משיחות ש״פ ואוא, ר״ח שבט, ה׳תש״ג

א. ענינו של ר״ח שבט — מפורש בקרא 1 : "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דבר משה אל כל בני ישראל ככל אשר צוה ה׳ אותו אליהם..

הואיל משה באר את התודה הזאת לאמר" — שבו ביום התחיל משה רבינו לומר לבניי ספר חמישי שבתורה,

"משנה תורה" 2 ,

עיש שכולל גם ד׳ הספרים שלפניו.

״והימים האלה נזכרים ונעשים״ 5 — ש״בעשתי עשר לחודש באחד לחודש" מידי שנה בשנה "נזכרים" ועי״ז "נעשים" הענינים שהיו ביום זה בפעם הראשונה,

ולא עוד אלא שמשנה לשנה הולך וגיתוסף עוד יותר — כהציווי

(שהוא גם נתינת כח)

"מעליז בקודש" 4 .

וכידוע פתגם והוראת רבינו הזקן 5 ש־ "צריכים לחיות עם הזמן".

לחיות עם עניני התורה השייכים לזמן זה — לא רק פרשת השבוע,

אלא גם

(ואדרבה — ביתר שאת ב)

המפורש כתורה אודות ענינו של זמן זה 6 ,

כבנדו״ד,

שמקרא מלא דיבר הכתוב "בעשתי עשר חודש באחד לחודש וגו׳".

ויש לבאר הלימוד וההוראה מה־ מפורש בקרא ע״ד ר״ח שבט,

וגם לבאר

הקשר והשייכות לפרשת השבוע,

כדלקמן.

ב. התחלת דיבורו של משה רבינו בר״ח שבט — "ה׳ אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי וגו׳ ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת",

"ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם גו׳" 7 .

כלומר,

בר״ח שבט מכריז משה רבינו שהגיע הזמן להכנס לארץ,

כיון שכבר נסתיים ונשלם הענין דמתן־תורה

(״בחורב״)

— כל ד׳ הספרים,

ומתחילים ספר החמישי,

משנה תורה,

ועם סיומו נכנסים לארץ.

ויש להוסיף כדיוק לשון הכתוב בהתחלת משנה תורה — "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל":

״אלה״ — מדבר על דבר הנראה ונגלה,

שמראה באצבע ואומר "אלה".

ובנדו״ד — "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל״ — שכל דברי התורה הם בגילוי לכל בנ״י; והגילוי הוא בנוגע לכל חלקי התורה,

פשט רמז דרוש סוד,

היינו,

לא רק חלק הפשט שבתורה,

שבו התחלת הלימוד ד״בן חמש שנים למקרא״י,

אלא גם חלק הרמז והדרוש ועד לחלק הסוד — כי,

ההלכה למעשה שהוא העיקר

(שמתגלה

ספר השיחות - ה׳תש״נ

לכאו״א מישראל)

מתאימה ומכוונת לכל חלקי התורה.

ובזה נכלל גם גילוי שלימות העבודה דבנ״י בכל עניני התומ״צ,

אשר,

עיקר העבודה ושלימותה היא בקו ד״עשה טוב",

ומזכירים ברמז גם הקו ד״סור מרע"

(כמבואר בפרש״יי,,

דברי התוכחות..

(ש)

הזכירן נרמז"),

שהענינים הבלתי־רצויים שהיו בעבר נתתקנו כבר ע״י עבודת התשובה 10 ,

כיון שעי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר בעבודה ד״ועשה טוב".

ומזה מובן שענינו של ר״ח שבט בכל שנה ושנה — שמשה רבינו שבדור",

וניצוץ משה שבכאו״א מישראל 2 ׳,

מכריז,

שכבר נשלמה העבודה בעניני התומ״צ,

ומוכנים להכניסה לארץ 3 בגאולה האמיתית והשלימה.

ג. ותוכן זה מודגש גם בפרשת השבוע — פרשת וארא:

בהתחלת פרשת וארא משיב הקב״ה על טענת משה

(בסיום פרשת שמות 14 )

"והצל לא הצלת את עמך",

ותוכן המענה,

שהקב״ה מקבל טענתו הצודקת של משה וגואל את בנ״י — "לכן אמור

לבני ישראל אני הוי׳ והוצאתי גו׳ והצלתי גו׳ וגאלתי גר ולקחתי גו׳ והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה גו"׳ 5 .

ומקדים לזה "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שדי ושמי הוי׳ לא נודעתי להם" 6 ,

"לא נכרתי להם במדת אמיתית שלי..

הבטחתי

(לתת את ארץ ישראל)

ולא קיימתי",

"נדרתי להם ולא קיימתי" 7 ׳,

ועתה יקיים תיכף הקב״ה את הבטחתו להביא את בנ״י לארץ ישראל,

לאחרי ההקדמה ד״אמור לבני ישראל אני הוי"׳:

מבואר בדרושי חסידות 8 ׳ ש״אני הוי"׳ הוא הגילוי דמתן־תורה,

וזהו "וארא אל אברהם גו׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם",

שלהאבות שהיו לפני מ״ת לא נתגלה שם הוי׳ לאמיתתו כפי שנתגלה לבנ״י במ״ת,

כהמשך הכתוב "לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳".

ועפ״ז יש לבאר השייכות להכניסה לארץ

(שכל זמן ש" שמי הוי׳ לא נודעתי להם" לא נתקיימה ההבטחה לתת להם את ארץ ישראל,

ורק לאחרי גילוי שם הוי׳ במתן־תורה מתקיימת ההבטחה ״והבאתי אתכם אל הארץ״)

— כי,

במתן־תורה בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים",

ואז יכולים בנ״י להכנם ל״ארץ כנען" ולעשותה "ארץ ישראל",

כולל גם כללות מעשינו ועבודתינו בבירור

ש״פ זארא,

ר״ח שבט

העולם,

שהעולם כולו יהי׳ בבחינת "ארץ ישראל״ — דירה לו ית׳ בתחתונים 20 .

ובכל שנה ושנה כשקורין פרשת וארא בציבור׳ 2 — מתגלה מענה הקב״ה על טענתו של משה שבדור,

וניצוץ משה שבכאו״א מישראל,

שאף ש״מאז באתי גו׳ לדבר בשמח,

בנ״י מקיימים מאז התומ״צ,

מ״מ "הצל לא הצלת את עמך"

(כמדובר בהתוועדות שלפנ״ז״)

— שכיון שכבר הי׳ הגילוי דמתן־תורה,

וחזר ונשנה 23 ריבוי פעמים ב״זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה* 2

(יותר מג׳ אלפים וג׳ מאות פעמים שנים 25 ).

יש לבנ״י כל עניני התומ״צ כשלימות,

ובאופן גלוי,

"וארא" 26 ,

ולכן מבטיח הקב״ה שתיכף ומיד גואל את בנ״י מהגלות,

"והוצאתי גו׳ והצלתי גו׳ וגאלתי גו׳

ולקחתי",

ד׳ לשונות של גאולה 2 ,

"והבאתי אתכם אל הארץ",

לשון חמישית,

שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה 28 ,

גאולה שאיו אחרי׳ גלות 2 .

ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו,

ש־ "עשתי עשר חודש באחד לחודש" חל בשבת פ׳ וארא — שגמר ושלימות העבודה

(מ״ת)

וההכנה להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה מודגש הן בפרשת השבוע והן בתוכנו של היום 30 ,

כנ״ל.

ד. ויש לבאר כהנ״ל בפרטיות יותר:

בם׳ וארא מדובר אודות כללות הענין דמתן־תורה,

(בעיקר)

כפי שהוא מצד הגילוי מלמעלה — "וארא גו׳",

"אמור לבני ישראל אני הוי׳"; ועל זה גיחוסף "בעשתי עשר חודש באחד לחודש" ש־ "הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר",

"משנה תורה",

ש״מפי עצמו אמרן״ 3

(וברוח הקודש 32 )

— התגלות התורה כפי שנתלבשה בדעתו ובהשגתו של משה 33 ,

ועי״ז בדעתם והשגתם של

ספר השיחות - ה׳תש״נ

כל ישראל,

היינו,

שעיקר ההדגשה היא שתורתו של הקב״ה נמשכת וחודרת למטה בשכלו של האדם.

ועניו זה מודגש גם בזמן אמירת משנה תורה — "ויהי בארבעים שנה*:

העילוי ד״ארבעים שנה* מפורש בכתוב

(קרוב לסיום משנה תורה)

— ש״נתז ה׳ לכם לב לדעת ועינים לדאות ואזנים לשמוע" 34 ,

ובלשון חז״ל” שב־ ״ארבעין שנין..

קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳",

היינו,

שבמשך ארבעים שגה שהיו בנ״י במדבר נקלטו כל עגיני מתן־ תורה בשכלם ובהשגת□,

ועי״ז הגיעו בגלוי להשלימות האמיתית דמ״ת 34 — לא רק מצד הגילוי מלמעלה,

אלא גם מצד עבודת המטה 37 .

ויש להוסיף,

שמספר ארבעים רומז על שלימות המוחין — כמארז״ל׳ "בן ארבעים לבינה״,

ובפרטיות יותר — ד׳ מוחין,

מוח החכמה,

מוח הבינה,

ומוח הדעת שנחלק לחסד וגבורה׳ 3 ,

כמרומז גם בלשון הכתוב "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע״: ״לראות״ — מוח החכמה,

״לשמוע* — מוח הבינה,

ו״לדעת* — מות הדעת שנחלק לחסד

וגבורה שהם שרשי המדות שבלב

("לב לדעת") 3 .

והשלימות דמתן־תורה בשנת הארבעים היא ההכנה הכי קרובה לה־ גאולת

(כניסה לארץ),

הקשורה אף היא עם מספר ארבעים״ 4 — כידוע׳ 4 שמ״ם סתומה רומז על הגאולה,

כמ״ש 42 "לסרכה המשרה ולשלום אין קץ",

מ״ס סתומה באמצע התיבה,

כי,

כאשר הגילוי דתורה חודר בד׳ המוחין

(ועל ידם — בכל פרטי המדות,

ועד למחשבה דיבור ומעשה),

ה״ז מקיף וחודר כל מציאות האדם ללא אפשרות של פירצה,

ודוגמתו גם בפעולה בעולם,

שהגילוי דתורה נמשך ומקיף וחודר כל ד׳ רוחות שבעולם ללא אפשרות של פירצה — מעמד ומצב דגאולה,

"מלאה הארץ דעה את ה׳ כמיס ליס מכסים" 43 .

ובלשון הקבלה והחסידות 44 — שאות מ״ם רומזת על ספירת הבינה,

שבה מתגלה בחי׳ עתיק 45 שלמעלה מסדר השתלשלות,

עלמא דחירו 44 .

ש״פ וארא,

ר״ח שבט

ה. ובשנת הארבעים עצמה — "ב־ עשתי עשר חודש באחד לחודש":

מבואר בדרושי חסידות 47 ש״אחד עשר" רומז לפנימיות הכתר שלמעלה מעשר ספירות — "אנת הוא חד"• 4 .

ויש לומר,

שלאחרי העבודה

(בשנת הארבעים עצמה)

במשך עשרה חדשים,

בולל גם חודש העשירי,

"העשירי יהי׳ קודש" 49 ,

שמורה על שלימות העבודה לגלות בכל דבר הניצוץ קדושה שבו,

אות יו״ד

(כמשנ״ת בארוכה בהתוועדות שלפנ״ז״ 5 )

— באים ל״עשתי עשר חודש",

חודש האחד עשר,

שרומז לגילוי בחי׳ הכתר,

"אנת הוא חד".

ומתחיל מהגילוי בתורה — שלאחרי שבאים להשלימות דעשר בשנת הארבעים

(שלימות ד׳ המוחין,

"קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳"),

אזי ניתוסף גם העילוי ד״אחד עשר״

(פנימיות הכתר 5 )

— ״מיוחד שבעשרה..

שהוא ראש לכל עשר הדברות,

אנכי 52 ה׳ אלקיך" 55 ,

שנמשך ומתגלה וחודר בהשלימות דעשר.

והשייכות לגאולה

(כניסה לארץ)

— שע״י הגילוי דבחי׳ "אחד עשר"

("ב־ עשתי עשר לחודש"),

"אנת הוא חד",

נעשה מעמד ומצב של גאולה מכל ענין של מיצר וגבול

("אנכי הוי׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" 52 ),

גאולה האמיתית והשלימה.

ולהעיר,

שעניו הגאולה מודגש גם בשם החודש ב״שמות החדשים שעלו

(ונגאלו)

עמהם מכבל״ 54 — "שבט",

ע״ש "וקם שבט מישראל" 55 ,

"זה מלך המשיח" 56 .

ו. ועניו זה

(שהשלימות דמ״ת היא "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש")

מודגש עוד יותר כש־ ר״ח שבט חל בם׳ וארא — כי,

בקביעות זו מודגש כבר בס׳ וארא

(התחלת הגילוי דמ״ת מלמעלה)

שעיקר השלימות היא "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש"

(כשהגילוי דמ״ת חודר בהבנה והשגה דהאדם).

ויש לומר,

שענין זה

(שהגילוי מלמעלה צריך להיות נמשך למטה דוקא)

מרומז גם בפ׳ וארא עצמה:

יום מחורב וגו׳*,,

ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש* — שפשטות הכתוב.

אחד עשר יום מחורב גו׳־ הוא מדברי התוכחה,.

אין לכם דרך קצרה..

מהלך י*א יום ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים..

ובשביל שקלקלתם הסב אתכם..

מ׳ שנה*

(פרש* 52 עה*פ),

ואילו בפנימיות הענינים הי׳ זה כדי שהגילוי ד״אנכי*..

אחד עשר*,

יומשר ויחדור בהם ע*י עבודת המטה במשך ארבעים שנה עד ל״עשתי עשר חודש*

(ראה אוה*ת וסודם עטר״ת שם).

ספר השיחות - ה׳תש״נ

״וארא״,

הגילוי מלמעלה — "אל אברהם אל יצחק ואל יעקב",

היינו,

שנמשך בפרטי הענינים דג׳ הקויזי 5 ,

ועד להשלימות דד׳” — עי״ז שה״בניס״” ממשיכים ומוסיפים על האבות

(שהן המרכבה" 6 )

רגל הרביעי דהמרבבה,

דוד מלכא משיחא“.

וכז בהגילוי לבנ״י,

"לכן אמור לבני ישראל אני ה׳״ — שגילוי זה נמשך בד׳ לשונות של גאולה,

שהם כנגד ד׳ מוחין 62 ,

ועד שבאים ללשון חמישי שרומז על הגאולה דלעתיד לבוא

(כנ״ל ם״ג),

שאז יהי׳ הגילוי דדרגא החמישית 63 ,

"חמישית לפרעה" 64 ,

"דאת־ פריעו ואתגליין מיני׳ כל ׳נהורין" 65

(שלימות הגילוי ד״וארא"),

ע״ד וכדוגמת הגילוי דבחי׳ "אחד עשר"

("בעשתי עשר חודש").

וביותר מודגש ענין זה,

כאמור,

בה־ חיבור דפ׳ וארא עם ר״ח שבט,

שבהתחלת הענין דמ״ת כבר מדגישים שעיקר השלימות היא "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש",

בהלימוד דמשנה תורה ש״משה מפי עצמו אמרן",

לאחרי ש״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע",

"קאי איגיש אדעתי׳ דרבי׳".

ז. ויש להוסיף,

שענין זה מרומז גם בהחיבור דשבת זר״ח — כי,

שבת קשור עם ימי השבוע,

ויהי ערב ויהי בוקר,

התלויים במהלך החמה,

בחי׳ המשפיע,

שזהו״ע הגילוי מלמעלה,

ור״ח קשור עם מהלך הלבנה,

בחי׳ המקבל,

שזהו״ע עבודת המטה 66 .

ומרומז גם בענינו של ר״ח — בראיית ובקידוש החודש,

אשר,

בשיעור הרמב״ם 6 דשבת ר״ח זה מסיימים הלכות קידוש החודש:

קידוש החודש הוא ע״י ראיית הלבנה״ 6 — "החודש הזה לכם" 6 ,

"כזה

ש״פ וארא,

ו״ח שבט

ראה וקדש"" 7 ,

וגם ע״י החשבון — שהרי "בית דין מחשבין כו׳" 7 ,

ככל פרטי החשבונות דמולד הלבנה שנתבארו בהל׳ קידוה״ח להרמב״ם עד לסיומם וחותמם: "הרי בארנו חשבונות כל הדרכים שצריכין להם בידיעת הראי׳ ובחקירת העדים כדי שיהי׳ הכל ידוע למבינים ולא יחסרו דרך מדרכי התורה,

ולא ישוטטו לבקש אחרי׳ בספרים אחרים,

דרשו מעל ספר ה׳ וקראו אחת מהנה לא נעדרה".

וענינם בעבודת ה׳ 72 — שראי׳ מורה על הגילוי מלמעלה,

והחשבון מורה על עבודת המטה באופן של הבנה והשגה,

ובמצות קידוש החודש —.

מצוה ראשונה שנצטוו ישראל״ 73 — מודגשים שניהם יחדיו,

ללמדך,

שהגילוי מלמעלה

(ראי׳)

צריך לחדור בהבנה והשגה

(חשבון),

"שיהי׳ הכל ידוע"

(וגם בדרגא כזו שיש מקום ש״ישוטטו לבקש אחרי׳ בספרים אחרים").

ולהעיר,

שבקידוש החודש מודגש ביותר העילוי דעבודת המטה דוקא — כיון שקביעות החודש היא ע״י ב״ד של מטה דוקא

(ועד שהקב׳ה אומר למלאכי השרת "אני ואתם נלך אצל ב״ד של מטה כו׳״ 74 ),

ויתירה מזה — כדרשת חז״ל” "אתם

(חסר)

אתם אתם,

ג׳ פעמים,

אתם

אפילו שוגגין,

אתם אפילו מדידין* 7 ,

אתם אפילו מוטעין".

*

ספר השיחות - ה׳תש״ג

ח. האמור לעיל שכר״ח שבט

(ובפרט כשחל בשבת פ׳ וארא)

מודגשת השלימות דמתן־תורה וההכנה להכניסה לארץ,

שלימות מעשינו ועבודתינו בקיום התומ״צ וההכנה לגאולה האמיתית והשלימה — מודגש ביותר בשנה זו.

ובהקדמה:

מהענינים העיקריים במתן־תורה — גילוי פנימיות התורהיי,

שזהו תוכן הציווי שבפרשתנויי "וידעתם מ אני הוי׳"

(בהמשך למ״ש בהתחלת ענין "אמור לבני ישראל אני הוי׳"),

כדאיתא בזהר” "פקודא דא קדמאה לכל פקודין..

למנדע לי׳ לקב״ה מ׳",

ידיעת אלקות,

"דע את אלקי אביך

(ועי״ז)

ועבדהו בלב שלם" 69 ,

ע״י לימוד פנימיות התורה באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעתי 70 ,

שעי״ז מביאים את הגאולה האמיתית והשלימה

("והבאתי אתכם אל הארץ״ 2 )

— ולעת״ל "בהאי חיבורא דילד דאיהו ספר הזהר..

יפקון

בי׳ מן גלותא ברחמי׳" 5 ,

וכמענה מלך המשיח על השאלה ״אימת אתי מר״ — "כשיפוצו מעיגותיך חוצה" 4 .

ועיקר הגילוי דפנימיות התורה התחיל בזמנו של האריז״ל שאמר ש־ "בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" 5 ,

ועוד יותר לאחרי שנת הת״ק באלו* הששי — התחלת הבוקר דיום

(אלף)

חששי",

או" חצות יום הששי״ — בגילוי תורת החסידות ע״י הבעש״טי 75 ,

ובפרט בתורת חסידות חב״ד ע״י רבינו הזקן 76 ,

וכפרט לאחרי

ש״פ וארא,

ר״ח שבט

הגאולה די״ט כסלו שאז התחיל עיקר העניו ד״יפוצו מעינותיך חוצה"׳ 77 ,

והולך ומוסיף ע״י רבותינו נשיאינו מדור לדור,

עד לנשיא השמיני 1 ,

כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,

הו באופן נשיאותו בחיים חיותו בעלמא דין,

והן באופן נשיאותו לאחרי ההסתלקות

(ש״אשתכח יתיר מב־ חיוהי" 3 )

כנשיא התשיעי דדור התשיעי

(מהבעש״ט),

דור האחרון של הגלות ודור הראשון של הגאולה — דור עשירי.

ט. ומעלה מיוחדת בשנה זו — "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש":

בעשירי ל״עשתי עשר חודש" השתא ימלאו ארבעים שנה להנשיאות דכ״ק מו״ח אדמו״ר כנשיא התשיעי*,

שאז נעשית שלימות העבודה דדור התשיעי — בכל עניני התומ״צ,

כולל ובמיוחד בהפצת המעיינות חוצה — באופן ש״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע",,

קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳".

ובעמדנו "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש",

"ראש” חודש" שכולל כל ימי החודש*,

ומלל ובפרט

יום העשירי שבו

(העשירי יהי׳ קודש)

— מכריז משה רבינו שבדורנו,

כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,

ועד״ז ניצוץ משה שבכאו״א מישראל:

"רב לכס שבת בהר הזה",

"הרבה גדולה לכם ושכר..

קבלתם תורה כר"",

כבר נשלמו כל מעשינו ועבו־ דתינו ובריבוי מופלג,

ובאופו גלוי לעין כל,

"אלה הדברים",

ולאידך,

הענינים הבלתי־רצויים שהיו בעבר — שבודאי נתתקנו ע״י התשובה,

ובפרט ע״י הפעולה ד״שאו את ראש בני ישראל" ע״י רבותינו נשיאינו

(נשיא מלשון נשיאות)

עד לנשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר” — מזכירים ברמז בלבד,

בשביל העילוי דאתהפכא

(כנ״ל ס״א).

ולכן — ממשיך משה רבינו שבדורנו,

כ״ק מו״ח אדמו״ר,

בהכרזתו — "פנו וסעו לכם גו׳ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם גו׳״ — הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה,

שאז יהי׳ שלימות הגילוי דבחי׳ אחד עשר”,

"אנח הוא חד",

ובלשון

ספר השיחות - ה׳תש״נ

הכתוב בפרשת השבוע — "והבאתי אחכם אל הארץ",

לשח חמישית של גאולה,

הקשור עם גילוי בחי׳ החמישית.

וכל זה — בהוספה על המעלה דשנת ה׳תש״נ

("הי׳ תהי׳ שנת נסים"),

אשר,

ע״פ האמור לעיל בהחשבון דשנת הת״ק לאלף הששי,

נמצא,

ששנת תש״נ היא חצות יום הששי""׳,

או שעה שלישית אחר חצות,

בסמיכות ממש לכניסת השבת׳"׳

("יום שכולו שבת" 2 "׳).

*

י. ובאותיות פשוטות — בנוגע למעשה בפועל:

במשך כל שנות הגלות האמינו ומאמינים כל כנ״י באמונה שלימה בביאת המשיח,

ומצפים לביאתו,

"אחכה לו בכל יום שיבוא”"׳.

בשנת תשייא.

ולהעיר שמצינו דוגמתו גם בהכניסה לארץ כפעם הראשונה — לאחרי הכרזת משה בר״ח שבס דשנת הארבעים.

פנו וסעו לכם גו׳ בואו ורשו את הארץ"

(שאילו זכו היתה גאולה נצחית)

— "והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון*

(יהושע א,,

יא) ועפ*ז,

היום הראשון שבו מתחילה עיקר התקופה דהכניסה לארץ

(שהרי היום שעלו מן הירח שייר גס לתקופה שלפניז)

הוא יום ׳־א לחודש הראשון•.

וככל שמתארך גלות זה האחרון

(גלות אדום)

שנתאיד ביותר וביותר — הרי,

אע״פ שלא מבינים כלל וכלל הסיבה לאריכות הגלות 4 "׳ עד היום הזה,

לאחרי שכבר נתקיימו כל הסימנים דעקבות משיחא

(בסיום מסכת סוטה וכיו״ב),

וכבר בזמן הגמרא "כלח"׳ כל הקיצין" 6 "׳,

וכן הקיצים שנאמרו ע״י גדולי ישראל בדורות שלאח״זי״׳ — לא נגרע ח״ו בשלימות ותוקף האמונה דבנ״י בביאת המשיח.

ואדרבה — אריכות הגלות מוסיפה בהצעקה "עד מתי",

ובהתביעה כביכול להקב״ה "והצל לא הצלת את עמד,

והבקשה והדרישה לגאול את בנ״י תיכף ומיד ממש.

ועאכו״ב בבוא זמן מיוחד ומסוגל ביותר וביותר לגאולה — "בארבעים שגה בעשתי עשר חודש גו׳",

ההכנה הכי אחרונה וקץ הכי אחרון להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה — צריך באו״א מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש"׳,

ע״י חיזוק האמונה בביאת

ש״פ וארא,

ו״ח שבט

המשיח,

הצפי׳ והבקשה ודרישה לביאתו,

ועוד ועיקר ע״י ההוספה בעניני תומ״צ ובפרט בהפצת המעיינות חוצה,

האנשים והנשיסיי" והטף,

כל אחד ואחת לפי ענינו.

יא. ויש להתחיל בזה תיכף עתה ביום הש״ק,

"בעשתי עשר חודש באחד לחודש״ — ע״י הוספה בלימוד התורה,

ובסרט פנימיות התורה,

וקבלת החלטות טובות,

כולל בנוגע להעגינים שעשייתם בפועל היא לאחרי השבת — "מפקחין על צרכי ציבור בשבת" 0 ".

ואני הקטן המתחיל — להודיע ע״ד השתתפות במספר ארבעים מ״קופת רבינו" לכל המוסדות העומדים תחת נשיאותו ועוסקים במילוי שליחותו בכל ג׳ הקוין תורה עבודה וגמ״ח" 84 כפי

שחדורים כאר״א בהפצת המעיינות חוצה,

כדי להוסיף 2 " עזר וסיוע וברכת הצלחה

(מיוסד על מארז״לג" "כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך")

בכל פעולותיהם ביתר שאת וביתר עוז באופן הראוי לתקופה ד״ויהי בארבעים שנה",

כולל ובמיוחד - פתיחת מחלקות חדשות,

וגם מוסדות חדשים - שיתוספו עכ״פ ארבעים מוסדות,

ומה טוב יותר ממספר ארבעים,

ועד למספר אלף 4 ",

הקשור גם עם הגאולה

(כמו מספר ארבעים),

כמ״ש 5 " "הקטן 6 " יהי׳י" לאלף גו׳ אני ה׳ בעתה

למיתקא••

(ראה אוה״ת שמות ם״ע ח ואילך.

(כרד ז׳)

ע׳ ב׳תקא).

ולהעיר שגם משיח — גואל ראשון הוא גואל אחרון — הוא ממרים שממנה נולד דוד

(שמו־ר פ״א,

יז. וראה אוה״ת שם).

ספר השיחות - ה׳תש״נ

אחישנה"" 89 .

ומהנכון שכאו״א יקשה כן — להוסיף גם בנתינת הצדקה במספר ארנקים,

אשר,

ההוספה בצדקה

(ובפרט במספר ארבקים הקשור קם גאולה)

•מקרבת את הגאולה״ 90 ״ — צדקתו האמיתית של הקב״ה,

•ואתם 120 תלוקטו לאהד אחד בני ישראל" 12 ,

•בנקרינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו" 22 ,

לארצנו הקדו-

שה 23 ,

לירושלים קיר הקודש ולבית המקדש.

ויה״ר שהדיבור וההחלטה טובה בכהנ״ל יביאו את הגאולה האמיתית והשלימה ק״י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש — ביום הש״ק זה,

•בקשתי קשר חודש באחד לחודש",

ויקויים תיכף ומיד היקוד בסיום וחותם ההפטורה דשבת ר״ח: •והי׳ מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני״ 24 — בביהמ״ק השלישי ובקדש הקדשים,

תיכף ומיד ממש.

ספר השיחות - ה׳תש״נ

משיחות ש״פ בא,

ח׳ שבט ואור ליום ב׳,

יו״ד שבט ה׳תש״ג - יום בו ימלאו ארבעים שנה לנשיאות כ״ק אדמו״ר שליט״א -

א. ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודשי בעשירי לחודש: היינטיקער יו״ד שבט

(תש״נ)

ווערט ארבעים שנה פון דעם יום ההסתלקות־הילולא פון כ״ק מו״ח אדמו״ר

(ביו״ד שבט תש״י),

ווען "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד בה כל ימי חייו" איז געשטאנען בגלוי און "פועל ישועות בקרב הארץ"־.

דער עילוי מיוחד פון ארבעים שנה -ווערט ערקלערט אין חז״ל: אין דעם שנת הארבעים אין מדבר האט משה רבינו גע־ זאגט אידן,

אז דעמולט איז "נתן ה 96 לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"׳.

לערנט דערפון אפ די גמרא*•,

אז בארבעין שנין איז "קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳".

ד. ה. אז דעמולט קומט מען צו וויסן און פאר־ שטיין

(לדעת)

סוף דעתו ותבונתו 5 -פנימיות ועצמיות כוונתו* - פון רבי׳,

וב־ נדו״ד - פון דעם רבי׳ן נשיא דורנו,

כ״ק מו״ח אדמו״ר,

און פון "מעשיו ותורתו ועבודתו" - אזוי,

אז דעמולט הויבט זיר אן א נייער סדר און א נייע תקופה אין דעם פארשטיין אוו מקיים זיין מעשיו ותורתו ועבודתו פון נשיא דורנו,

באופן פון "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע".

ב. ויש לומר אז אין דעם איז פאראן

אן ענין הכי כללי ועיקרי אין עבודת ה׳ -ווי פארשטאנדיק פון דעם וואם דער לימוד אין גמרא

(אז בארבעין שנין "קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳")

איז פון דעם פסוק "נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ו־ אזנים לשמוע" וואם משה האט געזאגט די אידן בשנת הארבעים פון יציאת מצרים און מתן תורה

(וקודם כניסתם לארץ ישראל),

אז דעמולט ווערט בא זיי "לב לדעת וגו׳" אין דעם אויבטושטף און זיין הנהגה - "את" כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים גו׳ המסות הגדולות גו׳ האותות והמופתים הגדולים ההם":

יציאת מצרים און מתן תורה

(און דער־ נאך די כניסה לארץ)

זיינען די יסודות פון עם ישראל: בא יצי״מ זייגען אידן געווארן א פאלק פון דעם אויבערשטן - "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם וגו׳״י,

און די שלימות דערפון האט זיד אויפגעטאן בא מתן תורה

(דער תכלית פון יצי״מ/ ווען דער אויבערשטער האט געגעבן זיין תורה צו אידן אין עולם הזה התחתון,

מיט דער כוונה אז זיי - געפינענדיק זיך למטה - זאלן לערנען און פארשטיין תורה און מקיים זיין אירע מצוות,

און דורך דעם

(אויך)

אויפטאן דעם בירור וזיכוך פון עולם הזה הגשמי - מאבן א דירה לו יתברך בתחתונים.

און די שלימות הכח לזה איז געגעבן

ספר השיחות - ה׳תש״ג

געווארן בשנת הארבעים

(פון יצי״מ ומ״ת/ לאחרי די עבודה פון אידן במשך די ארבעים שנה אין מדבר - וואס דעמולט איז,,

נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע",

צו פארשטיין בדעת די אמיתית ושלימות הכוונה פון "דעתי׳ דרבי 98 " - דער אויבערשטער

(אין יצי״מ און מ״ת).

און ווי עם שטייט אין זהר״י,

אז "

(ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים)

וידעתם כי אני ה׳ אלקיכס וגו"׳ שנאמר במצרים - איז "פקודא דא קדמאה דכל פקודין..

למנדע לי׳ לקב״ה"

(בכדי אידן זאלן גלויבן "בכל אינון נסין וגבורן דעביד לון במצרים"/ און די שלימות בזה האט זיר אויסגעפירט בשנת הארבעים

(נאך יצי״מ/

וכמבואר שם,

אז אין ידיעת ה׳ זיינען פאראן צוויי ענינים: די ידיעה בדרך כלל

("וידעתם כי אני ה׳ אלקיכם")

- וואט דאס איז געזאגט געווארן בא יציאת מצרים

[און דאס האט זיך אויפגעטאן בגלוי בא מתן תורה - "אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלקים""/ און די שלימות בזה - די ידיעה בדרך פרט,

וואם דאס איז געווען "לסוף מ׳ שנין דקא אשתדלנו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה בו׳ כדין אוליף לון בדרך פרט,

הה״ד 99 י וידעת היום והשבות אל לבבך,

היום דייקא

(בשנת הארבעים)

מה דלא הוה רשו מקדמת דנא

(כמאחז״ל "קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳ בארבעיז שנין",

און ברייגגט דעם פסוק "ולא נתן ה׳ לבם לב לדעת",

ע״ד "וידעת גו' והשבות אל לבבן""/ כי ה׳

הוא האלקים דא באורח פרט״ 100 ,

און די צוויי פסוקים

("וידעת גו׳" און "וידעתם גו"׳)

"כלה מלא חדא,

דא בכלל ודא בפרט".

קומט דערפון אויס,

אז דער ענין פון "נתן ה׳ לכם לב לדעת גו׳" בשנת הארבעים במדבר איז אן ענין כללי ועיקרי אין עבודת עם ישראל - זייענדיק די שלימות פון יציאת מצרים און מתן תורה,

ווען ס׳איז געווארן "לב לדעת" אין "דעתי׳ דרבי"׳

(דער אויבערשטער)

; און דערפאר זיינען אידן דעמולט - לאחרי די ארבעים שנה - געווארן גרייט צו ארייגגיין אין ארץ ישראל

("והבאתי אתכם אל הארץ גו׳" 5 ,

וואס שטייט בהמשך צו "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים גו׳ ולקחתי אתכם גו׳ וידעתם גו׳״)

- וואס דארטן פירט זיך דורך בפועל די כוונה פון יצי״מ ומ״ת

(מאכן די וועלט א דירה בתחתונים/ דורך קיום המצוות

(שרובן זיינען)

התלויות בארץ,

ביז בגין בית המקדש - די שלימות הכוונה פון מתן תורה

(השראת השכינה למטה).

ג. דערפון איז מובן,

אז אין דעם

("נתן ה׳ לכם לב לדעת גו"׳ וואס ווערט דער־ ציילט אין תורה,

תורה מלשון הוראה“)

איז פאראן א לימוד כללי אין דער עבודה פון אידן במשך כל הדורות

[כידוע אז בכל יום איז דא די עבודה פון יצי״מ

(מזכירי! יצי״מ בכל יוסי׳,

און חייב אדם

ש״פ בא,

ח׳ שבט ואור ליום ב׳ יז״ד שבט

ו26

לראות את עצמו כאילו הוא יצא מ־ מצרים"'),

ועד״ז מחן תורה

(כלשון הברכה נותן התורה "לשון" הוה/ און כניסה לארץ

(ארץ ע״ש שרצתה לעשות רצון קונה*■•)]

־

אז לאחרי וואם עס גייט דורך א תקופה פון ארבעים שנה אין דער עבודה פון א אידן

[ובפרט אין זמן הגלות פון "מדבר העמים""/ וועלכע איז בדוגמא צו דער הליכה ארבעים שנה במדבר ההוא],

באקומט ער דעם אמת׳ן,

שלימות׳דיקן פארשטאנד

(ידיעה אמיתית)

אין "דעתי׳ דרבי׳",

דער אויבערשטער

("וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים גו"׳).

[און דערפון ווערט נשתלשל,

אז אזוי איז אויך ביי א רב ותלמיד כפשוטם

(בשר ודם),

אז בארבעין שנין איז "קאי איניש אדעתי׳ דרבי"׳].

און דער ענין איז נאכמער בהדגשה בדורנו זה,

וואס לויט אלע סימנים איז ער דרא דעקבתא דמשיחא ועקבתא דעקבתא דמשיחא,

דער דור האחרון פון גלות - אז לאחרי דער לעצטער תקופה פון ארבעים שנה

(זינט דער הילולא פון משה רבינו שבדורנו בשנת תש״י),

ווערט בא יעדערן פון דעם דור "קאי איניש אדעתי׳ דרבי"׳,

און מ׳גייט גלייך אריין אין ארץ ישראל,

בגאולה האמיתית והשלימה 2 .

ובפרט,

אז דאם איז ארבעים שנה פון דער הילולא פון א נשיא חב״ד,

וואם חכ״ד איז ענינו צו מבאר זיין פנימיות התורה איו חכמה בינה ודעת,

וואם דורך דעם ווערט די שלימות פון "דע את אלקי אביך

ועבדהו בלבב שלם״ 22 - דער "לב לדעת" אין "דעתי׳ דרבי"׳

("אלקי אביך").

ד. דער ביאור הענין אין דעם וועט מען פארשטיין לויט די דיוקי הלשונות אין דעם פסוק און מאחז״ל הנ״ל - כידוע דער תכלית הדיוק פון יעדער ווארט אין תורה:

אין דעם פסוק "נתן ה׳ לכם לב לדעת רעינים לראות ואזנים לשמוע״: 1)

וואם איז דער טעם אז מ׳דארף אנקומען דוקא צו א נתינה מה׳? 2)

וואס איז די הוספה פון ״לכם״? 3)

די דריי ענינים פון "לב לדעת,

ועינים לראות,

ואזנים לשמוע״.

4) דער סדר פון די דריי ענינים.

אין דעם מאחז״ל אז בארבעין שנין איז ״קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳״: 1)

פארוואס שטייט דער לשון "קאי" און ניט "יודע" אדער "מבין" וכיו״ב

(א תואר וואס בא־ דייט א פארשטאנד)

- בהתאם צו דעם המשך ותוכן הענין: "אדעתי׳ דרבי"׳

(ידיעת התלמיד בתורת רבו),

און פון דעם מקור בכתוב: ״לב לדעת״? 2)

פארוואס שטייט דא דער לשון "איניש"

(און ניט תלמיד וכיו״ב/ ובפרט אז צווישן די פיר תוארים אויף א מענטשן באדייט "איניש" די נידעריקסטע דרגא -

(אנוש מלשון)

חלישות ופחיתות האדם 104 ׳ 2 ,

משא״כ בנדו״ד - רעדט זיך גאר וועגן מעלת התלמיד

(אז ער איז קאי אדעתי׳ דרבי׳)?!

ה. ויש לומר דער ביאור אין דעם -ע״פ ההקדמה הנ״ל,

אז דער פסוק ומא־ חז״ל גיבן ארויס אן ענין כללי אין עבודת ה׳ - אין דעם פארבונד פון אידן מיט "דעתי׳ דרבי׳"

(דער אויבערשטער/ וואס

ספר השיחות - ה׳תש״נ

טוט זיר אויף בשלימותה בארבעים שגה באך יצי״מ ומ״ת:

וויבאלד אז די כוונה פון

(יצי״מ און)

מתן תורה איז - דירה בתחתונים,

אז א איד למטה זאל פאראיינציקט ווערן מיט דעם אויבערשטן

(דורך לימוד התורה וקיום המצוות^ און איו תחתונים בכלל זאל נתגלה ווערן אלקות

(עליונים),

ביז ווערן א דירה לו יתברך - זרו פארשטאנדיק,

אז אין דעם דארפן זיין צוויי ענינים: גילוי אלקות מלמעלה,

און באופן אז דאס ווערט אויפגענומען ונקלט בתחתונים,

בגדרי התחתונים.

ועפ״ז יש לומר דעם ביאור אין דעם רעיא מהימנא הנ״ל,

אז די שלימות פון ידיעת ה׳ איז בשעת דאם קומט ארויס

(אויר)

בדרך פרט

("וידעת היום גו׳")

ווי עס האט זיך אויפגעטאן בשנת הארבעים,

נוסף אויר דער ידיעה בדרך כלל

("וידעתם גו׳")

וואט איז געווען אין יציאת מצרים:

דער מיטעלער רבי איז מבאר",

אז שלימות התבוננות באלקות איז - בשעת מ׳האט סיי די התבוננות כללית,

און טיי די התבוננות פרטית,

בפרטים ופרטי פרטים

[ע״ד ווי איו התבוננות התפלה: לכוון דרך כלל לפני מי אתה עומד ומתפלל,

און אויך לכוון בפירוש המלות דרך פרט בגדולת ה׳]

- ווארום יש בזה מה שאין בזה:

התבוננות כללית האט די מעלה אז דורך דעם קומט מען "לבחי׳ העומק בכלל שהיא בחי׳ עצמות אור האלקי בבחי׳ הכלל",

און די מעלה אין התבוננות פרטית איז "מצד עוצם הקירוב גלוי אור האלקי בנפשו יותר,

כי בהתבוננות דרך כלל יוכל להטעות א״ע עד שנדמה לו כי מאד קרוב אליו הדבר ובאמת מרחוק מאד ה׳

נראה לו בהיותו דרך כלל לבד,

משא״ב התבוננות דרך פרט,

שכל פרטי בהשגה בדבר פרטי,

יוקב ע בנפשו בבחי׳ הקירוב ביותר וממנו יבוא להשגת דבר פרטי העליון הימנו בהדרגה עד שיבוא לכלל ההשגה בכללות שאז מתאמת יותר בלתי הטעות א״ע כלל".

און דערפאר איז די שלימות בזה דוקא בשעת די התבוננות כללית קומט ארוים

(אויר)

איו פרטים,

ווייל "הגם שכל פרט בפ״ע אינו ענין אלקות בכללות ואינו רק בחי׳ טפל פרטי לבד,

אבל כאשר יתחבר כל העיון מכל הפרטים אל הכלל אז יוקבע יותר בנפש בחי׳ הכלל״.

לאידך גיסא - דארף מען אויך האבן די התבוננות כללית,

ווייל "מי שהוא מעמיק בכל לבו ובכל חפצו לעצמות האלקות דוקא הנה גם בעיונו בפרטיות יכוין הכל אל המח׳ הכללית דעצמות דוקא ולא יפול מכללות הכוונה כלל כו׳ מאחר שכל הפרטים אינם נמשכים והולכים רק אחר הכלל דוקא בו׳ כמ״ש" אליו ולא למדותיו,

רק כללות ענין ההתבוננות בפרטי מדותיו הוא רק כדי שיבוא לעצמותו ומהותו דוקא".

ויש לומר,

אז די צוויי דרגות אין התבוננות

(בכלל ובפרט)

זיינען בהתאם צו די צוויי עניגים הנ״ל: די התבוננות בדרך כלל ברענגט ארויס

(מער)

דעם גילוי אלקות מלמעלה,

און די התבוננות בדרך פרט - איז דאם מלביש אין די פרטים פון גדרי הנבראים

(תחתונים)

וועלכע טיילן זיר אויף פרטים ופרטי פרטים.

ועפ״ז איז אויר מובן,

וואס ידיעת ה׳ בדיר פרט

(וואט ווערט אויפגעטאן בשנת הארבעים)

באשטייט פון דעם יחוד הוי׳ אלקים

("וידעת גו׳ כי הוי׳ הוא האלקים",

״דא באורח פרט״)

״ - וואט דער תוכן

ש״פ בא,

ח׳ שבט ואזר ליזם ב׳ יז״ד שבט

כללי דערפון איז,

אז נוסף צו ידיעת ה׳ בכלל

("וידעתם כי אני הוי׳ גו׳"),

האט מעז אויר די ידיעה אז הוי׳ וואס איז ה עב ער פאר עולם

(ע״ד הכלל),

איז איין זאך מיט אלקים

(ל׳ רבים,

ע״ד הפרט)

בגימטריא הטבע 106 ,

דרגת אלקות וואם ווערט נתלבש און איז מחי׳ די וועלט".

ו,

ויש לומר אז דער ענין הנ״ל - ידיעת ה׳ וואס האט זיד אויפגעטאן בשנת הארבעים - דריקט זיר אויס אין די פרטי לשונות הכתוב "נתן ה׳ לכם לב לדעת ו-עינים לראות ואזנים לשמע"

(ומאחז״ל "קאי׳ איניש אדעתי׳ דרבי",

כדלקמן ס״ז):

וויבאלד אז דורך "נתן ה׳ לכם לב לדעת גו׳" ווערט די שלימות אין מתן תורה - איז מובן,

אז איו דעם זיינען דא ביידע קצוות וואם זיינען געווען בא מתן תורה: נתינת

(מתן)

התורה מלמעלה,

און א גילוי

פון שם הוי; שלמעלה מעלה פון שם אלקים שבו נברא העולם

(בראשית ברא אלקים),

און צוזאמען דערמיט איז די תורה געגעבן געווארן דוקא למטה,

ובאופן אז זי איז אינגאנצן אפגעגעבן ג־ ווארן צו אידן למטה

(ותורה לא בשמים היא׳י-),

אז אידן ווערן בעה״ב אויף תורה; און אויר דער גילוי אלקות בא מ״ת איז געווען באופן פון "אנכי הוי׳ אלקיך",

כחך וחיותן־ 107 ״•,

ראה אנכי נותן לפניכם -לפנימיותכם";

עד״ז איז אויך בנוגע צו דער שלימות הידיעה וואס ווערט בשנת הארבעים - אז דאס קומט דורך "נתן הוי׳ לכס"": א נתינה מלמעלה

(ובאופו פון כל הנותן בעין יפה נותן"/ פון שם הוי׳ דוקא,

ובאופן אז דאס ווערט אפגעגעבן ״לכס״ - אז דאס ווערט דער אייגנטום פון אידן למטה

(אין זייערע גדרים).

וויבאלד אז די כוונה איז,

אז די שלימות הידיעה זאל דורבנעמען דעם אדם למטה - דעריבער איז נוסף אויף דער נתינה כללית

("נתן ה׳ לכם"),

וואם איז כולל אלע פרטים ופרטי פרטים

(ע״ד ווי בא מתן תורה איז געגעבען געווארן בכללות כל התורה כולה,

אויך דאם וואס תלמיד ותיק עתיד לחדש 4 '•),

קומט די נתינה אראפ אויך אין פרטים

(וואס דורך דעם קומט צו שלימות אין דעם כלל,

ע״ד הנ״ל בנוגע צו התבוננות פרטית),

בהתאם צו פרטי כחות האדם,

וועלכע טיילן זיך

ספר השיחות - ה׳תש״ג

אין די דריי ענינים פון,,

לב לדעת,

עינים לראות,

אזנים לשמוע",

וואט זיי זיינען כנגד די ג׳ מוחין חב״ד: ״לראות״ - מוח החכמה,

וואט ענינה איז ראיית עין השכל.

״לשמוע״ - מוח הבינה,

שמיעה מלשון הבנה.

״לדעת״ - מוח הדעת 5 ?

און פון די מוחין,

ובפרט פון מוח הדעת - וועלכע איז דער שרש ומקור ה־ מדות

("לב לדעת",

מפתחא דכליל שית*׳-)

- ווערט עם נמשך אין די מדות שבלב

("וידעת גו׳ והשבות אל לבבך").

און דער־ פון קומט עם אראפ אין די שלשה לבושים - מחשבה דיבור ומעשה 7 -.

אזוי,

אז די שלימות הידיעה בה׳ וואט קומט צו בארבעים שנה,

נעמט ארום אלע כחות ולבושי האדם,

בפרטיוח,

וואט דורך דעם קומט צו אין דעם גאנצן כלל,

כנ״ל.

ז. אין דעם קומט צו נאכמער פירוש וביאור אין דעם מאחז״ל בתושבע״ם עה״פ ״קאי איניש אדעתי׳ דרבי״׳ - כידוע אז תושבע״ם איז "פירושה" פון תושב״כ״י:

דער "לב לדעת גו"׳ וואם מ׳באקומט בשנת הארבעים,

איז

(ניט נאר נאר א פרט אדער נאד א כלל אין דער ידיעה פון דעם תלמיד,

נאר)

אין אן אופן פון "קאי כו׳

אדעתי׳ דרבי"׳,

אז ער ווערט אינגאנצן איבערגעמאכט פון־דאם־ניי,

ער באקומט א נייעם שטעל אינגאנצן,

אזוי אז ער -זיין גאנצע מציאות

(ניט בלויז א טייל פון אים)

- שטייט און בלייבט קיים

(קאי)

אויף א נייעם יסוד לגמרי - אויף "דעתי׳ דרבי׳״יי.,

און וויבאלד אז ער

(כל מציאותו)

בא־ קומט א נייעם שמעל אויף א נייעם יסוד -דעריבער זיינען חז״ל מדייק "קאי איניש

(אדעתי׳ דרבי׳)",

אז

(ניט נאר זיין שכל ומדות,

נאר)

אויך די נידעריקטטע דרגות פון דעם מענטשן

(חלישות ופחיתות האדם)

"שטייען"

(קאי)

אויף "דעתי׳ דרבי"׳,

ווייל דאס איז מדגיש אז זיין גאנצע מציאות

(אפילו דער חלק הכי תחתון)

ווערט אוועקגעשטעלט מחדש

(ובדרך ממילא איז מובן אז אזוי איז אויך אין די דרגות עליונות יותר שבאדם)" 111 ׳.

ח. וחידוש גדול יותר - או דער "קאי איניש" איז "אדעתי־ דרבי"׳: דער נייער שטעל פון אידן

(בארבעים שנה)

איז ניט

(נאר)

אויף דער דרגא פון דעתו של הקב״ה וואט איז פארבונדן מיט בריאת העולם׳ 4

[וכ״ש ניט אויף דער דרגא פון דעת הנבראים,

וועלכע דער אויבער־ שטער האט באשאפן יש מאין אזוי ווי אלע אנדערע נבראים

(ד. ה. אז ס׳איז שלא

ש״פ בא,

ח׳ שבט ואור ליום ב׳ יו״ד שבט

בערך צו דעם בורא)],

נאר אויף "דעתי׳ דרבי׳",

דעת הקב״ה ווי ער שטייט אלם "רבי"׳,

העכער פאר דעת וואס איז שייך צו דער בריאה 2 •

("דעתי׳ דבורא" וכיו״ב)

- ווי דער אויבערשטער

(וואס לית מחשבה תפיסא בי׳ כללי*)

האט זיך

(כביכול)

מצמצם ומתלבש געווען אין דעת,

(ניט דעת וואם ממנה נברא העולם",

נאר שלמעלה מהבריאה)

ווי דאס שטייט בגלוי אין תורה 45 וועלכע איז חכמתו

(ורצונו)

של הקב״ה,

והוא וחכמתו אחד והוא ודעתו אחד* 4 ,

די תורה וועלכע דער אויבער־ שטער האט אפגעגעבן אידן בא מתן תורה,

ובשלימות - בשנת הארבעים ווען "קאי איניש אדעתי׳ דרבי"׳.

וואם דאס ברענגט ארויס תכלית שלימות הכוונה פון דעם חיבור ויחוד

(בא מ״ת)

פון אידן

(למטה)

מיטן אויבערשטן -אז א איד,

ווי ער שטייט למטה

(כולל בחי׳

"איניש" שבו)

איז ער "קאי אדעתי׳ דרבי"׳,

כל מציאותו - ועאכו״ב זיין שכל ודעת -איז געבויט און משיג "דעתי׳ דרבי"/ וואס דורך דעם

(ידיעת התורה,

חכמתו של הקב״ה)

ווערט ער נתאחד אין א "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה" 47 .

ובלשון ההלכה: א איד איז מחוייב אין ידיעת ה׳ - "דע את אלקי אביך",

"וידעת גו׳ כי הוי׳ הוא האלקים",

וכנ״ל פון והר: "פקודא דא קדמאה לכל פקודין כו׳ ל־ מנדע לי׳ לקב״ה" בכלל ובפרט,

און די ידיעה אין דעם אויבערשטן דארף זיין נוסף אויף דער דרגא פון דעת הקב״ה וואס האט א שייכות מיט דער בריאה,

נאר

(אויך)

אין דער דרגא אין דעת וואם איז למעלה מהבריאה 117 ׳ 4 - ווי דאס איז בפשטות אין לימוד התורה בהבנה והשגה,

וואם תורה איז חכמתו של הקב״ה שלמעלה מהבריאה

(תורה קדמה לעולם" 4 /

וכמבואר אין רמב״ם בריש ספרו: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע

(ניט נאר להאמין)

שיש שם מצוי ראשון כו"׳,

און ער איז דערנאך מבאר באריכות כו״כ פרטים אין ידיעת ה׳,

נוסף אויף דער ידיעה אין ה׳ וואם מ׳האט פון דעם אופן ווי דער אויבערשטער איז פארבונדן מיט

(מהוה זיין)

מציאות העולם

(מצוי ראשון שממנו נמצאו כל הנמצאים),

און דורך דער התבוננות אין "מעשה" 5 רבון העול־

ספר השיחות - ה׳תש״ג

מים",

"שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והי׳ העולם"׳ 5 ,

(אויך)

אין אופן ידיעת ה׳ עצמו 52 ,

"הקב״ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא,

ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין כו׳ הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד כו׳ הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד" 55 .

ביז ווי דער רמב״ם איז מסיים ספרו,

אז לע״ל וועט זיין "עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד,

ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם,

שנאמר 55 כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים",

"דעה את הוי׳" בשלימותה 55 .

ט. מ׳דארף נאך פארשטיין: דער רמב״ם אליין שרייבט,

אז "אמיתת•׳ 5 הדבר אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו כמ״ש 52 החקר אלוקה תמצא",

"אמיתת המצאו של הקב״ד,

כו׳ אין כח בדעת האדם החי בו' להשיג אמיתת דבר זה על בוריו".

און אפילו בנוגע צו דעם ענין אז "הוא היודע וכו׳"

(כנ״ל),

שרייבט דער רמב״ם" 5 אז "דבר זה אין כח בפה לאומרו כו׳ ולא בלב האדם להכירו על בוריו״,

ובנוגע צו ״מעשה מרכבה״ - "אין כל דעת ודעת ראוי לסובלן" 5 ,

ואפילו בנוגע צו ״מעשה בראשית״ - "אין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג״״״.

- איז ווי זאגט מען אז "קאי איניש אדעחי׳ דרבי"׳

(הקב״ה)?!

און די קשיא איז אויף דעם רמב״ם עצמו: ער אליין איז מבאר אופן דעתו של הקב״ה

(און נאכמער: ער שרייבט אז ספרו איז "לקטן לגדול"),

וביחד עם זה שרייבט ער,

אז אין כח להשיג כו׳,

אין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג כו׳?! און ווי דער ראב״ד פרעגט אויף דברי הרמב״ם אין הל׳ תשובה ׳״,

"כשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא כו׳ כך אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא כו׳ בי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי 2 " כו׳ אין בנו כח לידע היאך ידע הקב״ה כו׳״ - פרעגט דער ראב״ד: "והוא החל בשאלות קושיות

הראשונים

(ע״ד מעשה מרכבה ומעשה בראשית)

שברמב״ם שייכים גם למצות ידיעת ה׳.

עיי״ש.

מאן

■1׳

ש״פ בא,

וו׳ שבט ואור ליום ב׳ יו״ד שבט

והניח הדבר בקושיא" והחזירו לאמונה,

וטוב הי׳ לו להגיח הדבר בתמימות התמימים".

ויש לומר הביאור בזה,

אז שניהם אמת: א איד - דורך זיין אמונה בה׳ - קען האבן און באקומט א ידיעה והכרה

(אויך)

אין דעם וואט "אין בנו כח לידע" בהשגת הנברא.

ובלשון החוקרים": תכלית הידיעה שלא נדעך.

והביאור:

די שלימות האמונה פון א אידן אין דעם אויבערשטן איז

(ניט באופן מקיף,

נאר)

- בשעת דאם נעמט אים אינגאנצן דורך בפנימיות

(אויך זיין שכל ודעת"),

ביז אז דאם ווערט זיין גאנצע מציאות,

[ע״ד ווי "מודה אני כו׳ שהחזרת בי נשמתי״,

אז א איד - אויר א קליין קינד -

איז מרגיש אז די נשמה וואט ״החזרת״ -הקב״ה

(וואט ער איז העבער פאר אלע ענינים)

איז "בי" און "נשמתי"

[ע״ד "נתן ה׳ לכם״]

- ניט באופן מקיף,

און אפילו ניט באופן פנימי אבער ווי א דבר נוטף,

און אפילו אויר ניט באופן אז נשמתו עיקר וגופו טפל - נאר באופן אז דאם איז "בי",

כל מציאותו,

אזוי אז ער איז מרגיש דעם חיות הנשמה**

(ביז - עצם החיות)

וואט איז בלתי מורגש מצ״ע,

און אזא הרגש וואט נעמט אים אינגאנצן דורך

(ניט ווי א הרגש פון דבר זולתו)

7 *-בתכלית ההת־ אמתות

(אזוי ווי די התאמתות דורך ראי׳)

"*].

און דורך דער אמונה אין אלקות וואט נעמט דורך כל מציאותו און ווערט נמשך אין דעת שלו - האט ער דעם כח עם זאל זיין "קאי אדעתי׳ דרבי"׳

(דעתו של הקב״ה)

- אז ביי אים ווערט נתאמת

(באופן של ראי׳)

ידיעתו של ה׳ שלמעלה מהשגת הנברא

(ואדרבה - די התאמתות איז למעלה פון דער התאמתות שע״י השכל סתם/ ביז נאכמער - אז ער קען דאס

(דעת ה׳)

פארשטיין בדעתו

(און ניט נאר בדרך שלילה)

- ווייל ער איז "קאי

(ניט אויף דעת הנברא,

ואפילו ניט אויף דעת הבורא וואט איז שייך ובערך צו דער בריאה,

גאהאדעתי׳ דרבי׳":

וויבאלד אז דער אויבערשטער

(שלמעלה מגדר דעת,

לית מחשבה תפיטא מכלל)

האט זיך מתלבש געווען

(לאחרי כמה צמצומים וכו׳)

בבחי׳ דעת

(דעתי׳ דרבי׳/ וואט דערפון ווערט באשאפן און

ספר השיחות - ה׳תש״ג

נשתלשל דעת האדם

(הנברא/ דעריבער האט א איד

(אלם א נשמה בגוף למטה)

בכח - דורך דעם וואט זיין אמונה ווערט נמשך בפנימיותו - צו פארשטיין און פאראיינציקט ווערן מיט דעת ה׳,

און דורך דעם - מיט דעם אויבערשטן אליין,

שהוא ודעתו חד הוא.

(און דורך דעם קומט אויר צו אין זיין ידיעה אלס א גברא,

אז אויך אין שכל הנברא זאל זיך אפלייגן אלקות,

סיי בחי׳ אלקות וואט איז שייך צו דער בריאה

(לידע שיש שם מצוי ראשון כו׳/ און אויך אלקות שלמעלה מהבריאה

(וויפל ט׳איז שייך בכח השגת האדם)].

י. דערפון קומט אוים,

אז נאך מתן תורה,

אין אנהויבס פון די ארבעים שנה איז געווען בגלוי לימוד התורה וידיעת ה׳

(בעיקר)

אין די דרגות וואט זינען שייך צו דער בריאה,

און דערנאד איז מען נתעלה געווארן אין דעם מלמטה למעלה,

ביז שנת הארבעים,

ווען "נתן ה׳ לכם לב לדעת גו׳",

"קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳"-דעת ה׳.

עפ״ז איז מובן דעם טעם פארוואם דער "לב לדעת" האט געדארפט קומען דוקא דויד ״נתן ה״׳ - ווייל דער כח צו זיין "קאי אדעתי׳ דרבי"׳ קען ניט קומען דורר כח ושכל הנברא,

נאר דוקא דורר כח פון דעם אויבערשטן

("רבי"׳).

דערמיט וועט מען אויר פארשטיין פארוואם דער פסוק איז מקדים "לב לדעת" פאר "עינים לראות ואזנים לשמוע"

(חכמה ובינה),

אע״פ וואם בסדר המוחין קומט דעת נאר חכמה ובינה,

און אויר דער דיוק "דעוזי׳ דרבי"׳

(און ניט חכמה אדער בינה)

״ - ווייל בטוף הארבעים

שנה ווערט שלימות אין חכמה בינה דעת,

און שלימות הדעת איז - ניט ווי דעת שטייט במקומו

(תחת חכמה ובינה/ נאר ווי זי שטייט בדרגת הכתר" 7 ,

העכער פאר חכמה ובינה׳ 7 .

ובעבודה: ווי דעת שטייט בדרגת האמונה

(כתר/ ד.

ה. אז מ׳האט א ידיעה פנימית איו די ענינים

(טוכ״ע)

וואט בכלל דארפ׳ן אויף זיי האבן אמונה

(זייענדיק למעלה מהשגת הנברא/ און איז מחבר אמונה

(כתר)

מיט חכמה ובינה.

ולהוסיף,

אז אויר אין דעם המשר "ועינים לראות ואזנים לשמוע" איז מודגש דער חיבור פון די התאמתות שע״י ראי׳ מיט שכל האדם

(שמיעה והבנה).

בדוגמא ווי ס׳איז געווען בא מתן תורה - רואין את הנשמע ושומעיו את הנראה?

יא. בסגנון אחר: דער סדר פון די ארבעים שנה איז באופן פון כלל פרט כלל:

לכל לראש דער כלל הראשון - מתן תורה,

ווען ס׳איז געגעבן געווארן כל התורה

(כידוע אז נאכאמאל דאדף

(וועט)

מתן תורה ניט זיין 73 / דורך דעם אוי־ בערשטן וואס ער איז "כלל" הראשון,

הכולל הכל; דערנאך ווערט דאם נמשך אין פרטים - בדעת הנבראים,

און דורך זייער עבודה במשך די ארבעים שנה זיינען זיי עולה מלמטה למעלה ביז מ׳קומט צו דעם כלל בסוף הארבעים שנה,

נאך דער סיום פון אלע פרטים - וואס דעמולט דער־

ש״פ בא,

ח׳ שבט ואזר ליום ב׳ יו״ד שבט

גרייכט מען די העכסטע שלימות: קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳,

דער חיבור ויחוד פון דעם כלל ופרט,

וואס דויד דעם קומט צו אפילו לגבי דעם כלל הראשון,

כפשטות הכתובים - אז דער "לב לדעת גו׳" האט אויפגעטאן א שלימות אין דער ידיעה והכרה אין אלע ענינים וואט האבן פא־ סירט במשך הארבעים שנה,

אגהויבנדיק פון די אותות ומופתים במצרים און מתן תורה בתחלת הארבעים שנה.

ויש לומר: בכדי עס זאל זיין דער יחוד פון אידן מיטן אויבערשטן,

מאכט דער אויבערשטער אז פון דעם כלל זאל זיין איו פרט

(בדוגמא צו ראי׳,

אז לאחרי וואם מ׳זעט א גאנצע זאר בכללותו,

קלייבט מען דערנאך פאנאנדער די פרטים),

די התלבשות פון עצמותו ית׳ אין חב״ד פון תורה

(חכמתו ורצונו של הקב״ה/ בכדי אז די נבראים זאלן קענען קומען מן הפרט אל הכלל

(בדוגמא צו שמיעה,

אז מ׳הערט פרט אחר פרט,

ביז מ׳קומט צו און מ׳האט דעם כלל^ און עס זאל זיין חיבור שניהם יחד.

ובפרטיות - זיינען דא ביידע ענינים

(ראי׳ ושמיעה)

אין דער עבודה פון א אידן בכל יום: תפלת הבוקר - איו דער כלל,

אז מ׳איז עומד לפני מלד מלכי המלכים הקב״ה,

און דערנאך דארף ער דאם ממשיך זיין אין פרטי העבודה במשך היום.

אזוי אויר אין תפלה עצמה: מודה אני לפניך כו׳ - איז דער כלל,

און דער־ נאד ווערט דאס נמשך אין די ברכות השחר,

ברכות פרטיות.

און אזוי איז אויך דא דער צווייטער סדר מלמטלמ״ע - מן הפרט אל הכלל: הודו,

פסוקי דזמרה,

ביז מ׳קומט צו תפלת העמידה,

כעבדא קמי׳ מרי׳ 74 ,

ביז צו סיום התפלה - "אך צדיקים

יודו לשמך ישבו ישרים את פניך" 75 ,

דער גילוי פון פנימיות עצמותו ית׳,

ובאופן אז דאם קומט בהתיישבות

(ישבו),

וואם דאס איז העכער פאר דעם כלל הראשון,

ווי־ באלד אז דאם קומט לאחרי אלע פרטים אין תפלה.

יב. ע״פ כל זה איז אויך פארשטאנדיק דער תוכן פון ארבעים שנה בתקופה זו

(שהתחלתה שנת תש״יx אז אין דעם זיינען פאראן די אלע ענינים הנ״ל: יעדער איד פון דעם דור דערגרייכט דעמולט צו "קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳" פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא הדור

(וואס הנשיא הוא הכל 74 ),

אז זיין גאנצע מציאות ושכל ווערט אוועקגעשטעלט און שטייט אויף ״דעתי׳ דרבי״׳ - דורך דעם וואס מ׳־ לערנט זיין תורה,

וואם ער האט זיך אין דעם אריינגעגעבן

(ע״ד "אנא 77 נפשית כתבית יהבית"),

כידוע דער ווארט פון דעם פאטער פון דעם בעל ההילולא,

דער רבי

(מהורש״ב)

נ״עי 7 ,

קודם הסתלקותו: "איך גיי אין הימל,

די כתבים לאז איך אייך".

ד. ה. אז דורך די כתבים

(לערנען די כתבים כו׳),

אין וועלכע ער האט זיך "אריינגעגעבן",

"האט מעף אים ווי ער איז אין הימל,

ווארום נשיאי ישראל לא יעזובו צאן מרעיתם 7 .

ובפרט אז דער דור איז דער לעצטער דור איו גלות

(כנ״ל),

לאחרי וואס מ׳האט שוין פארענדיקט

(דורך "מעשינו ועבוד־ תינו"•" במשך די אלע טויזנטער יארן שלפני זה)

דער בירור פון אלע פרטים

[ניט

ספר השיחות - ה׳תש״נ

ווי בדורות שלפנ״ז,

וואם אויב די גאולה וואלט דעמולט געקומען וואלטן כמה ניצוצות פרטיות ניט נתברר געווארן

(באופן פרטי)׳".

וי״ל אז דערפאר האבן כמה צדיקים בדורות הקודמים ניט דוחק געווען את הקץ

(כאטש זיי האבן געהאט דעם כח לזה),

אע״פ וואם זיי האבן גע־ וואוסט דער גודל הצער פון גלות,

שכיני תא בגלותא וכו׳ - בכדי אז קיינע ניצוצות זאלן ניט ״פארלארן״ ווערן]

- איז שוין זיכער די העכסטע צייט,

אז עס זאל קומען דער כלל הכי גדול - די גאולה האמיתית והשלימה,

וביחד עם זה - א גאולה וואס לייזט אוים און הויבט אויף אלע פרטים און פרטי פרטים.

יג. דער ענין איז אויך בהדגשה אין דער פרשה פון דעם שבת וואם בענטשט דעם יום ההילולא - פ׳ בא,

וואס תוכנה איז: גאולת מצרים.

ווי דער פסוק זאגט־" "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי׳ מארץ מצרים":

די כלי אויף יציאת מצרים איז - דאם וואם אידן זיינען "צבאות השם",

וואס דער עגין פון אן איש צבא איז - תכלית הביטול,

ובאופן אז דאם נעמט דורך זיין גאנצע מציאות,

אזוי אז אויר ווען ער שלאפט איז אויף אים ניכר אז עם שלאפט א סאלדאט

(כפתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר),

ד. ה. אז דאם איז א ביטול שלמעלה מטעם ודעת שלו

(דערפאר איז דאם פאראן אויך בשעת השינה ווען דער כח השכל איז ניט בגלוי)

- ע״ד מנפשי׳ ברעי".

און דער ביטול שלמעלה מטעם ודעת וואס נעמט דורך כל מציאותו - ע״ד המבואר לעיל בנוגע צו אמונה - נעמט עצמותו 1 ית׳,

שלמעלה מכל הגילויים,

כידוע דער פתגם 4 " אז די פשיטות פון אן איש פשוט איז פארבונדן מיט פשיטות העצמות.

וכמבואר אויך אין דעם מאמר ההילולא

(באתי לגני)"",

אז דער מלך איז מבזבז אלע זיינע אוצרות דוקא פאר די אנשי צבא,

וואס פירן דורך די מלחמה בפועל.

און דעריבער איז דאס

("צבאות השם")

געווען די כלי והכנה צו דעם העכסטן גילוי - נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה,

בכבודו ובעצמו,

וגאלם"",

וואם בכבודו ובעצמו איז פשיטות העצמות -העכער פאר עשר ספירות,

און פאר ספירות אין קץ,

און אפילו פאר ספירות ווי זיי זיינען נכלל בעצמותו ית׳

(ווארום זיי זיינען סו״ם א תואר כו׳).

און דאם ווערט נתגלה למטה מטה 7 ״ - אין גאולת מצרים.

און די שלימות דערפון איז ארויסגע־ קומען בגלוי ארבעים שנה נאך יצי״מ,

ווען ״קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳״ - דורך דעם ביטול ואמונה פון אידן אין ה׳,

כנ״ל.

וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות""

(און נפלאות אפילו בערך די נפלאות בגאולת מצריפי״)

- אז אויך אין דעם

אל הרגל,

מפני מעלת הפשיטות שבו,

כדלקמן בפגים.

ש״פ בא,

ח׳ שבט ואזר ליזם ב׳ יז״ד שבט

סיום פון די ארבעים שנה,

ווערט די שלימות אין "קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳",

ותיבף ומיד ממש ווערט די כניסה לארץ ישראל,

בגאולה האמיתית והשלימה.

יד. ע״פ הנ״ל האט מען דעם ענטפער אויף שאלת רבים - אין וואס דארף בא־ שטיין די עבודה מיוחדת פון ארבעים שנה זינט דער הילולא פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו:

די עבודה דארף באשטיין אין דעם,

אז מ׳דארף איצטער ווערן אינגאנצן א נייע מציאות - א מציאות חדשה וואם שטייט אויף א נייעם יסוד: קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳.

ובפשטות - אז די אלע ענינים וואס דער בעל ההילולא האט געמאנט,

ובכלל - לימוד התורה בהתמדה ושקידה וקיום המצוות בהידור,

ובמיוחד - הפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה - דארף מען זיי אנהויבן איצטער טאן אויף א נייעם פארנעם,

מיט א נייעם שמעל - ניט לויט די השגות וואס מ׳האט געהאט ביז איצטער

(לויט דעת המקבל/ נאר לויט די השגות און פארנעם פון ״דעתי׳ דרבי״׳ -נשיא דורנו.

סיי בנוגע לימוד התורה

(ובפרט לימוד תורתו פון דעם בעל ההילולא)

- אז דאם דארף זיין

(ניט נאר מיט א תום׳ הבנה והשגה,

נאר בעיקר)

מיט א נייער שטעל און יסוד - מיוסד אויף דעם דרך הלימוד ופנימיות הכוונה פון "רבי׳": און סיי אין די הנהגות בהתאם צו די הוראות פון דעם בעל ההילולא - דארפן געטאן ווערן באופן כזה.

ס׳איז ניט גענוג אז מ׳זאל מוסיף זיין נאד א פרט אדער נאך א כלל,

אפילו א כלל גדול,

אין דער עבודה,

נאר עס דארף זיין ״קאי איניש״ - זיין גאנצע מציאות דארף זיך איבערשטעלן אויף "דעתי׳ ד

רבי"׳.

וביחד עם זה - דארף דאם אראפ־ קומען אין פרטים און פרטי פרטים - ובהתבוננות אפילו קלה קען זיכער יעדער־ ער אליין געפינען די פרטים וועלכע ער קעו אנהויבו טאו אלם א מציאות חדשה וועלכעך א י ז "ק אי אדעת י׳ דרבי"׳.

ובסגנון אחר: יעדערער דארף ווערן א נייער "מוסד",

אין זיין עבודה בתורה עבודה וגמ״ח,

וועלכע שטייט אויף א נייעם יסוד - "דעתי׳ דרבי"׳.

ולהוסיף,

אז שמו הראשון פון דעם בעל ההילולא איז ״יוסף״ - וואם מדתו איז יסוד".

און דאם נעמט דורך אלע פרטים - "כל השומע יצחק לי״יי

(שמו השני).

און אזוי דארף מען אויר פועל׳ן אין וועלט - אז עם ווערט נתגלה ווי ער איז "צדיק יסוד עולם""

(ועמך כולם צדיקים"),

כמאחז״ל" אז חייב

(יעדער)

אדם לומר בשבילי נברא העולם.

כולל אויר דורך דעם וואס מ׳שטעלט אויף בכל מקום בעולם נייע מוסדות פון תורה עבודה וגמילות חסדים,

דורכגענו־ מען מיט הפצת המעינות חוצה.

- ואפילו אין ערטער וואו עם זיינען פאראן מוסדות - זאל מען דארט אויפשטעלן נאך מוסדות

(ומה טוב - יעדער מוסד זאל אוים־ שטעלן עכ״ם נאך איין מוסד),

ועאכו״ב אין די ערטער וואו עס זיינען נאך לע״ע ניטא קיין מוסדות - זאל מען דארט אוים־ שטעלן א מוסד,

און מערערע מוסדות.

און מ׳האט די הבטחות וברכות פון דעם בעל

ספר השיחות - ה׳תש״ג

ההילולא,

בברכתו של הקב״ה,

אז מ׳וועט קענען דעקן די הוצאות בזה.

ובפרט אז בתור סיוע רוחני באקומט מזלן אויך א השתתפות פון קופת רבינו במספר ארבעים

(ולהעיר מ״ארבע מאות" שקל כסף עובר לסוחר" 5 ).

וויבאלד אז יעדער זאך הויבט זיך אן פון תורה - איז כדאי אז אין תורה עצמה זאל מען מאכן א ״מוסד״ חדש - דורך ארויסגעבן קובצי חידושי תורה,

בנגלה ובחסידות,

ובפרט בתורת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו

[וואם אין דעם איז אויך דא די השתתפות והתאחדות פון יששכר וזבולון" - די לומדי תורה און די וואם דעקן די הוצאות אויף דער עריכה והוצאה לאור].

ס׳איז אויך כדאי,

אז אין דעם יום

ההילולא,

יו״ד שבט,

זאל מען מוסיף זיין אין תורה עבודה וגמ״ח איו די אלע מוסדות פון דעם בעל ההילולא,

ובגוגע ל־ גמ״ח וצדקה - מוסיף זיין בזה אין א מספר פון ארבעים.

ויה״ר אז גלייך ותיכף בא דעם סיום פון שנת הארבעים - זאל קומען די גאולה האמיתית והשלימה,

און עס וועט זיין די שלימות פון ״קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳״ -לימוד תורתו של משיח מפיו של משיחי 145 ,

ביז תורה חדשה מאתי תצא 8 ,

ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים,

והיו עיניך רואות את מוריך 147 ,

והקיצו ורננו שוכני עפר""׳,

און דער בעל ההילולא פון יו״ד שבט בתוכם,

וכל זה - תיכף ומיד ממש.

ספר השיחות - ה׳תש״נ

משיחות ש״פ בשלח,

חמשה עשר בשבט ה׳תש״ב

א. חמשה עשר בשבט הוא -,,

ראש השנה לאילן" 1 .

ושייכותו לעבודתם של ישראל -מובנת ע״פ מ״ש 2 "כי האדם עץ השדה",

שהאדסי■ נמשל ל״עץ השדה",

"עץ" פרי" 5 ,

ובפרט ע״פ דרשת חז״ל* שהפסוק "כי האדם עץ השדה" קאי על "תלמיד חכם",

שבזה נכללים כל בנ״י,

כמ״ש 151 "וכל בניך" לימודי ה׳".

ויש לומר,

שב״ראש השנה לאילן" ני־ תוסף עילוי וחידוש ב״האדם עץ השדה" גם לגבי ראש השנה באחד בתשרי

(שבו נברא האדם)

- בנוגע לעניני העבודה השייכים ל״עץ השדה" שבאדם,

כדלקמן.

ב. ובהקדמה:

כתיבי "את העולם נתן בלבם",

היינו,

שכל עניני העולם

(נוסף לכך שנבראו "בשבילי" ישראל"")

ישנם גם אצל ישראל

("בלבם"),

ואדרבה,

כיון שישנם בישראל נשתלשלו גם בהעולם.

ובפרטיות יותר - כידוע שכנסת ישראל נקראת בשם "ארץ" 2 ,

כמ״שי 1 "כי תהיו" אתם ארץ חפץ",

ובלשון חז״ליי "למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה"-",

מלשון רצון וגם מלשון מרוצה 7 ,

ומזה מובן שיש בכאו״א מישראל כל פרטי הענינים שבארץ,

ועאכו״כ שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל״ 155 - "ארץיי חטה ושעורה

ספר השיחות - ה׳תש״נ

וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"

(דבש תמרים)" 2 .

וכפי שמצינו שבנ״י נקראו בשמות אלה:,,

ראשית תבואתו״ 21 - חטה ושעורה; וכן "בכל מיני אילנות נאים ומשובחים" 22 : גפן - שנאמר 159 ■ 2 "גפן ממצרים תסיע",

תאנה - שנאמר 24 "כביכורה בתאנה בראשיתה",

רימון - שנאמר 2 - 4 "שלחיך פרדס רימונים״,

זית - שנאמר" 2 "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה׳ שמך",

תמר

(דבש תמרים)

- שנאמר 22 "זאת קומתך דמתה לתמר",

וכתיב 28 "צדיק 2 כתמר יפרח".

וכיון שחמשה עשר בשבט הוא "ראש השנה לאילן"

(משא״ב תבואה שר״ה שלה באחד בתשרי״ 3 )

- נמשכת בו חיות מחודשת על כל השנה כולה בנוגע לה״אילף

("עץ השדה")

שבישראל,

ובפרט האילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ונשתבחו בהם ישראל - ״גפן ותאנה ורמון..

זית שמו ודבש

(תמרים)".

ג. ויובן בהקדם הביאור במעלת "אילן"

(שר״ה שלו בחמשה עשר בשבט)

לגבי "תבואה"

(שר״ה שלה באחד בתשרי)

-בשתים:

א) בענין התענוג - כידוע ש״תבואה"

(חטה ושעורה)

הו״ע המוכרח לקיום וחיות האדם,

כמ״ש*י "לחם לבב אנוש יסעד",

ו״אילן" מצמיח פירות

(שאינם מוכרחים לקיום וחיות האדם,

אלא)

להוסיף תענוג להאדם 32 .

ב) בענין הצמיחה,

שעל ידה ניתוסף בריבוי כו׳ - כידוע שמעלת הצמיחה בנטיעת אילן היא באופן נעלה יותר

(ועד לעילוי שבאין־ערוך)

מהצמיחה שבזריעת תבואה,

כי,

"בזריעה,

התבואה הצומח הוא ממהות הזרע רק שהוא בריבוי,

שזורע סאה ועי״ז צומח כמה כורים..

משא״כ הנטיעה,

שהצמיחה משובח לאין שיעור על הנטיעה,

שנוטעין גרעין או ענף,

ומוציא אילן עם פירות משובחים כו׳" 33 ,

היינו,

שהצמיחה באילן היא

(נוסף על הריבוי בכמות)

גם באיכות חדשה.

ודוגמתו בה״אילן" שבעבודת האדם 34 -

(א) עבודה באופן של תענוג,

היינו,

שמלבד עבודתו בפי המוכרח,

ה״ה מוסיף יותר מכפי המוכרח,

ועד באופן של תענוג,

(ב) עבודה באופן הצמיחה דנטיעה,

שניתוסף לא רק בריבוי הכמות,

אלא גם באיכות,

ועד איכות חדשה.

ובחמשה עשר בשבט,

"ראש השנה לאילף-נמשכת חיות חדשה 35 בכל ה

! 3> תחלים קד,טו.

ש״פ בשלח,

חמשה עשר בשבט

קשור לאופן העבודה ד״אילו״״י,

הן בנוגע לענין התענוג והן בנוגע לענין הצמיחה,

ועי״ז ניתוסף עילוי גם בעניני העבודה השייכים ל״תבואה" 7 ׳,

הן מצד ההכנה להחידוש ב״אילן" שנעשית גם ע״י העילוי וההוספה בעניני העבודה ד״תבואה",

והן מצד ההמשך והתוצאה מהחידוש ב״אילן" שפועל גם בעניני העבודה ד״תבואה".

ד. ובכל זה ניתוסף הדגשה מיוחדת בהקביעות ד״ראש השבה לאילן" בשנה זו -ביום הש״ק פרשת בשלח:

שבת - הו״ע התענוג,

כמ״ש"׳- "וקראת לשבת עונג".

ולכן,

כש״ראש השנה לאילן"

(שענינו תענוג)

חל בשבתי׳ - מודגש עוד יותר ענין התענוג"/

ומעלה יתירה בשנה זו - שהקביעות ד״ראש השנה לאילן" ביום השבת היא בהוספה להקביעות ד״יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת" 41 ,

היינו,

שכל

עניני העבודה דשנה זו הם באופן של תענוג,

ועאבו״ב העגינים ד״ארבעה ראשי שנים הם"

(ש״אידמו להדדי" 42 )

הם באופן של תענוג,

ועאכו״כ "ראש השנה לאילן",

ענין התענוג,

ובפרט שבשנה זר■ 4 חל גם הוא ביום השבת.

ובפרשת בשלח - כדאיתא במדרש 44 "ויהי בשלח פרעה,

הה״ד 178 שלחיך פרדס רמונים..

כיון שיצאו

(ישראל ממצרים)

נעשו פרדס רמונים,

שנאמר שלחיך פרדס רמונים,

נעשו כגפן היין,

שנאמר׳- 2 גפן ממצרים תסיע",

היינו,

שבפרשת בשלח מודגשת מעלתם של ישראל שנמשלו לפירות האילן.

ה. ויש להוסיף בזה ע״פ המבואר בתו״א ריש פרשתנח 4 במעלת הזריעה ונטיעה הקשורה עם הגלות והגאולה ממצרים

(התוכן דפרשת השבועה וז״ל:

"הנה על ישראל בגלות מצרים כתיבי׳ 4 וזרעתי׳ לי בארץ,

ואמרו רז״ל 47 זורע כור״ 4 מוציא כמה כורים וכו׳..

הנה כתיב• 2 קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה,

תבואתו דווקא,

שישראל נקראו תבואת ה׳,

והוא כמו שאדם זורע תבואה עד״מ בשביל התוספת שיצמח,

כך ברצות ה׳ שיתוסף ויתרבה גילוי אלקותו בעולם

דתק״ש נעשית ובאופן נעלה יותר מעד ענינו של שבת - יש לומר,

שהקביעות בשבת פועלת עילוי גם בהעניו ד״ראש השנה לאילן".

ספד השיחות - ה׳תש״נ

וימלא כבוד ה׳ את כל הארץ* 4 ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר וגו׳" 5 ,

זורע את ישראל שהן הם תבואתו ושע״י יתגלה כבודו בריבוי ותוספת..

שע״י כן נמצא ריבוי גילוי אלקותו למטה כמו למעלה..

לעתיד כי עין בעין יראו וגו׳ 51 ..

והגורם לישראל מעלה ומדרגה רבה זו היא עסק הזריעה בארץ בזמן הגלות,

שהוא כמו עד״מ שזורעין גרעין אחד ומצמיח הרבה,

או כמו שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה,

וכמ״ש 188 ואנכי נטעתיך שורק וגו׳,

שהוא זמורה של גפן כדי להצמיח גפן שלם,

וכמאמר רז״ל על פסוקי- 5 והנה גפן לפני,

שישראל נמשלו לגפן".

ועפ״ז מובן מאמר המדרש "כיון שיצאו נעשו פרדס רמונים,

שנאמר שלחיך פרדס רמונים,

נעשו כגפן היין,

שנאמר גפן ממצרים תסיע״ - שמעלתם של ישראל ש״נעשו פרדס רמונים,

נעשו כגפן היין"

(פירות האילן^ היא ע״י הקדמת הגלות שהוא בדוגמת

(הזריעה,

ויתירה מזה)

הנטיעה,

"שנוטעין חרצן אחד וצומח אילן שלם בענפים הרבה,

וכמ״ש ואנכי נטעתיך שורק וגו׳..

כדי להצמיח גפן שלם".

ובלשון הכתוב בהפטורה דם׳ שמות: "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל גו"׳ 54 ,

היינו,

שהירידה למצרים

(כללות ענין הגלות)

היא בדוגמת הזריעה והנטיעה

("ישרש")

שעי״ז תהי׳ הצמיחה

("יציץ ופרח").

ו. ובפרטיות יותר:

ענין הזריעה והנטיעה בגלות מתחיל מירידת הנשמה למטה לעבוד עבודתה בבירור הגוף ונה״ב והעולם,

לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים 55 .

וענין זה נעשה ע״י קיום המצוות,

שגם הם נמשלו לזריעה,

כמ״ש* 5 "זרעו לכם לצדקה"

(כללות המצוות 57 ),

עד״מ זריעת גרעין,

"שאין בו שום.

טעם מאכל,

וכשנזרע הגרעין בארץ ומתלבש בו כח הצומח שבארץ,

נצמח מזה פרי מאכל,

הגם שלא הי׳ עצם הגרעין בחי׳ מאכל כלל..

כמו״ב הוא מעשה המצוות שירדו ונתלבשו בדברים גשמיים" 5 כמו תפילין על קלף גשמי..

וכשאיש ישראל מניח אותם על ראשו נתהווה בחי׳ גילוי אלקותו"" 5 .

זאת ועוד: זריעה זו היא בישראל דוקא - "כמשל" 5 כח הצומח שבארץ שלא בכל מקום נצמח הפרי,

ובמדבר אינו נגדל צמחים כלל,

כמו״כ דוקא לישראל נאמר כי תהיו אתם לי" 5 ארץ חפץ"׳*,

ולכן,

על

ש״פ בשלח,

חמשה עשר בשבט

ידם דוקא נעשית הצמיחה" דגילוי והמשכת אלקות ע״י קיום המצוות.

ובהתאם לכך,

יש לבאר הענין ד״ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש" בעבודתם של ישראל,

"ארץ חפץ",

ובפרטיות יותר:

(א) החילוק שבין "חטה ושעורה",

דברים המוכרחים לקיום וחיות האדם,

ל״גפן ותאנה ורמון..

זית שמן ודבש",

דברים של תענוג,

(ב) ההוספה ד״ארץ" השני,

"ארץ זית שמן ודבש״ - שמזה מובן שבענין ד״ארץ",

"ארץ חפץ",

יש ב׳ דרגות זו למעלה מזו,

ובהתאם להעילוי ב״ארץ" ניתוסף גם במעלת הפירות שצומחים מארץ זו

("ארץ זית שמן ודבש"),

כדלקמן.

ז. "חטה ושעורה":

״חטה״ - מאכל אדם,

ו״שעורה״ -מאכל בהמה 6 .

וענינם בעבודת האדם 64 -"חטה" קאי על העבודה

(מאכל)

דנפש האלקית,

ה״אדם" שבו,

ע״ש אדמה לעליון 65 ,

ו״שעורה" קאי על העבודה

(מאכל)

דבירור נפש הבהמית 66 ,

ה״בהמה" שבאדם,

אשר,

עם היות שהעבודה דבירור נה״ב מצ״ע היא ירידה ביחס לעבודה

דנה״א,

הרי,

הכוונה היא בבירור נה״ב דוקא,

ועי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר גם בנה״א.

וביאור הענין:

סדר הבריאה בששת ימי בראשית 6 -שתחילה נבראו הבהמות

(וכל בעלי־ החיים)

ואח״כ נברא האדם.

ודוגמתו בהנהגת האדם - "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו,

שנאמר* 6 ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת" 6 ,

״חכמים הראשונים היו..

מקדימין מזון הבהמות..

לסעודת עצמן"" 205 .

ודוגמתו בעבודת האדם - הקדמת נפש הבהמית לנפש האלקית

(שנקראת "נפש השנית" 1 ,

כי הראשונה היא נפש הבהמית)

- "אקדים טענתי׳"",

שהרי,

"גמר ועיקר כניסת נפש זו הקדושה באדם הוא בי״ג שנים ויום א׳ לזכר וי״ב לנקבה שלכן נתחייבו אז במצוות מן התורה",

וגם "תחילת כניסת נפש זו הקדושה היא בחינוך לתורה ולמצוות שחייבו חכמים לחנך",

מגיל חינוך

(ואפילו ההתחלה ממש "במצות מילה" היא ביום השמיני,

ולא בשעה שנולד ויצא לאויר העולם) 207 - 208 .

ולא עוד אלא שעיקר העבודה אצל

ספר השיחות - ה׳תש״נ

רוב בנ״י

(והתורה על הרוב תזנו")

במשך כל ימי חייהם היא בבירור נה״ב -כיון שמדתם היא מדת הבינונים"

("מדת* 7 הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי׳ כל אדם ימשוך" 77 ),

ש״מהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמס״א המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב"• 7 ,

ולכן עבודתו התמידית היא בבירור נה״ב.

וההסברה בזהיי - ש״ירידת נפש האלקית..

להתלבש בתוך נה״ב אף שהיא גשמית,

כי בה הוא שיש כח הצומח להצמיח ישועות בתוספת רב על הזרע הזרוע בה,

וז״ש..

וזרעתי׳ לי בארץ"",

היינו בנפש הבהמית׳" שעלי׳ נאמר ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ.,

והטעם משום שנה״ב בשרשה ומקורה היא יותר נעלית מהנפש האלקית,

ולכן יש בה הכח הזה להצמיח",

היינו,

שע״י העבודה בבירור נה״ב נעשה עילוי גדול יותר בנה״א.

ח. ע״פ הנ״ל שעיקר העבודה היא בבירור נה״ב - למה נאמר בכתוב "חטה ושעורה",

חטה ואח״ב שעורה?

וההסברה בזה - כיון שאי־אפשר להתחיל העבודה דבירור נה״ב אלא ע״י הקדמת גילוי אור

(בכללות)

דנפש האלקית,

וכמשל הזריעה בארץ,

ש״אף שיש בה כח הצומח אינה מצמחת כלום מעצמה כ״א ע״י הזרע הזרוע בה,

כך גם הנה״ב מצ״ע..

היא היורדת למטה והיתה נשארת כן,

אלא ע״י בחי׳ נפש האלקית המתלבשת בה המשכלת בגדולת ה׳ כוי״יי.

ובמודגש בסדר העבודה בבל יום:

בקריאת שמע

(התחלת העבודה ד״ויהי ערב ויהי בוקר״ 212 ״)

- אומרים "ואהבת*"

ש״פ בשלח,

חמשה עשר בשבט

את ה׳ אלקיך",

שזוהי האהבה דנפש ה־ אלקית,

ואח״ב נאמר "בכל לבבך",

"בשני יצריך" 5 ",

כי,

(רק)

לאחרי התעוררות האהבה דנה״א יכול להיות

(גם)

הבירור דנה״ב שיתהפך לאהבה את ה/ ועוד שעי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר בנה״א.

ועד״ז בכל בוקר כשהאדם נעשה ברי׳ חדשה** - מתחיל באמירת "מודה אני לפניך..

שהחזרת בי נשמתי",

"נשמה שנתת בי טהורה היא",

נפש האלקית,

ולאח״ז בא המשך ועיקר העבודה בבירור נה״ב,

ועי״ז ניתוסף עילוי גדול יותר בנה״א.

וכמרומז גם בכתוב 7 " "משכני אחריך נרוצה" - "משכני לשון יחיד,

הוא אתעדל״ע לעורר האהבה הטבעית שבנפש האלקית..

ועי״ז הנה״א מבררת ג״כ הנה״ב..

אחריך נרוצה לשון רבים,

בשני הרצונות דנה״א ונה״ב״״י,

ועי״ז ניתוסף עילוי בנה״א,

שגם האהבה דנה״א נעשית באופן של מרוצה,

כמו נה״ב,

שכל עניני׳ הם בתוקף גדול

("רב תבואות בכח שור" 215 "),

וכשמתהפכת לאהבה את ה׳,

נעשית האהבה דנפה״ב באופן של מרוצה,

ועל ידה נעשית גם האהבה דנה״א באופן של מרוצה" 216 .

וזהו גם סדר הכתוב "ארץ חטה ושעורה״ - שהתחלת העבודה ד״ארץ חפץ" היא ע״י הגילוי דנה״א

(חטה),

ולאח״ז ועי״ז בא המשך ועיקר העבודה בבירור נה״ב

(שעורה),

ועי״ז גם עיקר כוונת הזריעה דנפה״א ב״ארץ",

שנה״א תתעלה לדרגא נעלית יותר.

ט. ע״פ הנ״ל יש לבאר גם סיפור הגמרא׳ 217 "יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא

(לכפרים לראות בתבואות/ כי אתא אמרו לי׳ חיטי! נעשו יפות,

אמר להם שעורים נעשו יפות,

אמרו לי׳ צא ובשר לסוסים ולחמורים,

דכתיב" השעורים והתבן לסוסים ולרכש,

מאי הוי לי׳ למימר,

אשתקד נעשו חיטיז יפות״ - דלכאורה צריך להבין:

א) ההסברה בדברי יוחנן חקוקאה שאמר ״שעורים נעשו יפות״ - למה לא אמר

(כפי ש״הוי לי׳ למימר")

"אשתקד נעשו חיטין יפות",

בהתאם להשאלה "חיטין נעשו יפות".

במענתו ה״ז ע״ד לשון חז״לי 218 "טענו חטין והודה לו בשעורין".

ב) ועיקר: תובן הסוגייא הוא ע״ד גודל הזהירות בלשון נקי־,

כמודגש בהנ״ל ש״לא הי׳ רוצה להוציא דבר קללה מפיו" לומר שהחטים לא נעשו יפות,

ולכן אמר "שעורים נעשו יפות",

ש״מכלל דבריו משמע שהחטים לא נעשו יפות" 4 .

ואינו מובן: איך מתאים המענה "צא ובשר לסוסים ולחמורים״ - לשון של זלזול

(לכאורה)

- לתוכן הסוגייא ע״ד הדיבור בלשון נקי׳,

ואדרבה: הזלזול במענה "צא ובשר לסוסים ולחמורים" גרוע יותר

(לכאורה)

מהלשון "חטין לא נעשו יפות"

(תיאור המציאות בפועל)

שנמנע יוחנן חקוקאה להשתמש בו בגלל גודל הזהירות בלשון נקי־?!

ויש לומר הביאור בזה - בעבודת האדם 5 :

היציאה

("נפק")

"לראות בתבואות",

89) משלי יד,ד.

ספד השיחות - ה׳תש״נ

היא,

לראות אופן עבודתם של ישראל בזריעת התבואה•*,

שהיא ברוחניות "תבואת ה"/ כדי שתהי׳ הצמיחה בהוספה וריבוי

(כנ״ל ם״ה).

וכששאלו אותו "חטים נעשו יפות",

האם העבודה ב״חטים",

העבודה דנה״א מצ״ע,

עולה יפה,

השיב להם: "שעורים נעשו יפות״ - ש

(בשנה זו)

העיקר הוא

(לא העבודה דנה״א מצ״ע,

אלא)

הבירור דנה״ב.

כלומר,

כוונתו לא היתה לבשר שהחטים לא עלו יפות,

היינו,

שיש איזה חסרון בעבודה דנה״א,

כי לא נחית לזה

(אף שגילה זה דרך אגב/ כי אם,

להדגיש את הצורך והחשיבות דעיקר העבודה בבירור נה״ב,

"שעורים נעשו יפות".

ועל זה אמרו לו "צא ובשר לסוסים ולחמורים" -

(שאין זה מענה בכוונת לעג ח״ו,

אלא באופן חיובי)

שיש בדבריו בשורה טובה בנוגע לעבודה דבירור נה״ב,

ועד לדרגא הכי תחתונה שבה,

"סוסים וחמורים",

דכיון ש״שעורים

(מאכל בהמה,

"השעורים והתבן לסוסים ולרכש")

נעשו יפות",

ה״ז מורה על נתינת־ כח מיוחדת מלמעלה בנוגע לעבודה דבירור נה״ב,

ולכן,

"צא” ובשר לסוסים ולחמורים״ - לבשר שיש נתינת־כח מיוחדת לבירור הדרגא הכי תחתונה דנה״ב,

"סוסים וחמורים",

כדי להוסיף עידוד וזירוז בעבודה דבירור נה״ב.

ואעפ״ב,

מסיימת הגמרא ש״הוי לי׳

למימר אשתקד נעשו חיטין יפות״ 221 ״ - כיון שהתחלת העבודה היא ע״י הגילוי דנה״א

(חטים),

ועוד ועיקר,

שתכלית הכוונה בעבודה דבירור נה״ב היא כדי שיתוסף עילוי גדול יותר בנה״א

(חטים/ כנ״ל.

י. והנה,

לאחרי "ארץ חטה ושעורה",

שרומז על העבודה דנה״א

(חטה)

ודנה״ב

(שעורה)

באופן המוכרח לקיום וחיות האדם שנשמתו ירדה למטה לברר הנה״ב

(כנ״ל),

ממשיך הכתוב לבאר העבודה ד־ ״ארץ חפץ״ באופן נעלה יותר - "וגפן ותאנה ורמו!",

בדוגמת הוספת התענוג בפירות האילן לגבי השגת ההכרח דחטה ושעורה.

ויש להוסיף,

שגם ב״גפן ותאנה ורמון" מודגש העילוי שנעשה ע״י בירור נה״ב:

״גפן״ - "המשמח אלקים ואנשים" 222 *,

שנוסף על השמחה ותענוג שבעבודת הנה״א,

"משמח את ההעלם וההסתר הנמשך משם אלקים שלא יעלים ויסתיר,

שיהי׳ גילוי הפנימיות למטה""" 223 ,

שבזה נכלל גם בירור הנה״ב שלא יעלים ויסתיר כו׳.

״תאנה״ - גם מלשון "תואנה הוא מבקש"׳" 224 ,

שרומז על הבירור דעץ הדעת טוב ורע

(ובפרט להדעה שעה״ד "תאנה היתה,

שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו""׳/ ובנוגע להתיקון - הי׳ לכל הדעות ע״י

ו!),

ש״פ בשלח,

חמשה עשר בשבט

התאנה,

כמפורש בקרא 5 "׳ "ויתפרו עלה תאנה",

היינו,

שע״י

(אפילו)

"עלה תאנה" תיקנו

(חלק מ)

הבושה

("יתבוששו")

שבאה ע״יחטאעה״ד.

ו״ר מרן" 4 "׳ - שרומז על מעשה המצוות,

כמארז״ל 5 "׳ על הכתוב*"׳ "כפלח הרמון רקתך",

"א״ת רקתך אלא רקנין שבך",

ש״מלאין מצוות כרימון" 7 "׳,

ובמעשה המצוות מודגשת ביותר ההתלבשות בעני־ נים הגשמיים שבעולם"",

בירור התחתון.

ויש להוסיף שבירור התחתון

(ע״י מעשה המצוות)

נרמז בגרעיני הרימון -ובשתים:

א) גרעיני הרימון הם בהעלם,

משא״ב בענבים,

לדוגמא,

שברובם יכולים לראות

הגרעינים לפגי הסרת הקליפה ודריכת הענבים.

ב) לכל גרעין יש "בשר" משלו,

היינו,

שכל גרעין הוא מציאות בפ״ע ביחס לשאר חלקי הרימון.

ודוגמתו במצוות: א)

התלבשותם בדברים גשמיים - בדוגמת ההעלם דגרעיני הרימון,

ב) "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון",

שאפשר מצב שעם היותם "מלאים מצוות",

מציאות מקיים המצוות היא באופן ד״ריקנין"

(אע״פ ש־ "מצוה" ענינה צוותא וחיבורי"׳,

ועאכו״ב ״מלאים מצוות״)

- בדוגמת הרימון שבל גרעין

(המצוה)

הוא מציאות בפ״ע ביחס לשאר חלקי הרימון.

יא. וממשיך בכתוב - "ארץ זית שמן ודבש":

ההוספה ד״ארץ זית שמן ודבש"

(אף שבהתחלת הפסוק כבר נאמר "ארץ חטה וגו׳״)

״״ - מורה על עבודה נעלית יותר ב״ארץ",

ארץ הב׳,

שבאה לאחרי העבודה בדרגא שלפנ״ז,

ארץ הא׳.

ומעלתה של "ארץ" הב׳ מתבטאת בהצמיחה ממנה-"ארץ זית שמן ודבש":

״זית שמן״ - "זית אינו מוציא שמנו אלא ע״י כתיתה"׳",

שרומז על עבודה באופן של כפי׳ וביטול מציאותו,

לא רק אתכפיא כבעבודה דבירור נה״ב ע״ד הרגיל.

ספד השיחות - ה׳תש״נ

ו״דבש תמרים״ - שעושה פירות לשבעים שנה 2 ",

שאריכות הזמן

(שבעים שנה)

מורה על ריבוי היגיעה בעבודת הנטיעה,

שלא בערר לגבי הנטיעה דשאר אילנות,

ובהתאם לכך,

גם מעלת הפרי,

והתענוג והמתיקות שבו,

היא באופן נעלה יותר.

ויש להוסיף,

ששבעים שנה דתמרים מורה על גמר ושלימות העבודה ד״צדיק כתמר יפרח" באופן ד״בא בימים"" י,

שנשלמה העבודה דבירור ז׳ מדות 4 "

(שכל אחת כלולה מעשר,

סה״כ שבעים)

במשך שבעים שנה.

יב. ויש להוסיף בזה,

ע״פ תורת ה־ בעש״ט״י על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ",

שבנ״י הם בדוגמת ארץ חפץ שטמונים בה אוצרות יקרים של אבנים טובות ומרגליות:

נוסף על מעלת הצמיחה שב״ארץ חפץ",

הן הצמיחה שע״י זריעת תבואה

("חטה ושעורה")

המוכרחת לקיום האדם,

והן הצמיחה שע״י נטיעת אילנות

("גפן ותאנה ורמון..

זית שמן ודבש")

לשם תענוג - יש בה״ארץ חפץ" גם אבנים טובות ומרגליות שעל ידם ניתוסף תענוג ועשירות אצל האדם שלא בערך לגבי התענוג שע״י אכילת פירות האילן.

ואולי י״ל ענינו בעבודת ה׳ - הגילוי בפנימיות התורה,

כדברי רבינו הזקף"

בביאור הענין דהפצת המעיינות חוצה,

ע״פ משל למלך שצוה לקחת את האבן היקרה שבכתר המלך,

שבה תלוי היוקר והיופי דכתר המלך,

לשחקה ולערבה במים,

ולשפוך ביו שפתיו של בן המלך,

כדי שטפה אחת

(עכ״פ)

תיכנס לתוך פיו של בן המלך כר,

שבביאור זה,

אבנים טובות ומרגליות שב״ארץ חפץ" רומזים לפנימיות התורה.

ויש לומר,

שבגילוי דפנימיוח התורה

(אבנים טובות ומרגליות שבארץ חפץ)

גופא יש חילוקי דרגות בעילוי אחר עילוי,

ובכללות:

(א) אופן הגילוי המוכרח להצלת חיי בן המלך

(כסיום המשל של רבינו הזקן)

- ע״ד סממני רפואה שבפנימיות התורה,

(ב) הריבוי וההוספה

(יותר מכפי המוכרח להצלת חיי בן המלך)

כהכנה לגילוי פנימיות התורה לעתיד לבואי״,

התענוג שבתורה,

טעמי תורה -ע״ד דוגמת פירות האילן שבפנימיות התורה,

ועד ל״זית שמן ודבש""",

שבהם מודגש ענין התענוג יותר משאר פירות האילן.

ויש להוסיף,

שענין זה הוא בהדגשה יתירה בקביעות דשנה זו ביום הש״ק חמשה עשר בשבט,

שבו נעשית השלימות דהעשירי בשבטי" ד״ויהי בארבעים

ש״ס בשלח,

חמשה עשר בשבט

שנה״״ 2 - כמשנת״ל בארוכה׳ 12 שבתקופה זו נשלמה כבר העבודה דרבותינו נשיאינו

(כל שבעת הנשיאים 22 )

בהפצת המעיינות חוצה

(נוסף על המוכרח,

גם)

בריבוי מופלג,

באופן של תענוג,

עד להשלימות ד״זית שמן" 22 ,

"מאשר 24 שמנה לחמו והוא יתד מעדני מלך" 25 ,

"ודבש

(תמרים)",

"צדיק כתמר יפרח"" 2 ,

כמ״ש בסיום ״מזמור שיר ליום השבת״ -"ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 24 ,

יג. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:

מ״ראש השנה לאילן"

(ובפרט כשחל ביום השבת,

ובפ׳ בשלח)

- צריך כאו״א מישראל להוסיף באופן מחודש בכל הענינים השייכים ל״האדם עץ השדה",

הן בנוגע לעניו התענוג,

והן בנוגע לענין הצמיחה

(כנ״לס״ג).

אשלמותא",

השלימות דכל ימי החודש,

ובפרט ימים מיוחדים שבו,

כמו "העשירי יהי׳ קודש",

השבתות,

שקמה״ח.

ועוד ענין עיקרי בנוגע לצמיחה -שבזה נכללת גם הפעולה על הזולת

(מתחיל מבני ביתו והנמצאים בסביבתו/ עי״ז שנעשה "עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו",

שממנו יצמח עוד אילן ועד שיצמחו הרבה אילנות.

ועפ״ז יש לבאר הלשון הרגיל בכ״מ "ראש השנה לאילנות",

לשון רבים

(אע״פ שלשון המשנה הוא "ראש השנה לאילן",

לשון יחיד)

22 - דכיון שהתחלת העבודה היא בהענין ד״ואהבת לרעך כמוך"" 2 ,

כאמירת כאו״א מישראל בהתחלת היום קודם התפלה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעד כמור״י 2 ,

ורק לאח״ז מתחיל עבודת עצמו בהתפלה,

שהתחלת עבודתו היא באופן של "אילנות",

לשון רבים.

יד. ויה״ר שההחלטה להוסיף חידוש בכל עניני צמיחה תביא תיכף את השכר" 5 - הצמיחה העיקרית כתוצאה מהזריעה ונטיעה ד״מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות" 5 ,

גאולה האמיתית והשלימה 52 ע״י משיח צדקנו,

"צמח

ספר השיחות - ה׳תש״ג

שמו" 33 ? עליו נאמר 34 ■ "וקם שבט מ־ ישראל",

ש״שבט" 35 ׳ הוא גם מלשון ענף,

וכמ״ש 34 ׳ "ויצא חוטר

(שבט מלוכה)

מגזע ישי ונצר

(ל׳ יונק אילן)

משרשיו יפרה".

ותוספת נתינת־כח מפרשת השבוע -שנוסף לבך שמדובר בה אודות יצי״מדני הכוללת גס הגאולה האמיתית והשלימה

("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפל־ אות"" 3 ׳/ נרמזת בה גם השלימות דגאולה האמיתית והשלימה - בשירת הים: "אז ישיר״י 3 ׳,

"שר לא נאמר אלא ישיר״ס",

לשון עתיד,

שרומז לשירה העשירית בגאולה העתידה׳ 4 ׳,

ובסיום השירה -"תביאמו ותטעמו גו׳ מקדש אדנ-י כוננו ידיך״,

״בשתי ידים,

ואימתי..

בזמן שה׳ ימלוך לעולם ועד,

לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו" 43 ׳.

וכן תהי׳ לנו - שביום הש״ק פ׳ בשלח,

עילוי צ״ל מתחלה ב׳ נטיעות זא״ז..

הנטיעה האחת היא גלות מצרים,

ועי״ז צמחו עד שזכו למ״ת,

ואח״ב הנטיעה הבי היא הגליות שאח״ב בשביל שיהי׳ הצמיחה בשלימותה לע״ל".

חמשה עשר בשבט דשנת ה׳תש״ג

(הי׳ תהי׳ שנת גסים),

זוכים לקיום היעוד 43 ׳ "ואתם תלוקטו"׳ לאחד אחד בני ישראל",

שכל בנ״י באים לארצנו הקדושה,

"כל יושבי׳ עלי׳" 45 ,

וזוכים "לאכול מפרי׳ ולשבוע 44 ׳ מטובה" 47 ,

ובפרט הסירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל" 4 ׳,

ועד להפירות שבביהמ״ק,

כמארז״ל "גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל כו׳״י 4 ׳,

"בשעה שבנה שלמה ביהמ״ק נטע בו כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאין סירותיהן..

ועתיד הקב״ה להחזירן,

שנאמר• 5 ׳ פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן"׳ 5 ׳.

ועאכו״ב בנוגע לענינים הרוחניים דארץ ישראל - מתחיל מלימוד תורת ארץ ישראל,

כפי שדרשו חז״ל 53 ׳ על הפסוק 53 ׳ "וזהב הארץ ההיא טוב",

"אין תורה כתורת ארץ ישראל",

ועד לתכלית השלימות דמתן־תורה

(בם׳ יתרו שמתחי־ לין לקרוא במנחת שבת זה)

- "תורה

ש״פ בשלח,

חמשה עשר בשבט

חדשה מאתי תצא" 54 ׳,

שלימות הגילוי דפנימיות התורה 55 ׳

("סוד טעמי׳ ומסתר

צפונותי׳" 54 ׳)

בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,

ותיכף ומיד ממש.

ספר השיחות - ה׳תש״נ

משיוזות ש״פ יתרו,

כ״ב שבט ה׳תש״נ

- יום היארצייט־הילולא השני של הרבנית הצדקנית מרת חי׳ מושקא נ״ע זי״ע -

א. אויף דעם דיבור ראשון אין די עשרת הדברות

(בפרשתנו)

1 - "אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים״ - איז ידועה די שאלה פון מפרשים־

(געבראכט בכמה דרושי חסידות פון רבותינו נשיאינוי)

: פארוואם שטייט דא "אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" און ניט "אשר בראתי שמים וארץ",

וואם דאס איז א פלא גדול יותר ווי יצי״מ

[דער נם פון יצי״מ איז א שינוי מיש ליש,

משא״כ בריאת שמים וארץ איז יש מאין].

די שאלה ווערט נאך שטארקער לויט דעם וואם דער רמב״ם שרייבט

(בתחלת ספרו יד החזקה) 4 ,

אז ״ידיעת דבר זה -"לידע 269 שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו וכו׳״ - מצות עשה שנאמר אנכי ה׳ אלקיך"*.

דאס הייסט,

אז "אנכי ה׳ אלקיך"

גייט אויף דער ידיעה אז דער אויבער־ שטער האט באשאפן שמים וארץ 270 .

ועפ״ז איז גאך שטארקער די שאלה פארוואס עס שטייט ניט "אנכי ה׳ אלקיך אשר בראתי שמים וארץ"? ^.

ב. רש״י עה״פ

("אשר הוצאתיך מארץ מצרים")

איז מפרש: "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".

דאם הייסט,

אז "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" איז א טעם פארוואם אידן דארפן מקבל זיין מלכותו

ש״פ יתרו,

כ״ב שבט

ית׳ און זיין משעובד צו דעם אויבערשטף

("אגבי ה׳אלקיך"/

עפ״ז איז פארשטאנדיק פארוואם עם שטייט ניט ״בראתי שמים וארץ״ - ווייל דאם קומט אלם המשך וטעם אויף "אנכי ה׳ אלקיך",

אז ה׳ איז דער ג־ט פון אידן,

מוז מען זאגן אן ענין

(טעם)

וואם איז שייך נאר צו עם ישראל

(וואס דערפאר זיינען זיי אויסגעטיילט מכל העולם כולו)

-דער ענין פון "הוצאתיך מארץ מצריס״י

(און ניט "בראתי שמים וארץ" וואט איז שייך צו אלע נבראים)

•׳.

אבער פון דעם לשון "אנכי גו׳ אשר הוצאתיך"

(וואם דער לשון "אשר" ווייזט אויף א המשך צו דעם וואס שטייט לפני זה)

איז משמע,

אז דער טייטש אין פסוק איז,

"אנכי הוא אשר הוצאתיך",

"אשר הוצאתיך" איז מבאר "אנכי ה׳"

(און ניט א באזונדער ענין - "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי")".

ויש לומר אז דאס איז פון די טעמים פארוואס די

מפרשים הנ״ל נעמען ניט אן פירוש רש״י

(אז "אשר הוצאתיך גו׳" איז מוסיף א צווייטן עגין)

און דערפאר פרעגן זיי די שאלה

(און חסידות בדגעגט עם בכ״מ")

פארוואס עם שטייט ניט "אשר בראתי שמים וארץ" אנשטאט "אשר הוצאתיך גו׳",

ווייל פון פשטות לשון הכתוב איז משמע,

אז "אשר גו"׳ איז א ביאור אז "אנכי ה"׳ איז דער "אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ובמילא שטעלט זיך די שאלה: פארוואס עם שטייט ניט א העכערער תואר: "אשר בראתי שמים וארץ"

[און דאם וואם עם שטייט "אנכי ה׳ אלקיך" איז דער טייטש: אלקיך וואם האט דיר אויך באשאפן

(נוסף אויף דעם וואס ער האט דיר ארויסגענומען פון מצרים/ הוי׳ מלשון מהווה"

(את הבריאה/ באופן אז ער ווערט אלקיך,

כחך וחיותך"].

ג. איינער פון די ביאורים אין די דרושים" אויף דער שאלה

(פארוואם עם שטייט "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" און ניט ״בראתי שמים וארץ״)

- איז,

ווייל יציאת מצרים ברענגט ארויס א העכערע דרגא אין אלקות ווי בריאת שמים וארץ: בריאת שמים וארץ איז פון שם אלקים

(בראשית ברא אלקים גו׳)

- אלקים ב־ גימטריא הטבע 5 ׳,

פון א דרגא אין ג־ט־ ליכקייט וואם איז פארבונדן מיט דער מדידה והגבלה פון טבע העולם: משא״ב יצי״מ איז געווען באופן נסי

(שידוד הטבע)

- נגלה עליהם מלך מלכי המלכים

(בכבודו ובעצמו)

וגאלם",

וואס דאם

ספר השיחות - ה׳תש״נ

נעמט זיך פון שם הוי/ וואס איז העכער פאר דער

(טבע ה)

בריאה,

דערפאר האט עם בכח צו שולל זיין טבע.

און וויבאלד אז "אנכי ה׳ אלקיך" בא מתן תורה איז א גילוי פון שם הוי/ וואס איז העכער פאר דער בריאה

(ביז א גילוי פון אנכי,

פון עצמותו ית׳),

דעריבער שטייט דערנאך ״אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ - גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה.

מ׳דארף אבער פארשטיין: ווי שטימט דער ביאור

(אז "אשר הוצאתיך גו׳" בא־ ווייזט אז "אנכי ה׳ אלקיך" איז למעלה מהבריאה)

מיט דעם פירוש,

ווי געבראכט אין רמב״ם הנ״ל,

אז "אנכי ה׳ אלקיך" גייט אויף "ידיעת דבר זה" אז דער אויבער־ שטער איז בורא שמים וארץ 7 ׳

("מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳״)

- עם איז שווער צו זאגן אז "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

(משם הוי׳)

איז שולל דעם פירוש אין "אנכי ה׳ אלקיך",

אז דאס גייט אויף דעם בורא שמים וארץ•׳

(משם אלקים).

ד. ויש לומר הביאור בזה-לויטדעם ביאור החידוש אין מתן תורה בכלל:

ס׳איז ידועה די שאלה: וואם איז דער חידוש און שטורעם פון אמירת עשרת

הדברות בא מתן תורה,

ברעש וקולות וברקים - "לכאורה עשרת הדברות הם דברים פשוטים,

לא תרצח לא תנאף כו׳״יי,

זיי זיינען מצוות שכליות וואם זיי־ נען נוגע לקיום וישוב העולם,

און מ׳האט זיי מקיים געווען אויך פאר מתן תורה

(אלם א טייל פון די מצוות שנצטוו בהן נח,

און נאד פריער - אדם הראשון"־)

? ולהוסיף,

אז "לא יהי׳ לך אלקים אחרים" איז איינע פון די מצוות שלפני מ״ת",

און אויר די ידיעה אין מציאות ה׳

("אנכי ה׳ אלקיך")

איז געווען אויך פאר מ״ת

(ובכל בנ״א - ביז דור אנוש־־),

ובפרט בא די אבות

(אנהויבנדיק פון אברהם אבינו שהכיר את בוראו 5 ־).

איז דער ביאור אין דעם: "תכלית 4 ־ נתינת התורה" איז "כדי להיות גילוי אור א״ם ב״ה ממש כו׳ המלובש בתורה שהיא חכמתו ית׳ והוא וחכמתו א׳ כי הוא המדע והוא היודע כו/ להיות גילוי זה למטה בדברים גשמיים דוקא,

וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה,

כדי לאמר אנכי ה׳ אלקיך דהיינו להיות אנכי הוא מהותו ועצמותו ית׳ ממש בבחי׳ גילוי עד שיהי׳ נקראאלקיך".

דאם הייסט,

אז דער חידוש פון מתן תורה

(ווען ס׳איז בטל געווארן די גזירה

(און הבדלה)

בין עליונים ותחתונים אז עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה 5 ־/ איז,

אז אלקות וואם איז העכער פאר גדר הבריאה

(ואדרבה -"אשר הוצאתיך מארץ מצרים")

זאל נמשך ונתגלה ווערן למטה בדברים גשמיים

ש״פ יתיז,

כ״ב שבט

דוקא - אין די דברים פשוטים פארבונדן מיט קיום העולם

("לא תרצח לא תנאף כו׳"),

וועלכע נעמעז זיר פון דרגת אלקות

("אנכי ה׳ אלקיך")

וועלכע איז פארבונדן מיט דער בריאה 4 ?

און דאס האט זיך אויפגעטאן דורך מתן תורה:

אין תורה זיינען פאראן

(בכללות)

צוויי דרגות

(בדוגמא צו די צוויי דרגות כביכול אין דעם נותן התורה,

אלקות שבגדר הבריאה און אלקות שלמעלה מהבריאה):

(א) ווי תורה "נסעה 27 וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עולם הזה"

(ביז אין די דברים פשוטים ווי ״לא תרצח״ וכיו״ב)

- תורה ווי זי איז פארבונדן און האט א שייכות וערך צו עולם.

און אפילו ווי תורה איז "קדמה לעולם""? באווייזט דאס גופא אויף אן ערך ושייכות לעולם,

ובפרט אז מ׳איז מוסיף" 2 "אלפיים שנה קדמה תורה לעולם",

אלפיים

(חכמה ובינהי 2 )

און ניט אלפיים ואחד.

(ב) ווי תורה איז בשרשה ומקורה - חכמתו ורצונו של הקב״ה,

והוא וחכמתו א׳ 27 ,

ובלשון חז״ל: "חמודה גנחה שגנוזה לך״״ 1 ,

ביז ״שעשועים לפניו״׳ 2 -שלא בערך לגמרי צו עולם וסדר השתלשלות

(אפילו פון די עשר ספירות פון עולם האצילות

(ומכ״ש פון עולם הברי־

אה),

וואם איהו וחיוהי חד כו׳־י,

און העכער אויר פאר ספירות אין קץ כו׳").

און דער חידוש פון מ״ת איז - אז "נתן לנו את תורתו"

(כנוסח ברכת התורה),

אז "תורחו"

(של הקב״ה)

וואס איז באין ערוך לגמרי פון עולם

("חמודה גנוזה שגנוזה לד")

- "נתן לנו" אין דער תורה ווי זי איז "נסעה וירדה כו׳ עד שנתלבשה בדברים גשמיים",

ד. ה. אז אין דער תורה ווי זי איז בהתלבשות און פארבונדן מיט עניני העולם,

האט מען די תורה ווי זי איז איין זאך מיט קוב״ה

[ווי ס׳איז מודגש אויך אין דעם וואם תורה איז די "דיפתראות ופינק־ סאות" פון וועלט,

"הי׳ הקב״ה

(בחי׳ "מצוי ראשון")

מביט בתורה ובורא את העולם" 14 ,

ובלשון הזהר 5 -: קוב״ה אסתכל באורייתא וברא עלמא].

ועפ״ז איז מובן ווי דער ביאור אז "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" באווייזט אויף אלקות שלמעלה מהבריאה

(איז ניט שולל,

נאר אדרבה -)

גייט צוזאמען מיט דעם פירוש אז "אנכי ה׳ אלקיך" גייט אויף דער בורא שמים וארץ

(אלקות שבערך הבריאה)

- ווייל די כוונה אין מתן תורה איז,

אז דער גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה זאל נמשך ווערן און דורכנע־ מען מציאות הנבראים; און בכדי דאס אויפטאן בשלימות דארף זיין די התאחדות פון די צוויי דרגות אין אלקות -שלמעלה מהבריאה און שבערך הבריאה: "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" איז מגלה אז דער ענין פון "אנכי ה׳ אלקיך"

(אויך

ספר השיחות - ה׳תש״נ

אלם בורא שמים וארץ)

איז העכער פאר דער בריאה; בסגנון אחר: איו "אנכי ה׳ אלקיך"

(ווי ער איז בורא שמים וארץ)

ווערט נתגלה אלקות וואם איז שלא בערך להבריאה

(ע״ד הנ״ל בנוגע צו די צוויי דרגות אין תורה).

און דער כח צו מחבר ומאחד זיין די צוויי ענינים הפכיים

(תורה און אלקות שלמעלה מהבריאה און תורה ואלקות וואם איז בהתלבשות אין דער בריאה)

-קומט פון עצמותו יח׳ שלמעלה משניהם

(סיי פון מציאות העולם און סיי פון שלילת מציאות העולם),

ווי ער האט זיך אריינגעגעבן כביכול אין תורה: וויבאלד אז אורייתא וקוב״ה כולא חדי',

איין זאך מיט עצמותו ית׳ שלמעלה מכל הענינים,

כולל אויך - למעלה פון דעם תואר ״כולא חד״ און ״יחיד״ וכו׳ - ווערן נתחבר תורה שלמעלה מעולם מיט תורה ווי זי ווערט נתלבש למטה בעולם,

ביז אין די דברים פשוטים.

דאם הייסט,

אז דער חידוש פון מתן תורה

(לגבי תורה ומצוות וועלבע זיינען געווען בא די אבות פאר מ״ת)

איז א צווייענדיקע:

די תורה

(און מצוות)

פאר מ״ת איז געווען

(א) די דרגא פון תורה ווי זי איז פארבונדן מיט עולם,

און דעריבער איז

(ב) דער קיום התורה והמצוות געווען בעיקר ברוחניות,

און דאס האט ניט דורב־ גענומען און מזכך געווען דעם תחתוך 3 ,

צו מאכן פון גשמיות העולם א חפצא של קדושה" 3 ;

משא״ב בא מתן תורה איז

(א) געגעבן געווארן די תורה ווי זי איז בשרשה ומקורה - תורתו של הקב״ה,

ביז ווי זי איז מושרש און איין זאך מיט עצמותו ית׳,

באין ערוך לגמרי פון עולם,

און דערי־ בער

(ב) האט זי דעם כח צו נמשך ווערן און איבערמאכן אויר גשמיות העולם,

אז כל הנמצאים שבעולם אין ובתוך זייערע ג דרים,

זאלן ווערן א חפצא של קדושה,

ביז פאראיינציקט ווערן מיט אלקות און תורה שלמעלה מהבריאה 37 .

ה. ויש לומר,

אז די דריי ענינים:

(א) בורא שמים וארץ,

(ב) אלקות שלמעלה מהבריאה,

(ג) עצמותו ית׳ שלמעלה משניהם,

וועלכע איז זיי ביידע מאחד - זיינען מרומז אין דער הקדמה והתחלה פון די עשרת הדברות - "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי הוי׳ אלקיך גו"׳:

נאך איידער עם ווערן געזאגט די עשרת הדברות

(כל הדברים האלה)

- איז דא "אלקים",

ווי ער איז קודם און העכער פאר "וידבר גו׳ את כל הדברים האלה".

ויש לומר אז דאס גייט אויף עצמותו ית׳י 3 ,

שלמעלה פון אלע ענינים; און פון "אלקים" ווערט דערנאך דער גילוי פון "וידבר"

(דיבור),

אבער ניט א גילוי שלמטה מעצמותו ית׳,

נאר "וידבר אלקים" אז "אנכי"

(ד. ה. "אלקים",

עצמותו ית׳,

ש״פ יתרו,

כ״ב שבט

זאגט,

אז איך - אנכי)

טוט אויף אז "הוי" - אלקות שלמעלה מהבריאה זאל זיין אייו זאך מיט "אלקיך" - בחר וחיותך,

אלקות וואט איז בהתלבשות ובערך ה־ בריאה׳"■.

ו. ע״פ הנ״ל - אז אין דער מצוה פון "אנכי ה׳ אלקיך" זיינען דא דריי ענינים:

(א) די ידיעה אז דער אויבערשטער איז בורא שמים וארץ,

(ב) די ידיעה אז דער אויבערשטער איז העכער פאר מציאות הבריאה,

און

(ג) א ידיעה נעלית יותר -דער חיבור פון ביידע ידיעות הנ״ל דורך עצמותו ית׳ - יש לבאר דברי הרמב״ם בריש ספרו•*,

אז "ידיעת דבר זה"

(פון "אנכי ה׳ אלקיד")

איז כולל די צוויי

(דריי)

ענינים וואט דער רמב״ם שרייבט אין די ערשטע צוויי הלכות: הלכה א׳ - "לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳״,

און הלכה ב׳ - "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות".

ובהקדים השאלה:

(א) ווי איז שייך זאגן אז "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" ח״ו?! אוז גאכמער: א איד האט דעם חיוב

(אלט א חלק פון מצות תלמוד תורה)

צו לערנען די הלכה אין רמב״ם - א הלכה אין תורה,

אז "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" ח״וי!

(ב) וואט איז די כוונה אין דער אריכות הלשון "ואם יעלה על הדעת כו׳״י

(ג) וואט איז די הוספה און חידוש אין הלכה ב׳ אז "אין דבר אחר יכול להמצאות" לגבי הלכה א׳ אז ״כל הנמצאים..

לא נמצאו אלא מאמתת המצאו״י

האט מען אמאל מבאר געוועף*,

אז אין הלכה א׳ - "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא״ - רעדט דער רמב״ם וועגן דער ידיעה אין מציאות ה׳ ווי דער אויבערשטער האט זיך כביכול מצמצם און משפיל געווען צו זיין בבחי׳ "מצוי"

(מציאות ששייכת להמציא נמצא/ צו בא־ שאפן די וועלט

(בעשרה מאמרות/ ומצד די בחינה

(פון "מצוי ראשון")

"הוא ממציא כל נמצא".

און אין הלכה ב׳ איז ער מוסיף

(אז עם דארף זיין)

א העכטרער אופן ודרגא אין ידיעת ה׳

("יעלה על הדעת")

: ווי דער אויבערשטער מצד עצמו איז "אינו

(בגדר)

מצוי",

אינגאנצן העכער,

שלא בערד,

פון גדר מציאות

("מצוי לא במציאות" 5 */ אפילו ווי מציאות

(שטייט)

אין תורה,

עאכו״ב מציאות אין עולם,

ומצד די דרגא - "אי1 דבר אחר יכול להמצאות" - דארטן איז כלל ניט שייך

(ענק וגדר ה)

מציאות.

ויש לומר אז די צוויי הלכות זיינען מתאים מיט די צוויי ענינים הנ״ל אין "אנכי ה' אלקיד":

(א) די ידיעה אין "אנכי ה׳ אלקיד" ווי ער איז בורא שמים וארץ

("מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳"/

(ב) די ידיעה אז דער אויכערשטער איז "אינו

(בגדר)

מצוי"

(ווי פארשטאנדיק פון "אשר הוצאתיך מארץ מצרים").

און לפני זה - פאר די ביידע הלכות -איז דער רמב״ם מקדים: "יסוד היסודות ועמוד החכמות",

ר״ת הוי׳ וואם "הוא בחי׳ אמתת העצמות"**,

וואם ער איז העכער פאר אלע גדרים און תוארים,

העכער פון

ספר השיחות - ה׳תש״נ

גדר מציאות

("מצוי ראשון"/ און העכער פון שלילת המציאות

("אינו מצוי"/ שלילת החיוב ושלילת השלילה 45 ,

ושלילת אויך פון דעם תואר גופא

(נאר היות אז מ׳האט ניט קיין אנדער וועג צו דאם אויסדריקן,

זאגט מען עם בלשון זה/ כמדובר כמ״פ ובפרט במשך שנה האחרונה.

און וויבאלד אז ער איז העכער פאר "מצוי" און פאר "אינו מצוי" דעריבער איז ער כולל ומחבר "לידע שיש שם מצוי ראשון כו׳" און "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי",

אז "אנכי ה׳ אלקיך"

(אויך בשעת ער איז זיך מצמצם צו זיין "מצוי ראשון״)

איז ״אינו

(בגדר)

מצוי״״ _ ע״ד די הקדמה פאר די עשרת הדברות: "

(וידבר)

אלקים",

וואם ער זאגט "אנכי הוי׳ אלקיר׳ - דער חיבור פון הוי׳

(בחי׳ "אינו מצוי")

און אלקיד

(בחי׳ "מצוי") 47 .

ועפ״ז יש לומר,

אז "ידיעת דבר זה" איז כולל דריי ענינים: די ידיעה "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו"/ די ידיעה

(עלי׳ בדעת)

"שהוא אינו מצוי כו"׳,

און אויר - די ידיעה אין "יסוד היסודות ועמוד החכמות

(לידע)",

"אמתת העצמות"* 4 וואס איז מחבר ביידע ידיעות הנ״ל.

ז. דער ענין הנ״ל איז אויך מרומז בפרטיות יותר אין די פרטים פון דעם פסוק "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר",

און פון די עשרת הדברות:

דער גילוי פון "וידבר"

(פון "אלקים")

באשטייט אין - "את כל הדברים האלה",

״כל הדברים״ לשון רבים - פרטים ופרטי פרטים

[די עשרת הדברות,

וועלכע זיינען כולל כל תורה שבכתב,

כל התורה כולה 49 ,

אויך תושבע״פ,

אויך כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" 5 ],

ובאופן גלוי

("האלה");

און דאם אלץ - אין אן אופן פון "לאמר",

כמבואר איו תורה אור

(פרש־ תנו)

* 5 ,

אז "לכאורה מלת לאמר אין לה הבנה ואינו כמו כל לאמר שבמקרא שפי׳ לאמר לזולתו,

משא״ב בעשרת הדברות אא״פ לפרש כך שהרי כל ישראל שמעו ופב״פ דבר ה׳ 52 בו׳,

אך פי׳ הוא לאמר ולדבר את כל דברי התורה כו׳,

וכענין דברי אשר שמתי בפירי■ 5 ,

וכח זה ניתן לישראל להיות הלכה היוצאת מפיהם דבר ה׳ ממש

ש״פ יתרו,

כ״ב שבט

שנאמרה למשה מסיני כו׳,

כמ״ש" תען לשוני אמרתך,

שהתורה היא אמרתך אלא שלשוני תען בעונה אחר האומר".

און דערנאך קומט עס ונמשך אין די עשרת הדברות,

אנהויבנדיק פון "אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום״ 55 -וואם די שני דברות זיינען "כללות כל התורה,

כי דיבור אנכי כולל כל רמ״ח מצות עשה,

ולא יהי׳ לך כולל כל שס״ה מצות לא תעשה" 55 .

וואם די צוויי ענינים נעמען זין־ פון די צוויי דרגות אין אלקות פון "מצוי" און "אינו מצוי"

(כדלקמן ס״ט).

און דערגאך - בפרטיות יותר אין די דברות שלאח״ז,

וועלכע זיינען "דברים פשוטים" פארבונדן מיט דעם קיום העולם

[כולל דערנאך אויך "ואלה המשפטים גו׳"

(מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני 57 )

-משפטי ודיני תורה פארבונדן מיט מציאות התחתונים 58 ,

ביז למטה מטה,

אנהויבנדיק פון "עבד עברי" הנמכר בגניבתו,

ודיני נזיקין וכו׳^ די אלע פרטי הנמצאים ווערן פאראיינציקט מיט דער דרגא פון אלקות וואס איז למעלה ממציאות העולם.

אנהויבנדיק ווי דאס איז אין מצות ידיעת ה׳ - "אנכי ה׳ אלקיך": אז א איד זאל וויסן און פארשטיין

("לידע")

מיט זיין שכל הגשמי - סיי "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא כו׳״,

און נאכמער -"יעלה על הדעת

(דעת דוקא,

ניט נאר באמונה)

שהוא אינו

(בגדר)

מצוי כו"׳.

און נאכמער: ביי אים ווערן נתאחד ביידע ידיעות,

אז "אנכי ה׳ אלקיך"

(ווי ער איז "מצוי ראשון כו׳")

איז "אינו

(בגדר)

מצוי"

- וואם דאם קומט פון עצמותו ית׳

(שלמעלה פון גדר "מצוי" און גדר "אינו מצוי").

ח. דערפון האט מען א לימוד נפלא אין עבודת האדם - כמבואר בתו״א שם׳ 5

(בהמשך הביאור אין "לאמר"/ אז בשעת א איד איז זיך מתבונן,

אז לערנענדיק אן ענין אין תורה,

איז דאס באופן פון ״לאמר״ - ער זאגט איבער "דבר ה׳ ממש" - איז "יפול עליו אימה ופחד בעסק התורה בשומו ללבו כי דבר ה׳ הוא ממש שנאמר למשה מסיני",

באופן פון "מהי 5 להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן כו"׳ אין דעם "עסק התורה של כל אדם"

[אנשים נשים,

וואם יעדערער פון זיי איז מחוייב אין לימוד התורה"! ווייל זיין לערנען איצטער

("אפילו כשלומד בפני עצמו")

איז "כאילו קבלה היום מהר סיני",

כמאחז״ל בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"׳,

ביז חדשים ממש 304 .

ובפרט ע״פ המדובר לעיל,

אז דער "לאמר" איז בדוגמת "וידבר אלקים",

פון בחי׳ "אינו מצוי",

ביז פון עצמותו ית׳,

ד. ה. אז יעדער איד אין זיין טאג טעגלעכן לעבן האט בכח

(ובפרט דורך לימוד התורה)

צו מרגיש און יודע ומכיר זיין "אלקים" וואס איז העכער פאר אלע עני־ נים,

העכער אויך פון "אנכי ה׳ אלקיך"; אין זיינע חיים פשוטים

(ומכ״ש אין חיי הנשמה)

אנערקענט ער

(לידע)

דעם אוי־ בערשטן - נוסף ווי ער איז "מצוי ראשון וממנו נמצאו כל הנמצאים כו׳״ - ווי ער איז

(אויך אלם "מצוי ראשון")

"אינו מצוי",

ספר השיחות - ה׳תש״נ

שלגבי׳ "אין דבר אחר יכול להמצאות",

אזוי אז ער הערט ויודע ווי די גאנצע וועלט

(כל הנמצאים)

איז פארבונדן מיט "אינו מצוי",

ווי זמן ומקום'■* ווערן למעלה מזמן ומקום!

ואדרבה - דערמיט הויבן זיר אן די עשרת הדברות,

און דערנאך ווערט עם נמשך אין פרטים,

אין די אלע דברות און אין כל התורה כולה.

ועאכו״ב שטייענדיק אין שבת פ׳ יתרו,

ווען מ׳לייענט בציבור פרשת מתן תורה,

בברכה לפני׳ ולאחרי׳ - ויש לומר,

אז דאס איז בדוגמא צו "זמן מתן תורתנו" וועלכע איז "אחת בשנה",

וואם דעמולט ווערט אויפגעטאן מתן תורה מחדש

(ובאופן נעלה יותר ווי בשנים שלפנ״ז),

און דערפון ווערט עם נמשך בכל השנה כולה.

ובפרט ע״פ די תורה פון דעם אלטן רבי׳ף",

אז מ׳דארף לעבן מיט דער צייט,

מיט פרשת השבוע - אין דעם שבת דארף מען לעבן מיט מתן תורה,

כולל - אלקות שלמעלה מהבריאה וואם ווערט נתגלה אין וועלט.

*

ט. ע״פ הנ״ל וועט מען אויך פאר־ שטיין דעם טעם וואם צוזאמען מיט דעם גילוי הכי נעלה וואס איז געווען בא מתן תורה

(און אזוי אויך מ״ת בפרשת יתרו ואתחנן),

אנהויבנדיק פון גילוי נפש האלקית שבכל אחד מישראל,

איז דע־ מולט אויר געגעבן געווארן דעם כח צו מברר זיין די דברים התחתונים אין וועלט,

אנהויבנדיק פון דעם אייגענעם נפש הבהמית,

כמבואר אין תורה אור 65 אז

תורה ווערט אנגערופן "עוז ותושי׳",

זי גיט עוז צו מגלה זיין דעם נפש האלקית און באופן פון תושי׳ - להתיש הנפש הבהמית:

גילוי אלקות פון בחי׳ "מצוי ראשון"

(עשרה מאמרות)

"לאזט" אן ארט צו מציאות העולם וועלכע איז באשאפן געווארן באופן אז זי דארף האבן א תיקון

(אשר ברא אלקים לעשות - לתקן■׳ 6 ).

מה שאין כן דורך דער גילוי פון בחי׳ "אינו מצוי" וואם איז געווען בא מתן תורה

(וואם לגבי׳ "אין דבר אחר יכול להמצאות")

באקומט מען דעם כח צו מברר ומתקן ומהפך זיין כשלימות אויך דעם חסרון 67 .

[ובסגנון אחר: דער גילוי אז למעלה איז יש

(האמיתי)

ולמטה איז אין - פועל׳ט דער ביטול היש התחתון" 6 ].

און דאם זיינען די צוויי ענינים אין אנהויבם עשרת הדברות - "אנכי" און ״ולא יהי׳ לך״

(כנגד מ״ע ומל״תי 6 )

- כנגד בחי׳ "מצוי" און כנגד בחי׳ "אינו מצוי"" 7 .

י. עפ״ז יש לבאר דעם קשר מיט היינטיקן שיעור רמב״ם - סיום ספר נשים

(והל׳ סוטה)

- וואם ער איז מסיים אז דער בעל דארף באווארענען "בינו לבינה בנחת כו׳ כדי להדריכה בדרך ישרה כו׳,

מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהן שלמין כו׳,

שנאמר׳ 7 וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא":

ש״פ יתרו,

כ״ב שבט

מתן תורה איז די חתונה כביכול

(יום חתונתו זה מתן תורה")

פון אידן מימן אויבערשטן.

און דער אויבערשטער

(״איש״)

- וואם "מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות״״ - גיט כח און בא־ ווארנט

(כמבואר אין דער הלכה)

אז אויך אין א מצב

(בעולם הזה התחתון)

וואו עס קען זיין א קס״ד אויף אן ענין בלתי רצוי,

ואל זיין וידעת בודאי אז א איד

(די "אשה")

איז שלום ובשלימות,

"וידעת" כי שלום אהליך"

(אשתו),

אוז אויר "ופקדת נוך״

(בני ביתו - תולדותיו,

כולל תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים"),

אין אן אופן פון ״נוף״ מלשון בית ודירה - עט ווערט א דירה בתחתונים,

א דירה נאה

("נוף׳ מלשון יופי).

און ער איז מסיים - "ולא תחטא".

וואט לכאורה: ווי שטימט דאם מיט דעם כלל" אז מסיימים בדבר טוב

[ווי דער רמב״ם פירט זיך בסיום פון זיינע ספרים]

? ובפרט אז לפנ״ז רעדט ער וועגן ענינים טובים,

האט ער געקענט משנה זיין דעם סדר הכתוב און שרייבן "לא תחטא" פריער און מסיים זיין מיט "ופקדת גוך"

(ע״ד ווי דער סיום המשניות איו מם׳ ברכות,

אז מ׳איז משנה סדר הכתוב" און מ׳שרייבט "הפרו תורתך" און "משום" דערנאד "עת לעשות לה׳״ - כדי לסיים בדבר טוב• 7 ].

ויש לומר הביאור בזה - אז אדרבה: "ולא תחטא" גייט אויף שלימות הטוב,

אז אויך אין א מצב וואו ס׳איז דא א קס״ד אויף "תחטא"

(חטא כפשוטו,

אדער חטא מלשון חסרון 7 ,

כמ״ש״״ ״אני ובני שלמה חטאים״׳״)

-ווערט "לא תחטא" 2 "

[ואפילו אויב ער ווערט נכשל ח״ו - טוט ער תשובה,

וואס דורך דעם ווערט "לא תחטא",

זדונות נעשו לו כזכיותי■" ביז זכיות ממש],

ע״ד המעלה פון אתהפכא חשוכא לנהורא -עם ווערט יתרון האור מן החושך.

ויש לומר אז דאס איז די שלימות אין עבודת הבינוני

(לגבי א צדיק) 315 ",

אז אפילו

ספר השיחות - ה׳תש״ג

אין א מצב וואו ס׳איז דא אן אפשריות אויף ״תחטא׳/ שעולה הרהור רע למוחו -איז ער זיך מתגבר ע״י עבודתו,

און "מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידים"־",

און עס ווערט "לא תחטא".

ויש להעיר ולקשר זה מיט די ר״ת פון רמב״ם - "רבות מופתי בארץ מצרים"*",

וואם אויך אין דעם איז בהדגשה אז דער סיום איז מיט "בארץ מצרים"

(ניט מיט ״רבות מופתי״)

- צוליב די מעלה וואס קומט ארוים דורך דער עבודה "בארץ מצרים" 7 ",

"מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה""".

און פון הנהגת הקב״ה מיט אידן

(ביום חתונתו זה מ״ת)

ווערט אזוי נשתלשל די הנהגה וואם דארף זיין בא יעדער אידן,

איש ואשה.

ולהוסיף,

אז בהקדמה צו מתן תורה האט משה פריער גערעדט צו די נשים און דערנאר צו די אנשים*".

וואס דאם איז מדגיש הנ״ל,

אז לכל לראש דארף מעז באווארענען הנהגת האשה

(ועד״ז בנוגע צו די ״אשה״ - בחי׳ מקבל -פון און אין יעדער איד,

אלם אשה ל־ הקב״ה/ און דורך דעם ווערט "וידעת כי שלום אהליך וגו"׳.

יא. עפ״ז קען מעז אויך געפינען און זאגען אז אפלערנונג פון שבת פ׳ יתרו

(פ׳ מ״ת)

פאר דעם יארצייט

(בכ״ב שבט)

: ביום היארצייט פון א צדיק וצדקנית ווערן אויפגעטאן צוויי ענינים הפכיים בבת

ממרום ויזכה לנחי׳ רוח משרש איזה צדיק כו׳

(אבל להעיר מתניא שם לעיל: איו כל אדם זוכה להיות צדיק.

ואכ״מ).

אחת

(מעין ודוגמת פון די צוויי ענינים "שלום אהליך" און "לא תחטא")

: עליית הנשמה למעלה 317 "

(ע״ד דרגת אלקות שלמעלה מהבריאה),

וביחד עם זה - "פועל ישועות בקרב הארץ״׳י,

אין מציאות העולם

(ע״ד "רבות מופתי בארץ מצרים").

ויש ללמוד מוסר ורמז בשם הנפטרת -"חי׳ מושקא": חי׳ מלשון חיים,

וואם חיים נעמט זיד ממקור החיים

(עצמותו ית׳/ און ווערן נמשך בחיי הנשמה

(חלק אלקה ממעל ממש־י)

ביז אין חיים בפשטות,

ווי מרומז אין "חי־ה" בתוספת ה״א,

מרמז אויף די ה׳ מוצאות הפה ולמעלה מעלה,

כביכול,

די עשרה מאמרות שבהן נבה״עני בפשטות

("מצוי ראשון,

והוא ממציא כל נמצא").

פון חי־ה ווערט נמשך אין דעם צווייטן נאמען וועלכע איז א שם בלע״ז - וואס באדייט דער בירור התחתון

[ווי מ׳געפינט בא כמה וכמה גדולי ישראל צוויי נעמען,

איין נאמען בלשון הקודש און דער צוויי־ טער נאמען בלע״ז,

ווי בא דעם אלטן רבי׳ן

(שניאור זלמן),

דער מיטעלער רבי

(דובערx דער צמח צדק

(מנחם מענדל),

דער רבי נ״ע

(שלום דובער)

[.

ואדרבה -דוקא דורך דעם שם בלע״ז

(בסיום השם,

ע״ד הנ״ל די מעלה פון סיום הכתוב שברמב״ם)

ווערט אויפגעטאז אז עילוי נעלה ביותר - אז פון לע״ז "לשון עם זו",

ווערט "עם*י זו יצרתי לי תהלתי יספרו",

ע״ד לבנח

(לבנה ולא אבן שבידי שמים־י)

הספיר

(מעשה מרכבה)

וועלכע איז גע־ ווען בא מ״ת*י.

ש״פ יחת,

כ״ב שבט

ובפרט אז דער שם לע״ז בנדון דידן איז - "מושקא׳/ וואט מיינט

(אויך)

” ריח בשמים - שהנשמה נהנית מריח״י,

נהנית ומתענגת,

ו״אין למעלה מעונג״יי.

און אויר די גימטריא פון ביידע נעמען איז - ע״ת,

ויש ללמוד מוסר ולרמז ל״עת" כולם,

די כ״ח עתים"" 1 ,

וועלכע זיינען כולל עתים לטוב און עתים וואם זיינען

ד9)

דיש לומר שמקור שם "סושקא■׳ הוא מהא דנרכות

(מג,

א) : כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים,

חוץ מחושק,

שמן חי׳ הוא,

שמברכין עליו בורא מיני כשמים 319 ,

והרי״ף גורם: "ממושקא",

וכ׳־ה ברבינו יונה.

ולדעת הרמב״ם

(הל׳ ברכות רס״ט־.

הל׳ כלי המקדש פ״א ה״ג)

ושאר מפרשים••

(הראב״ע

(בשם הרס״ג),

רבינו בחיי,

אברבנאל,

ועוד - תשא ל,

כג/ ה״ה

(התרגום של)

מור דסממני הקטורת שנאמר בתורה

(תשא שם)

[ודלא כדעת הראב־ד

(הל׳ כלי המקדש שם)

והרמב״ן•••

(עה״ם תשא שם),

וראה ר״י לברכות שם - שמושק

(בברכות שם)

אינו מור שבתורה שהוא מעשבי בשמים כמ״ש

(שה״ש ה,

א) אריתי מורי עם בשמי].

ולהעיר שמצינו הרבה שמות נשים על שם פרחים ובשמים

(הן בלשון הקודש והן בלע״ז).

ועפ״ז אולי י״ל שגם השם "מושקא• ניתז

(בפעם הראשון)

ע״ש הבושם מור.

וראה תו״א שם

(וכ״ה בלקו״ת שה״ש לב,

סע״א/ שמור מורה על עבודת האתהפכא

(עיי״ש בביאור מחלוקת הפוסקים באם מור מותר באכילה).

ועפ״ז יומתק המבואר בפנים בתוכן שם "מושקא"

(בלע״ז)

- ע׳׳ד עבודת האתהפכא,

"לא תחטא".

בגלוי היפר הטוב,

אבער דורך דער עבודה פון "לא תחטא" ווערן זיי נהפך לטוב אמיתי וגלוי

[כמרומז אויך אין דעם נאמען פון אבי הנפטרת,

כ״ק מו״ח אדמו״ר -יוסף ע״ש יוסף לי ה׳ בן אחר׳"׳,

אז פון "אחר" מאכט מען א "בו""",

און באופן פון "יצחק",

מחוך צחוק ושמחה,

ווי דאס שטייט בגלוי יותר בא נשים - שבטבע שלהן סבר פנים יפות]

ואדרבה - א טוב הכי נעלה,

כיתרון האור מן החושך.

יב. והמעשה הוא העיקר,

ובפרט בקשר מיט א יארצייט - כמנהג ישראל אז מ׳פארבינדט דאם מיט הוספות אין ענינים של מעשה בפועל לעילוי הנשמה

[וואס דורך דעם איז מעז ממשיך עילוי הנשמה דא למטה].

וכנראה בפועל אויך אין דעם כינוס פון נשי ובנות ישראל וואס קומט פאר בימים אלה בקשר מיט דעם יארצייט -וואו מ׳האט אנגענומען און מ׳נעמט אן החלטות טובות אין ענינים פון מעשה בפועל

[ביז אז ס׳איז אויך שוין בדפוס -פון דעם כינוס און החלטות פאר־א־יארן - וואס דפוס איז לדורי דורות 1 •"׳],

סיי בנוגע צו די אייגענע עבודה און סיי בנוגע צו משפיע זיין אויף אנדערע אין אלע ענינים פון אידישקייט,

ובמיוחד - אין די דריי מצוות אנפארטרויט ספעציעל לנשים - ר״ת הח״ף״י: הדלקת נרות שבת,

חלה

(כשרות האכילה ושתי׳/ נדה

(טהרת המשפחה).

וכל זה - מתוך שמחה ותענוג,

בטבע הנשים ובנות במיוחד,

אז זיי טוען זייער עבודה מיט חיות

(כשם הנפטרת),

ספר השיחות - ה׳תש״נ

בסבר פנים יפות בו׳,

ובפרט דורך א כינוס פון נשי ובנות ישראל - וואם א כינוס צדיקים

(ועמך כולם צדיקים)

איז הנאה להן והנאה לעולם 5 "׳.

ובנוגע לפועל: ס׳איז כדאי ונכון צו פארבינדן דעם יארצייט מיט מוסיף ומרבה זיין איו אויסשטעלן מוסדות לעילוי הנשמה

(בהוספה אויף די מוסדות וואט מ׳האט ביז איצטער אויפגעשטעלט/ כולל ובמיוחד - מוסדות געווידמעט צו די ג׳ מצוות הנ״ל.

ובפרט - מוסדות חינוך פאר בנות ישראל.

ווי ס׳איז נתחדש געווארן בדור שלפנ״ז

(דער דור פון כ״ק מו״ח אדמו״ר -אבי הנפטרת),

אז גדולי ישראל האבן מייסד געוועז בתי ספר אויך פאר בנות ישראל

[אע״פ וואם בדורות שלפנ״ז זיינען בתי ספר געווען נאר פאר בנים,

און דער

(עיקר)

חינוך הבנות האבן זיי באקומען אין דער היים פון זייער מוטער אדער באבע,

עלטערע שוועסטער,

וכיו״ב^ ווי דער מוסד חינוך "בית רבקה",

וואם כ״ק מו״ח אדמו״ר האט מייסד געווען

(באמצע נשיאותו).

און חידוש נוסף בזה - אז אין די בתי ספר לבנות לערנט מען נוסף אויף

הלכות למעשה,

אויר שקו״ט וקצת פלפול,

וועלכע גיט צו חיות ותענוג אין דעם לימוד,

מיט דער הדגשה,

אז דער עיקר איז - די מסקנא בפועל בהלכה למעשה.

אזוי אויך - איז כדאי מוסיף ומרבה זיין בצדקה בקשר מיט דעם יארצייט,

ומה טוב - אין א מספר פון ע״ת,

(470) די גימטריא פון שם הנפטרת

(כנ״ל).

ויהי רצון,

אז די הוספה בריבוי אין די אלע ענינים זאל נאכמער צואיילן דער קיום היעוד 5 "׳ "והקיצו ורננו שוכגי עפר",

אז די חיות און תענוג וועט נמשך ווערן דא למטה בפשטות - נשמות בגופים,

ובתוכם ובראשם - דער בעש״ט,

דער מגיד,

און די נשיאי חב״ד - דער אלטער רבי,

דער מיטעלער רבי,

דער צמח צדק,

דער רבי מהר״ש,

דער רבי

(מהורש״ב)

נ״ע,

און כ״ק מו״ח אדמו״ר

(ובתו הנפטרת,

שבת הולכת אחר האב,

כהודעת חז״לי"׳/

און מ׳וועט זוכה זיין צו מאכן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה״ זמן - פון דער גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,

תיכף ומיד ממש.

105) סנהדרין ?א,ב.

ספר השיחות - ה׳תש״נ