א. אין חג הסוכות געפינט מען א הדגשה יתירה אויף דעם ענין השמחה -בכמה ענינים:
נוסף אויף דעם חיוב שמחה וואם איז דא בכל יום טובי - "מועדים לשמחה" 2 ,
ווערט חג הסוכות אנגערופן
(בשמו הפרטי)
"זמן שמחתנו"
(ווי מ׳זאגט עם אין תפלות און קידוש היום).
שמו הפרטי פון חג הפסח איז "זמן חירותנו" און פון חג השבועות "זמן מתן תורתנר׳.
און נאך מער אונטערשטראכען איז עם אין ילקוט 2 ,
אז "שלש שמחות כתיב בחג,
ושמחת 6 בחגך,
והיית 5 אך שמח,
ושמחתם 6 לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים"
("אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת כו׳,
וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת").
נוסף לזה קומט צו בחג הסוכות נאך א שמחה מיוחדת - שמחת בית השואבה: די שאיבת המים בלילה בזמן בית המקדש
(צוליב ניסוך המים למחרתו על גבי המזבח)
איז געווען בשמחהי - "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה״״,
און - ב־
שמחה גדולה ביותר,
ביז אז חז״ל זאגן* "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
און ווי גערעדט מערערע מאל"׳,
אז אויר בזמן הזה פראוועט מען שמחת בית השואבה,
ואדרבה - וויבאלד אז שמחת בית השואבה איצטער איז ניט פארבונדן מיט "חליל"
(וואם "אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב""),
יש לומר,
אז ״קלקלתנו זוהי תקנתנו״ 2 ׳ - די שמחת בית השואבה הויבט זיך אן
(בכמה ענינים)
גלייך מיט א שטורעם שוין פון דער ערשטער נאכט פון סוכות.
ב. דער ביאור אין דעם גודל השמחה פון שמחת בית השואבה קען מען נאך בעסער פארשטיין בהקדים הביאור אין דעם מאחז״ל הנ״ל "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".
ד־ לכאורה איז ניט פארשטאנדיק: במשך השנה זיינען פאראן כו״כ שמחות מן התורה,
אין אנדערע ״מועדים לשמחה״ וכיו״ב -איז ווי קען מען זאגן אז דער וואם האט ניט געזען שמחת בית השואבה "לא ראה שמחה מימיו"?!
ויש לומר דער ביאור איו דעם לויט דעם דיוק הלשון "ראה": פארוואס איז מען מתאר דעם גודל השמחה פון שמחת בית השואבה
(ניט דורך זאגן אז דער גע־ פיל ורגש השמחה איז געווען גאר גרויס,
רש״י שם ד״ה מנה״ט.
שם ע״א ד״ה תקעו.
שם נ,
ב ד״ה בית השואבת.
לילות הראשונים דתג הסוכות ה׳תש״ג
נאר)
דורך א זייטיקע זאך לכאורה - די ראי׳ פון דער שמחה
(מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו/ ובזה גופא - דוקא דעם לשון "ראה",
און ניט "שמע" אדער "השתתף" וכיו״ב?
ס׳איז ידוע דער אויפטו פון ראי׳ לגבי שמיעה 3 ׳ און ידיעה בכלל,
אז בשעת איי־ נער זעט א זאך מיט זיינע אייגענע אויגן,
ווערט דאס ביי אים נתאמת,
בתכלית ה־ התאמתות,
מיט א געוויסקייט און וודאות,
שלא בערך מער ווי בשעת ער הערט וועגן דעם אדער ער ווייסט דערפוף׳
(אפילו מיט א ידיעה אמיתית,
וואט קומט נאר חכמה ובינה ודעת,
"שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק",
און אזא ידיעה וועלכע איז מוליד המדות - אהבה וענפי׳ ויראה וענפי׳ 5 ׳).
וואט דערפאר איז דער דין" אז "איו עד נעשה דייך,
"כיון דחזיוהי בו׳ לא מצו חזו לי׳ זכותא".
דערפון איז אויך פארשטאנדיק בנוגע צו שמחה,
אז שלימות ענין השמחה איז בשעת מ׳זעט די שמחה און דורך דעם ווערט זי נתאמת בא דעם אדם הרואה,
אזוי אז ער ווערט דערמיט נתאחד.
ואדרבה: בא שמחה - אמת׳ע שמחה - איז נאכמער נוגע
(מער ווי ביי אנדערע ענינים)
אז דער אדם שמח זאל דערמיט נתאחד ווערן,
ווי מ׳זעט בטבע האדם,
אז בשעת ער הערט אדער ווייסט
(בשכל)
וועגן א דבר הגורם שמחה - ברענגט עם אים ניט צו אזא שמחה - ווי בשעת ער אליין זעט עם.
ויש להוסיף ביאור בזה ע״פ המבואר
בארוכה אין המשך "שמח תשמח הארוך"",
אז די תכונה פון שמחה איז -פריצת גדר.
דאם הייסט: דער סדר העולם
(און סדר התשלשלות)
איז אויסגע־ שטעלט אין גדרים און דרגות וחילוקים פון מעלה און מטה וכו׳,
און דורך שמחה גייט מען ארויס פון די געוויינלעכע גדרים און הגבלות.
ווי מ׳זעט אז בשעת א מענטש איז בשמחה,
גייט ער ארוים פון זיינע נאטירלעכע הגבלות,
ווייל דעמולט הערט זיך ווייניקער אן די אונטערשיידן און באגרעניצונגען פון זיינע כחות; אזוי ארך פאלן דעמולט אוועק די הגבלות און מחיצות צווישן איין מענטשן און א צוויי־ טן - זיי שטייען דעמולט פאראיינציקט,
דערפאר וואס שמחה איז פורץ ומבטל די חילוקים ביניהם,
ביז אז בעת א שמחה גדולה פרייען זיך גדולי העם
(און אפילו א מלך)
צוזאמען מיט אנשים פשוטים וכיו״ב.
וואם עפ״ז איז מובן,
אז די שלימות אין שמחה - פריצת הגדרים והחילוקים צווישן פארשידענע ענינים - איז דוקא בשעת דאם איז אין אן אופן פון "ראה",
וראם דורך ראי׳ איז מען פורץ דעם גדר וחילוק צווישן דעם אדם הרואה און דעם דבר הנראה,
דער מענטש ווערט פאר־ איינציקט מיט דעם דבר הנראה
(משא״כ דורך שמיעה וידיעה אליין).
ע״פ הנ״ל איז פארשטאנדיק דעם דיוק אין דעם ווארט ״ראה״ - "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו": א שמיעה וידיעה אין א שמחה קען זיין אפילו אויב לא ראה שמחת בית ה־ שואבה; אבער בכדי עם זאל זיין "ראה שמחה מימיו״ - בתכלית ההתאמתות
(שלימות השמחה)
- דארף זיין "ראה שמחת בית השואבה".
ספר השיחות - ה׳תש״ג
ג. מ׳דארף אבער בעסער פארשטיין: מיט וואט טיילט זיך אוים
(ראה)
שמחת בית השואבה,
אז דוקא דורך ראיית שמחה זו ווערט "ראה שמחה מימיו" בכלל?
וי״ל דער ביאור אין דעם:
בהקדם המבואר בכ״ט"׳,
אז דער גודל השמחה פון "זמן שמחתנו"
(מער ווי אין אנדערע ימים טובים)
און שמחת בית ה־ שואבה,
ובשלימות הגילוי וקליטה בשמיני עצרת ושמחת תורהי׳ - איז צוליב דעם וואם דעמולט איז די
(התגלות ה)
שמחה בפועל פון "יום חתונתו" 2 זה מתן תורה"
(פון לוחות האחרונות)
ביום ה־ כפורים■ 2 ,
מ׳פייערט דעמולט די שמחה גדולה אויף דער חתונה פון אידן מיט דעם אויבערשטן ביוהכ״ם 22 - "אחת ב־
שנה״ 23 ,
ביז אז דאם קומט בתכלית השליטות והגילוי והקליטה בשמע״צ ו־ שמח״ת,
ווען "לך לבדך" 24 ,
"ישראל ומל־ כא בלחודוהי״ 25 - וואם דעמולט איז א שמחה שלמעלה מכל מדידה והגבלה 26 ,
ומעין זה - אין "זמן שמחתנו" בכלל ובשמחת בית השואבה 27 .
בט־׳ו באב.
וכמו״ב בחודש תשרי,
שיום חתונתו הוא ביוהכ״פ,
וגילוי השמחה הוא - בט״ו בתשרי.
[אלא שמ״מ,
העלי׳ דס״ו באב היא נעלית יותר מהעלי׳ בט״ו תשרי - ראה םה״מ מלוקט ח״ג ע׳ רמא ואילו].
לילות הראשונים דחג הסוכות ה׳תש״ג
דער גודל השמחה שבזה איז פאר־ שטאנדיק לויט דעם ביאור איז דעם המשך שמח תשמח הנ״ל 17
[וואם דער רבי
(מהורש״ב)
נ״ע האט געזאגט בא דער חתונה פון בנו יחידו",
כ״ק מו״ח אדמו״ת אז דער עיקר ושלימות השמחה איז -שמחת נישואין,
וואס זי איז פארבונדן מיט דער חתונה פון חתן וכלה,
און וועלכע ברענגט קינדער און קינדם קינדער -הולדה חדשה בגשמיות"
(דער גילוי כח הא״ס למטה׳ 18 ,
אין טבע העולם")
- וואט דאס ברענגט די גרעסטע שמחה,
שלא בערך גרעסער
("אמיתית יותר ולמעלה יותר"")
ווי די שמחה
(רוחנית)
וואם קומט דורך א יחוד רוחני,
ווי השפעת רב לתלמיד,
השגה בשכל וכיו״ב.
[וע״ד" ווי ראי׳ איז תופס א דבר גשמי דוקא
(משא״כ שמיעה איז תופס א דבר רוחני - א קול)",
ווייל זייענדיק גאר א הויכער כח
(העכער פאר שמיעה)
קומט עם אראפ למטה מטה - בהגשמה
(ווי דער כלל אז כל הגבוה גבוה יותר א״א לו למצוא מקום לבוא בגילוי כ״א למטה מטה יותר)]
•
ששלימות גילוי השמחה דיוהנ״פ היא בשמח״ת ולא נסוכות,
ני תחלה צ״ל הגילוי באופן מקיף,
ואח״נ באופן פנימי.
עיי״ש.
וראה גם לקחת ברנה צו,א.
ועד״ז איז אויך בנוגע צו דעם ענין הנישואין בשרשו למעלה
(דער שרש אויף נישואין למטה בפשטות)
- "יום חתונתו זה מתן תורה״״ - צווישן דעם אויבערשטן און אידן,
או דאם ברענגט די גרעסטע שמחה,
צוליב דעם יחוד עצמי שביניהם
(וואס ווערט דורך תורה 7 ^),
א יחוד וואם נעמט דורך א איד אויך ווי ער געפינט זיך אלם א נשמה בגוף למטה׳ 20 .
וע״פ הנ״ל,
אז דוקא דורך ראי׳ ווערט שלימות ההתאמתות וההתאחדות,
איז פארשטאנדיק,
אז די שלימות שמחת חתונה איז דוקא דורך דעם וואם עם קומט באופן של ראי־
(משא״כ דורך שמיעה וידיעה ווערט ניט די זעלבע התאחדות -ע״ד דער חילוק צווישן דער שמחה וואס קומט דורך השפעת הרב לתלמיד בערך צו דער שמחה גדולה פון א חתונה,
כנ״ל).
ווי עם וועט זיין בשלימות לעתיד לבוא - ווען עם וועט זיין די נישואין פון אידן מימן אויבערשטן
(משא״כ בזמן הזה איז נאר די אירוסין)
״ - ווייל דעמולט וועט זיין די שלימות הראי׳ אין אלקות,
"גילוי" העצמות ממש",
וכמ״ש "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריד׳"׳,
"ונגלה כבוד הוי׳ וראו גו׳״א און לימוד
ספר השיחזת - ה׳תש״נ
התורה באופן של ראי"■ 4
(משא״ב בזמן הזה איז דאם נאר באופן של שמיעה/ וואט דורך ראי׳ ווערט די תכלית ההתאחדות צווישן דעם רואה און דעם דבר הנראה -שלימות היחוד ונישואין צווישן דעם אוי־ בערשטן און אידן,
בלי שום כנף ולבוש 44 - גילוי עצמותו ית׳ למטה.
וואט דערפאר ווערט דעמולט שלימות השמחה - שפורץ ולמעלה לגמרי מכל גדר כו׳
(העכער פאר דער שמחה בזמן הזה,
כולל - פון שמחת המועדים)" 4 .
און "כבר 45 הי׳ לעולמים מעין זה 44 בשעת מתן תורה כדכתיב 47 אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים אין עוד מלבדו,
הראת ממש בראי׳ חושיית כו"׳,
ויש לומר - דוגמתו "ביום חתונתו זה מתן תורה"
(פון די לוחות האחרונות)
ביוהכ״ם - וואט דער גילוי דערפון איז אין "זמן שמחתנו" 48
(ביז בשלימות - בשמע״צ ושמח״ת)
- דער חיבור ויחוד פון שמחת ה׳
(ישמחי 4 ה׳ במעשיו)
און שמחת ישראל
(ישמח" 5 ישראל בעושיו) 54 ,
וואט ווערט אויפגעטאן איו דער דירה לו יתברך בתחתונים
(אין
עולם העשי׳).
וכידוע אז בשמחת בית ה־ שואבה איז געווען ראי׳ באלקות - "שמשם שואבים רוח הקודש" 52
(מעין הראי׳ באלקות לע״ל).
און דעריבער זאגן חז״ל אז "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״,
ווייל שלימות ענין השמחה -וועלכע דריקט זיך אויס דורך ראי׳
(בשמחה זו),
וואט דורך דעם ווערט מען נתאחד מיט דער שמחה - איז בשמחת בית השואבהי■ 5
(אין "זמן שמחתנו"),
ווען ס׳איז דא דער גילוי השמחה פון "יום חתונתו",
דער יחוד פון דעם אויבערשטן מיט אידן,
ע״ד די שמחה פון שמחת תורה - וואט תורה איז מאחד קוב״ה וישראל.
[ובפרט אז די ימי הסוכות זיינען אויך א הכנה צו דעם גילוי השמחה בשמח״ת,
און א הכנה איז מעין די זאך וואט זי גרייט צו],
וכמרומז אויך אין דעם וואט שמחת בית ה־ שואבה איז געווען צוליב שאיבת המים,
״ושאבתם מיס בששון״ - וואט תורה נמשלה למים 54 ,
ואין מים אלא תורה 55 .
ומכלל לאו אתה שומע הן״ 5 - אז דורך
שמחתו ג״כ בהתרחבות גדולה ויתנשא ויתחזק מאד בשמחתו עד שיוכל לעמוד בפני גדולים כוי,
וכמו הלל הזקן שהי׳ עניו ביותר ובעת שמחת בית השואב ה אמר אם אני כאן כו׳,
אלא שכל זה הוא מצד שמחת המלך שזהו שמחתו ולא מצד התרחבות נפשו כו׳,
וראי׳ לזה שגם בעת עוצם השמחה וההתרחבות נראה בו הביטול בתכלית".
לילות הראשונים דחג הסוכות ה׳תש״ג
״ראה שמחת בית השואבה״ - גיט דאם דעם כח און די מעגלעכקייט אז "ראה שמחה מימיו",
אז אלע אנדערע שמחות
(דקדושה)
בימיו זאלן זיין אין אן אופן פון ״ראה״ - בתכלית ההתאחדות,
שלימות השמחה.
ביז אז דאם ברענגט - שלימות הראי׳ ושלימות השמחה בימיו - דער גילוי הנישואין פון אידן מיטן אויבערשטן לעתיד לבוא.
ד. אין דעם אלעס קומט צו בשמחת בית השואבה בשנה זו:
שנת תש״נ,
ר״ת תהא שנת נסים
(א ר״ת - אפגעצייכנט ע״פ מנהג ישראל ההולך ומתפשט)
57 - וואם דער ענין פון נס,
מלשון ״ארים נסי״ על ההרים - איז בדוגמת ענין השמחה הפורצת גדר,
כידוע אז א נס איז פורץ און העכער פאר דרך הטבע,
ביז אז דער נס הויבט אויף אויך טבע" 5 .
ועאכו״ב ווען עס קומעז צוזאמען ביי־ דע ענינים - שמחת בית השובאה בשנת תש״נ.
ובפרט ווען דאם קומט אויר נאך חגיגת שמחת בית השואבה בשנת השמ״ט ידיך,
און פארדעם שנת תשמח און תשמח
(דער ווארט "תשמח" אליין מיינט בפשטות שמחה,
ניט בלויז אין א ראשי תיבות,
וואס איז ניט בגלוי אין פירוש התיבות עצמן).
אין פשוט׳ע ווערטער: בשמחת בית ה־ שואבה פון דעם יאר
(שנת תש״נ)
- דארף יעדער איד אויפהויבן,
זיך אליין און זיי־ נע בני בית און זיין חלק בעולם,
העכער פון זייער מעמד ומצב ביז איצטער 57 .
ובמיוחד - דורך פראווען "זמן שמחתנו"
און שמחת בית השואבה מיט א שמחה הכי גדולה,
וועלכע איז פורץ גדרים,
די גדרי הטבע וכחות הטבעיים שלו,
און פון די אלע ארום אים.
ביז אז ער הויבט אויך אויר טבע העולם שמחוץ ממנו,
כולל דורך דעם וואס מ׳איז ממשיך דעם פראווען שמחת בית השואבה אויך אין גאם,
אין רשות הרבים,
ובאופן כזה אז אויר די "גאם" ווערט אויפגעהויבן און "טאנצט מיט"
(כמדובר כמ״פ)!
ביז אז דאם ווערט די הכנה צו דעם נם וואם דער אויבערשטער טוט מיט יעדער איד און מיט אלע אידן,
אז ער הויבט זיי אויף - ביז אין דער גאולה האמיתית והשלימה.
ה. נוסף לזה קומט צו,
אז דער ערשט־ ער טאג פון סוכות
(חמשה עשר בתשרי)
בשנה זו איז חל ביום השבת - יום שמחוז־ כס אלו השבתותי 5 - וואם דאם גיט צו נאכמער שמחה אין דעם ערשטן מאג סוכות,
וועלכער איז אויר די פתיחה צו אלע טעג פון סוכות,
ובפרט זייענדיק שבת וואם מיני׳ מתברן־ כולהו יומין״* -אז זיי זאלן אלע האבן נאד מער א תוספת שמחה.
ולהוסיף,
אז אין דער קביעות קומט אויר אויס,
אז דער שיעור חומש פון דעם ערשטן מאג סוכות איז פון שביעי ביז סוף פ׳ ברכה - דער סוף פון גאנץ חמשה חומשי תורה.
וע״פ הכלל אז עושין שמחה לגמרה של תורה - ווי מ׳טוט עס בשמחת תורהי*
(ווען מ׳פארענדיקט חמשה חומשי תורה)
- איז מובן,
אז ביום זה איז דא מעין השמחה פון שמחת תורה
(נוסף אויף דער שייכות כללית פון "זמן שמחתנו" מיט שמח״ת,
כנ״ל ס״ג).
ספר השיחות - ה׳תש״נ
ו. ויש לומר,
אז דער ענין איז אויך מרומז אין התחלת השיעור חומש 2 •׳ -"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו":
ס׳איז ידוע דער פירושי" אז "נבו" איו אותיות "נו״ן בו",
ווייל "משה רבינו ע״ה השיג בחייו מ״ט שערי בינה אבל שער החמשים לא אתייהב למשה",
כמאחז״ל 4 " "נ׳ שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד בו׳",
און בשעת ס׳איז געווען "ויעל משה גו׳ אל הר נבו",
איז געווארן נו״ן בו,
האט משה באקומען דעם שער הנו״ן.
די שייכות דערפון מיט
(ליל ראשון פון)
שמחת בית השואבה: הגם אז מקום השמחה איז אין בינה 5 ״ - דאם איז א שמחה פארבונדן מיט די כחות הגלויים און מיט הבנה והשגה
(ע״ד ענין השמיעה),
במילא האט דאס פארט א מדידה והגבלה.
די שלימות בזה בשעת עם ווערט "שמח תשמח רעים אהובים״ - אז אין חכמה ובינה
(רעים אהובים)
זאל נמשך ווערן די שמחה פון עצמותו ית׳
(שלמעלה מכל גדר הגבלה לגמרי),
וואס די שמחה איז פורץ אלע גדרים"".
וואס דאס ווערט דורך דער שמחה פון א אידן,
ובעיקר - דורך שמחת נישואין,
וועלכע איז א שמחה הכי גדולה כנ״ל 7 ".
ויש לומר,
אז דאס איז ע״ד דער גילוי פון שער הנו״ן פון בינה,
וואס נעמט זיך פון כתר,
ביז - די דרגא העליונה שבכתר
(וועלכער איז העכער פאר דעם שער הנו״ן וואם האט א שייכות מיט די מ״ט שערים)״״,
ביז - עצמותו ית׳.
און וויבאלד אז יעדער איד האט אין זיך מבחי׳ משה רבינו,
און דאם ווירקט אויף אים בעבודתו בפועלי"
(נוסף אויף דעם וואם משה רבינו איז צו אים משפיע אלע ענינים,
באופן פון "טוב עין הוא יבורך,
נתן מלחמו"" 7 )
-איז פארשטאנדיק אז יעדער איד האט דעם כח אז ביי אים זאל זיין דער ״ויעל - אל הר נבו",
נו״ן בוי 7 ,
בפנימיותו.
ז. ע״פ הכלל מעלין בקודש 72 ,
איז פארשטאנדיק אז לאחרי דעם גודל השמחה פון ליל ראשון פון שמחת בית ה־ שואבה - דארף אין דעם צוקומען א הוספה ועלי' אין די לילות שלאחרי זה.
אנהויבנדיק פון ליל שני דשמחת בית השואבה - וואס זייענדיק א ליל שני,
דארף אין דעם צוקומען באופן פון "כפליים לתושי׳״”,
סיי כפליים בכמות און סיי כפליים באיכות,
וואס דאס איז שלא בערך מער.
ויש לומר,
אז דאס
(די הוספה ב־ כפליים)
איז מרומז אויך אין דעם ווארט "שני": נוסף אויף דעם פירוש אז "שני" איז פון לשון "משנה",
אז די זעלבע זאך חזר׳ט זיך איבער - איז דאם אויך פון לשון "שי־
לילות הראשונים דחג הסוכות ה׳תש״ג
נון״,
שפירושו - חריפות
(ביז אז דערפאר ווערט איינער אנגערופן בשם "שיננא")",
ד. ה. אז עם קומט צו א חריפות חדשה אין דעם ענין בתורה.
ועד״ז איז אויד פאר־ שטאנדיק בנוגע צו ליל שני פון שמחת בית השואבה
(ושאבתם מים,
איו מים אלא תורה)
- דארף צוקומען א נייע חריפות אין דער שמחה,
ובאופן פון כפליים.
[ואדרבה - דער עיקר איז דער הוספה פון כפליים אין איכות,
ווייל אין כמות הזמן,
זיינען פאראן כמה הגבלות מצד דעם זמן וואם מ׳דארף פראווען סעודת יום טוב וכיו״ב; משא״ב אין איכות דקדושה - קען מען "אריינשטעלן" אן איכות שלמעלה מהגבלה אין א כמות מסויימת).
ח. און דערנאך בליל שלישי פון שמחת בית השואבה - קומט צו נאכמער שמחה.
ובפרט אז שלישי איז פארבונדן מיט דעם ענין החזקה״,
ובנדו״ד - א חזקה ותוקף וקיום חדש אין עניו השמחה
(נוסף צו דעם חיזוק פון שמחה אין "זמן שמחתנו" בכלל,
ובפרט בליל ראשון ובליל שני,
כנ״ל).
ולהוסיף,
אז די חזקה פון ליל שלישי איז ע״ד ומעין דער חיזוק וקיום פון דעם בית המקדש השלישי,
מקדש אד׳ כוננו ידיך",
וועלכער וועט זיין א בית נצחי דד,
בגאולה שלישית שאין אחרי׳ גלותיי
(ווי־ באלד אז דאם קומט נאך דער ירידה פון גלות),
ניט ווי די ערשטע צוויי בתי מקדשות וועלכע זיינען חרוב געווארן
(און
צוגענומען געווארן בתור ״משכוד׳”)
- די גאולה נצחית,
ווען עם ווערט דער גילוי הנישואין ויחוד נצחי פון אידן מיטן אויבערשטן.
ט. אין דעם אלעם קומט צו נאכמער שמחה מצד די אושפיזין וואם קומען אין סוכה במשך די שבעת ימי הסוכות - סיי די אושפיזין וואם שטייען אין זהר"*: אברהם,
יצחק,
יעקב משה,
אהרן,
יוסף,
דודי*,
און סיי די "חסיד׳ישע" אושפיזין
(ווי כ״ק מו״ח אדמו״ר האט מגלה גע־ ווען 1 ")
: דער בעש״ט,
דער מגיד,
דער אלטער רבי,
דער מיטעלער רבי,
דער צמח צדק,
דער רבי מהר״ש,
דער רבי
(מהורש״ב)
נ״ע
(״דער טאטע״ - ווי כ״ק מו״ח אדמו״ר האט דעמולט געזאגט/ ואנן נוסיף אבתריי׳: כ״ק מו״ח אדמו״ר,
נשיא דורנו.
די אלע
(פערצן)
אושפיזין קומען יעדן טאג,
אבער יעדער טאג האט זיין אושפיז העיקרי,
וועלכער איז עומד בראש,
און "ועמי׳" קומען די אנדערע אושפיזין: ביום ראשון - אברהם און דער בעש״טא ביום שני - יצחק און דער מגיד,
א. א. וו.
און ווי מ׳האט גערעדט איו דעם ב־
ספר השיחות - ה׳תש״נ
ארוכה במשך שמחת בית השואבה בשנים שעברו 4 ".
אברהם און דער בעש״ט - בליל וביום ראשון - זיינען ביידע מדגיש און גיבן כח בפרט אויף דער עבודה פון גמילות חסדים: עיקר עבודה פון אברהם איז גע־ ווען - הכנסת אורחים,
און השפעת חסד צו אלע ארום אים.
און עד״ז דער בעש״ט - כידוע כמה סיפורים וועגן השתדלות הבעש״ט לטובת אידן,
סיי בגשמיות און סיי ברוחניות.
נוסף לזה - גיבן זיי ביידע דעם כח אויף עבודה בכלל ושמחה,
באופן שלמעלה ממדידה והגבלה: "אחד הי׳ אברהם" 5 ",
אברהם איז געווען אן אייו און איינציקער קעגן די
(השקפות פון דער)
גאנצער וועלט,
ובלשון המדרש״״ - "אברם העברי..
כל העולם כולו מעבר והוא מעבר אחד״.
ועד״ז בנוגע צו בעש״ט - איז ידוע דער לשון השגור בפי כל בנוגע צו א הנהגה שלמעלה מדרך הטבע - א "בעש״ט׳־ סקע הנהגה" 7 ",
ווייל דאס איז געווען די הנהגה הרגילה פון דעם בעש״ט.
און דורך רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו - איז דער כח נמשך צו יעדן אידן.
וואס דאם גיט נאכמער כח צו פראווען שמחת בית השואבה,
באופן פון א שמחה וואם איז פורץ כל הגדרים,
ובפרט אין שנת תש״נ,
ר״ת תהא שנת נסים.
יצחק און דער מגיד - בליל ויום שני - זיינען ביידע אויסגעטיילט דערמיט וואם זיי זיינען ביידע געבליבן במקומם,
"מקומך אל תנח""",
און האבן דורך דעם אויפגעטאן און אויפגעהויבן די וועלט ארום: יצחק איז געווען אן "עולה תמימה",
וועלכער איז ניט ארויס פון ארץ ישראלי".
און דער מגיד,
במשך שנות נשיאותו,
איז געבליבן במקומו"",
און זיינע תלמידים זיינען געקומען צו אים הערן תורה ובו׳.
וואס דאס איז אן עבודה באופן של נס,
העכער פאר טבע העולם,
וביחד עם זה -הויבט ער אויף די הנהגה טבעית שבעולם,
בדוגמא לעניו השמחה - וועלכער איז פורץ גדרי הטבע,
און איז ממשיך פון עצמותו ית׳ אין די גדרי טבע העולם.
ונוסף לזה: די חתונה פון יצחק ורבקה איז די ערשטע חתונה וואם שטייט אין תורה,
און דאם איז אן ענין כללי וואם בא־ דייט דער יחוד פון מ״ה וב״ן,
און כללות ענין הנישואין - דער ענין פון שמע״צ ושמח״ת
(וואס קומט גאך די שבעת ימי המשתה שלפנ״ז,
די שמחה בשבעת ימי סוכות)׳".
יעקב און דער אלטער רבי - בליל ויום שלישי - זיינען ביידע פארבונדן במיוחד מיט דעם ענין התורה: יעקב איז כנגד דער עמוד השלישי,
עמוד התורה
(נאך אברהם ויצחק וועלכע זיינען כנגד גמ״ח ועבודה/ וכמ״ש "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל" 2 ",
"ויעקב איש תם
לילות הראשונים דחג הסוכות ה׳תש״נ
ו5
יושב אהלים"".
שמו הראשון פון דעם אלמן רבי׳ן איו "שניאור",
"שני אור",
אור הנגלה ואור החסידות
(אויך תורה שבכתב און תורה שבעל פה)
*י,
ווי ער ווערט אנ־ גערופן בפי כל: "בעל התניא והשולחן ערוך"
[און ער האט עם ממשיך געווען אין "זלמן" אותיות "לזמן"",
אין זמן ומקום העולם].
דערפון איז מובן,
אז צווישן כל ימי הסוכות - איז ביום השלישי בהדגשה יתירה דער עגין פון "יום חתונתו זה מתן תורה״,
ביז די שלימות דערפון - בשמחת תורה,
כנ״ל.
י. ויהי רצון,
אז יעדער איד זאל ממשיך זיין פראווען שמחת בית השואבה,
מיט א שמחה שלמעלה ממדידה והגבלה,
ולאחרי די עליות בזה אין די ערשטע נעכט און טעג פון סוכות - זאל מען אין דעם מוסיף זיין,
מעלין בקודש,
מיום ליום,
באופן פון הולך ומוסיף ושמח,
ביז מ׳וועט קומען צו שלימות השמחה -בשמיני עצרת ושמחת תורה.
און דורך דער שמחה - וועלכע איז פורץ גדר,
ובפרט אז אין שמחה גופא איז מער מוסיף מערער און מערער,
פריצת גדר על פריצת גדר - זאל דאם פורץ זיין דעם גדר העולם
(ל׳ העלסיי)
- דער גדר פון גלות,
ובאופן פון פריצת גדר הזמן והמקום - אזוי,
אז תיכף ומיד ממש,
נאך אינמיטן דער איצטיקער שמחת בית ה־ שואבה,
זאל קומען די גאולה האמיתית והשלימה,
און אלע אידן גייען - ארו עם ענני שמיא” - אין ארץ הקודש,
און מ׳־ פראוועט דארטן דעם המשך פון דער שמחת בית השואבה,
און דערנאך - די שמחה פון שמיני עצרת ושמחת תורה,
וביום אחד
(ווי דאם איז אין ארץ הקודש)
- צוזאמען מיט "תורה חדשה מאתי תצא"",
ומתוך שמחה וטוב לבב,
א שמחה גדולה ולמעלה ממדידה והגבלה,
ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה״ - שמחת הנישואין פון אידן מיט דעם אויבערשטן,
שמחת עולם על ראשם•"׳.
ספר השיחות - ה׳תש״ג