פון אלע דריי פורענותאי
(ווי מ׳זעט עם אין דעם תוכן ההפטרה),
זייענדיק אין די "ניין טעג",
און דעמולט גופא — אין דער וואר פון תשעה באב 10 ,
וועלכע איז נאד הארבער ווי די "ניין טעג" בכלל,
זייענדיק נעענטער צו תשעה באבז!
נאכמער: דעם טעם הפשוט וואט דער שבת רופט זיר ״שבת חזון״ איז — על שם דער הפטרה "חזון ישעי׳",
וועלכע רעדט גאר בגלוי דברי מוסר בקשר צו די חטאים פון אידן
(צוליב וועלכע דער ביהמ״ק ווערט חרוב),
דער סאמע היפך פון דער "מחזה" פון דעם מקדש בנוי דלעתיד!
ב) פון פשטות הענין איז פארשטאג־ דיק,
אז דאם וואם "מראין לכאו״א המקדש דלעתיד" בשבת חזון איז געווען אין אלע דורות,
זינט דעם חורבן הבית — אויר איידער ר׳ לוי״צ בארדיטשע־ ווער האט דאס מגלה געווען.
איז פאר־ וואם האט האט מען וועגן דעם ניט מגלה געווען צו אלע אידן אין די דורות שלפני זה
(אז מ׳באווייזט יעדען — "לכאו״א" — דעם בית שלישי),
דאס איז נתגלה ונתפרסם געווארן ערשט בדורות האחרונים,
אין "אחרית הימים",
דורך רלוי״צ בארדיטשעווער
(בערך מיט צוויי הונדערט יאר צוריק)?
ג. וי״ל אז דאס איז פארשטאנדיק בהקדים דעם ביאור אין דעם ענין פון די "תלתא דפורענותא" און "שבע דנחמתא":
מ׳האט גערעדט מערערע מאל ובפרט בנוגע צו די איצטיקע טעג 11 ,
אז יעדע ירידה איז צורך עלי׳: מלכתחילה איז די כוונה פארוואס ס׳איז דא א ירידה,
בכדי אז דאס זאל צוברענגען צו א נאד העכערע מדריגה,
העכער ווי דער ארט וואו מ׳איז געשטאנען פאר דער ירידה.
ביז נאכמער: די פנימיות פון דער ירידה איז — די עלי׳ וואס קומט דער־ פון ארוים,
נאר בחיצוניות און לפי שעה — בגלוי זעט עם אויס דא למטה ווי א ירידה,
אבער למעלה איז דאם א גילוי הכי נעלה,
וועלכע קען נאד ניט נתגלה ווערן דא למטה
(ע״ד משל פון דעם העלם אין דער השפעה פון א רב צום תלמיד בשעת ער "בריינגט" זיך צו פארשטייו א העכערן שכל חדש " ),
און וואס גרעסער דער גילוי למעלה — אלץ גרעסער איז דער העלם וירידה למטה בא דעם מקבל.
בכדי דער גילוי נעלה זאל אנט־ פלעקט ווערן למטה — איז דאס אפ־ הענגיק אין דער עבודה פון דעם אידן למטה,
וואם ער רופט ארויס און איז מגלה בפועל די עלי׳ פנימית וואס איז דא אין דער ירידה חיצונית.
אוו דוקא בשעת דער גילוי נעלה ווערט אנטפלעקט אויר למטה — פירט זיך דורך תכלית ושלימות העניז,
א שלימות אויד לגבי ווי דער ענין שטייט בגלוי אבער נאר למעלה.
אזוי איז אויר פארשטאנדיק בנוגע צו גלות און גאולה:
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
הגם אז דער חורבן וגלות איז בחיצוניות א העלם והסחר,
איז אבער בפנימיות איז דאס תכלית הטוב ביותר" — דער גילוי פון דער גאולה העתידה און פון דעם בית המקדש השלישי,
וועל־ בער איז א גילוי שלא בערך כלל לגבי אלע ענינים וואס זיינען געווען לפני זה
(כולל — בבית ראשון ובבית שני),
און א גאולה נצחית שאין אחרי׳ גלותי , און א בית המקדש נצחי",
"מקדש אד׳ כוננו ידיר" 6, ; און צוליב דעם טוב הכי נעלה שבזה,
איז דא דער העלם לפי שעה בא די מקבלים.
[כידוע אז דער העלם והסתר פון חורבן און גלות קומט צוליב דער הסתלקות פון דעם אור אלקי למעלה,
כמאמר הזהר 17 אז קוב״ה בגלותא סליק לעילא לעילא.
וואס לגבי דעם אור אלקי,
איז דאס אן עלי׳ למעלה,
און נאר אין דער וועלט למטה איז דאם א העלם
והסתר פון גלות" 18 ].
און בכדי ארויטברענגען בגלוי ממש דעם גילוי הכי נעלה פון דער גאולה העתידה — איז דאס תלוי אין "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"".
און דוקא דורך דעם וואט דאס קומט ארוים בגילוי למטה אין דער גאולה — פירט זיך אויס שלימות העגין.
ד. ובפרטיות יותר איז דאם דער אונטערשייד צווישן די ג׳ דפורענותא און די ז׳ דנחמתא:
די ערשטע דריי וואכן ווען מ׳זאגט די הפטרות פארבונדן מיט פורעניות
(ד ער חורבן וגלות),
הגם וואם בגלוי איז דאס אן ענין פון פורעניות,
איז דאס בפנימיות העניו — דער גילוי חדש פון דער גאולה העתידה 20 און ביהמ״ק השלישי וואם קומט דערפון ארוים.
און אין די ז׳ דנחמתא הויבט זיך אן דער גילוי פנימיות הטוב והאהבה פון די ג׳ דפורענותא 21 — די השפעה והמשכה למטה פון דעם גילוי אור חדש
(די גאולה און דער בית שלישי)
— וואס האט זיך אויפגעטאן אין די ג׳ וואכן לפגי זה — כידוע די מעלה פון דעם ביהמ״ק
ש״פ דברים,
שבת חזון,
ד׳ מנ״א
השלישי לגבי די פריערדיקע בתי מקדשות,
גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון",
און ער וועט זיין א בית נצחי.
וואס דער גילוי דערפון למטה ווערט אויפגעטאן דורך דער עבודה פון אידן,
וועלכע ברענגט די גאולה און דעם ביהמ״ק השלישי —.
יבוא ארי׳ במזל ארי׳ ויבנה אריאל״,
און נאכמער —.
על מנת* זה איז געווען דער.
עלה ארי׳ במזל ארי׳ והחריב את אריאל"",
כמ״ש* 1 .
והפכתי אבלם לששון",
דער גילוי פנימיות הטוב והאהבה אין דעם.
אבלם" פון די תלתא לפני זה.
[ומעין גילוי זה דלעתיד לבוא ווערט אויפגעטאן אין חמשה עשר באב,
וואס דערפאר איז.
לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב כו׳" 25 — ווייל דעמולט ווערט נתגלה די עלי׳ הכי נעלית בפנימיות ענין תשעה באב“].
ה. ע״פ הנ״ל וועט מעז פארשטיין דעם טעם פארוואם דוקא בשבת חזון באווייזט מען יעדער אידן דעם בית שלישי:
דוקא אין דעם סיום פון די.
תלתא דפורענותא"
(אין דעם שבת הקרוב לתשעה באב),
ווען דער חושך למטה איז דער שטארקסטער — איז דאס גופא א באווייז אויף די גרויסקייט פון דעם
גילוי חדש וואם איז דעמולט דאי 2 .
ווי ס׳איז אויר נרמז אין דעם,
וואס ב
(תפלת מנחה בזמן רעוא דרעוין פון)
שבת חזון הויבט מעז אן לייענען פ׳ ואתחנן,
די פרשה פון שבת נחמו,
דער ערשטער שבת פון די.
שבע דנחמחא"• 2 .
און וויבאלד אז די כוונה אין דער ירידה לפי שעה בחיצוניות איז בכדי ארויסרופן די עבודה פון א אידן צו ממשיך זיין למטה דעם גילוי חדש פון דעם בית שלישי
(וואס דוקא דורך דעם פירט זיר אוים די שלימות פון דעם אויך למעלה)
— דעריבער איז דוקא אין דעם שבת.
מראין לכאו״א המקדש דלעתיד" — וואם דאס
(דער מקדש דלעתיד)
איז די פנימיות
(התוכן)
פון דעם חורבן הבית בתשעה באב,
בכדי ארויסצורופן די עבודה פון א אידן,
ער זאל אראפ־ ברענגען דעם מקדש השלישי
(הבנוי ומוכז למעלהי 2 )
בגילוי דא למטה.
2ו6
סמר השיחות - ה׳תשמ״ט
ו. ועם "ז איז אויר מובן דער טעם פארוואם דער ענין איז נתגלה געווארן צו אלעמען דוקא בדורות האחרונים:
אין גלות גופא — זעט מען אז די טיפסטע פינסטערניש איז דוקא אין "אחרית הימים",
ביז אין עקבתא דמשיחא,
וואם איז בדוגמא צו דעם עקב שברגל
(די דרגא הכי אחרונה פון דעם גוף),
אין וועלכע ס׳איז ניטא קיין חיות בגלוי
(דערפאר ווערט עם געגליכן צו אן ענין פון היפר החיים" 3 ).
וואס דאם גופא
(דער העלם הכי גדול דוקא)
איז א באווייז,
אז דעמולט איז פאראן דער גילוי הכי נעלה למעלה; וויבאלד מ׳קומט נעענטער צו דער גאולה,
איז צוליב דעם פארשטארקטן "צוטראג" צום גילוי אור חדש פון דעם בית שלישי
(פנימיות עניו הגלות),
ווערט נאך שטארקער דער "אסתלק" פון דער השפעה,
און אלץ שטארקער ווערט דער חושך הגלות 12 .
און דעריבער,
הגם אז אויר אין די פריערדיקע דורות האט מעז בשבת חזון באוויזן יעדערן דעם בית דלעתיד — איז דוקא אין די דורות האחרונים,
איז דאם נתגלה געווארן■ 3 צו אלע אידן,
און
מיט נאכמער גילוי און פנימיות,
אין אן אופן אז מ׳זאל זיך קענען איו דעם מתבונן זיין און פארטיפז — ווייל דעמולט שטייט נאכמער בגילוי
(למעלה)
דער בית שלישי,
וואס האלט בא "מיד" גלייר ממש נתגלה ווערן למטה.
ולהוסיף,
אז דער גילוי
(פון דעם אור חדש,
הבית דלעתיד)
ווערט ארויס־ גערופן דורך דער עבודה פון אידן ווי זיי שטייען אין חושך הגלות,
אוו דוקא דורך דעם גילוי בפועל גאר למטה ווערט שלימות הגילוי
(אויר למעלה).
וע״ד ווי בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים,
איז דוקא דויד דעם רגל האדם — ווערט דער ענין פון עלי׳ לרגל,
עלי׳ צו דעם "יראה כל זכויר את פני האדון הוי׳" 32 ,
כשם שבא ליראות כד בא לראות וכו׳ 33 ; עד״ז בנדו״ד: דורד דער עבודה פון אידן איו עקבתא דמשיחא
(בחי׳ עקב שברגל שבזמן),
ווערט דער "מראי! לכאו״א המקדש דלעתיד",
ביז דער גילוי דערפון בשלימות דא למטה
(ניט "מרחוק" נאר בקירוב)
בגאולה האמיתית והשלימה,
וועו עם ווערט די שלימות פון "יראה כל זכורד",
כשם שבא ליראות וכו׳.
ז. דער ענין הנ״ל איז אייר נרמז אין די פרשיות וואס מ׳לייענט בשבת חזון"
יוסף ה׳ לי בן אחר
(שם ל,,
כד) שגם מבחי׳.
אחר* נעשה.
בך לה׳
(ראה אוה׳ת עה״ס — ויצא רב,
א. ועוד),
עד ל.
בן• שהוא בדרגת לוי,
ילוה אישי אלי,
ילוו אליך וישרתוך
(קרח יח,
ב) : ובאופן של.
יצחק• — מלשון צחוק עשה לי אלקים
(וירא כא,,
ו) הצחוק והשמחה הבאה דוקא ע״י עבודת אתהפכא חשוכא לנהורא
(ראה תו׳א ויצא כא,
ג. ובב׳מ4
ש״פ דברים,
שבת חזון,
ד׳ מנ״א
3ו6
— פ׳ דברים,
און בתפלת מנחה —
(התחלת)
פ׳ ואתחנן,
די התחלה פון די "שבע דנחמתא"
(מ "ל):
לאחרי וואס מ׳לייענט פ׳ "אלה הדברים",
וועלכע באשטייט
(אויד”)
פון "דברי תוכחות"* 3
(בדוגמא צו די דברי תוכחה פון חזון ישעי׳),
וואט זיינען בגלוי או עניו בלתי רצוי למטה
(בדוגמא ווי דער כללות החורבן איז בגלוי אן ענין היפר הטוב)
— לייענט מען און אין דעם זעלבן שבת תפלת משה "ואתחנן אל ה"
(דער אויבערשטער זאל עם "בריינגען"),
משה זאל אריינגיין אין ארץ ישראל,
וואס די תפלה איז פאר־ בונדן מיט דער גאולה העתידה לבוא — כמבואר אין ספרים 37 אז אויב תפלת משה וואלט דעמולט מקויים געווארן און ער וואלט אריין אין ארץ ישראל און געבויט דעם ביהמ״ק,
וואלט דאס געווען א בית נצחי,
און א גאולה נצחית — די גאולה שלימה;
און הגם אז תפלת משה איז דעמולט ניט מקויים געווארן בפועל אין עוה״ז הגשמי
(צוליב די גזירה)
— איז אבער זיכער אז די תפלה איז בתוקף,
און זי וועט מקויים ווערן• 3
(ובפרט אז זי איז
שייכות להזמן שקוריו פרשיות אלו.
וראה שם
(חלק תושב־כ פ׳ מטו־מ ודברים — שסו,
א ואילד)
בנוגע לם׳ דברים שקוריז תמיד בניו המזרים.
אריינגעשטעלט געווארן אין תורה הנצחית — געווארן א חלק פון איר)
— עאכו״ב לאחרי וואס עם זיינען בטל גע־ ווארן אלע גזירות
(כולל די גזירה ההיא),
און תורה איז מעיד אז ס׳איז שוין ״כלו בל הקצין״ 39 — בגאולה האמיתית והשלימה,
ווען משה צוזאמען מיט אלע אידן גיין אריין אין ארץ ישראל און האבן דעם ביהמ״ק השלישי,
בית נצחי.
ולהוסיף,
אז דער ענין איז אויך מרומז אין דעם ווארט "ואתחנן"
(שם כל הפרשה),
מלשוז חז וחסד,
ביז איז אן אופן פון "נסי נסים"
(ווי די גמרא זאגט" 4 בנוגע צו א ווארט מיט צוויי נוני״ן),
און בפרט בעניננו — אז דער צווייטער נו״ן איז א נו״ן ארוכה,
וואס באווייזט אויף א המשכה למטה מן השורה,
אז די נסי נסים ווערן נמשך בגילוי גאר למטה איז עולם 25 .
און אויר דער מספר וגימטריא פון "ואתחנן" איז תקט״ו
(די תקט״ו תפלות וואם משה האט דערביי מתפלל גע־ ווען)
42 — כמבואר אין חסידות 43 ,
אז דער ענין פון די תקט״ו תפלות של משה איז צו ממשיך זיין "בחי׳ י״ה בהעולמות שהם בבחי׳ מהלך ת״ק שנה" 44 ,
די המשכה פון י״ה אין ו״ה,
[וואם דאם איז אויר דער תוכן פון תפלת משה צו אריינגיין אין ארץ ישראל,
וואם דעמולט וואלט עם געווען די גאולה נצחית און
סמר השיחות - ה׳תשמ״ט
ביהמ״ק נצחי — דער גילוי פון י״ה אין ו״ח,
און אלע ספירות זיינען בקביעות אין ספירת המלכות,
ווי ס׳וועט זיין לע״ל 45 ],
ביז אז י״ה ווי ער איז א שם בפ״ע ומובדל פון סדר השתלשלות
(ו״ה)
“ — זאל נמשך ווערן למטה אין סדר השתלשלות
(ת״ק),
ביז אין עולם העשי׳,
אין עולם העשי׳ דלמטהי 4 .
ואדרבה: דער סדר בזה איז,
אז פריער קומט ת״ק
(מדות)
און דערנאד ט״ו
(מוחין),
היפר פון דעם סדר ע״פ טבע כחות הנפש — אז אין די צען וואכן איז פריער קומען די ג׳ מוחין און דערנאר די ז׳ מדות
[ווי דאם איז אין דעם שם הוי׳ — סדר השתלשלות — אז פריער קומט י״ה און דערנאך ו״ה]
— דוקא דורך דער עבודה למטה
(ביז אין
בחי׳ ה״א חחאה מן היו״ד עצמו בהכרח
(כביכול)
שיהי׳ נמשך שורש ההמשכה ממקום גבוה יותר נעלה
(דיה בונה ירושלים שם),
בחי׳ שם הוי׳ דל7לא שלמעלה מבית ראשון ושני שהיו מהוי׳ דלתתא
(שם בהמשך המאמר).
ואולי ״ל יתירה מזו — שזהו ע*ד גילוי שם ייה
(כפי שהוא שם שלם בפ־ע),
שהוא נבדל מציע מהאותיות ו׳ה
(וההמשכה בס׳ ההשתלשלות),
ע*ד המוחין חדשים
(דעתיקא),
שבכדי לקלוט מוחין אלו צ״ל הסתלקות הג׳ מוחין שמשסידם להמדות ולבחי׳ המקבל
(דד שם הוי׳,
ששלימות השם הוא דוקא ע״י יחוד י״ה וויה),
והחידוש שלעיל הוא — שגם מבחי׳ ייה
(מוחין דעתיקא)
נמשך להמקבל.
וראה אוהית לתהלים
(יהל אור)
7 תקס ואילך.
ש״פ דברים,
שבח חזון,
ד׳ מנ״א
זמן הגלות,
אוו איז די ג׳ דפורענותא)
ווערט נתגלה למטה דער גילוי הכי נעלה פון שם י״ה,
ווי ער איז א שם בפ״זן•♦,
ח. בפרטיות יותר איז דער ענין הגאולה נרמז אויד אין פ׳ דברים עצמה
(און אין דער הפטרה חזון ישעי׳ עצמה,
כדלקמן):
אע״פ וואס "אלה הדברים" זיינען "דברי תוכחות",
זאגט רש״י אז "סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל": אפילו ווען עם רעדט זיר וועגן "דברי תוכחות" אויף חטאים פון אידן,
שטייען זיי נאר ״ברמז״
(און נאכמער — ניט א רמז אויף די חטאים,
נאר אויף די "מקומות שהכעיסו לפני המקום בהן"),
און עם קומט דערפון בגלוי כבודן של ישראל,
און — א כבוד גדול ביותר,
אז אע״פ וואס מ׳רעדט צו זיי "דברי תוכחות",
שטייט עט נאר "ברמז" צוליב כבודם.
ויש לומר בפנימיות הענינים,
אז דאס איז ווייל אין דעם שבת
(פאר תשעה באב)
שטייט בגלוי
(קצת)
די פנימיות פון די "אלה הדברים"
(דברי תוכחות),
אלה לשון גילוי — דער ענין הטוב שבזה
[ע״ד ווי אין דעם שבת
(חזון)
איז מען מגלה לבאו״א דעם בית שלישי,
כנ״ל].
אזוי אויך אין המשך הפרשה רעדט זיר בגלוי וועגן דער הבטחה פון דעם אויבערשטן צו געבן און אריינברענגען אידן אין ארץ ישראל
[און אויר וועגן כיבוש האומות בדיר אין מדבר — וואט
שלימות ענין זה וועט זיין בגאולה העתידה״ 4 ]—
וואס שלימות ענין זה
(הכניסה לארץ)
וועט זיין לע״ל — און אויף דעם האט משה מתפלל געווען מיד גלייד אין דער פרשה שלאחרי זה
("ואתחנן"),
כנ״ל,
סיי גלייד אין אנהויבם פון פרשה וועגן די כניסה לארץ און גבולות הארץ — "פנו" 5 וסעו לכם ובאו גו׳ בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת,
ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם גו׳״ — וואם שלימות כיבוש וישוב הארץ ביז "נהר פרת"
(ווי צוגעזאגט צו אברהם,
און בכ״מ אין תורה בנוגע לגבולות הארץ 33 ),
וועט זיין ערשט בגאולה העתידה 51
(משא״ב אין די פריערדיקע זמנים,
אפילו בימי שלמה,
איז דאס ניט געווען):
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
און נאכמער בארוכה אין סיום הפרשה,
וואו עם רעדט זיך וועגן די כניסה לארץ ישראל גופא
(מעבר הירדן מערבה),
און אויך וועגן דעם כיבוש וחלוקה וישיבה מעבר לירדן מזרחה 35 — "ולראובני” ולגדי נתתי גו׳ ה׳ אלקיכם נתן לכם את הארץ הזאת לרשתה גו׳ ושבתם איש לירושתו אשר נתתי לכם".
ויש לומר,
אז דער טעם פנימי
(למעל־ יותא)
פארוואם בני ראובן ובני גד האבן געוואלט זיד באזעצן מעבר לירדן מזרחה
(צוליב זייער מקנה רב),
אע״פ וואס זיי האבן געוואוסט פון ציווי הקב״ה אז אידן זאלן אריינגיין אין ארץ ישראל
(און האבן געזען וואס דער חטא המרגלים האט געבראכט)
— ווייל זיי האבן געוואלט אויפטאן די מעלה ושלימות 55 וואס קומט דוקא דורך ממשיך זיין אלקות
(פון קדושת ארץ ישראל),
אויר מעבר לירדן
(ע״ד דער עילוי פון גילוי שם י״ה וואס קומט פון דער עבודה אין בחי׳ ת״ק פון עולמות),
אין "ארץ מקנה",
דער בירור פון דעם
נפש הבהמית,
בה דער בירור פון מין החי בפשטות,
אין עולם הזה — אין א דרגא תחתונה
(בערך צו ארץ ישראל) 54 ,
צוליב דעם עילוי וואס קומט דוקא דורך דעםי 5 .
ועפ״ז איז אויר מובן
(למעליותא)
פארוואם זיי האבן מקדים געווען• 5 "גדרות צאן נבנה למקננו פה",
און ערשט דערנאך "וערים לטפנו",
אע״פ וואם בטבע בני אדם אז זייערע קינדער
(טף)
זיינעו בא זיי טייערער פאר אלץ
(עאכו״ב פאר..
מקנה)
״ 5 ?! — ווייל אין דעם איז באשטאנען זייער עיקר מונה צו זיך באזעצן מעבר לירדן,
ניט נאר צוליב זיך און זייערע טף,
נאר צוליב אויפטאן דעם בירור פון חלקם בשלם,
זייערע מקנה רב,
דעריבער האבן זיי מקדים געווען רעדן וועגן זייערע מקנה״ 4 — ווארום דורך דעם ווערט אויפגעטאן אן עלי׳ ושלימות אויך אין דעם עיקר — אין דער עבודה פון אידן —
(אין זיי און)
אין זייערע טף,
ע״ד מאחז״ל“ אז ממונו של אדם מעמידו על רגליו,
וואס דורך דעם ווערט אן עלי׳ אויך איו דער עבודה פון אידן ווי זיי שטייען העכער פאר זייערע עניני העולם
(ע״ד הנ״ל
(ס״ו) בנוגע צו עלי׳ לרגל).
ש״פ דברים,
שבח תזין,
ד׳ מנ״א
ולהוסיף,
ע״פ המבואר אין ספרים 42 דעם טעם פארוואס בני גד האבז פאר־ מאגט "מקנה רב"
(מער ווי די אנדערע שבטים)
" — וואט דערפאר האבן זיי געואגט ״אל תעבירנו את הירדן״ 44 — ווייל זיי האבן מחבב געווען דעם מן און ניט געגעטן
(ווייניג געגעסן)
אנדערע מאכלים,
האבן זיי דעריבער ווייניג גע־ געסן פון זייער צאן ובקר
(ובפרט לגבי די אנדערע שבטים),
און זייער מקנה איז דערפאר געבליבן מערער:
די שלימות העונג רוחני פון אכילת המן
(לחם מן השמים),
איז דוקא בשעת דאס קומט אראפ און ווערט נמשך אין בירור העולם,
די "מקנה רב" און מעבר לירדן 45 .
ובפרטיות יותר: דער ענין המן
(לחם מן השמים)
איז פארבונדן מיט דעם גילוי העונג דלעתיד לבוא 44 ,
לחם פנג 46 ,
וואם דעמולט וועט זיין דער גילוי פון פנימיות התורה
(בחי׳ לחם מן השמים) 47 ,
טעמי תורה,
שלימות התענוג אין תורה,
ע״ד ווי דער מן וואם איו אים האט מען טועם געווען כל הטעמים 49 .
וואט די שלימות הגילוי דלע״ל איז דוקא בשעת דאס ווערט נמשך
(אויך)
אין עולם,
ואדרבה — דוקא אין מעשינו ועבודתינו אין זמן ועלות איז תלוי די גאולה.
דעריבער,
דוקא דורך דער עבודה פון בני גד בבירור המקנה רב
(וואם באדייט די כללות העבודה אין עולם),
קומט די שלימות הגילוי לע״ל פון טעמי תורה,
לחם מן השמים.
ט. עד״ז אויד אין היינטיקער הפטרה
(חזון ישעי׳)
— וועלכע קומט בהמשך צו דער פרשה — שטייט אויר בגלוי די כוונה פנימית" 7 פון די דברי תוכחה
(פון ישעי׳)
— די גאולה העתידה,
ווי עם שטייט אין סיום וחותם ההפטרה: "ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה".
און אין דעם איז אונטערשטראכן ווי די גאולה
(פון ציון ושבי׳)
קומט דוקא דורך דער עבודה פון אידן — "במשפט",
וואם גייט אויף ליסוד התורה.
ובפרט הלכות שבתורה
(כתרגומו ע״פ כמשפט הראשון כהלכתא קד־ מייתא) 71 ,
און "בצדקה",
וואט גייט אויף כללות המצוות׳ 7
(ובפרט מצות הצדקה
8ו6
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
עצמה,
וועלכע איז שקולה כנגד כל המצוות 77 ).
ויש לומר,
אז "משפט"
(תורה)
און "צדקה" זיינען כנגד די צוויי ענינים פון "מעשינו"
(תורה),
און "עבודתינו"
(מלשון עיבוד עורות — מצוות וואם זיי־ נען מברר ומזכר דברים גשמיים)
— אין וועלכע ס׳איז תלוי די גאולה העתידה.
ויש להוסיף,
אז "משפט" און "צדקה" זיינען בכללות כנגד י״ה
(מוחין)
— לימוד התורה וואט איז בעיקר מיט דעם שכל שבמוח,
און ו״ה
(מדות)
— קיום המצוות.
און דערפאר ווערט דורך דעם במיוחד אויפגעטאן פדיית ציון ושבי׳ — דער בנין ביהמ״ק השלישי,
דער יחוד פון י״ה און ו״ה,
כנ״ל.
י. דער לימוד דערפון בנוגע לפועל:
שטייענדיק אין שבת חזון,
ווען מ׳בא־ ווייזט יעדער איד דעם מקדש דלעתיד,
צוליב די גרויסקייט פון דעם גילוי המקדש דלמעלה אין דעם זמן — דארף דאם ארויסרופן און עם רופט ארוים בא יעדערן א הוספה אין "משפט" און "צדקה",
לימוד התורה
(ובפרט הלכות שבתורה),
און קיום המצוות בהידור,
ובפרט — אין מצות צדקה
(ובשבת — באופן המותר בשבת),
און אין כללות ״מעשינו ועבודתינו״ — וויסנדיק אז דורך דעם וועט דער אויבערשטער אראפברענגען דעם בית המקדש השלישי,
אין דער גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
און אין לימוד
(הלכות)
התורה גופא — כדאי במיוחד צו לערנען
(אין די טעג פון "בין המצרים")
די חלקי התורה וואס רעדז וועגן בית המקדש,
וואס "גדול
קרייתה בתורה כבנינה —..
ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית״”.
און אין די ״ניין טעג״ במיוחד — אויך משתדל זיין מאכן "סיומים" אויף מסכתות הש״ם,
וברוב עם הדרת מלך,
אנשים ונשים
(כמובן — באזונדער)
וטף — וואם דורך דעם קומט צו אין שמחה
(באופן המותר ע״פ שו״ע)
אין די טעג.
והתעוררות מיוחדת בזה — דורך דעם וואם בערב שבת זה האט מען מסיים געווען א חלק פון הלכות אין רמב״ם" 7 ,
וואו ער ברענגט א חלק פון דער ברייתא פון רבי פנחס בן יאיר,
וואס ברענגט זיך
(לויט כמה גיר־ סאות 75 )
בסיום
(המשניות)
מסכת סוטה.
וואם דאם גיט א ספעציעלע געלעגג־ הייט צו מאכן א סיום אויף מסכת סוטה.
ובפרט — אז די מסכת האט א שייכות מיוחדת מיט גלות און גאולה בימים אלו: דער ענין פון סוטה איז — ווי עם שטייט אין תורה" "כי תשטה גו׳ ונעלם מעיני אישה ונסתרה",
נכנס באדם רוח שטות 77 און דערפאר "ונסתרה".
און אסתכל באורייתא וברא עלמא׳ 7 — פון דעם ווערט נשתלשל דער העלם והסתר פון עולם בכלל און פון גלות במיוחד,
א הסתר
(לפי שעה)
אין דער התקשרות פון אידן מיט דעם אויבערשטן,
הקב״ה און כנסת ישראל
(קוב״ה סליק לעילא לעילא).
ש׳׳פ דברים,
שבת חזון,
ד׳ מנ״א
די כוונה אין דעם איז אבער — ווי דער סיום פון מסכת סוטה,
אז דורך דער עבודה פון א אידן זאל קומען די גאולה —,
זריזות מביאה כו׳ לידי תחיית המתים,
ותחיית המתים בא ע״י אליהו זכור לטוב",
און עם ווערט נתגלה אז די אשה
(כנסת ישראל)
איז מעיקרא טהורה לבעלה
(הקב״ה),,
וטהורה היא״יי,
ביז אז ישראל וקוב״ה כולא חד"",,
והיו לבשר אחד" כביכול,,
ונקתה ונזרעה זרע״״,
ביז — דער לידה פון דער גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
וואם ער איז מזרע דוד ושלמה 57 .
יא. אין דעם גילוי מעיז דלע״ל וואס איז דא אין דעם שבת — קומט צו בקביעות שנה זו,
אז דער שבת איז אויך ערב ה׳ מנחם־אב,
דער יום ההילולא פון דעם אריז״ל,
ווען כל,
עבודתו אשר עבד כל ימי חייו" שטייט בגלוי און איז,
פועל ישועות בקרב הארץ״ 58 — וואס זיין ענין איז געווען גילוי פנימיות התורה
(מעין טועמי׳ חיים זכו” פון דעם גילוי פנימיות התורה דלע״ל“,
לחם מן השמים,
כנ״ל),
ביז אז ער האט געזאגט אז,
דוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" 59 ,
און דערנאך איז צוגעקומען
(דורכן בעש״ט און רבותינו נשיאינו)
— דער ציווי והוראה אויף "יפוצו מעינותיך חוצה",
וואס דורך דעם ווערט,
אתי מר" דא מלכא משיחא".
וואם דאס איז מעורר בפשטות — אז נוסף צו דער הוספה אין,
משפט" און,
צדקה" בכלל,
וואס ביידע ענינים זיינען בהדגשה מיוחדת בא דעם אריז״ל" — זאל מעז מוסיף זיין אין אלע פעולות פון הפצת המעינות חוצה,,
זאת החכמה",
ובפרט ווי ערקלערט ומבואר באר היטב אין תורת חסידות חב״ד,
די ג׳ מוחיז פוז חכמה בינה ודעת,
הן בנוגע צו זיך אליין — וואס כללות ענינו פון לימוד חסידות חב״ד בהבנה והשגה — איז דער ענין פון,
יפוצו מעינותיד חוצה": הפצה פון די מעינות החכמה — אין בינה ודעת,
ביז — אין מדות,
וואס זיינען,
חוצה" בערך צו די מוחין 60 ,
ביז אין מחשבה דיבור און מעשה,
ואדרבה — המעשה הוא העיקר".
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ועוד ועיקר — הפצת המעינות חוצה בפשטות,
אין דעם חוצה פון וועלט,
"ארץ מקנה',
ביז אין חוצה שאין חוצה ממנה,
וואם דוקא דורך דעם ווערט די שלימות העונג פון פנימיות
(טעמי)
התורה,
אויר אין דעם אייגענעם לימוד
[און אויר בא די טף
(בדוגמא ווי דורך "גדרות צאן נבנה למקננו",
קומט צו אין דער גילוי התענוג פון,
ערים לטפנו"),
וואס אויר מיט זיי לערנט מען פנימיות התורה
(ע״ד לחם מן השמים)
לפי ערכם,
וכידוע דער מנהג אז מ׳הויבט אן לערנען מיט א קינד אל״ף בי״ת פון די אותיות אויפן שער־בלאט פון תניא,
אדער אין התחלת ספר התניא״י],
ביז — גילוי פנימיות התורה דלע״ל.
יב. ויהי רצון — והוא העיקר — אז דורך דער הוספה איו "משפט" און "צדקה",
און מעשינו ועבודתינו הנ״ל,
כולל אין מאכן ״סיומים״ — זאל מען שוין גלייך נזיד קומען צו דעם "סיום" ממש פון דעם גלות,
און עס זאל בפשטות מקויים ווערן "ציון במשפט תפדה ושבי׳ בצדקה",
ותיכף ומיד ממש,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
וואס התגלותו וועט זיין "בארעא דגליל״יי,
און פון דארטן קומט משיח צו אידן אין חוץ לארץ,
בכדי זיי ארויס־ נעמען פון גלות,
ע״ד ווי עם שטייט אויוי דעם אויבערשטן אז "עמו אנכי בצרה" 92 ,
ובכל” מקום שגלו ישראל שכינה עמהן,
ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן,
כמ״ש 62 ושב ה׳ אלקיך את שבותך,
והשיב לא נאמר אלא ושב,
מלמד שהקב״ה שב עמהן מבין הגליות,
והקיצו ורננו שוכני עפריי,
ומשה ואהרן עמהם",
און נשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר עמהם,
און מ׳גייט אלע צוזאמען עם ענני שמיאיי אין ארץ הקודש,
לירושלים עיר הקודש,
צום בית המקדש השלישי,
מקדש אד׳ כוננו ידיך".
ספד השיחזת - ה׳תשמ״ט
א. שבת נחמו היא השבת הראשונה מ,
שבע דנחמתא"׳,
ש״מפטירין בנחמות ישעיהו 2 מאחר תשעה באב עד ראש השנה" 2 ,
החל מ,
שבת שאחר תשעה באב
(שבה)
מפטירין נחמו 4 נחמו עמי״ 66 ,.
נחמו נחמו• ב״פ,,
נחמה בכפלים" 2 .
ובריר להבין:
הסדר ד,
שבע דנחמתא" הוא באופן שהולך וניתוסף בענין הנחמה,,
דדרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות •ותר"*,
שלכן,
ההתחלה היא בנחמה שע״י הנביאים,
ש״הקב״ה אומר לנביאים נחמו נחמו עמי",
ולאחר שכנס״י משיבה,
ותאמר ביון עזבני ה׳״י,,
איני מתפייסת מנחמת הנביאים"•,
ו,
הנביאים חוזריז ואומרים לפני הקב״ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתגחומין שלנו״,,
עני׳ סוערה לא נוחמה״ 68 ,
אזי,
חוזר הקב״ה ואומר אנכי" 69 אנכי הוא
מנחמכם וכו׳"".
ועפ״ז בריר להבין הטעם שההתחלה ד,
שבע דנחמתא" היא,
נחמו נחמו עמי" — דלכאורה,
ברין■ להתחיל בנחמה אחת,
ואח״ב להוסיף עוד נחמה,
ולמה מתחיל ב,
נחמה בכפלים"?
ויתירה מזה: כיון שבאים זה עתה ממבב הכי ירוד ד,
תלתא דפורענותא" 70 עבמם — איך יכולים להתחיל תיכף ב,
נחמה בכפלים",
מן הקבה אל הקבהז!
ב. ויובן בהקדם הקשר והשיימת לפרשת השבוע
[שגם בה מבינו שמתחילים מיד בענין הכי נעלה,
דוגמת ההתחלה ב״נחמה בכפלים",
וע״פ הביאור בפרשת השבוע,
יובן גם בנוגע להפטרה ד,
נחמו נחמו עמי"
(כדלקמן ס״ו)]
— דאע״פ שההפטרות ד,
שבע דנחמתא" אינן,
מענין הפרשיות דומה בדומה",
אלא,
לפי הזמן ולפי המאורע" 71 ,
מ״מ,
יש קשר ושייכות בין תוכן הזמן והמאורע
(תוכן ההפטרות)
לפרשת השבוע":
שבת נחמו היא התחלת התקופה ד״שבע דנחמתא",
ונוסף על ה״הת־ חלה״,
ה״ה גם,
ראש״ 72 — שכוללת כל
ספד השיחות - ה׳תשמ״ס
המשך הזמן והעבודה ד״שבע דגחמתא*,
שבהם נעשית ה,
נחמה* על ענין החורבן והגלות דג׳ השבועות
(,
תלתא דפור־ ענותא*).
והעביד בזה:
נתבאר לעיל 5 ׳ ש״תלתא דפורענותא" הם גם כנגד ג׳ מוחין,
ו,
שבע דנחמתא" הם גם כנגד ז׳ מדות,
אשר,
מהחילוקים שבין מוחין למדות שמוחין הם העלם
(לעצמו)
ומדות הם גילוי
(להזולת),
ולכן,
בג׳ השבועות,
שכנגד ג׳ המוחין,
הטוב הוא בהעלם,
דאף שיודעים וגם מבינים שהתוכן הפנימי דג׳ השבועות הו״ע טוב,
וע״ד
(בלשון רבינו הזקן באגה״ק 6 ׳),
כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו כו׳ בנו יחידו מרוב אהבתו",
מ״מ,
טוב זה הוא בהעלם,
ומה שנראה בגלוי הו״ע בלתי־רצוי
(שהרחיצה היא גם כמשל האב המכה את בנו כו׳)
; משא״כ בשבעה דנחמתא,
שכנגד המדות — נמשך הטוב בגילוי,
טוב הנראה והנגלה,
ועד שגם הרחיצה דהענינים הבלתי־רצויים היא באופן של נחמה 7 ׳,
ע״י חסדים הגלויים"׳.
ומזה מובן שבשבת נחמו,
התחלת וראש ה,
שבעה דנחמתא",
מודגשת
ההמשכה מההעלם דמוחין אל הגילוי דמדות,
במשך כל שבעה דנחמתא שכנגד שבע המדותי׳,
שעל ידם נעשה ענין ה,
נחמה* בטוב הנראה והנגלה.
ג. עפ״ז מובן גם הקשר והשייכות לפרשת השבוע,
פ׳ ואתחנן:
, ואתחנן* — בגימטריא תקט*ו,
וע״פ הידוע" 2 שת״ק רומז על המדות
(עיקר המדות,
ה׳ מדות,
כפי שכל א׳ כלולה מעשר,
ועשר מעשר),
וט״ו
(י*ה)
רומז על המוחין,
הרי,
ההקדמה דת״ק לט״ו היא הקדמת המדות למוחין׳ 2 ,
היינו,
שהעיקר הוא ההמשכה והגילוי במדות דוקא 22 .
ויש לקשר זה גם עם פ׳ עקב שקורין במנחת שבת נחמו —,
והי׳ עקב תשמעון",
שכתיבת,
והי" ישנם ד׳ אותיות שם הוי׳,
אלא,
שסדרם הוא באופן שאותיות ו*ה קודמים לאותיות י״ה 23 ,
שמורה על הקדמת המדות
(ו״ה)
אל המוחין
(י״ה),
כיון שהעיקר הוא ההמשכה והגילוי במדות דוקא.
וענינו בעבודה — ע״פ הידוע" 2 שעיקר העבודה בזמן הזה הוא בבירור