א. על הפסוק׳ "דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" דרשו חז״ל 2 "אלו עשרה ימים שכין ר״ה ליוה״ב",
שבימים אלו הקב״ה "מצוי" ו״קרוב" לכאו״א מישראל,
אפילו "ביחיד",
היינו,
שמעלת היחיד בימים אלו היא כמו מעלת ה״ציבור" בכל השנהי,
ועאכו״כ בנוגע ל״ציבור" שמעלתו בימים אלו גדולה יותר מאשר בכל השנה*■.
ויש לבאר הקשר והשייכות ד״בהמצאו" ו״בהיותו קרוב״ לר״ה ויוה״ב - ובהקדמה:
לכאורה יש לפרש לשון הגמרא "עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב" לסימנא בעלמא.
ואף שמטעם זה הי׳ מספיק לומר אלו עשרה ימים בין אחד בתשרי לעשירי בו
(וכיו״ב),
יש לומר
(בדוחק עכ״פ)
שכיון שצריך להזכיר ימים אלו מזכירם בשמם המיוחד המורה על מעלתם.
אבל מסתבר יותר לומר שאין זה סי-מנא בעלמא,
אלא,
"סימן" שהוא גם טעם
וסיבה להדברי,
היינו,
שהעילוי ד״בהמצ־ או" ו״בהיותו קרוב" הוא בגלל היותם "ימים שבין ר״ה ליוה״ב".
ומזה - שעיקר הענין ד״בהמצאו" ו״ב־ היותו קרוב" שייך לר״ה ויוה״כי,
ובנוגע להימים שבינתיים
("בין ר״ה ליוה״ב"),
הרי,
התחלתם וראשיתם
(ר״ה)
וסיומם וחותמם
(יוה״ב)
מורה מבטא ומדגיש את הנקודה העיקרית שלהם? עד שנעשים מציאות אחת של "עשרה ימים" שהתחלתם בר״ה וסיומם ביוה״כ,
ובגלל המעלה המיוחדת דר״ה ויוה״כ,
שהיא גם הנקודה העיקרית בהימים שביניהם
(כדלקמן),
הקב״ה הוא "מצוי" ו״קרוב" לכאו״א מישראל.
ב. וביאור העניו:
ענינו העיקרי של ר״ה - שישראל מכתירים את הקב״ה למלך,
כמארז״ל" "אמר הקב״ה..
אמרו לפני בר״ה מלכיות..
כדי שתמליכוני עליכם..
ובמה בשופר",
וכנוסח הברכה בתפלות וקידוש היום: "מלך על כל הארץ".
ש״פ האזינו,
שבת שובה,
ת׳ תשרי
7ו
ועד״ז בנוגע ליוה״ב,
ש״שנקרא ג״כ ראש השנה בכתובי,
והוא בחי׳ נשמה ופנימיות״״׳ - שבו נשלמת הכתרת הקב״ה למלך,
ועד שגם הכפרה דיוה״ב
("זמן תשובה לכל..
קץ מחילה וסליחה לישראל"")
קשורה עם הכתרת הקב״ה למלך,
כי,
ע״י התעוררות הרצון והתענוג שבענין המלוכה,
מתמלאים הפגמים שנעשו ע״י החסרון בקבלת עול מלכותו ית׳ 3 .
ועד לעיקר ושלימות התגלות מלכותו של הקב״ה - בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
שאז יקויים היעוד "ה׳ ימלוך לעולם ועד״ 4 י,
"לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"",
שלכן,
מודגשת בקשת הגאולה בנוסח התפלות דר״ה ויוהכ״פ,
בהפטרה דר״ה
[הן בהפטרה דיום א׳ שסיומה וחותמה "וירם קרן משיחו" 5 ׳,
והן בהפטרה דיום ב׳ שבה נתבארו כו״כ מיעו־ די הגאולה"! ועד לההכרזה בסיום וחותם דיום הקדוש
(ודכל העשרה ימים שבין ר״ה ליוהכ״פ)
- "לשנה הבאה בירושלים",
היינו,
שהגאולה היא תיכף ומיד,
ובמילא נהי׳ לשנה הבאה בירושלים".
ומזה מובן גם בנוגע להימים שבין ר״ה ליוה״כ,
שענינם העיקרי,
הוא,
הכתרת הקב״ה למלך,
כמודגש בנוסח התפלה השוה בכל עשרת הימים מר״ה עד יוהכ״ם
- "המלך הקדוש",
לפי ש״בימים הללו הקב״ה מראה מלכותו כו"׳•׳,
וכן באמירת "אבינו מלכנו""׳,
שההתחלה בזה" 2 "אין לנו מלך אלא אתה".
ובלשון הקבלה והחסידות" - שבעשרת הימים מר״ה עד יוהכ״פ נעשה בנין המלכות בכל העשר ספירות שבה.
ג. ויש לומר,
שע״י התגלות מלכותו יח׳ בעשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב נעשה בהם העילוי ד״בהמצאו" ו״בהיותו קרוב":
בענין המלכות מודגש הקירוב שבין המלך להעם - שהעם מקבלים אותו למלך והוא נעשה מלך עליהם",
ועד כדי כך,
שה״מלך" וה״עם" אינם שני דברים נפרדים שנעשה קשר ושייכות ביניהם,
כי אם,
שמציאותם תלוי׳ זה בזה:
בנוגע לה״מלך״ - "אין מלך בלא עם" 25 ,
היינו,
שמציאות ה״מלך" תלוי׳ במציאות ה״עם" שהוא מלך עליהם.
ובנוגע לה״עם״ - שקיומו של ה״עם" בתור "עם" הראוי לשמו תלוי׳ בהמלך ש
א!; שו״ע אדה״ז או״ח ר״ס תקפב.
8ו
ספר השיחות - ה׳תש״נ
מנהיגם בכל עניניהם,
ובלשון הכתוב" "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם",
ועד כדי כך,
שקיום מציאותו של כאו״א מאנשי העם תלוי׳ בביטולו להמלך,
שלכן,
"מאן דמחוי במחוג קמי מלכא",
ענשו שלילת קיום זה דמחוי,
היפך מציאותוי?
ד. ובפרטיות יותר:
במציאות ה״עם״ - ב׳ קצוות: מחד -ריבוי אנשים,
שמחולקים זה מזה בדיעו־ תיהם,
כשרונותיהם,
עסקיהם וכר,
ולאידך - לא סתם קיבוץ של ריבוי יחידים,
כי אם,
שמצטרפים יחדיו להיות "עם אחד" תחת הנהגת המלך,
היינו,
שהמלך מנהיג את העם,
הן בנוגע לכאר׳א מאנשי המדינה בעניניו הפרטיים,
והן בנוגע להנהגת המדינה כולה,
ע״י הצירוף של אנשי המדינה לעם אחד,
באופן שכל אחד ממלא תפקידו בהתאם לכחות שלו וכשרונותיו,
בתור שר,
בתור עבד,
במילוי תפקיד שבין שני אלה או כיו״ב,
אשר,
בצירוף כולם יחד נעשית הנהגת המדינה כולה בשלימות הראוי׳.
כלומר,
הקירוב שבענין המלוכה הוא לא רק קירוב כללי לכללות העם שמקבלים מלכותו,
אלא גם קירוב פרטי לכאו״א מאנשי המדינה,
ועד להנהגה בנוגע לעניניו הפרטיים,
שעניניו הפרטיים דכאו״א מאנשי המדינה חדורים ונעשים חלק מהכוונה הכללית של המלך בהנהגת המדינה כולה.
בסגנון אחר קצת: הקבלת עול והביטול אל המלך אינה באופן דשלילת המציאות של בני המדינה,
תנועה של ריחוק,
אלא אדרבה,
שהמציאות של בני המדינה נעשית בתוקף גדול יותר,
תוקף של "עם",
ע״י הקירוב של המלך לכל בני המדינה להנהיגם בכל עניניהם,
ועד שנעשים חלק דהמלוכה כולה.
ה. וענין זה מודגש גם בפרשה ש״קו־ רין לעולם קודם ר״ה״“ - "אתם נצבים היום
(דקאי על ר״הי 7 )
כולכם לפני ה׳ אלקיכם ראשיכם גו׳ עד שואב מימיך לעברך בברית גו׳ למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי׳ לך לאלקים גו׳״״* -שבה נתבאר ענינו של ר״ה:
במציאותם של בנ״י כפי שנעשים ל״עם"
(עי״ז שמכתירים את הקב״ה למלך בר״ה)
- מודגשים ב׳ הקצוות הנ״ל: "נצ־ בים גו׳ כולכם לפני ה׳ אלקיכם״ - הביטול,
שעומדים כולם בהשוואה לפני המלך; וביחד עם זה,
"ראשיכם וגו׳ עד שואב מימיך",
"פרט הכתוב עשר מדרגות כו״׳,
הכוללים כל הסוגים דבנ״י” - הדגשת ההתחלקות הקשורה עם מציאותם,
שזה בבחינת "ראש" וזה בבחינת "רגל״״י,
הן בנוגע להתחלקות דכלל ישראל,
והן
ש״פ האזינו,
שבת שובה,
ח׳ תשרי
בנוגע להתחלקות בכל איש פרטי מישראל".
וטעם הדבר - כיון שהכתרת המלך היא מתוך תנועה של קירוב,
"לעברך בברית",
"כמו למשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם..
(ש)
תהי׳ אהבתם אהבה נצחית בל תמוט עולם ועד"",
ולכן,
אין זה באופן של ביטול המציאות,
אלא אדרבה - "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי׳ לך לאלקים",
שנעשה אצלם התוקף ד"עם" של הקב״ה,
היינו,
שהמציאות שלהם,
כל פרטי החילוקים ד״ראשיכם גו׳ עד שואב מימיך",
עם כל פרטי הענינים דכאו״א מישראל,
מצטרפים למטרה ותכלית אחת - "עם" שמקבל מלכותו של הקב״ה.
ו. עפ״ז יש להוסיף ביאור בקשר ושייכות ד״בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב" ל״ע־ שרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב":
כיון שמלכותו של הקב״ה על ישראל נעשית מצד
(ומבטאת את)
הקירוב ד־ הקב״ה לישראל - הרי מובן,
שהזמן ש־ הקב״ה "מצוי" ו״קרוב" לכאו״א מישראל,
הוא,
"עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב",
הזמן שבו מתגלה מלכותו של הקב״ה על ישראל,
שבה מודגש הקירוב דהקב״ה לכאו״א מישראל,
ובלשון הידוע 55 - קירוב המאור אל הניצוץ.
ויומתק יותר הדיוק שהכתוב "דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" הוא "ביחיד" - כיון שהקירוב שבענין המלכות הוא לא רק להכלל דבני המדינה,
אלא
לכל יחיד ויחיד מבני המדינה
(כנ״ל)
; וביחד עם זה,
ישנה גם בימים אלו מעלת הכלל והציבור 54 ,
כאמור,
שמציאותו של היחיד חדורה ונעשית חלק מ״עם" שמקבל מלכותו של הקב״ה.
ויש להוסיף,
שהענין ד״בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב" ב״עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב" עצמם הוא בעילוי אחר עילוי מיום ליום 55 ,
היינו,
שמיום ליום הולך וני־ תוסף במעלת הקירוב,
ובפרט לאחר שישנו בבר ה״רוב" דהעשרה ימים,
החל מיום הששי 54
(ששה בתשרי),
ובפרט לאחר שביעי בתשרי,
"רובא דמינכר" 57 ,
ועאכו״ב בשבת שובה,
שכולל הימים שלפניו
(באופן ד״ויכולו"* 5 )
והימים שלאחריו
(שמתברכין ממנוי 5 )
- כל עשרת הימים,
ועד שבאים ליוה״כ,
שבו נעשה הקירוב שבין הקב״ה וישראל בתכלית השלי־ מות - כידוע 15 " שיוה״כ הוא יום שנתחייב בחמש תפלות,
כיון שמתגלים בו כל החמשה שמות דהנשמה,
נפש רוח נשמה חי׳ יחידה• 4 ,
"יחידה 45 לייחדך" 45 ,
ועד לגילוי עצם הנשמה
(שלמעלה גם מבחי׳ היחידה)
ספר השיחות - ה׳תש״נ
שקשורה עם מהותו ועצמותו ית׳
(שלמעלה מכל שם ותואר),
"ישראל" וקב״ה כולא חד" 45 .
ז. ויש לומר,
שבהענין ד״בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב" שב״עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב" נכלל ונרמז גם הקירוב דהקב״ה וישראל כפי שיתגלה בתכלית השלימות לעתיד לבואי׳ 4
(כשתתגלה מלכותו של הקב״ה בתכלית השלימות)
- ש״לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" 47 ,
"עין בעין יראו" 1 ׳ 4 ,
וביחד עם זה,
"לא יבטלו במציאות ממש באור ה׳ הנגלה לעתיד בלי שום לבוש״י 4 ,
שיהיו נשמות בגופים דוקא,
ובתוקף המציאות ד״ישראל וקב״ה כולא חד״״ 25 .
וגם בענין זה יש עילוי מיוחד בשבת שובה׳ 5 - כי,
יום השבת בכללותו הוא מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 52
(וביום השבת בפרט
לאחר חצות,
זמן המנחה,
"רעוא דרע־ וין״ 55 ),
ועאכו״ב בשבת שובה - ע״פ הידוע 54 ■ ששבת שובה כולל כל שבתות השנה 55 .
ועילוי מיוחד בשנה זו -
(א) מצד הקביעות דשבת שובה בשמיני בתשרי 55 ,
כידוע 57 ■ ש״שמיני"
(מלשון שומן,
העצם והפנימיות,
"עסענץ"" 5 )
קשור עם הבחי 34 שלמעלה מסדר השתלשלות
(שנכלל במספר שבע,
שבעת ימי הבנין),
ומורה על הגאולה 5 ,
כמרומז גם במארז״ל" 1 שכינור
שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"
(תמיד בסופה).
ולהעיר גם מנוסח ברכת המזון בש״ק - "הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים",
ולאח״ז מסיימים.
מגדול
(לא,.
מגדיל",
אלא "מגדול")
ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם".
ש״פ האזינו,
שבת שובה,
ח׳ תשרי
ו2
דימות המשיח של שמעה נימין:
(ב) מצד העילוי דכללות שנת תש״נ - כהר״ת שנתפרסם בכל תפוצות ישראל: "תהא שנת נסים״׳*,
החל מהנס הכי עיקרי - נס הגאולה האמיתית והשלימה,
עלי׳ נאמר 4 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
"נפלאות" גם בערך להנסים דהגאולה הראשונה ביצי״מ 38 .
*
ח. ויש לקשר כללות הענין ד״בהמצ־ או גו׳ בהיותו קרוב״ עם פרשת שבוע זה -ושבכמה שנים קורין בשבת שובה פ׳ האזינו:
"האזינו השמים גו׳ ותשמע הארץ",
לשון האזנה,
מקרוב,
ביחס ל״שמים",
ולשון שמיעה,
מרחוק,
ביתם ל״ארץ״ -מורה על הקירוב לשמים והריחוק מהארץ 44 .
וצריך להבין:
(א) איך שייך שכאשר נמצאים ב״ארץ",
נשמה בגוף בעוה״ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו,
יהיו במעמד
ומצב ד״קרוב לשמים ורחוק מן הארץ"?!
(ב) ויתירה מזה - המעמד ומצב ד״קרוב לשמים ורחוק מן הארץ" הוא
(לכאורה)
היפך הכוונה והתכלית דירידת הנשמה למטה כדי לפעול בארץ דוקא,
כיון שנתאווה 45 הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא?!
וההסברה בזה - ע״פ המבואר בהמשך הפרשה במעלתם של ישראל,
"כי 44 חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו":
כיון שבהיותם בארץ הלזו התחתונה ה״ה "חלק ה׳"
(שהרי נשמתו של כאו״א מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש" 4 )
ו״נחלתו"
(נחלה וירושה,
שיורש הוא במקום המוריש ממש״ 4 )
- ה״ה במעמד ומצב ד״קרוב לשמים ורחוק מן הארץ".
[ובמודגש בעבודה דכל יום ויום -שהתחלת היום,
כשניעור משנתו,
היא באמירת "מודה אני לפניך מלח,
היינו,
שעוד לפני התחלת העבודה,
ואפילו לפני נטילת ידים שאינו יכול ורשאי להזכיר שמות הקדושים
(בגלל היפך הטהרה)
* 4 - אומר "מודה אני לפניך מלך",
"לפניך" דייקא,
הפנינזיות דהקב״ה
(למעלה אפילו מ״ש־ מים"/ כיון שמצד עצם מציאותו חה תמיד "לפניך": וענין זה נמשך וחודר בכחות הפרטיים ובכל מציאותו - ע״י עבודת התפלה,
עד לסיומה וחותמה,
"ישבו ישרים את פניך"" 45 ,
הגילוי ד״פניך" באופן של התיישבות בכלים].
ספר השיחות - ה׳תש״נ
וכיון שמצד עצמם אין להם שייכות ל״ארץ",
כי אם ל״שמים",
הרי,
גם בהתעס־ קותם בעניגי ארץ
("ותשמע הארץ")
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים ניכר אצלם הקירוב לשמים
(שמצד עצם מציאותם) 71 ,
ועי״ז ממשיכים ומחדירים ב״ארץ" הגילוי ד״שמים",
להיות לו ית׳ דירה בתחתונים.
ואם הדברים אמורים ככל השנה כולה,
על אחת כמה וכמה ב״עשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב" עליהם נאמר "דרשו ה׳ בה־ מצאו קראוהו בהיותו קרוב",
שהקב״ה "מצוי" ו״קרוב" לכאו״א מישראל יותר מאשר בכל השנה כולה,
ובמילא,
מודגש בגילוי יותר בכאו״א מישראל שהוא "קרוב לשמים ורחוק מן הארץ".
ט. ובפרטיות יותר:
ב״האזינו השמים גו׳ ותשמע הארץ",
"קרוב לשמים ורחוק מן הארץ",
מודגש גם תוקף המציאות דבנ״י כפי שהם ב־ "ארץ",
היינו,
שאין זו תנועה של ביטול המציאות,
אלא אדרבה,
שנמצאים ב״ארץ" בכל תוקף המציאות,
עד שפועלים בה־ "ארץ" הגילוי ד״שמים".
ועד״ז בפסוק "כי חלק ה׳יעמו יעקב
חבל נחלתו״ - שאין זה ביטול המציאות של העם,
אלא אדרבה,
תוקף המציאות ד״עם״ - שהרי הוא "עמו" של הקב״ה,
שנרגש וניכר גם הפרט דכאו״א מה״עם"
(כנ״ל ס״ד־ה),
כמרומז גם בהענין ד״יעקב חבל נחלתו",
"השלישי באבות המשולש בשלש זכויות,
זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו,
הרי ג׳,
כחבל הזה שהוא עשוי בג׳ גדילים" 72 ,
היינו,
שנרגש וניכר בה״עם" הציור הפרטי דג׳ האבות
(חסד גבורה תפארת),
כולל גם היותם "עם תליתאי׳"■ 7 ,
כהנים לוים וישראלים 74 ,
ועבודתם היא
(ע״י התורה,
"אוריאן תליתאי׳" 7 ,
ובפרטיות יותר)
בג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח",
אלא שכל ג׳ הקויז מתחברים ונעשים ענין אחד,
"חבל" אחד.
ויש לקשר זה גם עם הפרשה שקורין בתפלת מנחה,
פרשת ״וזאת הברכה״ -שבה נאמר" 7 "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל",
היינו,
הדגשת תוקף המציאות דישראל בתור "עם",
ובאופן שמודגשת גם ההתחלקות שמצד הציור הפרטי שלהם,
"שבטי ישראל",
ענינו הפרטי של כל שבט ושבט,
אלא,
שמתאחדים להיות לאחדים כאחד,
"בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל",
ועד שנקראים בשם ״ישורון״,
״בחי׳ גבוה מאד..
מלשון שיר שהוא מבחי׳ עגולים" 77
(אחדות שלמעלה מהתחלקות דראש וסוף),
שעי״ז "ויהי בישורון מלך".
*
י. ע״פ האמור לעיל יש להוסיף ביאור
ש״פ האזינו,
שבת שזבה,
ח׳ תשרי
והסבר במגהג ישראל 78 שבערב יוה״ב מבקשים "לעקאח"
(עוגת דבש וכיו״ב)
ומקבלים אותו,
וכפי שנהג כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו לחלק "לעקאח" ולברך ב״שנה טובה ומתוקה":
מטעמי המנהג דבקשת לעקאח בערב יוה״ב - "סימן" ו״סגולה" שבמשך השנה לא יצטרכו למתנת בשר ודם,
שכן,
גם אם יש קס״ד דנתינת־מקום לטענה דצד שכנגד שצ״ל מתנת בר׳ד,
יוצאים י״ח בבקשת לעקאח בערב יוה״ב,
ועי״ז לא יצטרכו במשך השנה למתנת בו״ד,
אלא כאו״א יקבל פרנסתו "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה"* 7 ,
עד לאופן של עשירות בגשמיות ממש.
יתירה מזה: כיון שהכוונה בבקשת לעקאח דערב יוה״ב היא לשלול העניו ד־ מתנת בו״ד,
מסתבר לומר,
שגם נתינת הלעקאח בערב יוה״ב היא באופן שאין זה מתנת בשר ודם.
ויש לומר ההסברה בזה - ע״פ המבואר לעיל העילוי דהעשרה ימים שבין ר״ה ליוה״כ,
שהקב״ה הוא "בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב" לכאו״א מישראל,
ואז מודגש יותר המעמד ומצב ד״קרוב לשמים ורחוק מן הארץ":
אע״פ שגם נתינה של בו״ד היא לאמיתו של דבר נתינה של הקב״ה שנותן באמצעות הבו״ד,
שלכן,
גם עני שניזון ממתנת בו״ד אומר בברכת המזון הזה שאכל ש־ הקב״ה הוא ״זן ומפרנס לכל״ - מ״מ,
בפועל נרגשת גם הנתינה דהבו״ד,
הן אצל המקבל,
שיש לו רגש של בושה" 8
(ולכן
מבקש בברכת המזון "ונא אל תצריכנו לא לידי מתנת בשר ודם"),
והן אצל הנותן,
שלכן יש צורך להדגיש חיוב הנתינה "בעין יפה"׳ 8 ,
כולל גם ההכרה ש״יותר ממה שבעה״ב עושה עם העני העני עושה עם בעה״ב" 82 .
משא״ב בנתינת הלעקאח בערב יוה״ב
(ועד״ז כשמקדימים הנתינה החל מהימים הסמוכים שלפנ״ז מפני טירחא דציבורא)
- כיון שנמצאים במעמד ומצב נעלה ע״י הגילוי ד״בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב",
"קרוב לשמים ורחוק מן הארץ",
נרגש בפועל ובגלוי שאין זו נתינה של בו״ד,
אלא נתינה דהקב״ה,
כיון שנתינה זו היא מצד "מנהג ישראל תורה היא" 88 ,
והנותן
(כאו״א מישראל שמקיים מנהג זה)
הוא שלוחו של הקב״ה,
ויתירה מזה - שאינו אפילו מציאות של "שליח",
כי הנתינה היא מידו של הקב״ה ממש,
כביכול,
אלא שנעשית ע״י יד גשמית שהיא בבחינת "ממוצע המחבר",
ולכן,
אין צורך להזהיר ע״ד שלילת רגש של בושה וכיו״ב,
כיון שאין כאן הרגש ד״נותן" ו״מקבל",
הן מצד הנותן,
שהנתינה היא מלכתחילה בעין יפה,
בפנים שוחקות ומאירות,
דוגמת כביכול נתינתו של הקב״ה "מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה",
והן מצד המקבל,
כיון שבקשת הלעקאח אינה מפני שנצרך לכך 84 ,
כי אם,
כדי לקיים "מנהג ישראל תורה היא".
ספר השיחות - ה׳תש״נ
יא. וכדי להדגיש עוד יותר שאין זו נתינה מידו של בו״ד,
כי אם,
נתינה של הקב״ה - הי׳ קיום המנהג דחלוקת לעקאח בשנה זו ביחד עם חלוקת קונטרס מאמר תורה בפנימיות התורה 5 ":
נתינת "לעקאח" - רומזת וקשורה עם "לקח טוב נתתי לכם תורתי גו׳" 6 ",
ובתורה עצמה - פנימיות התורה,
שנמשלה לדבש,
כדרשת חז״ל 7 " על הפסוק"" "דבש וחלב תחת לשונך",
שענין זה נרמז מ״לעקאח" מעוגת)
דבש.
ויש להוסיף,
שעי״ז שמקשרים נתינת ה״לעקאח" כפשוטה עם ה״לקח" דתורה,
ניתוסף בגילוי יותר הקשר והחיבור דיש־ ראל עם הקב״ה
(שלכן אין זו נתינה מידו של בו״ד,
אלא של הקב״ה)
- כיון ש״יש־ ראל אורייתא וקב״ה כולא חד"
(כמרומז גם ב״חוט המשולש" שבפסוק "כי חלקי" ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו"),
ובפרט ע״י פנימיות התורה,
בחי׳ סתים שבתורה,
המקשרת בחי׳ מתים שבישראל עם בחי׳ סתים דקב״ה״י.
ובפנימיות התורה גופא ה״ז בהדגשה יתירה במאמר חסידות הנ״ל ד״ה ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה - שקשור ומורה על שאיבת רוח הקודש,
כדאיתא
לתקן הענינים דשנה שעברה - הן אצל זה שהי׳ זקוק למתנת בו״ד,
והן אצל זה שנתן מתנת בו״ד -שלא היו חדורים בידיעה והכרה ורגש אמיתי שלאמיתו של דבר ה״ז נתינה של הקב״ה.
בירושלמי׳ 6 "למה נקרא שמה בית שואבה,
שמשם שואבים רוח הקודש,
על שם ושאבתם מים בששון..
יונה בן אמיתי מעולי רגלים הי׳,
ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש",
היינו,
שהקשר והחיבור דהקב״ה עם ישראל הוא בפועל ובגילוי עד כדי השראת רוח הקודש,
וביחד עם זה,
אינו בטל ממציאותו
(מחמת עוצם הגילוי),
אלא הוא ממשיך נשמה בגוף,
יונה בן אמתי.
ונדפס הקונטרס באופן בלתי רגיל בכריכה חגיגית
(בגוון מיוחד),
ומקשרים זה עם חלוקת "לעקאח" כפשוטו.
וחילקו לכאו״א מהאנשים נשים וטף -כיון שלכאו״א מישראל ניתנה כל התורה כולה,
"לקח טוב",
כמ״ש 64 "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב",
כולל גם פנימיות התורה,
ובפרט שעל ידה מקיימים הציווי "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם"׳■ 6 ,
כיון שלימוד זה מביא לאמונת ה׳,
אהבתו ויראתו כו׳,
שש המצוות שחיובן תמידי 64 ,
שלכן גם הנשים חייבות בהם,
ועד״ז בנוגע ל״טף"
(עד לקטני קטנים),
שחינוכם חדור גם בהענינים האמורים,
אמונת ה׳,
אהוי״ר
(המבוארים בפנימיות התורה),
ועי״ז ניתוסף עוד יותר בלימוד פנימיות התורה לאחרי שיגדלו.
ועוד והוא ג״כ עיקר - שעי״ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה 65 ,
שאז יקויים היעוד "אשפוך
ש״פ האזינו,
שבת שזבה,
ח' תשרי
את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותי־ כס״״י,
ועד ש״לא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ כי כולם ידעו אותי למקטנס ועד גדולס״”,
"כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים"".
יב. ויה״ר שבעמדנו בעשרה ימים שבין ר״ה ליוה״ב
(ועוד לפני ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים" בסיום וחותם יוה״ב)
יהי׳ כבר הגילוי ד״בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב" בתכלית השליטות,
בגאולה האמיתית והשלימה,
ש" עיניך רואות את מוריך׳,
ורואים בפועל ובגלוי ש״ישראל וקב״ה כולא חד".
ובפשטות - שאין להמתין לחג הסוכות שבו מתגלים ונמשכים למטה כל הענינים דר״ה ויוה״כ
("בהמצאו גו׳ בהיותו קרוב"/ שזהו״ע ד״בכסה
(שבראש השנה נתגלה)
ליום חגינו"",
ואין צורך להמתין להגילוי ד״ישראל וקב״ה כולא חד" כפי שנעשה ביוה״ב,
אלא תיכף ומיד ממש,
בשמיני בתשרי,
זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
ובנין וחנוכת""׳ ביהמ״ק השלישי,
ובדרך ממילא,
נהי׳ בערב יוה״ב ועאכו״ב ביוה״כ עצמו בירושלים ובבית המקדש,
ובחג הסוכות יהי׳ ניסוך היין וניסוך המים בפועל ממש׳"׳,
וכן שמחת בית השואבה
(כולל גם שאיבת רוח הקודש)
בביהמ״ק השלישי,
ובאופן נעלה עוד יותר מאשר בבית ראשון ושני.
ובהתאם לכך - יש לעורר ולזרז תומ״י אודות ההכנות הדרושות לשמחת בית ה־ שואבה*"׳ בכל מקום ומקום
(באם משיח צדקנו יתעכב ח״ו עד לפעם הראשונה שחוגגים שמחת בית השואבה בשנה זו/ ועוד ועיקר - ההכנה לשמחת בית השו־ אבה בביהמ״ק השלישי,
ע״י ההוספה ב־ "מעשינו ועבודתינר",
ובפרט בשמחה
(של מצוה)
שפורצת גדרי"׳,
כולל ובמיוחד עריכת התוועדויות של שמחה ביום הש״ק,
במוצאי ש״ק
(סעודתא דדוד מלכא משי-חא*"׳/ וגם בערב יוה״ב,
ועד לעבודה דיוה״ב מתוך שמחה,
תשובה עילאה שהיא בשמחה רבה 5 "׳,
כיון שענינו של יוה״כ הוא אחת בשנה בזה ד״ישראל וקב״ה כולא חד",
"התוועדות"
(כביכול)
דהקב״ה עם כאו״א מישראל,
ועם כלל ישראל*"׳.
וכל ענינים אלו - בפועל ובגלוי,
ובלשון הכתוב שקורין תיכף ומיד בתפלת מנחה: "וזאת הברכה אשר ברך משה",
החל מהברכה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה ע״י "גואל ראשון הוא גואל אחרון" 7 "׳,
באופן ש״מראה באצבעו ואומר
ספר השיחות - ה׳תש״ג
זה" 8 "׳,
באצבע הגשמית 71 "׳,
אלא שענינה האלקוח,
"הנה אלקינו זה""",
וב״פ זהי",
ושלימות תפקידה עתה להראות על "הנה אלקינו זה גו׳ זה ה׳ קוינו לו",
ועד
108) ראה תענית בסופה.
שמו״ר ספכ״ג.
פרש״י בשלח טו,ב.
109) ועד שנעשה באופן ד״מנפשי׳ כרע"
(ראה
לסיום הכתוב "נגילה ונשמחה בישועתו",
תיכף ומיד ממש,
ישועת עצמות אין סוף ב״ה.
•רושלמי ברכות פ״ה ה״ד - הובא בתום׳ שבת שיח,
סע״ב.
ועוד).
110) ישעי׳ כה,
ט. וראה תענית שם.
111) שמו״ר שם.
ספר השיחות - ה׳תש״ג
ברבת ב״ק אדמו״ר שליט״א ערב יום הכפויים,
בביהבנ״ס,
אתרי תפלת מנתה,
ה׳תש״נ
א,
ס׳איז מבואר אין דרושי חסידות 1 אז די עבודה פון עשרת ימי תשובה
(פון ר״ה ביז יום הבפורים)
איז — תשובה עילאה.
דערפון איז מובן,
אז וויבאלד יום הכפורים איז דער סיום וחותם ותוקף השלימות פון די עשרת ימי תשובה,
און אין די עשי״ת גופא איז יוהכ״פ
(דוקא),
זמן תשובה״ — דערי־ בער איז ביוהב״ם די תכלית השלימוח פון תשובה עילאה 3 ,
העכער פאר דרגת תשובה עילאה אין די עשי״ת בכלל
(כולל — בראש השנה 4 ),
כמ״ש 5 "כי ביום הזה יכפר עליכם גו׳
(יכפר סתם,
ולא נאמר מי הוא המכפר 4 ,
ווייל דאס נעמט זיר פון)
לפגי הוי׳ תטהרו"
(למעלה מהוי׳),
א תשובה וואס דער־ לאנגט אין מהותו ועצמותו ית׳ 7 .
נאכמער: ע״פ המבואר בכמה מאמרים יש לומר,
אז די עבודה פון תשובה עילאה הויבט זיר אן בחודש אלול,
ווא־ רום אלול ר״ת אני לדודי ודודי לי• בא
ס ראה לקחת דרושים לשבת שובה סו,
ג. סז,
ד. סה*מ תרפט ד שס.
ס״ע שיג ואילך.
תרם*ד ד שנד ואילך.
וראה לקחש חי*ד ע׳ 145.
ווייזט אויף א קירוב ותשובה מתור אהבה
("להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה,
ואז דודו קרוב לקבל תשובתו מאהבה״ 9 )
— תשובה עילאה.
וע״פ הכלל אז מעליו בקודש״ 79 — איז פארשטאנדיק,
אז נאד שבת מברכים ראש חודש אלול,
ווען מ׳בענטשט ראש
(וכל)
חודש אלול מיט די אלע ששה לשונות בברכת החודש,
קומט צו א הוספה ועלי׳ אין דער עבודה פון תשובה עילאה בכל יום ויום פון חודש אלול,
באופן פון מוסיף והולד ואור
(ווארום אין תשובה זיינען דאד פאראן דרגות אין קץ"),
עאכו״כ אין חודש אלול עצמו — נאד ח״י אלול,
ועאכו״כ בימי הסליחות,
ובזה גופא — קומט צו נאכמער שלימות בשבת סליחות,
שבת מברכים תשרי — וועלכן דער אויבערשטער אליין בענטשט
[כתורת הבעש״ט הידועה,
איבערגעגעבן דורכן מגיד,
וואם ער האט דאס איבערגעגעבן דעם אלטן רבי׳ן,
און פון דעם אלטן רבי׳ן איז דאס אנגעקומען דורך רבותינו נשיאינו — דער מיטעלער רבי,
דער צמח צדק,
דער רבי מהר״ש,
דער רבי
(מהורש״ב)
נ״ע,
ביז כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו — וועלכער האט דאם מפרסם גע־ ווען 2 ׳ צו אלע אידן].
ספד השיחות - ה׳תש״ג
און לאחרי דער תשובה עילאה פון די אלע טעג — קומט צו באד א העכערע דרגא בזה בראש השנה.
ובפרט בשנה זו — וואט ראש השנה חל להיות בשבת,
וואס שבת איז ענינה תשובה עילאה",
און דערצו איז דאם א יאר וואט קומט לאחרי דער הכנה פון שנת תשמ״ט ידיך,
און פאר דעם — שנת תשמח ותשמח,
כמדובר כמה פעמים בארוכה.
וואט דערפון אלעס איז מובן,
אז תשובה תתאה האט מען שויז פון לאנג געטאן,
יוצא געווען,
ובתכלית השליטות,
ובפרט לאחרי די אלע ענינים וועלכע מ׳איז דורכגעגאנגען מעבר לים,
ואין כאן המקום להזכיר עוד הפעם ענינים וואט האבן געקאסט אזויפיל לעבנם בפשטות,
לעבנס פון צדיקים וטהורים,
ה׳ ינקום דמם — איז זיכער אז די עבודה בדורנו בכלל באשטייט איצטער פון תשובה עילאה דוקא.
עאכו״ב נאך דער עבודה פון תשובה עילאה במשך גאנץ חודש אלול,
און דערנאר ראש השנה,
און דערנאך די עשרת ימי תשובה.
ולאחרי כל זה איז פארשטאנדיק,
אז בשעת עט קומט ערב יוהכ״פ און יוהב״פ — האלט מען ביי גאר א הויכע דרגא אין תשובה עילאה עצמה
(העכער פאר אלע דרגות אין די זמנים שלפני זה).
ב. ובפשטות מיינט דאס:
תשובה עילאה בכלל איז — די דביקות און התאחדות פון א אידן מיטן אויבערשטף׳ — ישראל וקוב״ה כולא
חד 15 .
וואט שלימות גילוי ענין זה איז ביוהכ״פ — ״אחת בשנה״ 16 — וואט דער חידוש פון דעם טאג איז,
די עבודה מצד יחידה 17 שבנפש 8 ,
יחידה לייחדך 19 ,
ביז — די התאחדות וואט איז העכער פאר אלע ענינים.
וואט דערפאר איז תשובה עילאה דוקא בשמחה רנה" 2
(וויבאלד ס׳איז פארבונדן מיט דעם יחוד פון אידן מיטן אויבערשטן אליין).
ובפרטיות — איז תשובה עילאה ענינה —
(דער יחוד וואט ווערט דורך)
לימוד התורה 2 — וואט תורה
(אורייתא)
פארבינדט ישראל וקוב״ה” — וואט דאם איז דוקא מתוך שמחה,
כמ״ש 23 "פקודי ה׳ ישרים משמחי לב".
ובתורה גופא — די לוחות האחרונות שניתנו ביוהכ״פי 2 ,
וואט דאס האט אין זיר די מעלה פון תשובה — "סלחתי כדברך בלב שלם" 25
(ווי מ׳זאגט איידער תפלת ערבית פון יוהכ״ם).
ברכת עריוכ״פ,
אחרי מנחה
און וויבאלד אז מ׳האלט איצטער — בדורנו בכלל,
ובפרט בזמן זה — בא א דרגא הכי נעלית אין תשובה עילאה
(גילוי ההתקשרות וההתאחדות פון א אידן טיט דעם אויבערשטן)
— איז פאר־ שטאנדיק אז דער אויבערשטער שטעלט זיכער צו יעדער אידן אלע זיינע צרכים,
בגשמיות וברוחניות — בכדי ער זאל קענען זיין בשמחה רבה וגדולה ובשמחה אמיתית פון אלע זיינע ענינים,
סיי מענינים גשמיים שלו,
טיי מענינים רוחניים שלו,
סיי בנוגע צו זיר אלייו׳ און טיי בנוגע צו זיין עבודה מיט ד עם ארום,
און גיין אין דעם אלעס — מחיל אל חיל,
ביז.
יראה אל אלקים בציון"* 2 ,.
בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו" 22 ,
אנשים נשים וטף,
ביז קטני קטנים,
וכפרט אז יעדערער פון זיי האט גע־ נומען איינטייל אין מקיים זיין בקשת הקב״ה
(וואט דער אויבערשמער בעט זיך כביכול).
אמרו לפני בראש השגה מלכיות זכרונות ושופרות,
מלכיות בדי שתמליכוני עליכם,
זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה,
ובמה בשופר"• 2 ,
ביז אז דאם ווערט די הכנה קרובה צו עיקר כל הברכות —.
תקע בשופר גדול לחירותנו״ 2 — די גאולה האמיתית וה
שלימה,
תיכף ומיד ממש,
וואט דעמולט וועט זיין דער גילוי בשלימות פון ישראל וקוב״ה כולא חד ווי אידן זיינען גשמות בגופים דא למטה,
ובפרט דורך דער הכנה לזה פון ערב יוהכ״ם און יוהכ״ם,
כידוע אז יוהכ״ם איז מעין דער גילוי דלעתיד לבוא 20 ,
במובן אויך פון דעם וואט יוהכ״ם ווערט אנגע־ רופן "שבת שבתון"■ 2 ,
ע״ד יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים 22 .
ג. דער ענין הנ״ל,
אז תשובה עילאה
(בשמחה רבה)
פון יוהכ״ם איז ממשיך אלע צרכים וענינים פון א אידן
(ניט נאר די ענינים רוחניים,
נאר)
אויך די עגינים גשמיים — איז קיין סתירה ניט צו דעם וואס יוהכ״ם איז א יום צום,
פארבונדן דוקא מיט עינוי הגוף,
און אויך תשובה עילאה איז לכאורה העכער פאר עניני הגוף —
ווייל דער אויפטו פון תשובה עילאה איז — דער פארבונד פון אידן מימן אויבערשטן וואט איז העכער פאר אלע ענינים,
העכער פאר די גדרים וחילוקים פון עליון און תחתון,
רוחניות און גשמיות וכו׳,
און דעריבער נעמט דאם דורך אדע טיילן פון מציאות האדם,
ביז אין גשמיות הגוף,
ואדרבה — דער עיקר גילוי דערפון איז דוקא אין עשי׳ גשמית 22 .
עולם).
וראה שמחר פנ־א,
ד. פדריא ספמיו.
ועוד.
וכבר העירו
(ראה מפרשי המדרש שמחר שם.
פי׳ הדד-ל לפדר־א שם,
וש׳־נ.
ועוד)
כוה שהכתוב.
סלחתי כדברן־" נאמר גבי חטא המרגלים
(שלח יד,,
כ) ולא כקשר עם יוהכ״פ.
ואב־מ.
ספר השיחות - ה׳תש״ג
און דער עילוי דריקט זיך אויס דוקא דורך דעם עינוי וצום פון יוהכ״ם — ווי פארשטאנדיק פון דעם ביאור אז ד ער תענית פון יוהכ״ם איז באופן פון "להחיותם ברעב״י: די נשמה באקומט חיות פון דעם "רעב" פון יוהכ״פ וואט איז העכער פאר אכילה ושתי׳
(בדוגמת עוה״ב וואס "אין בו לא אכילה ולא שתי׳״”),
און דורך דעם קומט צו חיות בחיבור הנשמה בגוף.
וואם עפ״ז קומט אוים,
אז דורך דעם רעב ביוהכ״פ פעלט ניט אין חיות הגוף,
ווייל דעמולט איז דא חיות,
נאר די חיות קומט
(ניט פון אכילה ושתי׳,
נאר)
פון דעם רעב גופא.
ואדרבה — די חיות הנשמה והגוף וואט קומט דורך דעם רעב,
קומט דע-מולט פון דעס גוף עצמו.
ע״ד ובדוגמא הנשמה ניזונית מן הגוף לע״ל 99 .
ווי דער ענין איז אויר מובן בפשטות — ע״פ חכמת הרפואה
(כמדובר כמ״פ”)
: געוויינלעד באקומט א מענטש חיות פון עסן,
וואט דער עסן ווערט דערנאד דם וכו׳ וואט באלעבט דעם מענטשן.
אבער בשעת ער פאטט — בא-קומט ער חיות פון דעם דם וחיות וואט
לקחת ראה כז,
א. שה״ש מט,
סע״ב.
ועוד)
שהיא חודרת כל כהות הנפש,
גם כה הקשי׳,
ואדרבה -כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר,
עיקר גילוי יחידה היא דוקא בעשי׳ גשמית.
וראה גם ברכת ערב יוהכ״פ תשמ״ז ס״ב.
איז שויו דא אין דעם גוף פון פריער
(פון דעם וואט ער האט פריער געגעסן און איז שוין געווארן דער דם וחיות פון דעם מדבר,
ועאכו״ב פון א איד וואט עיקר החיות שלו איז פון נפש האלקית),
ער ווערט דעמולט באלעבט פון חיי המוח והלב הגשמיים וואט ווערט נמשך אין אלע אברי הגוף*?
ועפ״ז איז מובן,
אז דער עילוי פון תשובה עילאה פון יוהכ״פ נעמט דורך כל מציאות האדם,
טיי די עניני הנשמה
(רוחנית)
און טיי די עניני הגוף
(גשמיות),
ואדרבה — דאס דריקט זיר אויס בעיקר אין
(מעלת)
עניני הגוף הגשמי,
אז שטייענדיק אלם נשמה בגוף זעט מען בגלוי
(מראה באצבעו ואומר זה,
אפילו בעיני האומות)
ווי די נשמה באקומט איר חיות פון דעם גוף!
ד. ויש לומר אז מעין זה איז אויר אין ערב יום הכפורים,
וועלכער איז א הכנה צו יוהכ״ם:
די גמרא זאגט”
(א דבר פלא),
אראם־ געבראבט להלכה 40 — אז "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".
ד. ה. אז די אכילה ושתי׳ פון ערב יוהכ״ם
(תשיעי)
טוט אויף דעם זעלבן עניו ווי דער תענית פון יוהכ״ם
("שהאכילה נחשבת כעינוי״ 41 )
— מיט דער גאנצער שלימות פון "להחיותם ברעב"
(כנ״ל).
און נאנמעו: דויד "האוכל ושותה בתשיעי" האט מען די מעלה פון "התענה",
״לחיותם ברעב״,
פון צו ויי טעג —
ברכת עריוכ״פ,
אחדי מנחה
ו3
"כאילו התענה תשיעי ועשירי" 42 .
און נוסף לזה האט מעו אייר די מעלה אז דאס קומט דורך "הואכל ושותה" כפשוטה
(בגשמיות ממש),
ניט דורך רעב 103
(העדר האכו״ש)!
ויש לומר,
אז דער כח לזה קומט פון דעם — ווי מרומז אין דעס מאחז״ל — וואט "מעלה עליו הכתוב כאילו התענה בו׳״: בעשירי בתשרי — גיט דער עצם טאג דעם כת אויח "לחיותם ברעב".
משא״כ בתשיעי בתשרי איז דורך "האוכל ושותה" ווערט "מעלה עליו ה־ הכתוב כאילו התענה כו׳" 44 : דער כתוב בתורה — תורת השם — הויבט אויף א אידן
("מעלה עליו")
צו א העכערע מדריגה וואו ער וואלט מצ״ע ניט גע־ קענט דערגרייכן
(ביז אז דורך אורייתא ווערט ישראל וקוב״ה כולא חד),
ביז צו דער מדריגה — "כאילו התענה תשיעי ועשירי",
אז ער האט די מעלה פון "התענה"
(לחיותם ברעב)
פון צוויי טעג,
און האט אויר די מעלה פון תשיעי
(די עבודה פון,
האוכל ושותה").
ה. ע״פ הנ״ל איז נאכמער מובן,
אז בערב יוהכ״ם וביוהכ״ם שטייט בגלוי דער עילוי פון תשובה עילאה,
און די תוצאות דערפון לפועל — אז א איד באקומט אלע ענינים,
גשמיים ורוחניים,
בכדי ער זאל קענען שטיין בשמחה רבה,
ביז — די ברכה הכי עיקרית פון דער גאולה העתידה,
ווען מ׳וועט האבן
שלימות אין אלע ענינים און דא למטה בעוה״ז הגשמי,
כנ״ל.
ובפרט דורך דעם וואט אידן טוען זייער עבודה בפועל בתשיעי בתשרי,
כולל — דויד מקיים זיין דעם "האוכל ושותה בתשיעי",
"כפי שיעור ב׳ ימים ערב יוהכ״פ ויוהכ״פ" 45 — וואס זיכער האט מען דאס שויז אנגעהויבן מקיים זיין,
עכ״פ די סעודה ראשונה,
און זיכער וועט מען דאם משלים זיין און עסן די סעודה שני׳ 44
(די וואט האבן דאס נאד ניט געטאן).
וואט דורך דעם ווערט דער "מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי",
מיט דער מעלה פון "להחיותם ברעב" דיוהכ״ם,
כנ״ל.
ביז אז מ׳איז דורך דעם אלעם זוכה,
אז נאר בתשיעי בתשרי
(ווען ט׳איז דא ע״ד דער גילוי פון יוהכ״פ,
וואט איז ע״ד לע״ל)
— קומט די גאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש,
וואט דעמולט זעט מען בגלוי לעין כל — ווי הנשמה ניזונית מן הגוף,
כנ״ל.
ו. ויש להוסיף,
אז תשיעי איז מרמז בכללות אויף מעשינו ועבודתינו בזמן הזה,
ווי מרומז אין די ענינים פון תשעה
ספר השיחות - ה׳תש״ג
וואס זיינען דא בזמן הזה,
ווי די תשע פרות
[וואם כללות ענין פרה אדומה איז — עבודת התשובה,
די עבודה פון יוהכ״פ]
" וועלכע מ׳האט געבראכט במשך זמן הזה
(עד שחרב הבית בשני׳) 4 ,
און תשע שירות בזמן הזה 49 וכיו״ב: און עשירי איז מרמז אויף דער גאולה העתידה — די פרה העשירית 4 ,
שירה העשירית 4 ,
און אלע ענינים פון עשרה
(העשירי יהי׳ קודש)
וועלכע וועלן זיין לע״ל.
ועד״ז איז בנוגע צו ערב יוהב״ם און יוהכ״ם: ערב יוהכ״ם בתשיעי בתשרי איז א הכנה וראם ברעגגט צו יוהכ״פ בעשירי בתשרי,
אזוי ווי מעשינו ועבודתינו בזמן הזה ברענגט די גאולה העתידה 50
(וואט יוהכ״פ בעשירי איז מעין דער גילוי דלע״ל).
כמרומז אויך אין דעם וואט די ד׳ לשונות וואט שטייען במצות פרה אדומה — "ויקחו 51 אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עלי׳ עול" זיינען כנגד די ד׳ גליות 52 ,
וועלכע מ׳איז מהפך ומעלה צו די ד׳ גאולות; און דערפון קומט מעז צו דער גאולה החמישית — די גאולה העתידה,
וואט נוסף לזה וואט זי איז די גאולה הרביעית
(פון דעם גלות הרביעי),
איז זי אויך די גאולה החמישית — בחי׳ חמי-
שית לפרעה 55
(די דרגא פון יוהכ״פ — יום שנתחייב בחמשה תפלות,
בחי׳ יחידה) 54 .
ועפ״ז איז נאכמער מובן,
אז שטייענ־ דיק בתשיעי בתשרי — האט מען דעם "אפר" פון כל התשע פרות,
מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות 55 ,
אין וועלכע ט׳איז תלוי די גאולה,
אזוי אז נאך בתשיעי בתשרי קומט די גאולה בפועל,
ובפרט תשיעי בתשרי בשנת תש״נ,
ר״ת תהא שנת נסים 56
[א ראשי תיבות וואט ווערט אלץ מער נתפשט בתוך כלל ישראל],
ולאחרי ההכנה פון שנת תשמ״ט ידיך און שנת תשמח ותשמח — גיט דאס נאכמער צו אין די נסים פון שנת תש״נ,
אז נוסף צו די נסים וואט זיינען שוין געווען בהתחלת השנה,
ווערט הולך ומוסיף ואור,
ביז דעם נם הכי עיקרי,
אז נאך ביום התשיעי — אין מקום וזמן הגלות — קומט גלייך די גאולה האמיתית והשלימה,
אזוי אז מ׳איז מסיים דעם טאג דערמיט אז אלע אידן,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו״,
גייען — ארו עם ענני שמיא 57 — טאנצנדיקער־ הייט צוזאמען מיט דעם אויבערשטן כביכול און צוזאמען מיט אורייתא
(ישראל ואורייתא וקוב״ה כולא חד)
— אין ארץ הקודש,
בירושלים עיר הקודש,
ברבת עריוב״פ,
אחרי מנחה
להר הקודש,
לבית המקדש,
ביז אין קדש הקדשים,
און מ׳פראוועט דארט דעם יום העשירי,
יום הכפוריס — אחת בשנה,
יחידה בזמן — וואם דעמולט איז די עבודה אז יחידה שבנפש
(דער כהן גדול)
גייט אריין אין "יחידה" שבמקום
(קדש הקדשים).
ז. אין דעם אלעס קומט נאכמער צו דורך דעם וואס מ׳איז מסיים מיט מחלק זיין א שליחות אויף נתינת הצדקה,
וואם זי איז שקולה כנגד כל המצוות" 5 ,
און גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה”,
און צוזאמען דערמיט — אויר מחלק זיין "לעקאח"
(כמנהג ישראל
(תורה היא"")
כערב יוהכ״פ),
וואם דורך חלוקת לעקאח,
א זיסן לעקאח,
קומט צו נאבמער איו די אלע ברכות והמשבות
(הנ״ל)
צו אידן אויף א שנה טובה ומתוקה — בגשמיות וברוחניות.
ולהוסיף,
אז "לעקאח" איז אויר פאר־ בונדן און מרמז אויף דער עבודה פון תשובה עילאה — די התקשרות והתאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן
(בתוך אהבה ושמחה)
— דער תוכו פון ערב יוהכ״פ ויוהכ״ם במיוחד,
כנ״ל:
דער נאמען "לקח" י״ל איז על שם הכתוב 1 " "לקח טוב נתתי לכם".
אע״פ וואם דאם גייט אויף תורה,
האט דאם אבער אויר דעם פירוש הפשוט — אז דער אויבערשטער גיט
(נתתי)
"לקח
טוב״ צו יעדן אידו — וכמדובר לעיל“ הרמז,
אז נתינת הלקח בערב יוהכ״פ איז בעצם א נתינה של הקב״ה
(וואס גיט דורד דעם אדם הנותן,
בחור שלוחו של הקב״ה,
שלוחו של אדם כמותו).
ויש לומר אז "לקח" אותיות "חלק" איז אויר מרמז אויף "חלק הוי׳ עמו יעקב חבל נחלתו״ 5 ״ — דער חלק הוי׳
(לקח טוב)
וואס דער אויבערשטער גיט יעדער אידן,
באופן פון "נחלתו",
אז יעדער איד
(אנשים נשים וטף)
ווערט א יורש של הקב״ה,
וואם א יורש איז איין זאר מיט דעם מוריש
(ד ער יורש שטייט במקום המוריש)"".
וכידוע דער פתגם פון דעם בעש״ט",
אז יעדער איד איז חביב באם אוי-בערשטן כביכול אזוי ווי א בן יחיד שנולד להורים זקנים לעת זקנותם.
וואס דערפון איז מובן,
אז אפילו בשעת דער איד געהערט צו א משפחה פון כמה בנים ובנות
(אפילו נאד בנים זכרים)
— איז
(אויר ביחס לנשי ובנות ישראל)
— איז ער א ב1 יחיד בא דעם אויבערשטן,
עצמותו ומהותו ית׳!
און עצמותו ית׳ אליין גיט אים
(כביכול)
— ״לקח טוב נתתי לכם• — "חלק הוי׳",
א חלק מן העצם,
וואם דורר דעם איז ער תופס בכל העצם"".
ח. ויהי רצון,
אז דאם
(חלוקה לצדקה וחלוקת לעקאח)
זאל נאכמער צוגעבן אז תיכף ומיד ממש זאל דער אויבערשטער טאן זיין צדקה מיט יעדער
ספר השיחות - ה׳תש״נ
און מיט אלע אידן — "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" 6 ,
און אלע אידן גייען,
אין א זיסן אופן,
צוזאמען מיט דעם אויבערשטן אליין,
ארוים פון גלות אין דער גאולה האמיתית והשלימה,
און עס ווערט בגלוי "וזאת הברכה אשר ברך משה״ — מראה באצבעו ואומר זה
(זאת)
— אט איז משה רבינו,
גואל ראשון הוא גואל אחרון 68 ,
דוד מלכא משיחא.
וכל זה — תיכף ומיד ממש,
נאד בתשיעי בתשרי,
און דערפון גייט מען אריין בעשירי בתשרי לאחרי וואס ס׳איז שוין דא די גאולה,
און ווי מ׳איז מכריז בסיום יוהכ״ם — "לשנה הבאה בירושלים",
וואס מ׳האט שויו אויף דעם די החלטה טובה איצ־ טער אז מ׳וועט עם דעמולט זיכער מכריז זיין,
וכפתגם כ״ק מו״ח אדמו״רי 6 ,
אז די גאולה קומט גלייך,
און מ׳גייט גלייר אין ירושלים — אין א גלייכן און גלאטן אופן,
בדרכי נועם ובדרכי שלום,
ובדרך ממילא איז
(זיכער אז)
"לשנה הבאה בירושלים",
בביהמ״ק השלישי,
"ונעשה שם מן הזבחים ומן הפסחים",
בחג הפסח זמן חירותנו,
בתכלית השלימות — כמצות רצונך 125 ,
ועאכו״ב אז ביוהכ״ם לשנה הבאה איז מען בירושלים,
ועוד והוא העיקר — אז די גאולה קומט איצט בפועל,
תיכף ומיד ממש.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א חתיכת "לעקאח",
ושטר של דולר
(לתת אותו
(או חילופו)
לצדקה)].
ספר השיחות - ה׳תש״ג
גרבת כ״ק אדמו״ר שליט״א להתלמידים שיחיו - ערב יום הכפויים,
לפני כל נדרי,
ה׳תש״ב
וידבר גו׳ דבר גו׳ יברכך גו׳ יאר גו׳ ישא גו׳.
ושמו גו׳ ואני אברכם 1 .
א. ס׳איז איצטער דער סיום וחותם פון ערב יום הכפורים,
און די התחלה פון יום הכפורים — "יום 2 הסליחה וכפרה כמ״ש 3 כי ביום הזה יכפר וגר,
לפני הוי׳ תטהרו/ וואם די התחלה דערפון הויבט זיר אן בערב יוהכ״ם,
כמובן פון דעם וואט מ׳זאגט דעמולט וידוי — בתפלת מנחה און דערנאך "עם חשיכה"
("קודם התחלת זמן הכפרה")
"כדי שיכנס ליום בתשובה כו׳" 4 .
נוסף אויף דעם — איז ערב יוהכ״פ און יוהכ״ם דער סיום פון די עשרת ימי תשובה,
וועלכע הויבן זיר אן בראש השנה און ענדיקן זיך ביוהכ״ם,
כמא־ חז״ל 5 עה״פ 6 "דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב — אלו עשרה ימים שבין ראש השגה ליום הכפורים/
ובפרט בראש השנה שגה זו — ר״ה שחל להיות בשבת,
וואס שבת איז ענינה — תשובה 7 .
און דערצו — האט מען בשנה זו א צווייטן שבת בעשרת ימי תשובה,
ענין "שתי שבתות כהלכתן* 133 ,
ולמחרתו קומט ערב יוהכ״פ,
און דער־ נאד יוהכ״פ.
ב. די מעלה פון דעם זמן — א זמן של תשובה מחילה סליחה וכפרה — איז נאכמער מצד דעם וואס דאס איז נוגע לכל ימי השנה הבאה,
כידוע אז די עשרה ימים פון ראש השנהי עד יוהכ״פ״י זיינען די התחלה וראש פון כל ימי השנה",
וכמבואר בקבלה ובחסידות 2 ,
אז אין די עשרה ימים טוט מען אויף בנין המלכות
(אויף כל השנה הבאה),
אנהויבנדיק פון ראש השנה
(וואם עבודתו איז — "תמליכוני עליכם"),
און סיומם — בערב יוהכ״ם און יוהכ״ם,
ווען מ׳פארענדיקט דעם בנין המלכות,
ונעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן 7 .
ובפרט ע״פ המבואר איו כתבי ה־ אריז״ל 4 ,
אז די שבעת ימים רצופים פון
ספר השיחות - ה׳תש״ג
די עשי״ת
(בין ר״ה ובין יוהכ״ם 15 )
זיי־ נען כנגד די שבעה ימים
(פון יום הראשון ביז יום השביעי)
פון אלע וואכן פון דעם יאר 16 ,
וואס שנה
(מלשון שינוי ומלשון שני 17 )
איז כולל אלע שינויים האפשריים,
[כולל בשנה זו — שנת תש״נ,
ר״ת
(כמנהג ישראל ההולך ומתפשט)
תהא שנת
(נס,
און נאכמער — תהא שנת)
נסים
(לשון רבים),
ביז נסי נסים*■].
ג. ע״פ הנ״ל — אז דער זמן
(סוף ערב יוהכ״פ והתחלת יוהכ״ם)
איז א מקור אויף אלע ענינים במשך שנה הבאה
(כולל אלע שינויים האפשריים)
— איז פארשטאנדיק,
אז בזמן זה ווערן נמשך אל ע ברכות והמשכות,
וועלכע זיינען כולל כל הענינים כולם פון שנה הבאה — וואס זיי אלע זיינען אויסגע־ דריקט און נכלל אין די אותיות פון דעם אל״ף בי״ת
(ווארום אלע ענינים און אלע ברכות הויבן זיך אן מיט אן אות פון אל״ף בי״ת ומתפרטים בהאותיות),
און בשעת מ׳דערמאנט איין ברכה וואם איר ר״ת איז איינער פון די אותיות,
איז דאס
כולל אלע ברכות וואס הויבן זיר אן מיט דעם אות
(א ברכה וועלכע הויבט זיך אן מיט ד עם אות אל״ף — איז כולל אלע ברכות וואס הויבן זיר אן מיט אן אל״ף,
ועד״ז באות בי״ת א.
א. וו.)—
וי״ל על הסדר 1 :
עם זאל זיין א שנת אורה,
שנת ברכה,
שנת גילה,
שנת דיצה,
שנת הוד והדר,
שנת ועד טוב,
שנת זכיות גדולות,
שנת חיים טובים וארוכים,
שנת טובה — בטוב הנראה והנגלה,
שנת יעוד טוב,
שנת כלכלה בהרחבה,
שנת לימוד התורה בהצלחה רבה ומופלגה,
שנת מרומים,
שנת נסים און נסי נסים,
שגת סימן טוב,
שנת סייעתא דשמיא,
שנת עוז,
שנת פדות,
שנת צדקה,
שנת קדושה,
שנת רוממות,
שנת ששון ושמחה,
שנת תהלה,
שנת תורה,
שנת חפלה און שנת תשובה,
כולל — שנת נם הכי גדול — דער קיום פון דער תהלה ותפלה הכי גדולה פון אלע אידן,
אחכה
(ל׳ יחיד)
לו בכל יום שיבוא" 2 ,
אז עם קומט די גאולה האמיתית והשלימה בתחלת שנה זו ממש,
ומה טוב ומה נעים — היום ממש,
וויבאלד אז אחכה לו בכל יום,
ועאכו״כ ביום תשיעי בתשרי,
וואם גייט גלייר אריין אין עשירי בתשרי — העשירי יהי׳ קודש 21 ,
מיט אלע ענינים פון עשירי — וואס שלימותם וועט זיין בגאולה העתידה 22 ,
וועלכע קומט תיכף ומיד ממש.
ברכת עריוכ״ס,
לחת׳ שיחיו
ד. האמור לעיל קומט אלם הוספה צו דעם וואס מ׳האט פריער גערעדט צו כללות בני ישראל,
וואם זיכער זיינען תלמידי הישיבה בכלל זה,
ואדרבה — תלמידי הישיבה זיינען "ראשיכם שבטיכם""
(פון בני ישראל),
ווייל זיי זיינען זיך מתעסק אין דעם ״ראש״ פון כל ישראל — דער ענין פון לימוד התורה,
וואס עיקרו איז — לימוד בהבנה והשגה מיטן מוח שבראש,
להבין ולהשכיל,
בחכמה בינה ודעת.
וואם דערפון איז מובן,
אז די אלע ברכות הנ״ל — וועלכע הויבן זיך אן מיט די אלע אותיות פון אל״ף בי״ת — זיינען לכל לראש צו תורתם אומנתם — תלמידי הישיבה,
ביז די ברכה הכי עיקרית,
און נס הכי גדול — די גאולה האמיתית והשלימה,
וואם דעמולט וועט זיין תורה חדשה מאתי תצא 24 ,
די שלימות הכי נעלית איו לימוד התורה,
דער לימוד הכי נעלה בחב״ד שבשכל,
מיוסד און פארבונדן און דורכגענומען מיט יראה עילאה און תשובה עילאה,
וואס תשובה עילאה איז
(עיקר)
ענינה — עסק התורה
(כמבואר אין תניא 25 ),
וואם דאס איז אויך בשמחה רבה 26 .
ה. די מעלה מיוחדת פון תלמידי הישיבה — אז זיי זיינען בבתי׳ ראשיכם שבטיכם
(צווישן אידן גופא)
וויבאלד אז ענינם איז לימוד התורה — איז בהדגשה יתירה בעשרת ימי תשובה בכלל
(וועל־ כע זיינען דער ראש פון כל השנה כנ״ל ס״ב),
און איו ערב יוהכ״ם ויוהכ״ם
בפרט — ווארום עשרת ימי תשובה און בפרט ערב יוהכ״פ און יוהכ״ם איז פאר־ בונדן מיט דער עבודה פון תשובה עילאה
(ווי גערעדט פריער בארוכה),
וואס ענינה איז לימוד התורה
(כנ״ל סוס״ד),
און דעמולט איז געווען מתן תורה פון נתינת לוחות האחרונות 2 — דער תפקיד מיוחד פון תלמידי הישיבה.
ובפרטיות יותר:
יום הכפורים איז "אחת בשנה"" 2 ,
דע־ מולט איז די עבודה מצד יחידה 2 שב־ נפש״ 3 — די התאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן,
"יחידה לייחדף׳ 151 ,
און אין אלע דריי ענינים פון עולם שנה נפש: יחידה בזמן
(אחת בשנה),
יחידה במקום — די עבודה אין קדש הקדשים,
און יחידה בנפש — בחי׳ כהן גדול 32
[וכדוגמת זה — בא יעדער איד,
כפס״ד הרמב״ם 33 "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו כו׳ הרי זה נתקדש קדש קדשים",
דער תואר וואם שטייט אויפן כהן גדול 34 ].
ביז ״ישראל וקוב״ה כולא חד״ 33 — די התאחדות פון אידן מיטן אויבערשטן ווי דאס איז העכער פאר די מדידות והגבלות פון זמן ומקום ונפש,
העכער
ספר השיחות - ה׳תש״ג
פאר אלע תוארים וגדרים,
ביז העכער פאר דעם גדר פון תחתון ועליון
(ווי גע־ רעדט לאחרונה בארוכה 36 ).
ביז אז אפילו ווי אידן זיינען דא למטה נשמות בגופים ווערן זיי אנגערופן "אדם"
(אתם קרויים אדם 37 )
על שם אדמה לעליון 38 ,
וואם דאם איז כולל דעם פירוש — "אדמה"
(א דמיון)
למעליותא,
אז זייענדיק העכער פאר אלע מדידות והגבלות און תוארים,
אפילו פון די העכסטע תוארים כו׳ פון קדושה,
כולל — דעם תואר וגדר פון עליון ותחתון — דערפאר איז א איד
(נאר)
אדמה לעליון,
מ׳פארגלייכט אים צו דעם עליון,
אז אלע מעלות וואם זיינען דא אין עליון,
זיינען פאראו,
באופן של דמיון
(פי׳ השוואה),
ביי א אידן,
און זיי
(די מעלות שבעליון)
זיינען מוסיף כח אין אי ם,
אז אויך זייענדיק א נשמה בגוף למטה,
זאל ער עולה זיין מחיל אל חיל”,
פון איין עליון צו א הע־ כערן עליון,
ביז צו דעם עליון שאין למעלה ממנו,
שלמעלה מכל גדר עליון ותחתון — ישראל וקוב״ה כולא חד
(ווי דאם שטייט בגלוי איו דעם אידן ווי ער איז א נשמה בגוף למטה).
וואס דאם שטייט בגלוי יותר בא יעדער איד,
אנשים נשים וטף,
ביום הכפורים,
״אחת בשנה״ — וואם דע־ מולט זיינען אידן,
אלם נשמות בגופים
— "דוגמת 40 מלאכי השרת"׳ 6 ,
דערפאר זיינען זיי העכער און דארפן ניט אג־ קומען צו אכילה ושתי׳,
ביז אז "לפני הוי׳ תטהרו" 3 ,
העכער
(לפני)
אפילו פאר הוי׳
(וואס הוי׳ איז אויך א שם) 42 .
וואם וויבאלד אז א איד אלם א נשמה בגוף איז "דוגמת מלאכי השרת"
(למעלה מאכילה ושתי׳)
— באווייזט עס אז ער איז העכער סיי פאר גשמיות און סיי פאר רוחניות,
כאמור לעיל — ישראל וקוב״ה כולא חד.
און די מעלה פון אידן זיינען זיי ממשיך אין עולמות,
אין די עולמות רוחניים,
ביז אין עולם הזה הגשמי.
עפ״ז איז מובן,
אז ביוהכ״ם,
און אלם הכנה לזה בערב יוהכ״ם — ווערן נמשך צו יעדעד אידן אלע ברכות והמשכות,
וועלכע זיינען אלע נכלל אין די אותיות פון אל״ף בי״ת — אלע ענינים רוחניים און אלע ענינים גשמיים,
ואדרבה — דער עיקר הדין בראש השנה
(ויש לומר — אויך ביוהכ״פ 43 ,
גמר הדין דר״ה 44 )
איז אויף ענינים גשמיים 43 .
ברכת עריוכ״ס,
לחח׳ שיחיו
און די כוונה אין דעם איז — כפתגם פון דעם אלמן רני׳ן",
אז דער אויבערשטער גיט אידן גשמיות,
און אידן מאכן פון גשמיות רוחניות,
וואס דער כח לזה האבן אידן דערפון וראם ויי זיינען העכער פאר גשמיות און רוחניות
(וואט דאס שטייט בגלוי ביוהכ״פ),
דערפאר ווערן נמשך אלע אנינים בגשמיות וברוחניות,
וברוחניות ובגשמיות גם יחד.
ו. צווישן אידן גופא שטייט דער ענין
(אז אידן זייגען העכער פאר אלע ענינים)
גאבמער בגלוי בא תלמידי הישיבה,
וואט זייער ענין איז — לימוד התורה 4 ,
ביז באופן אז "תורתו אומנתו" 4 בהנהגתו
(אומנתו)
הגשמית: זייענדיק א נשמה בגוף
(וועלכע האט צרכים גשמיים)
נעמט מען פון אים אראפ די דאגות בעניני עוה״ז
(בדוגמא דער מצב ביוהכ״פ,
אז אל.
ס נשמה בגוף איז מען בדוגמת מלאכי השרת),
בכדי ער זאל קענען לערנעו תורה מתוך מנוחת הנפש ומנוחת הגוף,
באופן אז "אומנתו" איז "תורתו",
בדוגמא ווי רשב״י וחכיריו
(וואט זיינען די דוגמא אין תושבע״ם 4 אויף "תורתו אומנתו"),
וואט זייענדיק דא למטה אין עוה״ז הגשמי און בזמן גזירת המלכות — שטייט איו חסידות* 4 אז בא
רשב״י איז ניט געווען דער חורבן וגלות
("לא נחרב הבית כלל"),
ועאכו״ב ניט די דאגות פון עניני עוה״ז וואט קענען שטערן צו לימוד התורה הנ״ל
(באופן פון "תורתו אומנתו").
ובפרט — די תלמידי ישיבת תומכי תמימים,
וועלכע לערנעו נגלה דתורה צוזאמען מיט פנימיות התורה — וואט דאם דערגרייכט אין "לפני" 5 הוי׳ תטהרו",
און דורך הפצת המעינות
(דפנימיות התורה)
חוצה ברענגט מען די גאולה 51 ,
וואט מזה מובן,
אז דורך לערנען פנימיות התורה במיוחד — שטייט מען אין א מצב פון גאולה
(העכער פאר גלות).
וביחד עם זה — זיינען די תלמידי הישיבה
(זייענדיק נשמות בגופים)
ממשיך אין עולם הזה הגשמי זייער העכערקייט פון עולם און פון גלות.
ז. דערפון איז פארשטאנדיק,
אז די אלע ברכות וועלכע זיינען נכלל אין די אותיות פון אל״ף בי״ת פון לשון הקודש,
וואט זיי זיינען כולל אלע עניני קדושה — ווערן נמשך במיוחד צו תלמידי הישיבה,
וועלכע שטייעז העכער פאר כל עניני העולם,
אזוי אז די תלמידי הישיבה זיינען עולה מחיל אל חיל אין די אלע ענינים פון קדושה
(ווי זיי שטעלן זיך אויס אין אל״ף בי״ת),
אנהויבנדיק פון אל״ף וואט איז כולל דער ענין האור
(תורה אור)
— שנת אורה,
ביז תי״ו — שנת תורה ותפלה ותשובה,
ובפרט תשובה עילאה
(ענין התורה),
כנ״ל.
ספר השיחות - ה׳תש״נ
און נאכמער: אפילו די ענינים
(לשונות)
בלתי רצויים וועלכע הויבן זיך אן מיט אותיות פון אל״ף בי״ת — זיינען נאר בלתי רצוי בחיצוניוח ובקס״ד נעלמא,
ואדרבה — בפנימיות אנט־ האלטן די ווערטער און אותיות אזא אור גדול וואס קען ניט ארויסקומען בגלוי אין דיבורים גלויים,
ביז אז מ׳דארף אנקומען — ווי דער סיפור אין גמרא 52 — אז רשב״י זאל מגלה זיין אז "הנך כולהו ברכתא גינהו",
ואדרבה — ברכות הכי נעלות,
חסדים סתומים 53 .
ועד״ז איז אויך דער ענין פון תלמידי הישיבה,
מאן מלכי רבנו 54 ,
ובפרט — אז זיי זיינען בדוגמת רשב״י
(תורתו אומנתו),
בא וועמען ס׳איז ניט געווען דער ענין הגלות
(כנ״ל),
ומעין זה הוא בתלמידי ישיבה — אז זיי זיינען העכער פאר ענין הגלות,
ובפרט
(אין גלות עצמה —)
דער מצב של "גלות" וואס איז ביי אים געווען איידער ער איז אריין אין ישיבה
(בערך צו לאחרי וואס ער איז אריין אין ישיבה),
מיט אלע פירושים שבזה
(בולל — גלות בענינים בלתי רצויים,
ווארום ער איז נאך ניט אין א סביבה פון א ישיבה וואו מ׳לערנט תורה בהתיישבות כר),
און דערנאך אריינגייענדיק אין ישיבה,
ובפרט ישיבת תומכי תמימים,
איז די ישיבה "תומך" יעד ער איד׳ן וועלכער ווערט אנגערופן "תמים"
(תמים במעשיו כר),
עאכו״ב אויב די תמימות איז ניט געשטאנען אזוי בגלוי.
תלמידי הישיבה זיינען העכער פאר ענין הגלות
(כערך צו דעם גלות מחוץ להישיבה),
מעין ובדוגמת רשב״י,
און זיי האבן אויר ד עם כח
(ע״ד ווי רשב״י)
צו מגלה זיין די ברכות נעלות ביותר וואס ליגן אין די ענינים וואם זיינען דער־ וויילע בגלוי באופן אחר.
ועאכו״ב בשעת מ׳שטייט שוין אין א דרגא פון תמימות — גיט מען זיי דעם כח צו עולה זיין אין תמימות עצמה מחיל אל חיל.
ח. ויהי רצון,
אז בא יעדערן זאל זיין ילכו מחיל אל חיל — אנהויבנדיק אין די לעצטע רגעים פון תשיעי בתשרי,
און דערנאד גלייך ובהוספה אין עשירי בתשרי — אין אלע עניני קדושה וואם זיינען נכלל אין די אותיות פון אל״ף בי״ת,
און אויך מגלה זיין טוב וברכה אין אלע עניני העולם,
אויר די ענינים וואס זיינען בעבר נאר ניט געווען טוב בגלוי.
ובפרט בא תלמידי תומכי תמימים — אז יעדערער באווייזט א דוגמא חי׳ פון זיר אליין — אז ער שטייט איו א מצב פון תמימות,
און אויר בשעת מ׳איז שוין פון פריער א תמים,
איז מען אין דעם עולה מחיל אל חיל.
און דויד ד עם איז מען ממשיר און תומר די תמימות פון אידן ארום,
ביז די תמימות אין זמן ומקום פון דער גאנ־ צער וועלט,
ובפשטות — אז עם קומט די גאולה האמיתית והשלימה,
וואם דעמולט וועט זיין תמימות ושלימות אין זמן
(זמן הגאולה),
און תמימות ושלימות אין מקום — ארץ ישראל,
ארץ אשר לא תחסר כל בה 55 ,
ארץ תמימה,
ארץ אשר
55) עקב ח,
ט•
ברבת עריוכ״פ,
להת׳ שיחיו
ו4
גו׳ תמיד עיני ה׳ *לקיר בה מרשית השנה ועד אחרית שנה 54 .
און וואס מער מ׳איז מוסיף אין ילט מחיל אל חיל אין תמימות — אלץ מער קומט צו אין תמימות בכל הענינים,
ביז אז בקרוב ממש קומט מעז צו,
יראה אל אלקים בציון׳",
בגאולה האמיתית והשלימה,
נאך אין אנהויבס פון שנת תש״נ,
און נאר פאר דעם — נאך אין זמן ומקום הגלות — ווערט אויפגעטאן תמימות
(וויפל ס׳איז שייך אין גלות),
און גלייד דערפון גייען אלע אידן,
, בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנו־ תינו״”,
ובפרט די עוסקי בתורה וב־ מצוותי׳,
ובפרט אין פנימיות התורה און הפצת המעינות חוצה
(וואט איז נאב־ מער מזרז וממהר די גאולה)
— איו ארץ הקודש,
בירושלים עיר הקודש,
בהר הקודש,
בבית המקדש השלישי,
בקדש הקדשים,
וואם אין דעם באשטייט דער חידוש פון יוהכ״ם,
אחת בשנה,
ווען דער אחת בנפש
(כהן גדול)
גייט אריין אין אחת במקום — קדש הקדשים,
כנ״ל,
ותיכף ומיד ממש,
בעגלא דידן.
57) בא י,ט.
רשימת דברי כ״ק אדמז״ר שליט״א מוצאי יום הכיפורים,
אהרי קידוש לבנה,
ה׳תש״נ
עם שטייט אין שולחן ערוך
(צוויי מאל)
177 אז,
מחחילין מיד במוצאי י״כ בעשיית הסוכה".
וואט אע״פ אז מ׳זעט
אז רוב אידן — ואני בתוכם — זיינען במעשה בפועל ניט נזהר אין דעם — איז מען יוצא אויך איצט דעם עגין דורך דעם דינור בזה 2 .
ויהי רצון,
אז בקרוב ממש זאלן זוכה זיין זיצן אין,
סוכת עורו של לויתן" 179 .
א גוטן יום טוב און א גוטן חודש,
און ס׳זאל נמשך ווערן על כל השנה כולה — א שנה שטלה גיסים,
וניסי ניסים.
~2> ראה ספר המנהגים חב״ד ע׳ 59.
ספר השיחות - ה׳תש״נ