א. ביום הש״ק זה ישנו צירוף וחיבור של כמה ענינים שכל א׳ מהם הו״ע כללי ועיקרי בעבודת ה׳:
א) פרשת השבוע - פרשת משפטים,
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"׳,
"ואלה מוסיף על הראשונים,
מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני״ - המשך הענין דמתן־תורה 5 .
ב) הפרשה הראשונה מד׳ הפרשיות -פרשת שקלים,
"זה יתנו גו׳ מחצית השקל גו"׳ 4 ,
"כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל..
ומהם נעשו האדנים" 5 ,
וכן לאחר שהוקם המשכן,
ובכל שנה* ושנה,
"נתנו כל אחד מחצית השקל..
לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה" 5
(מתחיל מ״אחד באדר" שבו "משמיעין על השקלים",
"כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו",
"ותיתרם תרומת הלשכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן״ 7 )
- שמזה מובן שמחצית השקל" הו״ע כללי ועיקרי בעבו־
דת ה׳,
כיון שממנו נעשו אדני המשכן,
וממנו הביאו קרבנות ציבור דכל השנה.
ג) הקביעות בימי החודש - נוסף על היותו יום הש״ק האחרון בחודש שבט שבו מברכים חודש אדר,
ה״ה גם ערב ר״ח אדר,
ועד שאין אומרים צו״צ במנחהי,
כיון שביום הש״ק
(בזמן המנחה)
מתחיל כבר ראש חודש אדר,
שתוכנו ונקודתוי" ימי הפורים",
שבהם "קיימו וקבלו ה־ יהודים" 12 ,
"קיימו מה שקיבלו כבר",
הקיום והתוקף דמתן־תורה
(שבטלה ה־ "מודעא רבה לאורייתא") 5 ׳.
וכיון שג׳ ענינים כלליים אלו באים יחד
(ביום הש״ק זה)
- יש לבאר הקשר
פ״א ה״ח),
מ״מ,
"יש ליתן
(לצדקה)
קודם פורים מחצית
(ויש ליתן שלשה)
מו המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זנר למחצית השקד שהיו נותנין כאדר"•
(רמ״א או״ח ר״ס תרצד).
וראה לקמן
(ם״ד והערה 51)
מעלת הצדקה דמחצית השקל לגבי צדקה סתם.
ספר השיחות - ה׳תש״נ
והשייכות שביניהם,
ובפרט בנוגע לתוכן דפרשת משפטים ופרשת שקלים,
שלכאורה,
לא זו בלבד שאינם שייכים זל״ז,
אלא עוד זאת,
שהם ב׳ אופני עבודה שונים זמ״ז מן הקצה אל הקצה,
כדלקמן.
ב. ובהקדמה:
עבודת האדם - "אני נבראתי לשמש את קוני" 8 ,
לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים־׳ - נחלקת לב׳ אופנים כלליים: עבודה בעניני חול,
ועבודה בעניני קדושה.
ובמודגש בחלוקה הכללית דהזמן: ימי חול - שרוב ועיקר העבודה היא בעניני חול,
ל״ט מלאכות דעובדין דחול,
"הזורע והחורש וכו"׳"׳,
"סידורא דפת נקט" 17 ,
היינו,
מלאכות הקשורות עם צרכי האדם,
שנכללים ב״סידורא דפת",
"לחם לבב אנוש יסעד"*׳.
ויום השבת
(וכן יו״ט בכלל,
אבל כל מלאכת אוכל נפש מותר,
ובכמה מהן מחוייבים מפני היו״ט)
- שאסור בעשיית ל״ט מלאכות דעובדין דחול,
כי אם,
עניני קדושה,
תורה ותפלה,
ועד שגם האכילה ושתי׳ דיום הש״ק הו״ע של קדושה - "מצוה לענגו בעונג אכילה ושתי׳""׳,
קיום מצות עונג שבת" 2 .
ובפרטיות יותר:
ל״ט המלאכות דעובדין דחול האסורים בשבת הם "כנגד עבודות המשכן",
"אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן"• 2
("הך דהות במשכן חשיבא
קרי לה אב הך דלא הות במשכן חשיבא קרי לה תולדה״ 22 )
- שבזה מרומז שהעבודה בעניני חול קשורה עם עשיית המשכן,
ובלשון הכתוב
(בפרשה שקורין בתפלת מנחה דהיום)
"ועשו לי מקדש" 22 ,
מ״זהב וכסף ונחושת וגו"׳ 24 ,
כל הי״ג
(ט״ו) 25 דברים שנימנו בפרשה,
ענינים גשמיים,
שמהם עושים מקדש לה׳,
דירה לו ית׳ בתחתונים.
אכל,
כנדבת המשכן לא נתנו בנ״י כל הזהב וכסף כו׳ שברשותם אלא רק חלק ממנו,
היינו,
שרק חלק מהזהב והכסף נעשה משכן ומקדש לה׳,
והשאר
(הרוב בכמות)
נשאר ברשותם".
ודוגמתו בנוגע לל״ט המלאכות דעוב־ דין דחול - שהם רק "כנגד עבודות המשכן",
"מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן",
בלומר,
המלאכות עצמם הם בעניני חול
("סידורא דפת",
צרכי ה־ אדס 7 ^ ועיקר העבודה בהם היא לפעול שלא יהיו בסתירה וניגוד לקדושה,
ועוד,
ועד להשלימות דחול - חולין שנעשו על טהרת הקודש" 2 ,
אבל גם לאח״ז נשארים
ש״פ משפטים,
פ׳ שקלים,
מבה״ח וער״ח אדר
ו30
עניני חול,
עניני הרשות; ורק בחלק מ־ עניני החול העבודה היא באופן שמתעלים ונעשים קדושה ממש,
שעי״ז שמקיימים בו מצוהי 2 נעשה חפצא דקדושהי"
(ועכ״ם -תשמישי מצוה).
ובלשון הכתוב״ - "סור מרע" ועשה טוב",
שיש דוגמתם גם בעבודה בעניני
הרשותיי: ״סור מרע״ - שהדברים הגשמיים לא יהיו בסתירה וניגוד לקדושה,
״ועשה טוב״ - שהדברים הגשמיים נעשים טוב",
מציאות של קדושה.
וכל זה - בנוגע לימי החול,
שעיקר העבודה היא בל״ט מלאכות דעובדין דחול כפי שהם חול וממשיכים להיות חול
(ורק חלק מהם נעשה קדושה)
: משא״ב ביום השבת - יש רק עניני קדושה 5 / ועד שהאכילה ושתי׳ הם
(מצות)
עונג שבת.
ג. עפ״ז מובן גם החילוק שביו פרשת משפטים לם׳ שקלים - ע״ד ובדוגמת החילוק בין ב׳ אופני עבודה הנ״ל:
פרשת משפטים:
(רוב)
הענינים שבפרשת משפטים הם פרטי דינים בנוגע להנהגה שבין אדם לחבירו",
כלומר,
בעניני חול,
שההנהגה בהם היא ע״פ משפטי התורה,
ובעיקר -לשלול ענין בלתי־רצוי,
"סור מרע"; וגם כשפועלים שההנהגה בהם תהי׳ ע״פ משפטי התורה,
ממשיכים הם להיות חול.
זאת ועוד: נוסף לכך שמדובר אודות עניני חול,
הרי,
גם משפטי התורה
(ע״ד אופן ההנהגה בענינים אלו)
הם באופן ששכל האדם מחייב משפטים אלו,
ועד
ספר השיחות - ה׳תש״נ
כדי כך,
שיש צורך להדגיש שמשפטים אלו הם מסיני,
כמ״ש רש״י □פשוטו של מקרא: "ואלה מוסיף על הראשונים,
מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".
וכפי שמסתבר בפשטות שגם לפני מ״ת קיימו
(חלק מ)
משפטים אלו״■ - "מפני הכרע הדעת"" שמחייב שתהי׳ ההנהגה באופן ד"לשבת"■ יצרה"" 4 .
וכמפורש בקרא 41 "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו..
לעשות צדקה ומשפט״ - לא רק בנוגע לבניו,
יצחק ויעקב,
שכיון שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה 41 י״ל שקיימו גם המשפטים מצד ציווי התורה,
אלא גם בנוגע ל״ביתו אחריו",
כל ה״אלפים ורבבות" ש״נתקבצו אליו והם אנשי בית אברהם" 23 - 4 ,
שאצלם לא הי׳ שייך קיום דיני התורה,
כיון שלפני מתן־תורה לא הי׳ שייך כללות ענין הגירות שע״ם תורה 44
(ועד שגם המילה
ד״ילידי ביתו" ו״מקנת כספו" 45 אינה ענין המילה שבגיור" 4 ).
ד. ולאידך - פרשת שקלים היא בקצה ההפכי:
מחצית השקל - עם היות שמדובר אודות מטבע גשמית,
ובגשמיות גופא ה״ה מסוג הדומם 47 שאין בו חיות,
גם לא דצמיחה,
מ״מ,
נעשים ממנו אדני המשכן,
היסוד והבסיס דהמשכן,
וממנו מביאים קרבנוח ציבור,
שזהו עיקר ענין המשכן והמקדש,
"בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"" 4 .
ויש להוסיף ולהעיר מפס״ד הרמב״ם 30 ש״אינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט,
אלא נותגו כולו כאחת בבת אחת״״ 5 - שנוסף לכך ש״נותנו כולו",
שכל השיעור ד״מחצית השקל" נעשה קודש
ש״פ משפטים,
פ׳ שקלים,
מבה״ח יער״ח אדר
(מבלי שישאר חלק ממנו ברשותו 51 ),
"נותנו כולו כאחת בבח אחח",
שהנתינה אינה מעט מעט,
כסדר העבודה כפי שמתחייב מצד גדרי האדם שצ״ל מן הקל אל הכבד,
היינו,
שתחילה פועל על עצמו ליתן חלק לקדושה,
ואח״ב מתעלה לדרגא נעלית יותר ופועל על עצמו ליתן לקדושה חלק נוסף ועד להנתינה ד״כולו",
אלא,
תיכף ומיד "נותנו כולו כאחת בבח אחת",
שמורה על עבודה בעניני קדושה באופו שלמעלה מגדרי האדם־ 5 - היפך מ״משפטים",
פרטי דינים בנוגע להנהגת האדם בעניני חול,
שברובם ככולם גם בקיום דיני התורה בהם הם חול!
ואת ועוד: נוסף לכך שמחצית השקל כולו קודש,
ו״נותנו כולו כאחת בבת אחת",
הרי,
גס בנוגע לציווי הקב״ה,
לא זו בלבד ששכל האדם מצ״ע אינו מחייב מצוה זו,
אלא עוד זאת,
שגם לאחרי ציווי הקב״ה לא נתקבל הדבר כולו בשכלו של משה,
חכמה דקדושה,
ש״תמה על הדבר" 34 - 5 ,
ועד שהוצרך הקב״ה לומר "זה יתנו",
"כמין 54 מטבע של אש הוציא הקב״ה..
והראהו למשה ואמר לו זה יתנו,
כזה יתנו״ 55 - היפך מ״משפטים" שיש צורך
להדגיש ההיפך ש״אף אלו מסיני" ולא מצד חיוב השכל!
ה. ולבאר השייכות דפרשת משפטים ופרשת שקלים
(ושעם היותם שני אופני עבודה מן הקצה אל הקצה קורין שניהם" 5 בשבת א׳ ובהמשך זל״ז)
- יש להקדים שב׳ ענינים אלו אינם
(רק)
ב׳ שלבים,
אלא ב׳ אופנים שישנם בכללות עבודת ה׳:
בהשקפה ראשונה,
אפשר לומר,
שכיון שסדר העבודה הוא מן הקל אל הכבד,
לכן,
התחלת העבודה היא
(בעיקר)
באופן ד״סור מרע",
שמציאות האדם והעולם לא תהי׳ בניגוד לעניני קדושה,
אבל עדיין זוהי מציאות של חול
(ובהתוכן דפרשת "משפטים"),
ולאח״ז באים לדרגא נעלית יותר,
"עשה טוב",
שעניני החול מתעלים לקדושה
(התוכן דפרשת "שקלים״)
י 5 .
אבל,
אי־אפשר לומר שסדר העבודה הוא באופן שמסיימים שלב הראשון ומתעלים לשלב השני - שהרי,
גם אצל צדיק גמור ישנם
(וצריכים להיות)
לא רק עניני קדושה,
אלא גם עניני חול* 5 .
עי״ז שהראהו מטבע של אש - ראה בארוכה לקו״ש חכ״ו 229 ואילך.
ספר השיחות - ה׳תש״ג
ועכצ״ל,
שכללות העבודה היא בשני האופנים,
בעניני חול ובעניני קדושה,
כיון שיש בזה מה שאין בזה.
כלומר,
אף שלכאורה יש מקום לומר שהשלימות האמיתית היא שכל עניני החול מתעלים ונעשים קדושה ממש,
ולא שגם לאחרי העבודה נשארים עניני חול,
הרי יש שלימות גם באופן העבודה בעניני החול - שנשארים חול,
כדלקמן.
ו. ונקודת הביאור - שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים דוקא:
ובהקדמה - שבנוגע לכוונת הבריאה מצינו שני ענינים:
(א) טעם והסברה שכלית על הבריאה - כדאיתא בע״חיי שכוונת הבריאה היא לגלות שלימות כחותיו,
ועוד טעמים
(שכליים),
כולל גם העילוי
(— נזעם)
דעשיית דירה בתחתונים" 6 ,
(ב) ענין שאין עליו טעם והסברה שכלית - כמאמר רבינו הזקן׳" בדיוק הלשון נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים,
שזהו״ע של "תאוה" שלמעלה מטעם
("אויף א תאוה איז קיין קשיא").
והחילוק שביניהם:
פס״ד בתורה ש״לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו״
(כנ״ל הערה 26),
היינו,
שגם כשעבודתו בנתינת הצדקה היא כשלימות,
יש חיוב ע״פ תורה שישאר ממיז בדשזתז שאינו קודש אלא זז1ל.
מצד טעמי הבריאה - יש תפיסת מקום למציאות הבריאה,
כיון שעל ידה מתגלה שלימות כחותיו
(ועד״ז בשאר טעמי הבריאה),
ובמילא,
עשיית הדירה אינה באופן של שלילת מציאות האדם והעולם,
אלא אדרבה,
כפי שהם במציאותם.
ולכן:
(א) עיקר העבודה היא באופו שמציאותם
(אינה מנגדת,
ויתירה מזה היא)
מתאימה למציאות הקדושה,
אבל באופן שנשארת מציאות האדם והעולם
(חול),
(ב) העבודה היא מצד גדרי האדם,
באופן של הבנה והשגה בשכל האדם,
וכיו״ב - בדוגמת התוכן ד״משפטים".
אבל מצד העניו ד״נתאוה" שלמעלה מטעם - אין תפיסת מקום למציאות הבריאה,
כי כל מציאותה אינו אלא מפני שכך עלה ברצונו ית׳,
ובמילא,
עשיית דירה זו
(שלזה נתאווה)
היא עי״ז שנרגש בהאדם ובהעולם שאינם מציאות ועניף",
כי אם,
לפי שנתאווה כו׳,
ולכן:
(א) שלימות העבודה היא באופן של ביטול מציאות העולם,
שעניני החול מתעלים ונעשים קדושה ממש,
(ב) העבודה אינה מצד גדרי האדם,
ההבנה והשגה בשכלו,
אלא דוקא ע״י הביטול וקבלת־עול,
-בדוגמת התוכן ד״שקליס".
בסגנון אחר קצת: העבודה בעניני חול
(שלא ינגדו לקדושה,
וישארו חול)
- היא מצד טעמי הבריאה,
דכיון שעניני החול
ש״פ משפטים,
פ׳ שקלים,
מבה״ח וער״ח אדר
נבראו ע״י הקב״ה כדי שעל ידם יתגלה העדר הגבלת האור
(וכיו״ב בשאר הטעמים),
הרי,
טעם זה מחייב שישארו עניני חול; והעבודה בעניני קדושה
(לעשות מחול קודש)
- היא מצד הענין ד״נתאווח" שלמעלה מהטעם,
דכיון ש־ בדרגא זו אין תפיסת מקום להעולם,
נעשית העבודה באופן שמבטלים מציאות העולם,
שהחול מתעלה ונעשה קודשיי.
ויש בזה מה שאין בזה:
המעלה בעבודה שמצד הדרגא ד״נת־ אווה״
(״שקלים״)
- שההתאחדות דהאדם והעולם היא עם דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה
(קדושה/ משא״ב בדרגא דטעמי הבריאה ה״ז דרגת האלקות שבערך להבריאה
(חול);
ולאידך,
יש מעלה בעבודה שמצד הדרגא דטעמי הבריאה
(״משפטים״)
-שההתאחדות דהאדם והעולם עם הקב״ה היא מצד גדרי האדם והבריאה
(חול),
משא״ב בדרגא ד״נתאווה" שההתאחדות דהאדם והעולם עם הקב״ה היא באופן של העדר תפיסת מקום,
היינו,
מצד ביטול התחתון לגבי העליון
(שהחול ע״י ביטולו נעשה קודש),
ולא מצד מציאותו של התחתון
(חול/ אלא מצד ענינו של העליון.
ז. והשלימות האמיתית היא - בחיבור ב׳ המעלות יחד:
התהוות הבריאה היא - לכל לראש -מפני שנתאוה בו׳,
תאוה שלמעלה מטעם,
אלא,
שרצה הקב״ה 42 * שיומשך ויתלבש גם
ו 6)
ועניו זה - שתהיי ההתהוות דעניני החול,
ואעפ״ב,
יבטלו מציאות החול ויעשו ממנה קדושה -אינו ע״פ טעם,
כי אם,
חאוה שלמעלה מטעם.
בטעם",
כדי שיהיו ב׳ המעלות גם יחד,
שגם דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה חודרת במציאות האדם והבריאה מצד ענינם הם.
וענין זה נעשה בכח העצמות דוקא,
שכיון שאינו מוגדר בשום גדר כלל,
לכן,
יכול להיות הענין ד״דירה בתחתונים": "דירה"-שבה מתגלה מהותו ועצמותו ד־ הדר בה - הוא ית־,
וביחד עם זה,
הדירה היא "בתחתונים",
שנשארים מציאות של "תחתונים",
ואעפ״ב,
נעשים מצד ענינם הם דירה לו ית׳.
ועפ״ז מובן גם נקודת החיבור דפרשת משפטים ופרשת שקלים - שבזה מודגש שהשלימות האמיתית היא בחיבור ב׳ אופני העבודה,
שישנם ב׳ המעלות יחד,
כנ״ל.
וענין זה מרומז גם בפרשת משפטים ובפרשת שקלים כל אחת בפ״ע:
בם׳ משפטים - "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני",
שגם הענינים המובנים בשכל צריכים להיות חדורים בהענין ד״סיני",
ביטול וקבלת עול.
ועד״ז בסיום הפרשה,
"ויחזו את האלקים ויאכלו ויש־ תר״“- דאולי יש לפרש למטליוחא,
שה־ ענין ד״ויחזו את האלקים" חודר ונמשך למטה גם בענינים גשמיים דאכילה ושתי׳ 7 *,
כוי״ - שעלה ברצונו שהעניין ד״נתאוה" יומשך גם בטעם
(ראה גם סה״מ מלוקט ח״ד ע׳ קכח הערה 32).
ויש לומר,
שכיון שההתחלה היא מעניו של "תאוה",
לכן,
גם לאחרי שנמשך בטעם,
הרי,
"הטעם מפני מה נתאוה אין אנו יודעים כוי"
(כנ״ל הערה 60),
שנרגש בהטעם שזהו״ע שלמעלה מטעם.
ספר השיחות - ה׳ונש״נ
ובלשון ותוכן הידוע* 6 - שיש הנברא קשור עם יש האמיתי.
ובם׳ שקלים - שהקב״ה משיב על תמיהת משה עי״ז שמראהו מטבע של אש ואומר "זה יתנו,
כזה יתנו",
היינו,
שנמשך וחודר במציאותו של משה,
ועל ידו -במציאותם של כל בנ״י,
ועד שפועל "לכפר על נפשותיכם" 69 ,
כפרה על חטא הכי חמור" 7
(בירור התחתון מצד ענינו הוא),
ועד לשלימות הכפרה׳ 7 .
ח. ויש להוסיף,
שהחיבור דפרשת משפטים ופרשת שקלים
(חול וקודש)
מודגש עוד יותר בקביעות שנה זו - שיום הש״ק דם׳ משפטים ופ 48 שקלים הוא ערב
(שבו מתחיל הענין ד)
ר״ח:
ר״ח הוא "ממוצע" ביו ימי החול ליום השבת - שאינו נקרא "יום המעשה" 77 ,
ואעפ״ב,
מותר בעשיית מלאכה,
שיחודו
דעהו",
לא רק "לשם שמים",
אלא באופן שחדור כולו בידיעת הי.
של היום מתבטא בקרבן ר״ח,
ובזמן הזה -באופן ד״ונשלמה פרים שפתינו״י■ 7 ,
בתפלת מוסף,
במשך זמן מועט דהיום 74 ,
ואילו ההנהגה דרוב היום היא כההנהגה דימי החול
(ורק הנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בר״ח 75 ).
וביאור הענין:
בהחילוק שבין ימי החול ר״ח ושבת,
איתא בספרי קבלה 76
(והובא בדרושי חסידות 77 ),
שבימי החול,
מקבלת ספירת המלכות מבחי׳ ז״א,
ובר״ח מקבלת המלכות מחכמה שלא ע״י ז״א,
וביום השבת נעשה עליית המלכות למקומה ומקורה.
וההסברה בזה - בסגנון דתורת החסידות:
בימי החול - העבודה היא לגלות את האור האלקי המתלבש בעולם,
"בראשית ברא אלקיס"* 7 ,
ובאופן ד״ויאמר אלקים",
בחי׳ הדיבור,
"בעשרה מאמרות נברא העולם" 79 .
וכיון שבדרגא זו יש תפיסת מקום למציאות העולם,
לכן,
עיקר ורוב העבודה היא בעניני חול,
ובאופן שגם לאחרי העבודה הם עניני חול
(ע״ד האמור לעיל שמצד טעמי הבריאה צ״ל עניני חול)
"*.
. או■■■■■*■
ש״פ משפטים,
פ׳ שקלים,
מבה״רז וער״ח אדר
ביום השבת - כתיבי* "ויכל אלקים",
כליון ההעלם וההסתר דשם אלקים ומאיר גילוי שם הוי' שלמעלה מהעולם,
שעי״ז מתבטלת מציאות העולם
(שמתעלה מבחי׳ הדיבור לבתי׳ המחשבה/ ולכן אסור בעשיית מלאכה
(גם לא המלאכה דבירור והפיכת עניני העולם לקדושה/ כיון שאין מקום למציאות העולם,
כי אם,
קדושה בלבד
(ע״ד האמור לעיל שמצד הענין דנתאווה בטלים עניני חול ונעשים קודש).
ובר״ח נעשה ״חיבור״ שניהם - שבחי׳ האלקות שלמעלה מהעולם נמשכת וחודרת במציאות העולם
(שהמלכות מקבלת מחכמה/ כלומר,
לא כבימי החול שבהם מתגלה רק דרגת האלקות שבערך הבריאה
(מלכות שמקבלת מז״א),
כי אם,
שמתגלה דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה
(שהרי אינו יום המעשה/ ולא כביום השבת שגילוי דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה מבטלת מציאות הבריאה
(עליית המלכות למקומה ומקורה/ כי אם,
שנמשכת וחודרת במציאות הבריאה מצד ענינה
(שלכן מותר בעשיית מלאכה/
ט. ועוד ענין בראש חודש - שעל ידו נעשה חיבור ב׳ אופני העבודה דחול ושבת:
כל ראש חודש קשור עם שאר ראשי חדשים",
ובמודגש גם בכד שבתפלת מוסף דר״ח אומרים י״ב לשונות של ברכה,
כנגד י״ב חדשי השנה 57 .
החול,
וכפי שהיא באצילות ומקבלת מו״א - דוגמת החלק דעניני החול שבקשה קדושה.
ומזה מובן שר״ח קשור גם עם מתך חורת - ענינו של ר״ח סיון
(שקשור עם כל ראשי חדשים/ עליו נאמרי" "ביום הזה באו מדבר סיני גו"׳,
ודרשו חז״לי-״״כתיב הכא ביום הזה באו מדבר סיני וכתיב התם החודש הזה לכם,
מה להלן ר״ח אף כאן ר״ח",
שאז נעשו ראויים למ״ת,
כמארז״ל“ 58 שבו ביום
(בר״ח)
"אמר הקב״ה הרי השעה שאתן להם את תורתי".
ויש להוסיף,
שהשייכות דר״ח למתן־ תורה מודגשת עוד יותר במנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בר״ח,
"לפי" שלא רצו הנשים לתת נזמיהן לבעליהן במעשה העגל נתן להם הקב״ה שיהיו משמרות ר״ח יותר מהאנשים":
לכאורה,
טעם זה מבאר רק מעלח הנשים לגבי האנשים,
ואינו מבאר הטעם שבשכר זה ניתן להם ראש חודש דוקא?
ויש לומר בזה ~ ע״פ האמור שר״ח קשור עם מתן־תורה,
וכיון ש״לא רצו הנשים לתת נזמיהן לבעליהן במעשה העגל",
שבזה מודגשת מעלתם בנוגע להענין הבי כללי דמ״ת”,
"אנכי ה׳ אלקיך
אומרים רק ששה לשונות של ברכה• - כותב ה־ רגצ׳ובי
(צפע״ג כללי התוהמ״צ ערך ברכת החודש.
וש״נ)
שברכת החודש היא זבד לקידוש החודש <משא״כ בתפלת ד״ח שהוא דרך תפלה ובקשהך והצורך לפרסם ע״ד קידוש החודש הוא רק בששה חדשים,
כשמקדשים החודש לאחרי כ״ט יום.
ספר השיחות - ה׳תש״ג
גו׳ לא יהי׳ לך וגו׳""",
לכן,
"נתן להם הקב״ה שיהיו משמרות ר״ח יותר מהאנשים",
ששכרן הוא בשמירת ר׳־ח שזה קשור עם מתן־תורה.
וע״פ הידוע שהחידוש דמתן־תורה הוא ש״התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים" 59 *,
אשר,
אמיתת החיבור דמ״ת הוא
(לא באופן שמצד גילוי העליון מתבטלת מציאות התחתון ונעשה עליון,
אלא)
שבהיותו "תחתון" מתחבר עם ה־ ״עליון״״״ - יש לומר,
שענין זה מודגש
(גם)
בר״ח
(הקשור עם מ״ת),
ולכן יש בו חיבור ב׳ הקצוות,
שאינו יום המעשה,
וביחד עם זה,
מותר בעשיית מלאכה,
כי,
דרגת האלקות שלמעלה מהבריאה
("עליונים"),
אינה מבטלת מציאות הבריאה,
אלא נמשכת וחודרת במציאות הבריאה
("תחתונים"/ כנ״ל.
ועפ״ז יומתק יותר הטעם שהנשים משמרות ר״ח יותר מן האנשים - כי,
קדימת הנשים במתן־תורה מתבטאת בהדגשה יתירה בהחיבור דעליון ותחתון,
שאינן עושות מלאכה,
שמורה על גילוי נעלה
ישראל"
(יתרו יט,
ג ובמכילתא ופרש״י עה״ס).
ועד״ז בנוגע לנדבת המשכן
(שעל ידו נשלם ונמשך הגילוי דמ״ת למטה)
- "ויבואו האנשים על הנשים",,
שהן
(הנשים)
היו שם בראשונה"
(ויקהל לה,
כב וברמב״ן שם),
היינו,
לא זו בלבד ש״לא רצו לתת נזמיהן לבעליהן במעשה העגל",
סור מרע,
אלא גם עשה טוב,
!שהזדרז! ליתן תכשיטיהן לנדבת המשכן.
ולהעיר מפי׳ הכלי יקר
(ויקהל שם),
ש״מן הדין..
האנשים שפרקו נזמיהן ועשו ממנו העגל הוצרכו ליתן נזמיהם ותכשיטיהם לכפר על נפשותיהם,
אבל הנשים שלא רצו ליתן תכשיטיהן במעשה העגל,
א״כ אינם צריכין לכפרה..
ומ״מ מחמת חיבת הקודש כו׳".
יותר מאשר אצל האנשים שעושים מלאכה,
וביחד עם זה,
המשכתו ביום חול.
י. וענין זה הוא בהדגשה יתירה בר״ח אדר:
תוכנו ונקודתו של חודש אדר הוא -ימי הפורים,
שבהם נעשה הקיום והתוקף דמתן־תורה עי״ז שבטלה ה״מודעא רבה לאורייתא"
(בנ״ל ם״א),
שבזה מודגש עוד יותר החיבור דעליונים ותחתונים שבמ״ת מצד גדרי התחתון - כי,
"במ״ת הי׳ ביטול זה מחמת כח אתעדל״ע שכפה עליהם הר כו׳..
אבל בימי אחשורוש הי׳ הביטול מצד עצמם בבחי׳ אתעדל״ת״יי,
היינו,
שהביטול הוא ברצונם.
ובמודגש גם בהיו״ט דפורים־י - שמותר בעשיית מלאכה
("מלאכה לא קבילו עלייהו"׳-"),
למטה מהימים טובים שאסורים בעשיית מלאכה,
וביחד עם זה,
יש בו עילוי לגבי כל המועדים,
ששמחת פורים גדולה יותר משמחת המועדים,
כמארז״ל 4 " "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע",
ועד שאמרו חז״ל” שלעתיד לבוא כל המועדים בטלים חוץ מפורים"",
כמ״ש 7 " "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" - כי,
שלימות הענין דמ״ת
(שנעשה בפורים)
הוא באופן שהגילוי שלמעלה
(ענין היו״ט,
ועד ליו״ט שנעלה מכל הימים טובים)
אינו מבטל מציאות העולם אלא
ש״פ משפטים,
פ׳ שקלים,
מבה״ח וער״ח אדר
נמשך וחודר במציאות העולם
((מותר)
בעשיית מלאבה״י).
וענין זה נעשה בכח העצמות דוקא
(כנ״ל ס״ז)
- כי,
ע״י העבודה דמס״נ מצד בחי׳ היחידה,
שזהו״ע ד״פורים",
"על שם הפור״״י,
"פור הוא הגורל""׳",
בחי׳ הגורל שבנשמה׳"׳,
"הגיעו למעלה מעלה בעצמות א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות שאינו בגדר סובב וממלא..
ולכן השמחה מגילוי זה היא למעלה מהדעת",
"עד דלא ידע""".
ויש לומר,
שעניו זה מתחיל כבר בשבת שלפני ר״ח אדר,
שבו מכרכים ר״ח אדר,
וכל ימי חודש אדר,
ובפרט ימי הפורים,
ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו -שבשבת מברכים חודש אדר ישנו החיבור דם׳ משפטים ופ 62 שקלים
(כנ״ל ס״ז/ ועוד דקביעותו בער״ח אדר,
שממנו נכנסים תיכף ומיד לר״ח אדר,
ו״משנכנס אדר מרבים בשמחה״י-״י
(מעין ודוגמת והכנה לשמחת פורים).
יא. והמעשה הוא העיקר""׳:
לכל לראש - הוראת חו״ל "משנכנס אדר מרבים בשמחה",
ומתחיל מהשמחה דערב ר״ח אדר שחל ביום הש״ק,
"וביום"! שמחתכם אלו השבתות"""׳,
שעי״ז
ישנם ג׳ ימים מיוחדים
(שבת,
וב׳ ימי ר״ח)
של שמחה,
שנעשה "חזקה" בעניו השמחה,
ומוסיף והולך מיום ליום,
עד לשלימות השמחה בימי הפורים.
ופשוט,
שההוספה בשמחה קשורה עם שמחה של תורה ושמחה של מצוה -"פיקודי ה׳ ישרים משמחי לב" 63 "׳,
ובפרטיות יותר - הוספה בכל ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח""• באופן ד״מרבים בשמחה",
בכל ג׳ הימים
(שבת וב׳ ימי ר״ח),
ומוסיף והולך בימים שלאח״ז,
עד לשלימות הענין דמ״ת
("קיימו מה שקבלו כבר")
בימי הפורים.
ועוד ענין עיקרי הקשור עם ההוספה בשמחה - להשתדל בעוד מועד
(ובפרט החל מר״ח אדר,
שבועיים לפני פורים)
בנתינת צרכי הפורים לכל אלה שזקוקים לכך""׳
(מתחיל מהנמצאים בסביבתו,
וכן הנמצאים בריחוק מקום,
ועד - בקצוי תבל),
כדי שיוכלו לחוג ימי הפורים כדבעי,
באופן של "אורה ושמחה וששון ויקר""",
כפשוטו,
נוסף על דרשת חז״ל"׳,
ובאופן של "משתה ושמחה" 2 ",
עד לשמחה שלמעלה מהגבלה.
אלקים ואנשים׳*
(שופטים ט,,
יג) ועאכו״ב,
יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו"
(מגילה טז,.ב)
ספר השיחות - ה׳תש״נ
ומדתו של הקב״ה מדה כנגד מדה״י וכמ״ם ככה - שע״י ההשתדלות בנתינת צרכי החג להזקוקים לזה,
מוסיף הקב״ה בנתינת ברכותיו לכאו״א מישראל בריבוי מופלג במשך כל השבועיים שלפני הפורים
(עד שיצטרכו לחפש אביון כדי לקיים מצות "מתנות לאביונים" 4 "/ שמזה מובן גודל השמחה שנעשית אצל כאו״א מישראל בימי הפורים הבעל״ט.
יב. ויה״ר - ועיקר - שעוד לפני ימי הפורים,
ולפני כניסת ר״ח אדר,
בעיצומו של יום השבת
(ולפני מנחה),
יקויים ה״מסמך גאולה לגאולה״ 5 ״ - גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ובפרט ע״י ההוספה בשמחה כשנמצאים עדיין ברגעי הגלות האחרונים -שכן,
אע״פ שנמצאים עדיין בחשכת הגלות,
וכבר "כלו כל הקיצין״״> ועדיין לא בא,
מ״מ,
מקיימים ציווי התורה
(שהוא גם נתינת־כח)
"מרבים בשמחה",
ואדרבה,
עי״ז שמקיימים הציווי "מרבים בשמחה",
באים בדרישה ותביעה
(כביכול)
להקב״ה שתהי׳ השמחה ״מוצדקת״...
- כיון ש־ תיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה,
שאז תהי׳ שמחה אמיתית,
"שמחת עולם על ראשם" 7 ",
עד שתתעורר השאלה: למה ממתינים בהשמחה שלמעלה
ממדידה והגבלה
("עד דלא ידע")
עד לימי הפורים!
ואז יהיו גם הענינים דפרשת משפטים ופרשת שקלים כשלימות האמיתית: ״משפטים״ - הסמיכות דפרשת דינין לפרשת מזבח,
"לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח״״״,
ו״שקלים״ - קיום הציווי "זה יתנו גו׳ מחצית השקל" עבור קרבנות ציבור,
כי,
יקויים מ״ש בפרשה שקורין במנחה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
בית המקדש השלישיי",
"מקדש אדנ-י"" כוננו ידיד׳״י.
וכל ענינים אלו - באופן ד״מראה באצבעו ואומר זה",
"זה יתנו",
הנה המחצית השקל,
הנה קרבנות הציבור,
הנה ביהמ״ק השלישי,
והנה אהרן הכהן -"יראה כהן בציון",
ועד "יראה אל אלקים בציון" 7 ",
ובאופן ש״כל אחד ואחד וכל אחת ואחת מראה באצבעו ואומר זה,
שנאמרי" ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו׳ זה ה׳ קוינו לו" 4 ",
ב״ם זה״י,
כי,
"לא יכנף עוד מוריד והיו עיניך רואות את מוריך"* 2 ׳,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תש״ג
וו3
משיתות ש״פ תרומה,
ו׳ אדר ה׳תש״נ
א. אין היינטיקער סדרה,
תרומה,
הויבט זיך אן א נייער ענין - און אן ענין הכי כללי ויסודי - אין תורה: דער ציוויי,,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״,
וועל־ בער ווערט פארגעזעצט אין די קומענדי־ קע סדרות ביז סוף ספר שמות,
און דער־ נאך אין פרשת וספר ויקרא 2 :
לכל לראש - ציווי ה׳ למשה אריח מעשה המשכן ופרטיו
("ועשו לי מקדש וגו׳״)
- אין פ׳ תרומה,
תצוה און תשא
[בם׳ תרומה - וועגן דעם משכן עצמו וכלי המשכן: בם׳ תצוה - וועגן העלאת נרות המנורה,
עשיית בגדי כהונה,
חינוך אהרן ובניו ועשיית מזבח הקטורת: ובם׳ תשא -וועגן נתינת מחצית השקל פאר די אדני המשכן",
עשיית כיור וכנו וסממני הקטורת! און דערנאך ווי משה גיט איבער צו אידן ציווי ה׳ וועגן נדבות ועשיית המשכו,
און ווי זיי זיינען דאם מקיים בפועל
(בם׳ ויקהל),
און אין פ׳ פקודי,
"אלה פקודי המשכן גו׳״ - דער סיום וסר־הכל פון מעשה המשכן,
"ותבל כל עבודת משכן אוהל מועד״ 4 ,
ביז - הקמת המשכן בפועל
(בראש חודש ניסן! "ויכם הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן" 4 -.
און דערנאך
(אין ספר ופ׳ ויקרא)
-וועגן דער קריאה ודיבור ה׳ אל משה אין משכן
(דער תכלית פון משכן - "ונועדתי לך שם" 6 ),
"ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד",
און דער המשך הציוויים והפרשיות
(וועלכע זיינען געזאגט גע־ ווארן בר״ח ניסן)
וועגן דער עבודה אין משכן - עבודת הקרבנות,
און דערנאך וועגן העבודה בפועל
(אנהויבנדיק פון עבודת אהרן ובניו בחנוכת המשכן אין די שבעת ימי המילואים,
און דערנאך די חנוכה דורך די י״ב נשיאים).
וויבאלד אז דער סיפור וועגן מעשה המשכן וכלי המשכן וכו׳ ווערט פאנאג־ דערגעטיילט אין עטלעכע סדרות,
איז פארשטאנדיק אז יעדער סדרה ברענגט
(בעיקר)
א באזונדער עניו בנוגע המשכן און די עבודה בו.
ב. דער כללות׳דיקער תוכן פון עשיית המשכן והחידוש בהעבודה בו:
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ב־ ריינגט אויך ארויס דעם תכלית הכוונה פון בריאת העולם: בכדי מאכן די גש־ מיות׳דיקע וועלט א "משכן" און "מקדש" 7 פארן אויבערשטן,
ובלשון הידוע": א דירה לו יתברך בתחתונים,
אין "תחתונים" דוקא,
בעולם הזה התחתון שאין תחתון
2ו3
ספר השיחות - ה׳תש״נ
למטה ממנו,
זאל דער אויבערשטער שטיין בגלוי בכל עצמותו
(״לו״ - לעצמותו 76 ),
כביכול ווי א מענטש אין זיין דירה.
דאס איז אויך דער טעם פארוואס
(דער ציווי וקיום פון)
עשיית והקמת המשכן איז געקומען גלייך בהמשך צו מתן תורה״׳ - ווייל בא מתן תורה איז געגעבן געווארן דער כח צו ממשיך זיין די שכינה למטה,
כמחז״ל" אז דעמולט איז בטל גע־ ווארן די גזירה און אפטיילונג בין עליונים ותחתונים,
און "אמר
(הקב״ה)
התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים",
ואני המתחיל - וירד ה׳ על הר סיני 2 ׳ און האט געגעבן תורה ומצוות,
צוזאמען מיט דעם כח צו מאכן פון דער גשמיות׳דיקער וועלט
(א חפצא של)
קדושה,
און אויספירן תכלית כל הבריאה -צו מאכן א דירה לו יתברך בתחתונים; דאס האט זיך אויסגעפירט בשלימות 3 ׳
דורך "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
דורך דעם וואם אידן האבן געמאכט א משכן פארן אויבערשטן,
אנהויבנדיק דורך זייער עשי׳ ומלאכה פון ברענגען נדבות המשכן,
פון דברים גשמיים שבעולם
("זהב וכסף ונחושת גו"׳/ אז מ׳זאל דערפון מאכן דעם משכן לה׳,
און דורך הקמת המשכן וואט האט געבראכט די השראת השכינה למטה,
און דערנאך - די עבודה בפועל איו משכן,
הקרבת הקר־ בנות וכו׳.
און דערפאר איז "ועשו לי מקדש גו׳" א ציווי בזמן משה במדבר און דערנאך במשכן שילה און דערנאך דער בויען א "בית לה׳"",
אלע בתי מקדשות,
בית ראשון,
שגי און שלישי
[ביז אויך בזמן הגלות 15 ,
כמאחז״ל״י "ושכנתי בתוכם,
בתוך כל אחד ואחד״]
- ווארום "ושכנתי בתוכם" איז תכלית בריאת העולם
(בכל הזמנים ובכל המקומות).
און אין דעם חיבור עליון ותחתון
("ושכנתי בתוכם")
וואס האט זיך אויפגע־ טאן אין משכן ומקדש - זיינען פאראן כמה פרטים,
כמה דרגות ושלבים - ווי דערציילט אין די סדרות הנ״ל,
תרומה,
תצוה,
תשא,
ויקהל פקודי,
און ויקרא -
המשכת השכינה בארץ שהתחילה במתן תורה,
כ 80 כמ־ת הי׳ כעיקר הגילוי מלמעלה,
ושלימותו היא כשנעשה ע־י עבודח המטה דוקא -,
ועשו לי מקדש גו׳־
(ראה לקו״ש חכ״א ע׳ 150 ואילך.
וש־נ).
ש״פ תחמה,
ו' אדר
יעדער סדרה ברענגט ארויס אן ענין מיוחד אין דעם משכן
(ווי ס׳איז אויך מרומז אין די שמות הסדרות,
כידוע אז דער שם הסדרה דייט אן אויף איר תוכן).
ג. והביאור בזה:
אין פ׳ תרומה ווערט דערציילט וועגן דעם ציווי פון דעם אויבערשטן אויף מעשה המשכן,
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
וואס דאס איז דער כללות" דיקער ציווי ונתינת כח פון דעם אוי־ בערשטן צו אידן אויף
(קענען)
מאכן דעם משכן לה׳
(און די כלי המשכן - דער ארון וכו׳)
פון גשמיות העולם
("זהב וגו׳",
די אלע י״ג
(ט״וץ׳ דברים גשמיים)
- א משכן וואו און דורך וועלכען עם וועט זיין "ושכנתי בתוכם",
די השראת השכינה למטה.
אין פ׳ תצוה קומט צו אן ענין נעלה עוד יותר אין
(ציווי ה׳ בענין ה)
משכן
(חיבור עליון ותחתון)
- "ואתה תצוה את בני ישראל וגו׳".
ובהקדים דעם דיוק אין "ואתה תצוה",
דלכאורה איז ניט פארשטאנדיק• 1 : פאר־ וואס איז דער ציווי אנדערש פון די אנדערע ציוויים בתורה וואו עם שטייט ״דבר
(וכיו״ב)
אל בני ישראל״,
ובפרט -אז אזוי שטייט אויך בעניננו - בתחלת פ׳ תרומה בנוגע צו דעם ציווי פון ויקחו לי תרומה און עשיית המשכן; און דא שטייט "ואחה תצוה" דוקא,
אז "משה עצמו יצוה"?
איז ידוע דער פירוש פון כ״ק מו״ח
אדמו״רי׳ אין דעם פסוק,
אז "ואתה" גייט אויף דעם עצם פון משה
("מהות עצמו־ תך"")
וועלכע איז העכער פון שם ותואר
(אפילו פון שם משה),
וואס דאם
("בחי׳ אתה שבמשה")
איז פארבוגדן מיט דעם "אתה" האמיתי,
"דעצמותיי א״ס ב״ה שנק׳ אתה"׳ 2
(וואם דוקא אויף עצמות איז שייך זאגן "אתה" לשון נוכח באמת לאמיתו/
און דער ״אתה״ איז - "תצוה את בני ישראל",
"תצוה" מלשון צוותא והתקש־ רות" פון אלע אידן,
ווי זיי געפינען זיך למטה בתחתונים,
מיט דעם "אתה" פון משה,
און דורך אים
(ממוצע המחברי 2 )
-מיט עצמותו ית׳.
און וויבאלד אז דאס רעדט זיר וועגן דעם גילוי העצם פון משה און פון עצמותו ית׳,
און דורך דעם - דער גילוי העצם פון יעדער איד,
איז אויך פארשטאנדיק,
אז דאם דערגרייכט למטה מטה יותר.
וכידוע אז דער עצם
(אתה)
פון יעדער איד,
ניט קוקנדיק אויף זיין מעמד ומצב בגלוי ובחיצוניות,
אפילו א פשוט שבפשוטים -איז פארבונדן
(תצוה)
מיט דעם אוי־ בערשטף 2 ,
און אין דער התקשרות עצמית איז ניט שייך קיין הפסק ושינוי ח״ר 2 .
כידוע דער ווארט פון דעם אלטן רבי׳ן":
4ו3
ספר השיחות - ה׳תש״נ
א איד,
ניט ער וויל און ניט ער קעז זיין אפגריטן פון אלקות.
ועפ״ז יש לומר דער אויפטו איו דעם עגין פון "ושכנתי בתוכם" וואט קומט צו בם׳ ואחה תצוה לגבי פ׳ תרומה
(וואו עם שטייט "וידבר ה׳ אל משה דבר אל בנ״י",
און ניט "ואתה תצוה")
: לאחרי גמר ענין
(הציווי אויף)
עשיית המשכן בם׳ תרומה,
פארבונדן מיט דעם שם משה
("וידבר ה׳ אל משה"/ בחי׳ הגילויים,
קומט מען 37 בפי ואתה תצוה צו א נאד העכערע,
נאד א טיפערע הבנה אין דעם ענין פון "ושכנתי בתוכם״ -
(א) סיי מצד דעם גילוי מלמעלה - גילוי עצמותו ית׳
(אתה/ און
(ב) סיי אין דער דרגא וואו דער גילוי דערגרייבט למטה בתחתונים - אפילו ווי א איד געפינט זיד למטה מטה•/ אויך דארטן איז ער פארבונדן מיט "אתה",
עצמותו ית׳י 3 .
ד. און דער ענין דריקט זיך אויד אויס אין דעם המשך הציווי
(פון "ואחה תצוה")
" 3 "ויקחו אליך שמן גו׳ להעלות נר
תמיד".
ובהקדים 31 :
(א) די העלאת הנרות איז געווען דורך אהרן,
ווי עם שטייט דערגאך "יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בוקר",
איז פארוואם איז דער אנזאג "ויקחו אליך"
(צו משה׳ן)?
(ב) וואס איז דער טעם וואם בא משה׳ן שטייט "להעלות נר תמיד״ און בא אהרן - "מערב ועד בוקר"?
דער ענין פון העלאת הנרות ע״י אהרן אין עבודת האדם איז - די עלי׳ פון דעם "נר ה׳ נשמת אדם" 31 פון יעדער איד,
ד. ה. די אהבת ה׳ און רצון פון א איד
(ווי ער געפינט זיר למטה אלם נשמה בגוף)
צו עולה זיין און נכלל ווערן אין אלקות און לייכטן מיט "נר מצוה ותורה אור" 33 .
און וויבאלד אז דער כח וואם אהרן גיט אויף דעם איז באופן פון העלאה מלמטה למעלה - דערפאר איז דאם אין אן אופן אז די נרות לייכטן "מערב עד בוקר",
ד. ה. אז הגם די נרות לייכטן,
איז אבער איו דעם ניכר אן אונטערשייד צווישן "ערב" און "בוקר",
וואם דאם באווייזט אויף א מצב פון שינויים
(שינויי הזמן/ א מצב פון ערב וחושך און א מצב פון בוקר ואור 34 ,
"וזהו מערב ועד בוקר,
כי ברישא חשוכא והדר גהורא,
שמאיר בנפשו אור ה׳ מעט מעט מתוך החושך כו"׳ 35 .
וואם דאם איז בכללות די עבודה פון תפלה
(און כללות
ישראל,
עד לאלו - שהם בדרגא הכי תחתונה,
שהמשכה זו היא דוקא מצד עצמותו של משה,
ואתה תצוה
(ראה ד״ה זאת תורת הנ*ל).
וראה גם לקו״ש ח*ג ע׳ 935,
בביאור ההוספה דהציווי על בגדי בהונה לגבי הציוויים בפי תרומה.
ש״פ תחמה,
ו׳ אדי
המצוות - "נר מצוה")
וועלכע איז פאר־ בונדן מיט הגבלת הזמן*.
בכדי אז אהרן זאל האבן דעם כת צו אויפטאן העלאת הנרות מלמטה למעלה,
ביז אז אין דעם זאל זיין די עבודה אין אן אופן פון "להעלות נר תמיד",
אן עבודה אן שינויים
(ובכללות - דער עניו התורה,
״תורה אור״)
94 - אז א איד געפיגט זיף תמיד אין א מצב פון אור וגילוי,
זייענדיק פארבונדן מיט מקורו בתמידות - דארף מען האבן דעם "ואתה תצוה את בנ״י ויקחו אליך",
די צוותא וחיבור פון אידן
(למטה)
מיט עצמותו ית׳
(ואתה/ שלמעלה מכל גדר שינוי
(אני ה׳ לא שנית" 3 ).
ובפרטיות יותר יש לומר,
אז אין דעם זיינען פאראן דריי ענינים: "ואתה תצוה את בנ״י",
"ויקחו אליך גו׳ להעלות נר תמיד",
און "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר".
די כוונה איז,
אז עט זאלן זיין ביידע ענינים - סיי דער גילוי פון "נר תמיד"
(מצד בחי׳ משה/ און סיי דער גילוי "מערב עד בוקר"• 5
(מצד בחי׳ אהרן/ אז אויר אין גדרי התחתונים,
וואו עם זיינען דא שינויים פון ערב און בוקר,
זאל זיין דער גילוי פון "נר ה׳ נשמת אדם".
ויש לומר,
אז דאם
("מערב עד בוקר")
איז כולל אויך די שינויים ועליות אין קדושה
עצמה,
אז ער ווערט שטענדיק נתעלה אין זיין עבודה מדרגא לדרגא ביז שלא בערך
(אזוי אז בערר צו דער דרגא נעלה יותר,
ווערט די דרגא שלמטה מזה אנגערופן "ערב").
וי״ל אז דאם
(העלאת הנרות "מערב ועד בוקר")
איז די מעלה פון דער עבודה באופן פון רצוא ושוב - שטענדי־ קע שינויים ועליות,
דורד דעם וואס ער דערהערט או די דרגא תחתונה איז בבחי׳ "ערב",
ווערט בא עם א רצוא צו דעם "בוקר",
מצב נעלה יותר
(שלאחרי זה)
”.
און אזוי - דרגא למעלה מדרגא.
און דער חיבור פון ביידע ענינים
(הפכיים)
- "נר תמיד",
און "מערב עד בוקר" צוזאמען,
ד. ה. אז אויר אין דער הדלקה באופן ודרגא פון שינויי הזמן "מערב עד בוקר"
(תחתונים)
זאל אויפגעטאן ווערן די הדלקת נר הנשמה באופן פון "נר תמיד"" - קומט פון כח העצמות,
"ואתה תצוה",
שלמעלה משניהם"■.
ספר השימות - ה׳תש״ג
ה. אין פ׳ תשא קומט צו גאר אז ?ניז אין דעם "ושכנתי בתוכם" אין משכן.
ווי פארשטאנדיק פון דעם לשון "תשא את ראש בני ישראל",
ד. ה. אז דורך "זה יתנו גו׳ מחצית השקל" אויף תרומת האדנים בנדבת המשכן
(וואט דער ציווי על זה זרז א חידוש אין פ׳ תשא לגבי די פריערדיקע פרשיות)
- ווערט א התנשאות ועלי׳" אין אידן" לגבי ווי זיי זיינען לפני זה"
(כולל - דורך די ציוויים אין פ׳ תרומה ותצוה).
ויש לומר,
אז די הוספה אין פ׳ תשא
(אין דער דירה בתחתונים וואט ווערט אויפגעטאן דורכ׳ן משכן)
באשטייט אין דעם,
אז נוסף צו דער "ושכנתי בתוכם"
(גילוי עצמותו ית׳,
"ואתה תצוה")
וואם ווערט אויפגעטאן אין אידן,
ווערט דאם אויך נמשך - דורך אידן - אין חלקם בעולם.
ויובן לויט דעם וואס מ׳האט אמאל גערעדט" בביאור דברי רז״ל עה״פ "זה יתנו..
מחצית השקל״ - אז "תמה"
(משה)
יח׳- ה״ז בכללות,
לפי הפירוש ש״תמיד• הוא נכח העצמות,
שלמעלה מרבוא ולמעלה משוב.
ועצ״ע.
על הדבר מה יכול אדם ליתן כופר נפשו",
און דערפאר "כמיך* מטבע של אש הוציא מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר זה יתנו,
כזה יתנו":
תמיהת משה איז באשטאנען אין דעם: ווי קען מען פארשטיין ע״פ שכל,
אז די נתינה פון א מטבע גשמית
(מחצית השקל/ א דבר הכי תחתון,
זאל אויפטאן "כופר נפשו",
פון א "חלק אלוקה ממעל ממש""
(תכלית העילוי)?!
אויף דעם האט אים דער אויבערשטער געענטפערט דערמיט וואט הראהו "מטבע של אש..
מתחת כסא כבודו..
ואמר לו זה יתנו": דערמיט האט דער אויבער־ שטער אויפגעמאכט א חידוש,
אז דער מחצית השקל וואט אידן האבן געגעבן דעמולט
(און דאס ווערט נמשך אין מצות מחצית השקל תמיד בכל השנים)
איז ניט נאר א מטבע גשמית,
נאר אויך א "מטבע של אש..
מתחת כסא הכבוד",
און "זה יתנו" בני ישראל,
מטבע כזה ממש.
דער חידוש אין דעם איז ניט,
אז בשרשה איז עם א "מטבע של אש"
(דאס איז ביי אלע דברים גשמיים,
אז זיי ווערן נשתלשל פון זייער רוחניות׳דיקז שרש/ און אויר ניט אז דורך דער מצוה איז מען ממשיך א חיות רוחני
("אש")
אין דער עשי׳ גשמית
(דער חידוש האט זיך אויפגעטאן בא מ״ת און עשיית המשכו בכלל/ נאר אין דעם,
וואט אויך נאך דעם ווי די מטבע איז נשתלשל געווארן און אראפגעקומען אין עוה״ז הגשמי,
איז דורך דעם וואס מ׳איז מקיים מיט איר די מצוה פון מחצית השקל,
ווערט אויפגעטאן א שינוי אין דער מטבע אז זי ווערט
(ווי זי געפינט זיך
ש״פ תתמה,
ו׳ אדר
בגשמיות)
א ״מטבע של אש״ - היפך סדר השתלשלות,
אז דער תחתון בלייבט נידעריקער פאר דעם עליון - ובגלוי "זה יתנר׳.
וואט דער כח אויף דעם חיבור
(פון דער מטבע מיט אש מתחת כסא כבודו)
קען אויפגעטאן ווערן נאר דורך דעם אויבערשטן אליין,
"מטבע של אש הוציא הקב״ה כו׳ והראהו למשה ואמר לו זה יתגו"; די פאראייניקונג פון גשמיות און רוחניות
(ביידע בבת אחת בפועל)
קעו גע־ מאכט ווערן נאר דורך הקב״ה בעצמו,
וואם ער האט ברצונו בוחר געווען סדר השתלשלות,
איז בכחו צו מבטל זיין דעם סדר השתלשלות.
ועפ״ז איז מובן,
אז אין נתינת מחצית השקל
(מטבע גשמית)
איז דא א העכערער ענין אפילו פאר דעם ״מטבע של אש..
מתחת כסא כבודו",
ווייל דער "מטבע של אש" למעלה
(מתחת כסא כבודו)
איז א חלק פון סדר השתלשלות,
אין עולם הכסא
(עולם הבריאה)
; משא״ב אז די נתינה פון א מטבע גשמית זאל ווערן "זה" אויר א ״מטבע של אש״ - קומט פון כח העצמות,
שלמעלה מסדר השתלשלות
(און נאכמער - דורך דעם איז ער מבטל סדר השתלשלותx ניט נאר העכער פון עולם הבריאה,
נאר אויך פון עולם האצילות ולמעלה מזה.
און נאכמער: דער חיבור
(פון דער מטבע גשמית און "אש")
ווערט איו אן אופן פון "זה",
בגלוי,
משא״ב עולם הבריאה
(און אפילו עולם האצילות)
איו עולם מלשון העלם-והסחר 97 .
דערמיט איז פארשטאנדיק דער חידוש אין דעם "ושכנתי בתוכם" וואס קומט צו אין פ׳ תשא - אין "זה יתנו גו׳ מחצית השקל",
אז ס׳איז ניט נאר א חיבור פון עליון ותחתון,
באופן אז מ׳איז ממשיך רוח־
ניות אין גשמיות העולם,
נאר אז די גשמיות גופא ווערט איין זאד מיט רוחניות.
ו. אין פ׳ ויקהל
(ופקודי)
קומט צו דער ענין,
אז לאחרי ציווי ה׳ אל משה
(בפ 98 תרומה,
תצוה ותשא)
גיט משה איבער דעם ציווי צו אידן,
און זיי זיינען דאס מקיים בפועל - וואם איו דעם קומט צו דער אויפטו,
אז נאד דעם ציווי ונתינת כח מלמעלה,
איז המעשה הוא העיקר״ 5 -דער עיקר איז די עבודה פון אידן בתחתונים צו מאכן דעם משכן לה׳ 100 .
ולהוסיף,
אז "ויקהל" גיט אויך צו אן ענין אין דעם עצם המשכן - כמודגש אין דעם ווארט "ויקהל",
וואם מיינט די הקהלה והתאחדות פון אלע אידן,
וואס דאס איז א הקדמה והכנה עיקרית צו עשיית המשכן: כדי דער משכן זאל זיין א משכן פון כלל ישראל - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״,
בתוך אלע אידן - האט תרומת ונדבת כל יחיד מישראל למלאכת המשכן געדארפט זיין באופן אז עם זאל ווערן
(אוים ממון יחיד,
און ווערן)
ממון ציבור.
אוו דערפאר איז די הקדמה לזה -צו צונויפקלייבן אלע אידן
(יחידים)
און מאכן פון זיי איין קהל.
ונוסף לזה - איז "ויקהל" מרמז אויף דעם אופן עשיית כלי המשכן,
אז די כוונה אין דעם זאל זיין ניט
(גאר)
אלם עשי׳ ופעולה פרטית,
פון דעם כלי פרטי,
גאר באופן פון ״ויקהל״ -צונויפקלייבן צוזאמען אלע חלקי המשכו אויף מאכן איין משכן,
וואם דוקא דעמולט מקומט יעדער בלי איר קדושה פרטית,
דורך דעם וואס תחלת עשייתן לשמה איז לשם קדושת המשכן 52 .
ספר השיחות - ה׳חש״ג
ז. די הוספה אין פ׳ פקודי איז בפשטות: דער סיום וסך־הכל 55 פון מעשר.
המשכן,
און דער עיקר פון אלץ - הקמת המשכן בפועל און השראת השכינה למטה בפועל - ביז אז "ויכם הענן את אוהל מועד וכבוד ה׳ מלא את המשכן׳" 5 .
דערנאר אין פ׳ ויקרא קומט צו נאך א העכערער עילוי - "ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאוהל מועד": אויר לאחרי הקמת המשכו בפועל
(בם׳ פקודי)
איז "לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן",
וואס "שכן עליו הענן" איז "המשכת והשראת אור א״ס ממקום עליון ונורא מאד שנאמר בו 55 ישת חשך סתרו כו׳ שלא שייך בו שום גילוי השגה כו׳" 55 ; אבער דערנאך,
דורך ״ויקרא אל משה״ -האט די קריאה אויפגעטאן אז ער זאל
(קענען און בפועל)
אריינגיין אין אוהל מועדי 5 ,
און מקבל זיין דעם גילוי פון בחי׳ ישת חשך סתרו" 5 .
און דערנאד - זאגט אן דער אויבער־
שטער - אין ספר ויקרא,
ספר הקרבנות 108 - די אלע פרטי דיני הקרבנות אין משכן,
וואם דאם איז שלימות ענין המקדש: בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" 4 ,
די הקרבה ועלי׳ פון א בהמה כו׳ גשמית אלם א קרבן לה׳יי,
"ריח ניחוח לה׳",
"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני" 55 ,
קרבן מלשון קירוב 55 ,
ורזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ם״.
כולל ועיקר - "אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳" 55 ,
"מכם" דוקא“.
ח. פון יעדער ענין אין תורה דארף זיין א לימוד והוראה בפועל אין עבודת האדם,
עאכו״ב פון דער מצוה כללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" וועלכע איז א ציווי לדורות - דעד ציווי אויף אלע בתי מקדשות - משכן,
בית ראשון,
בית שני,
ובנוגע לפועל איצטער - דער בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.
ובהקדמה: אין דעם בית המקדש השלישי,
"מקדש אד׳ כוננו ידיך״י 5 ,
א בית נצחי
(ניט ווי בית ראשון ושני)
״ 5 - וועט זיין די שלימות פון "ושכנתי בתוכם",
חיבור עליון ותחתון,
און אין אלע פרטים הנ״ל: די שלימות פון דער נתינת כח מלמעלה
(ציווי ה׳ אל משה),
ובסרט ע״פ
ש״ב תחמה,
ו׳ אדר
9ו3
הידוע אז דער ביהמ״ק השלישי איז שוין בנוי ומשוכלל למעלהיי,
און ער דארף נאר יורד זיין למטה; די שלימות הגילוי פון ״ואתה תצוה״ - דער צוותא וחיבור מיט עצמותו ית׳,
ובאופן נצחי
("תמיד"),
אין דעם בית נצחי,
צוזאמען מיט דער שלימות אין דער עבודה פון רצוא ושוב
("מערב עד בוקר")
; די שלימות אין "תשא את ראש",
און דער המשכה פון "מטבע של אש" אין תחתונים
(עולם),
אזוי אז בכל העולם כולו וועט זיך אנזען בגלוי - "זה" - ווי דאס איז איין זאד מיט רוחניות
(אש מתחת כסא כבודו)
: די שלימות פון "ויקהל" - "קהל גדול ישובו הנה"",
און גילוי אחדותו ית׳ בכל העולם כולו,
"ה׳ אחד ושמו אחד""; די שלימות פון ״פקודי״ -דער מנין העשירי דלע״ל",
און אויר די השראת השכינה בפועל למטה אין דעם ביהמ״ק השלישי; און די שלימות פון "ויקרא אל משה",
די קריאה ודיבור ה׳ צו בחי׳ משה שבכאו״א,
וועלכע גיט דעם כח צו אריינגיין אין אוהל מועד - ביז אז כשם שבא לראות כך בא ליראות",
בה אז "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך״״,
כולל ווי ס׳וועט זיין לע״ל -די עלי׳ לרגל בכל שבת ור״ח".
דערפון איז פארשטאנדיק דער לימוד עתה פון המדובר לעיל,
ובפרט בדורנו זה:
אידן האבן געווארט און געגלוסט מיט א השתוקקות עצומה אויף דער גאולה -"אחכה לו בכל יום שיבוא"
[וי״ל אז דאם
איז כולל דעם אחכה פון בניו ביהמ״ק השלישי און אלע ענינים וואס קומען מיט ביאת המשיח].
ביז אז דאם האט זיך אויס־ געדריקט בפועל אין דער הנהגה
(והוראה)
פון כמה צו לערנען "תורת כהנים",
לערנען די דינים פארבונדן מיט ביהמ״ק והקרבת קרבנות כו׳
(כולל די סדרות פון די וואכן),
בכדי מ׳זאל זיין "צוגעגרייט" צו דער גאולה וואס קעו קומען תיכף ומיד - דורך וויסן די הלכות וואס וועלן דעמולט זיין נוגע לפועל פאר "כהנים בעבודתם לויים בדוכנם וישראל במעמדם".
עאכו״ב בדורנו זה,
לאחרי וואם "כלו כל הקיצין"",
און לויט אלע סימנים אין גמרא און מדרשי חז״ל געפינט מען זיך שויו איו עקבתא דעקבתא דמשיחא,
און ס׳איז א דבר ברור אז היינטיקער דור איז דער לעצטער דור פון גלות,
און דער ערשטער דור פון גאולה.
ובפרט בשעת מ׳געפינט זיך איו ימי סגולה,
ימים מסוגלים ביותר צו דער גאולה,
ווי אין די וואכן וואם הויבן זיך אן פון דעם שבת",
וועז מ׳לייענט אין תורה וועגן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
מיט די אלע פרטים האמורים לעיל -דארף דאס ביתר שאת וביתר עוז מעורר זייו בא יעדער איד
(נוסף צו מקיים זיין דעם "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
בתוך כאו״א,
אין זיין משכן רוחני,
בביתו הפרטי וכו׳]
די השתוקקות און בענקעניש
ספר השיחות - ה׳תש״ג
צו דער גאולה האמיתית והשלימה און צו דעם בית המקדש השלישי,
און עבודת המקדש,
הדלקת המנורה והקרבח הקר־ בנות וכר.
ועוד ועיקר: דאם דארף ארויסקומען אין מעשה בפועלי 7 - צו מוסיף זיין ביתר שאת וביתר עוז אין "מעשינו ועבודתינו" וועלכע ברענגען די גאולה״,
ובמיוחד -ענינים
(בעבודת ה׳)
וועלכע זיינען מעין -און זיינען נאכמער ממהר - די גאולה.
כולל אוו אנהויבנדיק פון לערנעו הל׳ בית המקדש און תורת כהגים
(כמבואר בפרשיות אלו בתורה שבכתב,
ותורה בפירושה ניתנה״• - אין תושבע״פ/ ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה׳• - די עבודה בפועל מעין הגאולה.
ובכללות: צו מאכן פון יעדער זאך אין וועלט א משכן ומקדש לה׳,
און א מקדש נצחי - דורך נוצן די זאך פאר א מצוה
(אדער תשמישי מצוה),
וואם דורך דעם ווערט די זאך נתאחד אין א יחוד וואס למעלה איז ער "נצחי לעולם ועד" 82 ,
ביז אז דאס קומט ארויס אויך למטה,
אין דער מצוה מלשון צוותא וחי־ בורי• מיט דעם אויבערשטן.
לדוגמא -דורך מצות צדקה: דורך אפגעבן פון די אייגענע געלט אויף צדקה,
מאכט מען פון
דער מטבע גשמית
(וכיו״ב)
א מצוה של הקב״ה,
וועלכע ווערט
(אויר)
א "מטבע של אש שמתחת כסא כבודד׳
(כג״ל).
און דאס ווערט א מעין און א הכנה - צו דער דירה בתחתונים,
א דירה נצחית,
וואס וועט זיין בגאולה האמיתית והשלימה,
גאולה נצחית
(שאין אחרי׳ גלות 4 •),
און ביהמ״ק נצחי.
ט. אין דעם אלעם קומט צו במיוחד בתוככי חב״ד דורך און מצד דער קביעות פון שבת פ׳ תרומה בשנה זו - ביום ו׳ אדר,
דער יום היארצייט
(הראשון)
פון דער וואס האט זוכה געווען צו באשטימט ווערן
(דורך כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו)
אלם דער יו״ר ועד הפועל פון ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש 5 •:
אין דעם טאג פון א יארצייט•• ווערט אן עלי׳ שלא בערך
(רצוא)
איו דער נשמה
[ובפרט אז דאם קומט נאך אמירת קדיש במשך י״א חדשים,
כו״כ פעמים בכל יום
(ווי די פארשידענע מנהגים בזה/ כידוע אז קדיש טוט אויף אן עלי׳ אין דער נשמה,
ועאכו״כ אמירת הקדיש ביום היארצייט],
וביחד עם זה טוט עס אויר אויף א המשכה למטה
(שוב/ און דאס גיט א כח וסיוע צו דעם אומר ושומע הקדיש
(ועוגה אמן),
אלם נשמות בגופים למטה••
[ובפרט צו די תלמידי הישיבה וועלכע זיינען געווארען דויד דער עבודה והשתדלות פון דעם בעל היארצייט,
כדלקמן].
דער עיקר העבודה פון דעם בעל
ש״פ ונתמה,
ו׳ אדר
ו32
היארצייט
(במשך רוב ימי חייו)
- וראם ביום היארצייט שטייט בגלוי "כל מעשיו ועבודתו אשר עבד במשך ימי חייו" 7 " -איז באשטאנען אין דעם וואט ער האט אנגעפירט,
כאמור,
מיט דער הנהלה בפועל פון ישיבת תומכי תמימים
(בכח פון כ״ק מו״ח אדמו״ר,
וועלכער איז נתמנה געווארן
(דורך זיין פאטער,
דער מייסד הישיבה)
אלם דער מנהל פועל פון דער ישיבה/ וואט דורך זיין השתדלות ועבודה זיינען אויפגעשטעלט געווארן א ריבוי תלמידים,
תלמידי התמימים,
פירות ופירי פירות,
וועלכע מ׳זעט בעיני בשר - תלמידים וואט זיינען עוסק אין לימוד התורה,
נגלה און חסידות,
און אין הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה.
יעדע ישיבה איז א "מקדש מעט"""
(אלו בתי מדרשות)
*",
א משכן ומקדש לה׳,
ובאופן של קביעות והתיישבות
(ישינוז/ מעיו דעם ביהמ״ק נצחי לע״ל.
עאכו״ב ישיבת תומכי תמימים וועלבע איז נתייסד געווארן
(דורך דעם רבי׳ן
(מהורש״ב)
נ״ע)
בסוף זמן הגלות,
בבדי אז די תלמידי הישיבה זאלן זיין "נרות להאיר",
צו באלייכטן דעם חושך כפול ומכופל פון עקבתא דמשיחא,
"מיט דעם נר תמיד פון די מאורות כו׳״״י,
וכידוע די שיחה פון דעם רבי׳ן
(מהורש״ב)
נ״ע צו די תלמידי הישיבה" בענין ״כל״ היוצא למלחמה בית דוד״ -אז די תלמידי הישיבה זיינען "חיילי בית
דוד" וועלכע וועלן "ראטעווען דעם מצב פון כלל ישראל" פון די "אשר חרפו עקבות משיחך"",
און אויטפירן די כוונה פון "יפוצו מעינותיך חוצה"
(דורך רבותינו נשיאינו)
וועלכע וועט ברענגעז די גאולה".
און דער אופן ווי די תלמידי הישיבה פירן דאס דודך איז - דורך לערנען תורה
(בקביעות ובהתיישבות/ נגלה דתורה און פנימיות התורה
(תורת החסידות),
כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב״ד,
און אלם א תורה אחת - "תורה תמימה"
[כידוע דער סיפור בקשר מיט קריאת שם הישיבה ״תומכי תמימים״״ - אז דער נאמען האט דער רבי נ״ע געגעבן שמחת תורה" בשעת הקפות 120 ,
בהמשך צו אמירת "תומך תמימים הושיעא נא",
און ער האט דערביי צוגעגעבן: "מטרת הישיבה להיות תורת ה׳,
תורה הנגלית ותורת החסידות,
תמימה כו׳"].
ויש לומר,
אז דער חיבור פון נגלה דתורה און פנימיות התורה איז בדוגמת דער חיבור פון עליון ותחתון אין תורה עצמה
(כביכול),
ווי דאס איז אין משכן ומקדש: נגלה דתורה,
גופא דאורייתא
ספר השיחות - ה׳תש״ג
(אילנא דטו״ר”),
איז פארבונדן מיט בחי׳ גליא דקוב״ה,
אלקות וואס איז בערך צו דער בריאה,
און פנימיות התורה,
נשמתא דאורייתא
(דלית תמן לא קשיא כו׳״י)
איז פארבונדן מיט סתים דקוב״ה”,
אלקות שלמעלה מהבריאה; און אין ישיבת תומכי תמימים ווערט חיבור שניהם יחד
(בכח פון אתפשטותא דמשה שבכל דור,
"ואתה תצוה״״י")
- "ושכנתי בתוכם",
גילוי בחי׳ סתים דתורה און סתים דקוב״ה אין בחי׳ גליא דתורה און גליא דקוב״ה׳"׳.
און דאם גיט דעם כח צו אויפטאן די עבודה מיט די אידן ארום - דורך זיין "נרות להאיר" אין דעם משכן ומקדש פון ״ישיבת תומכי תמימים״ - און באלייכטן אלע ארום מיט דעם מאור שבתורה
(פנימיות התורה/ "ויקחו אליד שמן
(פנימיות התורה)
גו׳ להעלות נר תמיד",
און דורך דעם מגלה זיין ביי אלע אידן
("מערב עד בוקר")
דעם "נר ה׳ נשמת אדם",
זייער פארבונד מיט דעם אויבערשטן
("ואתה תצוה"/ פתים דישראל מיט סתים ד־ קוב״היי.
ביז אז מ׳באלייכט כל העולם כולו,
און מ׳מאכט פון גשמיות העולם א משכן ומקדש לה׳
("מטבע של אש"),
א דירה לו ית׳ בתחתונים.
וואט דאם איז דער ענין פון חסידות בכלל - צו מגלה זיין אלקות,
ביז די העכסטע דרגות אין אלקות,
מגלה זיין אין וועלט.
ביז אין אן אופן אז מ׳טוט אויף אז אויך די מושפעים זאלן זיין "נרות להאיר",
טופח על מנת להטפיח,
און דורך דעם וואט זיי באקומען דעם ציווי ה׳
(ע״י משה שבכל דור,
ובחי׳ משה שבכאו״א)
אויף ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ - מאכן זיי אויף דורך זייער עבודה,
דעם משכן ומקדש לה׳
(כמסופר בפ׳ ויקהל/ ביז דער הקמה בפועל
(בפ׳ פקודי),
און ביז עס ווערט "ויקרא אל משה",
צו בחי׳ משה שבכאו״א.
ולהוסיף,
אז אין דער ישיבה עצמה איז צוגעקומען א הוספה לאחרי וואס כ״ק מו״ח אדמו״ר איז געקומעז פון חצי כדור העליון און האט זיר באזעצט אין חצי כדור התחתון
(אין ארצות הברית,
אין ברוקליז,
ניו־יארק/ און האט דא איבער־ געפלאנצט מרכז ישיבת תומכי תמימים -וואם בט׳ אדר שנה זו ווערט א יובל
(חט־ שים)
שנים זינט דעמולט
(ת״ש־תש״נ)
"": ס׳איז ידוע דער פתגם"׳,
אז מתן תורה איז ניט געווען בגלוי אין חצי הכדור התחתון.
וע״פ הכלל אז יעדע עלי׳ איז בערך הירידה שקדמה לה - דארף מען זאגן,
אז דורך דער ירידה
(פון דער ישיבה)
אין חצי כדור התחתון,
וואו מ״ת
(וואם דעמולט איז געגעבן געווארן כל התורה כולה,
נגלה און פנימיות התורה)
איז ניט געווען בגלוי - קומט צו אן עלי׳ ויתרון האור אין דער עבודה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר בכלל" 1 ,
כולל אין דער פעולה
ש״פ תרומה,
ו׳ אדד
פון דער ישיבה אין הפצת המעינות חוצה.
ווי מ׳האט געזען בפועל די פארבריי־ טערונג ביו שלא בערך פון הפצת המעי* נות חוצה בחצי כדור התחתון לגבי ווי ס׳איז געווען פדיער
(בחצי כדור העליון/ והולך ומוסיף.
י. עפ״ז איז פארשטאנדיק,
אז וויבאלד עיקר העבודה פון דעם בעל היארצייט פון ו׳ אדר איז באשטאגען אין אנפירן מיט דער ישיבה - איז אין דעם טאג,
שטייט בהדגשה ובשלימות - זיין עבודה אין דעם משכן ומקדש פון ישיבת תומכי תמימים - ווי מ׳זעט עם בגלוי ובפועל אין די פירות וסירי פירות,
די תלמידי הישיבה,
וועלכע זיינען ממשיך די עבודה בפועל דא למטה.
ויש להוסיף,
אז וויבאלד ער איז נתמנה געווארן בהשגחה פרטית
(דורך כ״ק מו״ח אדמו״ר)
צו אנפירן מיט דער ישיבה,
איז דער עניו הנ״ל
(תוכן ענין הישיבה)
מרומז אין שמו - "שמריהו בן מנחם מענדל":
שמו "שמריהו" האט אין זיך
(רוב הד אותיות "נשמה": ש/ מ׳,
ה׳. און דער י׳ אז מ׳שטעלט עם בתחתית הוא״ו ווערט עם אות נ׳.
וואם דאם איז מרמז אויף דעם עגין פון גילוי
(ועילוי)
הנשמה
(וואס ווערט ביום יארצייט/ ובמיוחד - גילוי נשמתא דאורייתא
(אין גליא דאורייתא/ און גילוי "נר ה׳ נשמת אדם".
אויך דער ענין הגאולה - וואס ווערט
עגיני העולם,
גם מבחי׳ אחר
(כולל - חצי כדור התחתון)
נעשה "בך לה׳
(ראה אוה״ת ויצא רב,
א ואילך.
ועוד),
עד באופו של ״יצחק״ - צחוק ושמחה דקדושד,
(שלימות הגילוי דקדושה),
ועד שנעשים שם אחד
("יוסח יצחק").
וי״ל ע״ד.
ה׳ אחד ושמו אחד״
(זכרי׳ יד,,
ט) ועד שה׳ ושמו אחד - כפי שיהי׳ בגילוי לע״ל,
כשם שאני נכתב בך אני נקרא
(פסחים נ,.א)
צוגעאיילט דורך ישיבת תומכי תמימים אלם משכן ומקדש
(מעט/ בתור הכנה צו דעם מקדש דלעתיד - וע״פ הידוע 5 •׳ שבאם מתוסף עי״ז ביר״ש וכו׳ מותר וכדאי "לחפש" רמזים,
י״ל רמז בשמו: דער אות מ׳ 4 •׳ באמצע תיבה איז מרמז אויף דעם עניו הגאולה - כידועי״י בענין "למרבה המשרה""•׳,
אז דער מ״ם סתום באמצע התיבה איז פארבונדן מיט דער גאולה
(משא״ב דער מ״ם פתוח בסיום התיבה,
"חומות ירושלים אשר המ פרוצימ״י"׳,
איז מרמז אויף גלות).
וי״ל אז בשעת עם שטייט א מ״ם פתוח באמצע התיבה איז דאם אויר פארבונדן מיט גאולה,
נאר ווי־ באלד אז די גאולה וסתימת רוח הרביעי,
איז נאך ניט געקומען בפועל איז דאס גאך א מ״ם פתוח.
ובפרט אז שם אביו איז "מנחם מענדל",
וידוע מרז״ל אשר משיח - מנחם שמו•",
און אויך מענדל,
איז בגימטריא "צדק"
[כידוע בנוגע דעם נאמען פון אדמו״ר ה״צמח צדק״ - גימטריא פון שמו "מנחם מענדל"/ וואס "צדק"
(און אויך "צמח")
איז שמו של משיחי".
און בן מנחם מענדל",
איז אויך מרמז ע״ד דער פירוש אין "בן חורין"
(ניט א "זוך,
נאר/ אז מציאות שלו איז "חורין".
ספר השיחות - ה׳תש״ג
ד. ה. אז התעסקותו איז בעניני תלמידי התמימים,
שילמדו נגלה וחסידות ויפיצו המעינות חוצה וואם ברענגט,
"אתי מר" דא מלכא משיחא.
יא. בכל זה קומט צו נאכמער מצד דעם וואם ו׳ אדר
(ובשנה זו - ש״פ תרומה)
איז אויך ערב ז׳ אדר - דער יום הולדת ויום פטירת משה רבינח": ביום זה שטייט בגלוי כל מעשיו ועבודתו של משה רבינו,
וואם בכללות איז דאם -
(א) דער ענין התורה
(וועלכע ווערט אנגערופן על שמו,
תורת משהי"),
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו׳״*״,
בל התורה בולה -תושב״כ און תשבע״ם,
נגלה דתורה און פנימיות התורה,
ביז כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש: און
(ב) דער ענין המשכן -וואס ווערט אנגערופן על שמח".
וציווי ה׳ אל משה "ועשו לי מקדש" איז כולל אלע בתי מקדשות.
ובפרט אז דאס איז בהמשך צו ו׳ אדר,
ערב והכנה צו ז׳ אדר - די עבודה פון לימוד התורה - און עשיית משכן ומקדש בו׳ אדר,
פירט און ברענגט צו דער שלימות בזה ביום ז׳ אדר - יומו של משה רבינו,
גואל ראשון הוא גואל אחרוף".
יב. די הוראה מזה בנוגע לפועל:
בקשר מיט דעם טאג,
שבת פ׳ תרומה,
ו׳ אדר,
ערב ז׳ אדר - כדאי מוסיף זיין במיוחד אין לימוד התורה,
נגלה דתורה
און פנימיות התורה.
און ממשיך זיין די הוספה בפרט אין ז׳ אדר.
און תלמוד גדול שמביא לידי מעשה - אויך מוסיף זיין אין נתינת הצדקה,
און בהחלטות טובות אין אלע עניני תומ״צ,
כולל ובמיוחד - תקנת משה רבינו "להקהיל קהילות בכל שבת ללמד דברי תורה" 7 "
(כמדובר כמ״פ לאחרונה"").
ובפרט די תלמידים פון ישיבת תומכי תמימים - זאלן מוסיף זיין אין זייער תפקיד: לכל לראש - הוספה אין לימוד הנגלה און לימוד החסידות,
און אויך -מוסיף זיין אין דער עבודה פון "נרות להאיר",
אויף הפצת המעינות חוצה.
[וכדאי אז מ׳זאל אויר ארויסגעבן א מאמר חסידות לכבוד בעל היארצייט בענין הגאולה,
תחיית המתים וכיו״ב].
ובמיוחד - זאלן די תלמידי הישיבה
(ע״פ הוראת ההנהלה)
אויך ממשיך זיין אין די חסיד׳ישע פארברענגענישן
(בנוסף אויף דער התוועדות בערב שבת),
צוזא־ מען מיט החלטות טובות בכל הנ״ל.
ויה״ר,
אז לאחרי כל הדיבור וועגן דער גאולה האמיתית והשלימה,
און מא־ נען ״עד מתי״...
- זאל די גאולה שוין קומען בפועל ממש,
און מ׳זאל שוין האבן דעם ביהמ״ק השלישי דא למטה,
און דארטן בביהמ״ק טאן די עבודה,
ומשה ואהרן עמהסי",
והקיצו ורננו שוכני עפר"",
און דער בעל היארצייט פון ו׳ אדר בתוכם - אזוי אז נאך א יארצייט וועט שוין ניט זיין,
ש״פ תרומה,
ו׳ אדר
און אלע אידן שליט״א נשמות בגופים,
צוזאמען מיט אלע נשמות,
וואם כל ישראל יש להם חלק בעוה״ב׳ 2 ׳,
וועלן אוים־
שטיין בתחיית המתים,
גייען תומ״י ממש -אין ארץ הקודש,
אין ירושלים עיר הקודש,
ובביהמ״ק השלישי,
מקדש אד׳ כוננו ידיך.
ספר השיחות - ה׳תש״ג