Ikar

ש״פ נצו״י, כ״ג אלול

העבודה דשופר

("תמליכוני עליכם..

ובמה בשופר״)

היא ענין הביטול״ 2 — כידוע׳ 2 שהכתרת המלד נעשית ע״י הביטול של העם,

שעי״ז שמתבטלים לפניו במסירת רצונם ונפשם אליו,

מתעורר המלד לחפוץ במלוכה.

וכן העבודה דשבת קשורה עם עניז הביטול — כמבואר בדרושי חסידות 22 שענין השבת הוא ש״שובת ונח כעומד לפני המלך בביטול",

היינו,

שבימות החול שהאור האלקי אינו בגילוי,

אזי נרגשת מציאות האדם שעושה מלאכתו כר,

משא״ב ביום השבת,

דמקדשא וקיימא ע״י הקב״ה,

"ויקדשהו" 22 ,

ה״ז כמו העומד לפני המלך,

שלא ירים ידו לעשות מלאכה,

ואפילו לא באופן ד״מחוי במחוג" 24 בלבד.

ומזה מובנת מעלת הביטול בר״ה שחל בשבת:

אע״פ שכל שבת קשור עם עניו הביטול

(כנ״ל),

הרי מובן שהביטול דר״ה שעל ידו פועלים הכתרת המלך הוא באופו נעלה יותר מהביטול

דשבת 25 .

ולאידך,

"אהני"• 2 הביטול דשבת להביטול דר״ה,

שהביטול דר״ה שחל בשבת הוא בבחינת "שבת שבתון" 27 ,

"שבת בשבתו"• 2 ,

לגבי הביטול ד

(שבת ו)

ר״ה סתם

(שחל בימי השבוע).

ד. ויש לבאר מעלת הביטול דר״ה שחל בשבת לגבי ר״ה סתם — ע״ד השבת הראשונה שהיתה בסמיכות ובהמשך לר״ה הראשון,

ביום ששי למע״ב,

ערב שבת:

אע״ם שביום ששי למע״ב פעל אדה״ר הביטול בכל הבריאה,

"בואו נשתחוה ונכרעה גר״ — לא הי׳ הביטול בתכלית השלימות,

כי,

נוסף לכך שהביטול הי׳ מצד הטעם,

"בואו נשתחוה גו׳ לפני ה׳ עושנו"

(דכיון שהוא "עושנו" צריכים להיות בטלים אליו),

הרי,

ההשתחוואה עצמה היא פעולתו של המשתחוה,

וכיון שהוא עושה פעולה,

אפילו פעולת ההשתחוואה שמבטאת הביטול שלו,

ה״ז באופן שנרגשת מציאותו.

וההוספה בהביטול דיום השבת לגבי הביטול דר״ה — שע״י הביטול להמלך אינו יכול לעשות שום פעולה,

אפילו לא פעולה של השתחוואה,

כאמור,

שב־ עמדו לפני המלך הרי הוא בביטול בתכלית.

וביאור הענין — ב״ביטול" יש ב׳ אופנים

(בכללות):

ססר השיחות - ה׳תשמ״ט

אופן הא׳ — שהאדם מבטל את עצמו ומוסר נפשו ורצונו להקב״ה עד שכל מציאותו אינה אלא "עבד מלך" 10 / כמו העבד שכל מציאותו היא מציאות האדון"/ אבל אעפ״ב,

כיון שישנה "עבודה" של "ביטול" שנעשית ע״י העבד,

נרגשת מציאותו של העבד.

ואופן הב׳ — בעמדו לפני המלך באופן שמציאותו אינה נרגשת כלל,

עד כדי כר,

שלא שייך לומר שהוא "בטל" אל המלך,

כיון שאין מציאות חוץ מהמלך,

ביטול בתכלית.

וע״ד הידוע בענין המם״נ: יש מס״נ באופן שנוסף לכך שמבין בשכלו׳ 3 שבשביל הקב״ה צריך למסור נפשו,

המס״ג עצמה היא באופו שנרגש ש״מוסר את נפשו" להקב״ה; ויש דרגא נעלית יותר — שלא שייך לקרותה בשם "מסירת נפש",

כיון שאיו מציאות של "נפש" שמוסרים אותה להקב״ה,

כי אם,

הקב״ה לבדו.

ויש לומר,

שהביטול והמס״נ לאמיתתו הוא למעלה גם מבחי׳ היחידה,

כי,

הביטול והמס״נ ד״יחידה",

הוא

(כמודגש בשם "יחידה")

באופן ד״יחידה לייחדף׳ 5 ,

היינו,

"פעולה" של "לייחדך" את הקב״ה,

ובמילא,

נרגש ענין של

״מציאות״; ולמעלה מזה — עצם הנשמה שאין לקרותה בשם 33 ,

כיון שאין מציאות שיאמר עלי׳ שם ותואר

(אפילו לא "יחידה לייחדך"),

ביטול בתכלית.

ה. עפ״ז יש לבאר החילוק שבין הביטול בר״ה שחל בימי השבוע שמתבטא ע״י תקיעת שופר,

להביטול בר״ה שחל בשבת שמתבטא עי״ז שאין תוקעין בשופר:

התקיעה בשופר היא "פעולה" של "התבטלות",

שמבטל את עצמו להקב״ה,

ומכתירו למלך עליו ועל העולם כולו,

ע״ד הכרזתו של אדה״ר "בואו נשתחוה גר",

היינו,

שישנה מציאותו של האדם המבטל את עצמו להקב״ה ומכתירו למלך על כל העולם,

היינו שגרגשת מציאותו.

אבל,

כשמגיע לדרגא כזו שהוא בטל במציאות לגמרי

(לא רק שמבטל את עצמו,

אלא שבטל בעצם)

— לא שייך שיתקע בשופר ויכריז על הביטול להקב״ה,

"בואו נשתחוה גו",

כיון שאין מציאות כלל זולתו ית׳.

ויתירה מזה — שלילת ההשתחוואה היא

(לא רק מצד המשתחווה,

אלא)

גם מצד פעולת ההשתחוואה עצמה,

כאמור לעיל

(ס״ג) שבעמדו לפני המלך לא ירים את ידו,

אפילו לא באופן ד״מחוי במחוג",

שבזה נכללת גם השלילה דפעולת הביטול

(ע״י תק״ש),

כי,

גם פעולת הביטול היא בבחינת "מחוי

ש״פ נצז״י,

כ״ג אלזל

במחוג" 34 ,

ובעמדו לפני המלך אין שום מציאות,

בי אם מציאות המלך בלבד.

ומזה מובן שגם בר״ה שחל בשבת נעשה הקב״ה מלך ע׳י עבודתם של ישראל,

אלא,

שעבודתם אינה באופן של עשי׳ ופעולה חיובית,

אפילו לא הפעולה דהשתחוואה

(הביטול שע״י תקיעת שופר),

כי אם,

עי״ז שבמלים בתכלית עד שאין יכולים אפילו לתקוע בשופר.

ו. ויש לומר,

שב׳ האופנים האמורים בהביטול

(פעולת ההתבטלות או ביטול בעצם)

קשורים עם ב׳ אופנים בגילוי האור האלקי:

מצד האור האלקי שמתלבש בעולם להוותו ולהחיותו ולקיימו,

ישנה מציאות העולם והאדם,

אלא,

שהאדם מבטל את עצמו

(ואת העולם)

לגבי האור האלקי שמחי׳ ומהוה ומקיים אותו.

אבל מצד האור האלקי שלמעלה מהעולם — אין מציאות זולתו ית׳,

ביטול המציאות לגמרי.

וזהו גם החילוק שבין ימות החול ליום השבת — שבימות החול האור האלקי הוא באופן של צמצום וירידה למטה להוות ולהחיות כל פרטי הנבראים דששת ימי בראשית,

כמאמרי 3 המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית,

היינו,

שהעולם הוא יש ומציאות,

וצריך לבטלו,

משא״ב ביום השבת,,

ויכל אלקים גו׳ וישבות גו׳ מכל מלאכתו אשר

עשה" 36 ,

אזי נתעלה האור האלקי ונכלל במקורו,

והעולמות עולים לשרשם ומקורם,

עולמות בי״ע מתעלים לעולם האצילותי 3 שבו מאיר ומתגלה בחי׳ החכמה,

שענינה תכלית הביטול,

ש,

הוא לבדו הוא ואין זולתו"• 3 .

ועפ״ז יש לומר,

שבר״ה שחל בימות השבוע הביטול

(בגלוי)

הוא לדרגת ה־ אלקות שבערך למציאות העולם,

להוות העולם ולמלוך עליו,

ולכן גם הביטול הוא ע״י פעולה ועשי׳ דתקיעת שופר,

באופו שנרגשת מציאותו; משא״ב בר״ה שחל בשבת — הביטול

(גם בגלוי)

הוא לדרגת האלקות שאינה בערך העולם

(שלגבי דרגא זו לא ישנה מציאות העולם 19 ),

ולכן גם הביטול הוא באופן של העדר הפעולה והעשי׳,

שאין תוקעין בשופר,

ביטול בתכלית.

ויש לומר שכן הוא גם בנוגע להמשכת וגילוי מלכותו ית׳ שפועלים ע״י הביטול

(ענין ההכתרה)

— שההמ־ שכה בר״ה שחל בשבת ע״י הביטול בתכלית שמתבטא בזה שאין תוקעין בשופר,

היא נעלית יותר מההמשכה שע״י הפעולה דתקיעת שופר בר״ה שחל בימות השבוע.

ז. אמנם,

עפ״ז צריך להבין זה שבמקדש תוקעין גם ביו״ט של ר״ה שחל

ספד השיחות - ה׳תשמ״ט

בשבת — הרי במעמד ומצב של ביטול המציאות אין מי שיתקע בשופר,

והתקיעה בשופר מוכיחה

(לכאורה)

שיש מציאות האדם שמבטל את עצמו כר,

ולא ביטול המציאות לגמרי?

ויש לומר הביאור בזה:

גם שלילת המציאות שייכת לגדר המציאות,

שלכן יש צורך בשלילת המציאות,

משא״ב בענין שלא שייך לגדר המציאות כלל לא שייך אפילו השלילה דמציאות.

וע״ד מש״כ רבינו הזקן בתניא״ — "כאומר על איזו חכמה רמה ועמוקה שאי אפשר למששה בידים,

שכל השומע יצחק לו,

לפי שחוש המישוש אינו מתייחם ונופל אלא על עשי׳ גשמית הנתפסת בידים".

ועד״ז בנדו״ד,

שגם זה שבעמדו לפני המלר אינו מרים את ידו לעשות מאומה

(אפילו לא להשתחוות למלד),

היינו,

שלילת מציאותו — ה״ז מפני ששייר עדיין לגדר המציאות,

אם כי באופו של שלילת המציאות.

משא״ב כשאינו שייר לגדר של מציאות כלל

(גם לא שלילת וביטול המציאות),

וכל ענינו הוא המלד עצמו — אזי,

כשרצון המלר הוא שתהי׳ איזו עשי׳,

בודאי שלא יתעכב אפילו לרגע א׳ לעשות הדבר,

כיון שאינו חושב בלל על עצמו,

גם לא על שלילת מציאותו,

וכל ענינו הוא שרצון המלד נשלם על ידו.

ומובן,

שבדרגא זו העשי׳ שלו היא באופו שנעשה ממילא,

ע״ד "מנפשי׳ כרע״י״,

ויתירה מזה — שאפילו אינו

מרגיש ש״מנפשי׳ כרע".

ועפ״ז מובן שבמקדש היו תוקעין גם בר״ה שחל בשבת:

כל זמן שישנו גדר של מציאות

(שלילת המציאות),

לא יכולה להיות הפעולה דתק״ש,

כי,

כל עבודה ופעולה,

גם עבודת ופעולת הביטול,

היא בסתירה להביטול במציאות לגמרי.

אבל במקום ודרגא שלמעלה מגדר של מציאות כלל,

עד שלא שייר אפילו שלילת המציאות — אין הכרח במצב של העדר הפעולה דוקא

(שלילת המציאות),

אלא יכול להיות גם מצב של פעולה ועשי׳,

ואין זה בסתירה לה־ ביטול,

כיון שאין זה ביטול של שלילת המציאות,

כי אם,

למעלה מגדר של מציאות כלל — להיותו חד ממש עם הקב״ה,

"ישראל וקב״ה כולא חד״ 20 ,

ובמילא,

כיון שתקיעת שופר בר״ה היא מצור! בחורה,

נעשית פעולה זו

(לא באופן שישנה מציאותו של האדם שתוקע בשופר,

אלא)

באופן ד״מנפשי׳ כרע",

ועד שאינו מרגיש אפילו ש״מנפשי׳ כרע",

כי אם,

שהפעולה דתק״ש נעשית מאלי׳.

ח. וענין זה

(התקיעה בשופר במקדש בר״ה שחל בשבת,

מצד הביטול שלמעלה מגדר של מציאות כלל,

גם לא שלילת המציאות)

נעשה ע״י גילוי אור אלקי שלמעלה מגדר המציאות לגמרי,

גם לא באופן של שלילת המציאות,

שלילת החיוב ושלילת השלילה:

גם האור האלקי שמתגלה ביום השבת,

בחי׳ האלקות שלמעלה מה־

ש״פ נצו״י,

כ״ג אלול

עולם,

שעי״ז געשה ביטול ועליית העולם עד לבחי׳ האצילות

(כנ״ל נדו)

— הרי,

מזה גופא ששבת מכל מלאכתו,

שלילת וביטול העולם,

מוכח,

שדרגא זו שייכת לגדרי העולם,

ואפילו הביטול דחכמה דאצילות הוא באופן ש״הוא לבדו הוא ואין זולתו",

שלילת המציאות,

ועד שגם.

אין טוף" הוא תואר ששולל "סוף",

שמורה על שייכותו לגדרי המציאות

(זמן ומקום) 43 .

ולמעלה מזה

(למעלה גם מגדר דמעלה ומטה)

— מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מכל תואר וגדר כר,

שלילת החיוב ושלילת השלילה,

שגילוי זה נעשה במקדש 44 ,

כמ״ש 45 .

השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה" בניחותא* 4 .

ולכן במקדש היו תוקעין גם בר״ה שחל בשבת — כי,

מצד מהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מכל תואר וגדר

(שזה נתגלה במקדש)

אין הכרח בשלילת המציאות

(להיותו גם שלילת השלילה 47 ),

ואדרבה,

עלה ברצונו למלוך על

העולם,

ועלה ברצונו שההכתרה תהי׳ ע״י פעולה ועשי׳ דתקיעת שופר דוקא.

ט. בסגנון אחר — בעומק יותר:

ידוע• 4 החילוק שבין מצוות לתורה — שמצוות הם ציווי להאדם איד להתנהג בעולם,

היינו שישנה מציאותו של האדם והעולם,

והמציוות הם להורות להאדם איך להתנהג בעולם,

ובמילא,

נרגש בהם מציאות האדם והעולם; משא״ב תורה היא "חמודה גנוזה" 27 דהקב״ה שלמעלה מהעולם,

ובמילא,

גם בדיני התורה,

המצוות כפי שהם מצד התורה,

לא נרגש מציאות האדם והעולם,

כי אם,

תורה,

ומציאות האדם והעולם אינה אלא כדי שדיני התורה יתקיימו בפועל.

ולדוגמא בשופר: מצד גדר ה״מצוה" דשופר

(ציווי להאדם)

— ישנה מציאות האדם והעולם,

וצריך להכתיר את הקב״ה למלך על האדם והעולם ע״י תקיעת שופר,

ובמילא,

נרגשת מציאות האדם והעולם,

אבל מצד התורה ה״ז להיפר — שכיון שעלה ברצונו ית׳ שהכתרתו תהי׳ ע״י תקיעת שופר לכן נעשית הפעולה דתק״ש,

ובמילא,

לא נרגשת מציאות האדם והעולם,

כיון שכל ענינם אינו אלא שעל ידם יתקיים רצונו ית׳.

ויש לומר,

שהתקיעה בשופר בר״ה שחל בשבת במקדש — שעיקר ענינו של

ד״שלילה־ ומושלל מזה,

ולכו,

אפשר שיהיו גם הדברים שאינם בערך אליו.

ובלשון הידוע

(המשך תרם־ו ד קסח),

שלילת החיוב ושלילת השלילה וממילא יש בו הכל*.

710 ספד השיחות

המקדש הוא הארון 50 ,

שבו נמצאים הלוחות והס״ת,

ענין התורה׳ 5 — היא

(למעלה מגדר של "מצוה")

כמו שעניו ה״שופר" הוא מצד התורה,

שלכן,

אין זה בסתירה לתכלית הביטול,

כיון שב־ תקיעה זו לא נרגשת מציאות האדם,

כי אם,

מילוי רצונו ית׳ שיכתירוהו ע״י תק״ש.

ודוגמתו גם בזמן הזה — אמירת פסוקי שופרות גם ביו״ט של ר״ה שחל בשבת 52 ,

שזהו״ע השופר כפי שהוא בתורה,

ונעשה באופן ד״תען לשוני אמרתך" 55 ,

"שהתורה היא אמרתך,

אלא שלשוני תען כעונה אחר האומר מה שהוא אומר" 54 ,

באופן ש״ישראל אורייתא וקב״ה כולא חד" 42 .

י. ויש להוסיף ולקשר העילוי דיו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת עם השבת שלפני ר״ה,

שבת זו,

שנוסף לכך שר״ה דכל שנה מתברך מהשבת שלפניו,

מודגש ביותר הקשר דהשבת 55 עם ר״ה

- ה׳תשמ״ס

שחל בעצמו בשבת 56 :

ידוע 57 שבשבת שלפני ר״ה קורין לעולם פרשת נצבים,

כ״מרומז בתיבת היום

("אתם נצבים היום")

דקאי על ר״ה,

כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון,

שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני הוי׳",

ובאופן ד״לעברך בברית",

שמורה על ההתקשרות וההתאחדות דישראל עם הקב״ה בקשר שלמעלה מן הטעם ודעת כו׳,

באופן ד״כולא חד"

(להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד — להיות לאחדים),

שמצד זה בכחם לעורר את הרצון למלוכה.

וכיון שבשבת שלפני ר״ה מודגש הכח של ישראל לפעול ענין ההכתרה,

מסתבר לומר,

שיש בו עילוי לגבי פעולת ההכתרה,

וההסברה בזה — שבפעולת ההכתרה נרגשת מציאות האדם שתוקע בשופר ומכתיר את הקב״ה למלך,

ואילו הבח לפעול ההכתרה הוא מדרגא נעלית יותר,.

נצנים לפני ה׳ אלקיכם",

תכלית הביטול לגמרי.

ויש לומר שענין זה מתבטא גם בברכת החודש ע״י הקב״ה,

כתורת

העולם",

שכולל התחלת הבריאה נכ׳ה באלול,

עד לגמר ושלימות הבריאה בר״ה,

יום ברוא אדה״ר,

שעל ידו נעשה חידוש בהבריאה כולה,

שלכן,

זה היום

(ר־ה)

תחלת מעשיר׳: וסיום פרק ששי —,

ה׳ ימליך לעולם ועד",

תכלית השלימות דהכתרת המלך לעתיד לבוא.

יי

ש״פ נצז״י,

ב״ג אלול

1ו7

הבעש״ט הידועה" שבשבת שלפני ר״ה מברך הקב״ה חודש השביעי — דלכאורה אינו מובן: קידוש החודש תלוי בישראל דוקא,

וכמפורש במדרש 59 בנוגע לו־ה: "בשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב״ה לומר אימתי ר־ה..

הקב״ה אומר למלאכי השרת להם,

לי מה אתם שואלים,

אני ואתם נלד אצל ב״ד של מטה",

ואעפ״כ דוקא ברכת חודש תשרי

(שהיא במקום קידוש החודש 60 ,

ובה מכריזים אימתי ר״ה שהוא גם ר״ח)

אינה ע״י ישראל,

אלא ע״י הקב״הז!

וההסברה בזה — שבשבת שלפני ר״ה שבו נמשך הכת לעניו ההכתרה,

ישראל הם בתכלית הביטול לגמרי,

שאינם מציאות שתברך את החודש

(כמו בר״ה שחל בשבת שאין מי שיתקע בשופר),

ולכן מברכו הקב״ה.

ולאידך,

אף שאין מי שיברך את החודש,

הרי,

ברכתו של הקב״ה היא — "אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלקיכם",

שזה נעשה עי״ז שישראל קורין פרשה זו בתורה.

ונמצא,

שגם חודש תשרי מתברך ע״י עבודתם של ישראל 61 ,

אלא,

שעבודתם היא — שקורין ברכתו של הקב״ה בתורה,

בדוגמת תק״ש במקדש 62 בר״ה שחל בשבת,

שאין זה ביטול דשלילת המצי־

אות,

אלא למעלה מגדר של מציאות כלל 63 ,

כי אם,

ישראל וקב״ה כולא חד 64 .

ויש מעלה בתק״ש במקדש בשבת לגבי הקריאה דם- נצבים — כי,

הקריאה דפ׳ נצבים היא קריאת ברכתו של הקב״ה,

ואילו תק״ש במקדש בשבת היא פעולה ועשי׳ דהאדס,

אותה הפעולה

(לכאורה)

כמו תק״ש בימות השבוע במדינה,

ואעפ״ב,

נעשית פעולה זו בתכלית הביטול לגמרי.

יא. ועוד ענין עיקרי בנוגע להאמור לעיל — שגם כשלומדים ומתבוננים בענינים הכי נעלים,

בעניו הנ״ל,

שאינו אפילו בגדר של "עניו נעלה",

כ״א למעלה מכל גדר ותואר,

צריכים לידע ש״המעשה הוא העיקר" 65 ,

ואדרבה,

במכ״ש וק״ו משאר עניני התורה שבהם ישנו הכלל ש״המעשה הוא העיקר",

ועאכו״ב ענין הכי נעלה כו׳.

ומההוראות בנוגע לעבודה בפועל — שכארא מישראל צריך להשתדל ולפעול בעצמו

(כל חד וחד לפום שיעורא דילי׳)

2ו7

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

שעבודתו בכל עניני התומ״צ תהי׳ ללא הרגשת המציאות שלו,

היינו,

שאין זה באופן שהוא לומד תורה ומקיים מצוות,

כי אם,

באופן ד״מנפשי׳ כרע",

היינו,

שקיום התומ״צ נעשה כמו מאליו,

ללא המציאות שלו,

ועד שאין זה באופו של שלילת המציאות,

כי אם,

מפני שישראל וקב״ה כולא חד.

ולדוגמא מוחשית במצות הצדקה

(מצוה כללית 66 )

— שנתינת הצדקה היא באופן שלא נרגש אצלו שהוא ה״נותן" 7 *,

אלא,

שפעולת הצדקה נעשית כמו מאלי׳,

שאין מציאות של "נותן",

כי אם,

מצות הצדקה.

יב. ענין נוסף ועיקרי שהזמן גרמא — בנוגע לערב ראש השנה הבעל״ט:

בערב ראש השנה הבעל״ט מסתיימת ונשלמת שנת המאתיים להולדת הצמח־ צדק

(ערב ר״ה תקמ״ט — ערב ר״ה תשמ״ט).

ואין מזרזין אלא למזורזיו“ — שנוסף על כל הפעולות המיוחדות שנעשו במשך שנת המאתיים,

יש לנצל את הימים האחרונים בשנת המאתיים

(שיש בה מעלה וסגולה מיוחדת כמובן

מביאורי בעל יום ההולדת על הפסוק 46 "האלף לך שלמה ומאתיים לנוטרים את פריו"" 47 ,

כמוזכר כמ״פ במשך השנה 48 )

כדי להשלים

(גם מלשון שלימות)

ולהוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל פעולות אלו,

בכל עניני תומ״צ.

ולכל לראש — הוספה בלימוד תורתו של הצמח־צדק,

הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה,

ושניהם יחדיו,

כמודגש ביותר בתורתו של הצ״צ שבלולה מכל חלקי התורה,

נגלה ונסתר גם יחד",

כולל ובמיוחד הוספה בה־ פעולות דהפצת המעיינות חוצה,

כידוע שבעגין זה מצינו הדגשה מיוחדת אצל הצ׳צ”.

ובודאי יערכו בכל מקום ומקום חגיגות רהתוועדויות מיוחדות לציון מלאת מאתיים שנה להולדת הצ״צ

(מה טוב — בערב ר״ה עצמו

(באופן המותר),

ועכ״פ בהימים הסמוכים אליו,

לפי תנאי הזמן והמקום),

שבהם יעוררו ויעודדו ויחזקו איש את רעהו בכל הענינים האמורים.

ועוד והוא העיקר — שעוד לפנ״ז יבוא משיח צדקנו,

שקשור במיוחד עם ״צמח צדק״ 49 : ״צמח״ — "איש צמח שמו״ 50 ,

ו״צדק״ — כמ״ש במשיח "והי׳ צדק אזור מתניו" 51 ,

וגם שמו מנחם

ש״פ נצו״י,

כ״ג אלול

3ו7

קשור עם משיח — כמארז״ליי ש״מנחם שמו",

ובפרט כסמיכות ליום הולדתו,

ש״מזלו גובר"",

ובפרט בשנה זו,

מאתיים שנה להולדתו,

נוסח לכך שעומדים בסיומה של שנת "תשמט ידך",

וערב "תהא שנת נסים",

כמדובר כמ״פ.

וכן תהי׳ לנו — שביום הש״ק שממנו מתברך ר״ה יקויים כבר מ״ש בתפלת חנה" שאומרים בהפטרת יום א׳ דר״ה,

"וירם קרן משיחו"",

וכן מ״ש בהפטרת יום ב׳ דר״ה,

"קהל גדול ישובו הנה"",

"והקיצו 2 " ורננו שוכני עפר״”,

והצמח־ צדק ורבותינו נשיאינו שלפניו

(שהצ״צ הי׳ ממלא מקומם)

ושלאחריו

(ממלאי מקומו — ועד נשיא דורנו מו״ח אדמו״ר)

בראשם,

ומחכים שיבוא משיח לפנ״ז,

תומ״י בשבת זה — ובער״ה נהי׳ ביחד עם בעל יום ההולדת,

ולמחרתו בר״ה שחל בשבת יתקעו בשופר בביהמ״ק השלישי ובירושלים,

ולא יהי׳ צורך לביאורים והסברים בנוגע לתוכו התקיעה בשופר בשבת מצד הדרגא שלמעלה מגדר של מציאות,

כיון שיתגלה בפועל נזמש ש״אתם נצבים היום כולכם לפני ה׳ אלקיכם",

"ישראל וקב״ה כולא חד*.

הוספות

״הדרן״ על הש״ס לכ״ב שבט.........................

9ו7

י״א אייר - להרבנים הראשיים.......................

738

י״ד סיון.....................................

759

מכתב כ״ה אלול תשמ״ח...........................

762

מכתב ו׳ תשרי תשמ״ט............................

767

מכתב ר״ח ניסן תשמ״ט............................

771

מכתב י״א ניסן תשמ״ש............................

776

מכתב יום א׳ בחוקותי תשמ״ט........................

780

מכתב ר׳וז סיון תשמ״ט............................

783

מברקים

א. בסיום הש״ס: "אמר רבי יהושע בן לוי,

עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות,

שנאמר 1 להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום,

שנאמר 2 ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום".

ובהשאלה הידוע 3 מדוע הקדים רבינו הקדוש מאמרו של ריב״ל למאמרו של רשב״ח,

אע״פ שרשב״ח הי׳ זקן בימי רבי/ ואילו ריב״ל לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא 5 — שני ביאורים:

א) תירוצו של התוי״ט,

כדי שתהא החתימה בשלום",,

התורה ראוי׳ שתהא חתימתה בשלום".

ומוסיף,

שעי״ז,

החתימה היא מעין הפתיחה..

מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהנהנים נכנסים לאכול בתרומתן,

והם המברכים את עמו בשלום",

ו,

עוד..

(ש)

התחלה באות מ״ם

(מאימתי)

וכן החתימה באות מ״ם

(בשלום)

* כנגד מ׳ יוסי דלוחות ראשונות ומ׳ יום דלוחות שניות".

ב) ע״פ דברי המהרש״א בחדא״ג/ שהכוונה ב,

כלי מחזיק ברכה לישראל" היא לברכה שינחלו,

שלש מאות ועשרה עולמות*.

וצריך להבין:

מהו התוכן דגודל מעלת השלום

(וכן העילוי דאות מ״ם)

שבגלל זהי מסיימת 57 המשגה בשלום"; ולאידך,

אם מעלת השלום גדלה כל כך ש,

התורה ראוי׳ שתהא חתימה בשלום״ — מדוע החתימה בשלום היא רק במשנה,

ולא במקרא ובגמרא?!

והנה,

בתיו״ט כתב ש״המשניות מלאים ממחלוקת שהי׳ בין החכמים,

ופן יעלה על הלב הנמהר כי מחלקותיהם היתה מריבה ומצה,

אמר כי לא כן הוא,

שעוז התורה כלי מלא ברכת ה׳ הוא השלום,

אין בה שמץ ריב וחילוק לבבות,

וכמאמרם ז״ל" בפסוק" כי ידברו את אויבים,

נראים כאויבים ונעשים אוהבים".

רומזת על התורה שניתנה לס׳ יום

(זח*ג קעם,

אץ ועס*ז לכאורה יש להוסיף שגם המשך המשנה.

משעה שהכהנים נכנסין לאכול נחווסחף,

שייך לעניו דמים,

מ׳ יום דנתינח התורה.

ספד השיחות - ה׳תשמ״ט

אבל,

עפ״ז מתורץ רק החילוק שבין מקרא למשנה,

שמכיון ש״משניוח מלאים ממחלוקת" לכן חותמת המשנה בשלום כדי לשלול ענין המחלוקת,

משא״ב במקרא לא שייך טעם זה; אכל עדיין אינו מובן החילוק שבין משנה לגמרא,

הרי גם הגמרא מלאה ממחלוקת,

ואדרבה,

בגמרא יש ריבוי מחלוקת יותר מן המשנה,

ומדוע החתימה בשלום היא רק במשגה ולא בגמרא?!

ב. גם עריך להבין בשני המאמרים שבסיום הש״ס:

א) במאמרו של ריב״ל,

"עתיד הקב״ה להנחיל..

שלש מאות ועשרה עולמות,

שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא״ — הרי הראי׳ היא ממ״ש "להנחיל אוהבי יש",

"יש בגימטריא תלת מאות ועשרה" 58 ,

ולמה מביא גם סיום הפסוק "ואוצרותיהם אמלא"?

ב) ועד״ז במאמרו של רשכ״ח,

"לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברבה לישראל אלא השלום,

שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״ — הרי הראי׳ היא ממ״ש "ה׳ יברך את עמו בשלום",

ומדוע מביא גם התחלת הפסוק "ה׳ עוז לעמו יתן"?

ג) ע״פ מ״ש המהרש״א בביאור הקשר וההמשך דשני המאמרים שה״כלי" לקבל ברכתו של הקב״ה

("כלי מחזיק ברכה"),

"שלש מאות ועשרה עולמות",

הוא ה״שלום״ — מסתבר לומר,

שגם שני הפסוקים שהובאו בשני המאמרים מתאימים ומכוונים זה לזה,

היינו,

ש״להנחיל אוהבי יש" הוא ע״י ש״ה׳ עוז לעמו יתן",

ו״אוצרותיהם אמלא" הוא

ע״י ש״ה׳ יברך את עמו בשלום".

וצריך להבין מהו הקשר והשייכות דשני חלקי הפסוקים והתאמתם זה לזה?

ד) ע״פ מ״ש התויו״ט ש״החתימה היא מעיז הפתיחה..

מאימתי קורין את שמע בערבית משעה שהנהנים נכנסים לאכול בתרומתן,

והם המברכים את עמו בשלום״ — יש להוסיף,

שהענין דחתימה מעין הפתיחה מרומז גם בקריאת שמע 59 ,

כי

(גם)

בק״ש נכתב שם הוי׳ שתי פעמים

(כמו בפסוק "ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״)

— "שמע ישראל ה־ אלקינו ה׳ אחד״“.

ועפ״ז,

מסתבר לומר,

ש״ה׳ עוז לעמו יתן" הוא כנגד "ה׳ אלקינו",

ו״ה׳ יברך את עמו בשלום• הוא כנגד "ה׳ אחד".

וצריך להבין מהו הקשר והשייכות שביניהם,

וגם,

מה הם שני הענינים שבשם הוי׳,

שלכן נכתב ב״פ,

ולא נאמר בקיצור "ה׳ אלקינו אחד",

"ה׳ עוז לעמו יתן ויברכם בשלום"?

ג. ויובן בהקדם שעניו השלום שנעשה ע״י התורה הוא לא רק בין לומדי התורה,

אלא

(גם ו)

בעיקר בין העולם

(כולל גם האדם העוסק בתורה)

עם הקב־ה,

נותן התורה,

כדאיתא במדרש 60 שעי״ז ש״קיבלו ישראל אח תורתי" נעשה שלום "ביני ובין עולמי",

כי,

ע״י מתן תורה נעשה חיבור בין עליונים

(הקב״ה)

לתחתונים

(עולם),

ע״ד דאיתא במדרש* 61 שבמתן תורה בטלה הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים

"הדרן" על הש״ס לכ״ב שבט

ותחתונים לא יעלו לעליונים,

ונעשה חיבור ושלום ביניהם.

ועפ״ז מובן ששלום הו״ע עיקרי בכל חלקי התורה — כלשון הרמב״ם 62 ׳ •כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם״ — הן במקרא הן במשנה והן בתלמוד.

וכדאיתא במדרש":.

ולזבח השלמים בקר שנים,

כנגד שתי תורות המקרא והמשנה,

שכל מי שמבקר וזובח יצרו לעשות בכל הכתוב בהן הוא עושה שתי שלומות,

שלום למעלה ושלום למטה,

שנאמר׳ 2 או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי".

ומסתבר שכוונת המדרש ב.

שתי תורות,

המקרא והמשנה" — לתושב״ב ותושבע״ם,

היינו,

שב״משנה" נכלל גם.

תלמוד",

פירוש וביאור המשנה.

ועפ״ז יש לומר,

ש״התורה ראוי׳ שתהא חתימתה בשלום" הוא גם במקרא ותלמוד,

שגם בחתימת המקרא וחתימת התלמוד נרמז ענין השלום,

אלא שאעפ״ב עיקר ענין השלום הוא במשנה,

ולכן,

בחתימת המשנה נכתב בפירוש

(לא ברמז)

ענין השלום

(כדלקמן ס״י).

ונקודת הביאור — שבשלום.

ביני ובין עולמי"

(החיבור דעליונים ותחתונים שגעשה במ״ת)

ישנם

(בכללות)

שלשה עגיגים,

שהם מכוונים כנגד שלשת חלקי התורה,

מקרא משנה תלמוד 22 ,

ובהתאם

לכך,

גם החתימה בשלום היא באופן שכל א׳ מחלקי התורה חותם בענק השלום שנעשה על ידו,

כדלקמן.

ד. ג׳ חלקי התורה,

מקרא משנה ותלמוד — יש בכל א׳ מהם ענין עיקרי השייך לחלק זה דוקא:

תלמוד — ענינו העיקרי הוא הבנה והשגה בשבל האדם,

ידיעת.

טעמי ההלכות",

עד. לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות כר" 22 .

משנה — ענינה העיקרי הוא.

הלכות פסוקות

(בלי טעמים)",.

פירוש התרי״ג מצוות שבתורה בכל תנאיהם ודקדוקיהם כו׳"" 2 .

ומקרא — ענינו העיקרי 25 מודגש בתיבות ואותיות עצמם,

אסירתו,

ועד לכתיבתן בדיו על הקלף בתכלית הדיוק,

שאז יש בהם הקדושה דספר תורה 68 .

וחילוק זה מודגש גם בשלום.

ביני לבין עולמי"

(חיבור עליונים ותחתונים)

שגעשה ע״י תלמוד משנה ומקרא:

ע״י תלמוד נעשה החיבור דתורה עם שכל האדם; ע״י משנה נעשה החימר דתורה עם העולם עי״ז שהתורה פוסקת הלכות בעניני העולם; וע״י מקרא געשה החיבור דתורה עם גשמיות העולם ממש,

דיו על הקלף שגעשה בו חלות קדושת התורה.

בסגנון אחר קצת — שבחיבור דתורה עם העולם

(שלום ביני לבין עולמי)

סמר השימות - ה׳תשמ״ט

ישנם שלשה ענינים:

(א) ירידת התורה לעולם,

שנתלבשה בשכל אנושי,

ומדברת אודות עניני העולם,

שעי״ז נעשה החיבור דתורה עם שכל האדם

(תלמוד),

(ב) לא רק ירידת התורה לעולם,

אלא גם פעולת התורה בעולם — ע״י פסקי הלבות

(משנה),

(ג) לא רק פעולה בעולם באופן שהתורה והעולם הם שני דברים,

אלא יתירה מזה,

שהתורה משגה הדבר גשמי שבעולם — שמציאותו תהי׳ מציאות התורה — דיו על הקלף שנעשו ספר התורה

(מקרא).

ה. וביאור העניז:

התורה מצד עצמה היא באין־ערור לגמרי מהאדם והעולם,

להיותה תורתו של הקב־׳ה,

ובלשון הגמרא 69 "חמודה גנוזה שגנוזה לך..

קודם שנברא העולם".

ולכו,

מצד גדרי הבריאה לא יתכן כלל ששכל האדם,

שכל מוגבל,

יוכל להבין ולהשיג התורה

(תורתו של הקב״ה).

וזהו החידוש דמתן־תורה 28 —

ש״נתן לנו את תורתו"

(כנוסח ברכת התורה),

היינו,

ש״תורתו"

(של הקב״ה),

שבאין ערוך לגמרי מהאדם והעולם,

״חמודה גנוזה שגנוזה לך״ — "נתן לנו",

שנוכל להבינה,

ולהשיגה בשכלנו 29 ,

עד להבנה והשגה באופן ד״יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו..

להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה" 30 .

אמנם,

בזה שהאדם יכול להבין שכל התורה

(תלמוד),

עיקר החידוש הוא — ירידת התורה להתלבש בעולם,

בשכל אנושי,

אבל עדיין אין כאן פעולת התורה בעולם,

שכן,

גם מה ששכל האדם משיג שכל התורה ומתאחד עמו ביחוד נפלא

(שעי״ז נעשה זיכוך ועלי׳ בשכל האדם),

אין זה מצד פעולת התורה בעולם,

אלא תוצאה מירידת התורה לעולם,

כי,

לאחרי שהתורה בבר ירדה ונתלבשה בעולם,

בשכל אנושי,

אין זה פלא וחידוש כל כך שהשכל יכול להבין ולהשיג תורתו של הקב״ה ולהתאחד עמה.

ו. וחידוש גדול יותר — פעולת התורה בעולם ע״י פסקי הלכות 73 בעניני

בבחי׳ זו.

וראה שהש״ר ם*א,—,

ג (א) בל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו,

אבל אנו שמן תורק שמך*,

שהתורה שלמדו האבות

[דתורה נקראת שירה כמארז״ל

(חגיגה יב,

ב) כל העוסק בתורה בלילה בו׳ שנאמר בו׳ ובלילה שירה עמי'

(םה*מ תש״ו ע׳ 102)]

היתה רק,

ריחות/ ורק במ׳ת ניתן עם התורה,

ה,

שמן עצמו/

"הדרן" על הש״ס לכ״ב שבט

העולם

(משנה) 31 :

גם לאחרי ירידת התורה בעולם — אין התורה מתלבשת בדברים הגשמיים עצמה,

כי אם,

שהתורה דנה ופוסקת הלכות בנוגע לדברים הגשמיים שבעולם.

ומכיון שהדברים הגשמיים שבעולם הם

(כמו)

דברים בפגי עצמם,

ודיני התורה הם

(רק)

הוראות וגזירות שהעולם צריך להיות באופן כך וכך,

הרי,

השינוי שבעולם שנעשה ע״י הלכות התורה,

הוא — חידוש גדול.

בהאדם הלומדה,

משא״כ לימוד התורה שלפני מ״ת לא פעל שינוי כהאדם הלומדה.

[ועפ״ז מבאר שם ם*ש ר׳ יוסף,

אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא'

(פסחים סח,,

ב) •יומא־ דמ״ת — כי השינוי שנעשה נהאדם הלומד תורה,

שמתעלה ומתרומם

(בדפרש׳י,

שלמדתי תורה ונתרומנזתי•),

נתחדש ב,

האי יומא' דמית].

ולכאורה צייד אמר,

דזה שעיי לימוד התורה

(לאחרי מ״ת)

נעשה רוממות בהאדם הלומדה הוא

[לא רק ע׳י זה שהאדם מבין ומשיג את התורה

(עיי שירדה ונתלבשה בשכל אנושי)

ומתאחד עמה,

שהדי הבנת והשגת התורה

(באופן דהתאחדוח)

היתה גם לפני מ-ת,

אלא]

ע-י זה שהתורה

(כללות התורה,

גם תלמוד)

פועלת בהאדם.

אבל אעפ״כ,

מכיון שפעולה זו

נתרוממתי*)

היא בשכל האדם שמתאחד עם התורה

(גם בלאה״ב,

מצד גדרי השכל)

— אין זה חידוש ב׳ג ועיקר החידוש דפעולת התורה היא נהלכוח התורה שפועלים בעניני העולם שמחוץ להם.

כדלקמן בפנים.

בסגנון אחר קצת:

הפעולה על דבר גשמי היא דווקא ע״י כח המעשה,

ולא יתכן שיפעלו על דבר גשמי ע״י ענין רוחני

(שכל וכיו״ב).

וממון שהלכות ודיני התורה

(גם לאחרי שירדו למטה לדון על הדברים הגשמיים)

הם רוחניים,

ויתירה מזה,

תורתו של הקב״ה — הרי מצד תכונות העולם לא יתכן שיהי׳ שינוי בהדברים שבעולם ע״י דיני התורה; ומה שהתורה פועלת שינוי בעולם הוא ע״י זה שהתורה היא תורתו של הקב״ה הבלתי־ מוגבל,

שהוא בעה״ב ומושל ושולט על הדברים הגשמיים שאינם בערכו כלל

(אף שמצד הטבע שלהם לא שייך שיהי׳ בהם שינוי ע״י ענין רוחני או למעלה מזה).

ובפרטיות יותר — הפעולה בעולם שע״י הלכות התורה

(משנה)

היא בכמה אופנים:

א) חלות איסורי התורה על עניני העולם

(לא רק ציווי על הגברא,

אלא גם חלות האיסור על החפצא שבעולם)

— הוא פעולה וחידוש בעולם 33 ,

ב) השינוי במציאות העולם בפועל ממש שנעשה ע״י פס״ד התורה,

כ־ מארז״ל 34 על הפסוק 33 ,

לא־ל גומר עלי",

שכאשר ב״ד מעברין את השנה אזי,

בתולי׳ חוזרין",

ספד השיחות - ה׳תשמ״ט

ג) השינוי בעולם שנעשה ע״י קיום

(הלכות)

מצות התורה* 5 ,

שנעשה בירור וזיכוך בדבר הגשמי שבו נעשית המצור,,

ועד שבכמה ענינים נעשים גם חפצה של מצוה,

ואפילו חפצא של קדושה.

ז. וחידוש גדול עוד יותר — שהתורה משנה דבר גשמי שבעולם שיהי׳ בו קדושת התורה

(מקרא):

גם כאשר התורה פועלת על הדברים הגשמיים שבעולם באופן הכי נעלה,

עד כדי כך,

שהדבר הגשמי נעשה חפצא של קדושה — ה״ז רק באופן שהתורה פועלת על הדבר הגשמי

(שנתברר ונזדכך ע״י התורה עד שגעשה חפצא דקדושה),

אבל לא נעשה חפצא של תורה,

ובמילא,

אין זה עדיין חיבור אמיתי בין הדבר הגשמי עם התורה.

אמנם,

ישנו אופן נעלה יותר בפעולת התורה בעולם — שהדבר הגשמי עצמו

(לא רק מתברר ומזדכך ע״י התורה,

אלא יתירה מזה)

מתחבר עם התורה עד שנעשה

(חפצא של)

תורה — דיו על הקלף ספר התורה

(מקרא) 79 .

ח. והנה,

אף שעיקר פעולת התורה בעולם היא בתורה שבכתב

(מקרא),

שהגשמי עצמו נהפך ל

(חפצא של)

ספר תורה — מ״מ,

ענין השלום "ביני ובין עולמי',

שגדר ה״שלום• הוא חיבור שני הפכים,

הוא בעיקר בתורה שבע׳ם

(משנה ותלמוד).

כלומר,

החיבור ד״עליון ותחתון" ש־ ע״י תושב״ב הוא באופן שהעליון

(תורה)

פועל על התחתון שהוא "יוצא' מתחתון ונעשה עליון;

והחידוש בהפעולה דתושבע״ם הוא,

שאף שהתחתון נשאר בגדרי ה״מטה*,

ה״ה מתחבר עם העליון

[ע״י שהתורה פועלת בו

(משנה),

או שמתלבשת בו עכ״פ

(תלמוד)],

עניו ה״שלום",

חיבור שני הפכים.

ט. ובביאור הטעם שהכח לחבר הפכים

(פלא וחידוש גדול יותר מהכח לבטל התחתון ולעשותו לעליון)

הוא בתושבע״ם דוקא — יש לומר:

הכח דחיבור עליונים

(תורה)

ותחתונים

(עולם)

הוא לא מצד התורה עצמה

[שהרי התורה היא "חמודה גנוזה..

קודם שנברא העולם"

(למעלה מהעולם)]

• 5 ,

אלא מצד זה שהיא מיוחד עם הקב״ה

(שלמעלה מהתורה),

שאינו

'״^€1114.

1^6 ^ ^ ״4 !£91)

£ ם.

ש^14 □4 ;1.

1111.

1 11^ ׳□4 — 41.

11 וג94^'1 011.

01 111^.

1. 1: £45ש9> -1146 11141016 ׳״״4,

416. 61 ז״ס

[)

441X1

(6א)

י י 10□ 1)

614) 9111111.

61) 1106611

1116

(4. 0 '<94,

601. 0 00.

1*00 0X00 01

91) 900!,

91424).

61001 ^ ״!11),

84X5 41

(90^.

0 6.

6011 0064,

(4-

׳״44א 14א 80.

1 4.

1 011 10.

11. □94X1! 1״9)

*14 ׳.

(9. 4) 0640 04410,,

4. (0X661

!סזזס״ש ש.

ש9)

01 ״ש — £4)

11£וש.

£641□

(□11

(961

(9110111 1.

1111.

1! 41

(90X4 6!*א

־״€611011 0*£!848 11

(90x4 '0111 ם□ 11

(90X4 ׳

(!4□

(0X1006□ א1!6

61410* □10

(91! X40 אX1001!6011:101 ׳! 0 01.

4644 41140 !91)

010 ״£11.

0 ״ x4 51; £.

6 090X4

(941601 40106!0.

0■

90) 50 '

(!01111106 140)

(0 !)

״610€ £0 01661661 4169)

111 £561 €111011 9)

40 6661 '614 ',

£4*11 61X61011׳׳6 €560 61,

6 01560

£51

ג5ג ס״ס^ ס״&ס 14> ״01x1״

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

ולכן,

גם הכת שבתורה לחבר שני הפכים

(שישנו בה ע״י זה שהיא מיוחדת עם הקב״ה)

הוא בעיקר בתושבע״ם" 5 .

ועד״ז בחושבע״פ עצמה,

שהכח דהלכות התורה

(משנה)

לפעול בעולם

(לא רק להתלבש בו,

כבתלמוד),

הוא,

מפני שעיקר השייכות דתורה לישראל מודגשת בהלכות התורה,

שענינם הוא הוראות וציויים ל האד ם.

כלומר: תורה היא חכמתו של הקב״ה

[אלא,

שעיקר חלק הנעלם שבה רצה הקב״ה שיתגלה ע״י האדם,

להבין דבר מתוך דבר כו׳],

משא״ב מצוות הם ציווי להאדם

(שכל גדר הציווי הוא להאדם).

וענין ההלכות הוא — פרטי הציוויים.

י. עפ״ז יש לבאר שהסיום והחתימה דכל אחד משלשת חלקי התורה

(מקרא משגה ותלמוד)

הוא בענין ה״שלום",

אלא,

שה״שלום" שבסיום דכל חלק שבתורה הוא בהתאם לענינו של חלק זה:

בסיום המשנה,

שענינה הוא הלכות,

שבהם הוא עיקר התשלום"

(כנ״ל ס״ו)

— עגין ה״שלום" הוא בפירוש ובגילוי,

"ה׳ יברך את עמו בשלום";

בסיום התלמוד ובסיום המקרא — ענין ה״שלום" הוא ברמז: בסיום התלמוד מדובר במעלת ההלכות

("בל השונה הלכות כו׳")

שבהם הוא עיקר השלום,

ועד״ז בסיום המקרא׳ 5 —

״העיר ה׳ את רוח בורש מלך פרס..

כה אמר כורש מלך פרם בל ממלכות הארץ נתן ה׳ אלקי השמים לי והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה מי בהם מכל עמו ה׳ אלקיו עמו ויעל",

שזהו תוכן הענין דשלום ביני ובין עולמי,

שכורש מלך פרס מכריז אודות ציווי הקב״ה לבנות ביהמ״ק.

אלא שאעפ״ב,

ה״שלום" שבחתימת התלמוד הוא בהדגשה יתירה מב־ חתימת המקרא — שחתימת המקרא הוא דיבור כורש שתוכנו הוא "שלום"

(מבלי להדגיש המעלה שבזה),

משא״כ חתימת התלמוד היא במעלת ההלכות

(שעושים שלום),

ומובא גם הפסוק 53 "הליכות עולם",

שמעלת ההלכות שפועלים בעולם — כי,

בתושבע״פ מודגש ענין השלום יותר מבתושב״ב.

יא. אבל צריך להבין: מדוע חתימת המשנה

(הלכות,

שעניגם לפעול בעולם)

היא "ה׳ יברך את עמו בשלום",

וחתימת התלמוד

(שעיקר ענינו הוא החיבור דשכל האדם עם הקב״ה)

היא במעלת ההלכות,

"הליכות עולם"?!

ויובן בהקדם שבהשלום שגעשה ע״י תושבע״פ גופא יש

(בפרטיות)

ג׳ אופנים — כי,

נוסף על ירידת התורה לעולם

(תלמוד),

יש גם בפעולת התורה בעולם

(משנה)

ב׳ אופנים:

א) פעולה בדרך של ציווי וגזירה,

היינו,

שגם לאחרי פס״ד התורה שהעולם צריך להתנהג באופן כך וכך,

העולם מצד עצמו הוא בניגוד להוראת התורה,

אלא,

שהתורה מכריחה את העולם

(ע״י פעולת האדם שמקיים את דיני התורה)

להיות ע״פ הוראת התורה,

"הדרן" על הש״ס לכ״ב שבט

ב) יתירה מזה — שהתורה פועלת על העולם שגם מעז■ ענינו וגדרי! הוא רוצה להיות ע״פ הוראת התורה,

כפי שאמרו חז׳ל” ש״לעתיד לבוא אם אדם הולד ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום",

היינו,

שהתאנה עצמה מכריזה

("צווחת ואומרת")

שהעולם צריך להתנהג ע״ם הוראת התורה — שגם ענין זה געשה ע״י הפעולה דהלכות התורה ממן הזה

(שהרי כל הענינים דלעתיד לבוא נעשים ע״י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משד הגלות" 54 ),

אלא,

שיתגלה בעולם לעתיד לבוא.

יב. וג׳ אופנים אלו בשלום ביני ובין עולמי

(ירידת התורה והתלבשותה בעולם ע״י תלמוד,

ושני האופנים בפעולת התורה בעולם ע״י המשנה)

— מצינו

(דוגמתם)

גם בשלום שבין לומדי התורה:

ב״ד שנחלקו,

מקצתם אומרים כך ומקצתם כך,

הולכין אחר הרוב,

שנאמר 55 אחרי רבים להטות* 5 .

ובענין זה — ג׳ שיטות 57 :

(א) המיעוט ישנו וחולק על הרוב,

אלא שאנן פסקינן כדעת הרוב.

(ב) המיעוט נתבטל וכמו שאינו.

(ג) גם המיעוט מצטרף להרוב,

וחשיב כמו שגם המיעוט הורו כן.

[ומהנפק״מ לדיגא — כשב״ד אחר חולק על הפסק שפסק הב״ד ע״פ דעת הרוב: לשיטה הא׳ — המיעוט דב״ד הראשון מצטרף לב״ד השני: לשיטה הב׳

— אין המיעוט מצטרף

(דחשיב כמו שאינו),

וצ״ל בב״ד השני רוב כנגד הרוב של ב״ד הראשון,

ולשיטה הג׳ — צ״ל בב״ד השני רוב כנגד כל ב״ד הראשון,

כי הפס״ד הוא של כולם,

גם של המיעוט ועצ״ע]

• 57 .

ודוגמתו גם בהשלום ש״ביני לבין עולמי":

בירידת התורה והתלבשותה בעולם

(שכל האדם)

— מתבטא

(רק)

שהתורה אינה מתחשבת עם גדרי העולם,

היינו,

שמצד גדרי העולם לא יתכן שבשכל מוגבל תתלבש תורתו של הקב״ה,

וע״י שהתורה מתלבשת בשכל האדם,

מתבטא שהתורה אינה מתחשבת עם גדרי הבריאה

(אבל אין בזה שום ביטוי בנוגע לגדרי הבריאה גופא)

— בדוגמת כח הרוב לשיטה הא׳,

שמצד הרוב אין מתחשבים עם המיעוט

(אבל לא שהמיעוט נתבטל).

משא״ב בפעולת התורה בעולם,

שהתורה מכרחת שהוא עצמו ישתנה להיות כפי הוראת התורה — מתבטא

(לא רק שהתורה אינה מתחשבת עם גדרי הבריאה,

אלא גם,

שע״י התורה נעשה)

הביטול של גדרי הבריאה — בדוגמת כח הרוב לשיטה הב׳,

שע״י הרוב מתבטל המיעוט.

ופעולת התורה בעולם באופן שהעולם עצמו רוצה להיות ע״פ התורה — חודרת בגדרי השלם גופא,

שהעולם עצמו יהי׳ בהתאם להתורה,

ע״ד וכדוגמת שיטה הג׳,

שגם המיעוט מצטרף להרוב,

וחשיב כמו שגם המיעוט הורה כן.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

יג. ויש לומר,

שהכה דהלכות התורה

(משנה)

לעשות שלום בעולם באופן כזה שהעולם עצמו ישתנה להיות כפי הוראת התורה

[ועד שגעשה כן מצד העולם גופא,

כפי שיתגלה לעת״ל],

הוא,

מפני שה״אמת" דתורה

("אין אמת אלא תורה"• 5 )

בחלק ההלכות הוא יותר

(כביכול)

מבשאר חלקי התורהי 5 .

ובסגנון דתורת החסידות — שכל התורה היא "אמת",

והלכות התורה הם "אמת לאמיתו"" 6 .

והביאור בזה — שב״אמת" יש שגי ענינים:

א) שאין לו הפסק ושינוי 92 ,

היינו,

שהוא בתוקף בלתי מוגבל,

שאינו משתנה ע״י המקום והזמן.

אבל לא שהוא פועל בהם גופא,

כי הוא והמקום הם שני ענינים שונים.

ב) שהוא ה״אמת" של הדבר גופא שמתייחס אליו.

וכמו "ההוא אתרא וקושטא שמי׳,

ולא הוי משני בדיבו־ רייהו ולא הוה מיית אינש בלא זימני׳ כו׳" 62 ,

דמה שההוא אתרא נקרא בשם "קושטא"

(אמת),

הוא,

שהאמת הוא קיום המציאות של

(אנשי)

המקום גופא.

ועד״ז בה״אמת״ דהקב״ה — שיש בזה שני ענינים:

(א) שנמצא בכל מקום ומקום,

בלי שום שינוי.

(ב) ש״אמיתת המצאו"

(לא רק שישנו בכל מקום,

אלא)

הוא אמיתית המציאות של כל הנמצאים,

שמבלעדו "אין דבר אחר יכול להמצאות" 63 .

וענין זה מתגלה בחלק ההלכות שבתורה:

בכל התורה בא ענין האמת.

ויש לומר שזהו הפירוש ד״נתן לנו תורת אמת״ — שהמשכת התורה בכל העולמות עד לעוה״ז התחתון

("נתן לנו"),

ובכל מקום היא באותו התוקף,

הוא,

להיותה "תורת אמת",

שאין לה שינוי 66 .

משא״ב בהלכות התורה,

שפועלים שינוי בעולם גופא שיהי׳ כהוראת התורה,

ועד שזה נעשה גדר העולם גופא

(כנ״ל)

— בא ומתגלה "אמת לאמיתו",

ש״אמיתח המצאו" ית׳ הוא אמיתית המציאות של בל הנמצאים.

יד. ויש לומר,

שמעלת ההלכות שבתורה לגבי שאר חלקי התורה נרמזת גם במארז״ל 65 "דבר הוי׳ זו הלכה":

"הדרן" על הש״ס לכ״ב שבט

ולכאורה אינו מובן: הרי כל התורה נקראת "תורת הוי׳"**,

ועד שמהחי־ דושים העיקריים דמ״ת הוא גילוי שם הוי׳,

כמ״ש ביצי״מ — ההכנה למ״ת — "וארא גר ושמי הוי׳ לא נודעתי להם" 7 *,

ואילו במ״ת יתגלה שם הוי׳,

"לכן אמור לבני ישראל אני הוי׳"",

ומהו הפירוש "ובר הוי׳ זו הלכרו״זן

והביאור בזה”:

ענינו של הוי׳ הוא — אמת,

כפירוש רש״י על הפסוק "ושמי הוי׳ לא גוועחי להם",

"לא נכרתי להם במות אמיתית שלי״״י.

והמעלה שב״ובר הוי׳ זו הלכה"

על כל התורה שנקראת,

תורת הוי׳",

היא — שהגילוי דאמת הוי׳ שבהלכה הוא באופן נעלה יותר מהגילוי דאמת הוי׳ שבשאר חלקי התורה.

סו. ויש לומר,

ששתי הדרגות באמת הוי׳ באים בשני אופני ה״שלום" דתורה — השלום ביני וביו עולמי שע״י תורה בכלל שהוא

(בעיקרו)

מצד התורה,

והשלום ביני ובין עולמי שע״י הלכות התורה,

שגם העולם עצמו נעשה כפי הוראת התורה — הם דוגמת ב׳ שמות הוי׳ שמתגלים בצדיקים ובעלי תשובה,

כדרשת חז״ל׳ 7 על הפסוק 72 "ויקרא הוי׳ הוי׳",

"אחת קודם שיחסא ואחת לאחר שיחטא וישוב":

עבודת הצדיקים היא

(בעיקר)

מצד הגילוי מלמעלה,

ועבודת הבע״ת היא

(בעיקר)

בכח עצמם 73 .

כלומר,

החיבור של צדיקים עם הקב״ה והחיבור של בע״ת עם הקב״ה הם שני אופנים.

וכמ׳ש" "שלום שלום לרחוק ולקרוב" ודרשו חז״ל” ש״שלום לרחוק" קאי על בע״ת

(רחוק שנעשה קרוב/ ו״שלום לקרוב• קאי על צדיקים — דהטעם למש״ג שלום ב״פ

(ולא "שלום לרחוק ולקרוב")

הוא,

להיותם שני אופני שלום: השלום לצדיקים הוא

(בעיקר)

מצד הגילוי דלמעלה

(ע״ד השלום דתלמוד),

והשלום לבע״ת הוא

(בעיקר)

מצד עצמם

(ע״ד השלום דמשנה).

ושני אופנים אלו בשלום

(דצדיקים ובע״ת)

נמשכים מב׳ שמות הוי׳: השלום

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

דצדיקים — נמשך משם הוי׳ הראשון,

דרגא הראשונה דאמת הוי׳,

שמצד תקפו הבלתי־מוגבל נמשך גם למטה,

והשלום דבע״ת — נמשך משם הוי׳ השני

(שנעלה יותר משם הוי׳ הראשון 101 ),

דרגא השני׳ דאמת הוי׳,

ש״אמיתת המצאו׳ ית׳ הוא אמיתית המציאות של כל הנמצאים.

טז. והנה,

מעלת ההלכות שבתורה לגבי שאר חלקי התורה,

"דבר הוי׳ זו הלכה״

(אמת לאמיתו)

— היא גם בנוגע להאדם שפוסק הלכה,

כמארז״ל 102 "והוי׳ עמו,

שהלכה כמותו",

היינו,

כדי שהאדם יזכה שתהי׳ הלכה כמותו ה״ז ע״י ש״הוי׳ עמו"

(עם האדם),

היינו,

שמאיר בו דרגא השני׳ דהוי׳,

ה״אמת לאמיתו" דהקב״ה,

שהוא אמיתית המציאות דבל הנמצאים.

ויש לומר,

שגילוי זה נעשה

(בעיקר)

ע״י העבודה דקבלת עול מלכות שמים,

כמבואר במק״א• 103 בארוכה העילוי ד־ קבלת עול מלכות שמים לגבי קיום התומ״צ,

שבענין המלכות

(קבעמ״ש)

מודגש שכל מציאות האדם היא מציאות המלך

(הקב״ה),

שלכן,

כשעושה איזה פעולה שאינה בהתאם לציווי המלך,

ה״ז מרידה במלכות,

שעונשה ביטול ח״ו,

ביטול כל מציאותו,

משא״ב בקיום התומ״צ,

שמכיון שיש ריבוי ציוויים שהעובר עליהם אינו חייב מיתה,

נמצא,

שקיום התומ״צ הוא כמו דבר נוסף על מציאותו.

ועפ״ז יש לבאר הטעם דפתיחת המשנה "מאימתי קורין את שמע",

דענינה

של פרשה ראשונהיי דק״ש הוא קבלת עול מלכות שמים — דמכיון שענין ההלכות

(משנה)

הוא אמת לאמיתו

(כנ״ל),

לכן,

גם לימוד ההלכות ע״י האדם צ״ל חדור בהביטול דקבלת עול מלכות שמים,

שעי״ז מתגלה בו האמת לאמיתו דהקב״ה.

יז. ויש להוסיף,

שעיקר הגילוי דאמת לאמיתו הוא עי״ז שהאדם ממליך את הקב״ה

(לא רק על עצמו,

אלא גם)

על העולם — "אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות""•:

בישראל — ענין הקב״ע הוא מצד טבעם

("כי לי בני ישראל עבדים" 1 •),

ולכן,

לא מתגלה בזה

(כ״כ)

ש״אמיתת המצאו" ית׳ הוא אמיתית המציאות דכל הנמצאים; משא״ב עי״ז שישראל ממליכים את הקב״ה על העולם — מכיון שגדר העולם הוא,

כשמו,

עולם מלשון העלם והסתר"

(היפך הביטול לאלקות),

הרי,

זה שהקב״ה נעשה

(ע״י ק״ש דישראל)

מלך על העולם,

אינו מצד העולם,

אלא מצד ה״אמת לאמיתו" דהקב״ה,

שהוא האמת של כל הנמצאים

(גם אלו שמצד גדרם אינם שייכים לזה)

3 •.

וענין זה מרומז גם בלשון הכתוב ״הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד״ — דהטעם למש״ג הוי׳ ב״פ

(ולא "הוי׳ אלקינו אחד"),

הוא,

לפי שהגילוי דהוי׳ עי״ז שהאדם ממליך את הקב״ה על עצמו

(ישראל),

"הוי׳ אלקינו",

הוא

(בכללות)

76) וןפ־ז צ״ן סי׳ הפסיק שביניהם.

77) סנהדרין צג,נ.

78) ראה לקו׳ש ח״ח ד 25.

״הדרן״ על הש״ס לכ״ב שבט

ו73

רק דרגא הראשונה דהוי׳,

אמת סתם; ואילו הגילוי דהוי׳ עי״ז שהאדם ממליך את הקב״ה על העולם,,

הוי׳ אחד"

[שממליך אלופו של עולם

(א׳) בז׳ רקיעים וארץ

(ו1)

ובארבע רוחות העולם

(ד׳) 4 •],

הוא דרגא שני׳ דהוי׳,,

אמת לאמיתו".

יח. אמנם,

גם ענין זה שבק״ש שהאדם ממליך את הקב״ה על העולם

(הוי׳ אחד)

— הוא רק פתיחת המשנה,

שהיא רק כעין הקדמה להלכות שבמשנה

[ובלשון הריא״ז 5 • — שפתיחת המשנה בק״ש היא משום,

ראשית חכמה יראת ה׳״“],

בי:

. אמליכתי׳ למעלה ולמטה ולד׳ רוחות״ בק״ש — הו״ע שנרגש

(בעיקר)

אצל האדם שממליך את הקב״ה על העולם,

אבל עדיין אין זה נרגש במציאות העולם.

ומכיון שהאדם

(ישראל)

הוא בטבעו עבד להקב״ה,

שנרגש בו מלכותו ית׳ — הרי,

גם העניו דמלך העולם שנרגש אצל האדם אינו חידוש כל כך,

ובמילא,

לא מתבטא בזה כ״כ האמת לאמיתו דאלקות שמבלעדו לא שייך שום מציאות כלל; ורק ע״י לימוד וקיום ההלכות שבמשניות,

שעי״ז נעשה שינוי בהעולס — מתבטא ש,

אמיתת המצאו" וצא אמיתית המציאות דכל הנמצאים.

ועי״ז זוכה גם האדם להגילוי תאמת לאמיתו״ דהקב״ה — שהתקשרותו ועבודתו להקב״ה תהי׳ לא

(רק)

מצד גדר

וטבע מציאותו

(שבטבעו הוא עבד להקב״ה),

אלא

(גם)

מצד האמת ד־ אלקות”.

בסגנון אחר קצת:

מצד עבודתם של ישראל כשלעצמה — לא שייך שיתגלה אצלם האמת לאמיתו דשם הוי׳,

שהוא אמת גם בגדרי התחתון,

מכיון שאינם שייכים

(כ״כ)

לגדרי התחתון,

להיותם בטבעם עבדי ה׳; אמנם,

ע״י עבודתם ופעולתם בעולם,

בגדרי התחתון,

לגלות בו האמת דשם הוי׳ — נעשית גם אצלם שלימות זו,

היינו,

שעבודתם לא תהי׳ רק מפני הקירוב להקב״ה שמצד עצם מהותם,

אלא גם

(ובעיקר)

מפני גילוי האמת לאמיתו דשם הוי׳.

וכיון שתכלית השלימות דכללות העבודה בעולם היא בשביל שיתוסף במעלתם של ישראל

(שהרי בריאת העולם אינה אלא,

בשביל ישראל״••)

— לכן,

חתימת המשנה היא בהעילוי שנעשה בישראל עי״ז שעושים שלום ביני ובין עולמי,,

ה׳ יברך את עמו בשלום".

יט. ובעומק יותר יש לומר:

נתבאר לעיל

(ס״ט) שהכח דחיבור הפכים כשלימות

(שכח זה הוא מבתי׳ אמת לאמיתו)

הוא בהלכות התורה דוקא — מפני שחלק ההלכות שייך לישראל,

היינו,

שישראל ממשיכים בתורה הכח דאמת לאמיתו.

ועפ״ז יש לומר,

שהטעם שלימוד ההלכות צ״ל חדור בקבעמ״ש

(כולל גם שממליכים אותו ית׳ על העולם,

ה׳ אחד),

הוא,

לא רק שבכדי שהאדם יהי׳

סמר השיחות - ה׳תשמ״ט

"כלי" לדרגת ה״אמת לאמיתו" שבהלכות צ״ל אצלו

(מעין)

גילוי זה,

אלא אדרבה — שבכדי שהאדם יוכל להמשיך בתורה בחי׳ אמת לאמיתו,

צריך לפעול תחילה גילוי זה בעצמו,

ורק אז יוכל הוא להמשיך גילוי זה בתורה.

ויש לומר,

שענין זה מרמז רבינו הקדוש בזה שאומר סימן על התחלת זמן ק״ש "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן".

יבהקדים שלכאורה אינו מובן: ק״ש היא מדאורייתא,

משא״כ תרומה בזמן הזה,

ואפילו בזמן בית שני,

היא מדרבנן,

כי תרומה תלוי׳ ב״ביאת כולם" 108 ׳.

ועפי״ז,

כשקרא ק״ש בזמן שהוא ספק לילה

(בין השמשות)

לא יצא ידי חובתו,

כי ספיקא דאורייתא לחומרא,

משא״ב אכילת תרומה מותרת

(לכאורה)

גם בבין השמשות,

כי ספיקא דרבנן לקולא.

ועפי״ז צריך ביאור מה שאומר שהתחלת זמן ק״ש היא "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן״ — והרי הזמן שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן הוא בבין השמשות,

ואילו התחלת זמן ק״ש הוא לאחרי זה”?

ולכן מסתבר לומר,

דזה שאומר "לאכול בתרומתן•

(ולא בתרומה)

קאי על בכורים,

שהיא "תרומתן" של הכהנים שאין לבעלים טובת הנאה בהם<י.

ולכן מדייק ״בתרומתן״ — דבכורים גם בזמן

בית שני הם מן התורה 2 *,

והזמן שה־ כהנים נכנסים לאכול בתרומתן

(בכורים)

הוא כשהוא ודאי לילה.

ועצ״ע.

ועפ״י הידוע” שתרומה רומז על תורה 110 ובכורים על ישראל — דזהו שבכורים קודמים לתרומה",

כי ישראל קדמו לתורה״ — יש לומר,

דמהטע־ מים ע״ז שהסימן על התחלת זמן ק״ש

(הלכה הראשונה במשנה)

הוא "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן"

(בכורים)

הוא בכדי לרמז שע״י העבודה בק״ש

(קבלת עול מלכות שמים)

מתגלה השורש דישראל

(בכורים)

שלמעלה מהתורה,

ועי״ז ממשיכים ישראל

(הגילוי דבחינת אמת לאמיתו גם)

בתורה — מעלת ההלכות.

כ. ויש להוסיף,

שבהגילוי ד״אמת לאמיתו" שנעשה ע״י עבודתם של ישראל — שתי דרגות:

הגילוי ד״אמת לאמיתו" שע״י פעולת ההלכות בעולם באופן שההלכות מכריחות את העולם להיות כהוראת התורה

(כמו שהיא בגילוי בזמן הזה 111 )

— כיון שהוא מוגדר עדיין באיזה גדר,

ה״ז נמשך ע״י ישראל.

כלומר,

ענין זה ישנו

(בגילוי)

למעלה גם לפני עבודתם של ישראל,

אלא שהמשכת ענין זה למטה הוא ע״י ישראל,

כי,

גם ענין זה הוא למעלה מהתורה כמו שהיא מצד עצמה,

"הדרן" על הש״ס לכ״ב שבט

כיח שהתורה

(מצד עצמה),

חכמתו של הקב״ה,

היא.

אמת"

(סתם),

ודוקא ישראל שהם מיו של הקב״ה,

דשרש הבן הוא בעצמות האב",

ממשיכים הבחינה ד״אמת לאמיתו".

אמנם,

הגילוי ד,

אמת לאמיתו" שע״י פעולת ההלכות בעולם באופן שהעולם מצד עצמו רוצה ודורש להיות כפי הוראת התורה

(כמו שיתגלה לע״ל”),

שאינו מוגדר בשום גדר כלל

(שלכן ביכלתו להפיד את העולם גופא)

— יש לומר,

שענין זה,

נעשה" כביכול ע״י עבודתם של ישראל,

כלומר,

שלפני עבודתם אין זה בגילוי גם למעלה,

ורק ע״י עבודתם של ישראל נעשה כביבול הגילוי דבחינה זו

(גם למעלה).

וע״ד הידועיי בפירוש מארז״ל״י",

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״ — ששרש היראת שמים הוא בבחי׳,

סתימו דכל סתימין" שאינו מתגלה גם למעלה בשמים

(אינו,

בידי שמים"),

וכל עיקר המשכתו הוא ע״י האדם.

[חש לומר,

דשני ענינים אלו מצינו

(דוגמתם)

גם בפסקי הלכות:

(א) הכח לפסוק הלכות ניתן דוקא לישראל.

ד״אין משגיחין בבת קול",

חתירה מזו,

נצחוני בני נצחוני" 112 "׳.

אבל אעפ״ב,

מכיון שהפס״ד דהב״ד הוא עפ״י כללי התורה,

ה,

חידוש" של,

נצחוני בני" הוא שביכלתם דוקא לגלות ההלכה שישנה בהעלם בתורה 1 " 114 .

והטעם לזה

(שבכחם דוקא לגלות ההלכה)

הוא מפני

שהם בניו של הקב״ה 3 " 116 ,,

נצחוני בני נצחוני".

(ב) בכח ב״ד לעשות גם,

שלא כפי התורה" 4 " 118 ,

כמו בקידוש החודש דכתיב בי׳,

אשר תקראו אתם",

אתם אפי׳ שוגגין אתם אפי׳ מזידין" 5 " 120 ,

ו,

יש לב״ד לעקור..

לפי שעה..

אפי׳ דברי תורה""" 121 — ענין של חידוש ממש

(שאינו כביכול בתורה אפילו בהעלם""),

כי השורש דישראל הוא למעלה מהתורה"" 122 ].

כא. עפ״ז יש לבאר גם תוכן שני המאמרים שבחתימת המשנה — "עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות,

שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא",

ו״לא מצא הקב״ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום,

שנאמר זד עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״ — שבכל א׳ מהם יש שני חלקים

(ענינים).

חתימת המשנה היא בביאור פרטי הענינים בהשכר והעילוי שנעשה בישראל לאחרי לימוד המשנה כולה — פעולתם בעולם לעשות שלום ביני ובין עולמי:

לכל לראש — ש״י עולמות,

"להנחיל אוהבי יש",

כמ״ש הרמב״ם בפיהמ״ש ש״יש" הוא,

המציאות התמידית אשר אין לה תכלית..

יש המוחלט",

היינו,

הגילוי דבחי׳ הראשונה דאמת לאמיתו שהמשיכו ע״פ פעולתם בעולם כמו שהיא עכשיו.

ואומר על זה הלשון ״להנחיל״ — דעיקר הנחלה והירושה היא אצל "בן",

היינו,

שהשייכוח דישראל לבחינה זו היא מפני שהם בניו של הקב״ה

(כנ״ל ס״כ).

ולאח״ז מוסיף "ואוצרותיהם אמלא" — "ואוצרותיהם" דייקא,

היינו,

ההוספה כביכול שנעשית ע״י עבודתם של ישראל,

בחי׳ השני׳ דאמת לאמיתו שנעשית ע״י ישראל.

ויש לומר,

שהלשון "ואוצרותיהם" מורה גם על העבודה דיראת שמים"",

- ה׳תשמ״ט

וכלשון חז״ל 0 " "אוצר של יראת שמים" — כי,

עיקר החידוש שנעשה למעלה הוא ע״י עבודת הקב״ע והיראה,

וכמ״ש הבחיי 1 " "טעם שהזכיר ביראה לשון אוצר,

בי אין ביד המלר לעשות אוצר אם לא יקבץ ממון מאחרים,

ומה שהוא מקבץ וגונז ביחוד ההוא יקרא אוצר,

וכן היראה אינה בידי שמים,

ולכך יקראנה אוצר".

כב. ולאח״ז ממשיך שה״כלי מחזיק ברכה" זו

("להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא")

הוא התורה שנקראת שלום,

"שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״ — דשני הענינים שבפסוק זה הם בהתאם לשני העגינים בפסוק "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא״ — שבבבא הראשונה:

״הוי׳ עוז לעמו יתן״ — עוז וכה שיוכלו לקבל השכר ד״להנחיל אוהבי יש",

גילוי יש המוחלט

(דרגא הראשונה דאמת לאמיתו),

שלא יבטלו במצי־ אות 1 ".

כלומר,

כשם שהגילוי דבחינה זו בעולם הוא

(רק)

שהתורה נזכרחת אח העולם להיות כפי הוראת התורה

(ולא שהעולם נהפך מצד הגדרים שלו גופא),

כן הוא גם בנוגע לשכר דישראל שנעשה על ידו — שהגילוי ד״יש המוחלט"

(דבחינה זו),

הוא,

שישראל יובלו לקבל גילוי זה ולא יתבטלו ממציאותם

(אבל לא שזה יהי׳ הגדר שלהם גופא).

״הוי׳ יברך את עמו בשלום״ — שהגילוי דדרגא השני׳ דאמת לאמיתו שחידשו ישראל ע״י עבודתם

("אוצרותיהם")

מתגלה אצלם

(לא באופן שישר־

"הדרן" על הש״ס לכ״ב שבט

אל והבחי׳ דאמת לאמיתו הם שני עניינים,

אלא שיש בהם בה ועוז לקבל הגילוי,

אלא)

באופן של,

שלום",

שיתחברו בתכלית

(ענין ה,

שלום")

עם גילוי זה,

עד שזה יהי׳ גדר המציאות שלהם — בדוגמת פעולת ההלכות בעולם שתתגלה לעת״ל,

שזה יהי׳ הגדר דה־ עולם גופא.

ועפ״ז מובן גם מש״נ ב״פ הוי׳,,

הוי׳ עוז לעמו יתן הוי׳ יברך את עמו בשלום" — בדוגמת ב״פ הוי׳ שבפסוק ראשון דק״ש

(התחלת הש״ם):

הגילוי דאמת לאמיתו לישראל באופן שהוא כמו דבר נוסח עליהם,

שלכן צריכים ל,

עוז" שלא יתבטלו ממציאותם

[ודוגמתו בעולם,

שהוא מכריח את העולם להיות כפי הוראת התורה]

— הוא מצד למעלה,

ולכן ה״ז ע״ד האמת דהוי׳

(אמת סתם)

שבכללות התורה 3 ",

שהתורה יורדת ונמשכת גם למטה.

ועיקר הגילוי דהוי׳ השני הוא בדרגא השני׳ דאמת לאמיתו,

שפעולתו בעולם היא באופן שהעולם מצד גדריו הוא יהי׳ כהוראת התורה,

ועד״ז בישראל,

שהת־ גלותו בישראל תהי׳ באופן ד,

שלום",

שיתחבר עם מציאותם גופא.

בג.

עפ״ז יש לבאר גם החילוק שבין חתימת המשנה לחתימת התלמוד — אן* שגם חתימת התלמוד היא במעלת ההלכות:

ענין התלמוד הוא,

לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן כו׳ להבין דבר מתוך דבר כו׳ ולחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו" 4 ",

היינו,

שגם ההלכות שמחדש הם

(לא בכדי לידע את המעשה אשר יעשה,

אלא בעיקר)

כתוצאה מהעיון וההבנה.

ומכיון שהגילוי דאמת לאמיתו שבהלכות הוא מצד זה שההלכות הם ציוויים והוראות לישראל

(ששרשם הוא למעלה מהתורה,

ולכן הם דוקא ממשיכים האמת לאמיתו,

כנ״ל ס״ט וסי״ט)

— מסתבר לומר,

שעניו ההלכות שבתלמוד,

שהם כתוצאה מהעיון וההבנה בתורה

(ולא בנוגע להמעשה דישראל),

הוא למטה במדריגה מגדר ההלכות ד״משנה".

ויש לומר,

שגדר ההלכות כמו שהם ב״תלמוד״ הוא — גילוי דרגא הראשונה ד,

אמת לאמיתו".

ולכן,

חתימת התלמוד הוא,

כל השונה הלכות כו׳ מובטח לו שהוא בן עולם הבא"׳ "בן" דייקא,

ע״ד הענין ד,

להנחיל אוהבי יש",

נחלה וירושה ד״בן״“

וממשיך,,

שנאמר 52 הליכות עולם לו,

א״ח הליכות אלא הלכות",

דיש לומר,

שהכוונה ב״שנאמר כו׳" היא

(לא רק להביא ראי׳,

אלא גם)

לבאר הטעם על זה שהשונה הלכות הוא,

בן עולם הבא" — שמעלת ההלכות שהם,

הליכות עולם",

שהליכת והנהגת העולם היא ע״י ההלכות,

היינו,

שמדבר כאן על ההנהגה בעולם שע״י ההלכות,

שההנהגה היא

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

ע״פ הוראת התורה

(ולא בנוגע להשינוי בגדר העולם גופא שיהי׳ לעת״ל),

ולכן,

השכר על זה הוא — "בן עולם הבא".

משא״ב בחתימת המשנה — פסקי הלכות ממש,

ציוויים לישראל — מודגש גם החידוש שנעשה בעולם ע״י ההלכות,

השינוי דגדר העולם גופא שנתחדש ע״י העבודה דישראל,

ולכן מוסיף גם "ואוצרותיהם אמלא",

"הוי׳ יברך את עמו בשלום".

כד. ע״פ כל הנ״ל יש לבאר גם מה שהמשנה פותחת וחותמת באות מ״ם,

"כנגד מ׳ יום דלוחות ראשונות,

ומי יום דלוחות שניות":

מ׳ יום שהי׳ משה בהר לקבל את הלוחות,

ענינם הוא — עליית התחתונים למעלה.

כלומר,

דזה שנתחדש במ׳ הימים הוא

(לא (רק)

ירידת התורה לעולם,

"וירד הוי׳ על ה ר סיני" 6 ",

"עליונים ירדו לתחתונים",

אלא)

פעולת התורה בתחתונים 7 ",

שהם עצמם יזד-ככו ויעלו למעלהי".

ולכן פתיחת וחתימת המשנה

(הלכות)

הוא באות מ״םי״ — כי ענין ההלכות הוא לפעול שינוי בהעולם,

שהעולם גופא יזדכך ויתעלה להיות כפי הוראת התורה"".

אלא,

שבזה גופא יש חילוק בין ארבעים יום דלוחות ראשונות,

לארבעים יום דלוחות אחרונות: בלוחות ראשונות,

עבודת הצדיקים

(שלום לקרוב)

— גם עליית התחתונים היא מצד הגילוי מלמעלה

(בדוגמת פעולת ההלכות עכשיו)

; משא״ב בלוחות שניות,

עבודת בעלי תשובה

(שלום לרחוק שנעשה קרוב)

— עליית התחתונים היא גם מצד הגדר שלהם

(בדוגמת פעולת ההלכות שתתגלה לע״ל).

וזהו גם החילוק שבין המ״ם דהתחלת המשנה

("מאימתי")

והמ״ם דסיום המשנה

("בשלום")

: המ״ם דהתחלת הש״ס הוא כנגד מ״ם יום דלוחות ראשונות — כי,

בהתחלת העבודה,

גם פעולת התורה בעולם היא

(באופן שהתורה שולטת על העולם)

מצד התורה; והמ״ם דסיום הש״ס הוא כנגד מ״ם יום דלוחות אחרונות — כי,

בגמר ושלימות העבודה,

באים לעילוי ושלימות פעולת התורה בעולם

(שתתגלה לע״ל)

שהעולם מצד עצמו רוצה להיות כהוראת התורה,

והכח לפעול בעולם באופן זה

(ע*ז ה,

רע*ב),

ו,

יום שלמעלה ודאי חשוב כשנה*.

ועפי*ז יומתק יותר השייכות דזיכוך ועליית התחתון למ*ת — כי עניז המ׳ שנה

(יום)

הוא שבמשך זמן זה נשלם הזיכוך ועליית התלמיד עד שקאי אדעתי־ דרבי׳.

ולהעיר מזה ש,

איו לאדם להורות עד ארבעים שנה*

(רמ״א יו״ד םרמ*ב םל*א,

מסוסה כב,

ב) — שעפי*ז יומתק יותר השייכות דמ״ם• להלכה

(הוראה).

"הדרן" על חש"© לכ״ב שבט

נמשך מהמ״ם יום דלוחות שניות,

מ*ם

דסיום הממנה —,

ה׳ יברך את עמו בשלום' 131 .

(משיחות: י״ט כסלו

(והתוועדויוח שלאח״ז)

תשכ״א,

תשכ״ב,

תשל״ח.

ועוד)

צפונית ש״מצפון תפתח גרי

(ירמי׳ א,

יד) לא יהי׳ מקום לעניו בלתי־רצוי.

ועפיז יש לבאר השייכות דהתחלת וסיום השים למים פתוחה ומים סתומה: כשפעולת ההלכות בעולם היא

(באופו של הכרח)

מצד התורה ולא מצד העולם גופא — יש נתינת מקום ל.

פרצה־,

מים פתוחה: משאיב כשפעולת ההלכות בעולם היא באופן שגם העולם

(מצד נדרו)

רוצה להיות כהוראת התורה — העולם הוא מסובב מכל ד׳ הרוחות,

מים סתומה,

תכלית השלימות ד״שלום",.

למרבה המשרה ולשלום אין קץ•,

דוגמת.

ה׳ יברד את עמו בשלוסי.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

רשימת דברי ב״ק אדמו״ר שליט״א בעת ביקוד הרבנים הראשיים באה״ק הרב אברהם הכהן שפירא שליט״א והרב מרדכי אליהו שליט״א יום ג׳ פ׳ בהר,

י״א אייר ה׳תשמ״ט

א. כ״ק אדטז״ר שליט״א: ע״פ הלכה - "הרואה את חבירו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו" 1 ,

אבל,

לא ראיתי נוהגין כן,

וצ״ע הטעם שאין נוהגין כן.

הרג שפירא שליט״א: אולי הטעם הוא מפני שיש ספק אם השמחה בראייתו היא בכל הלב.

ב"? ארמו״ר שליט״א: איתא בפוסקים 2 שבברכת שהחיינו לא מקפידים כ״כ על הספק,

ובכמה אופנים מברכים גם כשיש ספק.

ועוד

(ועיקר)

- אין ספק,

כי,

ע״פ הציווי "ואהבת לרעד כמוך"

(בם׳ קדושים 3 שקראנו בשבת שלפני השבת האחרונה),

בודאי שכל ישראל

(ובסרט שהתורה על הרוב תדבר 4 )

שמח בראיית חבירו.

ובהדגשה יתירה כשנמצא בתוכנו כהן - כמארז״ל 5 בנוגע לאהרן הכהן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו׳".

ובמיוחד בעמדנו בימי הספירה שבהם צריכים להוסיף עוד יותר באהבת ישראל,

כדי לתקן ולמלאות החסרון דתלמידי רבי עקיבא ש״לא נהגו כבוד זה לזה" 6 .

ובכל אופן,

אף שאין נוהגים לברך שהחיינו על ראיית חבירו - בודאי לא מקפידים על זה שרוצה לברך שהחיינו,

ועוגין אמן בלב שלם.

ולהעיר,

שאם אמרו שהחיינו בפעם הראשונה - ב״ד מתנה עליהם

(לקיים הלכה האמורה)

שה״ז באופן ד״פועלה נמשכת" על כל השנים שלאח״ז,

ע״ד וכדוגמת ברכת שהחיינו ביום ראשון של היו׳״ט,

שקאי על כל היו״ט 7 .

והעיקר,

שישנו הדבר בפועל -"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"!

ב. הרב אליהו שליט"*: בנוגע לברכת שהחיינו בפורים 8 - מנהג האשכנזים לברך שהחיינו גם על קריאת המגילה ביום,

אבל מנהג הספרדים לברך שהחיינו רק על קריאת המגילה בלילה ומכוונים גם על קריאת המגילה ביום,

וכן על שאר המצוות שביום,

משלוח מנות ומתנות לאביונים.

כ"? אדמר״ד שליט״א: רבינו הזקן כותב בסידורו ש״אין מברכין שהחיינו אלא בלילה ולא ביום".

אבל בפסקי דינים של הצמח־צדק* - נכדו של רבינו הזקן,

שהי׳ זהיר כו׳ ביותר בכבודו של רבינו הזקן - כותב שלמרות מ״ש בסידור ש״אין מברכין שהחיינו אלא

י״א אייר - להרבנים הראשיים

בלילה ולא ביום",

יש לברך שהחיינו גם ביום,

ועפ״ז נהגו בבית הרב לברך שהחיינו גם ביום.

ואולי י״ל,

שגם רבינו הזקן בעצמו נהג לברך גם ביום

(ומ״ש בסידורו ״ולא ביום״ - "היינו שלברכת שהחיינו ביום אין הכרח מן הגמרא וקבלת האריז״ל,

ואין זה שייך לפסקי הסידור הזה" 10 ,

ולכן כתב בסידורו כנ״ל).

הרב אליהו שליס״א: הנודע ביהודה" אומר ש״קריאת הלילה לאו מ״ע דדברי הקבלה רק קריאת היום",

אבל,

למנהגנו שמברכים שהחיינו רק בלילה ולא ביום,

משמע,

שגם הקריאה בלילה ולא ביום,

משמע,

שגם הקריאה בלילה היא מ״ע מדברי קבלה

(לא פחות מביום).

כ״? אדמו״ר שליס״א: ובכל אופן -הרי החיוב דמשלוח מנות וכו׳,

שלהיותו "אחת בשנה",

יש לברך "שהחיינו",

זמנו

(לא בלילה,

אלא)

ביום דוקא 12 .

הרב אליהו שלים"*: על משלוח מנות - לא תיקנו ברכה מיוחדת,

כי,

איך יברך כשאינו יודע אם חבירו ירצה לקבל.

וע״ד מ״ש הושב״א 13 שמטעם זה אין מברכים על מצות הצדקה.

ג. נ"? אדמו״ר שליט״א: בכגון־דא כשיש שקו״ט בחיוב ברכת שהחיינו,

כולל גם כשיש "מסורת אבות" שלא לברך,

ואעפ״ב,

לא רוצים לוותר על הברכה — העצה היא,

ללבוש בגד חדש,

שאז,

חייבים בודאי לברך שהחיינו,

כפי שנוהגים בנוגע לתקיעת שופר ביום שני דר״ה".

הרב אליהו שליס״א: בענין זה יש במנהגנו - מנהג הספרדים - דבר פלא: בקידוש ליל שני דר״ה - מברכים שהחיינו

(גם כשאין פרי חדש/ ובתקיעת שופר ביום שני דר״ה - אין מברכים שהחיינו

(כמ״ש הבית יוסף 15 ),

אף שלכאורה ה״ז סתירה מיני׳ ובי׳.

וטעם הדבר - שמעיקר הדין,

כיון ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד חשובין,

"יומא אריכתא" 16 ,

אין לברך שהחיינו לא בקידוש

(שהוא על היו״ט)

ולא בשופר,

אלא שאעס״ב מברכים בקידוש

(גם בא״י)

כמו שמברכים בכל יו״ט שני של גלויות בדי שלא יבואו לזלזל בקדושת יו״ט.

הרב שפירא שליט״א: יש לבאר מנהג הספרדים כך: יום א׳ דר״ה הוא מן התורה,

וכיון שישנם שתי מצוות,

המצוה דיו״ט,

והמצוה דתק״ש,

מברכים שהחיינו על כל מצוה בפ״ע.

אבל יום ב׳ דר״ה הוא מדרבנן,

ויש לומר,

שהחיוב דרבנן הוא לחזור עוה״פ על כל הענינים דאת־ מול,

ובמילא,

נעשים שניהם

(היו״ט והשופר)

מצוה אחת,

ולכן מברכים שהחיינו רק פעם אחת

(בלילה,

ולא ביום).

נ״ק אדמו״ר שליס״א: בנוגע ליום שני דר״ה - הרי אדרבה,

הסיבה לכך שגם בני א״י עושין ר״ה ב׳ ימים

(משום שכך היו עושין גם בזמן שהיו מקדשין ע״פ הראי׳)

היא משום ש״פעם אחת נשתהו העדים מלבוא כו׳ התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה,

ואם באו עדים מן מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש" 17 ,

שאז,

(עיקר)

10) ראה שער הכולל סס״ז מ.

11) בשחת אחה ספ״א.

12) ראה םג*א שס.

13) בשחת ח״א סי״ח.

סרנ״ד.

ועוד.

14) ראה שחע אדה״ז אחה פחם תר.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

היו״ט מן התורה הוא "למחר",

יום שגי,

ומה ש״נוהגין אותו היום

(יום ראשון)

קודש",

אין זה אלא ש״גומרים ושתו באיסורו בקדושת יו״ט עד הלילה מדברי סופרים" 18 .

כלומר,

בשאר יו״ט שני של גלויות עיקר הקדושה היא לעולם ביום ראשון,

משא״ב בר״ה ש״לפעמים עיקר הקדושה היא ביום שני" 19

(כשתיקנו לעשות שני ימים ר״ה,

כנ״ל),

ולכן,

חייבים לברך שהחיינו

(לא רק על היו״ט,

אלא)

גם על תקיש.

בכלל,

חייבים בני א״י "תודה" לראש השנה,

כיון שזהו היו״ט היחידי שיש להם ההזדמנות לעשות ב׳ ימים יו״ט,

משא״כ שאר הימים טובים שעושין יום א׳ בלבד.

ד. הרב אליהו שליט״א: בנוגע לחיוב דתק״ש בב׳ ימי ר״ה - יש להעיר,

שבר״ה שחל להיות בשבת שאיו תוקעין אלא ביום שני,

הרי,

מן התורה חייבים בתק״ש גם בר״ה שחל בשבת

(ביום ראשון דר״ה/ ורק משום גזירה דרבהי* דוחים תק״ש ליום שני,

וביום שני דוקא מקיימים מאות תק״ש מן התורה.

מ? אדמו״ר שליט״א: בירושלמי 21 משמע שהפסוק 22 "זכרו! תרועה" שקאי על ר״ה שחל בשבת

(רק "זכרוו",

ולא ״יום תרועה״ דר״ה שחל בחול)

- אינו אסמכתא בלבד

(כדעת הבבלי 20 / אלא לימוד ודין מן התורה,

ובמילא,

הטעם שאין תוקעין בר״ה שחל בשבת אינו משום גזירה דרבנן,

אלא כן הוא החיוב מן התורה.

הרב אליהו שליט״א: זוהי דעת רשב״י 21 .

ומכאן הבאתי ראי׳ למקובל א׳ בירושלים שראה לתקוע שופר בר״ה שחל כשבת,

באמרו,

שע״פ קבלה ארי-כים לתקוע

(בירושלים)

- שדעת רשב״י,

בעל הזהר וחכמת הקבלה,

שאין תוקעין בשבת מן התורה.

[וכשהראה לי בסידורו של הרש״ש שיש כוונות לתק״ש כשבת - אמרתי לו,

כל זה בנוגע למחשבה ולימוד

(בדיבור/ אבל לא בנוגע למעשה.

כ"? אדטו״ר שליט״א: יכול להיות גם בדיבור,

ואעפ״ב,

אין זה מחייב בנוגע למעשה.-

(והוסיף בחיוך:)

יש כאן אמנם מעשה של כתיבה

(ע״י הרש״ש/ אבל לא מעשה של תקיעה].

ג״ק אדמו״ר שליט״א: מאינו 22 שבבית דינו של הרי״ף תקעו בר״ה שחל בשבת.

הרב שטירא שליט״א: לפני כמה עשרות שנים ראה א׳ מחכמי ירושלים,

הרב עקיבא יוסף שלזינגר,

לתקוע בשופר בר״ה שחל בשבת,

כמו שנהגו בבית דינו של הרי״ף,

וכו״ב רבנים התנגדו לכך 24 .

ומספרים שא׳ הרבנים שהתנגדו,

אמר,

שלמרות התנגדותו כו׳,

הי׳ מתחבא מאחורי החלון לשמוע תק״ש כשבת!

ובכל אופן,

יהי ראון שיבנה ביהמ״ק,

ואז יתקעו בשופר גם בר״ה שחל בשבת,

כבקביעות השנה הבעל״ט.

הרב אליהו שליט״א: כשיבוא משיח אדקנו,

יקדשו החדשים ע״פ הראי׳,

ואז,

יתכן שיהי' שינוי בקביעות ע״פ החשבון

(ב״לוח" שלנו/ ור״ה לא יחול בשבת.

18) שו״ע אדה״ז שם ם*ד.

19) ראה 1ם נדו אחוז ר״ם תרסב.

20) ר״ה כס,ב.

21) ר״ה ם*ד ה״א.

22) אמור כג,כד.

י״א אייר - להרכבים הראשיים

ו74

ג"? אמדו שלים"*: מדברי הגמרא 25 משמע שאפילו ביום האחרון דחודש אלול יכול להיות שינוי בהקביעות -שיעברו חודש אלול.

ה. נ״ק אדמז״ר שליט״א: המוזכר לעיל אודות שינוי הקביעות דר״ה בביאת משיח צדקנו,

נוגע במיוחד לימים אלה,

ימי ספה״ע — כידוע 26 החקירה באם יבוא משיח באמצע ספה״ע,

אם יכול להיות המשך קיום מצות ספה״ע בברכה מן התורה,

אח שהתחלת הספירה

(לפני ביאת המשיח)

לא היתה אלא מדרבנן.

ומסתבר לומר,

שע״י קיום המצוה מדרבנן ישנה ספירת הימים שלפנ״ז,

ובמילא,

יכולים להמשיך ולספור בברכה מן התורה,

כיון שישנה המציאות

(אח שאינה דמצוה)

דכל הימים,,

שבע שבתות חמימות תהיינה" 27 ,

וה״ז שבוע תמים.

הרב אליהו שליט״א: כמו כן מתעוררת השאלה בנוגע לפסח שגי

(בעוד יומיים)

- אם יבוא משיח ויבנה ביהמ״ק בין פסח ראשון לשני,

שיש בזה פלוגתא בירושלמי 28 ,

ניתן לישראל לבנות בית הבחירה,

יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושין פסח שני,

ר׳ יודא אומר ציבור עושה פסח שני"

[וקשור גם עם הפלוגתא בבבלי* 2 אס פסח שני,

רגל בפני עצמו הוא",

או,

תשלומיו דראשון הוא"],

והאריך בזה החיד״א”,

לאחרי שמקדים ש,

כל איליו דאכ״א הוא ולב־ שיבוא אליהו ויאמר מ״מ תורה היא כו׳".

נ״ע אדסו״ר שליט״א: גם הפס״ד של

אליהו ומשיח יצטרך להיות מיוסד על ראיות מן התורה,

שהרי,

אי אפשר לפסוק ע״פ נבואה,

כי תורה,

לא בשמים היא" 31 .

ומכיון שיש בזה פלפול ושקו״ט 32 - צריך משיח לבוא משך זמן לפני פסח שני,

כדי שיספיקו לסיים הפלפול והשקו״ט ולבוא למסקנת העניו קודם זמן הקרבת פסח שני.

הרב שפירא שליט״א: יש מפרשים שמ״ש בהגדה בברכת אשר גאלנו,

כן..

יגיענו למועדים ולרגלים אחרים״ - קאי על פסח שני,

היינו,

שמתפללים ומבקשים שיבוא משיח צדקנו ונזכה להקריב פסח שני,

כהדעה

(בירושלמי,

וכ״ה בתוספתא 33 )

שגם,

ציבור עושה פסח שני״

(ויש פירוש נוסח - שקאי על המועדים שבמגילת תענית,

שאח ש־,

בטלה מגילת תענית" 36 ,

יחזרו גם מועדים אלו בגאולה העתידה,

ועד״ז בנוגע ל,

מועדים" החדשים שיתהפכו מימי הצומות בו׳).

נ״ק אדפו״ר שליט״א: אבל מהמשך הברכה,,

ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים״,

גם קרבן חגיגה - מוכח שלא מדובר אחיות פסח שני,

אלא אודות פסח ראשון,

היינו,

שהתפלה והבקשה היא שנזכה להקריב קרבן פסח בי״ד גיסן דשנה הבאה.

וכבל אופן,

בנוגע לעצם התפלה והבקשה על ביאת משיח צדקנו לפגי פסח שגי

(והקרבת פסח שגי)

- בודאי אין מקום לויכוח,

כולם מסכימים ורוצים שמשיח יבוא תיכח ומיד,

ואז,

נפלפל בנוגע להקרבת פסח שני בשנה זו.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

הרג אליהו שליט״א: דודי הרה״צ חוסן צדקה פירש מ״ש ב״כורך" "כן עשה הלל כו׳ לקיים מה שנאמר 35 על מצות ומרורים יאכלוהו״ - פסוק שנאמר בפסח שני,

לרמז,

שמבקשים מהשי״ת שכיון שלא זכינו לאכול הפסח בלילה זה,

יזכה אותנו להקריב ולאכול פסח שני,

ולכן מסיימים "כמו שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו".

ו. כ״ק אדטו״ר שליט״א: בשנה זו חל פסח שני בערב שבת,

וכיון ש״כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא בערבי שבתות" 36 ,

יצטרך לבוא

(לכל המאוחר)

ביום חמישי,

ומה טוב שיבוא עוד לפנ״ז,

ביום הרביעי,

כלומר,

מוזר בבוקר!

הרב אליהו שליט״א: כתיב 37 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",

והרי,

ביצי״מ היתה הגאולה פחות משיעור חימוץ,

דקות ספורות בלבד!

כ״ק אדטו״ר שליט״א: ואם ביצי״מ כן,

בגאולה העתידה על אחת כמה וכמה -כדאיתא בזהר 38 שהגאולה העתידה תהי׳ באופן של "נפלאות" אפילו לגבי הנסים,

האותות והמופתים

(עשר מכות,

חמישים מכות,

מאתיים מכות,

מאתיים וחמשים מכות 39 )

שהיו ביצי״מ.

הרב אליהו שליט״א: ממ״ש "אראנו נפלאות",

משמע,

ש״נפלאות" ישנם גם עכשיו,

אלא שלא רואים אותם,

ולכן נאמר "אראנו נפלאות",

שיראו הנפלאות בפועל.

ב״ק אדמו״ר שליט״א: לכאורה מפורש

הדבר בגמרא 40 - "אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו",

ולא עוד,

אלא,

שזהו נם גדול,

שעז״נ 41 "לעושה נפלאות גדולות לבדו",

ש״הוא לבדו יודע שהוא נס" 42 ,

אבל אעפ״ב,

אין זה דומה לנס שרואה ומכיר בעל הנם,

שאז,

צריך לברך על הנס 43 ,

וכיון שלעתיד לבוא "אראנו נפלאות",

יצטרכו לברך על נפלאות אלו,

ואולי יצטרכו לברך גם שהחיינו.

הרב אליהו שליט"*: יצטרכו לברך שהחיינו גם על אכילת פסח שני,

וכן הכהן שיקריב הפסח יצטרך לברך שהחיינו גם על ההקרבה.

השאלה היא,

אבל,

איפוא ומניין ישיגו הכבשים הראויים לקרבן,

ואיך יספיקו לבדקם ממום?

כ״ק אדמו״ר שליט״א: איתא במדרש 44 שאליהו הנביא מקריב תמידין בכל יום,

וכיון שכן,

בודאי ישנם גם כבשים הראויים לעוד קרבנות מן המוכן.

ובענין זה יכולים לסמוך גם על אליהו הנביא,

שהרי,

לא מדובר כאן על פסק דין הלכתי

(שאי אפשר לפסוק ע״פ נבואה,

כנ״ל),

כי אם,

על בירור המציאות

(שאין בו מוםx וכשנביא אומר שרואה בנבואה שאין בו מום,

חשיב בדוק ממום.

ועצ״ע.

הרב אליהו שליט״א: בנוגע לפרה אדומה איתא בתרגום יונתן בן עוזיאל 45 שצריך לבודקה בי״ח טריפות.

ולכאורה,

איך אפשר לבודקה מטריפות כש״שרי־

׳ס '01 049,

(15

1*)

099 959 5X94 51.

1 04X1' 199 941954

£4104150 <01* - 541000 £0 0£4 04140' 588X1.

4X0 404 881' 14 #508*)

1*16 #05141 #4*0.

0: £#841514 5£1* -0801*

01580* X4

(*״0*#4 0£01 *41051 880

*101*1 #4*0** 0**1 80X054 4X01 £0104 4X1*0 8418

(18 #00

(£.

0 1401' 008150 *01.

#08.

0 £10' 0#**£

8410X00.

£0X80 18 41 #01£ 0£50 1188.

005 *0#4 0180 *18080 04#8

800 £0804 4000 *8.

800 £0£ ־

440500' 0400 00*081 08418£5481 ׳ 00 00051 #*058 384151 *808

(0081 8£4#81 8830810 £0#£09 8

(4 4*0*-*4* £148 £111 0845 81*£ '0£4ס' 00£8 44 £1540 #4

(4* 4

(1 8858.

8/ £0110 8080050 £04000 - ££1*0 4*

88:8

(4 40*8.

0418

(881005150 ׳

*0548 8:8

(4 4000 *1800*

£3181' X84 4*005 08:500 4*8.

4 5.

4 #108.

8 #4*8.

*: 04£1 - 05/

£*801 £05*

£0 £1540 04181 000 ££58*£' £4801' 80£5□' £1*50* £0800809* 8*845 005/ #11£8 058 508450 48**80 00 £4#0 104,

- #058 3485151 *800 111.

(1' 000 £#05* #4500**' 8001X50 44

40#014 £511X1.

£4510 1111 11א1ג

4 £04111 #40 ££5050 0^ אל&ס^ 44.

0519 59450 - 1400510 £505 #0848 ',

551* 0111.

4 £״£8*84 *54 4*418X8א £51 0*11441^ 0*10X50 ג>^ *01154 ס'״ 8 **081 :^.

191. 1* 4״?

•41080.

0411* 5* '**£ 10,

80) 0 £45540 ׳48 04* '01*0 41010 59.

40 051 '144 ׳1^ז 00*01 *00 *4 '4*£111 040:80

111£ #9441 4^0*4: 0X0' 0X55118

5#1*4 £0 £111141 *551'

11510' 40X1.

01. 81. 091 ׳X050 05951 0X11 4^)

0810 05051 £111.

141 *5545' *£4 810 #481 4^54.

1: 0X0 1X51 0111051

441X110*4'

9*£1110 ׳1*5115 £4105 8** 4001.

0 8X1.

51>

0810* 40400* 0£8£4 4X10811 05051

׳^88 5115*1)

- *£1110 5X114 5X40 £4105)

*551**1 0*£1 01019 11.

^58.

44X15' £4801•' ^0481111540 *4* *4150

0*4* *4.

£8 00040 64״# 1.

01*£ *115

110X81 414 040*0

('** 0' 8.

80*1*)

'95*1*110 /0 5ן05** 11*1

(111* 1*£51)

*51**41 11101 5114 ־- 551* 408141 ££8£4 *1.

^8 101.

1* 4.

€ '1

40184 51.

01 01*1*

005/ 01X1 5001' !.

£054*' 51X48 £0

0450550 550*01 ׳801* £114 11* /505

0*#5א1ס 4)

8£ע4 - #98 א״5

ספד השיחות - ה׳חשמ״ט

עקיבא ש״ואהבת לרעד כמוך,

זה כלל גדול בתורה" 56 ,

ואם הדברים אמורים בנוגע לכל אדם - בין איש לאשתו,

שהשכינה שורה ביניהם 57 ,

על אחת כמה ובמה!

[הרב אליהו שליט״א: לפעמים,

מצוה לגרש.

נ״ן אדטו״ו שליט״א: אולי כדאי להעיר: לא תהי׳ כזאת בישראל -אפילו בחוץ לארץ,

ועאכו״ב בארץ ישראל].

ונחזור לעגיננו - הרמזים בחודש אייר שבו עומדים עתה,

ובחודש אייר גופא - ה״ז יום השלישי בשבוע,

שהוכפל בו כי טוב,

"אחת לגמר מלאכת השני ואחת לגמר מלאכת היום" 58 ,

שמתקן החסרון,

שזהו תיקונו ובמילא השלמתו דיום שני,

ע״ד ובדוגמת ענין הרפואה.

וביום השלישי גופא - יום שלישי דפ׳ בהר,

והתחלת פרשת היום - "ונתנה הארץ פרי׳ ואכלתם לשובע וישבתם לבטח עלי׳״ 59 - ריבוי ברכות,

הקשורות עם הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה.

ובדיוק לשון הכתוב "ונתנה הארץ פרי׳״ - לא סתם פירות,

אלא פרי׳,

פרי שלה דוקא - אולי יש לומר,

שהכוונה היא שתתן הפירות שלה,

כפי שניתז לה הכח בהתחלת הבריאה לפני שנתקלקלה,

כפי שדרשו חז״ל“ על הפסוק "ונתנה הארץ יבולה"

(ולא "יבול" סתם/ "לא כדרך שהיא עושה עכשיו אלא כדרך

שעושה בימי אדה״ר..

נזרעת ועושה פירות בן יומה",

וכמ״ש 61 "ונגש חורש בקוצר",

שהצמיחה תהי׳ במהירות גדולה כל כך שהקוצר יפגוש את החורש.

ועד״ז בנוגע לשאר הענינים שהיו בת־ חלת הבריאה - כהמשך דרשת חז״ל בהמשך הפסוק "ועץ השדה יתן פריו",

״שהעץ עתיד להיות נאכל..

עץ פרי..

מה פרי נאכל אף העץ נאכל"

("שיהא טעם העץ כטעם הפרי" 62 ),

"אף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות".

וע״פ מארז״ל 63 "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה״ - ה״ז גם בהעסק בתושב״ב

(עם פירושה,

תו־ שבע״פ)

בברכות הקשורות עם הגאולה העתידה.

והעיקר - לא רק "כאילו הקריב כו"׳,

אלא שיקויימו ברכות אלו בפועל ממש.

הרב שפירא שליט״א: בא׳ הנוסחאות דברכה אחרונה אומרים "ובני ירושלים כו׳ והעלנו לתוכה כו׳ ונאכל מפרי׳",

כלומר,

לא רק מפירות ארץ ישראל,

אלא גם מהפירות של ירושלים,

ועד לפירות של ביהמ״ק,

כדאיתא ביומא 64 .

הרב אליהו שליט״א: לעתיד לבוא יהיו גם פירות גדולים,

כמו שהיו פעם

[ורק אח״ב נעשו קטנים,

ועז״ג 65 "ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה",

כדאיתא בגמרא 66 / ועד כפי שהיו בהתחלת הבריאה,

שכל הברואים היו גדולים,

כמו

56) תת ופרש״י עה״פ

(קדושים יט,.יח)

57) סוטה יז,א.

58) פרש״י בראשית א,

ז (מב״ר פ״ד,.ו)

59) כה,יט.

60) תו-ב עה*פ כחוקותי כו,ד.

י"א אייר - להרבנים הראשיים

השור,

"שור פר מקרין מפריס״ 87 ,

וכמ־ חז״ל“ "בקומתן נבראו".

ח. הרג אליהו שליס״א: בהמשך פרשת היום נאמר "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית גו׳ וצויתי את ברכתי גר ועשת את התבואה לשלש השנים""*,

ומפרש האוה״ח הקרוש שאין הכוונה ש־בשנה הששית תתן הארץ יבול רב שיספיק לשלש שבים,

כי אם,

שבכמות היבול הרגילה תהי׳ ברכת התבואה כבד קמח הצרפתית וכשמן אשת עובדי׳.

כ״ע אדסו״ר שליס״א: ברכה זו היא בתבואה הישנה ובפירות הישנים,

משנה הששית

(נוסף על פירות חדשים שיצמחו מאליהן גם בשנה השביעית

(והשמינית)" 7 ).

ולהעיר,

שכיון שהיתה בהם ברכה מיוחדת,

בודאי ניתוסף בהם מעם חדש,

ובמילא,

הוצרכו לברך שהחיינו

(אן• שאין זה פרי חדש ממש)

על הטעם החדש 71 .

הרב אליהו שליס״א: יש דעות שאם ברך שהחיינו על תאנים לבנות,

חוזר ומברך שהחיינו על תאנים שחורות,

אפילו כשטעמן שוה,

והחילוק אינו אלא מבעדי.

אבל כשחלוקין בטעמן -בודאי מברכים שהחיינו על הטעם החדש.

דובר אודות ברכת שהחיינו על ירק,

שהרמ״א 73 כותב שאין מברכים שהחיינו

על ירק,

ואעפ״ב,

מנהג הספרדים לברך שהחיינו גם על ירק

(לדוגמא - שעועית ירוקהץ.

ואמר כ״ק אדמו״ר שליט״א שאצלנו נוהגים לברך שהחיינו גם על ירק — "אם החדש ניכר היטב בטעמו וגם במראיתו..

חדשים במראית העיז ובטעמם שהוא לשבח* 7 .

והוסיף,

שבענין של אכילה

(גם ירק)

ההנאה היא מדבר שנעשה דם ובשר כבשרו,

משא״ב בבגד חדש.

וכן דובר אודות ברכת שהחיינו בימי הספירה,

ויש מקומות שנוהגים לברך שהחיינו על פרי חדש,

אבל לא על בגד חדש,

ותלוי במנהג המקום 78 .

ואמר כ״ק אדמו״ר שליט״א: אצלנו נוהגים שבימי הספירה אין מברכים שהחיינו על פרי חדש,

מלבד ביום השבת,

ובל״ג בעומר.

אמנם,

אלה הנוהגים לברך גם בימי הספירה - בודאי אין למנוע מהם כיון שנהגו בכך,

ואדרבה - ימשיכו ויברכו.

מרב אליהו שליס״א: הלואי שמשיח יבוא תיכף ומיד,

עוד לפגי פסח שני,

ואז יבוא גם הרבי שליט״א לארץ ישראל ולירושלים להקריב קרבן פסח,

ונוכל לברר אצל אליהו הנביא כל השאלות והספקות גם בנוגע לברכת שהחיינו.

ב"? ארמו״ר שליט״א

(בחיוך)

: אשתדל להביא עמי בגד חדש,

ואז אצא מכל ספק,

ולא אצטרך לשאול זה אצל אליהו הנביא.

- מוטב לנצל זמנו של אליהו הנביא על שאר שאלות וספקות שאי אפשר לפתרן ע״י לבישת בגד חדש.

[מרב שפירא שליס״א סיפר אודות א׳

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

הרבנים שביד שהחיינו בחנוכת בנין חדש של ועד הישיבות,

ולאחרי שפלפל בגודל השמחה דחנוכת הבית בו/ סיים,

שקנה גם מכנסיים חדשים שיוכל לברך שהחיינו לכל הדעות.

והעיר כ״ק אדמו״ר שליט״א,

שיש מקום לשקו״ט אם לברך שהחיינו על מכנסיים,

כיון שהמכנסיים שבימינו מכוסים ואינם נראים - דלא כהמכנסים דבגדי כהונה,

שכנראה היו מקצתם מגולים,

אפילו בכה״ג שלבש גם מעיל,

כי,

המעיל שני צדדיו אינם מחוברים "אלא כנגד כל הגרון בלבד" 77 ,

היינו,

שהי׳ פתוח מלפניו,

ואכ״מ].

ט. נ"? אדטו״ו שליס״א: בהמשך לה־ מוזכר אודות ההגבלות דימי ספה״ע

(בנוגע לברכת שהחיינו וכיו״ב)

בגלל המאורע עם תלמידי ר״ע ש״לא נהגו כבוד זה בזה״ — יש בזה תמיהה וקושיא גדולה:

רבי עקיבא הוא זה שאמר ש״ואהבת לרעד כמור זה כלל גדול בתורה",

ואיך יתכן שדוקא תלמידי רבי עקיבא "לא נהגו כבוד זה לזה",

היפר הוראת רבי עקיבא רבם?!

ונתבאר בזה• 7 ,

שהיא הנותנת,

שבגלל היותם "תלמידי רבי עקיבא",

שהיו שקועים והדורים בתורת רבי עקיבא רבם באמת,

כולל ובמיוחד ב״כלל גדול בתורה" "ואהבת לרעד כמור",

לא היו יכולים לנהוג כבוד זה לזה

(באופן הראוי לתלמידי רבי עקיבא)

בה בשעה שכל תלמיד הרגיש שחבירו לא הגיע

(עדיין)

לשלימות העבודה כפי שדורש רבי עקיבא שיהי׳ "ואהבת לרעד כמור" ממש,

בתכלית השלימות!

הרב אליהו שליט״א: בנוגע לתלמידי ר״ע - לשון הגמרא• הוא "י״ב

(ב״דק אלף זוגות תלמידים/ כדי להדגיש שהיו לומדים תמיד ב״זוגות",

ולכן,

מטבע הדברים כשאחד אומר סברא והשני אומר סברא אחרת,

דרושה זהירות יתירה בכבודו של חבירו,

וכיון שהיו שקועים בלימוד,

לא שמו לב להקפיד בכבודו של חברם בו׳.

כ״ק אדטו״ר שליט״א: גם בענין זה מודגשת מעלתם בתור "תלמידי רבי עקיבא״ - שהיו אנשי אמת,

ולכן לא היו יכולים לוותר איש לחבירו כשאומר סברא אחרת שאינה מתקבלת אצלו.

אמנם,

גם בלימוד התורה,

ובמלחמתה של תורה,

צריכה להיות הזהירות בכבודו של חבירו,

ומתוך אהבה וחיבה דוקא,

כדרשת חז״ל 80 על הפסוק 81 "את והב בסופה",

"אפילו האב ובנו הרב ותלמידו..

(שxעשים אויבים זה את זה

(מתוך שמקשין זה לזה ואין זה מקבל דברי זה 82 )

ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה,

שנאמר את והב בסופה".

ולהעיר,

שפשטות הלשון במארז״ל זה,

הוא,

שבתחלה הם "אויבים זה את זה",

ורק בסוף

("בסופה")

"נעשים אוהבים זה את זה",

אבל,

בפסוק נאמר "את והב בסופה" בפסוק ובהמשך אחד,

היינו שגם בתחלת מלחמתה של תורה ה״ה "אוהבים זה את זה".

הרב שפירא שליט״א: רבי עקיבא דרש גם הפסוק 83 ״את ה׳ אלקיך תירא -

י״א אייר - להרבנים הראשיים

לרבות תלמידי חכמים׳♦ 8 .

והי׳ זה דבר חידוש — כי,

שמעון העמסוני

(ש)

היי דורש כל אתים שבתורה,

כיון שהגיע לאת ה׳ אלקיך תירא

(בספר דברים,

לאחרי שדרש כל אתים שבכל ד׳ ספרים)

פירש..

עד שבא רבי עקיבא ודרש כו".

כ"? אדפו״ר שליט״א: בפסוק הנ״ל

("את ה׳ אלקיר תירא")

מודגש ענין היראה,

אבל

(כ״ק אדמו״ר שליס״א חייך ואמר:)

אצל רבגים,

ואצל חסידים - עיקר ההדגשה היא על ענין האהבה,

"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" 85 ,

"ואהבת אתה׳אלקיך"*.

ומזה מובן גם בנוגע לישראל -שעיקר ההדגשה היא

(לא כ״כ על היראה,

"את גו׳ תירא",

"לרבות תלמידי חכמים",

"כל בניד לימודי ה׳״י 8 ,

אלא)

על אהבת ישראל.

זאת ועוד: בנוגע לישראל,

תלמידי חכמים - החיוב ד״תירא״ 90 נתחדש ע״י דרשתו של רבי עקיבא,

"בא רבי עקיבא ודרש"

[ואע״ם ש״תורה בפירושה ניתנה",

תושב״ב ביחד עם פירושה בתושבע״ס 88 ,

היינו,

שהפסוק "את ה׳ אלקיך תירא" ניתן ביחד עם הפירוש "לרבות תלמידי חכמים״ - ה״ז ככל החידושים דתלמיד ותיק שאמירתם למשה מסיני היתה באופן של כלל,

ואח״ב נתגלו פרסי הענינים,

עד שנקראים בשם "חידוש׳"*/

(ב) ונלמד מפסוק שנאמר בספר דברים; ואילו החיוב דאהבה

("ואהבת לרעך

כמור")

הוא

(א) פסוק מפורש בתושב־כ

(ור״ע מוסיף ש״זה כלל גדול בתורה"/

(ב) ובם׳ קדושים שלפני ספר דברים.

הרג אליהו טליט״א: בדיוק הלשון "עד שבא רבי עקיבא ודרש כו׳",

מהיכן בא? שמעתי פעם פירוש שהכוונה שחזר

(בא)

לאחרי שנעשה עשיר

(כדאיתא בנדריסיי "מן שיח מילי איעתר רבי עקיבא"/ כי,

"שמעון העמסוני" הי׳ עני ועוסק במלאכה פשוטה,

מעמים משאות,

ולכן לא הי׳ יכול לדרוש במעלת כבוד תלמידי חכמים,

שלא יאמרו כבוד עצמו הוא דורש,

״עד שבא רבי עקיבא״ - לאחרי שגעשה עשיר,

והי׳ לו כבוד בלאה״ב -"ודרש כר׳".

ופירוש נוסף,,

עד שבא רבי עקיבא״ - שבא מהשמים,

לאחרי המאורע ד״ארבעה שנכנסו לפרדס" 90 ,

וביניהם רבי עקיבא

(שיצא בשלום/ ובהמשך הסוגיאי* ש״אפקוהו למטטרון ומחיוהו..

א״ל מ״ט כי חזיתי׳ לא קמת מקמי׳",

ובראותו גודל החשיבות דתל־ מידי חכמים שאפילו בשמים צריכים לעמוד מפניהם,

בא ודרש בכבודם של תלמידי חכמים.

כ״ק אדמו״ר שליט״*: ענין זה -שלמדים מההנהגה בשמים - הוא גם בכל המצוות,

כמ״ש” "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל",

"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" 98 ,

היינו,

שתחילה ישנו העגין למעלה,

ואח״ב בא הציווי גם למטה.

ובלשון הידוע - "מי הקדימני ואשלם* 9 ,

#1 יאחד׳ ני,

יג,

ספר השיחות -

ה׳תשמ״ט

"ואני המתחיל" 5 *,

ועד״ז מצינו בתלמוד תורה דרבים

(בעשרה)

- "אלקים נצב בעדת א־ל״“

("נצב מעיקרא משמע"),

"קדמא שכינה ואתיא" 7 *.

ובכל אופן - בנוגע להנהגה בפועל צ״ל הן ענין הכבוד

(יראה/ והן ועאכו״ב ענין האהבה.

וכאמור,

בפרט בימי הספירה שבהם צריד להוסיף ולהרבות באהבת ישראל,

לנהוג כבוד זה לזה,

[ופשיטא - שלילת הפכו כו׳,

ואם הי׳ בעבר איזה ענין בלתי־רצוי,

בודאי כבר תוקן בשנים שעברו,

ולא עוד,

אלא,

שלאחרי תיקון המצב הבלתי־רצוי,

נעשה תוקף גדול יותר בהנהגה דאהבת ישראל,

ע״ד ובדוגמת שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בב״ד,

שניתוסף בו תוקף לגבי שטר שלא יצא עליו ערעור לעולם,

ובמילא ע״פ תורה יש לו תוקף דשטר,

אבל,

יש אפשרות לערער עליו,

משא״ב לאחרי שנתקיים בב״ד בטלה אפשרות של ערעור 8 */

ועי״ז מבטלים סיבת הגלות**,

ומזרזים את הגאולה האמיתית והשלימה,

ביחד עם תחיית המתים,

כולל כפשוט כל תלמידי רבי עקיבא,

ונשאל אותם האם הסיבה לזה שלא נהגו כבוד זה לזה,

היא,.

שלהיותם תלמידי ר״ע לא היו יבולים לוותר למי שאינו מקיים ציווי והוראת רבי עקיבא רבם ש״ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" בתכלית השלימות.

י. (א׳ הנוכחים העיר שצריך לסיים,

כדי שלא להטריח ולהכביד יותר מדאי.

ואמר כ״ק אדמו״ר שליט״א:)

אין זו הכבדה,

לשון כבד

(בלא וא״ו)

ח״ו,

אלא "כבוד",

בתוספות וא״ו.

גם ענין זה לא זקוק לחקו״ד,

ובפרט - לשאול את אליהו הנביא,

כי,

איו ספק בדבר,

ובודאי שזהו "כבוד" בתוספת וא״ו,

ובזה גופא - לא רק וא״ו קטיעא,

כמו הוא״ו ד״

(הנני נותן לו את בריתי)

שלום" 00 ׳ שנאמר בפינחס זה אליהו׳ 10 ,

שהיא וא״ו קטיעא“׳,

אלא וא״ו בשלי־ מותה,

ועד וא״ו אריכתא 03 ׳,

וי״ל ע״ד הוא״ו ד״יעקוב".

[א׳ הנוכחים העיר ע״ד השייכות דוא״ו קטיעא - חסרון בוא״ו - לאתמול,

יו״ד אייר,

שבו נלקח הארון 04 ׳,

ומצינו ש״ארון" נכתב לפעמים מלא ולפעמים חסר,

וי״א שכאשר יש בו הלוחות נכתב מלא,

וכשאין בו הלוחות נכתב חסר 05 ׳.

ואמר כ״ק אדמו״ר שליט״א: נוסף על הלוחות שבארון

(שבגללם נכתב "ארון" מלא)

ישנו גם הספר־תורה,

מצד הארון,

או בתוך הארון 00 ׳,

וכל 07 ׳ הואוי״ן שבס״ת הם שלמים,

מלבד הוא״ו ד־

י״א אייר - להדננים הראשיים

"שלום" ׳"ובפרשת פינחס,

שהוא ואץ קטיעא^

ויתירה מזה - חמשה ואוי״ן ד״יעקוב",

שקשור עם הגאולה העתידה,

כדרשת חז״ל“*.

בחמשה מקומות נכתב

(יעקוב)

מלא,

ואלי׳ חסר בחמשה מקומות,

יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו".

ויש להוסיף ולהעיר,

שגם מספר חמשה

(חמשה ואוין)

יש לקשר עם הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו - כי:

ד׳ כוסות דפסח הם כנגד ד׳ לשונות של גאולה*" 1 ,

אבל,

הגאולה דססח

(וכן הגאולות שהיו לאח״ז)

היא גאולה שיש אחרי׳ גלות,

כיון שהיתה באמצעות נשר ודם,

ואילו הגאולה האמיתית והשלימה,

גאולה שאין אחרי׳ גלות 110 ,

תהי׳ ע״י הקב״ה לבדו - דרגא חמישית,

"החמישית לפרעה" 1 ",

ד. אתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהוריז״“,

[ואף שגם הגאולה דמצרים היתה עי״ז ש״נגלה עליהם מלר מלכי המלכים הקב״ה בכבודו ובעצמו וגאלם״ - הרי,

גילוי זה הי׳ לפי שעה בלבד,

ואח״ב הוצרכו להתחיל העבודה דאדס בשר ודם ע״ד ספירת העומר 3 ",

כמבואר

בארוכה בזהו־ 4 " שלאחרי יצי״מ היתה צ״ל העבודה דספה״ע כדי להטהר כו׳ שיהיו ראויים לקבלת התורה,

וספה״ע תלוי׳ וקשורה בכניסה לארץ*",

תכלית ושלימות הגאולה ממצרים,

ונמצא,

שהגאולה ממצרים היתה קשורה עם עבודת בנ״א4

והחמשה ואוי״ן ב״יעקוב״ דוקא -מדגישים שייכותה של הגאולה העתידה לכאו״א מישראל,

כפי שמבאר רבינו הזקן באגה״ק*" שנשמתו של יעקב.

כלולה מכל הגשמות שבישראל מעולם ועד עולם",

היינו,

שנשמתו של כאו״א מישראל היא ניצוץ מנשמתו של יעקב,

ולכן,

י״ל שגם החמשה ואוי״ן ד״יעקוב"

(שרומזים על הגאולה)

שייכים לכאו״א מישראל.

ולהעיר,

שכן הוא גם בנוגע למשיח צדקנו - כדאיתא בספרים 7 " שבכאו״א מישראל יש ניצוץ מנשמתו של משיח צדקנו,

וידועה הראי׳ לזה 8 ״ - שמצינו בירושלמי*" שהפסוק.

דרד כוכב מ־ יעקב"**• רומז על יהודי

(אפילו יהודי פשוט/ וביחד עם זה,

מפורש ברמב״ם 21 ׳

(בפירוט הראי׳ מהתורה לביאת המשיח)

ש.

בפרשת בלעם.

" נבא כשני המשיחים"

(דוד,

ומלך המפיח)

והולד ומפרט ה

מס פושיי בחוקותי ס,פב.

ספד השיחות - ה׳חשמ״ט

פסוקים.

אראנו ולא עתה גו׳ דרך כוכב מיעקב וגו׳",

היינו,

שפסוק זה קאי על מלך המשיח 122 .

יא. כ״ק אדפו״ר שליט״א: בדברי ה־ רמב״ם הנ״ל - יש דבר פלא:

הרמב״ם מאריך בראיות ש,

התורה העידה עליו"

(על מלך המשיח/ ומביא כו״ב פסוקים:,

שנאמר 122 ושב ה׳ אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו׳ אס יהי׳ נדחך בקצה השמים וגו׳ והביאך ה׳",

ומוסיף,,

אף בפרשת בלעם נאמד כו׳",

ומבאר בארוכה פרמי הלשונות שבפרשת בלעם

(כולל גם הראיות משאר פסוקים/ ומסיים 122 ,

ש,

בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראי׳ שכל הספרים מלאים בדבר זה".

ולכאורה,

כיון שענינו של הרמב״ם הוא פסקי הלכות,

"הלכות הלכות",,

בלשון ברורה ודרך קצרה״ 125 - למה מאריך בראיות

(לא רק מפסוק אחד,

אלא)

מכמה פסוקים,

למאי גפק״מ

(ומה ניתוסף)

ב,

הלכה" כשישנו עוד פסוק ועוד פסוק שמדבר בענין זה?!

!הרב שפירא עוליט״א: אפשר לומר שה־ רמב״ם מביא ראיות מכמה פסוקים כדי להוסיף בחיזוק האמונה בביאת ה־משיח,

שהרי,

מי שאינו מאמין בביאת המשיח הוא כופר.

נ״ק אוטו״ר שליס״א: לכאורה בשביל האמונה בביאת המשיח - מספיקה אות אחת בתורה,

ועאכו״כ פסוק שלם בתורה,

ואין צורך והכרח בכו״ב פסוקים].

ואולי יש לומר,

שריבוי הפסוקים שמביא הרמב״ם הם בהתאם לריבוי פרטי הענינים שכותב אודות ימות המשיח,

עד לסיום הענין

(והספר כולו)

"ובאותו הזמן לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות וכו׳",

ומסיים,,

שנאמר* 12 בי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״ - שבנוגע לכל פרט ופרט,

יש

(כנראה)

ראי׳ מא' הפסוקים שמביא לפנ״ז" 1 .

לעת עתה לא מצאתי במפרשי הרמב״ם שעמדו על דיוק זה,

אבל,

כיון שספר הרמב״ם הוא חלק מהתורה שנאמר בה "הפך בה והפך בה דכולא בה" 128 ,

הרי,

בכל פעם ופעם יש להוסיף בהלימוד עוד פרט,

עוד דיוק וכו 229 ,

ובפרט כשנמצאים בעקבתא דמשיחא,

ואם לא עכשיו אימתי!

יב. כ״ק אדמו״ר שליט״א: ברמב״ם שם ישגה הדגשה נוספת -,

כל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו כו׳",

היינו,

שהחיוב הוא לא רק להאמין בביאת המשיח,

אלא גם לחכות לביאתו,

וכמ״ש בהי״ג עיקרים,

אני מאמין בביאת המשיח..

אחכה לו בכל יום שיבוא".

הרב שפירא שליט״א: האמונה בביאת המשיח והצפי׳ לביאתו - הא בהא תליא,

כלומר,

אם אינו מחכה לביאתו,

ה״ז הוכחה שאינו מאמין בו כדבעי,

כי,

אילו היתה האמונה שלו כדבעי,

איך יתכן שלא יחכה ויצפה לביאתו?!...

אם אתה מאמין שישנה טובה גדולה כזו — איך יתכן שאינך משתוקק מחכה ומצפה לטובה זוזז...

ואם אינו משתוקק ומחכה לביאת המשיח,

חסר באמונה שלו!

126) . ייזדיעט.

127) ראה גם לס ח״ח ע׳ 271 ואילך.

וערג.

128) אבות 0*ה פנ׳א.

י״א אייר - לחרמים הראשיים

ו75

מרב אליהו שליס״א: האמונה וההשתוקקות לביאת המשיח כוללת גם שיבוא מהר,

חיכף וסיד.

רן אדפו״ר שליט״א: גם פרם זה מביא הרמב״ם בספר הי״ד -,

הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן וסיד הן נגאלין"* 230 ,,

מיד" דייקא.

הרב אליהו שליט״א: בפעם הקודמת 130 דיברנו על המשיח,

והיינו אדיבים לעשות החלטה,

פסק־דין,

שמשיח צריך לבוא מיד.

כ"? אדפו״ר שליס״א: כפי הרשום מכרוני - הדגשתי אז* 13 גם ע״ד האורך לפסק דין שמשיח אדקגו אריך לבוא תיכף ומיד,

כולל כמובן במעמד זה -שנמאאים כאן יותר משלשה רבנים,

וביניהם - רבנים מארץ ישראל,

אשר,,

אין תורה כתורת ארץ ישראל" 133 ,

ובפרט חורת כהן,

ותורת הראשון לאיון

(ב״ציון" גופא -,

ראשון לאיון").

הרב אליהו שליט״א:,

ובא לאיון גואל" 133 .

כ״ק אדמו״ר שליס״א

(בחיוך):,

ובא לאיון גואל״ - נאמר בלשון עתיד,

ואריך שיהי׳ כבר בלשון עבר,

עכ״ם רגע א׳ לאחרי זה!

במדרשי חז״ל מאינו שמשיח אדקנו

(אליהו הנביא)

יתגלה תחילה בגליל 134 ,

ובגליל גופא - בטבריא 135 ,

ש,

טובה 136 ראייתה" 137 ; אבל,

איש לא יקפיד גם אם אליהו הנביא יבוא בחוץ לארץ,

אפילו בברוקלין,

ולמחרתו יבוא משיח לט־ בריא.

יג. הרב אליהו שליס״א: בנוגע לביאת משיח בטבריא - יש מסורת אאל הספרדים שרבי מאיר בעל הנם

(שנפטר בי״ד אייר ומנוחתו כבוד בטבריא)

ביקש שיקברוהו בעמידה,

ויתנו מקל בידו,

כדי שיוכל לילך ולפגוש את המשיח — שיבוא בטבריא - ללא שהיות זמן כלל,

אפילו לא הזמן של קימה ממאב של שכיבה למאב של עמידה!

ב״ק ארסו״ר שליס״א: בנוגע לקבורה בעמידה - יש להעיר,

שמסוגיית הש״ס בנוגע למדות הכוכין שבהם היו מכניסים הארון,

נראה,

שקבורה בעמידה לא היתה דבר היוצא מן הכלל,

ואדרבא,

כך נהגו בפועל כמה וכמה:

איתא במשנה 239 :,

תוכה של מערה

(כל בני משפחה נקברין במערה אחת כל אחד בכוך בפני עאמו)

ד׳ אמות על שש,

ופותח לתוכה שמונה כוכין כו׳ וכוכין ארכן ארבע אמות ורומן שבע ורחבן ששה.

רבי שמעון אומר עושה תוכה של מערה שש אמות של שמונה ופוחח לתוכה שלשה עשר כוך,

ארבעה מכאן וארבעה מכאן ושלשה מכנגדן,

ואחד מימין הפתח ואחד מן השמאל".

הפי חשיחזת - ה׳תשמ״ט

ובגמרא שם*': "הני תרי

(תרי כוכי דר״ש דקתני אחד משמאל הפתח ואחד מימינו להיכא שדי לחו..

אמר רבי יוסי ברבי חנינא דעביד לחו כמין נגר",

"שני כוכין משני צידי הפתח זקופי! כמין בור עמוקין ד׳ אמות ורחבין ו׳ על ר,

ונתן המתים זקופים".

וכיון שלדברי ר׳ יוסי ברבי חנינא היו בכל מערה ומערה שני קברים זקו־ סין,

שבהם לא היו יכולים לקבור אלא בעמידה - וכלל הוא שלא פליגי במציאותי* 1 - עכצ״ל,

שקבורה מעומד אינה דבר היוצא מן הכלל,

אלא,

כך נהגו בפועל כמה וכמה 141 .

ומ״ש בהמשר הסוגיא: "והא אמר ר׳ יוחנן קבורת חמורים היא זו",

ופס״ד להלכה" 1 שקוברין בשכיבה ולא בעמידה,

כיון שאין זה דרך כבוד -אולי אפשר לתרץ שלהיות קבור בקבר משפחתו אפילו מן הצד וכיו״ב כבוד יותר.

וע״פ דין - לכאורה □רור שצ״ל בקבר משפחתו באיזה אופן שיהי׳ ובלבד שלא מחוצה לו.

ולהעיר,

שבמה סיפורים ועניגים מכריחים לומר -שבכמה זמנים ומקומות הי׳ דוחק במקום,

ועד שקברו ע״ג קברים וכיו״ב.

!בעניו זה העירו הרבנים שליט״א מסיפור הגמרא 143 אודות קבורת רב הונא,

"קם בהדי׳ עמודא דנורא חזיי׳ רב חנא אבעית זקפי' לארונא מ׳"].

יד. הרב שפירא שליט״א: מעלתה של טבריא מצינו גם לגבי הסנהדרין -כמ״ש הרמב״ם 44 ' "קבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחלה ומשם נעתקין למקדש".

כ״ק ארמו״ר שליט״א: כיון שהזכרתם אודות ״סנהדרין״ - יש להעיר על דבר פלא בנוגע לקביעת שם "סנהדרין",

שלכאורה,

שמם בלשון הקודש הוא "שופטים" ו״דיינים",

ואילו "סנהדרין" הוא שם לע״ז,

ולמה לא קבעו שמם בתושבע״ם בלשון הקודש אלא בלע״זז!

הרב אליהו שליט״א: *סנהדרין" נוטריקון "שונא הדור פנים" 145 .

כ״ק אדמו״ר שלימ״א: ענין זה הוא ע״ד הרמז,

אבל פשוטו של השם "סנהדרין" הוא בלע״ז

(״מועצה״ - בלשון יון* 1 ).

הרב אליהו שליט״א: גם בנוגע ל״טבריא״ - נקראת ע״ש "טיבירוזרם״״“

(שם לע׳ז> ואעפ״ב,

דרשו חז״ל שם זה בלשון הקודש — "טובה ראייתה" 136 .

נ״ק אדמו״ר שליט״א: בנוגע לשם של עיר

(טבריא)

ששייך להנהגת המדינה ושטרות וכו׳ - איו זה פלא כל כך שמשתמשים

(גם)

בשם לע״ז.

וגדולה מזו מצינו - שהבטיחו לאלכסנדר מוקדון

(כשרצה שישימו דמות דיוקנו בביהמ״ק)

י״א אייר - להדמים הראשיים

שכל הכהנים שיוולדו באותה שנה יקראו על שמו* 1 ,

ומאז,

נעשה,

אלכסנדר" שם יהודי; עיקר הפלא הוא בנוגע לשם,

סנהדרין• - שם בתורה

(תושבע״ם),,

מסכת סנהדרין•

(אע״ס שבמסכת זו עעמה מופיעים גם השמות בלה״ק,,

דיינים״,,

שופטים"/ כולל גם ב,

משנה תורה• להרמב״ם,

ספרו היחידי שכתב בלשון הקודש,,

בלשון ברורה ודרך קערה",

ואעפ״ב,

משתמש בשם,

סנהד־ ריף -,

הלכות סנהדרין",

ולא הלכות דייגים או שופטים וכיו״ב.

מדב שיירא שלמדי:,

סנהדרין" הם לא רק,

שופטים" או,

דיינים" סתם,

אלא כמ״ש הרמב״נד 1 ש,

הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההודאה בו׳",

שזהו חידוש גדול - שעם היותם בשר ודם,

אומרים עליהם ש,

הם עיקר תורה שבעל פה והס עמודי ההוראה".

ומיינו בנוגע לחשיבות של פס״ד דב״ד של מטה שמתחשבים בזה גם למעלה,

ואפילו בנוגע לענינים של חלק לעוה״ב,

כמסופר בגמרא 180 ,

בשעה שגימנו ואמרו שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא כו׳ ביקשו לירן* את שלמה עמהן בא דוד ונשתטח לפניהן,

ויש אומר אש יעאת מבית קדש הקדשים מ׳",

היינו,

שהשתדלו מלמעלה שב״ד של מטה לא יערפו את שלמה,

שמזה מובן עד כמה גדול כחן של ב״ד של מטה.

נ״ע אדטו״ר שליס״א: ענין זה הובא במסכת סנהדרין,

ספרן של רבנים.

אבל,

השאלה היא,

כאמור,

למה לקחו השם,

סנהדריף,

שם לע״ז,

בה בשעה שהשם

בלשון הקודש

(בתושב״ב,

וגם בתושב-ע״פ)

הוא,

שופטים" או,

דיינים".

ויש להוסין• ולהעיר בנוגע לכללות השימוש בלשונות דאוה״ע

(החשובים והמיוחדים שביניהם)

בתורה 251 * - שהגמרא רובה כבולה נכתבה בלשון ארמי.

ויתירה מזה - שאפילו בתושב״ב מעינו תיבות בלשונות דאוה״ע,

כמו,

יגר שהחתא״“,

וכיו״ב.

וידועה השקו״ט אם הפירוש הוא שתיבות אלו שייכות מלכתחילה ללשון הקודש,

אלא שנבללו אח״כ בלשונות האומות 183 ,

או שהם תיבות בלשון דאוה״ע,

ואעס״ב,

נכללו ונעשו חלק בתורה שבכתב

(שעי״ז נעשה הבירור והזיכוך דלשונות אוה״ע 184 ).

הרב אליהו שליט״א: דברי כת״ר

(ע״ד הבירור והזיכוך דלשון אוה״ע)

מהווים לימוד זכות על יעקב אבינו,

שהרי,

מעינו במדרש* 254 שיעקב אבינו נענש על כך שבגללו נכתב בתורה,

יגר שהדו־ תא",

תוספת של ארמית בתורה

[ואכן רואים שיעקב אבינו לא הי׳ מרועה מזה,

ויעקב קרא לו גלעד" 182 ,

לא,

יגר שהדותא" בארמית,

אלא,

גלעד" בלשון הקודש],

וע״פ דברי כת״ר - גרם שתי־ בות אלו יתעלו לקדושה.

הרב שאירא שליט״א: איתא בגמרא 256 ,

יפת אלקים ליפו/ יפיפותו של יפת יהא באהלי שם",,

הוא לשון יון,

לשונו יפה

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

משל כל בני יפת" 157 .

וגם השם "סנהד־ ריף מקורו בלשון יון.

נ״ק אדמו״ו שליס״א: בהמשך להאמור אודות בירור וזיכוך הלשונות דאוה״ע -ה״ז ענין עיקרי בעבודתם של ישראל לברר ולזכך כל עניני העולם,

הגשמיות שבעולם,

כמודגש בעניו הקר־בנות,

שלוקחים בהמה גשמית ועושים אותה קרבן לה׳,

כמ״ש "אדם כי יקריב גו׳ מן הבהמה מן הבקר ומן הצאף 158 ,

"שור או כשב או עז בי יולד גו׳ לקרבן אשה לה׳״ 159 שעי״ז נעשה ענין הכי עיקרי -"קרבף מלשון קירוב 140 ,

הקירוב דיש־ ראל לאביהם שבשמים,

עד לתכלית העילוי,

כדאיתא בזהר 41 * ש״רזא דקור־ בנא עולה עד רזא דאין סוף".

טו. כ״ק אוסו״ר שליט"*: בפגישה קודמת 142 נדבר ע״ד הצורך בקריאה והכרזה בנוגע ללימוד תורת הסוד,

תורת הקבלה,

שכן,

לצערנו ישנם עדיין כו״כ שלא למדו קבלה מימיהם.

ובהדגשה יתירה בעמדנו בסמיכות לל״ג בעומר - יום ההילולא של רשב״י,

בעל הזהר,

וגדול בנגלה דתורה 143 ,

ואינו צריך להסכמות כו׳,

וכסי שאמר בעצמו ובפשטות "יכול 144 אני לפטור את כל העולם כולו מן הדיף!

ועוד ועיקר - שעי״ז ממהרים ומזרזים את הגאולה,

כמ״ש בזהר 145 "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר..

יפקון בי׳ מן גלותא ברחמי",

"ברחמי" דייקא,

כולל גם "רחמי" שיהי׳ תיכף ומיד,

וכאמור,

שיה״ר שבפסח שגי זה תהי׳ השקו״ט בנוגע להקרבת קרבן פסח

(לא רק שקו״ט בלימוד עד״ז,

אלא)

בנוגע למעשה בפועל,

וע״י אהרן ובניו -כדברי הגמרא בריש יומא 44 * "לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם",

שבודאי יורו הלכה ברורה.

הרבנים שפירא ואליהו שליט״א: גם במסכת נדה 147 נאמר "כשיבוא משה רבינו עמהם".

נ״ק אדמו״ר שליט״א: במסכת נדה נזכר רק משה,

ואילו במסכת יומא - "אהרן ובניו ומשה עמהם".

זאת ועוד: במסכת גדה הובא זה בנוגע לשאלה "מתים לעתיד לבוא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכיף,

והמענה על זה בגמרא - לכשיחיו נחכם להן,

איכא דאמרי לכשיבוא משה רבינו עמהם" 148 ,

ואילו במסכת יומא - הרי,

מפשטות הסוגייא משמע שתיכף ומיד כשיבנה המקדש יהיו אהרן ובניו תכנסו למקדש ויעבדו עבודה כו׳,

מבלי שיצטרכו להמתין להזאה שלישי ושניןימו,

ויש להוסיף בנוגע למשה רבינו

(״אהרן ובניו ומשה עמהם״)

- השקו״ט

י״א אייר - להרבנים הראשיים

הידועה בנוגע לגדר כהוגת משה,

על יסוד הפלוגתא" 17 אס "לא נתכהן משה אלא שבעת ימי המילואים בלבד",

או ש״לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה",

אבל משה עצמו נשאר כהן גם לאחרי שבעת ימי המילואים,

וגם לאחרי יום השמיני למילואים שבו "הושוו 171 כולם לכהונה" 172 ,

וביחד עם זה,

מצינו דבר פלא בכהונת משה - שלא היתה בבגדי כהונה,

"לכבוד ולתפארת" 173 ,

כי אם,

ב״חלוק לבן" 174 ,

כמשנ״ת בארוכה 175 .

טז. נ״ק אדפו״ר שליס״א: בהמשך לה־ אמור אודות חורת הקבלה - ה״ז מודגש גם בענין ספירת העומר,

כי,

ספירת העומר הו״ע של נגלה דתורה,

ואעפ״ב,

תיכף ומיד אומרים ב״רבונו של עולם" עגינים השייכים לספירות - חסד שבחסד עד מלכות שבמלכות,

וכל זה שמר גם מי שלא למד קבלה מימיו!

ובפרטיות יותר:

בספירת העומר נאמר 27 "וספרתם לכם גר שבע שבתות תמימות תהיינה",

היינו,

ודנו ימים,

ואעפ״ב מסיים "תספרו חמישים יום",

כי,

ע״י העבודה במשך מ״ט

ימי הספירה שהם כנגד מ״ט שערי בינה,

מגיעים ביום החמישים

(חג השבועות)

לשער הנו״ן דבינה 176 .

ובהקדם הביאור בלשון חז״ל 177 ״חמישים שערי בינה נבראו בעולם..

חסר אחת״ - דלכאורה הול״ל "מ״ט שערי בינה נבראו בעולם",

ולמה נאמר "חמישים גו׳ חסר אחת"?

והביאור בזה - שאילו נבראו בעולם מלכתחילה מ״ט שערי בינה בלבד,

לא היתה אפשרות להגיע לשער הנו״ן,

אבל כירן ש״חמישים שערי בינה נבראו בעולם" ורק אח״כ ניתוסף ה״חסר אחת",

אזי,

ע״י שלימות העבודה במ״ט שערי בינה,

זוכים לקבל

(מלמעלה)

גם שער הנו״ן בנקל יותר

(כירן שגם מלכתחילה יש לו שייכות לעולם).

כלומר,

עבודת האדם

("יגעת ומצאת" 178 )

אינה אלא במ״ט שערי בינה

("חמישים חסר אחת"/ וכמרומז גם בהענין ד״חולת אהבה" 279

(שלימות העבודה,

כמוזכר לעיל

(ס״ט) ש״לית פולחנא כפולחנא דרחימותא״X "חולה" בגימטריא מ״טי* 18 ,

אמנם,

עי״ז זוכה לקבל מלמעלה - באופן של ״סייעתא דשמיא״ — גם שער הנו״ן.

[וע״ד המבואר בכ״מ 181 בדיוק לשון חז״ל 82 ■ בנוגע למלאכות דשבת "ארבעים חסר אחת״,

ולא ל״ט מלאכות - כי,

מספר המלאכות למדים ממלאכות המש־

ספר השיחות - ה׳תשמ״ס

כן,

שנזכר "מלאכה" ארבעים פעמים,

אלא שפעם אחת אינה מן המנין,

כיון של״ט המלאכות הם בעניני חול,

והמלאכה ה״אחת" קאי על כללות ענין המשכן - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" 83 *,

לעשות מכל עניני העולם

(עובדין דחול)

והעולם כולו משכן ודירה לו ית׳].

וכפי שמצינו במשה רבינו - שעליו נאמר "חמישים שערי בינה נבראו בעולם כולן ניתנו למשה חסר אחת״ - שלאחרי שלימות עבודתו,

סמור לפטירתו,

זכה גם לשער הנו״ן,

כמ״ש 84 * "ויעל משה גר אל הר נבו",

ופירש המגיד 85 * ש״נבו" אותיות נו״ן בו,

הגילוי בו דשער הנו״ן.

ומזה מובן גם בכאו״א מישראל -שמצד ניצוץ משה שבקרבו

[שלכן נאמר 88 * "ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גר",

שיראה היא "מילתא זוטרתי" 87 * אצל כאו״א מישראל,

כמו אצל משה רבינו 88 *! שייך גם אצלו

(לא רק מ״ט שע״ב,

אלא גם)

גילוי שער הנו״ן,

מעין ודוגמת גילוי שער הנר׳ן דמשה רבינו.

ויתירה מזה: משה רבינו הגיע לשער הנו״ן רק בסיום עבודתו בעלמא דין,

"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" 189 ,

"היום

מלאו ימי ושנותי" 90 * אבל לאחרי שמשה רבינו פתח את הדרך לכל ישראל,

יכול כאו״א מישראל לקבל שער הנו״ן בעבודתו בעלמא דין,

נשמה בגוף,

לאורך ימים ושנים טובות.

וענין זה נעשה במיוחד בחג השבועות - יום החמישים,

כאמור,

שלאחרי העבודה דספה״ע שהם כנגד מ״ט שערי בינה,

זוכים לגילוי שער הנו״ן ב״יום החמישים",

חג השבועות,

שבו מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה",

ולא עוד,

אלא,

שמשנה לשנה* 9 * הולך וניתוסף בגילוי שער הנו״ן דבינה ביום החמישים באופן נעלה יותר.

הרב אליהו שליט״א: יש לומר שענין זה מרומז גם בפסוק 92 * "תעבדון את ה־ אלקים על ההר הזה",

ואמרו חז״ל 93 * "הי׳ לו לומר תעבדו,

אלא רמז לו לאחר חמישים יום תעבדון",

כלומר,

ביום נו״ן,

היינו,

עבודה שעל ידה מגיעים לשער הנו״ן.

כ"? אדמו״ר שליס״א: לכאורה י״ל דגילוי שער הנו״ן קשור גם עם הגאולה העתידה,

עלי׳ נאמר 37 "כימי צאתד מארץ מצרים אראנו נפלאות",

ואיתא בזהו־ 94 * "נפלאות נו״ן פלאות".

ויה״ר שע״י מעשינו ועבודתינו בעניני ספה״ע

(ובפרט לאחרי גילוי שער הנו״ן בחג השבועות דשנה שעברה ובשנים שלפנ״ז/ נזכה תיכף ומיד

(עוד לפני סיום ספה״ע,

ואפילו לפני פסח שני)

לגילוי שער הנו״ן

(ובחג השבועות יהי׳ גילוי שער הנו״ן באופן נעלה יותר/ וכן

01412)

141/1 4,

1 011.

11 1114950* 101 00X4 11140.

1! 4112,

411 001

('14115 11,

4112,

431 0111*02' 10114X5 54454 02,

0111 0111'

, 002 11514^1 91.

51. 045011' :א״122,

40. 9101.

1 0.

4 900 -.

51411*4,

142 !04501 /4041,

42 !01.

01 4105441 '2,

'54008*4,

42 01.

1011 4141.

00411 !412,

1140.

1 000041 8^04000.

110001,

1. 02 ׳1101.

011 0040,

42 1004)

!1411.

1 ׳41460.

9 01.

105 4400 004 411.

051111.

4' 1X00 0.

4 91.

(*0 414*0.

9: 0501.

412,

50 05441 2,

001. 0 1.

41 0X1.

411100 !104102,

5944 01.

1. 05 4*450.

9 400 5411.

4 01905 4*460.

9 900

'04105.

102 906 9446' 41״*.

10*94״)

(4104! 402,

4 0..

4) 21) 0 40

44104

(051. 14002 41X0040 5944 !5440 4*460.

9: 4410 '5440.

441

(0 40 4

(51

1״!ט1א 0.

4 900 - 0541504 0.

!041X00 400 4*0609 41450.

9 410

(! 4

'11211 04154 110 05X4א)

4X01.

441. (4*4 41.

05X4 04154 904

(!' 095

(1. ' 410

(2,

001. X4 0

5 0X09

(X1.

0 412,

50. 9 000

('50X4 041 400 5440 94*10 4041 415/

(0. 4 400 4*0609 4^60.

9 495

(94 0( (

412,

04154 91.

(061'

414145 4410

(4 '904 904.

40 410

(45!

'א^ 861)

8141111

(£140)

£14' 4,

' 11X0 41X4

4!04! 412,

4904-904' !0095 44*60 4

(00

(4 - 445/ 2,

00 410

(4 2,

405/1 49.

9 44 441/9 41000

(000!' !90 541

(0 4^60.

9: 90441 40412,

41 2,

04/0.

4*0

(4 412,

4904.

904* !900 2,

(0. 4 900!.

״04 40)

94 4)

0*414)

050 402,

4 541)

׳״004 4)

0*4)

0 000 4

(59 5411

(04X0)

050 41541 900 44,

50. 9 410509 400

'414))

440) 0909 4094)

0041 0)

040) '4)

0) 0 4)

0) 041 *410))

/6*0)

4050 4)

41' 41459)

1 4)

041 0000)

4) 4455 4)

4050 4)

4104 *410' '4)

4050,

412 !0)

09! '50)

5) *4,

002 004 492,

44 '0)

4054,

2* 004 1.

4) 4 :0460..

9) #001 4.)

'51

0541.

*0 02,

44194

(4 *" 92,

(0591

(414

(4 42,

52,

4 414.

- 4040 41X2,

4 1(

((4

(054 045

(1. '.)

(90 54192,

('04

002,

(40 012,

(1'

01. 00 א!14)

0) 1. 041 '.

5950 0)

05 452,

(44 4*451.

4 - 41X1 54

(550 45*

(!.

4) 1מ 6 ״גא^ :60.

11^ 91,

01. 1 0.

4144544 1.

696^1 45/ 09

(01 4*4544 05

[!!1.

0 94*!!

(0460.

9: 9549 0140961

91. 2!

((45018

(051. 0041' 02.

2 4 14'

54*04 ״* 4414504)

9!44 4X05454)

- 4)

00410)

'410)

4 1.

05) 000594 444 '1.

0661)

094) 0 41044*4 - 400 0)

0) 41044 1)

04 04)

0*4 "* 0000)

'451.

4*4 44)

9) 1 10*04 1״!).

! 5)

54) 4

9650 - 4000

(60 !10X6660 א")

ספר השיחות - ת׳תשמ״ט

לשידור - שגריר להשתדל בזה בדרך הטבע.

ואז,

יעשה הקב״ה את שלו -"יושב ומזווג זיווגים"*"

[ובפרט בעמדנו לאחרי שכבר נעשה העניו דקריעת ים סוף בשביעי של פסח,

כולל גם הא ש״קשין לזווגן כקריעת ים סוף" 207 ],

ויה״ר שיהא בשעה טובה,

וברכה והגלתה.

לא׳ שביקש ברכה בעגיני פרנסה ועסק - אמר כ״ק אדמו״ר שליט״א: יקשר העסק במסחר עם העסק בתורה,

וכמארז״ל" 2 "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו כו׳ עול דרד ארץ",

אז נעשים כל העסקים ע״י הקב״ה*" בשלימות,

ויה״ר שנשמע בשורות טובות.

לא׳ שביקש ברכה לנחת מילדיו -אמר כ״ק אדמו״ר שליט״א: נחת חסי־ דותי,

לפנים משורת הדין,

וברכה והגלתה בכל המגטרר.

[פ״ק אדמו״ר שליט״א יגא ללוות את הרבנים שליט״א,

ועודד בידיו הק׳ את השירה של הנאספים שיחיו - "כי בשמחה תגאו ובשלום תובלון" 300 ].

006 ב׳ר פס״ח,

ד. וש״נ.

207) סוטה ב,

א. וש-נ.

208) אבות פ״ג מ״ה.

י״ד סיון

בשבת זו מסיימים אח קריאת פרשת נשא

(בחו״ל),

אחרי שעברו שבועיים מאז שהתחילו את קריאתה,

ועד שבמנחה קוראים כבר בפרשת,

בהעלותו׳.

והנה הענין ד,

נשא את ראש״ — הגבהת הראש על כל שאר האיברים בכלל הוא מעלת מין המדבר על החי,

שבהחי הראש והזנב הם באותו גובה מהאדמה,

משא״כ אצל המדבר הראש נעלה מכל שאר איברי הגוף.

אבל בעצם ענין זה צ״ל במיוחד אצל בנ״י,

שהם עם חכם ונבון,

ורק כדי שתהי׳ להם.

בחירה חפשית",

יש ענין זה גם אצל כל מין המדבר.

ובעבודתם של בנ״י צ״ל "נשא את ראש",

בכפלייס לחושי׳

(ובפי שמודגש בקביעות שנה זו)

שזהו״ע ד״ואתהלכה ברחבה" בעבודת השם.

ויש לקשר זה גם עם הפסוק האחרון דפרשתינו ־- "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על ארוז העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו".

ולכאורה צ״ב מהו השייכות דפסוק זה אודות אופן דיבורו של הקב״ה למשה רבינו לסיום פרשת נשא העוסקת בקר־ בנות הנשיאים.

ובמיוחד ע״ס פירש״י עה״פ שכתוב זה בא להכריע ביז ב׳ כתובים המכחישיז זה את זה,

וא״כ לכאורה הכתוב הי׳ צריך לבאר עניז זה בפעם הראשונה שמוזכר שהי דבר אל משה

(ועכ״פ מיד בכתוב השני,

כשמתעוררת סתירה ביו שני הכתובים).

והביאור בזה בעבודת ה׳ — הקר־ בנות שהקריבו הנשיאים בחנוכת המשכז היו משלהם

[ולאידך לא הקריבו את הקרבנות עבור עצמם אלא עבור כל השבט שלהם,

שהרי "הנשיא הוא הכל"

(שזהו הביאור בפירש״י

(ז,

יב) שמביא גם סברת ההו״א שלא כדרכו)].

ובהמשך לעבודה של הנשיא של בל שבט

(כפתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר שלמדן אינו זה שיכול ללמוד אלא זה שלומד בפועל)

באה ההוראה מהפסוק האחרון שבפרשה אודות דבור ה׳ למשה,

ועד״ז מתייחד הדבור לכאו״א מישראל,

שהרי אצל כאו״א יש ה״אהל מועד" שלו,

כמ״ש "ועשו לי מקדש ושכנתי בחובם — בתוך כל אחד ואחת מישראל",

ובתוך המשכן הפרטי הזה יש כל הכלים

(כמו במשכו הכללי)

מתחיל מהארון

(כמ״ש הרמב״ו שהוא הי׳ העיקר במשכן,

ולכן נצטוו עליו בתחילה)

עם הכפורת והכרובים וכר,

ו״מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים" נשמע קול ה׳ ל

(גיצוץ משה שב)

כאו״א מישראל.

ואע״פ שיכול להיות שלא שומע את הקול בגשמיות,

הרי ע״ד המבואר כמאמר המשנה בפרקי אבות

(שע״פ מנהג חב״ד מתחילים שוב ללמוד בשבח זו פרקי אבות למשך כל שבתות הקיץ)—,

בכל יום וידם בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת כו׳",

שאע״ם שלא שומעים את הבת קול,

הרי "אע״ג דאיהו לא חזי מזלייהו חזי"

(ועאכו״כ שומע).

ומסיום פרשת נשא באים מיד להתחלת פרשת "בהעלותך את הנרות",

ספר השימות - ה׳תשמ״ט

שאע״ם שציווי זה נאמר לאהרן הכהן,

הרי אין זה שייר לכהונה

(גדולה)

שבו,

אלא ההדלקה כשרה גם בזר

(בחוץ,

ואחרי ההדלקה הכהן מחזיר את המנורה לתוך המשכן)

ופעולת ההדלקה שלו היא "עד שתהא השלהבת עולה מאלי׳".

וההוראה מזה לכאו״א מישראל — שצריך להדליק את המנורה,

להדליק ולעורר עוד יהודי ועוד יהודי בכל עניני תורה ומצוותי/ ועד שמדליק את כל שבעה קני המנורה — כל שבעה הסוגים שבעם ישראל,

וגם בזה לא מסתפק אלא ממשיך להפיץ תורה ומצוות בכל העולם כולו,

כמו שמהמנורה שבמשכן הייתה אורה יוצאת לכל העולם,

וההדלקה שלו הרי היא באופן "שלהבת עולה מאלי 301 ".

ואח״ב מגלה כאו״א מישראל את ענין הכהן שבו,

כפי שנאמר בשעת מ״ת "ואתם תהיו לי ממלכת כהניס"

(ובמדרש איתא שהכוונה לכהנים גדולים)

ומכניס את המנורה לתוך המשכן הפרטי שלו פנימה.

ומכיון שכבר "כלו כל הקיציו",

ושבת זו הרי היא השבת השני׳ מחג השבועות,

זמן מתן תורתיגו,

ואמרו חז״ל אילו משמרים ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין,

בגאולה האמיתית והשלימה ותיכף ומיד ממש.

ענין נוסך בשבת זו שהוא ערב ט״ו בחודש,

שבו "קיימא סיהרא באשל־ מותא".

וכשם שזה בגשמיות העולם כך גם ברוחניות

(ולהעיר שלע״ל הנשמה ניזונית מן הגוף)

— בעבודתם של בנ״י — שדומין ללבנה ומוניו ללבנה,

שבט״ו בחודש נמצאים כל הענינים בתכלית השלימות.

וכשם שבגשמיות הענינים הרי אע״פ שלפעמים לא רואים את הלבנה

(כשלימות),

מפני עננים וכיו״ב המעלימים ומסתירים,

אבל אין זה גורע מהשלימות שיש בלבנה ביום זה,

כך גם ברוחניות אצל עם ישראל אע״פ שלפעמים לא רואים את השלימות ביהודי מסוים,

הרי אמרו חכמים "אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו",

ו״אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו".

וממילא מובן שבט״ו בחודש צ״ל כל עניני החודש בתכלית השלימות,

לכל לראש הענין דאהבת ישראל עד לאחדות ישראל כאיש אחד בלב אחד,

כמו שהי׳ בר״ח סיון כשעמדו נגד ההר,

ועאכו״ב הענין העיקרי שבחודש זה

(ירחא תלי־ תאי)

מתן תורה,

וקבלת התורה — הוספה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה,

כמדובר בארוכה כמ״פ בהתוועדויות האחרונות.

כולל גם הפצת התורה והיהדות בכלל,

ובמיוחד הפצת המעינות חוצה,

כמדובר שבט״ו סיון הי׳ עוד ענין שקשור עם חסידי חב״ד והוא התחלת המאסר של כ״ק מו״ח אדמו״ר,

ואע״פ שבתחילה הי׳ זה ענין בלתי רצוי וכו׳,

הרי דווקא עי״ז נתאפשר אח״כ הוספה שבאין ערוך בהפצת המעיינות חוצה

(ע״ד שמצינו בנוגע לגלות מצרים שבתחילה הי׳ הענין ד״חומר ולבנים וכו׳" בפשטות עניו של שעבוד,

ואח״ב

(כמבואר בתו״א)

הרי״ז קאי על לימוד התורה בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא וכו׳).

ובעומדינו בערב ט״ו בחודש,

צריך כאו״א לעשות חשבון הנפש מכל מה שעשה ופעל בהימים שלפנ״ז,

מתחיל מתחילת החודש — ר״ח,

וימי ההכנה למ״ת וכר עד לימי התשלומין,

וצ״ל

י״ד סיון

שכשמגיע יום הט״ו בחודש יהיו אצלו כל הענינים בתכלית השלימות.

ולא צריכים לחכות עד ליום ראשון בבוקר,

אלא מיד ברגע הראשון של ט״ו בחודש עומד בתכלית השלימות,

ועוד לפנ״ז כבר במנחה של שבת,

כמדובר במ״ם.

ומשום "ואהבת לרער כמור" הרי צריך להביא ענין זה לידיעתם של עוד יהודים,

ולכל לראש אצל בני ביתו,

וכידוע פתגם כ״ק מו״ח אדמו״ר שכשנכנסים לבית צריד להביא קודם כל רוחניות,

ואח״ב מפני שלום בית וכו׳ צריך לדאוג גם לעניני פרנסה גשמית,

ו76

ואז "וברכך ה׳ אלוקיד בכל אשר תעשה".

כמו״ב יש לעורר שבודאי יערכו סיום לימוד הלכות קרבן פסח ברמב״ם

(ע״פ החלוקה דג׳ פרקים ליום)

ובמיוחד שהסיום הוא בט״ו בחודש,

שבו כל הענינים בתכלית השלימות,

כנ״ל בארוכה.

[אחרי חלוקת המשקה התחיל לנגן "והריקותי לכם ברכה",

אח״כ ציוה לנגן "יהי רצון וכו׳ שיבנה",

ואח״כ התחיל לנגן "ניעט ניעט"].

ספר השיתות - ה׳תשמ״ט

ב״ה,

יום ד׳ פ׳ תבוא אל הארץ גו׳ ושמחת לפני ה׳ אלקיך,

ח״י אלול,

ה׳ תשמח,

שנת הקהל,

ברוקלין,נ. י.

אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם,

ה׳ עליהם יחיו

שלום וברכה!

פותחין בברכה ובשמחה — שטייענדיק אין די טעג פון חודש אלול

(איז אייג־ קלאנג מיט מנהג ישראל),

און בפרט אין דעם סגולה־טאג פון ח״י אלול,

דער

יום ד פ• תבוא..

ווי אלול: להעיר שגם יום ההולדת של רבינו הזקן הי׳ ביום הרביעי פ׳ תבוא,

שבשיעור חומש היומי

(כז,

ג. שם,

ט) נאמר: תבוא אל הארץ גו׳,

היום הזה נהיית לעם לה׳ *לקין• — שנעשה בר*ה בהכתרת המלך.

פ׳ תבוא: ראה לקרש חכ״ד ע׳ 641 הערה ד-ה פ׳ תבוא.

לקדש תבוא תשמ-ז הערה 1.

פ׳ תבוא ח־י אלול: להעיר מתורות הבעש״ט בפסוקי ריש פרשת תבוא שנאמרו בש*ם תבוא ח״י אלול תרנ״ב

היום יום• חיי אלול.

כתר שם טוב

(הוצאת קה־ת)

הוספות סי׳ ג).

וראה שיחת ש*פ תבוא,

ח״י אלול ה׳תשמיז.

הנסמן במכתב ודי אלול ה׳תשמ״ו הערה ד״ה זה.

תבוא אל הארץ גר: פרשתנו

(תבוא)

כו,

א. וראה גם לקמן בז,ג.

ושנזזזת לפני ה׳ אלקיך: פרשתנו כז,

ז — סיום וחותם דשיעור יום זה.

אלול: הראשי־תיבות בתיבה זו — ראה לקרש ח״ט ע׳ 297 ואילך.

חב״ד ע׳ 177.

שם ע׳ 14־313.

קונטרס שיחת ש*פ ראה ה׳תשמ-ו ס״א־ד.

וש*נ.

שנת הקהל: ראה מכתב חדו תשרי שנה זו הערה ד״ה זה.

פותחין בברכה: ע״ם פתיחת אגרת הראשונה באגה״ק

(שבתניא/ וראה לקרש חכ״ד ע׳ 641 הערה ד*ה זה.

ובשמחה: תנאי בעבודת הוי׳ — שהיא צ׳ל תמיד.

ובהדגשה יתירה בשנה שסימנה ושמה תקיסח,

כדלקמן במכתב.

שטייטנדיק..

אלול..

מנהג ישראל..

צו ווינטשן: ראה מטה אפרים ארח סתקפ״א ס״ט

(מלקומי מהרי״ל הל׳ ימים הנוראים)

: נוהגין כשכותב אדם לחבירו אגרת שלומים מן ר״ח אלול עד יוה״ב רומז לו כו׳ שהוא מעתיר עליו שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיות נכתב ונחתם בספר חיים טובים.

מנהג ישראל: אשר מנהג ישראל תורה היא — ראה תוד״ה נפסל,

מנחות כ,

ב. ושם: מנהג אבותינו תורה היא.

ועד״ז במהרי״ל הובא ברמ״א שו־ע ירד סשע״ו ס׳ד.

שו*ע אדה״ז ארח סתצ״ד רםם״ז.

ובמנהגים ישנים מדורא ע׳ 153: והמנהג תורה היא.

ובשרע אדה״ז ארח םו*ס קפא: ומנהגן של ישראל תורה היא.

וראה ירושלמי פסחים פ״ד ה״א.

סגולה־מאג: ראה ספר השיחות ה׳תש׳ג

(ע׳ 140 ואילך)

שאסרו אז.

גוט ירט-.

וראה בהנסמן במכתב זדי אלול ה׳תשמ״ו הערה ד׳ה זה.

ח־י אלול.

דער גטבורטסטאג: בעני! יום הולדת של צדיקים — ראה בארוכה לקו״ש ח״ה ע׳ 86 שוה׳־ג להערה 1.

וש*נ.

וראה ג׳כ בעניננו

(ח״י אלול)

: ספר השיחות ה׳תש׳ג ע׳ 89 ואילך.

שם ע׳ 186.

נתבאר בארוכה בלקרש חכ״ד ד 178 ואילך.

וראה גם קונטרס שיחת אחש*פ שנה זו ע״ד ההנהגה ביום הולדת,

ובהערות שם.

מכתב ח״י אלול תשמ״ח

געבורטסטאג פון שני המאורות הגדולים

(די גרויסע ליכט־קוואלן)

: דער בעל שם טוב,

מייסד תורת החסידות הכללית

(אין יאר נח״ת),

און דער אלטער רבי,

מייסד תורת חסידות חב״ד,

בעל התניא והשולחן־ערור

(אין יאר קה״ת);

ספעציעל היינטיקס יאר,

וואם ח״י אלול קומט־אויס מיטוואד,

דער פערטער טאג פון מעשה־בראשית,

ווען די •שני המאורות הגדולים"

(די זון און די לבנה)

האבן אנגעהויבן צו שיינען און באלייכטן די ערד;

איו הייגט ויבער א פאסעגדע ציים פאר יעדערן און יעדערע צו וויגטשן יעדן איינעם און אייגע,

בתוך כלל ישראל,

א שנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות — דער פון אלע אידן אגגענומענער נוסח,

וועלכער איו כולל כל הברכות.

בפרט אז עם איז פאראן א ספעציעלע פארבינדונג צווישן ח״י אלול מיט ראש־ השנה,

לויט ווי עם איז באוואוסט,

אז איו צוגאב צו דעם וואם דער גאנצער חודש אלול איז א ציים פון צוגרייטונג און חשבון־הנפש — זיינען די לעצטע צוועלף טעג פון חודש אלול,

אגהויבנדיק פון ח״י אלול,

אויסגעטיילט דערמים וואם יעדער איינער פון זיי איז פארבונדען מיט א

(גאגצן)

חודש פון דעם יאר,

יום לחודש.

קומט

דעו געבורטסטאג 9ו1 שני המאורות הגדולים: ספר השיחות ה׳תש*ג ז 141 ואילה וראה לקו*ש חכ*ד ד 118 ואילה ובהנססן שם.

בעל שם טוב: ראה לקו״ש ח*ח ד 27 הערה 42 ובשוורג שם.

אץ יאר נח־ח: ראה לקו*ד כרך א לא,

א ואילך.

ספר השיחות ה׳תש״ג ד 146.

שם ע׳ 188.

בעל החניא והשולחךערוך: ראה לקרש זרו ע׳ 36 ואילך ובהערה 14 שם.

אי! יאר קה־ת: ראה ספר השיחות ה׳תש״ג ע׳ 188.

ח־י אלול..

מיטוואו..

שני המאורות הגדולים: ראה לקרד כרך ג תם,

סע*ב; ספר השיחות ה׳תש׳ה ע׳ 129,

שבורי אלול תק״ה

(אשר אז נולד רבינו הזקן)

— שהקביעות דורי אלול אז היתה ביום הרביעי — אסר הבעש״ט לתלמידיו,

אשר.

ביום הרביעי וואס בו נתלו המאורות,

איז אין דעם יום הרביעי פון קומי אורי

(הפטרת ערם תבוא — ישעי׳ ם,

א) אראפגעקומען א נשמה חדשה וועלכע וועם באלייבסן די וועלט אין תורה הנגלית והחסידות*.

מיטוואץ..

שני המאורות הגדולים..

אנגעהויב! צו שיינע!: בראשית א,טז.

שנה טובה ומתוקה: בטור או*ח סתקם*ג

(וברמ״א שם ס*א/ שבליל ר*ה •רגילין לאכול..

תפוח מחוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה מחוקה*.

וכ*ה בשו״ע אדה״ז ארח םתקם*ג מ אבל בסידור האריז״ל ובסידור אדה*ז: שנה טובה ומתוקה

(ראה לבוש ארח םתקם*ג).

וראה לקוטי לוי*ז — אגרות ע׳ שיא ואילך.

בגשמיות וברוחניות: ראה לקוטי לוי״ב — אגרות ע׳ רבג.

ולהעיר אשר עיקר הדין ומשפט בר*ה הוא על דברים גשמיים — הגהות מיימוניות הל׳ תשובה ם*ג אות א בשם הרמב״ו

(בשער הגמול/ הובא בלקו״ת דרושים לר*ה נט,ב.

אלע איד! אנגענומענער: להעיר מרםב*ם

(הל׳ ממרים ם*א ה״א־ב.

שם פ*ב ה*ב ואילך)

שמנהגות שהנהיגו ב*ד הגדול ופשטו בבל ישראל יש עשה ולית לקיומם.

ווי טס איו באוואוסט..

יום לחודש: ספר השיחות ה׳תש״ג ע׳ 177.

שם ע׳ 179.

חודש אלול..

חשבון־הנפש: םה*מ אידיש ד 75,

78,

129. ובכ״ם.

אנהויבנדיק פו! זדי אלול: ראה לקרד כרך ג׳ ד 946; ספר השיחות ה׳תערה ע׳ 122: א)

זרי אלול איז דער טאג וואם האט געבראכם און ברענגם א לעבן אין אלול.

ב) ח*י אלול גיס א חיות אין דער עבודה פון אני לדודי ודודי לי.

— נת׳ בלקרש חי״ט ע׳ 250 ואילך.

לקרש ח״י אלול ה׳תשד*מ.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

אויס,

אז ח״י אלול — דער ערשטער פון די צוועלף טעג — איז אנטקעגן דעם חודש תשרי,

און אזוי ארוס פארבינדט ער דעם ראש־השנה פון דעם יאר מיט דעם ראש־ השנה פון אנקומענדיקז נייעם יאר.

דער אויבנדערמאנטער חשבון־הנפש דארף ספעציעל ארייננעמען די דריי ענינים מיט וועלכע דער היי־יאריקער יאר טיילט זיר אוים פון אנדערע יארן: שנח הקהל,

שנת חשכות,

און שנת חשכות,

וועגן וועלכע מ׳האט גערעדט באריכות בא פארשידענע געלעגנהייטן.

ובקיצור:

שנת הקהל: די נקודה דערפון,

א פארשטארקטע טעטיקייט,

בכמות ובאיכות,

מקרב צו זיין אנשים נשים וטף צום אויבערשטן,

ביז דורך מעשים בפועל אין אלע שלשה דברים: תורה,

עבודה און גמילות חסדים,

און דערמיט אויר נאכמער פאר־ שטארקן דעם פארבונד

(הקהל)

פון אידו איינער צום צווייטן,

ביז צו א פול־ שטענדיקע אחדות פון כלל ישראל,

גוי אחד בארץ,

און — אחדות מיט השם אחד,

דורך תורתנו חורה אחת.

שנת חשכוח: צו שטיין אין א תנועה פון שמחה אמיתית,

עבדו את הוי׳ בשמחה — שמחה של תורה ושמחה של מצוה — ניט נאר אין טעג פון שמחה און ווען מ׳פראוועט א שמחה,

נאר,

וויבאלד אז א איד איז דאך באשאפן געווארן לשמש את קונו,

דארף דאך זיין בכל דרכיך דעהו,

מיינט דאס א שטענדיקער צושטאנד פון שמחה; און —

חודש תשרי: אשר התחלתו וראשו הוא יום ראש השנה.

שנת הקהל: ראה גם מכתב חדו תשרי שנה זו,

ובהערות שם.

הקהל..

אחדות: ראה מכתב כ-ה אלול היתשמ״ז: י־א ניסו שנה זו.

וש־נ.

אנשים נשים וטף: כלשון הכתוב בנוגע למעות הקהל

(וילד לא,

יב) : הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגר.

וראה לקוסי לוי״ע — אגרות ד רמה.

מכתב חדו תשרי הנ״ל.

שלשה דברים: תורה,

עבודה אח גמילות חסדים: שלושת העמודים שעליהם העולם עומד — אבות פ״א מ־ב.

וראה לקחת שלח מט,

ב. ד-ה על שלשה דברים ה׳ש־ת

(םה׳מ ה׳ש״ת ע׳ 160 ואילה.

ולהעיר,

אשר ג־ העמודים נרמזים הם

(גם)

בהר״ת דאלול — ראה בהנסמן לעיל הערה ד״ה אלול.

גוי אחד בארץ: שמואל־ב ז,

כג. דברי הימים־א יז,

כא. וראה אגה״ק ס״ט

(קיד,.א)

שנת חון>סח..

שנח תשמח: ראה בארוכה קונטרס שיחת ש־פ תעא שנה זו.

עבדו את הוי בשמחה: תהלים ק,ב.

שמחה..

של מצוה: ראה בהנסמן בלקחש ח׳ד ע׳ 639 הערה ד־ה קיום המעות מיט שמחה.

ובארוכה — ד־ה ויהיו חיי שרה גר ה׳תשמ״א ס״ג ובהערות שם

(נדפס בקונטרס ב״ף מרחשון תשמ״ח)

; דיה שמח תשמח ה׳תשמ״א ס׳ד

(נדפס בקונטרס י״ג אלול תשמ״ז^ וש*נ.

אי1 טעג פו! שמחה: להעיר מלקחת דרושים לשמע״ע פח,

ד ואילך.

לשמש את קונו: משנה וברייתא סון• מם׳ קידושין.

בכל דרכיו דעהו: משלי ג,

ו (וראה ברכות סג,.

א) רמב״ם הל׳ דעות ספ״ג.

סושו״ע או״ח סרל״א.

שו*ע אדה*ז או״ח סקנ״ו ס*ב.

וראה או״ת לההי׳ם

(הועאת קה״ת)

עה,

ב ד״ה עוד נראה

(בהועאת קה־ת תשים ואילך — סרנ-ב^ — וראה קונטרס משיחות נדו אייר

(והתוועדויות שלאח״ז)

שנה זו סעיף ו ואילך.

מכתב ח״י אלול תשמ״ח

שנת תשסח: אריינברענגען די שמחה אויר גו

(און אין הארגז פון)

אנדערע,

אין אלע ענינים הנ״ל,

ועל כולם — משמח זיין את קונו ואת בוראו,

דעם אויבערשטן,

און דער אויבערשטער וועט נאד מער גוגעבן אין זיין פרייען זיך מיט אונז,

ישמח ה׳ במעשיו.

• ♦ •

מ׳האט אפט דערמאנט,

אז אין אלע גוטע זאכן דארף זיין והחי יחן אל לבו,

אוו המעשה עיקר,

אז דער עיקר איז,

אז אלע גוטע מחשבות און החלטות זאלן אראפ־ קומען אין מעשה בפועל,

איז גו האפן,

און מיט א זיכערקייט,

אז דער חשבון־הנפש אין אלע אויבג־ דערמאנטע ענינים — דער חשבון־גדק וויפל מ׳האט אויפגעטאן,

און דער עיקר,

בהנוגע לפועל,

וויפל מ׳דארף נאד אויפטאן — וועם זיר אויסדריקו אין מעשים בפועל,

און מ׳וועט אויר אויטניגן די לעגטע טעג פון דעם יאר "אריינגוכאפן" און משלים זיין וואט מער;

און דאם גופא וועט זיין די ריכטיקע הכנה אז די אלע ענינים וועלן האבן א המשך ווי עט דארף זיין אין דעם נייעם יאר הבע״ל,

אויר א גאר גרויטן און הויכן פארנעם.

און דאם אלעס וועט נאכמער גואיילן די גאולה האמיתית והשלימה,

ווען מיר וועלן אלע,

האנשים הנשים והטף,

זיר אויפפירן כמגות רגונד,

ובפרט — אין בית המקדש,

מקדש אד־ני כוננו ידיר — כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם,

משמח זיין את קונו: ע־י,

נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני־ — תו־כ

(הובא בפרש־י)

עה־פ ויקרא א,

ט. ספרי

(הובא בפרש״י)

עה־פ פינחם כח,

ח. וראה לקו־ת דרושים לשמע־צ שם פם,

ב. ולהעיר מקובץ מכתבים שבסו־ם תהלים ע׳ 199.

סה־ש היש־ת ע׳ 157.

ואת בוראו: שבריאת אדה־ר בר־ה.

ישמח ה• במעשיו: תהלים קד,

לא. וראה לקו־ת דרושים לשמע־צ פח,

ד ואילך — בעניו.

זמז שמחתנו־.

דרושים לסוכות

(ד־ה ביום השמע־צ)

פב,

א ואילך.

והחי יתן אל לבו: קהלת ז,ב.

המעשה עיקר: אבות פ־א מי־ז.

תקו־ז תנ״ב

(פז,

סע׳א^ ח־ס

(צג,

ב>.

ת־ע

(קלג,

ב. קלד,.א)

דער חשבון־צדק: ראה מכתב ערב ח־י אלול ה׳תשם־א

(לקו־ש חב־ד ע׳ 601 ואילך/

אויף א גאו גרויסן או! הויב! פאוכעס: כי מעליו בקודש — ברבות כח,

א. וש־נ.

ולהעיר מאגה־ק סי־ד,

שבכל שנה

(בראש השנה),

יורד אור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה׳.

צואייל! די גאולה האמיתית והשלימה: ראה מכתב י־א ניסן שנה זו הערה ד־ה איילם נאכמער צו די גאולה.

כמצות רצונך: ראה תו־ח ר־פ ויחי

(צה,

א. צו,

ג־ד).

אוה־ת ויחי כרך ו תתשכח,

ב ואילך.

שם כרך ז תתסח,

סע־ב ואילך.

המשך וככה תרל־ז פי־ז ואילך.

ד־ה מצוה זו תר־ם פם־ג.

ובב־מ.

מקדש אד־ני כוננו ידיך: בשלח סו,

יז. וראה םרש׳י עה־פ.

זח־ג רכא,

א. ועוד.

כהניס בעבודתם..

במעמדנו: נוסח תפלת,

רכון העולמים* לפני,

איזהו מקומן־.

ספר מסיחות - ה׳תשמ״ט

ובלשון תורתנו: לבני קורח

(וואט זייער ססעציעלע לערנונג און אנווייזונג איז — ווי דערציילט דורך חז״ל — עבודת התשובה,

וואם תשובה איז ספעציעל פאר־ בונדן מיט \רח ימים",

חודש אלול)

מזמור שיר

(זינגען און לויבן השם בפה און בכלי — מיט אלעס וואם מען פארמאגט.

אוו איז אז אופז אז מען זעם און מעז פילם אז)

יסודתו

(דאס איז דורכגענומען מיט — ווייל עם איז באגרינדעט)

בהררי

(אין די העכטטע דרגות פון)

קודש,

בביאת משיח צדקנו,

ושמחת — תשמח און ונשמח — עולם על ראשם.

במהרה בימינו ממש.

״♦—•>♦^-♦"

לבני קורח: תהליס סז,א.

ווי דערציילט דורך חז־ל: ראה סנהדרין קי,

סע״א.

תנחומא קרח יא.

זח״ג נו,ב.

. ירח ימים־: תצא כא,

יג. וראה זהר חדש עה*פ

(נח,

סדו^ ל׳ת להאריז״ל עה*פ

(וראה אוה״ת נר ח־ב ס׳ז א׳נ ובשוה״ג שם).

מזמור שיר..

בפה או! בכלי: לקו־ת ברכה ד*ה מזמור שיר חנוכת הבית

(הא׳ — צח,

ג) : ד״ה זה בסידור

(עם דא־ח)

שער החנוכה רעז,

ג־ד

(וראה אוה״ת וישב כרך ה׳ תתקו,.

א) סה־מ תר״ל ד קס.

תרל״ו ח־ב 7 רמה־ו.

המשך תער״ב ח״א פקע*ג

(ד שנא).

סה־מ ה׳ש״ת ס״ע 43נ.

וראה לקוסי לוי־צ לזח־ג ד רפב ואילף.

ושמחת עולם על ראשם: ישעי׳ לה,

י. נא,יא.

להצלחה: ראה אוה״ת וישב רעח,

א־ב.

וראה לקוסי לוי־צ — אגרות ד ל ואילף.

מכתב ו׳ תשרי תשמ״ט

ב*ה,

ערב שבת שובה,

וא״ו תשרי ה׳תשמ״ט ברוקלין,נ. י.

אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם

ה׳ עליהם יחיו

שלום וברכה!

קומענדיק ערשט פון ראש השנה,

און שטייעגדיין אין די ערשטע טעג פון דעם נייעם יאר,

וועלכע איז זיכער א געבענטשטער יאר פון יעדן אידן,

מאן פרוי און קינד,

און פאר כלל ישראל,

איז כדאי זיר אפשטעלן אריח דער אויטגעטיילטקייט פון דעם יאר,

וועלכער איז א שנת העיבור,

א יאר פון דרייצן מאנאטן.

ס׳איז שוין פיל מאל ערקלערט געווארן דער באדייט פון א שנת העיבור:

ערב שבת קודש: שהוכפל בו סוב — בראשית א,

כד- שם,

לא. חזקוני קודם שם,

לא. וראה רמב*ן שם.

וראה לקדש חכ-ד ע׳ 641 הערה ז״ה עש״ק.

ולהעיר אשר שירו של יום זה

(ה׳ מלך גאות לבש גר — תהלים מזמור מ)

שיין■ לר*ה — ע״פ דרשת חז*ל

(פדר״א פי׳אא שביום שנברא אדם הראשון

(בדאש־השנה)

המליך עליו

(ועל כל הבריות)

את הקב*ה ואמר ה׳ מלך גאות לבש וגר.

ערב שבח קודש שובה: להעיר מאגודת לאדה*ז ספ״י: עבה היעובה להקדים בחי׳ תשובה תתאה כר לפני יום השבח כר שהשבת היא בחי׳ תשובה עילאה ושרת אותיות תש׳ב.

ובמאמרי אדמדר האמבעי דברים כרך ד׳

(ע׳ א׳קם.

א׳קפג)

•שבח אותיות תשב חסר ודא תתאזד.

ערב שבת קודש..

היתשח־ט: ראה לקדש שם הערה דיה עש*ק..

ה׳תשד״מ.

שבח קודש שובה: ראה לקר׳ש חי*ד

(ע׳ 144 הערה 9)

מקורות לב׳ השמות.

שבת תשובה*,

•שבת שובב*.

וא״ו תשרי: יום הסתלקות של אמי מורתי הרבנית הבדקנית מרת חנה ע״ה,

נסתלקה שבת תשובה בעת עלות־ המנחה שנת תשכ״ה.

ה־תשמ״ט: להעיר אשר בערב ראש השנה זה התחילה שנת המאתיים להולדת אדמדר הז־ז — נולד ביום ב*ם אלול שנת ה׳תקמ*ם,

ערב ראש השנה ה׳תק״נ.

— עניו מספר מאתיים נתבאר בהתוועדות יום ב׳ דר*ה שנה זו

(ע*ם אוודת להב״ב שה״ש עה*ם ומאתים לנוסרים — ברך ב ע׳ תשסא ואילך).

חשח־ט: להעיר מהרמז בסימנה של שנת תשמ״ם —.

ואשר יהי׳ לך את אחיך חשמם ידיך•

(ראה סו,

גא שבזה מרומז שהקב״ה משמם כל החובות דבנ׳י

אחיך*,

שנקראו אחים למקום,

כמ*ש,

למען אחי ורעי גר* — תחלים קבב,

ת.

קה*ר פ*ד,

ח (בתחילתה).

וח*ב קכב,

רע*א.

ועודא וכשבסלה סיבת הגלות

(ה״חובות• דבנ׳י,.

חטאינו•)

בסל המסובב,

הגלות,

ובאה הגאולה האמיתית והשלימה תיכן• ומיד.

ויבער בו־: ראה טור אר׳ח הל׳ ר״ה םתקם*א,

מירושלמי ר*ה פ״א ודג.

וראה אגודת רפי*א

(ק,

רע״א)

: האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה׳ כו׳.

ודאה לקדש חי*ט ע׳ 565,

ובהערות שנא שנת העיבור: הנקראת בתורה בשם •שנה תמיסה• — בהר כה,

ל. ערכיו לא,

א (במשנהא רמב*ם הל׳ שמיטה ויובל פי״ב ודה.

וראה אוה״ת להב•!

(יהל אור)

לתהלים ים,

ח (ס־ד ום*ח — ד סו־חא

שנת חטיבור: להעיר מספר השיחות ה׳תש״ג ד 91:.

חסידים הראשונים האבן געהאט בקבלה,

או אין א שנה מעוברת איז די עבודת הרביים זי*ע אנדערש ווי אין א שנה פשוטה*.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

דער אידישער לוח,

וואט באשטימט אל? צייטן און ימים־טובים אינעם יאר,

איז פארבונדן מיט דעם גאנג פון דער לבנה און אויך מיט די תקופות וועלכע זיינען אפהענגיק פונט גאנג פון דער זון.

דער לבנה־יאר בלייבם,

הינטערשטעליק" אויף אומגעפער 11 טעג א יאר לגבי דע ם זון־יאר.

דעריבער ווערט אלע צוויי־דריי יאר איינגעפירט אן עיבור יאר

(מיט א פולן חודש מער),

כדי צו דערגענצן די צייט

(אזוי אז יעדער יום־טוב זאל פארקומען אין דער ריכטיקער צייט: פסח — אין חודש פון פרילינג; סוכות — אין חודש פון הערבסט־שניט,

וכר).

און דערפון האט מען א גאר אייגפאכע אנווייזונג,

וואס איז ספעציעל,

אקטועל אין די איצטיקע טעג פון עשרת ימי תשונה.

און דאס איז,

אז יעדן אידן זיינען געגעבן געווארן די כוחות משלים צו זיין

(ערגענצן און פארפולקאמען)

די טעג וועלכע זיינען,

צוליב אירגענד וועלכע סיבה,

ניט אויסגענוצט געווארן בשלימות אין עניני יהדות,

תורה און מצוות.

נאכמער: אפילו ענינים אין מחשבה דיבור ומעשה בפועל,

וועלכע זיינען געווען ניט ווי עס באדארף צו זיין — איז מיט דער פאסענ־ דער החלטה און שטארקייט קען מען אלץ פארריכטן און ערגענצן.

און דאם ברענגט ארויס די גדלות פון א אידן,

אז ער האט בכח צו באהערשן די צייט.

בכלל איז א מענטש ניט קיין בעל־הבית אויף דער פארגאנגענער צייט,

אבער א איד האט די מעגלעכקייט צו דערגענצן דאס וואס ער האט פארפעלט אין דעם עבר.

דאם הייסט,

ניט נאר קען ער זיד איבערשטעלן מכאן ולהבא,

אז פון יעצם און ווייטער זאל ער זיין א צדיק,

נאר ער קען אויר מתקן זיין דעם עבר.

מכתב ו׳ תשרי תשמ״ט

נאף מער: ווי געזאגט,

איז דער אונטערשייד צווישן א לבנה־יאר און $ זון־יאר אומגעפער עלף טעג.

פונדעסטוועגן,

בשעת מען דארף אויסגלייכן די צוויי יאר־ ציילונגען — גיט מען צו א פול! חודש,

וואט דורכדעם איז מען ממלא ניט נאר דעם חסרון פון דעם פריערדיקן יאר

(הסמוך לו),

נאר אויך פון דעם יאר

(אדער יארו)

פאר דעם.

און דאס זעלבע איז בנוגע דעם כה פון תשובה,

אז זי קען מתקן זיין אפילו דאס וואם מעז האט פארפעלט אין דער,

ווייטער' פארגאנגענהייט.

א טיפערער ענין אין דעם:

א שנת־העיבור לערנט,

אז א אידן איז געגעבן געווארן דער כה צו באהערשן די צייט,

ניט נאר אין באצוג צו זיינע אייגענע מעשים

(ד. ה. דאם וואם ער האט פאר־ פעלט אין זיין עבודת השם/ נאר אפילו דעם סדר פון,

זמר וועלכער דער אויבער־ שטער האט איינגעשטעלט אין וועלט,

אז א לבנה־יאר זאל זיין ווייניקער ווי א זון־ יאר.

און נאכמער: דער סדר,

אז א לבנה־יאר זאל זיין קלענער ווי א זון־יאר,

איז א מילתא בטעמא,

ווי חז״ל זאגן,

אז צוליב דעם "קטרוג* הלבנה,

"אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד",

האט דער אויבערשטער אנגעזאגט דער לבנה "לכי ומעטי את עצמך״ — פונדעסטוועגן,

האט דער אויבערשטער אנגעזאגט אידן די מצוה פון עיבור שנים,

אז פון ציים צו צייט זיינען אידן משנה אט דעם סדר,

און טוען אויף אז דער לבנה־יאר זאל זיין גרעסער ווי א זון־יאר.

דאס שטרייכט אונטער נאך מער די גרייסקייט פון אידן: חז״ל זאגן אויפן פסוק ״אשר ברא אלקים לעשות״,

״לעשות — לתקף,

אז דער אויבערשטער האט באשאפן די וועלט אין אן אופן אז אידן דארפן מתקן זיין די וועלט.

לערנט די מצוה פון עיבור שנים,

אז דער כח פון ״לעשות — לתקף פון א אידן איז בנוגע יעדן פרט פון דער בריאה.

ניט נאר די זאכן וועלכע זיינען מלכתחילה באשאפן געווארן פון דעם אויבערשטן מיט א חסרון כדי א איד זאל זיי מתקן זיין,

נאר אויר אזעלכע עגינים

חז״ל ואגן: חולין ם,

ב. פרש״ עודם בראשית א,

סז. מדרש.

כונן•

(הובא גס נתרז עודם — אות תרמה).

א פולן חודש: דחודש העיבור לם*ד יום — רסב״ם הל׳ קידוש החודש פ-ח ה-ה

(וראה •פירוש• שם פ-ד ודא).

מארח סתכ״ח.

. קטרוג־ חלבנה: בחולין שם: אמרה ירח.

אבל כ״ה בפרש" שם: על שקסרגה ואמרה.

ועד״ו במדרש.

כונו• שם: עד שקסרגה הלבנה: הואיל וקטרגת עליו.

אי אפשר: בגמ׳ שם.

אפשר•,

כלומר בתמי׳.

אבל בפרש" שם: אי אפשר,

וב־ה ב״דקדוקי סופרים• לחולין שם.

רי*ו> ריש מסכת שבועות.

די מצוה פון עיבור שנים: סהמ״ד להרמב״ם מ״ע קע.

וברם.

ולהעיר שבעיבור נאמד •סוד העיבור*.

וראה רמב״ם שם פי׳א ודד.

ובירושלמי סנהדרין פ׳א ודב: בסוד עמי לא יהיו זה עיבור.

— נתבאר בלקוטי לוי־צ לפסוקים כר ע׳ קסו.

וח־ל ואגן: ראה ב״ר פי״א,

ו ובפרש" לשם.

וראה פרש" עודם

(בראשית א,

ו) ויעש אלוקים את הרקיע תקנו על עמדו.

והוא עשייתו.

כמו ועשתה את צפרני׳

(תצא בא,

יב^ ובאוודת עודם

(כיד ג תקיד,

א) : פי׳ הזהר לעשות לתקן כד״א ועשתה את צפרניה כר.

ועיי־ש בארוכה.

אשר..

לעשות: בראשית ב,ג.

ספד השיחות - ה׳תשמ״ט

וועלכע דער אויבערשטער האט אלייז משנה געוועז,

נאר זייער באשאף — גיט דער אויבערשטער צו אידן־דעסבח

(ובמילא — די פליכט)

צו אריפטאן און אריינ-ברענגען שלימות אויד איז

(אייניגע פון)

אט־די ענינים.

והמעשה הוא העיקר: ס׳איז שוין ערקלערט געווארן מערערע מאל וועגן דער ספעציעלער סגולה פון דעם פארגאנגענעם יאר,

וועלכער איז געווען שנת תשמח ותשמח און א שנת הקהל.

איז אין צוגאב דערצו,

וואס זיכער דארפן די אלע פעולות פון.

תשמח" "תשמז* און.

הקהל" פארגעועצט ווערן,

און מיט נאך א גרעסערן און העכערן פארנעם,

אין איינקלאנג מיט דעם ציווי פון,

מעלין בקודש",

אז אין אלע ענינים פון קדושה,

דארף מען שטענדיק שטייגן העכער און העכער — איז אריינ־ קומענדיק פון דעם יאר גלייך אין א שנת העיבור,

האט מען נאר א גרעסערן כח,

אז דער גאנצער נייער יאר,

גלייר פון אנהויב יאר,

זאל ערגענצן און פארפולקאמען די פעולות פון דעם פריערדיקן יאר.

ויהי רצון,

אז שטייענדיק אין די עשרת־ימי־תשובה,

ווען מען נעמט אן די החלטות טובות פאר דעם גייעם טפעציעלן יאר — צוזאמען מיטן מאכן

(גאכאמאל)

דעם חשבון צדק

(פון דעם עבר)

פון דעם פאריגן יאר — זאל מען אויטנוצן די אלע כוחות וואט דער אויבערשטער גיט בכלל,

און אין א שנת העיבור במיוחד,

אין דער פולסטער מאס,

און — אין לך דבר השמד בפני התשובה,

ס׳איז ניטא קיין זאד וואס קען אים שטערן ח״ו,

ער איז מצליח און מצליח כשלימות אין דעם אלעס,

און דער,

שובה ישראל" ברענגט דעם,

מיד הן נגאלין",

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

און עם ווערט מקויים מיד די הבטחה און דער יעוד.

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון״.

בכבוד ובברכת חתימה וגמר חתימה טובה/.

והמעשה הוא העיקר: אבות פיא פי׳ז.

תש״ז תג־ב

(פז,

סע״א).

ת״ס

(צג,.

נ) ת״ע

(קלג,

נ. קלד,.א)

מעלי! בקודש: ברכות מז,

א. וערג.

אי! לך דבר העומד בפני התשובה: ירושלמי פאה פ״א ה״א

(ד,.

ב) רמבים הל׳ תעובד.

ספ״ג.

זח־ב קו,א.

מדרש הנעלם בז״ח ם*ם בראשית

(יס,.

ד) ועוד.

דער.

שובה ישראל־ ברענגט דעם.

מיד הן נגאלין־: רמב׳ם הל׳ תשובה פ*ז היה: הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותו ומיד הן נגאלין.

שובה ישראל: הושע יד,

ב. — התחלת וראש ההפטרה דשבת שובה

(שעש־ז נק׳ •שבת שובה״ — ראה הנטמן לעיל הערה ז-ה שבת קודש שובה).

דר יעוד: תהלים פז,ח.

מכתב ר״ח ניסן תשמ״ט

ב״ה,

יום חמישי פ׳ תזריע,

ראש־חודש ניסן,

ה׳תשמ״ט

ברוקלין,נ. י.

אל בני ובנות ישראל

בכל מקום שהם

ה׳ עליהם יחיו

שלום וברכה!

ראש־חודש ניסן — אין דער קביעות פון דער וראך — איז שטענדיג אויך דער ערשטער טאג פסח.

הייאר איז דאס דאנערשטאג,

דער טאג איז יואן־ פון יציאת־ מערים.

פסח איז דער ערשטער יום־טוב פון אלע ימים־טובים; ספעציעל פון די שלש־ רגלים,

פסח,

שבועות און סוכות — דער ערשטער ניט נאר אין צייט,

נאר אויך און בעיקר אין חשיבות,

ווי עם ווערט אונטערשטראכן אויד דערמיט וואם שבת און די ימים־טובים זיינען "זכר ליציאת־מצרים': פסח איז דער יסוד פון זיי אלעמען.

יוס חמישי פ■ תזריע: ראה מכתב יום ה׳ פ׳ תזריע ר־ח ניסן ה׳תשמ״ו הערה ד*ה זה

(רמ׳1 ן□ לקוטי טעמים,

מנהגים וביאורים — קה־ת תשמ״ז — ע׳ תחפו).

ראש־חודש ניסן: שאותו היום נטל עשר עטרות — שבת פז,

סע״ב.

פרש*י ר׳פ שמיני.

וראה מכתב עש״ק ריח ניטו ה׳תשמ׳ה העדה ד״ה זה

(הגש׳ם תיל ע׳ תשטא).

ראש־חודש ניסן: דאז לכו״ע,

אפילו לדעת רשב״ג

(פסחים ו,

סע״א)

"שואליז ודורשיז בהלכות הפסח קודם הפסח".

וראה שקלים רפ״ג ובירושלמי שם.

וראה ד״ה החודש תרכ״ו ס״ד

(םה״מ תרכ״ו ס״ע מב ואילך).

חודש ניסן: ראה מכתב הנ״ל הערה ד״ה זה

(הגש־ם הנ*ל שם).

ניסן: נסי נסים — ע״ם ברכות נז,

רע״א ובפרש״י.

וראה חדא״ג מהרשיא שם.

וראה מדרש לקח טוב עה״ם

(בא יב,

ב) החודש הזה לכם: ניסן שבו נעשו נסים לישראל.

וראה מכתב י״א ניסו ה׳תשמ׳ג הערה ד״ה זה

(הגש״ם הנ״ל ע׳ תשדמ/

תשמ״ס: להעיר מהרמז בסימנה של שנת תשם־ט —.

ואשר יהי׳ לך את אחיך תשמט ידיך*

(ראה טו,

ג/ שהקב״ה משמם כל החובות דבג״י

אחיך*,

שנקראו אחים למקום,

כמ*ש •למען אחי ורעי* — תהלים קכב,

ח. קה״ר פ*ד,

ח (בתחילתה/ זח*ב קכב,

רע*א.

ועוד.

רש״י שבת לא,

א ד*ה דעלך,

משמו״ר ר*ס כז),

ובשבטלה סיבת הגלות

(ד״חובות" דבג־י,.

חטאינו•)

בטל המסובב,

הגלות,

ובאה הגאולה האמיתית והשלימה וניכוי ומיד.

דאנטרשטאג,

דער מאג אין וואן פון יציאת־סצריס: שבת פז,

ב. שו*ע אדה״ז או*ח הל׳ פסח ר*ם תל.

וראה גם שם סתז־ד ס״א.

דאנטרשטאג,

דטר מאג אין נואך: ובחו״ל ה״ה יום אחש*פ וסעודת יו*ם — יחד כל בנ*י אוכלי שמורה מהדרין לאכול מאה שרוי׳.

פסח איז דטד טדשסטד..

פון די שלש־רגליס: ר״ה ד,א.

שבועות און סוכות: שהם המשך לחג הפסח — ראה מכתב יום ה׳ ס׳ תזריע ר״ח ניסן ה׳תשמ״ו,

ובהערה שם ד״ה אנדערע *וויי; מכתב י״א ניסן ה׳תשמ״ו

(הגש״ם הנ״ל ריש ע׳ תתסד.

שם ע׳ תתפם/

שבת...

וכר ייציאת־נזצרים': ואתחנן ר״ טו.

— וראה םו*נ ה״ב סל״א

(הובא ברמב״ן ואתחנן שם,.

יב) חינוך מצוה לב.

וראה שער הכולל

(להרא״ד לזווואום)

פי״ז סכ״ס.

פסח..

יסוד פון ויי אלענזטן: ראה חינוך מצוה כא

(סיפור יציאת נמרים)

: כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו,

וע״כ אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלתנו זכר ליציאת מצרים כו׳.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

די דאזיגע דריי ימים־טובים זיינעז פארבונדן איינער מיט די אנדערע מיט א געמיינזאמען אינהאלט,

געמיינזאמע שטריכן און דינים,

וועלכע זייגען שייך צו זיי אלעמעז גלייך.

גלייכצייטיג אבער האבן זיי אייגנארטיקע שטריכן,

דינים און מנהגים,

מיט וועלכע זיי צייכענען זיך אויס און ווערן אויסגעטיילט אלם: פסח — זמן חירותנו; שבועות — זמן מתן תורתנו,

און סוכות — זמן שמחתנו,

אין צוגאב צו דעם וואם אלע דריי זיינען מועדים לשמחה.

דער ענין פון שבת און יום־טוב,

אין צוגאב וואס קדושת־שבת און שמחת־יום־ טוב דרינגען דורך די דאזיגע טעג,

דארף די קדושה און שמחה נמשך ווערן אויך אין די וואכעדיקע טעג און דורכנעמען דעם טאג־טעגלעכן לעבן פון יעדן אידו,

מאן,

פרוי און קינד,

במשך פון דעם גאנצן יאר.

הייאר קומט־צו נאד אן ענין: ס׳איז א שנה מעוברת,

אן עיבור־יאר,

וואס אדאנק דעם וואט ס׳איז צוגעקומען נאד א חודש איז דער יום־טוב פסח "געשטעלט• גע־ ווארן אין זיין שלימות אלם חג האביב.

די אויבנדערמאנטע

(און אויד פילע ניט דערמאנטע)

ענינים אנטהאלטן גאר א סאד אלגעמיינע און פרטיות׳דיגע אנווייזונגען,

ביז בנוגע למעשה בפועל,

סיי פאר די טעג פון דעם יום־טוב אליין,

און סיי פאר אלע טעג פון א גאנץ יאר.

אויף אייניגע נקודות וועלן מיר זיר דא אפשטעלן.

דער ענין פון אן עיבור־יאר איז באקאנט,

און ס׳איז וועגן דעם גערעדט גע־ ווארן מערערע מאל,

וויבאלד אז אן עיבור־יאר איז ניט קיין זעלטנהייט: אן עיבור־ יאר דערשיינט זיבן מאל אין יעדן מחזור

(ציקל)

פון ניינצען יאר,

וואס דאם פאר־

פסח..

ומן חירותנו: ראה לקו־ש חי״ז ד 71 ואילך

(הגש־פ הנ׳ל ס־ע תקז ואילך).

וראה גם מכתב ר״ח ניסן ה׳תשמ״ג

(הגש־פ המל 7 השלד ואילך).

ומן חירותנו..

זמן מתן תורתנו..

זמן שמחתנו..

מועדים לשמחה: כן נקראים בנוסח התפלה והקידוש.

דארף די קדושה און שמחה נמשך ווערן אויך אין די וואנעדיקע טעג..

דעס ג^נצן יאר: ראה מכתב ר־ח ניסן ה׳תשד־מ,

ובהערות שם

(הגש״ס המל ן׳ תשנא).

שנה מעוברת: הנקראת בשם.

שנה תמימה׳■ — בהר כה,

ל. ערכין לא,

א (במשנה).

רמב־ם הל׳ שמיטה ויובל פי׳ב ה־ה.

וראה אוה״ת להצ־צ

(יהל אור)

לתהלים יט,

ח (ס״ד וס־ח — ד סז-ח).

ולהעיר,

אשר על מצות קידוש החודש ועיבור שנים נצטוו בר־ח ניסן לפני ימם

(בא יב,

א ואילך)

— ראה מכתב ר־ח ניסן הנ׳ל,

ובהערות שם

(הגש־ם הנ־ל ס־ע תשמז ואילך).

נאך א חודש: והוא חודש מלא — רמב־ם הל׳ קידוש החודש פ־ח ה־ה

(וראה.

פירוש־ שם ם־ד ה־אץ טור או־ח הל׳ ר־ח סתב־ח.

בנוגע למעשה בפועל: שהמעשה הוא העיקר — אבות פ־א מי־ז.

תקו־ז תנ״ב

(פז,

סע־א).

ת־ם

(צג,.

ב) ת״ע

(קלג,

ב. קלד,

אץ

גערעדט געווארן מערערע מאל: ראה בארוכה מכתבי וא־ו תשרי: ה׳תשל־ח

(לקדש חי־ד ד 478 ואילך)

; ה׳תשד־מ

(לקו־ש חב־ד ע׳ 633 ואילך)

: שנה זו.

מכתב ר־ח ניסן ה׳תשד־מ

(הגש־ם הנ״ל ד תשמז ואילךץ

אן עיבור־יאר..

זיבן מאל אין יעדן מוחור..

פון ניינצטן יאר: רמב־ם שם פ־ו ה־י: כל תשע עשרה שנה שיהיו מהן שבע שנים מעוברות ושתים עשרה פשוטות.

מכתב ד״ח ניסן תשמ״ט

זיכערט,

אז פסח זאל אלע יאר זיין אין דער תקופה פון פרילינג,

ווי תורה פאר־ לאנגט.

ווארום וויבאלד אז ישראל מונין ללבנה,

אידן ציילן די חדשים פון יאר לויט דער לבנה,

און ד?ר לבנה־יאר איז מיט א צאל טעג קירצער פון דעם זון־יאר,

דעריבער קומט צו א חודש יעדן צווייטן אדער דריטן יאר,

כדי,

אויסצוגלייכן" דעם חשבון.

וואט ס׳איז ווייניקער באקאנט איז אז אין דעם ענין פון אן עיבור־יאר איז פאראן א פנימיות׳דיגע נקודה — דאם צוזאמענבינדן

(חיבור)

פון,

זון" און,

לבנה",

וועלכע זיינען אויסגעטיילם איינע פון די צווייטע: די זון איז טאג,

די לבנה איז גאכט: די זון האט אן אייגענע ליכטיקייט,

די לבנה שפיגלט אפ די ליכטיקייט פון דער זון; זון און לבנה האבן זייערע אייגענע און אייגנארטיקע טעטיקייטן,

און זיי זיינען טעטיק אין פארשידענע צייטן.

אין א גייסטיקן און סימבאלישן זין איז די זון א משפיע — א,

געבער",

און די לבנה איז א מקבל — א,

נעמער".

פסח..

אין..

פרילינג,

ווי תורה פארלאנגט: משפסים כג,

סו. תשא לד,

יה.

ראה סז,

א. וראה סנהדרין יג,

א־ב.

ר״ה כא,

א. רמב״ם שם פ*ד ה״א.

וראה אוה״ת משפטים ד א׳קם ואילך.

ד״ה כי תבואו גו׳ ושבתה ודיה קדש ישראל לה׳ תר*ל

(סה*מ תר*ל ע׳ קלג ואילך.

שם ע׳ רח ואילך).

— בענין,

חודש האביב* — ראה ל*ת להאריז׳ל פ׳ בא בטעהמ*צ

(ד*ה נעות קידוש חודש/ אוה״ת וד״ה כי תבואו גו׳ ושבתה שם.

ספר הליקוטים — דא׳ח ת ערך חדשים

(פרסי החדשים)

— ניסן ס״י.

ישראל מוני! ללבנה: סוכה בם,

א. וראה גם ב*ר ם*ו,

ג. וראה ד*ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש תקס*ז

(סה*מ תקם*ז ע׳ מח ואילך.

ועם הגהות — באוה״ת בראשית ד,

סע*ב ואילך).

ד*ה זה במאמרי אדהאס*צ במדבר ח״א ע׳ קב ואילך.

וכםה*מ תרס״ג ע׳ ע ואילך.

ובכ*מ.

איד! צייל! די חדשים פו! יאר לויס רעד לבנה: רםב*ם ריש הל׳ קידוש החודש.

וראה לקו*ש חכ*ו שיחה א׳ לפ׳ בא

(ע׳ 63 ואילך).

מינו א צאל טעג קירצטר: ראה רמב*ם שם פ*א ה״ב: ובמה יתרה שגת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום.

ובפירוט יותר — שם פ״ו ה-ד: נמצא תוספת שנת החמה על שנת הלבנה עשרה ימים ואחת ועשרים שעות ומאתים וארבעה חלקים.

— ו,

יש מי שאסר

(תקופת רב אדא)..

תוספת שנת החמה על שנת הלבנה י׳ ימים וכ*א שעה וקכ*א חלק ומ*ח רגע•

(שם פ*י ה*א).

יעדן צוויינון אדער דרינון יאר: ראה רמב*ם שם ם*ו הי*א: שנים המעוברות שמל מחזור..

הם שנה שלישית מן המחזור וששית ושמינית ושנת אחת עשרה ושנת ארבע עשרה ושנת שבע עשרה ושנת י*ט.

כדי.

אויסצוגלייכן־ רעם חשבון: רמב*ם שם פ*א ה*ב.

פ״ד ה*א־ב.

. זו!־ או!.

לבנה־: להעיד מתורת הה*מ בענין,

ועינינו מאירות כשמש וכירח* — ארח

(הוצאת קה*ת)

סד,

ד (בהוצאת תשמ״א ואילך — סי׳ רצז).

אווד׳ת דרושים לר*ה ד א׳ת ואילך.

וראה גס מאמרי אדה״ז על מארד׳ל

(תפילה)

ע׳ תם ואילך.

ועוד.

די זוו איו מאג.

די לבנה איז נאכט: ובלשון חז״ל,

גבולות חלק הקב״ה בעולמו יכולים אתם לערב יום ולילה

(בתמי׳)

• — במדב*ר פי*ח,

ז. תנחומא קרח ה.

הובא בםרש*י עה*פ קרח טז,ה.

די לבנה שפיגלט אס די ליכטיקייט פו! דער זו!: ראה זהר ח*א לג,

ב (עה*פ — בראשית א,

יד — יהי מאורות ברקיע השמים).

שם רלו,

םע*ב.

רמס,

ב. ומ*ם.

זו! או! לבנה..

טעטיק אי! פארשידטנע צייט!: להעיר גם מזהר שם רלו,

םע*ב.

ומ*מ.

משפיע..

מקבל: ראה ד*ה תקעו תרכ*ח

(םה*מ תרמז ד שצח ואילך).

ובכ*מ.

*114 0* 11* '0*,

^ד ^0)

^ 41'*.

41) 4; 011 4041)

^1 4040)

1^1

□4 141

(4040184 <4

(1140 ;4041 %!

(<140^ ';4041,

011 850114* *11 1! — 004X541; 1! 05511 — 11180141 851 8 ;41.

1. 501 81.

0' 851 8 ;411401 080

(4:0' 10011 851 1114

(10) 155

(41

(81. 8

(84

(04 081' 1180 14

04,

404 114

(011 004

(<0 04040 851

(40510 — 081 8 851.

1 8 0100 851 00

(00 10.

100! 811 44,

800 000

1. 40 45010.

580 81

(0404005500 8151' 81 8 04654 811 8 0404,

(055 1.

0״114#,

!1 - 0451110 091

►44

מכתב ר״ת ניסן תשמ״ט

און,

אדרבא,

געבן דעם געבער נאד מער ווי דער געבער גיט אים,

לויט דעם בא־ קאנטן מאמר פון תורה,

אז מער ווי דער בעל־הבית טוט פאר דעם ארעמאן,

טוט דער ארעמאן פאר דעם בעל־הביוב

ויהי רצון,

אז צווישן די הכנות בו פסח,

זאל יעדער אייגער און איינע ארייג־ טראכטן זיך אין דער אויבנדערמאנטער נקודה,

בפרט אין צוזאמענהאנג מיט די ווערטער מיט וועלכע מען גרייט זיר אנהויבן דעם סדר של פסח: כל דכפין ייתי כו׳ כל דצריך ייתי כר,

און מ׳זאל זוכה זיין אז עם זאל זיין זמן חירותנו אין דעם פולסטן זיז,

די גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

און עם וועט מקויים ווערן תיבת ומיד דער יעוד.

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון",

בקרוב בימינו ממש.

בכבוד ובברכה

לחג הםסח כשר ושמח

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

ב״ה,

מוצאי שבת הגדול,

אור ליום א׳ י״א ניסן,

ה׳תשמ׳ט ברוקלין,נ. י.

אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם

ה׳ עליהם יחיו

שלום וברכה!

בהמשך צום בריוו פון ראש־חודש ניסן,

און שטייענדיג געציילטע טעג פאר פסח,

איז כדאי צו אריינטראכטן זיך אין אייניגע נקודות וועלכע זייגעז בארירט גע־ ווארן אין דעם פריערדיגן בריוו,

בפרט די נקודה וואס ברענגט ארויס דעם ספעציעלן פארבונד צווישן עיבור־יאר און פסח

(ווי הייאר).

אין דעם צוזאמענהאנג איז אונטערשטראכן געווארן דער לימוד פון עיבור־יאר אין דעם זיו פון משפיע,,

געבער"

(— די זון,

וועלכע שיינט אפ איר פולן פנים ליכטיקייט)

און מקבל,

"נעמער"

(די לבנה,

וועלכע שפיגלט אפ די ליכטיקייט וואס זי באקומט פון דער זון).

די נקודה אין דעם איז,

אז די זון און די לבנה זיינען צוויי פארשידנארטיקע בא־ שעפענישן — וועמען דער באשעפער ברענגט צוזאמען איו אייו געמיינזאמע צייט־ רעכענונג און אן איינגעשטעלטן סדר,

וואס דוקא דורך ביידן

(זון און לבנה)

צו־ זאמען ווערט דערפילט די ג־טלעכע כוונה,

אז פסח זאל שטענדיק אויסקומעו אין חודש האביב וכו׳.

און אזוי איז דאס אויר אין מענטשלעכן לעבן,

וואו עם זייגען פאראן.

געבערם" און "נעמערס",

וועלכע זיינען לכאורה באזונדערע וועלטן,

אבער איו תוך גענומען

*0 “>• ^,

110 1.

00. 0 ?00401 4.

241 ׳2 0*3011 '0 '0* 1

(0. '01X1 י י 1<מאס

1140*1 144.

0*2* 41X1 *11*1.

1. 1014 1,

41. 01 0*040 4144* 44.

01 3041־

: (0*41.

4. 401. 4 01441.

0414 441 4501.

4. 1: 404441 144.

00. 0

(03*14X1 א 511 ״0 811 8.

1:14 44.

01 8 511 *.

(4. 14. 0 4!

(^ 2,

414. 14*41.)

' 0000 24.

4 4041 14

(1X4 14,

4144X1

(44

(4. 0 0

(4 £ 00X4 4141)

■

. 41*43 01*,

2 0.

*0 404.

4 0)

0*0 4041 01403 :111)

1. 0!).

11. 11) 811 1).

84 511 0*4א 1*1 40**0 6011 44.

1:1

41*43 41401 0.

4. :0 4.

3) 0) 40 10024X0 302 ם..

41ז0,

4 01*1 0.

0 0)

004 0314 :0.

0) 111 ששש 0*1

(1) שם*!)

511 שאס *.

'3*00 0410 144)

0 400

— 00414 02440 00*0 004*444 '41*43 3 '0* 03 014*4

(11. 111111)

48 11181.

1) 1 0)

118) 811 י ־ 500 411!)

1. * 1.

(11

(1 0

(0100 10

(10 1** £1180

(11: 4X10 04X1

(04X30 40.

0) 043340 3*,

404־

'%91 1:1)

144 140 1*א 11* 41 0*241 0^ז1ז 1**4,

11*11,)

״0..

1מ0140 4)

4* *11* '1.

41. 8*46)

141 3*3 40 41* •:)

'*.

!:*4.

88*6 41*,

184 *411 11* 6*41 611 01114 41*.

1**41841.

41*.

141 '.

■1**14

4441.

1 401

(14 81

(1*1 1

(14 411-0 — '1**1 8*6 048 144

(4 814 *11 848 1441 *40

(4-***:44.

611 1.

4 61.

84□ *41' 14*8 1.

44. 81X1 6811 11*8 :41*4.

68 41

(4X1.

448

8*1 848 14□ 84.

61 6311'

44811.

*41 844 641 * 81X1 41141' *41 6*4.

641*4

(4 61848' 144484 144

(41 6*184:11 141 8181 688 34448 141 *143 641 *44 *:1414 818:48' 344 641 * 8181

64:83 444 14 8X48 641 44841 6:4□ 484146 3164□)

4:41 641 8181 5811

(44*3 *41 *441.

*::41*:□ :444*11 1X6.

11416 :431' *41 8X14□'

□4114* 11*1 — *4114 4:4X4□ 641 683' 864X444**א 61*6 81-34441144484*63

8464X3 841 14 1418*834 :8413 — 14 6*1X0

(184:: 641 6*16414:4 8*.

4448*41 *1' 444 :41*:□' 141 4:41 641 4*811-4*1 *41 4:: 6*184:11 843 683'

?11א*ט 1**א ׳41 44:*: 1**א 44411 ׳^8 141 41* 86644 141 '11)

8*411))

1**8 8*44 '644843 8 — 644843 34641 81: 8 444:1.

141 □814*3 8884 41* 86644 641 4:41 □4114* 1* '41* 411* *8

□״368 431)

א״* 0838

ספד השיחות - ה׳תשמ״ט

אויר האט זיך געפאדערט,

אז דער קרבן פסח זאל זיין באשטימט גאר פאר,

מנויים״ — די פארויטבאשטימטע מענטשן,

יחידים,

וועלכע האבו זיר פאראייניגט אין איין איינהייט צו ברענגען און עמן דעם קרבן פסח אלע צוזאמען אין איין חבורה דוקא און איין מחיצה; פארשידן זיינען געווען די ביישטייערונגען,

אבער אלע האבן אים געגעסן צו זאט

(על השובע).

און די דאזיקע פאראייניקונג פון אידן,

וועלכע איז געקומען צו א בולט׳ן אוים־ דרוק אין דעם קרבן פסח,

איז געווען די הכנה צו דער גאולה פון גאנץ כלל ישראל — פון משה רבינו ביז ד עם קלענסטן פון אידן — אלע צוזאמען זייגען אויסגעלייזט געווארן אין איין מינוט,

בחצות הלילה,

און די גאולה איז געקומען ניט דורך א מלאך און ניט דורך א שליח,

נאר דורך הקב״ה בכבודו ובעצמו,

און אל ע זיינען ארוים פון מצרים בעצם היום הזה — די זעלבע רגע — און ביד רמה

(ל׳ יחיד).

ויהי רצון,

אז די אריינטראכטונג אין די אויבגדערמאנטע ענינים,

און די גע־ מיינזאמע הוראה פון פסח וועלכער איז חל אין אן עיבור־יאר

(ווי הייאר),

זאל נאכמער פארשטארקן בא יעדער איינעם און איינע די אנערקענונג,

אז יעדער איד — מאז,

פרוי און קינד — איז א משפיע און א מקבל,

און נאכמער — געהערן צו גוי אחד,

און נאכמער — זייגען כאיש אחד,

און נאכמער — זיינען לב אחד.

אמת׳ע אידישע אחדות איז,

אז מ׳ווייס און מ׳פילט אז אלע אידן זיינען ממש איין זאך.

במילא איז די באציאונג פון איין אידן צו א צווייטן ממש ווי צו זיך אליין,

א. ז. וו.

מכתב י״א גיסן תשמ״ט

און דאם וועט זיכער זיין די שלימות׳דיקע הכגה גו דער גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

דאם איז אויד דער אינהאלט פון דער אינערלעבער בקשה פון דוד נעים זמירות ישראל גום אויבערשטן: תבא לפניך תפילתי,

הטה אזנך לרינוזי — זאל מיין תפילה קומען גו דיר,

דיין פנים,

אזוי אז די תפילה

(ל׳ חיבור)

ווערט פארוואגדלט אין רינה

(געזאנג)

— השתפכות הנפש און התחברות מיטן אויבערשטן,

גוזאמענפליסוגג פון דער נשמה מיט איר מקור הקדוש ברוך הוא.

וואט דאס איז אויר די נקודה אין,

יציאת־מצרים* 8לט טאג,

ארויסגיין — באפרייען זיר — פון מצרים,

מיצרים וגבולים,

און ביז מ׳פאראיינגיגט זיד מיט אין סוף ברוך הוא.

ביז מיר וועלו אלע צוזאמען זוכה זיין בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה,

ספד השיחות - ה׳תשמ״ט

ב״ה,

יום א׳ פ׳ בחוקות? תפארת שבהוד,

תשמ״ט.

ברוקלין,?נ.

אל כל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם

ה׳ עליהם יחיו

מלום וברכה!

בעמדנו בתקופה דשבע שבתות תמימות,

ובה עצמה בהשבת דל״ג בעומר,

ובתוך ותחלת שלשת הימים דיום סגולה זה,

אשר בודאי כל אחד ואחת מתעורר לתוספת בתומ״צ במיוחד כקשר ליום זה

ובפרט שבשנה זו הקביעות שלו היא ביום שלישי שהוכפל בו כי טוב,

טוב לשמים וטוב לבריות

הנני לעורר ע״ד הצעת רבים והחלטתם לעשות כן במעשה בפועל,

והמעשה הוא העיקר,

להוסיף בתורה עבודה וגמ״ח — עליהם העולם עומד

מכתב א׳ פ׳ בחזקותי

והרי רשב״י עליו נאמר וצדיק יסוד עולם

נתינה לצדקה במספר ה״י — והרי ל״ג בעומר הוא ח״י באייר

(ר״ת אברהם יצחק יעקב רחל — שכוללת כל ד׳ האמהות)

בעבודה — מזמור ל״ג בתהלים,

ספר תפילות דוד בן ישי בתור נעים זמירות כל בני ישראל

בתורה — בפרשת השבוע,

ובפרט בחלקו המיוחד ליום זה,

יום השלישי:

ואכלתם גר ונתתי משכני בתוככם

(בתור כל אחד ואחת)

גר ואולר אתכם קוממיות.

ויקויים היעוד תבוא לפניד תפילתי הטה אזנד לרינתי

אשר השם,

שכמאמר רשב״י — הוא תמיד עם כאו״א בכ״מ שהוא נמצא

יקיים תומ״י היעודים: מצאתי דוד עבדי,

ונתתי משכני בתוככם זה ביהמ״ק השלישי,

מקדש אד׳ כוננו ידיר

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

והודיעה תורתנו,

תורת חיים,

הוראה בחיי כל יום ויום: כדאי הוא רשב״י לסמוך עליו בשעת הדחק — הגלות,

ומיד הן נגאלין.

בכבוד ובברכה,

וכדרישת רשב״י — להשתתף בשמחתו רבה דל״ג בעומר — דבחד קטירא אתקטרגא בי׳ בקוב״ה בי׳ אחידא בי׳ להיטא בי׳ אתדבקת — ובאופן דנר להאיר — השמ#בזה סביבתו,

אנשים נשים וטף

נ. ב. מובן ופשוט שגם לאחר ל״ג בעומר יש לעשות ולהשלים כל הנ״ל,

כלימוד פסח שגי דמיני׳ אזלינן: ניטא קייז פארפאלן,

ובכפליים לתושי׳.

מכתב רח סיזן

ב״ה,

יום ראשון ם׳ נשא את ראש,

ר״ח סיון שנח תשמ״ט,

ברוקליין,נ. י.

אל כל בני ובנות ישראל ככל מקום שהם

ה׳ עליהם יחיו

שלום וברכה!

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מגרים ביום הזה — זה ראש חודש — באו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל — ויחן לשון יחיד,

כאיש אחד בלב אחד — נגד ההר — לקבל התורה מהר סיני.

וביום השני נאמר להם ואתם תהיו לי

(לשון איווי ולשון הבטחה)

ממלכת בהגים וגוי קדוש.

וביום השלישי נאמר להם מצות הגבלה,

השמרו לכם עלות בהר וגר.

ספר המיתות - ה׳תשמ״ט

וביום הרביעי נאמר להם מזות פרישה — מהחומר והגשם — היום ומחר,

ולהיות נכונים בימים אלה ליום קבלת התורה,

ששה בסיון בו ניתנה תורה.

והימים האלה נזכרים ונעשים מדי שנה בשנה כחדשים,

ועד — חדשים ממש — קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ויקויים תיבף היעוד תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרינת?

בכבוד ובברכה,

ובברכת החג,

מועדים לשמחה

— והכל מודים בעזרת דבעיגן גמי לכם —

ולקבלת התורה בשמהה ובפנימיות

מברקים

נוסח המברק שהואיל כ״ק אדמרר שליס״א לשלוח לאנ״ש שיחיו בכל מרחבי תבל לקראת ראש השנה ה׳תשמ״ט

ב״ה.

ער״ה תשמ״ט.

בחותם שנת תשמח ותשמח והקהל לשנה שבה תכתבו ותחתמו.

/משם החתימה/

נוסח המברק שהואיל כ״ק אומרו שליגרא לשלוח לאנ״ש שיחיו בכל מרחבי תבל לקראת ח3 הסוכות ה׳תשמ״ט

ב״ה.

ערב חה״ם ה׳תשמ״ם.

יום סוב וזמן שמחתנו וישמח ישראל בעושיו וישמח השם במעשיו ולהמשיכם בכל השגה תמימה מעוברת זו.

/משם החתימה/

(140 £

(1*11.

0X14

■001א 8)

414) 140011

א06)

10000110 3461.

0) 10 8^*4 0041 0401.

0 60141460 4104110 0411 1606

־041.

1410 1)

0100 14146010 040 0)

141460 4146010 0X04

א״460!4 — 4100 0)

84 004 00)

0 041000

א״מ001,

4111 '4*0>> 0^404)

410) £ 484010 ^£$ א״£4£ 0״101א 4״€ 4*א£01 14)

110 140)

□״0

(0,

04 - 4010

(04) 45

מברקים

ב״ה,

ערב חה״ם ה׳תשמ״ט

ברוקלין,נ. י.

כבוד המשתתפים בהקפות שמחת תורה ככפר חב״ד

(גה״ח בו׳)

אשר באה״ק תובב״א,

על ידי משיח צדקנו,

בתוככי כל אחינו בני ישראל השמחים בשמחת תורה בכל מקום שהם — שליט״א

בזמן שהשמחה הכפולה שמחת ישראל בהתורה ושמחת התורה בישראל,

מקפת ומאחדת את כל עמנו הקרובים והרחוקים

(לעת עתה)

גם יחד,

באיחוד אמתי ונצחי,

תוקן* ותוכן מיוחדים לשמחה זו בארצנו הקדושה בשלימותה,

אשר תמיד עיני השם אלקיד בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.

ויהי רצון שתהי׳ הקדושה בגלוי,

והשגחת השם עושה פלא בטוב הנראה והנגלה

וראו כל עמי הארץ כי בישראל גדול שמו — בשלמות התורה שלמות העם ושלמות הארץ,

ובמהרה בימינו ממש תחזינה עינינו קיום ההבטחה

(בלשון הכתובים):

ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצד אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.

איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון,

בגאולה האמחית והשלימה על ידי משיח צדקנו,

המשתתף בשמחתכם — שמחתנו וחותם בכבוד רב ובתפלה לשנת תורה ושמחה ושלום אמתי.

ממזמז..

א7 חנדאי: ישעי׳ מג,

ה־ו.

איש..

טריון: תהלים פז,ה.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

נוסח המברק שהואיל כ״ק אדמרר שליט״א לשלוח לאנ״ש שיחיו בכל מרחבי תבל לקראת חג הגאולה י״ט כסלו,

ה׳תשמ״ט

לשנה טובה בלימוד החסידות ודרכי׳ תכתבו ותחתמו,

מלל פעילות רבה בכל המבצעים,

ובכלל בתורה ובגמ״ח ובתפלה,

וכל זה באופן דופרצת וגר,

ומיום זה לימי ההכנה לחנוכה ולחנוכה,

יומין זכאין גם למהר קיום היעוד בספר נעים זמירות ישראל דוד מלכא משיחא:

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון.

בגאולה האמתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

בכבוד ובברכה /משם החתימה/

נוסח המברק שהואיל כ״ק אדמר׳ר שליט״א לשלוח לחמשתתפים שימיו בחתועדויות הגדולות דחג הגאולה י״ט כסלו,

ה׳תשמ׳״ט

לכל המשתתפים בהפארבריינגענישן הגדולים די״ם כסלו — שליט״א

לחיים,

לחיים ולברכה

יהי רצון מהשי״ת שבכל אחד ואחת יהי׳ ויקויים פדה בשלום וגר ובמילואו,

ושיצליחו בעשיית הכלים לזה כביאור חז״ל בהכתוב שזהו העסק בתורה

(הנגלה והחסידות)

ובגמ״ח ובתפלה,

וכל זה באופן דופרצת גר,

ומתחיל בהמבצעים,

כל אחד מהם,

ומיום זה לימי הכנה לחנוכה ולחנוכה,

יומין זכאין גם למהר שום היעוד בספר נעים זמירות ישראל דוד מלכא משיחא:

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכועה עליון.

בגאולה האמתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

בכמד ובברכה /משם החתימה/

מברקים

נוסח המברק שהואיל כ״ק אדמו״״ר שליט״א לשלוח לאנ״ש שיחיו בכל מרחבי תבל לקראת יום ההילולא ירד שבט,

ה׳תשמ״ט

הצלחה רבה בכל עניני הילולא דנשיא דורנו,

ובתר רישא גופא אזיל,

האנשים והנשים והטף,

— והרי מתחילה שנת הארבעים —

כולל ובפרט — התועדויות פעילות ומתוך אהבת ישראל,

ביום ההילולא ובשבת קודש להוי׳,

שבת שירה וט״ו בשבט,

ובמוצאי השבת,

ויקויים בכל אחד ואחת היעוד בספר דוד מלכא משיחא:

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון,

במהרה בימינו ממש,

ובני ישראל יוצאים ביד רמה,

בגאולה האמתית והשלימה.

בברכה.

/מקום החתימה/

ובתר..

אזיל: עירובין מא,א.

האנשים והנשים והטף: וילד לא,יב.

והמשך: הפעולה ענמה נמשכת ולנוסח ע״ז)

פירותיהן — ומעלה בכאו־א,

וכמובן גם מרד״ה באתי לגני

(דההילולא).

היעוד: תהלים פז,ה.

ובני..

רמה: שיעור חומש יערב יום ההילולא

(בשלח יד,.ח)

נוסח המברק שהואיל כ״ק אדמרר שליט״א לשלוח לאנ״ש שיחיו בכל מרחבי תבל לקראת ימי הפורים ה׳תשמ״ט

פורים שמח ובכפלים שמתחיל ביום שהוכפל בו כי טוב והתועדויות פעילות מתוך אורה ושמחה וששון ויקר וכל פירושי חז״ל,

ובהחלטות טובות בכל עגינים אלה על כל השנה כולה,

שגה מעוברת,

ולמסמר תיכף ממש גאולת פורים זה לגאולתנו האמתית והשלימה,

ע״י משיח צדקנו.

לחיים,

לחיים ולברכה.

/מקום החתימה/

790 ספר השימות - ה׳תשמ״ט

נוסח המברק שהואיל ב״ק ארמר׳ר שליגר׳א לשלוח לאנ״ש שימיו בבל מרחבי תבל לקראת חג הפסח,

ה׳תשמ״ט

ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב,

יום ההילולא של אדמו״ר הבמה בדק ואור לי״ד ניסן,

אביע אחולי וברכותי לחג הפסח כשר ושמח וכולי ולקיום בעגלא דידן,

וכמפורש בספר דוד מלכא משיחא: הוי׳ אלוקי ישועתי תבוא לפניו תפלתנו ויטה אזניו לרנתגו ויגאלנו בגאולתנו האמתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

בכבוד ובברכת החג

/מקום החתימה/

וכמפורש: ע״פ תחלים פח,

ב־ג.

נוסח המברק שהואיל כ״ק אדמי׳ר שליט״א לשלוח לאנ״ש שיחיו בבל מרחבי תבל לקראת תג השבועות,

ה׳תשמ״ס

יום טוב שמח וקבלת התורה בשמחה ובפנימיות ושבת שלום ולהמשיך כל זה בכל השנה כולה ותקוים תיכף הבקשה וההבטחה תבוא לפניך תפלתי הטה אזגך לרינתי בגאולה האמתית והשלימה.

/מקום החתימה/

מברקים

ו79

ב״ה,

שלישי בתמוז,

פרשת ויאמר ה׳ אני חלקך ונחלתך,

חודש הגאולה,

ה׳תשמ״ט,

ברוקלין,נ. י.

ל״גז ישראל" ה׳ עליהם יחיו

שאם וברכה!

תהי פתיחת ה,

גן ישראל" וכל משך שהותם בו בהצלחה רבד"

ובשנה תמימה זו,

ובפרט שנמצאים אנו בשנת הארבעים דהסתלקות־הילולא דבעל הגאולה שעל זה נאמר: נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע,

יוסיף כאו״א מכם ובשמחה רבה בחינוך עצמו ובחינוך הסביבה בתורה

(שהיא מורשה קהלת יעקב)

ומצותי׳,

וימשיכו בכ״ז במשך כל השנה ובהוספה,

וכ״ז יקדים ויזרז קיום התפלה: תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרינתי.

בגאולה האמתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

בברכת הצלחה בכל האמור ובברכת חג הגאולה

/מקום החתימה/

שלישי: דהתורה משולשת וזימתנו משולשת

(שבת פח,.א)

שלישי בתמוז: יום בו יבא מק מויח אדמו״ר מבית האמורים ונשלח לעיר מקלט.

תמוז: חודש גאולת מק מחת אדמו׳ר,

אשר לא אותו.

בלבד גאל הקמח מא גם את בל בו׳ איש ישראל*

(בסה־מ ה׳תש״ח ד רסג).

אני חלקו ונחלתך: כל איש בו׳ אשר נדבה רוחו כו׳ יהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו לעולם כו׳

(רממם סוף הל׳ שמיטה ויובל,

עיי״ש).

שנה תמימה: שנה מעוברת

(ערכין לא,.

א) וראה יוזל אור על תהלים להג־צ ים,

ח (מד,.ה)

נח! ה־..

לשמוט: דברים כט,ג

ובשמחה רבה: כפולה ומכופלת ישמח ישראל בעושיו ישמח ה׳ במעשיו

(תניא ספל״ג)

•

מורשה קהלת יעקב: ברכה לג,ד.

תבוא..

לרינתי: תהלים פח,ג.

ספד השיחות - ה׳תשמ״ס

לכל המשתתפים ולכל המשתתפות בהתועדויות דחג הגאולה ולכל אחב״י — שליט״א

שלום רב וברכה מרובה!

שבת שלום וחג הגאולה שמחים והתועדויות פעילות ומשפיעות על כל המתוועדים ועל כל אחב״י — שליט״א,

פעולה נמשכת במשך כל השנה,

שהרי כדברי בעל הגאולה במכתבו המפורסם,

לא אותו בלבד גאל הקב״ה כי אם גם את כל כר,

וביתר שאת בשנה תמימה זו,

ובמיוחד שנכנסו לשנת הארבעים דהסתלקות־הילולא של בעל הגאולה והשמחה דקאים אינש אדעתי׳ דרבי׳,

כי נתן הוי׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע,

תפעול בכל התורה ומצוותי׳,

מתחיל בהמבצעים הכלליים וכל פרטיהם.

ויקויים בכל אחד ואחת במהרה בימינו ממש הנאמר בספר דוד מלכא משיחא: תבוא לפניד תפלתי הטה אזנך לרינתי

בגאולה האמתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

בכבוד ובברכת שבת וחג הגאולה

/מקום החתימה/

מפתחות

Reader controls and commentary are loading.