק
(שאז "חוזרים כל המשפטים.
.
כשהיו מקודם,
מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות" ככל מצותה האמורה בתורה"/
ובהמשך לזה מבאר שהמלך המשיח אינו צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם,
ועד״ז בנוגע למצב העולם בימות המשיח שלא יבטל דבר ממנהגו של עולם או חידוש במעשה בראשית,
עד לסיום הענק,
״לא נתאוו.
.
ימות המשיח.
.
אלא כדי שיהק פנויין בתורה וחכמתה.
.
כמו שביארנו בהלכות תשובה״ - כי,
בשביל השלימות דהלכות התורה ופעולתם בעולם אין צורך בביטול מנהגו של עולם וחידוש מעשה בראשית.
ובהלכה האחרונה דהלכות מלך ה־
הקניזי ואת הקדמוני*.
,
השלשה.
.
עתידים להיות ירושה לעתיד*
(פרש" עה*פ)
.
משיח,
שהיא גם סיום וחותם כל הלכות התורה
(גמר ושלימות הלכות התורה ופעולתם בעולם/ מוסיף הרמב״ם ענין חדש - ה״כלל"
(סך־הכל)
דהלכות התורה ופעולתם בעולם:
מצד פעולת הלבות התורה בעולם,
גם לאחרי שנשלמת הפעולה דכל הלבות התורה שהעולם כולו מתנהג בפועל כפי הוראת התורה,
נשאר העולם בגדרי מציאותו,
מציאות לעצמו• 7 ,
ובמילא,
גם מצב העולם בימות המשיח הוא באופן שלא יבטל דבר ממנהגו של עולם.
אבל כשמתגלה ה״כלל" דהלכות התורה ופעולתם בעולם
(בגמר ושלימות ספר ההלכות/ שענינם העיקרי הוא
(לא הפעולה בעולם,
אלא)
חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ומציאות העולם אינה אלא בשביל ?דום הלכות התורה - אזי נעשית השלי־ מות האמיתית שלמעלה מהעולם,
ובמילא,
ניתוסף גם במצב העולם בימות המשיח שלימות נעלית יותר שהיא שינוי מנהגו של עולם 71 .
סמר השיחות - ה׳תנש״א
וענין זה מוסיף הרמב״ם
(בקיצור וברמז)
בהלכה האחרונה - "ובאותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות 1 / שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין בעפר,
ולא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד,
שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים":
״לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה.
.
שהטובה תהי׳ מושפעת הרבה כו׳״ - שמשתנה מציאות העולם באופו שגם מצד עצמו 73 לא יהיו בו ענינים בלתי-רצויים
(רעב ומלחמה♦ 7 / כי אם ריבוי מופלג של טובה ותענוג.
"ולא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת
ומופתים"•,
.
בימות המשיח לא יבטל דבר ממנהגו של עולם״)
- שבזה מודגש שהשלילה דביטול מנהגו של עולם היא ביתם לדעתו ולבו של האדם הלומד הלכות התורה כדי לפעול בעולם,
ששלימותו היא בגדרי העולם ומנהגו של עולם,
אבל מבד השלימות שלמעלה מהעולם ישתנה מנהגו של עולם
(כדלקמן בפנים)
.
את ה׳ בלבד״ - שמשתנה מציאות העולם עד כדי כך שה״עסק" דכל העולם אינו אלא "לדעת את ה׳ בלבד".
וטעם הדבר,
"כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים",
היינו,
לא זו בלבד ש״דעה את ה׳" ממלאת את מציאות הארץ שנשארת מציאות בפ״ע,
אלא עוד זאת,
שמתבטלת מציאות הארץ ונעשית "ים",
שכל ענינו אינו אלא "מקום המים" 75 ,
ויתירה מזה,
שהים מכוסה ובטל 74 ,
היינו,
שמתגלה ונרגש בהעולם שכל מציאותו אינה אלא המקום שבו יהי׳ הקיום דהלכות התורה,
שענינם העיקרי הוא חכמתו ורצונו של הקב״ה,
"דעה את ה׳".
י.
ויש להוסיף,
שכל זה מרומז גם בדברי הדמב״ם בפרק שלפנ״ז
(פי״א)
אודות האמונה בביאת המשיח,
וז״ל:
"התורה העידה עליו,
שנאמר 77 ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך ה׳",
ומסיים "ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים",
ואח״ב מוסיף "אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא.
.
במשיח הראשון שהוא דוד.
.
ובמשיח האחרון שעומד מבניו.
.
זה המלך המשיח",
ואח״ב מוסיף
(בהלכה בפ״ע)
"אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו׳,
ומעולם לא הי׳ דבר זה,
ולא צוה הקב״ה לתוהו",
ומסיים "אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראי׳ שכל הספרים מלאים מזה".
וצריך להבין 7 :
ש״ם לד לד,
ח׳ מ״ח
(הדרן על תדמב״ם)
א)
הפיסקא,
ואלו הדברים המפורשים כתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי הנביאים״ - הי׳ לו לכתוב לאחרי שמביא כל הפסוקים שבהם,
התורה העידה עליו"
(כמו הסיום,
אבל בדברי הנביאים כו׳"/ ולמה כותב זה לאחרי הפסוק "ושב ה׳ אלקיך את שבותך וגו׳",
ואח״ב מוסיף,
אף בפרשת בלעם נאמר כו׳ אף בערי מקלט הוא אומר כו׳״ז
ב)
בפסוק,
ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו" לא נזכר
(גם לא ברמז)
אודות המלך המשיח",
כי אם,
,
בפרשת בלעם נאמר ושם נבא.
.
במשיח האחרון.
.
זה מלך המשיח",
ואעפ״כ,
הפסוק הראשון והעיקרי
(שכולל,
כל הדברים שנאמרו ע״י הנביאים")
שמביא הרמב״ם בתור ראי׳ ש״התורה העידה עליו"
(על המלך המשיח)
הוא
(לא הפסוק שבפרשת בלעם,
אלא)
הפסוק,
ושב ה׳ אלקיך את שבותך וגו׳"?
ג)
מהו הטעם דחלוקת ההלכות 7 -שבהלכה א׳ מביא הפסוק,
ושב ה׳ אלקיך וגו׳",
וממשיך באותה הלכה,
אף בפרשת בלעם נאמר כו׳",
ואח״כ מוסיף בהלכה בפ-ע,
אף בערי מקלט הוא אומר כו׳"?
יא.
ויש לומר הביאור בזה:
כיון שענינו וגדרו של המלך המשיח הוא ״להחזיר מלכות דוד.
.
בונה המקדש ומקבץ נדתי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם,
מקריבין קרבנות ועושין שמימין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה",
היינו,
קיום התומ״צ כשלימות - לכן עיקר הענין ש,
התורה העידה עליו",
הוא,
,
ושב ה׳ אלקיך את
שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך ה׳",
השיבה מן הגלות,
שאז יהי׳ קיום התומ״צ בתכלית השלימות".
ולכן,
,
אלו הדברים המפורשים בתורה
(ע״ד השיבה מן הגלות)
הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי הנביאים".
ולאח״ז מוסיף הרמב״ם,
אף בפרשת בלעם נאמר בו׳ אף בערי מקלט הוא אומר כו׳"-שנוסף על עיקר וכללות השיבה מן הגלות,
נאמר כתורה גם בנוגע לפרטי הדברים:
(א)
שתהי׳ ע״י,
משיח האחרון.
.
שמושיע את ישראל באחרונה,
ושם הוא אומר.
.
זה המלך המשיח,
שנאמר כו׳",
(ב)
שבימיו יקויים מ״ש בערי מקלט,
ואם ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו׳" 81 .
ובפרטיות יותר - בהלכה א׳ כותב
ספר השיחות - ה׳תנש״א
״שנאמר ושב ה׳ אלקיך את שבותך וגר.
.
אף בפרשת בלעם נאמר כר",
ובהלכה ב׳ כותב "אף בערי מקלט הוא אומר כר":
בהלכה א׳ מודגשת שלימות העולם שנעשית בהשיבה מן הגלות
(שיכולים לקיים הלכות התורה בתכלית השלימות)
שהיא לפי־ערך הגלות
(ועד שהשם "גאולה" מדגיש שיש מציאות של גלות 82 )
-כמודגש בכתוב "ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳ אם יהי׳ נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך ה׳״ - השבה וקיבוץ מן הגלות,
וכן בפרשת בלעם ש״נבא כשני המשיחים,
במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם,
ובמשיח האחרון.
.
שמושיע את ישראל
[באחרונה]
"-ישועה מן הגלותי*.
ובהלכה ב׳ מרומזת השליטות דימות המשיח שאינה לפי־ערך הגלות
(שלימות שלמעלה מהעולם)
- כמרומז בכתוב "ירחיב ה 53 אלקיך את גבולך ויספת גו׳",
הוספה והרחבה יותר מכפי המוכרח לצורך קיום הלכות התורה כשלימות,
ובפרטיות יותר: ״ויספת לך עוד שלש ערים וגו׳״ -שלש הערים שבארץ קיני קגיזי וקדמוני שיתוספו לעתיד לבוא,
שבהם נרמז גילוי המוחין שלמעלה מהמדות
(כנ״ל ס״ח)
,
היינו,
שנוסף על פעולת הלכות התורה בעולם
(ז׳ המדות,
שלימות ההיקף/ נמשך ומתגלה גם רצונו וחכמתו של הקב״ה
(ג׳ מוחין,
שכלולים בבחי׳ שמיני,
שומר ההיקף/ שעי״ז נעשית השלימות שלמעלה מהעולם 4 *.
יב.
ויש להוסיף בביאור תכלית השליטות דימות המשיח המרומזת בסיום וחותם הספר ממש,
"
(מלאה הארץ דעה את ה׳)
כמים לים מכסים":
ובהקדמה - שג׳ התיבות "כמים לים מכסים",
אף שמהווים תובן אחד
(ים המכוסה במים)
,
הרי בפרטיות יש בזה ג׳ ענינים:
(א)
"ים",
(ב)
"מים" שמכסים על
ש״פ לו לד,
ח׳ מ״ח
(הדרן על הרמכ״ם)
ווו
ה״ים",
(ג)
הסיום בתיבת "מכסים" 5 *.
ויש לומר,
שבג׳ ענינים אלו מרומזים ג׳ דרגות בהשלימות שלמעלה מהעולם גופא שנעשית ע״י התגלות ה״כלל" דהלכות התורה.
והביאור בזה:
א)
״ים״ - הוא המקום שבו נמצאים המים,
ויתירה מזה,
"למקוה המים קרא ימים" 4 *,
שאסיפת המים קרוי׳ "ים".
והפירוש שה״ארץ" נעשית "ים"
("מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים"/ הוא,
שניכר ונרגש בארץ שכל מציאותה אינה אלא המקום שבו מתקיימים הלכות התורה
(מקום המים/ ויתירה מזה,
שכל מציאותה היא הקיום דהלכות התורה
(מקוה המים)
- כיון שנתגלה ה״כלל" דהלכות התורה,
שענינם העיקרי אינו הפעולה בעולם,
אלא חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ומציאות העולם היא בשביל קיום הלכות התורה
(כנ״לס״ט)
.
ב)
ולמעלה מזה - "מיס" שמכסים על ה״ים": גם להפירוש ש״ים" הוא "מקוה המים״ - מודגש ב״ים" הציור שנעשה בהמים
(מצד המקום שבו נמצאים המים,
קרקעית וכותלי הים/ משא״ב "מים" סתם הם באופן של פשיטות שלמעלה מציור.
ודוגמתו בנמשל — שגם כשניכר בעולם שמציאותו היא קיום הלכות התורה שהם חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ה״ז כפי שחכמתו ורצונו של הקב״ה מתלבשת בהל־
כות
(פרטיות 7 •)
המדברים בעניני העולם שבהם מתקיימים הלכות התורה
(משפטי המצוות/ בדוגמת מי הים שבאים בהציור דקרקעית וכותלי הים,
והפירוש שה״מיס" מכסים על ה״ים״ - שנמשך ומתגלה ה״כלל" דחכמתו ורצונו של הקב״ה שלמעלה מהתלבשות,
מירידה והתלבשות בהלכות
(פרטיות)
המדברים בעניני העולם,
בדוגמת הפשיטות דה״מים".
ג)
ולמעלה מזה - הסיום בתיבת "מכסים": גם "מים" שמכסים על ה״ים" הם תואר ודרגא מסויימת שנקראת בשם ״מים״,
ולמעלה מזה - "מכסים",
שאין כאן לא "ים" ולא "מים",
לא דבר המכוסה
("ים")
וגם לא דבר המכסה
("מים"/ כי אם,
הכיסוי
("מכסים")
בלבד,
ביטול בתכלית.
ודוגמתו בנמשל - שה״כלל" האמיתי דהלכות התורה הוא
[לא רק חכמתו ורצונו של הקב״ה כפי שנתלבשו בעניני העולם
("ים"/ ולא רק חכמתו ורצונו של הקב״ה שלמעלה מירידה והתלבשות בעניני העולם
("מים" שמכסים על ה״ים"/ אלא]
גילוי העצם ממש"
(שאינו בגדר
2וו
סמר השיחות - ה׳תנש״א
מעלה ומטה,
ולכן יכול לירד גם למטה)
-אורייתא וקב״ה כולא חד",
ומצד גילוי זה נעשה העולם
(לא רק כים הממסה במים,
אלא)
ממסה ובטל בתכלית,
"מכסים".
ובסגנון אחר קצת - שגם בהשלימות שלמעלה מההיקף
(שמתגלית לאחרי שלימות ההיקף)
יש ג׳ דרגות:
(א)
"שומר ההיקף",
שעם היותו למעלה מההיקף ה״ה גם שומר ההיקף,
ובמילא,
יש לו שייכות לההיקף,
מוחין
(חכמתו ורצונו של ההב״ה)
השייכים אל המדות
(עולם/
(ב)
"מקודש ועומד בפגי עצמו",
"מיוחד אליו ית׳",
מוחין
(חכמתו ורצונו של הקב״ה)
בעצם.
ולמעלה מזה
(ג)
- בחי׳ שלמעלה מכל תואר ודרגא,
עד למהותו ועצמותו ית*.
ועפ״ז יש לומר,
שהתוכן דשני פרקים האחרונים
("הלכות מלך המשיח")
הוא ע״ד שלימות ההיקף; התוכן דהלכה האחרונה,
"ובאותו הזמן כו׳ כמים לים מכסים"
(שבה מודגש עיקר החידוש שבתיאור המצב דימות המשיח בהלכות מלך המשיח לגבי הלכות תשובה,
שמוסיף סיום הכתוב "כמים לים מכסים״)
- הוא ע״ד בחי׳ שמיני שלמעלה מההיקף
[ובזה גופא: שומר ההיקף - "ים",
ו״מקודש ועומד בפני עצמו" -
(ים שמכוסה נ/מים"]
; והתוכן דה־ תיבה האחרונה
("מכסים")
הוא ע״ד הבחי׳ שלמעלה מכל תואר ודרגא.
יג.
ונעוץ סופן בתחלתן•* - כנהוג ב־ ״הדרן״ לקשר הסיום עם ההתחלה,
"מתכי־ פין התחלה להשלמה״ 1 *—"יסוד היסודות
מלבא•)
נעשית העלי־ גם לגבי מים ?ליונים
(חכמתו ורזונו של הקב״ה שלמעלה מירידה למטה)
-,
(כמים לים)
מכסים•
(גילוי העצם ממש)
.
ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכו׳",
"דעה את ה׳":
הטעם שהידיעה "שיש שם מצוי ראשון וכו׳" היא "יסוד" ו״עמוד" דכל הלכות התורה,
הוא,
לפי ש״אם לא יתאמת מציאות השם.
.
לא תהי׳ האמונה בתורה"".
אבל,
מטעם זה יש צורך להדגיש
(לא רק ענין הידיעה,
אלא)
גם ענין האמונה**,
"לידע ולהאמין"**,
שאז יהי׳ הפירוש ש־ "מה שאפשר לידע ידע דייקא,
ומה שא״א לידע יאמין"",
ולמה מדייק הרמב״ם "לידע" בלבד?
ויש לומר הביאור בזה - שכוונת הרמב״ם ב״יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע כו׳" היא
(לא רק להתאמתות מציאות השם כיסוד ועמוד לכל התורה,
אלא גם)
ל״יסוד" ו״עמוד"
(כלל)
דלימוד הלכות התורה,
שהלימוד צריך להיות חדור בה־ תובן דידיעת ה׳
("לידע שיש שם מצוי ראשון")
,
היינו,
שגם בלימוד הלכות התורה שענינם לפעול בעולם,
נרגש ה״כלל"
(יסוד ועמוד)
שענינם העיקרי הוא
(לא רק הפעולה בעולם שיהי׳ כסי התורה,
אלא)
חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ובמילא,
השלימות האמיתית דלימוד הלכות התורה היא
(לא רק כדי לידע איך להתנהג
ש״ס לד לד,
ח׳ מ״ח
(תדון על הדמג״ם)
3וו
בעולם ולפעול עליו ובו שיהי׳ כפי התורה,
אלא)
לימוד חכמתו ורצונו של הקב״ה,
ידיעת ה׳ - כמו בסיום וחותם ספרו,
״לדעת את ה׳.
.
ישיגו דעת בוראם"
(לא רק "דעה וחכמה" דתורה סתם
(גם)
כדי לפעול בעולם,
אלא כדי להשיג דעת הבורא)
.
ובפרטיות יותר - ג׳ דרגות:
(א)
"מצוי ראשון״ - כסי שהשפיל את עצמו כביכול להיות בבתי׳ "מצוי",
ועד ל״מצוי ראשון",
שיש לו ערך ושייכות להנמצאים שנמצאו ממנו,
ודוגמתו בתורה - חכמתו ורצונו של הקב״ה שירדה ונתלבשה בעניני העולם שבהם מתקיימים הלכות התורה.
(ב)
״הוא אינו מצוי״יי - שהוא ית׳ מצד עצמו אינו בגדר מצוי”,
ודוגמתו בתורה - חכמתו ורצונו של הקב״ה כפי שהיא מצד עצמה,
למעלה מירידה והתלבשות בעניני העולם.
(ג)
"הוא שהנביא אומר וה׳ אלקים אמת״.
.
והוא שהתורה אומרת אין* עוד מלבדו* 1 - בחי׳ שלמעלה מכל תואר ודרגא,
גם לא באופן של שלילה,
"אינו מצוי",
וכיו״ב,
שהאדם מצד עצמו אינו יכול להשיג ולידע,
כי אם,
"הוא שהנביא אומר כו׳ שהתורה אומרת כו׳",
להיותה גילוי העצם ממש
(שלמעלה מכל גדר,
ולכן אינו שולל מציאות העולם -"אין עוד מלבדו",
אבל יחד עמו יש עולם שמציאותו היא אלקותי•*)
.
ודוגמתו בתורה - "אורייתא וקב״ה כולא חד".
ויש להוסיף ולקשר - ע״ד הרמז - גם עם התחלת הרמב״ם בהקדמה שלפני
התחלת ספרו,
שפותח בפסוק"* "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך":
*
יד.
בהאמור לעיל ניתוסף הדגשה מיוחדת בסיום הרמב״ם הזה - סיום מחזור השביעי והתחלת מחזור השמיני:
מלבד העילוי שניתוסף ממחזור למחזור,
יש עילוי מיוחד בסיום מחזור השביעי - שנשלם היקף שלם בלימוד הלכות התורה,
ומתחילים מחזור השמיני,
"מקודש ועומד בפני עצמו,
שומר ההיקף".
ומזה מובן שלאחרי שלימות ההיקף בלימוד כל הלכות התורה בשבעת המחזורים,
נעשים ראויים ומוכשרים בתכלית לגילוי בחי׳ שמיני,
שומר ההיקף דהלכות התורה - ה״כלל" דהלכות התורה ופעולתם בעולם - שמתגלה כשלימות "באותו הזמן.
.
(ש)
לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד".
4ו1 סמר השיחות - ה׳תנש״א
ויה״ר - והוא העיקר - שמהלימוד דסיום הרמב״ם נבוא תיכן* ומיד להקיום בפועל ממש,
שבשעתא חדא וברגעא חדא באים ל״אותו הזמן.
.
(ש)
לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד",
ועאכו״ב
בנוגע לישראל ש״יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם",
"כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
ספר השמחות - ה׳תנש״א