משיחות ליל ויום שמחת תורה ה׳תש״נ

א. שמחת תורה הוא סיום וחותם כל מועדי חודש תשרי,

החל מר״ה ויוהכ״פ,

חג הסוכות׳,

ועד לשמיני־עצרת,

מלשון קליטה 2 ,

שעוצר וקולט בפנימיות כל הגילויים דמועדי חודש תשרי,

שהם מועדים כלליים על כל השנה כולה׳,

על מנת להמשיכם בעבודה ד״ויעקב הלך לדרכו" 4 במשך כל השנה כולה.

ומכיון שבכל שנה יש ענין מסוים השייך במיוחד לאותה שנה,

מסתבר לומר,

שהענין המיוחד של אותה שנה מודגש ביותר בשמח״ת,

להיותו סיום וחותם המועדים הכלליים על כל השנה כולה 5 .

ובנוגע לשנה זו,

שנת תש״נ,

שמעלתה המיוחדת מודגשת בהמנהג שנתקבל והולך ומתפשט בתפוצות ישראל" לרמז בה

!) שבו נעשה הגילוי דעניני ר״ה ויוהכ״פ,

כידוע פירוש הכתוב "בכסה ליום חגינו",

שעניני ר״ה ויוהכ״פ שהם באופן של כיסוי והעלם

("בכסה"),

מתגלים "ליום חגינו",

בחג הסוכות

(ראה סידור עם דא״ח שער ר״ה רלה,

ב. לקו״ת דרושי ר״ה נד,

ריש ע״ד.

ובכ׳סן.

ר״ת דתש״נ תהא 7 שנת נסים,

החל מהנס הכי עיקרי,

נם הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו - יש לומר שענין זה

(נם הגאולה)

מודגש במיוחד בשמחת תורה דשנת נסים.

ונוסף לזה,

שהדגשת נם הגאולה ב־ שמח״ת דשנת נסים קשורה גם עם הקביעות דשמח״ת בימי השבוע

(שמשתנה משנה לשנה)",

שבשנה זו חל שמח״ת ביום הראשון בשבועי,

כדלקמן.

ב. ויש לבאר בהקדם ביאור הענין ד־ שמח״ת - "מצות היום בשמחה""׳,

ובפרט השמחה והריקוד עם הס״ת בעת ההקפות,

אשר,

תוכן ענין ההקפות נתבאר בי״ז

(בגימטריא "טוב",

"אין טוב אלא תורה"")

הפסוקים שאומרים לפני הקפות

(מ״אתה הראת" עד "כי מציון"),

"שמביאים טעמים על השמחה"

("כמו פסוקי מלכיות זכרונות

(סנהדרין פח,

ב במשנה.

ירושלמי שם פי״א ה״ד.

ועוד),

ועד להעילוי דמנהג ישראל שלמעלה אפילו מדברי סופרים,

כמודגש במנהג ד״הקפות" שב־ שמח״ת

(ראה סידור עם דא״ח שער הסוכות רסס,

ב. לקו״ת דרושי סוכות פ,

ג. ובכ״מ).

ליל ויום שמחת תורה

ושופרות" שאומרים בר״ה בתור טעמים וראיות מן התורה לעניני ר״ה) 2 ׳.

וצריך להבין:

מה הם ה״טעמים על השמחה" שבפסוקי ״אתה הראת״ - דלכאורה,

איך מפרשים פסוקי "אתה הראת" כטעם על השמחה דהקפות?

ולאידך - מהו הצורך ב״טעמים על השמחה",

הרי מובן שכאשר מסיימים כל התורה כולה 3 ׳,

ו״מתכיפין התחלה להשלמה" 14 ,

שמתחילים התורה מחדש

(ובפרט באם בפירוש נעלה יותר),

אין לך שמחה גדולה מזו?!

ועכצ״ל,

שה״טעמים על השמחה" שבפסוקי "אתה הראת" אינם בנוגע לשמחה סתם

(דמאי קמ״ל/ אלא בנוגע לענין ואופן מיוחד בשמחה דשמח״ת שמעורר תמיהה ופליאה,

ועל זה יש צורך בטעמים וראיות,

ולכן מביאים ראי׳ מפסוקי התורה,

ראיות שנתבארו בי״ז הפסוקים ד״אתה הראת".

ג. ולהקדים - פלא באופן השמחה דהקפות,

שהשמחה אינה בלימוד התורה,

אלא בריקוד עם התורה ואופנו:

ביון שהתורה היא חכמתו של הקב״ה,

ונעשית "חכמתכם ובינתכם" 15 דישראל,

ועל ידה נעשה היחוד והאיחוד דישראל עם הקב״ה באופן ד״יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו׳""׳ - הי׳ מתאים שהשמחה תתבטא בלימוד התורה

("פיקודי ה׳ ישרים משמחי לב""),

ובפרט ע״י בירור וליבון

ספק בתורה,

שאין לך שמחה כהתרת הספיקות"׳.

ואעפ״ב,

מנהג ישראל ש

(עיקר)

השמחה דשמח״ת אינה בלימוד התורה,

אלא בריקוד עם התורה - ריקוד עם הס״ת כפי שהיא מכוסה במפה ומעוטרת בכתר תורה

(שאז אי־אפשר ללמוד ולקרוא בה)!

ונקודת הענין - שבשמחה דשמח״ת מודגשים ב׳ קצוות:

השמחה דשמח״ת היא על ההתקשרות ד״ישראל אורייתא וקב״ה כולא חד״י 1 שלמעלה מהבנה והשגה,

כמובן גם במאמר הזהר" 2 ששמח״ת קשורה עם "כתר תורה",

כתר שלמעלה מהחכמה שבמוח שבתוך גולגולת הראש,

ענין הכי נעלה׳ 2 ;

ולאידך - ה״ז חודר בכל מציאות האדם עד לדרגא הכי תחתונה שבו,

העקב שברגל,

כמודגש בהריקוד,

שהוא ע״י העקב שברגל דוקא.

ד. ויש להוסיף,

שב׳ הקצוות בהשמחה דשמח״ת מודגשים גם ביום שמח״ת,

ובקריאת היום בתורה:

שמח״ת הוא ענין

(ובחו״ל גם יום)

בפ״ע לגבי שמע״צ,

והוא נעלה יותר עד אין־ ערוך לגבי שמע״צ,

כי,

לאחרי גודל העילוי דשמע״צ,

שעוצר וקולט כל הגילויים דשבעת ימי הסוכות 22 ,

ה״ה סו״ם בגדר של "שמיני" ששייך ובא בהמשך להענינים

ספר השיחות - ה׳תש״נ

שלפניו,

משא״ב שמח״ת הו״ע בם" עי■ 2 ,

ומעלתו באין־ערוך להענינים שלפניו.

ובמודגש גם באופן השמחה דשמח״ת -שהיא באופן נעלה יותר,

עד אין־ערוך,

לגבי השמחה דשמע״צ.

וביחד עם זה,

להיותו הסיום והחותם דבל מועדי חודש תשרי שהם מועדים כלליים של ועל כל השנה,

מודגשת בו הכוונה והתכלית דהמשכת וגילוי כל עניני המועדים בעבודה ד״ויעקב הלך לדרכו" במשך כל השנה כולה.

ועד״ז בקריאת היום בתורה - "וזאת הברכה אשר ברך משה גו׳",

עד "לכל האותות והמופתים גו׳ אשר עשה משה לעיני כל ישראל",

"אותות ומופתים" שלמעלה מהטבע דעולם,

וגלויים "לעיני כל ישראל"; וביחד עם זה,

ממשיכים תיכף ומיד

("מתכיפין התחלה להשלמה")

הקריאה ד״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ",

כיון שהכוונה והתכלית היא להמשיך ולגלות ה״אותות והמופתים גו"׳ במציאות העולם.

ה. עפ״ז יש לבאר תוכן הראי׳ בהפסו־ קים שאומרים לפני ההקפות,

החל מהפסוק הראשון שבו מדובר אודות מתן־תורה - "אתה" הראת לדעת כי הוי׳ הוא ה־ אלקים אין עוד מלבדו":

ידוע פירוש רבינו הזקן 25 "אתה,

דו,

עצמות א״ס ב״ה,

הראת,

האסט זיך בא־ וויזן,

לדעת,

אז מען זאל דיר וויסן,

כי הוי׳

הוא האלקים אין עוד מלבדו,

שהם ב׳ אופני ועניני השגה כו"׳.

ובפסוק זה ישנם ב׳ קצוות: "אתה",

עצמות א״ס ב״ה - תכלית העילוי: וביחד עם זה - "הראת לדעת",

"לדעת" דייקא,

באופן של ידיעה,

ועד ש״הוי׳ הוא ה־ אלקים",

היינו,

שגם ב״אלקים" בגימטריא "הטבע"•׳ 2 ניכר בגילוי שהוא הוי׳ שלמעלה מהטבע,

ועד ש״אין עוד מלבדו",

היינו,

לא באופן שאין מציאות כלל,

"אין עוד" 27 ,

כי אם "אין עוד מלבדו"" 2 ,

שישנה מציאות העולם,

אלא שמציאות העולם אינה "מלבדו",

כיון ש״כל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"" 2 .

ועד״ז בהפסוק השני - "לעושה׳" נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו": ״נפלאות גדולות לבדו״ - נפלאות,

שאינם אלא בכח העצמות

(שבפסוקי אתה הראת דלפניו),

ולא עוד,

אלא,

ש״גודל הנפלאות ידוע רק לו ית׳ לבדו"",

ע״ד פירוש חז״ל 2 ׳ ש״אין בעל הנם מכיר בניסו",

אלא רק "הוא לבדו יודע שהוא נם": וטעם הדבר - "כי לעולם חסדו",

בשביל ההמשכה והגילוי ד״חסדו"

("חסדו" דייקא,

חסד שלמעלה מהשתלשלות'■׳-)

בסדר השתלשלות

("לעולם"),

ועד שפועל למטה מטה ביותר,

בכ״ו דורות שלפני מ״ת שהיו ניזונין בחסדו של הקב״ה".

ליל ויזם שמחת תורה

ועד״ז בהפסוקים שלאח״ז שבכו״כ מהם מודגש עניו הגילוי וההמשכה דדר־ גא נעלית עד למטה,

כמו: "אין 33 כמוך באלקים אדג־י ואין כמעשיך״ - שהגילוי ד״אין כמוך" נמשך גם בהדרגא ד־ "אלקים",

בגימטריא הטבע,

ובהדרגא ד־ "אדנ-י",

ע״ש ש״אתה אדון לכל בריו־ תך" 36 ,

ועד להדרגא ד״מעשיך"; "יהי 37 כבוד הוי׳ לעולם ישמח הוי׳ במעשיו",

הגילוי דשם הוי׳ בעולם ובעניני עשי׳,

ועד״ז "יהי” שם הוי׳ מבורך

(מלשון ברכה והמשכהי 3 )

מעתה ועד עולם".

ועד״ז בפסוקים שלאחריהם.

וזהו גם תוכן הראי׳ מפסוקי התורה על אופן השמחה דהקפות - שיש בה דוגמת ב׳ הקצוות הנ״ל,

שמחה מצד ההתקשרות דישראל עם התורה וקב״ה שלמעלה מהשכל,

וביחד עם זה,

חודרת בכל מציאות האדם עד להעקב שברגל,

כנ״ל.

ו. ויש להוסיף בביאור הענין בעומק יותר:

הפסוק "אתה הראת לדעת כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו" נאמר בנוגע למתן־תורה,

שהי׳ מעין ודוגמת הגילוי דימות המשיח,

שאז יקויים היעוד" 4 "ולא יכנף עוד מוריד והיו עיניר רואות את מוריד׳,

כמבואר בתניא׳ 4 ש״כבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה,

כדכתיב אתה הראת לדעת כי הוי׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו".

והנה,

אע״פ ש״תכלית השלימות הזה של ימות המשיח..

תלוי במעשינו ועבוד־

תינו" 42 ,

היינו,

שעבודת האדם פועלת חידוש בהבריאה,

שנבראת מלכתחילה באופן ד״אשר ברא אלקים לעשות" 43 ,

שפירושו "לתקן" 44 ,

ועי״ז "נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית״ 43 - מ״מ,

כיון ש״ימות המשיח..

הם תכלית ושלימות בריאת עולם הזה שלכך נברא מתחלתו" 41 ,

מובן,

שמתחלת ברייתו יש בו בכח ובהעלם השלימות דימות המשיח.

ובלשון חז״ל* 4 "כל תולדות שבמקרא חסרים חח משנים,

אלה" תולדות השמים והארץ,

ואלה" 4 תולדות פרץ",

כלומר,

אע״פ שהשלימות דימות המשיח

("אלה תולדות פרץ גו׳ וישי הוליד את דוד",

דוד מלכא משיחא)

היא נעלית יותר מהש־ לימות ד״תולדות השמים והארץ בהבר־ אם",

מ״מ,

נאמר בשניהם "תולדות מלא" בשוה,

כיון שהשלימות דימות המשיח ישנה כבר בכח ובהעלם בהתחלת הבריאה 4 .

ועאכו״ב בנוגע לישראל שע״י עבודתם פועלים ומגלים בהעולם שלימותו האמיתית בימות המשיח - שכיון שהכח לזה הוא מפני ש״ישראל וקב״ה כולא חד" 1 ,

שלכן בכחם ויכלתם לפעול חידוש בה־ בריאה עד שנעשים בבחינת "שותף ל־

ספר השיחות - ה׳תש״נ

הקב״ה במעשה בראשית"" 5 ,

מובן,

שעניז זה ישנו בהם מצד מציאותם

(עוד לפני העבודה בפועל)׳ 5 ,

וע״י העבודה בפועל ה״ז נמשך בגילוי.

ולהעיר,

שעפ״ז יש לבאר גם סיפור הגמרא 52 אודות המענה של המשיח לר׳ יהושע בן לוי על שאלתו "לאימת אתי מר" - "היום",

ולאחרי שר׳ יהושע בן לוי טען לאליהו "דאמר לי היום אתינא ולא אתא" -

(בתמי׳),

פירש אליהו את דבריו של המשיח,

"הכי אמר לך היום 51 אם בקולו תשמעו":

לכאורה,

הי׳ משיח עצמו צריך לומר "היום אם בקולו תשמעו",

ויתירה מזה,

שהי׳ צריך לומר בסדר הפוך,

ש״אם בקולו תשמעו" יבוא "היום"

(ע״ד לשון הכתוב 54 "אם בחוקותי תלכו וגו׳ ואולר אתכם קוממיות"),

ואעפ״ב,

לא הקדים התנאי ד״אם בקולו תשמעו",

ולא הזכירו כלל,

אלא אמר בפשטות שיבוא "היום",

ותו לא?!

ויש לומר הביאור בזה - ע״פ האמור לעיל שהשלימות דימות המשיח ישנה כבר מצד הבריאה עצמה ומצד ישראל עצמם,

ולכן,

כששואלים אצל משיח "לאימת אתי מר",

המענה הוא "היום",

מבלי שיצטרכו להוסיף דבר: ורק כשרואים שבפועל עדיין "לא אתא",

בהכרח "לתרץ" הקושיא היתכן שלא נתקיימו דברי המשיח שיבוא "היום",

ע״י ההוספה ד״אם בקולו תשמעו",

שכנראה,

רצונו של הקב״ה

(שיוסיפו עוד יותר בהענין)

ד״ב־ קולו תשמעו".

ז. עפ״ז יש להוסיף ביאור בהשייכות ד״אתה הראת לדעת גו׳ איו עוד מלבדו"

(מעין ודוגמת השלימות דימות המשיח)

לשמח״ת:

כיון שבשמח״ת נעשה כבר הגילוי והקליטה בפנימיות דעניני ר״ה,

"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון" 55 ,

שנעשה חידוש התהוות הבריאה בולה עי״ז שישראל מכתירים את הקב״ה למלך,

"מלך ישראל"" 5 ,

ועי״ז "מלך על כל הארץ״ 57 - ה״ז באופן שניכר ומתגלה כח הפועל בנפעל,

וכנוסח התפלות דר״ה: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו",

גם בעולם העשי׳" 5 ,

שזהו תוכן הענין ד״אתה הראת לדעת גו׳ אין עוד מלבדו",

כמו הגילוי במתן־תורה,

ועד להגילוי בתכלית השלימות שבימות המשיח,

שנעשה תיכף "היום" כפשוטו 5 .

ליל ויום שמחת תורה

ומודגש גם בקריאת היום בתורה -"לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים",

ועד״ז בגאולה העתידה לבוא,

"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות""׳,

ע״י "גואל ראשון

(משה)

הוא גואל אחרון"׳*; ומיד לאח״ז "בראשית ברא אלקים את השמים והארץ״ - שרומז על "השמים החדשים והארץ החדשה" 2 * שבימות המשיח,

שאז תתגלה השלימות ד״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם".

ונמצא,

שאין זה שמחברים ב׳ קצוות,

ב׳ דברים רחוקים זמ״ז מן הקצה אל הקצה,

ענין הכי נעלה

("האותות והמופתים גו׳",

ועד ל״אתה",

עצמות א״ם ב״ה/ והמשכתו למטה במציאות עולם

(כנ״ל ס״ד־ה),

כי אם,

שמתגלה בעולם מציאותו האמיתית,

היינו,

שאין זה דבר נוסף על מציאות הבריאה,

כי אם,

התגלות מציאות הבריאה לאמיתתה ובשלימותה,

שרואים בגלוי שהיש הגשמי מתהווה בכל רגע מ״מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו,

ולכן הוא לבדו בכחו ויבלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט כו׳"",

שזהו התוכן ד״אתה הראת לדעת גו׳ אין עוד מלבדו".

ועד״ז

(ובמכ״ש וק״ו)

בנוגע לשמחה והריקודים דהקפות

(לאחרי הקדמת פסוקי ״אתה הראת״)

- שאין זה חיבור ב׳ קצוות,

עניו שלמעלה מהשכל שנמשך וחודר עד לעקב שברגל

(כנ״ל ס״ג),

כי אם,

שמתגלה המציאות האמיתית ד״יש־ ראל וקב״ה כולא חד",

שכל מציאותו עד

הקב״ה למלך על כל העולם

(והר ח״א רכא,

נ. ח״ג ?ז,

ב. ועוד.

וראה סרדר״א פי״א).

להעקב שברגל היא "חד" עם קב״ה**,

ולכן,

ע״י הריקוד בעקב שברגל מגבי׳

(לא רק את הגוף,

הלב

(מדות)

והראש

(שכל/ אלא גם)

גם את הס״ת,

כפתגם הידוע 5 * שיהודי נעשה ה״רגלים" דהס״ת שעל ידו נעשה הריקוד בהס״ת,

שבזה מודגשת מעלתן של ישראל שלמעלה מהתורה**

(שמחשבתן של ישראל קדמה אפילו לתורהי*),

שלכן בכחם וביכלתם לפעול ריקוד והגבהה בתורה.

ויש לומר,

שענין זה הוא בהדגשה יתירה בהקפות דיום שמח״ת** שנוהגים להקיף התיבה שלש וחצי פעמים**

(ולא שבע פעמים,

כבליל שמח״ת ובליל שמע״צ)

- שבזה מודגש שפעולתן של ישראל בענין ההקפות אינה אלא "מחצית" בלבד

("חצי" משבע הקפות),

ואילו ה־ "מחצית" השני׳ דההקפות נעשית ע״י הקב״ה

(ע״ד וכדוגמת העניו ד״מחצית השקל",

שפעולתן של ישראל היא "מחצית" בלבד,

וה״מחצית" השני׳ נעשית ע״י הקב״ה,

ובצירוף שניהם נעשה "שקל הקו־

ספר השימות - ה׳ממ״נ

דש"" 7 ),

כיון שישראל הם "תאומתו" של הקב״הי 7 ,

ועד ש״ישראל וקב״ה כולא חד",

מציאות אחת שלימה,

כפי שמתגלה ב־ שמח״ת,

במעמד ומצב ד״ישראל ומלכא בלחודוהי" 72 .

ח. ע״פ האמור לעיל,

מובן,

שהשמחה דשמח״ת שעיקרה בהקפות קשורה עם הגילוי דימוח המשיח",

כמודגש בכל י״ז הפסוקים שאומרים לפני הקפות,

ש״מבי־ אים טעמים על השמחה":

לכל לראש - הפסוק הראשון,

"אתה הראת לדעת גו׳ אין עוד מלבדו",

שקאי על הגילוי דמ״ת,

ששלימותו תהי׳ בימות המשיח,

כנ״ל; ועד להפסוק האחרון,

"כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״* 7 _ מהיעודים דימות המשיח 75 ,

ורומז גם על השלימות דגילוי אלקות - "ציון",

מלשון סימן,

שאינו מציאות כפ״ע,

אלא "סימן" על המציאות דאלקות,

כמו "אנא סימנא בעלמא" 76 ,

ו״ירושלים",

"ע״ש יראה וע״ש שלם" 77 ,

שלימות היראה 78 ,

יראת בושת,

שפועלת קירוב ויחוד דהירא עם זה שיראים ממנו,

ובפרטיות יותר - ב׳ אופנים ודרגות בגילוי אלקות לעתיד לבוא,

כי

ס?)

ראה אוה״ת תש״א ע׳ א׳תתמז ואילך.

ועוד.

דוע" 7 ש״ציון" היא בחי׳ הפנימיות ו״ירו־ שלים" היא בחי׳ החיצוניות,

פנימיות המלכות וחיצוניות המלכות" 8 ,

"כתר עליון איהו כתר מלכות"׳ 8 ; ומ״ציון" ו״ירושלים" נמשך גם בכל העולם ע״י "תורה" ו״דבר הוי"׳.

ועד״ז בנוגע לט״ו הפסוקים שבינתיים - ומן המאוחר אל המוקדם:

"מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור״ 82 - גילוי מלכותו של הקב״ה בכל הדרגות שבגדרי העולם

(מקום וזמן/ בכל המקומות

("כל עולמים")

ובכל הזמנים

("בכל דור ודור").

"ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קנינו לו ויושיענו זה הוי׳ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו״ 82 - מיעודי הגאולה,

בולל גם הפירוש ד״ביום ההוא",

ש״יום" הו״ע הגילוי,

ו״ההוא" הו״ע ההעלם,

והפירוש ד־ "ביום ההוא",

שגם הבחי׳ הכי נעלית שמצד גודל מעלתה היא בהעלם,

נמשכת ובאה בגילוי,

ועד לאופן ש״מראה באצבעו ואומר זה""׳,

וב״פ זה 85 ,

ובאופן ד״קוינו",

מלשון קו שמורה על ההמשכה,

וכלשון רבים 86 ,

הן הקו דגילוי והן הקו דהעלם,

ועד ש״נגילה ונשמחה בישועתו״ - ישועת הקב״ה לכאו״א מישראל בעניניו הפרטיים,

והישועה הכללית דכלל ישראל,

ועד לישועתו של הקב״ה עצמו,

כמ״ש"

ליל ויום שמחת תורה

"בכל צרתם לו צר",

וכמארז״ל" "בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם",

ולכן "הכתיב גאולה לעצמו"".

"בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך ""י - דרגתו של דוד כפי שהוא "עבדו",

ענין הביטול,

בבחי׳ מרכבה,

שלכן זכה להיות רגל רביעי דהמרכבה”,

ועד שנעשה "משיחו",

דוד מלכא משיחא,

ובזה גופא - "פני משיחך",

הפגימיות ד״משי־ חך.

"כחניך ילבשו צדק וחסידך ירננו""-עבודת הכהגים בביהמ״ק בהיותם לבושים בגדי כהונה,

ועבודת הלוים

("חסידך",

במ״ש בפרשתנו

(פרשת ברכה")

"וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חטידח)

בשירה וזמרה.

"קומה ה׳ למנוחתך אתה וארון עוזך"" - המנוחה האמיתית

(מנוחת הקב״ה)

בה־ מקום שבחר להשרות שכינתו,

בית המק־ דש" הנצחי,

"מקדש אדנ-י כוננו ידיך"**,

שבו מתגלה "אתה",

"אתה הראת לדעת",

ע״י הארון,

ובכל תוקף הגילוי,

"ארון עוזך".

"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניח” - שאף שהיתה מציאות ד״אריבך" ו״משג־ איד" שהתנגדו להגאולה ובנין ביהמ״ק,

מתהפכת

(מתחיל מביטול התנגדותם עי״ז ש״יפוצו" ו״ינוסו",

אבל אינם בטלים,

אלא אדרבה-מתהפכים)

לטוב.

"ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל" - כולל גם האמירה ד״ויאמר משה",

כולל משה שבכאו״א מישראל",

שהיא "לרצון לפני אדון כל",

ובמילא פועלת פעולתה.

"ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״״ - הגילוי דמ״ת,

"אין עוז אלא תורה"•"׳,

וכן ענין ה״שלום",

ש״התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"׳" 1 ,

ועאכו״ב בנוגע לישראל,

"יברך את עמו בשלום",

ועד להשלימות ד״שלום" לעתיד לבוא.

"ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ 1 "׳ ימלוך לעולם ועד״ - התגלות מלכותו של הקב״ה בכל פרטי הדרגות דעבר הוה ועתיד,

"לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"" 2 .

"ואמרו הושיענו אלקי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגויס להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך״״׳ - תפלתם של כל ישראל יחד

("ואמרו" לשון רבים/ האנשים והנשים והטף,

על הגאולה.

"יהי ה׳ אלקינו עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו"־"׳ - כפירוש כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דררנו"' ש־ "הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו",

מבקשים ובטוחים ש״יהי גו׳ עמנו כאשר הי׳ עם אבותינו גו׳״״>׳,

ויושיענו מן הגלות כו׳.

ספר השיחות - ה׳תש״נ

"יהי שם הוי׳ מבורך מעתה ועד עולם״״ - המשכה וגילוי ד״שם הוי׳" באופן נצחי,

"עד עולם" מלשון נצחיות.

"יהי כבוד הוי׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו" 37 - ש״כבוד הוי׳"

(הארה,

כמו שם)

נמשך ומתגלה "לעולם",

ו״ישמח הוי׳ במעשיו",

שע״י "מעשיר׳ שנתהוו מעצמותו ומהותו ית׳ ניתוסף שמחה בשם הוי׳.

"אין כמוך באלקים אדנ־י ואין כמעשיך" 35 - הגילוי ד״אין כמוך" גם בהדרגות הקשורות עם מציאות "הטבע" ו״כל בריותיך"

(תוכן השמות דאלקים ואדנ-י,

כנ״ל ס״ה/ עד ל״מעשיך".

והכח לזה - "לעושה נפלאות גדולות לבדו",

עד לבחי׳ "אתה",

"אתה הראת לדעת גו׳ אין עוד מלבדו".

ומסיימים "אב הרחמים הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים 1 "",

כי בך לבד בטחנו מלך א־ל רם ונשא אדון עולמים".

וע״פ מנהג חב״ד בשנים האחרונות מוסיפים לאח״ז הפסוק 9 "׳ "והי׳ זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך״ - שכל ענינים אלו נעשים באופן של פריצת גדר,

ועד שנמשך ונפעל גם ב״כל משפחות האדמה",

כמ״ש"" "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו׳ לעבדו שכם אחד".

ט. ובכל הנ״ל יש הדגשה מיוחדת

עמנו תרנ״ח ותרפ״ה,

שהבקשה היא ש״יהי' הוי׳ אלקינו עמנו" בעבודה דקיום התומ״צ בגשמיות,

"כאשר הי׳ עם אבותינו" בעבודה הרוחנית דמרכבה לאלקות כו׳.

בשנה זו - הן מצד המעלה דכללות השנה,

והן מצד מעלת הקביעות דשמח״ת בימי השבוע:

המעלה דכללות השנה - שנת תש״נ,

"תהא שנת נסים""׳,

נם הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,

שעי״ז ניתוסף עוד יותר בהדגשת השייכות דשמח״ת לימות המשיח שבכל שנה.

ויש להוסיף,

שיום שמח״ת בא לאחר שכבר עברו ג׳ שבועות בשנת נסים,

אשר,

אפילו שבוע אחד

(כל שבעת ימי השבוע)

כולל כל ימי השנה,

ועאכו״ב ג׳ שבועות,

אופן של "חזקה"

("בתלת זימני הוי חזקה" 2 "),

וכבר נכנסים לשבוע הרביעי,

שרומז על השלימות דרגל הרביעי שבמרכבה,

דוד מלכא משיחא,

ועד שנעשה הכנה קרובה לדרגא החמישית - "חמישית לפרעה",

ד״אתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין" 3 ".

ומעלת הקביעות דשמח״ת בימי השבוע -ביום הראשון:

הטעם שבכל שבוע מתחילין למנות מיום ראשון,

"היום יום ראשון בשבת",

אע״פ ש״כבר עברו רבבות ימים משי״ב עד עתה",

הוא,

מפני ש״כל יום א׳ הוא ממש יום ראשון במו יום א׳ של ששת ימי בראשית שנתחדש הזמן מלמעלה מהזמן,

ליל ויזם שמחת תורה

ו6

כך מתחדש כל יום ראשון שאחר השבת,

שהשבת הוא העלי׳ כאצי׳ שלמעלה מהזמן,

וביום א׳ נמשך..

בחי׳ זמן" 4 ".

והמעלה המיוחדת של יום ראשון דשי״ב - שנקרא "יום אחד",

"לפי שהי׳ הקב״ה יחיד בעולמו" 5 ",

אלא,

שנקרא "אחד" ולא "יחיד",

כדי להדגיש שישנה מציאות העולם,

ז׳ רקיעים וארץ

(ח׳) וד׳,

שבמלים להא׳,

אלופו של עולמי",

ובמודגש גם בשירו של יומי״ - "לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה""",

היינו,

שניכר בגלוי בכל העולם כולו ש״לה׳ הארץ ומלואה גו״׳,

ועד לסיום המזמור - "שאו שערים ראשיכם גו׳ ויבוא מלך הכבוד גו׳ סלה" 6 ",

שקשור עם הגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ״ק

(שערי ביהמ״ק""),

שאז יהי׳ שלימות הגילוי דמלכותו של הקב״ה

("מלך הכבוד"),

ובאופן נצחי

("סלה").

וענין זה שייר גם לשמח״ת בכל שנה ושנה,

כיון שבו מתגלה ובא בקליטה בפנימיות ענינו של ר״ה,

"זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון",

ובמודגש גם באמירת המזמור "לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה גו"׳

(שירו של יום ראשון)

בסיום תפלת ערבית דבל ליל ר״ה,

ולכן קוריו

בשמח״ת "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"

(כנ״ל ס״ז)

; ובזה ני־ תוסף עוד יותר בשנה זו

(והדומות לה)

מצד הקביעות דשמח״ת

(וכן יום ב׳ דר״ה)

ביום הראשון בשבוע.

ויש להוסיף ולקשר ב׳ הענינים -מעלת כללות השנה,

ומעלת הקביעות בימי השבוע:

ההתחלה דשנת נסים

(יום א׳ דר״ה)

היא ביום הש״ק,

שהוא באופן של "נס",

הרמה על מציאות העולם; ונמשך ביום הראשון בשבוע

(יום ב׳ דר״ה),

מציאות העולם.

ובמודגש גם בעבודת האדם - שביום א׳ דר״ה שחל בשבת העבודה היא ברוחניות

(אמירת הפסוקים כו׳),

וביום שני דר״ה בחל ביום ראשון בשבוע העבודה היא ע״י תקיעת שופר במעשה בפועל ממש,

שעי״ז נעשה "לה׳ הארץ ומלואה גו"׳ בפועל ממש.

וכן הוא גם בהקביעות דשמע״צ ו־ שמח״ת ביום השבת וביום הראשון - שב־ שמע״צ שחל ביום השבת עיקר העבודה היא הקליטה בפנימיות דהענינים הרוחניים,

ובשמח״ת שחל ביום הראשון עיקר העבודה היא לגלות המציאות האמיתית דכל הבריאה,

ש״לה׳ הארץ ומלואה גו"׳,

"אין עוד מלבדו",

וכפי שמתבטא גם במלאכת אוכל נפש שנעשית בשמח״ת

(ולא בשמע״צ שחל בשבת)

- שרומז גם שכל עניני העולם דבנ״י נעשים בבחינת "אוכל נפש" דישראל,

עי״ז שמשתמשים בהם לצורך העבודה ד״אני נבראתי לשמש את קוני"׳",

ועד שבאים להגילוי בתכלית השלימות בימות המשיח.

י. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע לעבודה במעשה בפועל:

בעמדנו ביום שמח״ת,

סיום וחותם כל

ספר השיחות - ה׳תש״ג

מועדי חודש תשרי,

על מנת להמשיכם בעבודה ד״ויעקב הלך לדרכו" על ובכל השנה כולה - צ״ל הדגשה יתירה ע״ד ענינה המיוחד של שנה זו,

"שנת נסים",

נס הגאולה האמיתית והשלימה,

שלכן,

היציאה לעבודה בעניני העולם חדורה בהידי־ עה וההכרה שהעולם מצד עצמו הוא במעמד ומצב ש״לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"

(כמודגש בהקביעות דשמח״ת ביום ראשון בשבוע),

כפי שמתגלה

(ע״י מעשינו ועבודתינו)

בנם הגאולה ע״י משיח צדקנו.

ובאותיות פשוטות - שעבודתו של יהודי חדורה בידיעה שמשיח צדקנו בא תיכף ומיד,

"היום" ממש,

וביחד עם זה,

אין זה בסתירה לעבודה מסודרת כפי שמתחייב מצד גדרי העולם

[כפי ששאלו את כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו: היתכן שדורש עבודה מסודרת ע״פ תכנית שאמורה להתמשך כמה ימים,

שבועות וחדשים בו׳,

בה בשעה שמכריז "עמדו הכן כולכם״ לקבלת פני משיח צדקנו]

-כיון שהעבודה היא לגלות את המציאות האמיתית דהעולם עצמו,

כפי שנאמר לישראל כשנעשו לעם,

במתן־תורה: "אתה הראת לדעת גו׳ אין עוד מלבדו",

שצריכים לגלות בעולם מציאותו האמיחית ש־ "אין עוד מלבדו".

ויה״ר - והוא העיקר - שמשיח צדקנו יבוא "היום",

היום ממש

(בלא מירכאות),

ובפרט עי״ז שמקבלים החלטות טובות להוסיף בכל עניני תומ״צ,

הוספה בלימוד התורה

(כולל ובמיוחד לימוד התורה ב״הלכות משיח"),

נוסף על השיעורים

השוים לכל נפש,

שיעורי חת״ת,

וכן שיעורי הרמב״ם,

והוספה בקיום המצוות בהידור,

כולל ובמיוחד - במצות הצדקה ש״מקרבת את הגאולה"־־׳,

החל מנתינת הצדקה על כל השנה כולה - "קרן השנה" 6 ־׳,

ועד״ז בכל עניני העבודה דכל חד וחד לפום שיעורא דילי׳,

ובאופן שמנצל כל כחו בשלימות,

היינו,

שעבודתו היא באופן ד״תמימין ומובחרין"־׳,

ועד ש״כלי שרת מקדשין מלאים" דוקא 5 ־׳,

בהתאם להאמור שהכוונה היא לגלות את השלימות שבהבריאה מצד עצמה.

והעיקר - שתיכף ומיד ממש נעשים "האותות והמופתים" דגאולה האמיתית והשלימה "לעיני כל ישראל",

וכאו״א אנשים נשים וטף "מראה באצבעו ואומר זה",

ומסיום התורה באים ל״תורה חדשה מאתי תצא" 4 ־׳,

ועי״ז נעשים גם "השמים החדשים והארץ החדשה",

גילוי השלימות ד״אלה תולדות השמים והארץ",

ועד להשלימות דיום השבת,

"ויבולו השמים והארץ וכל צבאם" 7 ־׳,

במשך כל השנה כולה,

שנת נסים,

ושנה שראשיתה בשבת - "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 8 ־׳,

תיכף ומיד ממש.

ספר השיחות - ה׳תש״נ

תוכן משיתת כ״ד תשרי* ה׳תש״נ - אחרי תפלת ערבית -ביאור המשנה "שלשה תריסין הן ובו׳"

א. מנהג ישראל

(ונתקבל במיוחד בחב״ד)

1 ללמוד ביום היארצייט פרקי משניות

(משנה אותיות נשמה 2 )

המתחילים באותיות שם הנפטר

(שלימוד זה הוא שונה אצל כאו״א בהתאם לשמו הפרטי),

וכן פרקי המשניות ששוים לכל נפש — שני הפרקים 2 שלומדים ביום היארצייט

(שסיומם הוא בד׳ משניות המתחילים באותיות "נשמה" 4 ).

בפרק הראשון 5 — כו״כ דינים,

כל דין במשנה בפ״ע,

ונקודתו הכללית — כלים שונים החלוקים לשלשה מינים לזנין טומאה: מין אחד שמקבל טומאת מדרס; מין שני שמקבל טומאת מת ושאר טומאות חוץ ממדרס; ומין שלישי שטהור מכלום,

כמבואר בהמשניות שבכל הפרק,

החל מג׳ חלוקות אלו במשנה הראשונה,

כדלקמן.

ב. תנף: ״שלשה תריסין הן — תריס הכפוף טמא מדרס,

ושמשחקין בו בקונ־ פון טמא מת,

ודיצת הערביין טהורה מכלום".

פירושי: "תריס" הוא מגן,

ושלשה מגינים הם,

שהם שלשה מיני כלים שונים בשימוש שלהם,

ובמילא — בטומאתם:

א) "תריס הכפוף" הוא מגן שמטרתו להגין במלחמה מכל הצדדים,

ולכן כופפים אותו בכדי שיתאים להגין על כל צדדי הגוף משלש רוחות.

ומכיון שמגן זה משמש גם למטרת ישיבה ושכיבה 6

(בדוגמת כסא ומטה),

לכן מקבל גם הטומאה הכי חמורה דטומאת מדרס.

ב) תריס "שמשתקין בו בקונפון" הוא מגן שמשתמשים בו בשעת משחק של קרב בשדה

("קומפון" 6 ע״ד הלשון באנגלית "קאמפאני"),

ובלשון הרע״ב: בשדה של עמק המלר באים שנים כל אחד חרבו בידו ותריס קטן עגול שאינו כפוף בידו ולמדין להגו כל אחד במגנו שלא יכהו חבירו.

וכיון שמגן זה אינו כ&וף

(ואין בו טירחא גדולה לעשותו)

ואין דרך לישב או לישכב עליו,

אבל מהוה כלי שימוש לתשמישים אחרים כגון אכילה ושתי׳ וכיו״ב,

לכן הוא טמא

ספר השיחות - ה׳תש״נ

טומאת מת ושאר טומאות כמו כל כלי תשמיש,

אבל לא טומאת מדרס.

ג) "דיצת הערביין" הוא מגן שהער־ ביין היו עושים אותו לדיצה ולמשחקים שלהם ואינו כלי תשמיש כלל 7 ,

שבמגן זה השתמשו לשחוק של תכסיסי מלחמה

(אבל אא״ם להשתמש בו בעת מלחמה אמיתית),

והוא ע״ד מ״ש 8 "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו״ — "דרד שחוק יתגרו אלה עם אלה בחרבותיהם ונראה מי ידע מדרכי המלחמה יותר"".

ומכיון שמגן זה אינו כלי תשמיש להיותו מגן קטן

(שלכן אין בו טירחא לעשותו,

דלא ב״תרים הכפוף" "ושמשחקין בו בקונפון״)

- לכן "דיצת הערביין טהורה מכלום".

ג. ובפנימיות הענינים — יש לומר

(בקיצור):

ענין הטומאה הוא פגם רוחני 2 ׳ בדביקות האדם לאלקות.

ומובן,

שדבר שנוגע יותר לחיי האדם ויש בו תאוה גדולה

(ער איז אין דעם מער "פארקאכט")

— יכול לגרום אצלו ירידה גדולה יותר,

ע״י פיתויי היצר לנצל הדבר שלא בהתאם לשו״ע ח״ו.

משא״ב בדבר שאינו נוגע כ״כ אל האדם,

איו כ״כ אחיזה להצד שכנגד להכניע ולהכשיל את האדם בזה.

ולכן: "תריס הכפוף" שמביא תועלת והגאה גדולה להאדם,

וה״פארקאכט־ קייט" של האדם בזה הוא בתוקף גדול — נותן מקום לקבל טומאות חמורות; ״ושמשחקין בו בקונפון״ — שהתועלת וההנאה בזה פחותה יותר — "טמא

(רק)

טמא מת״; ״ודיצת הערביין״ — שאין בו תאוה כלל

(והי׳ רק שחוק והנאה "משונה" אצל הערביין,

וכיו״ב רוב עניני "ספורט" שהתועלת בזה היא רק לגרום שחוק להרואה),

והיינו שאין לזה מקום בחיי האדם — "טהורה מכלום".

ד. וביאור הענין בעבודת האדם:

הנשמה ירדה למטה "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא״” — לעוה״ז התחתון,

בכדי "לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים" 4 .

ובכדי שהנשמה תמלא את שליחותה למטה

(והרי אינו מבקש אלא לפי כחן״)

— ניתנו לה כל ה״כלים"

(הדברים והכחות)

הדרושים בעוה״ז,

ולכל לראש — ה״תריסים" "להגין" מענינים בלתי רצויים,

ולעשות מהם

(הכלים)

דירה לו ית׳.

ובעבודה זו — ג׳ אופנים

[כי כל עניני בנ״י מחולקים במספר שלשה,

אוריאן תליתאי שניתנה לעם תליתאי וכו׳"],

היינו ג׳ ברירות שניתנו להאדם ב

(הר־ גשתו והתייחסותו ל)

אופן עבודתו למטה:

אופן הא׳: עבודה בדוגמת "תרים הכפוף",

שהאדם עסוק מאד

(אינגאנצן פארקאכט)

בהעבודה למטה,

ומרגיש שזהו מלחמה אמיתית הנוגעת בחיי נפשו,

ולכן הוא לוחם מתוך מם״נ,

כך שעבודתו היא באופו של "תריס הכפוף" — שכל מציאות האדם מלובשת בכלים אלו שמגינים עליו מכל הצדדים

(בדוגמת תרים הכפוף שכפוף בהתאם להגוף),

ולכן משתמש בו בכל המעמדים ומצבים שלו,

גם בעת שכיבה וישיבה.

כ״ד תשרי

אלא ■שביחד עם הטובה הכי גדולה שבזה,

ה״ז נותן מקום ואפשריות לירידה הכי גדולה מפני שזה נוגע אליו ביותר,

והוא מתלבש לגמרי במלחמה זו וב־ "תרים"

(דעוה״ז התחתון)

המגין עליו,

ומפני זה הישיבה והשכיבה מהוים ירידה אצלו,

כמבואר בתו״א 17 עה״פ“ "השמים כסאי והארץ הדום רגלי",

שע״י הישיבה

(בכסא)

נעשה השפלת וירידת הראש",

המורה על ירידת האדם לעני־ נים תחתונים

(ולכן צריכים "הדום רגלי" שמרים ומגבי׳ את הרגלים מה״תחתו־ נים").

ומטעם זה "טמא מדרס",

שהוא טומאה הבאה כתוצאה מישיבה ושכיבה בלתי רצוי׳.

ה. אופן הב־: עבודה בדוגמת תריס "שמשחקין בו בקונפון",

שהאדם מרגיש שאין זה מלחמה אמיתית בשבילו,

ולכן אינו מתלבש כ״כ בהמלחמה ובה־ "כלים",

ושייכותו ואופן התייחסותו ל

(ה־ כלים ד)

עוה״ז התחתון היא מתיר ידיעה והרגשה ש

(בעצם)

הוא למעלה מזה,

להיות שיש לו נשמה שהיא חלק אלוקה ממעל ממש 20 ,

ועבודתו לעשות מצות בעוה״ז אינו אלא למלאות רצון הקב״ה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים — התענוג דלמעלה.

וכמבואר בכ״מ׳ 2 שכללות הנסיונות

והמלחמה למטה באיו מפני ש״נורא עלילה על כני אדם" 22 ,

מפני התענוג גדול של הקב״ה הבא ע״י עבודת האדם למטה,

היינו שמלחמת ונצחון של ישראל נגד הסט״א דעוה״ז התחתון אינה קשורה לעצם מציאותו,

שהרי ישראל הוא למעלה מכל זה,

וירידתו ועבודתו למטה היא רק למלאות תענוג ה׳ — בבחי׳ "משחקין בו בקונפון".

וכשהעבודה היא מתיך ידיעה והרגשה שהיא באופו של "משחקין בו בקוג־ פון",

ולא מלחמה אמיתית

(שהרי מצ״ע ה״ה למעלה מכל זה)

— הרי גם ה״מגן"

(תרים)

אינו מכל הצדדים,

כי אינו מלביש ומתאים

(להיותו שלא בערך)

לעצם מציאותה של נשמת ישראל.

ולכן כשעבודתו למטה הוא באופו "שמשחקין בו בקונפוף

(מפני ש״נורא עלילה גו׳״)

— הרי אף שאינו שייך לטמא מדרס

(הבאה ע״י האדם),

מ״מ יש מקום לטומאת מת

("טמא טמא מת"),

שקשור עם סדר וטבע העולם כפי שקבע הקב״ה לאחרי ומפני חטא עה״ד 22 ,

שבאה ע״י נורא עלילה על בני אדם.

ו. אופן הג׳: עבודה בדוגמת "דיצת הערביין״ — שתרים זה אינו תופס מקום כלל אצל האדם

(וזהו רק לדיצה ולשמחה ולשחוק ואינו כלי תשמיש).

וזה קאי על העבודה מצד פנימיות הנשמה

י,

א. וראה ד־ה ויתן לך וביאורו תקס׳ב.

ביאורי הזהר להעיב ע׳ רסז ואילך.

ד״ה ויתן לך תש״ב.

לקו״ש חי״ח ע׳ 593.

ועוד.

ספד השיחות - ה׳תש״ג

כפי שישראל וקוב״ה כולא חד 4 / שלמעלה מכל ענין של מיתה וטומאה

(למעלה גם מענין נורא עלילה על בנ״א),

עד לחיים נצחיים

(כפי שיהי׳ לע״ל)

5 — מפני הקשר עם מחי׳ חיים

("מחי׳ 26 חיים יתן לך חיים")

ומקור החיים

("כי 2 עמך מקור חיים באורך נראה אור"),

ועוד יותר מזה,

שהרי בחינת "מקור חיים" הוא רק "עמך"

(ולא אתה),

דבר הטפל ובטל לך,

וכמו״ב בנוגע לישראל,

חלק אלוקה ממעל ממש,

שקשורים ומאוחדים עם עצמותו ומהותו ית׳ בגלוי 28 .

ויובן ע״ם המבואר בחסידות* 2 בעגין הקניגיא שעתיד הקב״ה לעשות לצדיקים 30 ,

שהוא ענין הצחוק והתענוג שמקבל הקב״ה ע״י מעשה הצדיקים בעוה״ז

(שזהו כמו הצחוק שהשרים והמלכים עושין שמעמידין ב׳ חיות ונלחמים יחד כו׳,

שעי״ז מקבלים צחוק ותענוג גדול).

היינו שהאדם מרגיש שכל העבודה למטה הוא רק ענין של קניגיא,

כדי למלאות תענוג ה׳.

ומכיון שהוא

(ישראל)

למעלה מכל הענינים למטה — לכן לא תופס מקום אצלו כל הגסיונות למטה

(והיחס לתריס שלו אינו אלא כמו לתריס שהוא רק לגרום שחוק להרואה)

כי אינו בערך לזה כלל.

היינו שיש בזה רק גילוי התענוג

(נתאווה הקב״ה)

שלמעלה,

והוא עוסק בזה רק מפני שזה מביא עריבות דה׳

(התענוג דנתאווה),

וע״ש זה נקרא המביא "ערכין",

וזהו שמחתו ודיצה שלו

(ולא שמעוגין בה־ תוצאות,

כ״א שתתמלא תאות ה׳)

שמביא דיצה דה׳.

ומטעם זה — ה״ז באופן שהטהורה מכלום"

(בלי שום מלחמה שנותנת מקום לעניו בלתי רצוי — כאופן הב׳ הנ״ל),

וכפי שיהי׳ בגלוי לע״ל.

ז. ע״פ הנ״ל יובן גם הקשר לענין יארצייט

(שבו לומדים משנה הג״ל)

— יום השנה להסתלקותו של האדם,

שהוא ענין המיתה

(וטומאה)

שפוגע בהאדם — שהרי גם בזה אפ״ל ע״ד ג׳ אופנים הנ״ל: מיתה הבאה מפני חטא האדם

(אין מיתה בלא חטא״)

— ע״ד אופן הא׳ הנ״ל

(הרגשת האדם שהמלחמה למטה היא מלחמה)

; כל ענין המיתה בעולם הוא רק מפני "נורא עלילה על בני אדם",

ע״ד ד׳ מתו בעטיו של נחש

(ולא בחטא אחר)

32 — ע״ד אופן הב׳ הנ״ל; כל ענין המיתה הוא רק העלי׳ שבזהי',

כמו שהי׳ בגלוי באלו שלא שלטה בהם מלאך המות 34

כ״ד תשרי

(שלמעלה גם מענין דעטיו של נחש 33 ),

כמו יעקב ומשה שנאמר בהם,

לא מת"* 3 ,

ושלימות גילוי זה לכולם יהי׳ לע״ל,

כשיהיו חיים נצחיים

(כדלקמן ם״ט)

— ע״ד אופו הג׳.

ובעומק יותר: בכל האופנים

(גם באופן א׳ וב׳)

עניו היארצייט הו״ע עליית הנשמה 37 ,

דעם היות שהנשמה ירדה למטה במקום טומאה ומיתה כו׳ — הרי כ״ז הוא רק מצד "נורא עלילה על בני אדם"

(משום תענוג הקב״ה),

אבל יהודי בעצם מהותו הוא,

חלק אלוקה ממעל ממש".

שלכן גם באם ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא גורמת למצב של,

לא זכו״ ח״ו — נעשה בה עלי׳ מצד התאחדותה עם עצמו״ה שהוא מקור ענין החיים — שאיו שייר בו מיתה וטומאה ח״ו.

ובפרטיות יותר יש לומר,

שאופן

(הא׳ ו)

הב׳ ואופן הג׳ הנ״ל הוא ע״ד הב׳ אופני ביטול בעליית הנשמה מעולם לעולם• 3 : א)

העלי׳ ע״י טבילת הנשמה בנהר דינור

(שענינו* 3 לבטל ענין בלתי רצוי מפני המלחמה למטה — דוגמת ענין,

משחקין בו בקונפון",

שיש בו איזה שייכות לענין הטומאה — טמא מת),

ב) העלי׳ ע״י העמוד שבין געה״ת לגעה״ע

(שענינו* 3 רק עלי׳ דהתכללות במדריגה העליונה — דוגמת ענין,

דיצת הערביין

טהורה מכלום").

וב׳ אופני עליות אלו הם לב׳ סוגי נשמות

(אף שבכ״מ מבואר ב׳ עליות אלו בכל נשמה)

: נשמות ש״לא זכו״ ח״ו — זקוקים לטבילה בנה״ד בכדי להכנס לג״ע,

כיון שה״ה נשמת ישראל וצריכים להעלותה.

ובג״ע גופא נעשה העלי׳ מעולם לעולם

(שהוא עלי׳ שלא בערך)

ע״י העמוד.

ועד״ז הנשמות לאחרי טבילתם בנהר דינור עולים בה־ עמוד מעולם לעולם כו׳.

[ויש לומר,

דגם עצם הטבילה בנהר דינור כשלעצמו

(אינו רק הכנה ואמצעי להעלי׳,

אלא גם זה עצמו)

מהוה עלי־ להנשמה,

ע״ד מ״שיי*,

כי שבע יפול צדיק

(ועמר׳* כולם צדיקים)

וקם",

שהאדם צריך ללכת ממדריגה למדריגה וביו מדריגה למדריגה טרם שיגיע למדריגה עליונה ממנה הוא בבחי׳ נפילה ממדרג׳ הראשונה,

ואינה נקראת נפילה אלא לגבי מדרגתו הראשונה,

אבל באמת הרי נפילה זו גופא היא בחינת "קם"

(כמבואר בהקדמת שעהיוה״א).

ועד״ז י״ל בנוגע להטבילה בנה״ד שעי״ז נעשה ביטול

(נפילה)

ההשגה והתענוג דמדריגה התחתונה,

שהוא ע״ד "שבע יפול צדיק וקם" 3 *].

ח. והנה,

ע״פ המדובר לעיל שג׳ אופנים הנ״ל שייכים בעבודת האדם למטה,

מובן,

דמפני התאחדות ישראל ב״מחי׳ חיים",

הרי גם לפני ענין של יארצייט,

בעת חיים חיותם בעוה״ז התחתון — נעשה אצלם

(למטה נשמות בגופים)

אריכות ימים ושנים טובות,

כי עגין הפכי אינו יכול,

לפגוע" בהם

(מצד,

נורא עלילה על בנ״א").

ספר השיחות - ה׳תש״ג

ואז הרי ענין ה״תרים" המגין על יהודי בעוה״ז התחתון הוא באופן שאינו נדחה ח״ו ע״י נסיונות עוה״ז,

וע״ד מ״ש במשנה 43 "תשובה ומעשים טובים כתרים בפני הפורעניות״ — כי יהודי אין לו שייכות כלל וכלל לכל ענין של פורעניות ח״ו.

ער האט עצמות ומהות!

וע״ד שהי׳ אצל משה רבינו: "ומשה 44 בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נם לחה",

שחיי גופו הגשמי היו בתכלית השלימות,

וכמ״ש 45 "ויעל משה אל הר נבו",

ופרש״י: "כמה מעלות היו ופסען משה בפסיעה אחת",

שבזה נראה תוקף ושלימות כוחותיו בגשמיות כשהי׳ בן ק״כ שנה,

דאין מסתבר לומר שהי׳ בזה נס מיוחד שהרי "לא עביד קוב״ה ניסא למגנא" 45 .

ודוגמת זה נעשה אצל כאו״א מבנ״י — תלמידו של משה רבינוי 4 ,

שיש בו מבחינת משה 48 — שנעשה אצלו שלימות ותוקף כל הכוחות בגשמיות,

ומתוך אריכות ימים ושנים טובות,

״שבעים גו׳ שמונים שגה״ 4 — מאי קמ״ל? — אלא גם ק״כ שנה ויתירה מזה.

ט. ושלימות גילוי ענין זה לכל הנשמות

(גם אלו שנסתלקו למעלה וטעמו טעם מיתה)

יהי׳ לעתיד לבוא,

כאשר "בלע המות לנצח ומחה הוי׳

אלקים דמעה מעל כל פנים" 58 ,

כי אז יתגלה משיח צדקנו — בחינת יחידה הכללית 5 ,

ודוגמתו בכאו״א מישראל 52 — יחידה שבנשמה,

תכלית שלימות ההתאחדות דישראל וקוב״ה 53 ,

אשר מצד זה נעשה עלי׳ אצל כאו״א מישראל,

ועניני העולם אא״פ "לנגוע" ולפגוע בו

(מצד נורא עלילה כנ״ל),

ואדרבה — נהפכים הם למסייעים לישראל בעבודתם.

כך,

שמתאחדים בתכלית עם "חיים" ו״מקור חיים" ולמעלה מזה.

ומצד זה מתבטלים כל עניני מיתה וכו׳ הבאים

(לא מצד ישראל מצ״ע — שקשורים עם ה׳,

אלא)

מצד "נורא עלילה על בנ״א".

ויש להוסיף

(ע״ד הרמז),

ד״דמעה" בגימטריא קי״ט,

שחסר צירוף אחד משם אלקים

(שיש 54 בו ק״כ צירופים 55 ),

שזה גורם לענין המיתה כו׳.

אבל דמעה עם הכולל — קב.

וזהו החידוש דלע״ל שאז יתגלה שם הוי׳ שלמעלה מאלקים 56 ,

"ומחה הוי־ דמעה

(כ״א כל צירופי שם אלקים)

מעל כל פנים".

וזהו גם דיוק לשון הכתוב "מעל כל פנים",

פנים דייקא,

שאז יתגלה הפנימיות דישראל — ישראל וקוב״ה כולא חד.

נ״ד תשרי

[ועפ״ז י״ל רמז מה שמשה חי ק׳כ שנה,

שלימות החיים,

כי הי׳ אצלו בגלוי כל צירופי שם אלקים

(ונקרא איש ובעה״ב דאלקים 57 )

ושם הוי׳ כמ״שי־ "ונחנו מה"].

י. ענין הנ״ל מודגש במיוחד לפי מנהג החסידים",

שעניו של יארצייט אינו קשור עם מנהגים וענינים בלתי רצויים,

ואדרבה — ביום זה עושים ענין הנקרא "תיקון" כו׳.

ובמודגש במיוחד גם — כשיהודים מתאספים יחד מתוך שמחה וטוב לבב דוקא,

ועושים ביחד "סיום" על ענין שבתורה.

ולהעיר,

שענין ה״סיום" מורה על אמיתית ענין ההסתלקות והיארצייט — סיום דרגא אחת בקדושה לעלות לדרגא נעלית יותר

(כנ״ל ס״ז).

ועד כדי כך,

שאפילו שבעה באדר

(הסתלקות משה רבינו"׳)

נהפך אצל חסידים

(ובפרט דחב״ד)

מיום תענית 61 ליום התוועדות חסידים,

בו מדברים עניני חסידות והפצת המעינות חוצה וכו׳ 62 .

ועוד ועיקר — שכ״ז נעשה הכנה קרובה ל״הקיצו ורננו שוכני עפר" 63

בגאולה האמיתית והשלימה,

"ומחה ה׳ דמעה מעל כל פנים".

ובפרט שעברנו כבר כל יסורי הגלות,

ולאחרי "מעשינו ועבודתינו" 64 בריבוי הכי גדול,

כולל ובמיוחד — הפצת תורת החסידות באופן הכי גדול והכי מרעיש והכי רחב והכי עמוק,

הרי בודאי נתגלה תיכף ומיד תכלית ההתאחדות עם "מקור החיים",

"והיו עיניך רואות את מוריך" 65 ,

ויתירה מזה — עצמו״ה,

כנ״ל.

ובזה מובן בפשטות ההכרזה שכל השנה כולה היא ״שנת ניסים״ 66 — מכיון שקשורים ומיוחדים בעצמות ומהות,

וואס ביי דעם אויבערשטן איז דאם א דבר הכי פשוט — ס׳קען גאר ניט זיין אנדערש!

ובפרט בעמדנו לאחרי שמח״ת שאז מתחילים את התורה מחדש,

ודוגמתו בעולם — "בראשית 67 ברא אלקים את השמים ואת הארץ" מחדש,

"השמים החדשים והארץ החדשה" 68 .

ולהוסיף שבקביעות שנה זו חל שמח״ת ביום ראשון,

ששירו של יום 68 — "לה׳ הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" 70 .

ועומדים כבר לאחרי אסרו חג ביום השני ללימוד ה״תורה חדשה" 71 ,

ונכנסו ליום

ספד השיחות - ה׳תש״נ

השלישי שהוכפל בו כי טוב 72 ,

אחרי תפלת ערבית ואמירת "אך צדיקים יודו לשמד ישבו ישרים את פנין־״”,

אשר,

כ״ז מהוה הכנה קרובה לגאולה האמיתית והשלימה וביהמ״ק השלישי,

ו״תורה חדשה מאתי תצא" 72 ,

עם כל הברכות וההצלחות,

עד אין סוף ועד איו קץ.

[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א ב׳ שטרות של דולר לתת אותם

(או חילופם)

לצדקה].

ספר השיחות - ה׳תש״ג

ו7