ש״פ שופטים, ב׳ אלול

ושוטרים",

שעי״ז תהי׳ הנהגתו ע״פ התורה.

ויומתק יותר ע״פ המבואר בספרים 11 ש״בכל שעריך"

("שעריך" לשון יחיד,

השערים דכאו״א מישראל)

קאי

(גם)

על השערים שבגוף האדם,

ז׳ שערים,

ב׳ עינים ב׳ אונים וכו׳,

שבהם ועליהם יש למנות וליתן ה״שופטים ושוטרים" שיפקחו על הכניסה והיציאה בשערים אלו

(שעל ידם נעשה הקשר והשייכות של האדם עם העולם מסביבו)

שתהיינה ע״פ הוראות התורה.

וזוהי השייכות לעבודה דחודש אלול" — חודש החשבון,

שבו מודגש ביותר הענין ד״שופטים ושוטרים תתו לך בכל שעריך גו׳ ושפטו את העם משפט צדק",

לעשות חשבון־צדק בנפשו ולשפוט את עצמו 3 * כיצד היחה עבודתו בהענין ד״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" במשך השנה החולפת,

ולתקן ולהשלים הדרוש תיקון ושלימות,

כולל גם ההכנה להעבודה ד״שופטים

ושוטרים תתן לך בכל שעריך" בשנה הבאה.

ג. וסיום הפרשה

(בשיעור דיום הש״ק)

במצות עגלה ערופה״ — "כי ימצא חלל באדמה גו׳ נופל בשדה וגו׳ כפר לעמך ישראל גו׳ ונכפר להם הדס״”:

הענין ד״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" הוא כדי לפעול שמלכתחילה לא תהי׳ נתינת מקום ואפשרות לענין בלתי-רצוי;

אבל,

אפשר להיות מצב שהי׳ עגין בלתי-רצוי בפועל — "כי ימצא חלל באדמה גו׳ נופל בשדה"

(.

בשדה" דייקא,

מחוץ ל״שעריך"),

דקאי על כללות ענין החטא שעל ידו נעשה שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה“,

ובהשקפה ראשונה נראה שאפשר יש לזה שייכות לאלה שנמצאים כ״שעריך" דה־ עיר הקרובה,

ולכן,

"ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל והי׳ העיר הקרובה אל החלל גו׳" 1 .

ובזה בא החידוש שבסיום הפרשה — שגם במצב כזה האמת היא ש״ידינו לא שפכו גו׳ ועינינו לא ראו״י׳,

היינו,

שזהו מאורע שאירע "בשדה",

ואינו שייך אליהם,

ולא עוד,

אלא,

שהם פועלים הכפרה גם בנוגע להענין דנעשה "בשדה",

"כפר לעמך ישראל גו׳ ונכפר

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

להם הדם",

ועד לכפרה בשלימותה,

"לכפר לפני ה׳ להיות נחת רוח לקונו",

"שיהי׳ לרצון לפני ה׳ ומרוצה וחביב לפניו יח׳ כקודם החטא כו׳״״י.

וזוהי השייכות לעבודה דחודש אלול — חודש התשובה,

שאפילו אם היו ענינים בלתי־רצויים,

הרי,

ע״י עבודת התשובה דחודש אלול נעשה התיקון והכפרה,

ונתקיים "ונכפר להם",

ועד לשלימות הכפרה דיוהכ״פ,

"זמן תשובה לכל..

קץ מחילה וסליחה לישראל" 20 ,

בסיום וחותם הארבעים יום שהי׳ משה בהר שהתחלתם בר״ח אלול 21 ,

דיש לומר,

ששלימות הכפרה דיוהכ״פ נרמזת בכתוב "ונכפר להם" בם׳ שופטים שקורין בהתחלת חודש אלול.

ויומתק יותר ע״פ המבואר בלקו״ת 22 ענינו של חודש אלול ע״פ המשל ד״מלך בשדה",

ש״מקבלין פניו בשדה,

ואז רשאין ויכולין 23 כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו,

והוא מקבל את מלם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם",

שבזה נרמז שאפילו כשנמצאים "בשדה",

שאפשרי בה הענין ד״נופל בשדה",

גם אז "רשאין ויבולין..

להקביל פניו,

והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות כו׳",

ובודאי שנעשה גם ענין הכפרה

("ונכפר להם")

ע״י גילוי י״ג מדה״ר 24 שבחודש אלול.

ד. וביאור הענין:

יהודי מצד עצמו אינו שייך כלל וכלל לענינים בלתי־רצויים שיכולים להיות בעוה״ז התחתון,

״נופל בשדה״ — כיון שמציאותו היא "חלק אלקה ממעל ממש" 25 ,

אשר,

העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו 20 ,

"ישראל וקוב״ה כולא חד" 2 .

ובלשון הכתוב — הן בפרשתנו 20 והן בפרשה שמתחילין לקרוא בתפלת מנחה* 2 — "כי תצא למלחמה על אויבך",

שמלחמתו של יהודי בעבודתו בעוה״ז היא באופן ד״כי חצא למלחמה",

שצריך לצאת ממקומו ודרגתו הנעלית ולירד למטה,

וכיון שמצד עצמו הוא למעלה לגמרי מעוה״ז,

ועאכו״כ שהוא למעלה לגמרי מ״אויבך",

הרי,

גם לאחר ירידתו לעוה״ז להלחם עם "אויבך" ה״ז באופן ד״על אויבך",

היינו,

שאין זו מלחמה בין שנים השווים זל״ז,

אלא "על אויבך",

למעלה מ״אוינף,

ולכן,

"לא תירא מהם גו׳"

(כהמשך הכתוב בפרשתנו),

ובודאי ש״ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו"

(כסיום הכתוב בפרשה שמתחילין לקרוא בתפלת מנחה).

הסיבה היחידה לכך שיהודי נמצא בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו,

היא,

מפני שהקב״ה שלחו לשם,

וביקש ממנו והתחנן לפניו" 5 למלא שליחותו,

לירד ממקום הכי נעלה,

בבחי׳

ש״פ שופטים,

ב׳ אלול

"טהורה היא",

לבתי׳ "

(אתה)

נראתה

(אתה)

יצרתה

(אתה)

נפחתה בי",

להתלבש בגוף מוה״ז הגשמי.

התחתון במדריגה שאין תחתון למטה ממנו במין הסתר אורו ית׳"",

כפי שנעשה לאחר ההשתלשלות דהעגיגים דבריאת עולם התוהו,

שבירחו

(" ד ין ^ ה1 *ן לי׳" 32 )

ובריאת עולם התיקון,

קטרוג ומיעוט הלבנה,

שמזה נשתלשל חטא עה״ד,

השורש דבל החטאים".

ולכן,

כאשר הירידה למטה גורמת לענין בלתי־רצוי ח״ו — הרי,

לאמיתתו של דבר,

אץ זה באשמתו,

כי אם,

מפגי שהקב״ה שלחו לשם,

ובלשון הכתוב בעגין מכה נפש בשגגה שצריך לנוס לעיר מקלטי 3 — "האלקיס אנה לידו"",

ולכן,

מצדו הוא ה״ז "ידינו לא שפכו גו׳

(ויתירה מזה)

ועינינו לא ראו",

שהמין הבלתי־רצוי אינו שייך אליו,

כי אם,

שעושה בהמין בלתי־רצוי שאירע "בשדה" כתוצאה מהשבירה דעולם התוהו,

מיעוט הלבנה כר,

וגם בהענין הבלתי־רצוי עצמו — כפרה,

ועד ש״ונכפר להם הדם".

ה. ובעומק יותר:

הירידה למסה היא צורך עלי׳,

היינו,

שהכוונה בירידת הנשמה מלמעלה למטה לעבוד עבודתה בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו,

לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים",

היא,

כדי שעי״ז תתעלה הנשמה לדרגא נעלית עוד יותר,

יותר מכמו שהיתה לפני ירידתה למטה.

וזוהי גם הכוונה דתורה ומצוות — שע״י העמדה בהם יתוסף עילוי גדול עוד יותר אצל ישי־אל,

היינו,

שגם התומ״צ הם בשביל ישראל,

כמובן ממארז״ל” "שני דברים קדמו לעולם,

תורה וישראל..

כשהוא אומד צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל יודע אני שישראל קדמו",

ובלשון המשנה"

(שאומרים בשבתות הקיץ לאחר פרקי אבות)

"רצה הקכ״ה לזכות את ישראל לפיכך הרכה להם תורה ומצוות",

היינו,

שהכוונה דתומ״צ היא בשביל "לזכות את ישראל".

וכיון שהכוונה דתומ״צ היא בשביל העילוי דבנ״י,

הרי,

אפילו כשישנו פגם או חסרון ח״ו בקיום התומ״צ,

לא יתכן שבגלל המציאות דתומ״צ יוכל להיות מצב של ירידה אצל בנ״י,

בה בשעה שישראל הם למעלה מהתורה".

בסגנון אחר: התורה עצמה "מוותרת",

כביכול,

על הפגם והחסרון שנעשה כה

(ע״י החטא),

בשביל שלימותם של ישראל שלמעלה מהתורה והתורה היא בשבילם.

ספר השיחות - ח׳תשמ״ט

ועפ״ז מובן גם הדיוק "כפר לעמך ישראל״ — דכיון שמדובר אודות "עמך ישראל",

עם שלך,

ועד ש״ישראל וקוב״ה כולא חד",

למעלה מהתורה,

לכן,

גם אם הי׳ איזה פגם וחסרון בתורה,

אין זה פוגע ח״ו בהתקשרות העצמית של ישראל עם הקב״ה שלמעלה מהתורה.

ועניו זה נעשה ע״י עבודת התשובה,

שבאה ע״י התעוררות עצם הגשמה שלמעלה מתורה,

שכן,

בגלוי,

התורה היא למעלה מישראל,

וע״י התשובה מתגלה העצם והפנימיות דישראל שלמעלה מהתורה,

שמצדם לא נפגם מאומה בהתקשרות העצמית דישראל עם הקב״ה".

ו. זאת ועוד:

גם כאשר הפגם והחסרון בתורה אינו פוגע בהתקשרות דישראל עם הקב״ה — חסר עדיין העילוי שהי׳ יכול להתוסף ע״י קיום ענין פרטי זה בתורה,

כמובן מהמאמר "רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תומ״צ",

שכל ענין וענין דתומ״צ פועל זכות וזיכוך יותר ומיוחד׳ 4 ,

ובמילא,

לא נשלמה כוונת הירידה למטה בשביל העילוי שיבולים להגיע ע״י קיום כל התומ״צ בשלימות.

ועכצ״ל,

שהכוונה הפנימית בפגם וחסרון בתורה גופא

(ש״האלקים אנה לידו״ שיבוא למצב כזה),

היא — לבוא

לעילוי גדול עוד יותר,

העילוי דעבודת התשובה

("כפר"),

שעל ידה מתמלא גם החסרון והפגם בעניני התומ״צ,

כי,

התשובה היא למעלה מהתורה,

להיותה מצד ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב״ה שלמעלה מהתורה,

ולכן,

על ידה ממלאים כל הפגמים שנעשו בעניני התומ״צ 24

("ונכפר להם"),

עד שסוכ״ס נעשה גם אצלו העילוי שע״י התומ״צ,

ואדרבה,

באופן נעלה יותר,

כמעלת בעלי תשובה על צדיקים 42 .

ז. ויש לקשר זה עם שיעור היומי ברמב״ם

(כהמנהג שנתפשט ללמוד ג׳ פרקים ליום)

— סוף הלכות חובל ומזיק שבספר נזיקין:

הלכות חובל ומזיק מסיים וחותם הרמב״ם בתיבת "והושיעם",

אשר,

ענין ה״ישועה" הוא היפך לגמרי מ״חובל ומזיק"!

וכתבו המפרשים 43 שסיום הלכות חובל ומזיק בענין הישועה,

הוא,

כדי לסיים בטוב,

ובענין ותיבה ששייך לסדר נזיקין,

שנקרא "ישועות",

כפי שדרשו חז״ל 44 על הפסוק 45 "והי׳ אמונת עתיר חוסן ישועות גו׳",

"ישועות זה סדר נזיקין".

הטעם הפשוט שסדר נזיקין נקרא "ישועות",

הוא,

לפי ש״מושיען,

מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב בממון" 46 ,

או

ש״פ שומטים,

ב׳ אלול

משום,

דבעי רחמי להושיע אותנו ול־ הצילנו מהם* 47 / היינו,

שה״ישועות" הם הזהירות וההצלה מ״נזיקין",

השלילה ד״נזיקין".

ויתירה מזה,

מהלשון,

ישועות זה סדר נזיקיף,

משמע,

ש״סדר נזיקין" עצמו וכן לימודו הו״ע של,

ישועות".

וההסברה בזה — ע״פ האמור לעיל — שהכוונה הפנימית בענין הפגם והחסרון,,

חובל ומזיק",

היא,

שיתוסף עילוי גדול יותר ע״י עבודת התשובה,

ועד לעילוי שבאין־ערור,

שהוא בבחינת,

ישועות",

כידוע* 4 בענין,

כובע ישועה בראשו" 4 ,

ש,

ישועה" מורה על,

ירידת האור והשפע דש״ע נהורין",

גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות.

ח. ויש להוסיף ולבאר תוכן כללות ההלכה האחרונה דהלכות חובל ומזיק

(שמסיימת בתיבת,

והושיעם״)

— שבה נרמזת מעלתם של ישראל שלמעלה מהתורה:

בהלכה האחרונה כותב הרמב״ם:,

ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי,

ועמד אחד מהן והקל ממשאה והשליך בים פטור,

שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם,

ומצוה רבה עשה שהשליך והושיעם".

ובביאור הענין באופן,

לתקן הדעות" 50 — יש לומר:

בגזל כתיב בהו בצדיקים ותשועת צדיקים מהי מעוזם בעת צרה.

, ספינה״ — מורה על הנשמה כפי שירדה ונתלבשה בגוף,

כדאיתא בזהר 5 .

יונה 52 דנחת לספינה דא איהי נשמתא דבר נש 53 דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דב״נ",

ובלשון הכתוב 54

(במזמור דד׳ חייבים להודות שאומרים במנחת ערב שבת 33 ),

יורדי הים באניות גו׳ במים רבים",

אשר,

בגלל הסכנה שמצד ה״מים רבים",

ריבוי הטרדות והבלבולים דעניני העולם 30 ,

ה״ז ירידה,,

יורדי הים",

אלא,

שירידה זו היא צורך עלי׳,

כי,

כשהאני׳ מגיעה למחוז חפצה בשלימותה,

ע״י עבודתה בקיום ה־ תומ״צי 3 ,

אזי גיתוסף עילוי גדול יותר לגבי מעמדה ומצבה של הנשמה קודם ירידתה באני׳.

ובזה גופא יש חילוקי דרגות לפי־ערך מעמד ומצב ה,

ים",

אשר,

עם היות שתמיד יש בו,

מים רבים",

הרי,

יש זמנים שהים שקט,

ויש זמנים שהים סוער,

שאז הסכנה בירידה לים היא גדולה.

ובכללות — ה״ז החילוק שבין הזמן שביהמ״ק הי׳ קיים לזמן הגלות,

שזמן הגלות הוא בדוגמת ים סוער,

ספר השיחות -

ה׳תשמ״ט

כלשון הכתוב "ויהי סער גדול בים"" 5 ,

"הים הולך וסוער" 59 ,

עד כדי כך,

שיכול להיות מצב ש״האני׳ חשבה להשבר״”,

כי,

מצד התגברות חושך העולם,

"החושך יכסה ארץ גו׳"" 60 ,

נעשה חלי־ שות בקיום התומ״צ שמגינים על האני׳ ומצילים

(כמארז״ל“ "תורה מגינא ומצלא").

ויש לומר,

שענין זה מרומז בדברי הרמב״ם "ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי..

והקל ממשאה והשליך בים":

״משוי״ — קאי

(גם)

על המשא דתומ״צ,

כלשון חז״ל“ "כשור לעול וכחמור למשוי",

וכיון שמצד חושך הגלות אין כח לבנ״י לקיים כל הריבוי דתומ״צי 6 ,

כמו ספינה שאינה מסוגלת להחזיק ״כובד המשוי״ בים סוער — "הקל ממשאה והשליך בים",

היינו,

שבזמן הגלות הקל למעליוחא הקב״ה מהמשא דתומ״צ,

שהרי,

ישנם ריבוי עניני תומ״צ שבזמן ועלות אי־אפשר לקיימם בפועל ממש 4 *,

כמו,

דיני הקרבנות,

דיני טומאה וטהרה

(ריבוי דינים והכי חמורים 65 ),

וכיו״ב,

שמצוות

אלו ״השליך בים״ — "ים" למעליותא“,

ע״ד "כמים לים מכסים" 67 ,

היינו,

שמצוות אלו חזרו ונתעלו לשרשן ומקורן,

בבחי׳ ההעלם שלמעלה מגילוי.

ובזה רואים גודל מעלתם של ישראל שלמעלה מהתורה 6 — שבשביל טובתם של ישראל,

להציל ה״ספינה

(בנ״י)

שחשבה להשבר מכובד המשוי",

"הקל ממשאה והשליך לים" כו״כ עניני תומ״צי 6 ,

דכיון שהתורה היא בשביל

ש״פ שופטים,

ב׳ אלול

ישראל 70 ,

ועוד יותר.

לזכות את ישראל",

הרי,

כאשר הריבוי דתורה מסכן את ישראל,.

המשא שבה כמו רודף אחריהם להרגם,

ומצוה רבה 71 עשה שהשליך והושיעם" 72 ,

שהרי,

התורה היא בשביל ישראל,

ואם אין ישראל תורה למה 73 !

ט. ויש להוסיף בהדיוק ד.

השליך לים״ דוקא,

ולא.

השליח סתם 74 — לרמז שנשארו בשלימותם עניני התומ״ג שהושלכו לים:

כשמשליכים אבנים טובות ומרגליות לים,

נשארים בקיומם בעמקי הים,

ויש אפשרות לירד לעמקי הים ולהעלותם משם,

כפי שרואים במוחש שיש אנשים שיורדים לעמקי הים באמצעות כלים מיוחדים כדי להעלות אבנים טובות

ומרגליות שנמצאים בעמקי הים מטבע ברייתם,

או אבנים טובות ומרגליות שהושלכו מן היבשה לים.

ודוגמתו בנמשל — כאמור לעיל ש״ים" למעליותא מורה על,

כמים לים מכסים",

שגילוי זה יהי׳ לעתיד לבוא

[כמ״ש 67 ,

בי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים",

באופן נעלה מהתחלת הבריאה שהי׳,

העולם כולו מים במים" 75 ,

כיון שבהתחלת הבריאה הי׳ זה מפני שעדיין לא נראיתה הארץ,

משא״ב לעת״ל,,

שמציאות הארץ נעשית מלאה ב,

דעה את ה׳" באופן ד,

כמים לים מכסים" 76 ],

והרי לעתיד לבוא יחזרו ויתגלו כל עניני התורה ומצוות 77 ,

ואדרבה,

באופן נעלה יותר מכמו שהיו לפנ״ז

(קודם שהושלכו לים),

ועד,

כמצות רצונך" 7 .

בלומר,

לא מספיק הוויתור על עניני התומ״צ בשביל הצלתם של ישראל,

אלא השלימות האמיתית דטובתם של ישראל,

היא,

שמקבלים את כל העילויים שע״י התומ״צ,

גם אלו שהוצרכו,

לוותר" עליהם לפי שעה בשביל הצלתם וישועתם — ע״ד האמור לעיל

(ס״ו) שנוסף לכך שהפגם והחסרון בעניני התומ״צ ע״י החטא אינו פוגע בהתקשרות העצמית עם הקב״ה שלמעלה מהתורה,

הרי,

השלימות האמיתית היא כשישנו גם העילוי דכל עניני התומ״צ שנעשה ע״י עבודת התשובה.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

י. וע״פ האמור שבעבודת התשובה דחודש אלול מודגשת מעלתן של ישראלי 79 שלמעלה מהתורה,

מובן,

שבחודש אלול צריכה להיות הדגשה יתירה

(נוסף על העבודה בעצמו גם)

על העבודה עם הזולת וכלל ישראל,

גם כשצריך לוותר לפי שעה על השלימות שלו לטובת הזולת 80 ,

ובפרט שסוכ״ס לא יחסר מאומה כשלימות שלו,

ואדרבא,

ע״י פעולתו עם הזולת נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה 8 .

ובפרטיות יותר — שביחד עם ההוספה בכל עניני העבודה שלו צריך להוסיף בחודש אלול גם בעסקנות ציבורית,

הן לטובת כלל ישראל,

והן לטובת כל יחיד ויחיד מישראל

(כולל שיתוסף אצלו בכל עניני העבודה דחודש אלול),

ובכללות — החשבון של כללות העבודה במשך השנה החולפת ושל ההכנה לשנה הבעל״ט,

כולל גם בנוגע לקיום המנהגים המיוחדים דחודש אלול,

החל מהמנהג דתקיעת שופר 21 ,

המנהג דאמירת המזמור "לדוד ה׳ אורי וישעי"

(עד אחר הוש״ר) 82 ,

וכן המנהג דאמירת ג׳ מזמורי תהלים מיום ב׳ דר״ח אלול עד יוהכ״ם,

וביוהכ״ם ל״ו מזמורים

(כ״ז נוסף על השיעור החדשי) 83 ,

וכיו״ב בשאר מנהגי ישראל,

"נהרא נהרא

ולהעיר,

שההשתדלות בטובת כל יחיד

ויחיד מישראל מודגשת גם בסיום וחותם שיעור היומי ברמב״ם 85 — "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו* 8 קיים כל העולם כולו" 8 .

ויש להוסיף,

שהפעולה עם הזולת מודגשת גם בפרשת השבוע,

בתחלתה ובסיומה:

בהתחלת הפרשה,

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריח — שהציוויי "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" כפשוטו,

בנוגע לכלל ישראל,

נאמר בלשון יחיד

(״תתן לך״)

— ללמדך,

שבל יחיד מישראל צריך לפעול

(לא רק בנוגע לעצמו,

אלא)

גם בנוגע להזולת,

ועד שפועל הענין ד״שופטים ושוטרים גו׳ בכל שעריך" בכלל ישראל כולו.

ובסיום הפרשה,

במצות עגלה ערופה — שבה מודגשת הערבות דכל בנ״י,

כידוע 88 שהעגלה אינה באה לכפר על החוטא 8 ,

כי אם,

"להסיר הקטרוגים מכל ישראל,

שהרי כל ישראל ערבים זל״ז,

וע״י העגלה נפטרים מן החטא המוטל על כללות ישראל מחמת הערבות".

ש״פ שופטים,

ב׳ אלול

יא. ויה״ר שהתחלת העבודה דחודש אלול,

במשך ג׳ ימים,

ביחד עם ההחלטות טובות להוסיף עוד יותר,

הן בנוגע לעצמו והן בנוגע להזולת — תמהר ותזרז ותביא תיכף את שלימות הכפרה על כל הענינים הבלתי־רצויים

("חטאינו")

שבגללם נעשה החורבן והגלות,

ובהבטל הטיבה בטל תיכף ומיד המסובב,

וזוכים תיכף ומיד

(בהתחלת הארבעים יום שמסתיימים ביוהכ״ס שבסיומו אמרנו כבר בשנה שעברה "לשנה הבאה בירושלים")

לגאולה האמיתית והשלימה המרומזת בר״ת דאלול,

"אשירה" 9 לה׳ ויאמרו לאמר״”

(או "לה׳ ויאמרו לאמר אשירה" 2 ),

ועד לסיומה של השירה — "ה׳ ימלוך לעולם ועד" 3

(כסיום וחותם מסכת אבות שמסיימים בשבת זו),

כולל גם שלימות השירה דלעתיד לבוא,

שירה העשירית 4 .

ועוד והוא העיקר — שמצד גודל מעלתן של ישראל בודאי מקיים הקב״ה בקשתם ותפלתם ודרישתם של כל ישראל על הגאולה,

ובפרט ש״עמך כולם צדיקים" 5 ,

ו״צדיק גוזר והקב״ה מקיים" 6 ,

ועאכו״כ לאחר ש״כלו כל הקיצין" 10 ,

וכפי שמעיד כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו שכבר סיימו כל עניני העבודה

(אפילו צחצוח הכפתורים"),

ועומדים מוכנים

("עמדו הכן

כולכם" 10 )

לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

ובפשטות — שבעיצומו של יום הש״ק פ׳ שופטים שנת תשמ״ט באלף השישי זוכים כבר לקיים הציווי "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" בפועל ממש""׳,

כיון שיקויים היעוד 1 "׳ "ואשיבה שופטיך כבראשונה גו׳",

בכל שערי ארץ ישראל,

ועאכו״כ "בשעריך ירו־ שלים" 3 ,

"שערי 3 "׳ ציון" 104 ,

עד לשערי ביהמ״ק,

(סנהדרין גדולה שב)

לשכת הגזית.

ובבוא ראש השנה תש״ן החל בשבת — יתקעו בשופר גם ביום השבת,

ועוד לפנ״ז,

בשבת זו פ׳ שופטים — תקויים כבר הבקשה "תקע בשופר גדול לחרותנו",

ובפרט לאחר שכבר תקעו בשופר בר״ח אלול 103 ,

והרי התקיעה בשופר היא באופן ד״מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה" 106 ,

ועד לאופן ד״טרם יקראו ואני אענה" 103 ,

ש״לא עיכבן כהרף עיף 10 ,

תיכף ומיד ממש.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ט

א. בפסוק "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה׳ אלקיד בידך ושבית שביו״ שבהתחלת פרשתגו — צריך להבין׳:

(א) למה נאמר "כי תצא למלחמה על אויבך",

ולא "עם אויבך" או "באויבך" 2

(ב) מהו "ושבית שביו",

דלכאורה,

הול״ל "ושבית שבי״ 3 סתם?

ויתירה מזה — דיוקים אלו

("על אויבך",

"ושבית שביו")

הם בסתירה זל״ז,

כי:

"על אויבך" מדגיש את ה״עליונות" לגבי "אויבך",

כלומר,

אע״פ שיש מציאות של "אויבך" ויש צורך במלחמה כדי לנצח האויב,

מ״מ,

אין זו מלחמה שבין שני צדדים שוים,

אלא ישראל הם "על אויבך",

למעלה מאויבך 4 .

ומקום להוסיף עוד דיוק: שהמצב ד״על אויבך"

(למעלה מאויבך,

אבל,

יש להם ערך ושייכות ל״אויבך")

אינו אלא לאחר היציאה

("תצא")

ממקומם ודרגתם 5 ,

אבל מצד ישראל עצמם שהם

"חלק אלקה ממעל ממש"/ ועד ש־ "ישראלי וקב״ה כולא חד"",

אין להם ערך כלל עם אויבך,

אפילו לא באופו ד״על אויבך",

אין להם שייכות כלל ל״אויבך".

ולאידך,

"ושבית שביו" מורה על התוקף ד״אויבך".

ולהעיר ממש״ני "וילחם בישראל וישב ממנו שבי",

היינו,

שישנו אויב שהוא חזק כל כך שלקח בפועל שבי מישראל.

ועוד להעיר בפר־ שתנו,

שגם לאחר שמנצחים האויב ושבית ממנו שבי,

ה״ז נקרא "שביו",

שניכר בהשבי שהי׳ דאויבך!

ב. עד״ז יש לדייק בהקשר והשייכות דהתחלת הפרשה וסיומה — שלכאורה הם בסתירה זל״ז:

בהתחלת הפרשה מודגש התוקף ד־ ישראל — שגם במצב של מלחמה כר,

ה״ז "על אויבך",

וכן שבודאי "ונתנו ה׳ אלקיך בידך ושבית שביו""׳.

ואילו בסיום הפרשה,

"זכור את אשר