המדות דוקא,
ובפרט בזמן הגלות,
ועד לסיום הגלות,
באחרית הימים,
בחי׳ עקב
(.
והי׳ עקב תשמעון")
בזמן,
עקבתא דמשיחא“,
שמאד התגברות חושך הגלות לא יכולה להיות העבודה דמוחין
(י״ה)
כדבעי“,
ולכן,
עיקר העבודה היא במדות
(ו״ה)",
שזהו״ע ד״והי׳ עקב תשמעון"
(ועד״ז הקדמת הת״ק לט״ו בגימטריא ד״ואתחנן"),
שעיקר העבודה היא בו״ה
(לפני י״ה),
ורק אח״כ באים גם להגילוי די״ה
(מוחין),
שלהיותו אחרי הו״ה
(אף שבשם הוי׳ י״ה קודם לו״ה)
ה״ז הגילוי די״ה כפי שהוא שם בפ״ע
(למעלה מהי״ה דשם הוי׳),
שיתגלה כשלימות לעתיד לבוא.
ועפ״ז יש לבאר גם השייטת ד,
והי׳ עקב תשמעון" למארז״ל“,
אין והי׳ אלא לשון שמחה״ — כיון שהעבודה ב״ו״ה" שבאחרית הימים
(.
והי׳ עקב תשמעון",
שגם בחושך הגלות דעקבתא דמשיחא,
שאינו מאיר הגילוי די״ה,
מ״מ,.
תשמעון" בנוגע למעשה בפועל,
ע״י העבודה דו״ה)
מעוררת שמחה גדולה למעלה",.
ישמח ה׳ במעשיו"",
ועי״ז מתגלה גם השמחה למטה,.
ישמח
ישראל בעושיו""*,
ועד להשמחה הכי נעלית שע״י הפיכת תלתא דפורענותא לששון ולשמחה ולמועדים טובים,
שזהו הטעם לגודל השמחה דחמשה עשר באבי*,.
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב"**.
ד. ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות דשבת נחמו
(נוסף על התחלת הפרשה,.
ואתחנן",
גם)
לתוכן כללות הפרשה עד לסיומה וחותמה.
ובהקדמה — שפרשת ואתחנן היא פרשה כללית שבה משתקפת התורה כולה:
בפרשת ואתחנן מסופר בארוכה ובפרטיות אודות מתן תורה,,
יום אשר עמדת לפני ה׳ אלקיך בחורב גו׳"**,
וכולל גם כל המשך הזמן שלפנ״ז,
מהתחלת הבריאה,.
כי שאל נא לימים ראשונים גו׳ למן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ גו׳ הנהי׳ כדבר הגדול הזה גו׳"**,
ועד לכל פרטי הענינים דעשרת
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
הדברות
(מ״אנכי* עד "לרעו־* 55 שכוללים כל התורה כולה 56 .
ובהמשך הפרשה — פרשת שנוע 57
(פרשה ראשונה דק״ש),
קבלת עול מלכות שמים" 5 ,
כולל גם הציווי "ואהבת את ה׳ אלקיר״י 5 ,
שורש לכל מ״עי*,
כולל גם המ״ע דיראת ה׳ 6 שהיא שורש לכל שס״ה 8ל׳ת"*,
ובאופן ד״בכל לבבך",
"בשני יצריך" 42 ,
שגם היצר שבחלל השמאלי שבלב נהפך לאהבה את ה׳ בכל לבו 45 ,
"ובכל נפשך*,
כל נפשו
(כל פרטי מציאותו)
של האדם,
"ובכל מאדך*,
"בכל ממונך" 42 ,
שחודר בכל עגיניו של האדם,
עד לענינים הכי תחתונים,
"היקום אשר ברגליהם,
וה ממונו של אדם" 44 ,
ועד שפועל גם בחלקו בעולם — "וכתבתם על מזוזות ביתך ובש־ עריו" 45 ,
שעי״ז פועל גם מחוץ לבית ושער שלו
(כמ״ש "ה׳ ישמר צאתך גו׳״ 46 ),
ובזה גופא — "לרבות 47 שערי
חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות"• 4 ,
ועד שפועל בכל העולם כולו 49 .
וסיום וחותם הפרשה — "היום לעשותם",
דקאי על כללות מעשינו ועבו־ דתינו במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא,
שעי״ז ולאח״ז באים להשכר דל־ עתיד לבוא
(באלף השביעי)
— כסיום וחותם הפרשה בפירוש רש״י,
פשוטו של מקרא — "היום לעשותם,
ולמחר לעולם הבא ליטול שכרם".
ויש לומר,
שאף שבפרשה זו נכללת כללות העבודה דבנ״י במשך כל הדורות,
מ״מ,
עיקר ההדגשה היא על גמר וסיום העבודה בסוף זמן הגלות 50 ,
סיום התקופה ד״היום לעשותם",
שממנה נכנסים חיכף ומיד
(ע״ד וכדוגמת "היום" ו״מחר" כפשוטם)
להתקופה ד״למחר לקבל שכרם" 51 .
ש״0 ואתחנן,
שכת נחמו,
*"א מנ״א
ובמודגש גם בהתחלת הפרשה של־ אח״ז שמתחילין לקרוא במנחה — כי: נוסח על הפירוש ש,
והי׳ עקב תשמעון" קאי על אחרית הימים דסוף הגלות,
עקבתא דמשיחא
(כנ״ל ס״ג),
ישנו גם הפירוש שקאי על,
אחרית הימים" דימות המשיח 51 ,
כפירוש המדרש 55 ,
אמר להם הקב״ה כר שכרו בעקב אני נותן לכם בו׳
(שנאמר)
והי׳ עקב תשמעון",
שקאי על השכר שלאחר העבודה
(.
למחר לקבל שכרם"),
שפירוש זה מתאים גם עם פשטות הכתוב — שבגלל
(,
עקב")
ש״תשמעון את המשפטים האלה גר",
יקבלו השכר ש,
ושמר ה׳ לד את הברית ואת החסד וגו׳".
וכיון ששני הפירושים הם בתיבה אחת — ה״ז מורה שבאים יחד,
היינו,
סיום הגלות שממנו באים תיכף ונזיד לימות המשיח.
ועפ״ז יש לבאר הקשר והשייכות לשבת נחמו — התחלת התקופה ד,
שבע דגחמתא" שבה מסיימים 54 עגין הגלות,
כולל
(וע״י)
הסיום ד,
מעשינו ועבודתי־ נו כל זמן משך הגלות" 55 ,
ועד להסיום ד,
היום לעשותם",
שמזה באים תיכף ומיד להשכר דלעתיד לבוא,,
למחר לקבל שכרם".
ה. ויש להוסיף,
שענין הנ״ל מרומז גם בשיעור הרמב״ם דמוצאי שבת זו — סיום הלכות כלים והתחלת הלכות מקוואות 54 — דיש לומר
(ע״ס מ״ש הרמב״ם 57 ש,
רוב דיני התורה אינן אלא..,
לתקן הדעות")
שבזה נרמז כללות העבודה ד,
היום לעשותם",
וההמשך שלאח״ז,,
למחר לקבל שכרם":
. כלים״ — רומז על כל עניני העולם שבהם נעשית העבודה במשך כל הזמן ד״היום לעשותם",
שתכליתה ומטרתה — לעשות מכל עניני העולם,
כלים" לאלקות,
בדוגמת ה,
כלי" שבטל לגמרי להדבר שבתוכו 58 ,
היינו,
שפועלים בכל עניני העולם שיהי׳ ניכר בהם שאתם מציאות לעצמם,
אלא כל מציאותם היא "אנזתת המצאו״י 5 ,
כיון ש,
כל הנמצאים
ו״מעולם לא הי׳ דבר זה",
ויקויים לעתיד לבוא בביאת המשיח".
^)
01
(24 £631 !!£011.
1186X ׳.
441110,)
10*11*1 !11110101 €0413 ׳
(*11*104 א08!£4 /£4€*)
0*0*1! 11*11! 1X114.
!€£!! 41*£€ !£1>011
(€0:1111 1*41411 !1104181 111411!!! ס: 26 €14,
4) £!8€>8 ^!ט4 4*4£ 0 11X011.
£ י!
־
(״360> 04^4 %0114)
א4!1 א£0 1*£1111,
*!!11 4 8!^4*3>
(101
(11! €'!£!! X8 11 €8*0 ^3
(1411*0׳״ €4! <888X6X18 1€4 8016X8 011*,
8£8 !,
04א 601118אX0 !!!*01.
1101114!׳ 1X11*,
0 11011411 841*,
84זX10! 41^1!
׳4011411 01*111 £88€ 84411* 4*£1
€8414 €
(518104 !1)
0X101 4
(4X41:
11,
4*400 *״£),
816) 1101144 ££ 1014)
4 '€4184 '04
(86. 1 004 4140! 40040 4*484 -841 €84018 0״4480 4״€8)
4X44*9 1£4 X8 4,
€8*0 4*0 800*0.
4 4,.
' *4^X84>9 €* 84X4א 1£4' £4
18X6 ׳
(€811149 84018 8811X111 □״818€ 8>״ €8)
״18)
1□ *€8' 88864,
8 84,
6818>,
£4 0> 1184 8.
4 ׳
(0^1! 6)
£16 €4)
11848 £4,
8
(84,
6818 !8X8199 18*8468.
884. 8 888864,
8> ׳!)
866 '
(9!.
0313£
8818 X4,
X 88864,
8 8868 8
(4. 61 888X6! €6! X1^ 86! 14*0 4,
88 !6* ־ ׳
, 84*)
€84118 88864,
8 6.
£ א86 884,
6 83818>.
4,
81 1)
10) 8> — "18א8311״1
־
(88. 99!481
316*3 8X8 <8£ 3818
(9
(*38116! 846□ 8! 4036*1 318X8 8! 88118.״)
6) 86 9ז£8)
4*)
8א13□ 1,
46 □46!€*
X4X 8X888 88XX!.
(88818€ 8>״.
□ 8<886□ 1X1*1 !88 <306
(68□ 4*
(8XX!
*״8*8,
8 - 6818*8 301
9מ
ש״ם ואתחנן,
שבת מזמז,
י״א מנ״א
בבחי׳ י״ה,
אלא)
בבחי׳ ו״ה
(כנ״ל בארוכה)
— נשאלת שאלה על התחלת פ׳ ואתחנן
(וכן על התחלת פ׳ עקב)
מעין ודוגמת השאלה דלעיל
(ס״א) על התחלת ההפטרה ב,
נחמה בכפלים":
בפירוש,
ואתחנן״ כותב רש״י — פשוטו של מקרא —,
אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם..
ד״א זה אחד מעשרה לשונות של תפלה".
ומהענינים ד,
יינה של תורה" 27 שבפירוש רש״י — ש,
תפלה"
(אחד מעשרה לשונות של תפלה)
מורה על כללות עבודת המטה,,
אתערותא דלתתא",
ואילו,
מתנת חנם" מורה על ההמשכה מלמעלה שבאין־עריד לעבודת המטה,
אתערותא דלעילא מבחי׳ שאין אתערותא דלתתא מגעת שם,
שזהו״ע ד,
מתנת חנם",,
חנם מן המעוות",,
בחי׳ גבוה ונעלה מאד למעלה מעלה מבחי׳ המעוות שאין המעוות מגיעות שם״”,
שעז״ג,
אתה החילות",
אתה הוא המתחיל מעעמך,
כי הוא בחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת״יי.
ועריו להביו:
כיון שסדר העבודה הוא מן הקל אל הכבד — עריך להקדים תחלה ענין התפלה
(,
אחד מעשרה לשונות של תפלה"),
ואח״כ להוסיף ענין נעלה יותר,,
מתנת חנס״״ז
ויתירה מזה: כיון שמדובר אודות העמדה בסיום התקופה ד,
היום לעשותם"",
כשנמעאים בדרגא נמוכה,
שלכן,
גם העבודה היא בדרגא נמוכה
(ו״ה בלבד)
— איך יכולים להתחיל מיד בענין הכי נעלה,,
מתנת חנם"?!
ועד "ז נשאלת השאלה בהתחלת פ׳ עקב שקורין במנחה:
ממש״נ,
והי׳ עקב תשמעון גו׳ ושמר ה׳ אלקיד לר את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך",
אע״פ שבמעמד ומעב ד״תשמעון" מגיע השכר מעד העבודה עצמה,
ללא עורך בברית חסד ושבועה שלמעלה מטעם ודעת — מוכח",
שמדובר כאן על שכר שבאין־ערוך להעמדה,
ועד לשכר בלתי־מוגבל,
שנמשך
(לא ע״י העבודה,
אלא)
מעד,
הברית..
החסד אשר נשבע לאבותיך"".
ולכאורה: ביון שמדובר אודות העבודה בעקבתא דמשיחא
(,
והי׳ עקב תש־ מעון״)
— למה מתחילים,
ואיך ימלים להתחיל,
בשכר הכי נעלהיי,,
ושמר ה׳
ד״ואתחבן' דוקא,,
אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם-.
ספר השיחות - ה׳תמס״ט
אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע גו"?!
ז. והמענה לזה — בכתוב זה עצמו — "ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך":
כאו״א מישראל הוא בז אברהם יצחק ויעקב — כמארז״ל"• "אין קורין אבות 28 אלא לשלשה"",
שניכר בו ההמשך ופעולת האבות — כמ״ש 29 "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו גו׳ ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט" 30 .
ובעומק יותר — שכאו״א מישראל הוא בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב״ה 31 ,
כמ״ש "בני בכורי ישראל"* 32 ,
"בנים אתם לה׳ אלקיכם" 33 .
ולכן,
גם במעמד ומצב ד״והי׳ עקב תשמעון",
בעקבתא דמשיחא,
שעיקר העבודה היא בדרגא נמוכה כו׳
(לא רק
שמגיע להם גם שכר שכאין־ערוך לה־ עבודה,
אלא יתירה מזה)
— מתחילים עם השכר שבאין־ערוך,
"ושמר ה׳ אלקיך לך את הברית גו׳ אשר נשבע לאבותיך",
מצד ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב״ה שלמעלה מטו״ד.
ועד״ז בם׳ ואתחנן — שמתחילים עם הענין הכי נעלה ד״מתנת חנם",
"אתה החילות",
"אתה הוא המתחיל מעצמך",
ועד ל״אתה" האמיתי,
מהותו ועצמותו ית׳ ממש,
שלגביו כל הגילויים וההמ־ שכות הם באופן ד״מתנת חנם"; ולאח״ז בא הענין ד״עשר לשונות של חפלה״ — להמשיך הגילוי הכי נעלה ד״מתנת חנם" שיומשך ויחדור בכל פרטי הדרגות שבעבודת האדם,
בכל עשר כחות נפשו 34 .
וענין זה מובן ושייך גם לבן חמש למקרא":
טבע הקטן שרוצה ופושט ידו ליקח כל דבר טוב,
ללא חשבונות אם מגיע לו,
"מתנת חנם",
וצריכים לחנכו שלא ליטול מעצמו,
אלא לבקש כו'.
ודוגמתו בנוגע לישראל — "כי נער ישראל ואוהבהו" 35 .
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
י״א סנ״א
ולכן,
מקדים רש״י הפירוש "ואתחנן,
אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם",
מבלי להזכיר
(בפירוש התיבה")
עניו של בקשה — כיון שלכל לראש מרגיש יהודי
("גער ישראל")
שמגיע לו כל דבר טוב באופן ד״מתנת חנם",
ואח״ב ניתוסף גם עניו של בקשה,
"מבקשים מתנת חנם",
ועד לבקשה ב״עשר לשונות של תפלה".
ויש להוסיף,
שכן הוא גם בנוגע לה־ ענין ד״אתה החילות",
"אתה הוא המתחיל מעצמך",
מהותו ועצמותו ית׳ — שאצל בן חמש למקרא מתקבל ומונח הדבר בפשטות,
כמובן מהפתגם הידוע בשם גדול אמיתי בישראל "אני מתפלל לדעת זה התינוק"",
שאינו זקוק לה־ הודעה והסברה שהתפלה צ״ל "אליו ולא למדותיו״”,
כיון שאינו יודע אודות עניני הספירות
("מדותיו"),
וכוונתו בתפלה היא למהותו ועצמותו ית׳,
ועד״ז נעשה גם אצל הגדול בישראל — שכל פרטי הענינים ד״עשר לשונות של תפלה",
הקשורים עם פרטי הכוונות שבתפלה שכנגד עשר ספירות
(שם א־ל בחסד וכיו״ב),
חדורים בכוונת "זה התינוק" — למהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מכל המשכה וגילוי,
שממנו נמשכים כל הענינים באופן ד״מתנת חנם".
ועד״ז בנוגע לכללות עבודת בנ״י
(״נער ישראל״)
— שהמשכת העצם שלמעלה
("מתנת חנם",
"אתה החילות",
"הבריח גו׳ אשר נשבע")
היא בהדגשה יתירה כשנמצאים בדרגא נמוכה
(בסיום התקופה ד״היום לעשותם",
ב״עקב",
עקבתא דמשיחא,
שעיקר העבודה היא במעשה בפועל,
ו״ה),
שאז העבודה אינה מצד בחי׳ הגילויים,
אלא
(בעיקר)
מצד הרצון הפנימי וההתקשרות העצמית דבנ״י עם הקב״ה 4 *.
ח. עפ״ז יש לבאר גם ההתחלה ד״שבע דנחמתא" ב״נחמה בכפלים":
אע״פ שבהתחלה ד״שבע דנחמתא",
בסמיכות ממש ל״תלתא דפורענותא",
שצריכים להתחיל
(בשנה זו)
העבודה דהפיכת העניגים הבלתי־רצויים דחורבן וגלות
(שהרי משיח צדקנו עדיין לא בא),
נמצאים בדרגא נמוכה כו׳ — מ״מ,
כיון שההתקשרות הפנימית והעצמית דישראל והקב״ה היא בשלימות תמיד,
בכל זמן ובכל מקום,
גם בזמן ומצב דחורבן וגלות",
לכן,
גם במצב ירוד כו׳
(בגלוג ובחיצוניות)
יכולים וצריכים להתוץל ב״גחמה בכפלים".
ויש לומר,
שה״נחמה בכפלים" שבהתחלה ו״ראש" ה״שבע דנחמתא" הו״ע כללי שלמעלה מכל פרטי הדרגות ד״שבע דנחמתא״,
ונמשכת בכולן,
שב־ כאו״א מהן הנחמה היא "בכפלים"":
סהר השיחות - ה׳תשמ״ט
הפירוש האמיתי ד״כפלים"
(לא רק במובן המצומצם,
ב״פ ככה)
כולל כל הריבוי שניתוסף על הפעם הראשונה,
ריבוי למעלה מריבוי,
עד אין־סוף.
ועפ״ז,
ב״נחמה בכפלים" נכללת גם הנחמה הכי נעלית שאין למעלה ממנה — נחמה ממהותו ועצמותו ית׳.
ומצד גודל מעלתה — יכולה לבוא,
באה ופועלת בהתחלת "שבע דנחמתא",
במצב הירוד שבסמיכות ממש ל״תלתא דפורענותא",
שגם שם ישנה ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב״ה בשלימותה,
ואדרבה — בדרגא התחתונה דוקא מודגשת ההתקשרות שמצד עצם הנשמה עם העצם דהקב״ה,
למעלה מבחי׳ הגילויים.
ולאחר ההתחלה והפתיחה וה״ראש" ב״נחמה בכפלים" שמצד ההתקשרות העצמית דהקב״ה עם ישראל — נמשכת ומתגלה ה״נחמה" גם בבחי׳ הגילויים,
בכל פרטי הענינים ד״שבע דנחמתא",
שבאים בסדר מסודר,
"דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר",
מה־ נחמה שמתגלה ע״י הנביאים עד לה־ נחמה ד״אנכי אנכי" הוא מנחמכם"
(ע״ד האמור לעיל שהעילוי ד״מתנת חגם" נמשך ומתגלה ב״עשר לשונות של תפלה").
, קרבנו כפול־
(מדרש תהלים זנב,
א. ראה לקחת בתחלתו.
ובכ״מ),
וידוע ש.
כפל' קשור עם עניו הגאולה
(יל־ש ר״פ לד לד),
ועאכו״ב הכסל דשבת,
שמצ״ע קשור עם גאולה —.
מזמור שיר ליום השבת בו׳ ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים*
(תמיד בסופה),
ועאכחב שבת ד.
שבע דנחמתא".
ט. ויש להוסיף,
שהעילוי ד״נחמה בכפלים" בשבת נחמו הוא בהדגשה יתירה בקביעות שנה זו — ששבת נחמו חל ביום י״א מנחם־אב:
בפירוש הכתוב "אחד עשר יום מחו־ רב"" מבואר בדרושי חסידות" ש״אחד עשר יום" הוא בחי׳ "אנת הוא חד ולא בחושבן"""*,
בחי׳ פנימיות הכתר,
שלמעלה מעשר ספירות*"*,
ועד למהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מכל גדר ותואר בו׳ 2 " 38 .
וענין זה הוא בהדגשה יתירה ב״אחד עשר יום" דחודש החמישי
(מנחם־אב)
— כי,
חודש החמישי בכללותו קשור עם בחי׳ "חמישית לפרעה",
"דאתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין",
בחי׳ הכתר 103 ,
ומזה מובן גודל העילוי ד״אחד עשר יום" שבחודש החמישי גופא.
וכאן רואים דבר פלא:
חורבן ביהמ״ק הי׳ בתשיעי ובעשי־ רי״י,
והיום הראשון שלאחר החורבן — מצב ירוד ביותר,
שזה־עתה הי׳ החורבן,
וצריכים להתחיל העבודה דהפיכת החורבן והגלות להעילוי דגאולה
ש״ס ואתחנן,
שגת נחמו,
*"א מנ״א
1־63
וביהמ״ק השלישי — הוא,
אחד עשר יום",
בחי׳ "אנת הוא חד"!
וההסברה בזה — ע״ם האמור לעיל — שבדרגא התחתונה דוקא מודגשת ההתקשרות דעצם הגשמה עם העצם דהקב״ה,
בחי׳,
אנת הוא חד"**,
אשר,
מצד בחי׳ זו אין מקום לכתחילה לעגיז של חורבן וגלות,
ובלשון הכתוב* 40 ,
ולציון יאמר איש ואיש יולד בה",
היינו,
שבכל מקום ומצב שיהי׳,
גם בחשכת הגלות דעקבתא דמשיחא,
מקומו האמיתי ב״ציון"
(ש,
יולד בה"),
כי מציאותו האמיתית היא,
ציו!",
עצם הגשמהי“,
ובחי׳ זו מתגלה מיד אחר החורבן,
ב״אחד עשר יום",
שבמצב ירוד זה מתגלה האהבה העצמית דהקב״ה
(,
אנת הוא חד")
לישראל•" 41 ,
ומבחי׳ זו
נמשכת ומתגלה הנחמה האמיתית,
"נחמה בכפלים"
("כפלים" כהסי׳ כנ״ל עד אין־סוף/ כמודגש בקביעות שנה זו
(וממנה למדים בנוגע לכל השנים)
שאמירת ההפטרה "נחמו נחמו עמי",
"נחמה בכפלים",
היא ב״אחד עשר יום" דחודש החמישי""".
י. ע״פ האמור לעיל גודל העילוי ד״נחמה בכפלים" שבהתחלת וראש ה״שבע דנחמתא״ — מובן,
שה״כלי""" לקבל נחמה זו,
שתומשך ותתגלה ותח־ דור למטה בפועל ממש,
הוא,
ע״י עבודה דוגמתה באופן ד״כפליס״י לתושי׳"־",
הן בנוגע לעצמו,
והן בנוגע לפעולה על הזולת,
היינו,
שעבודתו בעצמו היא באופן ד״כפלים",
ועבודתו עם הזולת היא באופן ד״כפלים" 42 ".
ספר השיחות - ה׳תשמ״ס
ובפרטיות יותר — בשתי הקצוות:
גם כשנמצאים בדרגא נמוכה — יכולים וצריכים להתחיל מיד בעבודה שהיא באופו ד״כפלים",
עד ל״כפלים" לאמיתתו,
הוספה ועילוי שבאין־ערוך,
ולדוגמא — שמתחילים מיד בהידור מצוה 4 " וכיו״ב,
כולל גם בנוגע לחינוך דקטנים,
ואדרבה,
כטבע הקטנים שלוקחים כל דבר טוב
(כנ״ל ס״ז),
טוב אמיתי,
כל עניני תומ״צ.
וגם כשנמצאים בדרגא נעלית — אין להסתפק במצב ההוה,
אלא צריכים להוסיף ולהעלות בקודש ועד באופן ד״כפלים",
הוספה ועילוי שבאין־ערוך גם לדרגא נעלית,
כפי שהטביע הקב״ה בטבע האדם ש״מי שיש לו מנה רוצה מאתיים,
מאתיים רוצה ד׳ מאות" 5 ",
היינו,
שגם כשיש לו "מנה"
(מאה,
מספר השלם),
רוצה
(לא רק עוד כו״כ פרוטות,
אלא)
כפלים,
"מאתיים",
ומיד כשמקבל ה״מאתיים" רוצה
(לא רק עוד מאה כו 45 ,
אלא)
כפלים,
"ד׳ מאות",
ומזה מובן גם שכשמקבל ד׳ מאות רוצה ח׳*"
מאות,
ואם בענינים גשמיים כן,
אע״פ שבנוגע לגשמיות צריך להיות "שמח בחלקו״ 46 ״ — בעגיגים רוחניים ש״שמח בחלקו" הוא חסרון גדולי",
על אחת כמה וכמה.
יא. ויש לומר,
שהעבודה ד״כפלים"
(ובשני קצוות הנ״ל)
נרמזת גם בענין ערי מקלט שבפרשתנוי״ — "אז יבדיל משה שלש ערים גו":
בערי מקלט כתיב" 47 "תכין לך הדרך",
"מקלט מקלט הי׳ כתוב על פרשת דרכים""׳,
"מקלט מקלט" דייקא,
ב״פ,
"כפלים".
וביאור העניו בעבודת האדם 48 :
כיון שנמצאים "על פרשת דרכים",
שיש כמה דרכים,
כמ״ש 49 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו",
וצריך לבחור בדרך הישרה,
"דרך ה" — צריך כאו״א לעמוד ולהכריז
(הן לעצמו והן לכל הנמצאים מסביבו)
בדיבור ובקול רם: "מקלט מקלט",
דקאי על חורה,
"דברי תורה קולטין" 50 ,
שהתורה היא ה״מקלט" מ״גואל הדם" 51 ,
"הוא השטן הוא היצה״ר כו"" 1 ,
שגם מי שלא חטא בו׳ צריך לילך לערי מקלט
(תורה)
שעי״ז ינצל מ״גואל הדם" שלא יבוא לידי חטא ח״ו,
ולא די בהכרזה אחת,
"מקלט",
אלא צריך להכריז
ש״פ ואתחנן,
שבת נחמו,
י״א מג״א
"מקלט מקלט"
(ב״ם),
שרומז שההכרזה היא באופן ד״כפלים"" 1 .
ויש להוסיף,
שהכפל ד״מקלס מקלט" מורה על ב׳ האופנים שבערי מקלט — מן הקצה אל הקזה: "מקלט" הא׳ מורה על הקצה התחתון — בנוגע ל״מכה נפש"
(ברוחניות)
ע״י חטא כפשוטו,
התיקון ד״מסגי חטאינו גלינו מארצנו"; ו״מקלט״ הב׳ מורה על הקצה העליון — בנוגע ל״מכה נפש"
(בדקות דדקות)
בדרגות הכד עליונות,
כמשנת״ל כארוכה" 1 שהתיקון ד״מכה נפש" בדרגא הכי נעלית הוא ע״י ההמשכה והגילוי דמהותו ועצמותו ית׳ שלמעלה מכל ענין של צמצום ומיצר,
"אנת הוא חד"* 55 ,
די״ל,
שענין זה מרומז בהוספת ג׳ ערי מקלט לעתיד לבוא" 56 ,
כידוע 57
שעל ידם יהי׳ תיקון חטא עה״ד,
ובזה נכלל גם
(ומתחיל)
מהתיקון דש רש חטא עה״ד — מיעוט הירח כו׳,
עד לצמצום הראשון 58 .
יב. והמעשה הוא העיקר 59 .
60
נוסף על השלימות בכל עניני התורה ד״ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה",
בתורה ובצדקה
(כללות כל המצוות)
— יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז,
באופן ד״כפלים",
עד להוספה שבאיו־ערור,.
ילכו מחיל אל חיל
(עד) יראה אל אלקים בציון" 61 .
ובפרט החל מחמשה עשר באב
(שמתברך משבת זו)
— "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף",
"מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה" 62 ,
וכיון ש״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" 63 ,
ניתוסף גם בקיום המצוות
(צדקה),
ועי״ז "יוסיף חיים על חייו".
ויה״ר — והוא העיקר — שההחלטה טובה להוסיף בכל עניני העבודה באופן ד״בפלים" תפעל תיכף ומיד את ה״נחמה בכפלים״ בפועל ממש,
ובפשטות — שתיכף ומיד ממש,
"לאי 64 עיכבן כהרף עין"• 65 ,
שבעיצומו של יום הש״ק,
"אחד עשר יום" ד״חודש החמישי"
(בחי׳ הכתר,
כנ״ל ס״ט),
"יבוא* 66 ארי׳ כו׳
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ויבנה אריאל" 40 ׳,
ביהמ״ק השלישי,
"מקדש אדנ-י כוננו ידיך" 68 ,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ובבוא חמשה עשר באב,
עליו נאמר 32 "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב״ 70 — נחגוג היו״ט בארצנו
הקדושה,
בירושלים עיר הקודש — "בנות 32 ירושלים כו׳ יוצאות וחולות מ׳ צאינה וראינה בנות ציון במלד שלמה גר ביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש 43 ׳ שיבנה במהרה בימינו",
ועד לה״מחול" ש״עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו,
שנאמר 44 ׳ ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו׳ זה ה׳ קוינו לו
(כפלים "זה" 145 )
נגילה ונשמחה בישועתו" 44 ׳,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳חשמ״ט
מעלת ט״ו באב לגבי ט״ו ניסן ותשרי,
ויום הכפורים
א. איתא בסוף מסכת תענית: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים".
ולפני כל הביאורים במאמר זה
(כדלקמן)
— מובן,
שלכל לראש בא פשוטו של ענין,
שכל א׳ מישראל צריך לעשות כל התלוי בו שמיד בתחילת ובראשית היום יהי׳ ניכר ש״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב בו",
כמבואר ענינו גם בהלכה שמט״ו באב ואילך צ״ל הוספה בלימוד התורה וכו׳.
מעלת חמשה עשר באב בפשטות — שבו קיימא סיהרא באשלמותא,
וממון שישראל מונין ודומין ללבנה והם עתידין להתחדש כמותה,
לפיכך היום שבו הלבנה היא בשלימותה הוא יו״ט גדול אצל בנ״י שדומין לה.
אמנם,
עדיין דרוש ביאור מהי מעלת ט״ו באב לגמ הימים טובים דחג הפסח שחל בט״ו בניסן וחג הסוכות שחל בט״ו בתשרי.
והביאור בזה
(במאמרי חסידות דרבותינו נשיאינו,
וכמדובר בשנים שלפנ״ז):
השלימות דט״ו באב היא העלי׳ הכי גדולה הבאה ע״י ולאחרי הירידה גדולה דתשעה באב — חורבן ביהמ״ק — וירידה צורך עלי׳,
ולפי ערך הירידה כך היא העלי׳,
ולכן ט״ו כאב הוא יו״ט הכי נעלה,
שלמעלה מט״ו בשאר החדשים.
ולמעלה גם מט״ו בניסן שענינו דחודש ניסן הוא עבודת הצדיקים,
וחודש תשרי
(מל׳ ישרת)
הוא עבודת התשובה.
וי״ל שהוא למעלה גם מיוהכ״ם
("אחת בשנה״)
— יום סליחה וכפרה — כנראה ממאחז״ל הנ״ל ש״לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב ומום הכפורים",
שמקדים ט״ו באב לפני יום הבפורים
(ראה בארוכה קונטרס ט״ו באב שנה זו),
והטעם לזה י״ל: מבואר בכ״מ שיום הכפורים הוא מפורים,
מ פורים הוא נעלה יותר מפני שעניו המס״ג דפורים נמשך באמלה ושתי׳ גשמיים,
ובאופן שמהפך גם חושך הגלות
(דאבתי עבדי אחשורוש אנן),
שגם בזמן הגלות מתגלה הפי׳ דאחשורוש "מי שראשית ואחרית שלו" — עצמו״ה,
שעי״ז נעשה שמחה המ גדולה עד דלא ידע.
ועד״ז מובן בנוגע לט״ו באב המותר באכילה ושתי׳,
שט״ו באב ענינו אתהפכא ועלי׳ גדול לאחרי הירידה בת״ב,
כנ״ל.
ונוסף למעלת ט״ו באב לגבי ט״ו שבשאר החדשים,
ש״מזלו גובר״ — יש בו גם עילוי לגמ ט״ו באב שבשנים שעברו,
ממון שמנתיים ניתוסף במעשינו ועבודתינו ועי״ז בהעילוי דט״ו באב,
עד לעילוי באי״ע.
ובפרט שט״ו באב ש.
ז. הוא בשנת תשמט ידיך,
ובהכנה לשנת תש״ן.
ב. הלימוד בנוגע לפועל:
כדאי שיערכו התוועדות בכל מקום ומקום במשך המעת-לעת דט״ו באב,
התוועדות הקשורה עם אכילה ושתי׳ גשמיים
(כנ״ל במעלת ט״ו באב לגמ יוהכ״ם),
ובאם יהי׳ צורך — אפשר
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
להשלים ולערוד התוועדות בשבת שלאח״ז,
ובפרט שבקביעות שנה זו חל ט״ו באב בהשלשה ימים לפני השבת.
על כל א׳ לקבל על עצמו החלטות טובות,
ובמיוחד בנוגע להוספה בלימוד התורה,
ד״יש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט״ו באב ואילך כו׳",
וע״פ מאחז״ל "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף כו׳" ופרש״י "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו",
ואפילו "על חייו" האמיתיים שבעבר — ע״פ תומ״צ — יוסיף לו ה׳ חיים באופן גבוה ונעלה יותר.
וה״יוסיף חיים על חייו" יביא להוספה בלימוד התורה,
דהתורה היא חיינו,
ומכיון ש״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ — ניתוסף גם בקיום המצוות.
וכמרומז גם בשיעור חומש היומי: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים",
ענין התורה,
שבא לאחרי הסליחה
("סלחתי כדבריך")
דיוהכ״פ.
וענין התורה שייך לבארא מישראל,
ובאופן המתאים למאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא",
והרי כל ישראל נקראו ע״ש יוסף,
"נחית בצאן עמך".
ובפרט ע״י לימוד פנימיות התורה,
שהרי ט״ו באב רומז לשם י״ה
(ט״ו) שהוא הפנימיות דשם הוי׳ עצמו,
ובהתאם לזה יש להוסיף בלימוד התורה עצמה — לימוד פנימיות התורה.
ועל ידי זה נזכה לגילוי פנימיות ישראל,
ופנימיות כל הענינים,
כולל פנימיות הגלות
(כמו שט״ו באב מגלה פני׳ ענין ת״ב),
שהפנימיות מתגלה ובאופן ד״כמים לים מכסים",
"אין מים אלא תורה",
ו״הקב״ה עושה להם
(לצדיקים)
כנפים כנשרים ושטין על פני המים",
דכנף הימני הוא אהבה וכנף השמאלי יראה
(כמבואר בתניא).
ג. וההוספה בלימוד התורה
(מט״ו באב ואילך)
צ״ל בהדגשה בלילה,
וכפס״ד הרמב״ם ש״מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו..
אמרו חכמים אין רנה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה",
ובפרט בזמן הגלות שענינה לילה,
צריכים להאיר את הלילה ע״י "נר מצוה ותורה אור"
(די לילה פון גלות זאל לייכטן),
וע״ד "במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי,
שבזה מודגש מעלת ט״ו באב הבא לאחרי ת״ב — העילוי דהפיכת חושך הלילה לאור,
ובמיוחד ליל הגלות
(וע״ד העילוי והשמחה דפורים גלות דאחשורוש ע״י אתהפכא כנ״ל).
ועי״ז נעשה אור מחושך הגלות,
ובפשטות — בבריאות הגוף והנשמה,
החל מבני חיי ומזוני רויחא,
ובכולם רויחי.
וענין זה
(הפיכת ליל הגלות)
הוא גם בהתאם לפרשתנו פ׳ עקב,
ובב׳ הפירושים בתיבת "עקב":
(א) "עקב" לשון סיום וסוף,
סיום העבודה
("תשמעון")
שבעקבתא דמשיחא,
הסיום ד״היום לעשותם" שבסוף פ׳ ואתחנן,
(ב) ומזה באים לפירוש השני ב״עקב"
(״למחר לקבל שכרם״)
— השכר שלאחר העבודה לע״ל — "אמר להם הקב״ה כו׳ שכרו בעקב אני נותן לכם כו׳
(שנאמר)
והי׳ עקב תשמעון",
ו״ילכו מחיל אל חיל",
מה״עקב" והסיום דמעשינו ועבודתינו,
ובפרט על ידי העבודה בבחינת "יוסף ה׳ לי בן אחר",
עבודת האתהפכא,
שעושים
אור ליום ד׳ ש״ו מנ״א
מ,
אחר" שיהי׳ "בן",
המורה על חביבות
(ובדוגמת החביבות דט״ו באב לגבי ט״ו דשאר החדשים הבאה ע״י אתהפכא של הירידה בת״ב כנ״ל),
וכל זה ממהר גאולה האמיתית והשלימה,
כאשר,
לילה כיום יאיר",
ויתגלה שישראל וקוב״ה מלא חד ע״י אורייתא,
שהיא תורה אור,
ולא עכבן אפילו כהרף עין,
תיכף ומיד ממש.
, בנערינו ובזקנינו גר בבנינו ובבנותינו״,,
כספם וזהבם אתם״ — הרוחניים והגשמיים,
וארו עם ענני שמיא לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש,
ובבית המקדש —,
מקדש אד׳ כוננו ידיך״ — ל׳ רבים
(ע״ד הכנפים ל׳ רבים).
ועוד והוא העיקר,
שמהדיבור בכל זה —,
נזכרים",
באים ל״ונעשים",
ומתוך שמחה גדולה כהשמחה דפורים
(דט״ו באב הוא כפורים כנ״ל),
ובקרוב ממש נזכה ל,
בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים" בגלוי,
וכל הד׳ סוגים של בנות ישראל,
שזה מלל כל הד׳ סוגים שבישראל שכנגד הד׳ אותיות דשם הוי׳ — שכל בנ״י יוצאים בריקוד ובמחול
(חולות בכרמים),
והקב״ה באמצע ובאופן דנקודה המאחדת את כל העיגול,
ונעשה ישראל וקוב״ה כולא חד.
ו. ילמ מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון״ — הליכה עד אין סוף.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א שטר אחד של דולר,
לתת אותו
(או חילופו)
לצדקה].
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
בסיום ט״ו באב שלימות השמחה שע״י אכחש
כולל ע״י עריכת התוועדויות
א. בסיום וחותם דחמשה עשר באב
(כמו בכל סיום בעניני קדושה)
כלול כל היום כולו,
מראשו ועד סופו,
ואדרבה — נעה תחילתן בסופן,
שבסוף היום נעשה שלימות כל היום,
ביתר שאת וביתר עוז.
[ואף שכן הוא גם בהתחלת הענין — שנעוץ סופן בתחילתן,
מ״מ,
בתחלת הענין נכלל ונעוץ הסוף רק בכת ובהשערה,
משא״ב נעיצת ההתחלה בסוף היא בפועל,
ונראה בגלוי כל הענין כולו מתחלתו].
ומזה גם מובן בנוגע לענין השמחה שבט״ו באב —,
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים",
ששלימות ענין זה הוא בסוף וחותם היום,
וכמדובר בארוכה
(בתחלת ט״ו באב•)
גודל העילוי של שמחת יו״ט דט״ו באב,
אפילו לגבי יוהכ״פ
(שמקדימים ט״ו באב ליוהכ״פ),
כי יום הכפורים הוא רק כפורים,
דהמס״ג דפורים נמשכת באכילה ושתי׳ גשמיים,
ועד״ז י״ל בנוגע לט״ו באב שהוא יו״ט הקשור עם סעודה גשמית באכילה ושתי׳
(מעין ובדוגמת פורים,
ובפרט ש
(שושן)
פורים חל בט־1 בחודש,
הרומז לשם י״ה כפי שהוא שם בפ״ע למעלה מי״ה דשם הוי׳),
או ב׳ סעודות היום,
כנראה מהמן
(לחם מן השמים)
שהי׳ עבור ב׳ סעודות
(וביום השבת ישנו סעודה שלישית.
ולכמה דיעות כ״ה גם ביו״ט,
מקרא קודש),
וגם בימי החול — יש כאלו שמצד ונשמרתם לנפשותיכם אוכלים סעודה שלישית
(כמובן מכמה סיפורים בש״ם,
וכמבואר גם בספרי רפואה),
וסעודה זו מצטרפת
(מצד סיבה צדדית)
להב׳ סעודות האמורות.
ולכן נחשב הוא לב׳ סעודות
(ורק בשבת — החידוש של ג׳ סעודות).
ב. ובהמשך לזה
(מעלת סעודת ט״ו באב באכו״ש)
באה ההתעוררות להשתדל לערוך התוועדות בכל מקום ומקום במשך ט״ו באב,
באופן ד״נזכרים ונעשים״ — שכאשר יוצאים והולכים לעשות עבודה אחרת,
נזכרים" בשעת מעשה ההתוועדות המיוחדת ביום ט״ו באב,
נוסף להמעלה שבהתוועדות בכלל והתוועדות חסידית בפרט — שענינה לפנים משורת הדין.
ומתוך כוונה שההתוועדות תביא ל,
יוסיף חיים על חייו",
ואפי׳,
על חייו" האמיתיים שלפנ״ז — חיים ע״פ תורה — יוסיף לו ה׳ חיים,
בהתאם להוספה שלו בלימוד התורה וקיום מצוותי׳.
ואף שהוספת חיים גשמיים בפשטות היא ע״י אכו״ש,
הרי התורה היא חיינו ואורך ימינו,
נוסף לזה שגם אכו״ש גשמית קשורה עם אמירת ברכות,
וכוונות האכילה
(כמבואר בשער
המצוות להאריז״ל פרשתנו,
פ׳ עקב)
וכר,
ואדרבה — בתורה עצמה מתבארים היעודים הגשמיים שיהיו לעת״ל כולל אכילת,
לחם פנג",
ועד
מוצאי ט״ז מנ״א
לסעודה שלימה דלויתן ושור הבר
[וכפס״ד הראב״ד והרמב״ן שזה יהי׳ סעודה גשמית לנשמות בגופים,
ומבואר בכ״מ שיהי׳ בזה ב׳ תקופות,
בתקופה הראשונה
(אלף ראשון)
יהי׳ סעודת לויתן ושור הבר ובתקופה שני׳
(אלף שני)
לא יהי׳ אכחש כו׳],
ועפ״ז מובן,
שע״י ההוספה בלימוד התורה יתוסף לא רק בחיים הרוחניים,
אלא גם בחיים גשמיים,
בחיי ובריאות הגוף.
ואף שההתוועדות קשורה עם ענינים גשמיים,
אכילה ושתי׳ — מובן ופשוט שצ״ל מתוף זהירות שהשתי׳ לא תביא לבלבול הדעת והמוחין כמדובר כמ״פ,
אבל לאידך גיסא,
צריכים לשתות משקה "המשמח אלקים ואנשים"
(ובפרט אנשים מל׳ "עקב הלב מכל,
ואנוש הוא"),
רק שהשתי׳ היא בכמות קטנה ביותר,
עם כל ההגבלות בזה,
וכמדובר במ״פ שהדבר תלוי ברצונו — שבאם רוצה באמת לא נוגע כמות המשקה
(כרצון נה״ב שלו שרוצה יותר ממה שמקבל),
וגם ע״י כמות קטנה אפשר לפעול ענין השמחה,
ע״ד המדובר
(בש״פ ואתחנן)
בנוגע לכלי שבטל לגמרי להדבר שבתוכו.
הוספה בכפליים בנחינח צדקה ובעריכת התוועדויות
ג. ובהתאם לענין ד״מוסיף יוסיף" בט״ו באב — גם הנתינה לצדקה כעת תהי׳ בכפליים,
שאתמול הי׳ נתינת שקל
(או שקל נייר)
אחד,
וכעת ניתן כפליים מזה.
ויה״ר,
שזה יביא שכאחא יוסיף מדילי׳ כולל בהבנת והסברת הדברים,
ובאופו של כפליים לתושי׳,
לא רק פעמיים אלא ריבוי פעמים ככה.
כולל הוספה בהתוועדות דט״ו באב,
שאלו שעדיין לא עשו התוועדות בודאי יעשו כן מיד בהמשך לט״ו באב,
ואפילו אלו שעשו התוועדות רק שהם מסופקים אם זה הי׳ כדרוש או שהי׳ אפשר לעשות יותר — הרי מכיון שכל ענינו דט״ו באב בעבודת האדם הוא הוספה,
יש לפשוט את הספק בפשטות,
ע״י שעושים מיד עוד התוועדות באופן של כפליים לחושי׳,
גם מלשון תשש כחה של חמה
(שבט״ו באב),
תלישות הגשמיות והחמימות דעוה״ז הגשמי
(כמבואר בכ״מ החילוק בין חמה ושמש).
ועד שפועלים הוספה בכל סדר ההשתלשלות,
שהרי אני נבראתי לשמש את קוני בכל ההשתלשלות,
ובהדגשה בקביעות שנה זו שמט״ך באב הולכים מיד ליום ה׳ יום דברכה• וממנו לליל ויום הששי,
שבו נברא האדם בגמר כל הבריאה כדי שימצא את כל הענינים באופן של שולחן ערוך לסעודה.
וכמו״כ יום הששי קשור עם כפליים — לחם משנה,
וכן יום השבת — דכל עיסקא דשבתא כפול הוא.
ד. ויה״ר,
שכל א׳ יעשה ויכפיל
(עד לריבוי פעמים ככה)
בכל הענינים האמורים,
וע״י סיום מעקנו ועבודתינו של האנשים נשים וטף•• כפי׳ הא׳ בתיבת "עקב",
באים תיכף ומיד להסיום והשכר כפי׳ הב׳ שבחיכת "עקב",
ובאופן ד״והי׳ עקב גו׳" "אין והי׳ אלא לשון שמחה",
ובאופן ד״מכאן ואילך דמוסיף
640 ספר השיחות
יוסיף" עד להוספה של שמחה נעלית ביותר,
בדוגמת שמחת פורים כנ״ל.
ו״בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים",
ו" עתיד הקב״ה לעשות מחול לצדיקים..
בגן עדך,
ובג״י ממשיכים את הג״ע למטה בעוה״ז,
וע״ד הפתגם "מאד דא ארץ ישראל",
"הנה אלקינו זה
- ה׳תשמ״ט
גו׳ זה ה׳ קוינו לו״ — כפליים "זה",
״נגילה ונשמחה בישועתו״ — דעצומ״ה,
"ושמחת עולם על ראשם",
והלוך והוסיף ושמח.
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נתן לכאו״א ב׳ שטרות של דולר,
לתת אותם
(או חילופם)
לצדקה].
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
א. אין אנהויבס פ׳ עקב שטייט "והי׳ עקב תשמעון גו׳ ושמר ה׳ *לקיר לך את הברית גו/ ואהבך וברנד וגר״ — דער שכר אויף קיום התורה והמצוות,
ווי עם רעדט זיר אויספירלעך אין המשך הפרשה.
דער ענין
(פון שכר מצוות)
איז אויר מרומז אין דעם ווארט
(און גאמען פון כל הפרשה)
״עקב״ — וואט איינער פון די פירושים אין דעם איז,
אז דאם גייט אויף שכר מצוות וואס מ׳באקומט אין אחרית
("עקב")
הימים׳ דימות המשיח,
לאחרי סיום העבודה אין "היום לעשותם" 2 ,
ווי עם שטייט אין מדרשי "אמר להם הקב״ה כו׳ שכרו
(שכר מצוות)
בעקב
(בסוף לעתיד לבוא 4 )
אני נותן לכם כו׳ שנאמר והי׳ עקב תשמעון" 5 .
אין דעם ווארט "עקב" איז דא נאך א פירוש,
אז דאם גייט אויף מצוות — די
"מצוות שאדם דש בעקביו" 6 .
און "והי׳ עקב תשמעוף איז דער טייטש,
אז "אם המצוות קלות כו׳ תשמעון",
וועט קומען דער שכר — "ושמר ה׳ וגו׳"
(ישמר לך הבטחתו).
וויבאלד אז ביידע פירושים זיינען אין דעם זעלבן פסוק,
*ך ״אכמער — אין זעלבן ווארט,
איז פזיישטאנדיק אז זיי האבן א שייכות צוו׳ שן זיך
(ווי גערעדט מערערע מאל 80 ).
לויט דעם איז ניט פארשטאנדיק בנוגע די צוויי פירושים אין "עקב": ניט נאר וואם זיי האבן צווישן זיר קייז שייכות ניט,
נאר זיי זיינען גאר פ^רקערטע פירושים; לויט דעם צווייטן פירוש באדייט ״עקב״ — מצוות
[און אין מצוות גופא — דער סוג פון,
מצוות קלות שאדם דש בעקביו",
וואס דאם באווייזט אז דער מענטש שטייט אויף א נידעריקע דרגא וואו ער דארף אנקומעז צו א זהירות אז עס זאל ניט זיין "דש בעקביו"],
משא״ב לויט דעם ערשטן פירוש גייט עם זייף שכר מצוות באחרית הימים.
נאכמער: א פסוק פריער
(אין סוף ם׳ ואתחנן)
שטייט "היום לעשותם" 2 ,
און רש״י איז מפרש "ולמחר לעולם הבא ליטול שכרם".
ד. ה. אז דער ענין פון
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
עשיית המצוות
(היום)
און שכר מצוות
(למחר)
זיינען פארבונדן מיט באזוג־ דערע זמנים; און אין דעם פסוק רואם קומט גלייך לאחרי זה — קומען צוזא־ מען די ביידע פירושים אוו ענינים — היום לעשותם און למחר לקבל שכרם — אין דעם זעלבן ווארט "עקב"׳,
וואט באדייט דער ענין פון שכר מצוות
(כפירוש הא׳)
און דער ענין פון מצוות
(כפירוש הב׳)!
ב. וועט מען עם פארשטיין בהקדים א שאלה בנוגע צו דעם כללות הענין פון שכר מצוות
(וועגן וועלכע עם רעדט זיך בארוכה ובפרטיות אין פ׳ עקב):
אמת׳ע שכר דארף האבן אן ערד צו דער עבודה אויף וועלכע מ׳צאלט דעם שכר.
ביז אז דאס דארף זיין נאכמער ווי די ווערט פון דער השתדלות ועבודת הפועל אליין
[ווי דאס איז בנוגע צו א שכר גשמי וואט א בעה״ב צאלט זיין ארבעטערי,
דארף דאם זיין ניט בלויז אז דער בעה״ב באזארגט דעם פועל,
און זיכער ניט נאר אוין* זיינע צרכים בשעת העבודה,
נאר א סך מער דערפון ווייל אליו הוא נושא את נפשו״י,
ער זאל
קענען מפרנס זיין בני ביתו.
ועאכר״כ בנוגע צו א פועל א איד — כדברי המשנה": אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן שהן בני אברהם יצחק ויעקב].
לויט דעם שטעלט זיר א קשיא: יעדער ענין של שכר — גשמי אדער רוחני
[כולל די יעודים בפרשתנו און אין אנדערע פרשיות בתורה]
— איז ניט בערך צו קיום התורה ומצוותי׳
(חכמתו ורצונו של הקב״ה"),
און דעם "נחת רוח לפני" 15 וואס דאם ברענגט,
וכמאחז״ל
(אין דער משנה פון היינטיקן פרק 14 )
"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא",
אפילו נאר א שעה אחת פון תשובה ומעשים טובים איז "יפה" מער פון "כל חיי העולם הבא",
עאכו״ב א סך שעות און א ריבוי תשובה ומעשים טובים.
קומט דאר אויס לכאורה,
אז מיט דעם שכר וואם דער אויבערשטער גיט אידן,
אפילו דער שכר פון "עולם הבא״ 84 ,
"שכרו בעקב אני נותן לכם"
(למחר לקבל שכרם),
עאכו״ב דער שכר פון די יעודים גשמיים בעולם הזה — ווערט ניט אפגעצאלט דער
(פולער)
שכר פאר