עשה לר עמלק וגו׳״״ — מודגש התוקף דלעו״ז,
שבכחו של עמלק להרע לישראל,
•אשר גו׳ ויזנב בך וגר/ ועד שיש צורר בזכירה מיוחדת 11 ,
"זכור גו׳ לא תשכח״ 2 ,
ועוד ועיקר — השתדלות מיוחדת בהעניז ד״תמחה את זכר עמלק",
ועד כדי כך,
ש״מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור" 3 ,
"מדרא דעלמא דין ומדרא דמשיחא ומדרא דעלמא דאתי" 4 .
ובסגנון אחר: כיון שישראל הם "על אויבך",
למעלה מאויבך,
ובודאי ש״ונתנו ה׳ אלקיך בידך גו׳״ — איך אפשרית המציאות ד״עשה לך עמלק גו׳ ויזנב בך גו׳" 16 ?!
ג. ויובן בהקדים שאלה נוספת בנוגע לכללות ענין ה״מלחמה" בשביל הנצחון ד״אויבך":
המציאות דכל הענינים שבעולם אינה אלא עי״ז שנתהוו ונבראו ע״י הקב״ה — "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" 6 .
ולא זו בלבד שנתהוו בששת ימי בראשית,
אלא יתירה מזה — "המחדש בטובו בבל יום תמיד מעשה בראשית" 7 ,
וכתורת הבעש״ט" שבכל רגע
נעשה חידוש ההתהוות דכל הבריאה כולה מאין ואפס ממש.
ועפ״ז אינו מובן: איך אפשרית מציאות של "אויבך",
אויב
(דישראל,
ועי״ז הוא אויב)
דהקב-ה“,
ועד שיש צורך להלחם בו,
כביכול,
כלשון הכתוב ״מלחמה לה׳ בעמלק״ — בה בשעה שברגע זה ממש נעשית התהוות מציאותו של האויב מאין ואפס ממש ע״י הקב״ה?!
ואפילו המציאות של מנגד שאומר "לי יאורי ואני עשיתני"",
הרי,
האמת היא,
והתורה מודיעה ומגלה האמת,
שגם מציאות זו מהוה הקב״ה בכל רגע מאין ואפס ממש,
ובמילא,
לא תתכן מציאות של מנגד.
ובסגנון אחר: הניגוד להקב״ה הוא ניגוד למציאותו של המנגד,
דבר והיפוכו,
כיון שכל מציאותו של המנגד אינה אלא "מאמתת המצאו".
ד. והביאור בזה:
ידוע" ש״תכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים",
ב״עוה״ז הגשמי והחומרי ממש״ — ע״י ירידת הנשמה להתלבש בגוף גשמי שבו,
ואז יכולה לקיים התומ״צ שנתלבשו בדברים גשמיים,
תפילין בקלף גשמי וציצית בצמר גשמי,
וכיו״ב בכל המצוות.
ובשביל כוונה זו ברא הקב״ה המציאות דעוה״ז הגשמי — לא באופן של
678 ספר השיחות
דמיון בעלמא
[שהרי,
אם נאמר שמציאות העולם אינה אלא דמיון בעלמא,
לא נשלמה הכוונה "להיות לו דירה בתחתונים" אלא באופן של דמיון בעלמא],
אלא מציאות אמיתית 23 ,
ומקרא מלא דבר הכתוב ב״תורת אמת" "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" 24 ,
ובלשון הרמב״ם "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו",
היינו,
שמציאותם היא מ״אמתת תמצאו",
ובפרט ע״פ המבואר בדרושי אדמו״ר האמצעי 25 שהמציאות דיש הנברא 26 היא המציאות דיש האמיתי.
ומזה מובן גם בנוגע להמציאות של מנגד
("אויבך"):
כיון שהכוונה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים היא ל״התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו יחי..
עד שהוא מלא קליפות וט״א שהן נגד ה׳ ממש לומר אני ואפסי עוד" 22 ,
עכצ״ל,
שמציאותו של ה״תחתון",
שהוא "נגד ה׳ ממש",
אינה דמיון בעלמא,
אלא מציאות של מנגד 27 ,
שנברא ע״י הקב״ה
- ה׳תשמ״ט
כדי שעל ידו תושלם הכוונה דדירה בתחתונים,
"שכך עלה ברצונו ית׳ להיות נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא ט״א ואתהפך חשוכא לנהורא,
שיאיר אור ה׳..
במקום החושך והס״א כו׳" 22 ,
היינו,
שיש מציאות של מנגד,
חושך וט״א,
ומציאותו של המנגד מתהפכת לקדושה.
ואין לתמוה איך אפשרי שתהי׳ מציאות של מנגד בה בשעה שמציאות זו מתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש — כיון שהקב״ה הוא "נמנע הנמנעות" 28 :
אע״פ שע״פ שכל,
גם שכל דתורה,
לא יתכן שמציאות שמתהווית בכל רגע מאין ואפס ממש תנגד להמציאות שמהוה אותה — מ״מ,
כיון שהקב״ה אינו מוגבל בשום הגבלה,
"נמנע הנמנעות",
ו״מי יאמר לך מה תעשה",
הרי,
כשעלה ברצונו ית׳ לברוא מציאות של מנגד,
נעשית מציאותו של המנגד עם היות שזהו דבר והיפוכו,
שמהוה מאין ואפס ממש מציאות שהיא "נגד ה׳ ממש".
ה. ומזה מובן גם בנוגע לעבודתם של ישראל בעשיית הדירה לו ית׳ בתחתונים:
כיון שיש מציאות של ״תחתון..
שהוא מלא קליפות וס״א שהן נגד ה׳ ממש",
מנגד אמיתי,
ולא עוד,
אלא,
שהתהוותו של המנגד היא,
מצד שה־ מהווה אותו "נמנע הנמנעות",
שמזה מובן גודל התוקף שבמציאות המנגד — הרי,
עבודתם של ישראל אינה רק באופן
(סנהדרין שם,,.
ב) נגד ה׳ ממש*,
מ*מ,
ה*ז מציאות
(.
העושה מעשה חייב*).
ש״8 תצא,
ט׳ אלול
של גילוי ההעלם,
היינו,
שע״י העבודה דתומ״צ מגלים את הטוב שבעוה״ז,
ועי״ז נעשה דירה לו ית׳,
אלא עבודתם היא באופן של חידוש,
שע״י עבודתם ופעולתם,
אתכפיא ם״א ואתהפך חשוכא לנהורא״,
שמציאות ה״תחתון..
נגד ה׳ ממש" מתהפכת ונעשית דירה לו ית׳.
ומובן,
שכדי להתגבר על מציאות ד״תחתון..
נגד ה׳ ממש* ולפעול בו חידוש לעשותו דירה לו ית׳,
יש צורך בכחות נעלים ביותר.
והכח לזה ניתן לישראל — כי,,
ישראל וקב״ה מלא חד",
היינו,
שנש״י מושרשים במהותו ועצמותו ית׳,
ולכן יש בהם כח העצמות לחדש דבר,
להפוך את מציאות התחתון ולעשותו דירה לו ית׳”.
ויש לומר,
שכיון שהכוונה דבריאת התחתון והמנגד היא כדי שהאדם ע״י עבודתו ינצחו ויהפך אותו לקדושה,
ועי״ז תהי׳ עלי׳ בהאדם העובד — הרי,
גם מצד התחתון יש עילוי ותוקף במציאותו של האדם העובד
(ישראל)
לגבי מציאותו הוא
(דהתחתון),
אלא,
שזה מתגלה רק לאחר שהאדם מתחיל בעבודת המלחמה.
כלומר: לפני התחלת העבודה — התוקף הוא במציאות התחתון,
דכיון שמציאותו היא מצד,
נמנע הנמנעות" ה״ז מציאות תקיפה".
אבל כשהאדם כבר התחיל בעבודת המלחמה — אזי
, ניטל" ממנו׳ 3 הכח לנגד 32 ,
ובכחו של האדם לנצחו ולהפכו לקדושה,
מצד שני ענינים:
(א) מעלתו דהאדם,,
חלק אלקה ממעל ממש",,
ישראל וקב״ה כולא חד",
שלכן,
אין להמנגד ערך ושייכות אליו כלל,
(ב) גם לאחר שירד למטה למקום שיש מציאות של מנגד — הרי הכוונה דבריאת המנגד אינה אלא כדי שהאדם ינצחו,
כנ״ל.
ו. וב׳ קצוות אלו
(תוקף מציאותו של המנגד,
והכח דישראל להפכו לקדושה)
מודגשים בהתחלת הפרשה —.
כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו":
מחד גיסא — יש מציאות של,
אויבך",
מציאות שנבראת ע״י הקב״ה,
ויש צורך ב״מלחמה" כדי לנצח המציאות ד״אוי־ בך",
ולא עוד,
אלא,
ש
(לפני התחלת המלחמה)
אפשרי מצב ש״אויבך" לוקח שבי
(גם דבר של ישראל)
ונעשה "שביו".
ולאידך גיסא — כאשר,,
כי תצא למלחמה*
(התחלת העבודה),
ה״ז מיד ומלכתחילה באופן ד״על אויבך",
למעלה מאויבך
(הן מצד המציאות של העובד לפגי ש״יצא" לירד למטה,
והן מצד כוונת הבריאה ד״אויבח,
כנ״ל),
ועוד ועיקר — שבכ״ז "ונתנו ה׳ אלקיך בידך",
ועד ש״ושבית שביו",
היינו,
שגם הדברים שנפלו בשבי׳ בידי,
אויבך* חוזרים ומתהפכים לקדושה,
כי,
גם הכוונה ד״שביו* אינה אלא כדי שעי״ז
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ניתוסף עילוי גדול עוד יותר — ע״ד העילוי ד״זדונות נעשו לו כזכיות" 33 ,
סוג מיוחד של "זכיות" שאינו אצל צדיק
(ובינוני)
שלא חטא מעולם 34 ,
כ״א כיתרון האור מן החושך,
ולכן,
גם לאחר שמתהפך לקדושה ה״ז נקרא "שביו",
כיון שניכר בו התוקף דלעו״ז
(כפי שנתהפך לקדושה)
— שהוא באופן נעלה יותר מתוקף הקדושה מצ״ע.
ז. ועד״ז בסיום הפרשה — "זכור את אשר עשה לך עמלק גו":
מחד גיסא — ישנה מציאותו של "עמלק",
מציאות שהיא בכל התוקף,
עד כדי כך,
שיכול להיות מצב ד״קרך 35 בדרך
(ומזה בא למצב ירוד יותר)
ויזנב בך גו׳"
(ע״ד הענין ד״שביו").
וכפי שמציגו לפנ״ז — שכאשר "ויצא 36 יעקב גו׳ חרנה״”,
שיצא ממקומו
ודרגתו העליונה וירד ללכת "חרנה",
"חרון אף של מקום"• 3 ,
לעסוק ב־ "מלחמה" דעבודת הבירורים,
"רדף אליפז בן עשו
(אביו של עמלק)..
אחריו כו׳" ונטל מה שהי׳ בידו של יעקב”
("שביו").
כלומר,
"עמלק" הוא מציאות שיש בה תוקף לנגד ליהודי,
ומה גם שטוען שיש לו ״יחוס״ — להיותו מזרעו של עשו,
נכדו של אברהם!
ולאידך גיסא — הכוונה והתכלית בהניגוד ד״עמלק",
היא,
שיתוסף עילוי גדול עוד יותר אצל ישראל,
עי״ז שלוחם עם עמלק ומבטלו מכל וכל,
"תמחה את זכר עמלק",
ולא עוד,
אלא,
שהדברים שיכולים להפכם לקדושה ה״ה מברר ומזכך ומהפך לקדושה 40 ,
כמו שמצינו ביעקב,
שלאחר גמר עבודת הבירורים בבית לבן׳ 4 הי׳ מוכן מצדו לפעול שלימות הבירור בעשו 42
(ובמילא גם בעמלק),
"אבוא אל אדוני שעירה" 43
ש״פ תצא,
ט' אלול
(כפי שיקויים בפועל לעתיד לבוא,,
ועלו מושיעים גו׳ לשפוט את הר עשו" 44 ),
שעי״ז ניתוסף עילוי גדול עוד יותר 45 ,
ע״ד האמור לעיל
(ס״ו) במעלת התשובה ש,
זדונות נעשו לו כזכיות".
ח. עפ״ז יש לבאר גם ההמשך להפרשה שלאח״ז
(שמתחילין לקרוא במנחת שבת זו)—.
והי׳ כי תבוא אל הארץ גו׳ ולקחת מראשית כל פרי האדמה גר והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך וגו׳״ 46 — מצות ביכורים:
כאשר יהודי יוצא לעסוק בעבודה דבירור העולם,,
כי תצא למלחמה על אויבך וגו׳",
אזי פועל גם ב,
הארץ"
(,
כי תבוא אל הארץ"),
מלשון ארציות
(תחתון שאין תחתון למטה ממנו)
— ש־ "ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו׳ והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך גו׳",
ועד,
והנחתו לפני ה׳ אלקיד״י 4 ,
שפועל בהתחתון' עלי׳ לדרגא הכי נעלית — לבית־המקדש.
[ויש לומר,
שרומז גם לשלימות העבודה דלעתיד לבוא — שכיון שהאדם העובד יהי׳ בשלימות,
וכל עניני העולם שבהם נעשית העבודה יהיו בשלימות• 4 ,
גם העבודה היא בשלימות,,
כמצות רצונך" 49 ].
ובפרטיות יותר — מודגש גס בביכורים ב׳ הקצוות הנ״ל
(תוקף מציאות העולם,
והפיכתו לקדושה) 50 :
לפני העבודה ד,
ולקחת מראשית כל פרי האדמה״ — מודגש תוקף המציאות ד״הארץ",
מלשון ארציות,
התוקף שיש בה מצד,
נמנע הנמנעות",
ועד שה־,
בכור"׳ 5
(,
ביכורים" גם מלשון,
בכור")
הוא עשו 52 .
וע״י העבודה ד,
ולקחת מראשית 55 כל פרי האדמה גו׳ והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ גר והנחתו לפני ה׳ אלקיך גר",
בירור העולם — נתגלה האמת שיעקב
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
הוא הבכור
(כמשל השפופרת כו׳ שהנכנס ראשון יוצא אחרון,
יעקב שנוצר ראשון יצא אחרון 54 ),
ועד ש״יעקב..
בא לשרשו בחי׳ ביכורים עליונים" 55 ,
כידוע ש״ביכורים" 56 קאי על ישראל 57 ,
כד־ כתיב 58 "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם",
וכתיב 59 "קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה/ כיון שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר,
אפילו לתורה 60 .
ויש לומר יתירה מזה — שהעילוי ד״ביכורים״
(— השרש במהותו ועצמותו ית׳)
נמשך ומתגלה בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
שנעשה דירה לו ית׳,
עי״ז שישראל מגלים בו כח העצמות שבו,
שאמיתת מציאותו של יש הנברא הוא יש האמיתי 61 .
*
ט. ויש לקשר זה עם שיעור היומי ב־ רמב״ם — בהלכות מכירה 62 .׳
ענין ה״מכירה" בעבודת האדם לקונו
("לתקן הדעות" 63 ),
הוא,
ע״ד מ״ש 64 "קונה שמים וארץ/ "שה׳ ית׳ קונה מהתחתונים ובפרט מישראל עם סגולתו/ ש
(מוכרים ו)
מקנים לו כל עניני העולם,
מוציאים אותם מהמעמד ומצב ד״רשות הרבים/ טורי דפרודא,
ומעלים אותם ל" רשות היחיד/ יחידו של עולם 65 .
ומכירה זו נעשית "באחד משלשה דברים,
בכסף או בשטר או בחזקה״ — שענינם בעבודת ה׳ 66 ,
הוא,
ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח 67 ,
שהם בחי׳ חסד גבורה תפארת 68 ,
אשר,
ע״י ג׳ קוין אלו נעשית כללות עבודת האדם להקנות להקב״ה כל העולם כולו.
ובענין ה״מכירה" מודגשים ב׳ הקצוות הנ״ל — תוקף המציאות דה־ עולם והפיכתו לקדושה:
״מכירה״ — מדגישה תוקף המציאות דהעולם,
שאינו דמיון בעלמא,
כי אם מציאות
(של "רשות הרבים/ טורי דפרודא),
ועד שיש צורך ב״קניו" ע״פ
ש״פ תצא,
ט׳ אלול
תורה כדי לעשותה,
רשות היחיד",
ליחידו של עולם:
ולאידך — בכתם של ישראל לפעול ה״מכירה",
לעשות מ,
רשות הרבים",
רשות היחיד",
כיון שגם בהיותם ב״רשות הרבים" ה״ה למעלה ממנו
(,
על אויבך"),
להיותם,
כולא חד" עם הקב״ה,
גם בעבודתם בפועל ובגלוי,
שזהו״ע הקידושין דכנס״י להקב״ה,
"האשה נקנית בשלשה דרכים,
בכסף בשטר וב־ ביאה" 69 ,
ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח 70 י,
ולכן,
בכחס וביכלתם לקשר העולם עם הקב״ה,
בכסף או בשטר או בחזקה",
ועד שפועלים ההתאחדות דה-עולם עם הקב״ה
(לא רק כמו,
נכסים" שנקנים "בכסף ובשטר ובחזקה",
אלא גם)
באופן שהוא מעין ודוגמת" הקנין ד״אשה",
שמקבלת מבעלה ועושה רצון בעלה,
שנקנית,
בכסף ובשטר ובביאה",
יחוד פנימי",
שהעולם געשה דירה לו ית׳,
דירה לעצמותו,
שבה מתגלה העצם של הדר בהדירה”.
י. ונוסף על האמור בנוגע להלכות מכירה בכללותן — יש להוסיף ולבאר גם הלכה פרטית בהתחלת השיעור דיום הש״ק:
"מי* 7 שנתן הדמים ולא משך חפירות,
אע״פ שלא נקנו המטלטלין,
כמו שביארנו 75 ,
כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל 76 ,
וחייב לקבל מי שפרע..
אומרין,
מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים,
הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".
ויש לבאר טעם הדיוק ד,
מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה כו׳" דוקא
(דלכאורה,
למה מזכירים עונשים דאוה״ע לפני מ״ת,
ולא עונשים דבנ״י לאחר מ״תיי)
— בנוגע לעבודת האדם• 7 :
החילוק שבין כסף למשיכה
(.
נתן הדמים ולא משח)
בעבודת ה׳,
הוא 79 — ש,
כסף" מורה על הגילוי וההמשכה מל־ מעלה למטה
(״שה׳ ית׳..
נותן להם
(לישראל)
כסף הוא סוד המשכת והתגלות אורו הא״ס אשר אליו תכסף נפש
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
כל חי")",
ו״משיכה" מורה על ההעלאה וההגבהה מלמטה למעלה
("שהוא ית׳ מושך החפץ..
העלאה והגבהה מטורי דפרודא..
לרה״י יחידו של עולם"),
ושלימות העבודה היא בב׳ העגינים דכסף ומשיכה,
שעל ידם נעשה הקנין דרה״ר להיות רה״י,
ליחידו של עולם.
וכאשר "נתן הדמים ולא משך",
היינו,
שהי׳ הגילוי מלמעלה,
אבל עדיין לא נעשית עבודת האדם לפעול ההעלאה מלמטה למעלה,
ומאיזו סיבה שתהי׳ "חוזר בו" מהמכירה,
היינו,
שאינו ממלא עבודתו בעשיית הדירה לו ית׳ — אומרים לו ש״לא עשה מעשה ישראל"
(ש״לא ידברו כזב",
והרי קיבל על עצמו לקיים התומ״צ באמרו "נעשה ונשמע" 1 •),
וכיון שבודאי "רוצה להיות מישראל,
לעשות כל המצוות כו׳״י,
בודאי ישלים עבודתו לעשות דירה לו ית".
וכדי להקל ולזרז גילוי רצון האדם האמיתי ״להיות מישראל״ — "חייב לקבל מי שפרע",
שעי״ז יבין חומר הענין וכר.
וב״מי שפרע״ גופא — מזכירים רק הפרעון ד״אנשי דור המבול",
"דור הפלגה" וכיו״ב,
עונשים דאוה״ע שלפני מ״ת דוקא,
כי:
ההכרח דפעולת המשיכה,
עבודת המטה,
הוא — מצד גדרי העולם
(לפני מ״ת),
שלהיותו ״תחתון..
נגד ה׳
ממש",
אינו ימל להתברר אא״כ עי״ז שימשכוהו ויעלוהו מלמטה למעלה;
אבל,
מצדם של ישראל
(לאחר מ״ת)
— הרי,
נוסף לכך שמצד עצמם אינם שייכים לעולם,
כיון ש״ישראל וקב״ה כולא חד",
ומה שנמצאים בעולם ה״ז רק בגלל ציווי הקב״ה לצאת ממקומם ודרגתם
("כי תצא למלחמה")
ולירד למטה,
הנה גם לאחר ירידתם למטה היו יכולים לברר העולם
(לא בדרך של מלחמה,
אלא בדרך של מנוחה ושלום)
ע״י ריבוי התגלות האור,
כבימי שלמה,
שע״י תוקף האור עד לאבוקה גדולה נתקבצו ובאו כל ניצוצות הקדושה למקומו ודרגתו של שלמה
(עליו נאמר 3 • "וישב שלמה על כסא ה׳")",
וזה שיש צורך בבירור בדרך מלחמה דוקא,
ה״ז רק מצד הענין ד״גורא עלילה על בני אדם" 1 ׳,
שבגלל זה נעשה עניו החטא והגלות כו׳,
ואז יש צורך בעבודת הבירורים בדרך מלחמה דוקא.
וכיון שמצד דרגתם של ישראל די׳ נתינת דמים
(הבירור שע״י גילוי אור),
וזה שצריך למשיכה הוא רק מצד הירידה למטה והירידה בגלות,
מצב דאוה״ע“,
ולכן,
כשמזהירים זה שנתן
ש״פ תצא,
ט׳ אלול
דמים ולא משך
(לפעול שיעשה גם משיכה)
אומרים "מי שפרע מאנשי דור המבול כר",
כי הפרעוז על העדר העבודה דבירור העולם
(משיכה)
אינו אלא מצד גדרי העולם
(לפגי מ״ת),
משא״ב מצד מציאותם של ישראל
(לאחר מ״ת)
שלמעלה מגדרי העולם כר; ואעפ״ב,
כיון שסוכ״ם ירדו למטה לפעול בגדרי העולם,
פועלת האזהרה ד״מי שפרע"
(עונש שמצד גדרי העולם)
שתהי׳ גם עבודת המשיכה,
בפי המתחייב מצד גדרי העולם,
שיוכל להיות דירה לו ית׳.
*
יא. ויש לקשר זה גם עם פרקי אבות שלומדים בשבת זו — פרקים א־ב — שבהם נתבאר כללות עניו העבודה:
״משה קיבל תורה מסיני״״ — כללות הענק דמ״ת,
כולל גם הנתינת־כח שמצד בחי׳ משה שבכאו״א מישראל,
שעל ידה נעשית העבודה ד״ליראה את ה׳* באופן ד״מילתא זוטרתי"••,
עד שאומרים על זה "מה" ה׳ אלקיד שואל מעמד ני אס ליראה"".
"על שלשה דברים העולם עומד,
על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" 2 ",
ו״על שלשה דברים העולם קיים,
על הדין ועל האמת ועל השלום"" — ג׳ הקוין
(הכוללים כל עניני התומ״צ)
שעל ידם נעשה עמידת וקיום
לגמרי,
והבירור מהם קשה ?ד מאד,
ואינו קניו גמור אלא עד שנגמר ההעלאה בפ-מ שנהפך החושך לאור,
משא״ב ישראל שהם חלק אלקה ממעל כו".
העולם בתכלית השלימות,
שנעשה דירה לו ית׳ 2 .
"ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא 3 * — בסוף ולאחר גמר ושלימות כל העבודה,
"היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם""
ונוסף לזה,
נוהגים להקדים המשנה 5 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כר",
ולסיים במשנה* "רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״ — שבזה מודגשת" מעלתם של ישראל שלמעלה מהתורה,
שעוד לפני ש״משה קיבל תורה מסיני" ישנו כבר הענק ד״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" להיותם "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר"",
וזה ש״משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו׳",
הוא,
בשביל
(העיקר)
ישראל,.
רצה הקב״ה לזכות את ישראל" לפיכך הרבה להס תורה ומצוות" 8 " 1 .
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ובסגנון האמור — שישראל מצד עצמם הם למעלה מהעולם,
ולמעלה מהתחלקות דג׳ קוין שמצד גדרי העולם,
אלא,
כיון שירדו לעולם שמחולק לג׳ קוין
("על שלשה דברים העולם עומד"),
נעשה גם אצלם 1 " 2
(ובעבודתם)
ציור של ג׳ קויו״״,
והכוונה בזה — בשביל העילוי שיתוסף אצלם ע״י עבודתם בה־ עולם,
"מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא",
"לזכות את ישראל".
*
יב. מההוראות מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — "המעשה הוא העיקר""׳:
בעמדנו ביום השבת בחודש אלול
(ובפרט לאחר שישנן כבר שתי שבתות 4 "׳ באלול),
פ׳ כי תצא למלחמה
על אויבך גו׳ ושבית שביו — יש נתינת־ כח יתירה בכל עניני העבודה דחודש אלול
(כמרומז בר״ת ד״אלול" שכוללים ג׳ הקוין דתורה עבודה וגמ״ח,
וכן תשובה וגאולה 5 ),
באופן ד״כי תצא למלחמה על אויבך",
ועד להענין ד״ושבית שביו",
שאפילו אם היו ענינים בלתי־רצויים מהפכים אותם לקדושה ע״י עבודת התשובה דחודש אלול.
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם בה־ משל ד״מלך בשדה",
ש״יוצאין אנשי העיר..
ומקבליז פניו בשדה""" _ שמצד עצמם ה״ה למעלה מ״שדה"
(כ״א "אנשי העיר"),
ואעפ״ב,
"יוצאין אנשי העיר..
ומקבלין פניו
(של המלך,
שיוצא אף הוא)
בשדה",
כיון שהכוונה היא שגם ה״שדה" תתברר ותתהפך לקדושה 5 "׳.
ויש להוסיף ולעורר במיוחד גם אחיות עניני העבודה השייכים לט״ו באלול 5 " 5 — יום התייסדות ישיבת "תומכי תמימים""" 5 ,
ששמה מורה ומדגיש ענין התמימות והשלימות בעבודה,
הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת,
ועד לה־ תמימות והשלימות דכללות העבודה — ענין הגאולה ע״י עבודת המלחמה
ש״פ תצא,
ט׳ אלול
ד,
חיילי בית דוד" לבטל העניו ד,
אשר חרפו עקבות משיחך" 10 ׳,
ולהביא בפועל ממש את הגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא" 1 .
יג. ויה״ר שההחלטות הטובות בכל הענינים האמורים ימהרו ויזרזו ויפעלו תיכף ומיד ה,
שבר״ —,
מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא״,
ועוד לפנ״ז —,
שכר מצוה מצוה" 2 ",
שלימות העבודה באופן ד,
כמצות רצונך",
ובלשון הכתוב בפרשתנוי 1 *,
ביומו תתן שכרו".
ובפשטות — שתיכף ומיד
(עוד לפני הקריאה בתורה במנחה)
נעשה בפועל ממש,
כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה",
לא רק ארץ שבע אומות,
אלא גם ארץ עשר אומות
(כמ״ש בפרשת השבוע דמינה אזלינן,
ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך",
ארץ קיני קניזי וקדמוני" 4 ),,
וירשתה וישבת בה",
ד,
כל יושבי׳ עלי׳" 5 ",
ותיבף ומיד —
בלי להמתין שבע שכבשו ושבע שחלקו*",
עד לחרישה וזריעה כו׳ וצמיחת חפירות 7 " —,
ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו׳ והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך גו׳",
לבית המקדש השלישי,
"מקדש אדנ .
י כוננו ,
ך יף111ן
וכאמור,
תיכף ומיד ממש,
בתכלית הזריזות,
אשר,
ענין הזריזות מודגש בביכורים — כמ״שי",
כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה בעודה בכפו יבלענה".
וההכנה לזה — ע״י העבודה באופן של זריזות,
ובלשון חז״ל" 2 ,
האי עלמא כבי הילולא דמיא חטוף ואכול חטוף ושתי",
אשר,
עי״ז זוכים ל,
הילולא"
(לא רק,
כבי הילולא דמיא״)
— הנישואין דהקב״ה וכנס״י 2 ,,
מהרה 22 גו׳ ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" 22 ,
תיכף ומיד ממש.
ספד השיוזזת - ה׳תשמ״ט
א. די איצטיקע טעג זיינען ספע־ ציעלע אויסגעטיילטע טעג פון דעם גאנצן יאר: ס׳איז חודש אלול — דןר לעצטער חודש פון יאר,
וועלכער ווערט אנגערופן דער חודש החשברד*,
ווען מ׳מאכט א חשבון אוז סד־הכל פון דער עבודה במשך דעם פארגאנגענעם יאר,
על מנת איר מתקן ומשלים זיין
(משלים — אויד פון לשון שלימות),
און אויר דער חודש ההכנה צו דער עבודה פון דעם קומענדיקן יאר.
און איו חודש אלול עצמו — האלט מען שוין נאך חמשה עשר בחודש,
[ביז אז דער "יאכל בשבת" זו איז פון דעם "טרח בערב שבת" 1 חמשה עשר באלול],
ווען קיימא סיהרא באשלמותא 3 — וואם דעמולט קומט צו נאכמער שלימות אין דער עבודה פון חודש אלול
(און אויר — שלימות פון אידן וועלכע זיינען מונין ודומין ללבנה 4 ).
און דערצו איז דאם א שבת אין חודש אלול,
און שבת פ׳ כי תבוא.
נוסף לזה — קומט דער שבת איג־ מימן ימי סגולה — ווי ס׳איז נתגלה גע־ ווארן בדורות האחרונים:
דער שבת קומט לאחרי
(און דעמולט זיינען עולה כשלימות "ויבולו" 5 אויר פון לשון כל* — די ענינים פון)
י״ג אלול,
דער יום החתונה פון כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 7 ,
און לפני זה — י״א אלול,
דער יום החתונה פון זיין פאטער,
כ״ק אדמו״ר
(מהורש״ב)
נ״ע•
(וואס כ״ק מו״ח אדמו״ר איז געווען בנו יחידו וממלא מקומו),
וואס יום חתונה
(והימים האלה נזכרים ונעשים*)
איז דאר א יום כללי ועיקרי אין דעם לעבן פון א אידן,
עאכו״ב פון א נשיא בישראל,
און דויד דעם — בכל בני הדור,
וואם הנשיא הוא הכל" 2 ; און ס׳איז אויר דער שבת וואס קומט לאחרי
(ערב שבת)
ט״ו אלול — דער יום ההתייסרות פון ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש דורד דעם רבי׳ן נ״ע אינמיטן די שבעת ימי המשתה פון דער חתונה" פון בנו יחידו
(כ״ק מו״ח אדמו״ר^ וועמען ער האט ממנה געווען אלם מנהל פועל פון דער ישיבה — וואס די ישיבה,
ההולכת ונמשכת עד היום הזה,
האט אריינגעבראכט א חידוש און א נייעם חיות אין דער עבודה פון אידן
(כדלקמן);
ש״ס תבא,
ט״ז אלול
און פון דעם שבת ווערט מתברך
(כולהו יומין פון שבוע הבא 2 ,
ובפרט)
דעם יום הבהיר — ח״י אלול,
דער יום ההולדת פון שני המאורות הגדולים 3 *,
דער בעש״טי׳ און דער אלטער רבי 5 .
און וויבאלד אז די אלע ענינים קומען צוזאמען
(ע״פ השגחה פרטית)
אין דעם זעלבן זמן אין חודש אלול,
איז פאר־ שטאנדיק אז ס׳איז דא א שייכות צווישן זיי.
ב. וועט מען עט פארשטיין כהקדים דעם תוכן העבודה פון חודש אלול בכלל:
זייענדיק דער לעצטער חודש פון יאר,
דער חודש החשבון וסר־הכל פון שנה שעברה און חודש ההכנה צו שנה הבאה — איז פארשטאגדיק,
אז אין חודש אלול שטייט
(בגלוי)
די מונה און תכלית פון כללות עבודת האדם לשמש את קונו — ווי ס׳איז מרומז אין די ראשי תיבות פון,
אלול״ —.
אני"* לדודי ודודי לי״י*,
וואם דאם איז דער תוכן כללי פון עבודת האדם — אז זיין מציאות
(אני)
זאל ווערן פארבונדן און פאראיינציקט מיט דעם אויבערשטן
(דודי),
און ווי ער איז,
דודי״ מלשון ידידות ואהבה״ — א נאענטער און טיפער פארבונד פון ליב־ שאפט.
און אויף צוויי אופנים: אני לדודי,
דורך דער התעוררות פון א אידן
(את־ ערותא דלתתא)
וואט ער ציט זיך און בינדט זין־ מיט
(אן אהבה צו)
דעם אויבערשטן דורך דינען אים בתורה ומצוות; און ודודי לי — די המשמת און ברכות פון דעם אויבערשטן
(מתוך אהבה)
צו אידן.
און די התחלה ויסוד פון דער עבודה איז באופן,
אני לדודי",
אז לכל לראש איז,
אני״,
דער,
איך״,
— ד.
ה. די מציאות — פון א אידן,
און דער,
אני" ווערט נתעורר,
לדודי".
ועד כדי כך,
אז אע״פ וואט א׳ איז אויר ר״ת אלופו של עולם
(ווי דער א׳ ר״ת פון,
אחד")",
און ר״ת,
אנא"
(ווי דער א׳ פון,
אנכי")",
וואט גייט אויף דעם אויבערשטן,
ויתירה מזה — דער אויבערשטער איז דער
(אל״ף און),
אני" האמיתי,,
אני ה׳ אלקיכם״* 1 — פונדעטטוועגן גייט דער א׳ פון,
אלול" אויך אויר,
אני" פון דעם אדם,
און ווי ער איז זיך מרגיש פאר א מציאות
(א1 ״איד)—
ווארום די כוונה ותכלית פון בריאת האדם וירידת הנשמה למטה איז — די אתערותא דלתתא,
די עבודה בכח עצמו,
פון דעם,
אני",
אז ער זאל
(נים ווארטן ביז עם וועט זיין אן אתערותא דלעילא,
א התעוררות מלמעלה,
נאר אז ער זאל)
פון דך אליין נתעורר ווערן,
לדודי",
צו דעם אויבערשטן,
און דורך דעם ווערט דערנאר דער גילוי פון,
לדודי",
ווי דער אויבערשטער איז,
דודי" כביכול פון א
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
אידו,
ביז —
(דערנאד)
די המשכה פון ״ודודי לי״,
מלמעלה למטה — דער תכלית החיבור וההתאחדות פון א אידן
(אני)
מיט דעם אויבערשטן
(דודי)
— ישראל 22 וקוב״ה כולא חד 23 .
[ובפרטיות יותר: דורך דעם וואט דער "אני"
(מציאות האדם)
ווערט אין 24
(אותיות אני)
25 — אז ד ער מענטש
(אני — ר״ת אדם)
שטייט מיט א ביטול פון קבלת עול צו דעם אויבערשטן — דער־ גרייכט ער צו בחי׳ אין האמיתי שלמעלה
(כתר) 25 ,
"אי! 28 מזל לישראל" 27 ,
ביז אז דער "אני",
דער יש הנברא,
ווערט דורך ד עם פאראיינציקט מיט דעם יש האמיתי 28 ].
און אע״פ וואם ס׳איז ידוע אז בכדי עם זאל זין אן אתערותא דלתתא דארף מען אויר• דעם אנקומעז צו א נתינת כח
מלמעלה,
ווי דער אלטער רבי איז מבאר 2 בנוגע צו חודש אלול,
אז דע־ מולט ווערן נתגלה די י״ג מדות הרחמים,
וואם דער גילוי ווערט אויפגעטאן בדרך אתערותא דלעילא,
און דערפון האט מען דעם כח אויף דער עבודה פון "אני
(עבודת האדם)
לדודי" בחודש אלול״ 3 —
איז אבער די תכלית הכוונה,
און
(אויר)
די שלימות האתערותא דלעילא — דוקא בשעת דאם קומט ארוים אין דער עבודה פון א אידן בכח עצמו,
וואס דורך דעם ווערט די אתעדל״ע נמשך אין א פנימיות,
ביז נאכמער — אז עם ווערט נמשך נאר א העכערע אתעדל״ע
(ווי די וואס קומט מלמעלה פאר דער עבודה) 3 .
און נאכמער: די אתערותא דלתתא איז עד כדי כך אן עיקר — אז די ר״ת פון "אני לדודי" אליין
("אל",
די ערשטע צוויי אותיות פון אלול)
איז א גאנצער עניו כשלעצמו,
און דערצו נאד א שם הקדוש
(פון די שבעה שמות שאינם נמ־ חקין)
32 — שם "א־ל" 33 פון די י״ג מדות הרחמים
(ודודי לי),
דער גילוי פון "מלך בשדה״ בחודש אלול — וועלכער ווערט נמשך "מבחי׳ א־ל שהוא ראשית כל הי״ג מדות ומקורו וכללותן וכמ״ש 34 א־ל ה׳ ויאר לנו״ 33 — ווייל די שלימות פון גילוי שם א־ל
(י״ג מדות הרחמים)
מל־
ש״פ תבא,
ט״ז אלול
מעלה,
איז דורך דער עבודה פון "אני לדודי" 36 ,
און דערפאר דארף אויר דער כה פון "ודודי לי"
(אתעדל״ע)
פון שם א־ל
(וואס קומט פאר דער עבודה)
— נמשך ווערן און ווערן א חלק פון עבודת האדם — "אני לדודי"; נאר בכדי אז עם זאל זיין בתכלית השלימות — קומט צו
(נאך אן ענין)
אז דורך דעם ווערט אויר די המשכה וגילוי למטה פון "ודודי לי"
(אין חודש תשרי) 3 .
עפ״ז וועט מען נאכמער פארשטיין דאם וואט חודש אלול איז דער לעצ־ טער חודש פון יאר,
און איז דער חודש החשבון של כל השנה שעברה און א הכנה צו כל השנה הבאה — דלכאורה: דער חשבון פון חדשי השנה הויבט זיר אן פון חודש ניסן,
החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה 3 ,
ועפ״ז איז דער לעצטער חודש — דער חודש אדר
(און אלול איז דער חודש הששי)?
איז דער ביאור אין דעם: עם ווערט ערקלערט בכ״מ” בביאור מאמר חז״ל"
"משבחר הקב״ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה״ — אז חודש ניסן איז דער ״ראש״ פון חדשי השנה — פון די הנהגה נסית
(גאולה)
אין וועלט,
און חודש תשרי
(ראש השנה)
איז דער ראש פון די הנהגה טבעית בעולמו.
ועפ״ז איז מובן,
אז חודש אלול איז דער סיום השנה בהנהגת העולם.
און דערפון קומט ארויס אייר דער חילוק אין עבודת האדם: חודש ניסן איז ענינו — אתערותא דלעילא,
ובלשון הכתוב׳ 4 — "דודי לי ואני לו",
פריער "דודי לי",
און דערנאד "ואני לו".
און חודש תשרי,
ובהכנה לזה בחודש אלול — בסיום השנה פון דער הנהגה כעולם — איז די עבודה פון "אני לדודי
(און דערנאד)
ודודי לי".
ג. ע״פ הנ״ל וועט מען אויך פאר־ שטיין וואם אין די ראשי תיבות פון "אלול" זיינען מרומז אלע עניני וקוי העבודה — די שלשה עמודים פון תורה עבודה וגמילות חסדים,
און אויך עבודת התשובה און עניו הגאולה 42 ,
דלכאורה איז ניט פארשטאנדיק: יעדערער פון די קוים איז אן עבודה און אן "עולם ומלואו" בפ״ע,
איז אמת טאקע אז חודש אלול איז חודש הכללי בענין החשבון וההכנה פון כל העבודה כולה אין אל ע קוים — אבער וויבאלד אז די אלע ראשי תיבות קומען צוזאמען אין איין ווארט
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
, אלול",
דארף מען זאגן אז זיי האבן צווישן זיך א שייכות ונקודה משותפת.
איז דער ביאור אין דעם: אלע עניני עבודה
(אין די פינף ענינים הנ״ל)
האבן איין נקודה — דער עגין פון,
אני לדודי ודודי לי״ — דער יחוד פון אידן
(אני)
מיט דעם אויבערשטן
(דודי)
וואט ווערט אויפגעטאן דורך עבודת האדם למטה
(אני),
אן עבודה וועלכע שטעלט זיך אויס בפרטיות אין פארשידענע קוים
(לויט די התחלקות הקוים פון עולם)
: די שלשה עמודים
(שעליהם העולם עומד 43 )
פון תורה,
עבודה וגמילות חסדים
(קו הימין,
קו השמאל וקו האמצעי),
און עבודת התשובה וואס טוט אויף אז די מעשים פון תורה עבודה וגמ״ח זאלן זיין,
מעשים טובים" 44 ,
און ענין הגאולה — שלימות פון מעשינו ועבודתינו 45 ,
ווען עם וועט שטיין בגלוי די התאחדות פון אלע פרטים אין דער נקודה אחת פון ישראל וקוב״ה כולא חד.
ויש לומר,
אז די פינף ענינים זיינען כנגד די חמשה שמות
(ודרגות)
שנקראות לה: נפש רוח נשמה חי׳ יחידה 44
(און אין כללות העולמות: די ג׳ עולמות בי״ע,
עולם הרביעי — אצילות,
און בחי׳ החמישית — עולמות דא״ס)
: תורה עבודה וגמ״ח — כנגד גר״ן,
תשובה — כנגד חי/ און גאולה — כנגד יחידה,
יחידה לייחדך.
און למעלה פון די אלע
(פינף)
ענינים איז דא די נקודה אחת דער עצם הנשמה אליין
(וואס די חמשה
שמות נקראות לה)
— דער,
אני",
וואט רופט ארויס ומגלה דעם,
אני לדודי ודודי לי",
און ווי דאם שטייט בגלוי אין די אלע פרטים און קוים הנ״ל פון נשמה און סדר השתלשלות.
ד. לויט דעם איז אויד נאכמער פאר־ שטאנדיק דעם אלמן רבי׳ם ביאור" אז די טעג פון חודש אלול זיינען ימי החול,
ווייל דער גילוי פון די י״ג מדות הרחמים בחודש אלול איז ע״ד משל פון א,
מלך בשדה",
וואס,
מקבליו פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם״״ — ווייל די עבודה פון "אני לדודי ודודי לי״
(אלול)
— די התאחדות פון א אידן מימן אויבערשטן — נעמט דורך און ווערט פאראיינציקט מיט דער מציאות פון א אידן —,
אני" — ווי ער געפינט זיר א מציאות אין עולם
(אין שדה),
און אין דעם מצב ווערט דער גילוי פון
("אני לדודי" ר״ת),
א־ל ה׳ ויאר לנו",,
באור פני מלך חייס״יי,
באופן אז דאס ווערט נמשך אויך אין די ענינים גשמיים פון א אידן,
וואם דעמולט ווערט די אמת׳ע אחדות מיטן אויבערשטן",
ואדרבה — די כוונה עליונה איז אז די נשמה זאל אראפקומען דוקא אין,
שדה",
אין א גוף גשמי בעולם הזה הגשמי,
אלם א מציאות פון,
אני",
און עם זאל זיין די עבודה פון "אני לדודי"
(וואס רופט ארוים דעם,
ודודי לי"),
און אויר למטה זאל שטיין בגלוי די שלימות ההתאחדות פון א אידן מיטן אויבעדשטן
(״אני״ און,
דודי״)
— וואס דוקא ווי א
ש״ם תבא,
ט״ז אלול
איד איז א נשמה בגוף,
א יש הנברא
("אני")
אין עוה״ז התחתון,
ווערט נתגלה זיין כח נעלה,
אז ער טוט אויף "אני לדודי" און "ודודי לי",
די התאחדות פון דעם יש הנברא מיטן יש האמיתי,
ביז אז דורך דעם קומט "ודודי לי" אין גילוי הנשמה — ע״ד הנשמה ניזונית מן הגוף
(ווי ס׳וועט זיין לע״ל)
**,
ביז אז דער איד איז דאס ממשיר אויך אין "שדה"
(גשמיות העולם),
און ניט דורך ביטול מציאות העולם,
נאר מגלה זיין ווי יעדער נברא ברענגט ארויס אחדותו וכבודו של הקב״ה
(וכמאחז״ל כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו 50 ),
ה׳ ימלוך לעולם ועדי 5 .
און נאכמער: אויר דעם חלק העולם
(און די מענטשן וואס געפינען זיר אין דעם חלק)
וואם איז לפי שעה ווי א "מדבר",
אשר לא ישב אדם שם 52 ,
"ארץ לא זרועה שהם המעשים והדיבורים והמחשבות אשר לא להוי׳ המה״ 55 — איז מען מהפך
(דורך עבודת התשובה)
צו א מקום ישוב האדם,
אדם העליון,
און א דירה בתחתונים,
ביז א דירה נאה שמרחיבה דעתו של אדם" העליון 55 כביכול,
ואדרבה — דוקא אין מדבר ווערט נתגלה דער יש האמיתי,
בחי׳ מדבר דקדושה,
וואם איז העכער פון ציור אדם פון סדר השתלשלות* 5 .
און דאם איז אויך מתאים מיט דעם מנהג ישראלי 5 אז בחודש אלול ווינטשן אידן איינער דעם צווייטן א "כתיבה וחתימה טובה״,
וואם דאס איז בולל — ברכות איו אלע צרכים רוחניים און גשמיים,
ואדרבה -- דער עיקר הדין בראש השנה איז אויף ענינים גשמיים 5 .
ובפרט ווען מ׳שטייט אין א שבת בחודש אלול,
וואם די מצוה פון עונג שבת
(און שמחה — וביום שמחתכם אלו השבתות 50 )
איז
(ועיקר)
אין ענינים גשמיים — בשר שמן ויין ישן,
וועלכע קומען דורך דער הכנה ועבודה פון א אידן
(״אני״)
בערב שבת — מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.
ה. ע״פ הנ״ל וועט מען אויך פא־ שטיין דעם קשר פון חודש אלול מיט פ׳ כי תבוא:
"כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה וגו׳" גיט ארוים דער תוכן כללי פון עבודת האדם — בדוגמא די עבודה הנ״ל פון חודש אלול,
"אני לדודי ודודי ל*":
"הארץ אשר ה׳ אלקיך נותן לח גייט אויף דעם וואט דער אויבערשטער גיט אידן מלמעלה באתעדל״ע
(ע־ד די י״ג מדות הרחמים בחודש אלול),
ובעבודת הנפש איז דאס "ארץ"
(על שם שרצתה לעשות רצון קונה“)
דער רצון הפשוט וואם יעדער איד האט צו מקיים זיין
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
רצון ה/ וואט דאס באקומט ער בדרך מתנה מלמעלה
(ה׳ אלקיך נותן לך) 61 ;
און די כוונה איז אכער אז עם זאל זיין "כי תבוא אל הארץ" דויד עבודת האדם בכח עצמו,
״אני לדודי״,
כי נאכמער — "וירשתה וישבת בה",
דער כיבוש הארץ שבע עממין,
בירור הז׳ מדות
[ביז כיבוש עשר עממין — אויר די ג׳ מוחין] 42 ,
און ״וישבת בה״ מיט א התיישבות — מדה כנגד מדה — מאכן א דירה לו יתברך בתחתונים 43 .
און אין ארץ גופא — וואט גייט אויף כללות העבודה בעולם — דארף זיין "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך גו׳",
נעמען פון די פירות גשמיים וואט וואקטן אין דער לאבד
(שדה),
און אויסקלייבן "מראשית כל פרי האדמה",
"מראשית ולא כל ראשית" 44 ,
וואט דאם אונטערשטרייכט די הוספה וואט ווערט דורך עבודת האדם
("אני"),
אז פון אלע פירות וועלכע זיינען "ראשית" מצ״ע
(וויבאלד זיי זיינען געגעבן געווארן דורך דעם אויבערשטן)
— קלייבט א איד אוים "מראשית"
(ראשית שבראשית),
ועד בדי כך איז דער חידוש פון דער עבודה —
אז מ׳איז שולל "ולא כל ראשית",
ע״ד ובדוגמת החילוק צווישן דער עבודה בעניני חול
(לשם שמים)
און דער עבודה בעניני קדושה
(ביכורים לה׳"),
און "ושמת בטנא",
טנא ר״ת טעמים נקודות אותיות 45 — אז א איד ע״י עבודתו
(ושמת אתה — "אני")
"לייגט אריין" און מ׳איז מגלה ווי כל עניני העולם זיינען פארבונדן און ברענגען ארויס
(כבודו של הקב״ה,
אין כבוד אלא)
תורה 44
(טעמים נקודות ואותיות התורה)
; און "והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך גו׳ והנחת לפני ה׳ אלקיך״ — אז ער הויבט אויף די דברים תחתונים שבעולם און מאכט פון זיי קדושה — ביכורים לה׳ 4 .
[ביז אז ער איז אויר מהפך די ענינים בלתי רצויים שבעולם — לטוב וברכה,
כמרומז אין דער אמירת וידוי במצות ביכורים: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה גו׳",
כמאחז״לי 4 "כל השקפה שבתורה ארורה וזה לשון ברכה"].
און די עבודה ווערט אויפגעטאן דורך א אידן,
וואט אידן ווערן אנגערופן ביכורים פון דעם אויבערשטן,כד
! 6> ראה סדה והי׳ כי תבוא תרס״ו.
תער*ב.
וראה תורת הבעש־ט עה*פ — "היום יום* ח׳י אלול.
כתר שם סוב הוספות ס״ג.