תשובה בסוף גלותן" 1 ,
ואין לך אדם מישראל שלא הרהר כו״ב הרהורי תשובה — בודאי ובודאי שכבר יצאו י״ח גלות,
ותיכף ומיד נעשה.
והצילו העדה",
ו״פוטרים אותו" 2 ,
היינו,
שכל בנ״י יוצאים מהגלות ובאים אל ארץ אחוזתם,
בגאולה האמיתית והשלימה.
ב. וענין זה מרומז גם בהתחלת פרשת מסעי כפרשה בפ״ע:
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים גר",
והולד ומונה כל מ״ב המסעות שהלכו בנ״י ב״מדבר העמים" 3 ,
עד למסע האחרון "בערבות מואב על ירדן ירחו"",
שממנו באים תיכף ומיד לעבר הירדן מערבה,
ארץ ישראל,
בגאולה האמיתית והשלימה".
ולכן קורין בשבתות ד״בין המצרים"
פ׳ מסעי״ — "מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים",
שרומז ומדגיש היציאה מהמעמד דמצרים הא׳ ונמצאים במצב ד״בין המצרים",
היציאה מהגלות אל הגאולה.
ג. ויש להוסיף,
שענין זה מרומז גם בסיום וחותם פ׳ מסעי וכל ספר במדבר — "אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה׳ ביד משה אל כני ישראל בערבות מואב":
סיום ספר במדבר,
הבא בהמשך לסיום הספר שלפניו
(ויקרא),
"אלה המצוות אשר צוה ה׳ אח משה אל בני ישראל בהר סיני״ — בא וכולל הספרים שלפניו
(כפשטות הכתוב דסיום הספר — "אלה המצוות והמשפטים אשר צוה ה׳ גו׳" 4 ),
כי,
ספר החמישי הוא "משנה תורה"",
שחוזר וכולל מה שנאמר בה־ ספרים שלפניו.
ויש לומר,
שהסיום דד׳ הספרים בפ׳ מסעי שבסיום ספר במדבר רומז גם לה־ סיום ד״מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות״ 5 — ד׳ גלויות,
כידוע 22 שענין הגלות נחלק בפרטיות לד׳ מלכיות וגלויות 23
(וגלות מצרים ה״ה שורש ומקור דד׳ המלכיות והגלויות 24 ),
אשר,
ספר השיחזת - ה׳תשמ״ט
ע״י מעשינו ועבודתינו מהפכים ד׳ הגלויות לד׳ גאולות 25 ,
ד׳ לשונות של גאולה.
וענין זה מתגלה לאחר סיום ספר רביעי — שמתכיפיו ומתחילים ספר חמישי 26 ,
דיש לומר שרומז על דרגא החמישית שלמעלה מסדר השתלשלות
(למעלה מד׳ לשונות של גאולה),
בחי׳ "החמישית לפרעה" 22 ,
ד״אתפריעו ואת־ גליין מיני׳ כל נהורין"• 2 ,
וכמרומז גם בהתחלת ספר החמישי — "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל גו׳",
שכל בנ״י רואים בגלוי ומראים באצבע "אלה הדברים 13 אשר דבר משה"
(ורואים ומראים באצבע על משה עצמו)
— "גואל ראשון הוא גואל אחרון" 14 ,
וי״ל שעל ידו יהי׳ הגילוי ד״תורה
מצרים •שקול ככולם ויותר מהם..
ולכן לא הוזכר בכללם כי הוא בחיגה גדולה מכולם".
חדשה׳ 2 מאתי תצא" 22
(באופן של ראי׳ 22 — "אלה הדברים").
ד. ע״פ האמור לעיל אודות הדגשת עניו הגאולה בס׳ מסעי
(הן בהתחלת הפרשה,
והן בסיום וחותם הפרשה,
הספר הרביעי וכל ד׳ הספרים)
— יש לבאר השייכות דפרשת ערי מקלט
(בשיעור היומי)
לפ׳ מסעי:
המשך הענינים בפשטות הכתובים,
הוא,
שלאחר סיום כל המסעות עד "ויחנו בערבות מואב על ירדן ירחו",
ממשיך הכתוב בענינים השייכים להכניסה לארץ — "כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם גו׳" 26 ,
"זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבו־ לותי׳" 25 ,
"אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ גו׳" 26 ,
"צו את בני ישראל ונתנו ללוים מגחלת אחוזתם ערים לשבת גו׳ ארבעים ושמונה עיר" 22 ,
עד לסיום הפרשה בדיני "בת יורשת נחלה" 22 .
וכיון שבערי הלוים נכללים גם ערי מקלט — "ואת הערים אשר תתנו ללוים
ש״פ מטו״מ,
מבה״ח מנ״א
את שש ערי המקלט גו׳ ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר״” — לכן נתבארו כאן פרטי הדינים דעיר מקלט.
אבל,
עדיין יש להוסיף בהביאור,
וב־ הקדים:
כיון שבהפרשה כולה מדובר אודות ענינים של גאולה,
סיום המסעות דה־ יציאה מארץ מערים,
כיבוש וירושת הארץ וחלוקת הארץ — למה בפרשה זו דוקא מאריך הכתוב בפרטי דיני "מכה נפש",
ענין בלתי־רצוי בתכלית,
וקשור עם עונש גלות,
היפד תובן ס׳ מסעי,
עניני גאולהז!
כלומר,
מה שהכתוב מזכיר,
ערי המקלט* בקשר לנחלת הלויס,
אינו מכריח ביאור פרטי הדינים ד,
מכה נפש*
(שצריך לנום לעיר מקלט)
בפרשה זו דוקא,
שיכולים להתבאר במק״א שנזכר ע״ד ערי מקלט
(בפ׳ ואתחנן 23 * או בפ׳ שופטים* 4 שבהם נזכר אודות ערי מקלט) 42 .
וצריך ביאור: למה מבאר הכתוב פרטי הדינים ד״מכה נפש* בס׳ מסעי דוקא״י!
מ) לה,ו.
ה. ויובן בהקדם הביאור בכללות הענין ד"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים* בעבודת האדם — שבפסוק זה נרמז
(נוסף על סיפור היציאה מהגלות)
גם אופן וסדר העבודה שעל ידו נעשית היציאה מהגלות:
גם כאשר יהודי נמצא בגלות צריך ויכול להיות כמעמד ומצב של יציאה ממצרים — להתעלות מהמיצרים וגבו־ לים דהגלות,
היינו,
שעבודתו בכל עניני תומ״צ היא באופן שאינו מתחשב כלל בקשיי הגלות,
אלא עובד עבודתו בכל התוקף דקדושה — שזהו״ע ד״מטות",,
חזקים כמטה הזה" 44 ,
שמורה על תוקף וחוזק הגשמה
(בחי׳ איתן) 45 .
ונקודת העגין — כפתגם הידוע* 4 שהנשמה מלכתחילה לא הלכה בגלות,
להיותה,
חלק אלקה ממעל" 29 ,
למעלה מהמדידה וההגבלה דכל סדר השתלשלות,
ובאופן כזה נמשכת ומתגלה גם בירידתה להתלבש בגוף דכאו״א
מגה להם כל המקומות היש הכעיסוני".
אבל,
תירוץ זה אינו מספיק,
כי:
(א) בתוכן הענינים — ההדגשה בס׳ מסעי היא על ה״נסיעה",
עקירה לגמרי,
ממקומות ומעבים אלו•,
ואילו בפרשת ערי מקאז — אן< שנאמר.
והעילו העדה",
הרי,
עיקר הארימת וההדגשה היא על פרטי העניז הבלחי־רעוי ד״מכה נפש״.
(ב) חילוק נוסף ועיקרי — שהמינים הבלתי־ רעויים שבמסעות הם בנוגע להעבר,
בזמן היותם כמדבר; ואילו המין הבלחי־רעוי שבפרשת ערי מקלם הוא בנוגע לעתיד,
לאחר הכניסה לארץ כנען וכיבוש וחלוקה שלה!
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
מישראל,
בכל מקום ובכל זמן,
גם בחשכת הגלות דעקבתא דמשיחא,
שגם אז ה״ה.
חלק אלקה ממעל ממש",
מלשון מישוש,
שיכולים למשש בידים",
ולכן,
גם בזמן ומעב הגלות ה״ה למעלה מהמיצרים וגבולים דגלות.
וכיון שעיקר מציאותו של יהודי היא הנשמה,.
נפשם עיקר וגופם טפל״ 30 — מתעלה גם הגוף
(שטפל ובטל אל הנשמה)
מהמיצרים וגבולים דהגלות,
ועד שעי״ז נעשית גם היציאה מהגלות כפשוטה ממש.
ומדייק בכתוב,
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים",,
מסעי" לשון רבים,
אע״פ ש״מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסם לסוכות״ 31 — כי,
גם המסעות שלאחר היציאה מרעמסס לסוכות
(יציאה מארץ מצרים כפשוטה)
ענינם,
יציאה ממצרים",
מלשון מיצר וגבול,,
המ״ב מסעות..
הכל גק׳ יצי־׳ט..
לפי כי מה שמלובש בכלי נק׳ מיצר וגבול לגבי בחי׳ אור מקיף שמלמעלה מהכלי" 32 .
וענינו בעבודה — שאינו מסתפק ביציאה הראשונה מ,
מיצר וגבול",
כי,
לאחר שיצא מ״מיצר וגבול" הקודם ו,
נסע" לדרגא נעלית יותר ועד שבאין־ עריד 51 ,
מגיע למסקנא שגם דרגא נעלית זו
(למעלה מהמיצר וגבול הקודם)
היא "מיצר וגבול" לגבי דרגא שלמעלה ממנה,
ולכן,
צריד לצאת גם ממיצר
וגבול זה,
וממשיך,
הלוך ונסוע״” בה־ יציאה ממיצר וגבול מדרגא לדרגא,
כמ״ש”,
ילכו מחיל אל חיל",
הליכה ונסיעה אמיתית,
שנעקר לגמרי מדרגתו הקודמת ומתעלה לדרגא שבאידעריו“,
בעילוי אחר עילוי עד אין־סוף.
ו. עפ״ז יש לבאר גם המשך הפרשה בעניו,
מכה נפש" כחלק מפרשת מסעי — נסיעה והליכה בעילוי אחר עילוי בהיציאה ממיצר וגבול:
ובהקדם המאמר הידוע",
התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים",
שמזה מובן בנדו״ד שדיבור התורה בעניו,
מכה נפש" הוא,
בעליונים"
(ומזה נשתלשל הרמז בתחתונים),
היינו,
לא "מכה נפש" ע״י חטא כפשוטו",,
שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם דקליפה"
(כנ״ל ס״א),
או אפילו ע״י חטא מלשון חסרון" כפשוטו,
כי אם,
ל״מכה נפש" בדרגא הכי נעלית
(,
בעליונים""),
בדקות דדקות.
ש״פ מטר׳מ,
מבה״ח מנ״א
וההסברה בזה:
בעניו.
מסעי בני ישראל אשר יבאו מארץ מצרים",
הליכה ונסיעה ממיצר וגבול,
ובזה — מדרגא לדרגא,
ישנם חילוקי דרגות באיזו מדה ועד כמה נרגש ה״מיצר" לגבי הדרגא שלמעלה ממנה.
בלומר: יש מצב שיודע שיכול להתעלות לדרגא נעלית יותר מדרגתו בהוה,
אבל,
עדייו אינו מרגיש שדרגתו בהוה היא.
מיצר".
וגם כשמרגיש ה״מיצר" שבדרגא זו,
יש חילוקי דרגות במדת ה,
מיצר",
וככל שיתעלה לדרגא נעלית יותר,
יגדל יותר רגש ה״מיצר" שב־ דרגתו בהוה לגבי דרגא עליונה יותר
(ע״ד הידועיי ש.
כל שהוא קמי׳ יותר הוא יותר כלא ואיו ואפס"),
רעד להרגש ה.
מיצר" כמו ה.
מיצר" דארץ מצרים.
ולמעלה מזה — שנרגש אצלו שה־ שלימות בעבודתו בהרה
(לגבי דרגא עליונה יותר)
היא לא רק בבחינת.
מיצר",
אלא שאינה נחשבת ל״עבודה",
ויתירה מזה — שנחשבת כמו חטא,
ועד ל.
מכה נפש"!
ז. ומכאן למדים הוראה נפלאה באיזו מדה צ״ל העניו ד,
מםעי",
הליבה ונסיעה בעילוי אחר עילוי,
בעבודת כאו״א מישראל:
יהודי צריך לשמש את קונו באופן שבכל רגע ורגע נרגש שזהו קונו,
מנצל כל הכחות שלו וכל זמנו לעבודתו ית׳ מבלי לבזבז אפילו רגע בחייו"
(בידעו
ש״אני נבראתי לשמש את קוני" 1 •,
שכל מציאותו וכל כוחותיו נמצאים ברגע זה כדי לשמש את הקב״ה),
ולא עוד,
אלא,
שעבודתו היא באופן ד״הלוך ונסוע"
("מסעי")
בעילוי אחר עילוי.
ולאחר כל זה,
כשעושה חשבון־צדק בנפשו שהי׳ יכול להוסיף בעבודתו כשלימות נעלית יותר
(כפי הכחות שכבר ניתנו לו)—.
כאפט ער זיר פארן קאפ" שלא זו בלבד שיש "חסרון" בעבודתו,
אלא,
לגבי האופן היותר נעלה שהי׳ יכול לשמש את קונו,
אינה נחשבת ל״עבודה",
ועד שנחשב כמו חטא
(עד ל״מכה נפש"),
בדוגמת העבד שיכול לשמש את אדונו בעבודה נעלית
(לפי כשרונותיו הנעלים)
ומשמשו בעבודת פחותה,
שאין זה נחשב כשימוש לאדונו,
ואדרבה כו׳.
ח. עפ״ז מובן שהענין ד״נזכה נפש".
בעליונים",
הוא,
שלב הכי נעלה בה־ יציאה ממיצר וגבול
(לאחר שנימנו.
מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"):
לאחר כל עבודתו בכל פרטי המסעות דיציאה ממיצרים וגבולים בעילוי אחר עילוי — נרגש אצלו שלגבי המרחב האמיתי נחשבת עבודתו הקודמת
(לא רק כ״מיצר",
אלא יתירה מזה,
שאינה נחשבת כ״שימוש לקונו",
ואדרבה)
כמו היפר השימוש לקונו,
ועד ל״מכה נפש"!
ובסגנון אחר קצת — בקשר וב־ שייכות ל.
בין המצרים":
ספר השיחזת - ה׳תשמ״ס
לאחר מ״ב המסעות דיציאה ממצרים שמורה על סיום וגמר העבודה דזמן הגלות ב״מדבר העמים״ — נרגש אצלו שהשלימות ד״מעשינו ועבודתינו כל זמן משד הגלות",
לא זו בלבד שנחשבת ל״מיצר" לגבי אופן העבודה דלעתיד לבוא
("כמצות רצונך" 62 ),
אלא יתירה מזה — שאינה נחשבת לעבודה,
ועד שנחשבת לענין הפכי — "נזכה נפש" 63 .
והתבוננות זו פועלת אצלו הענין "מן המיצר
("בין המצרים")
קראתי י־ה",
שצועק באמת "עד מתי"...
כיון שרוצה לעבוד את ה׳ בשלימות; ומזה בא למרחב האמיתי — "ענני במרחב י-ה" 64 ,
בגאולה האמיתית והשלימה,
שאז יתבטל לגמרי כללות ענין המיצר וגבול,
ביון שיהי׳ הגילוי דמהותו ועצמותו ית׳ באופן ש״לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" 65 .
ט. עפ״ז יש לבאר גם תוכן העגין ד״הצילו העדה":
כיון שמדובר כאן אודות "מכה נפש" כפי שהוא "בעליונים",
עד לדרגא הכי
נעלית שהיא בבחינת "מיצר"
(עד לבתי׳ ד״מכה נפש")
אך ורק לגבי מרחב
(בלי גבול)
האמיתי — הרי,
ענין זה אינו "באשמתו"
("מכה נפש בשגגה"),
כי אם,
"האלקיס אנה אדו" 66 ,
היינו,
מפני שהקב״ה צמצם את עצמו,
כביכול,
שלא יאיר אורו הבלתי־מוגבל,
וזוהי הסיבה לכך שלאחרי שלימות עבודתו ה״ה עדיין בבחי׳ "מיצר".
ולא עוד,
אלא,
שגם הענין ד״מכה נפש" כפשוטו
(כפי שרומזת בתחתונים),
ענין החטאים,
"שפיכת דם וחיות דם דקדושה באדם דקליפה",
שעי״ז נעשה כללות עגין החורבן והגלות — הוא מפני ש״האלקים אנה לידו",
כמ״שי 6 "נורא עלילה על בני אדם",
"עלילה נתלה בו"• 6 ,
ובלשון הקבלה והחסידות — שהשורש דחטא עה״ד" 6
(שורש כל החטאים)
הוא מיעוט הירח ע״י הקב״ה כו׳ עד לצמצום הראשון 43 .
ולכן "!הצילו העדה",
"פוטרים אותו" — שמתבטל ההעלם וההסתר,
המיצר והגבול,
כי,
כל כוונת הצמצום אינה אלא בשביל הגילוי,
ועד״ז בנוגע לכללות הירידה שע״י החטא,
עד לחורבן וגלות
(שנשתלשלו מהצמצום הראשון),
שהכוונה בזה אינה אלא בשביל העילוי שע״י התשובה,
כיתרון האור מן החושך,
ולכן,
נוסף לכך שמצדו ית׳ אין ענין של "מיצר"
(צמצום),
ודוגמתו בהגשמה
ש״פ מטז״מ,
מבה״ח מנ״א
ש,
גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳" 71 ,
הרי,
ה,
מיצר" והירידה בר הם
(בפנימיות)
התחלת המרחב והעלי׳ 72 באופן נעלה יותר,
עי״ז שאתהפכא חשוכא” לנהורא.
י. ויש להוסיף ולבאר גם הדיוק ד״הצילו העדה״ —,
עדה" דייקא,
אע״פ ש
(המשפט ו)
ההצלה הוא ע״י שופטים,
דיינים,
ולא ע״י כל בנ״י,,
העדה" סתם:
, עדה״
(בכלל)
— קאי על עשרה מישראל,,
אין עדה פחותה מעשרה"♦ 7 ,
ורומז על כללות עם ישראל,
שנחלק לעשר סוגים 75 ,
כפי שנימנו בכתוב♦ 7 ,
אתם נצבים היום כולכם גר ראשיכם שבטיכם גו׳ מחוטב עציך עד שואב מימיך" 77 ,
אשר,
למרות חילוקי הדרגות שביניהם מתאחדים מלם,
לאחדים כאחד״• 7 עי״ז ש״נצבים גו׳ לפני 71 אלקיכם",
ש,
מלן מתאימות ואב א׳ לכו־ לנה"•♦,
אחדות אמיתית מצד עצם
הנשמה שהיא אצל כל ישראל בשוה
(משא״ב מצד בחי׳ הגילויים ישנם חילוקי דרגות),
שעי״ז נעשים חד ממש עם מהותו ועצמותו ית׳,,
ישראל וקב״ה כולא חד" 51 .
ולכן נאמר,
והצילו העדה״ דוקא — שתיקון הענין ד,
מכה נפש",
בעליונים",
בה,
מיצר" הכי ראשון,
הוא ע״י הגילוי שלמעלה מכל ענין של,
מיצר"
(מרחב האמיתי דמהותו ועצמותו ית׳),
וענין זה נעשה ע״י,
העדה" דוקא,
אחדותם של ישראל מצד עצם הנשמה כפי שקשורה עם עצמותו ית׳,
למעלה מבחי׳ הגילויים
(שהרי גם הגילוי הכי נעלה הו״ע של,
מיצר" לגבי עצמותו ית׳),
שהיא העדות האמיתית
(,
ואתם עדי""•)
על הלמעלה.
ומזה מובן גם בנוגע לתיקון הענין ד,
מכה נפש" כפשוטו
(כפי שנשתלשל בתחתונים),,
חטאינו",
עד להחורבן והגלות
(,
בין המצרים"),
ע״י,
והצילו העדה״ דוקא — הדגשת אחדותם של ישראל,
כידוע שהסיבה דחורבן וגלות זה האחרון הוא בגלל היפך אהבת ישראלי•,
ולכן,
ע״י ההוספה באחדותם של ישראל
(,
העדה")
מבטלים סיבת הגלות",
ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב,
שנעשית ההצלה
(,
והצילו")
מהגלות.
*
יא. מההוראות למעשה בפועל מהאמור לעיל:
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
בעמדנו ביום השבת" ד״בין המצרים",
בם׳ מטות־מסעי,
שבה מודגש התוקף דבנ״י
("מטות"),
שלכן,
גם בהיותם בגלות ה״ה בתנועה ד״מטעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים",
להתעלות ולצאת מכל עניני מיצר וגבול,
עד להיציאה
(והצלה)
מהגלות
(עיר מקלט)
ע״י הגאולה כפשוטה ממש — יש להוסיף ביתר שאת ועוז ותוקף
("מטות")
ובעילוי אחר עילוי
("מסעי")
בכל עניני תורה ומצוותי׳,
בכל ג׳ הקוין שעליהם "העולם עומד" ו״העולם קיים"
(כמ״ש בפרק שלומדים בשבת זו)
4 •,
ובפרט בהענינים שיש להם סגולה מיוחדת לקירוב וזירוז הגאולה,
להפוך ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ובמיוחד — ע״י ההוספה באהבת ישראל ואחדות ישראל,,
והצילו העדה":
לכל לראש — שכאו״א מישראל כולל את עצמו עם הציבור כולו
("העדה"),
כפי שאומר בהתחלת היום "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת" לרעך כמוך"",
שכולל את עצמו עם הציבור כולו",
כך,
שגם עבודתו הפרטית
נעשית "מעשינו ועבודתינו" דכלל ישראל.
ועוד ועיקר — שמקיים הציווי ד״ואהבת לרעך כמוך",
כמוך כפשוטו ממש,
במעשה בפועל,
עי״ז שמשתדל בטובתו של הזולת ושל הציבור,
הן בענינים גשמיים והן בענינים רוחניים,
ע״י הפצת התורה והיהדות,
ובאופן ד״העמידו תלמידים הרבה" 53 .
יב. והוראה מיוחדת לעסקני ציבור — שעליהם מוטלת עוד יותר האחריות ד״והצילו העדה":
עסקן ציבורי,
שנבחר ע״י הציבור,
היינו,
שכמה וכמה אנשים,
ש״איזי׳ מעותיהם שוות" 90 ,
באו לדעה אחת ובחרו" בפלוני בן פלוני לעסקן ציבורי,
כיון שמכירים בהכחות והכשרונות המיוחדים שניתנו לו מהקב״ה 1 * — צריך הוא לנצל את כחותיו וכשרונותיו לטובת הציבור במילואם ובשלימותם,
וכן לנצל כדבעי את הברכה וההצלחה היתירה שזוכה לקבל מצד כח וזכות הציבור,
וכן
ש״פ מטו״ס,
מבה״ח מנ״א
ע״י תפלת הציבורי,
כפי שרואים במוחש בהעוסקים בצרכי ציבור באמונה שזוכים להצלחה שלא־בערך שבגללם נבחרו כעסקני ציבור,
וזוכים לברכה מיוחדת בכל המצטרך להם,
ברוחניות ובגשמיות גם יחד,
שעי״ז יוכלו למלא תפקידם ושליחותם מתוך מנוחה,
שמחה וטוב לבב,
שאז העבודה היא באופו נעלה יותר.
ובכל זה — כההוראה דפרשתנו: ״מטות״ — שעבודתם היא בתוקף המתאים 56 ,
ו״מסעי" — שאינם מסתפקים בהישגי העבר,
אשר,
ככל שתגדל מעלתם,
יכולים וצריכים להוסיף עוד יותר,
"ילכו מחיל אל חיל",
מיום ליום,
וביום זה עצמו משעה לשעה כר,
ובזה גופא — מתוך ידיעה והכרה שאי־ניצול הכחות בשלימות המתאימה
(כולל גם האפשרות להוסיף יותר ויותר)
•היא
(לא רק חסרון סתם,
אלא)
בבחינת "מכה נפש" ח״ו דהציכור שבחר כו בתור עסקן ציבורי,
ובמילא,
האחריות גדולה יותר מאשר ענין שנוגע לעבודתו הפרטית
(גם כשכולל את עצמו עם הציבור).
ואם הדברים אמורים בעסקני ציבור בכל מקומות מושבותיהם של בנ״י,
עאכו״ב בנוגע לעסקני ציבור בארץ הקודש,
"ארץ” אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" 57 ,
שניתנו להם כחות נעלים יותר,
וצריכים לנצלם במילואם ובשלימותם.
כולל ובמיוחד — לפעול בתוקף ולהשפיע שלא לוותר,
ח״ו,
אפילו על שעל אחד מארצנו הקדושה 58 ,
כיון שהקב״ה 59 נתנה לבנ״י באופן שעוד לפני הגאולה ישבו בה בנ״י כבני־חורין — "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" 60 ,
מתוך מנוחה ובטחון אמיתיים,
עד שזוכים תיכף ומיד להכניסה לארץ וירושת הארץ דהגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
*
יג. כאן המקום לעורר גם אודות הענינים השייכים במיוחד לימי בין המצרים,
כפי שנתבארו בכמה ספרים
(ודובר אודותם בארוכה בשנים שלפנ״ז),
ו״אין מזרזין אלא למזורזין"" 10 ,
להוסיף כהנה וכהנה,
הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ובפרטיות יותר:
א) להוסיף בלימוד התורה 1 " 1
(גם ובמיוחד)
בעניני
(גאולה ו)
בנין ביהמ-ק — על יסוד מ״ש במדרש 2 " 65 "א״ל הקב״ה ליחזקאל ובשביל שבני נתונים בגולה יהא בגין ביתי בטל..
גדול קרייתה בתורה כבנינה..
ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבניז הבית",
ויתירה מזה ועיקר — שלבנין ביתי" אינו "בטל" 103 .
[ומענין לענין — לעורר גם ע״ד עריכת "סיומים" בתשעת הימים,
ומה טוב גם לפנ״ז 67 "].
ב) להוסיף במעשה בפועל בעניני בנין 5 ״ 69 — בתי תורה,
תפלה וגמ״ח,
כולל גם בתים פרטיים דבג״י שנעשים בתי תורה תפלה וגמ״ח,
בבחינת "מקדש
מעט""" 70 ,
שעל ידו געשה "ושכנתי בתו־ כס״י" 71 ,
ועוד ועיקר — שעי״ז ממהרים ומזרזים עוד יותר קיום הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" כפשוטו,
כבנין ביהמ״ק השלישי,
אשר,
עם היותו "מקדש אדג־י כוננו ידיך״>״<,
"בנינא דקב״ה" 72 " 73 ,
נקרא "מעשה ידיהם של צדיקים""",
כיון שנעשה ע״י "מעשינו ועבודתינו".
וע״פ האמור לעיל אודות מעלת הציבור
(״והצילו העדה״)
— יתאחדו כל הבתים
(הן הבתים הציבוריים והן הבתים הפרטיים שבכל מקום ומקום)
ע״י ההשתתפות בסכום של מאה 74 מקופה מיוחדת,
"קרן הבנין",
של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
[כפי שקיבלו
(או יקבלו בימים הקרובים)
כל אלה שהודיעו ע״ד הוספה בבניז,
שמספרם הולך וגדל,
וילך ויגדל עוד יותר,
עד למספר הכללי דבג״י,
ששים ריבוא 75 ],
אשר,
השתתפות זו מאחדת גם את כל אלה שמקבלים ההשתתפות מקרן מיוחדת זו,
ובפרט שזוהי קרן של נשיא הדור,
"הגשיא הוא הכל" 5 ",
שכולל ומאחד את כל בנ״י וכל אשר להם,
כד,
שכל הבתים נעשים "בית אחד"♦",
בית של נשיא
ש״פ מטו״ט,
מכה״ח מנ״א
הדור,
ועד — ביתו של הקב״ה,
אחדות הפשוטה שלמעלה מהתחלקות.
ועוד והוא העיקר — שגדול כת וזכות הציבור
(,
הצילו העדה")
שפעולתם כבנין בתים באופן שכל ישראל מתאחדים בבנין בית אחד להקב״ה,
תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את,
בנין ביתי" כפשוטו ממש — בית המקדש השלישי,
ששייך לכל ישראל" 77
(שלכן לא נת־ חלקה ירושלים לשבטים" 78 ),
ש״בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבוא מן השמים"" 79 ,
בירושלים עיר הקודש,,
עיר שחוברה לה יחדיו"•",,
עיר שהיא עושה כל
סקנ׳ב סי*ב וברמ״א),
אמם שהבתים ממם מופסקין ומחולקיו כל א׳ בנין בפני מסו,
דאו כקרקע,
שסדנא דארעא חד הוא
(סמיע שו״ע שם סקכ״ה).
ישראל לחברים" 80 ,
בארצנו הקדושה,
שאלי׳ באים כל בנ״י“ 81 באופן ד,
קהל גדול" 82 ",
לשון יחיד,
ובלשון הכתוב שקורין תיכף במנחה —,
ראה
(,
מראה באצבעו ואומר זה" 1 ")
נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ" 5 ",,
ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת" 4 ",
ותיכף ומיד ממש,
ומתוך שמחה וטוב לבב,.
שמחת עולם על ראשם"" 86 .
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
א. עם איז ידוע דער ווארט פון ר׳ לוי יצחק בארדיטשעווער*,
אז,
שבח חזון" איז פון,
לשון מחזה" 2 .
אין דעם שבת "מראין לכאו״א המקדש דלעתיד מרחוק",
מ׳באווייזט יעדן אידן דעם בית המקדש השלישי.
און ד ער טעם אויף דעם איז — בכדי ארויסרופן בא דעם אידן א בענקעניש צו דעם ביהמ״ק השלישי,
און דאס זאל ברענגען אז ער זאל זיר אויפפירן נאב־ מער בדרך הישר אין אלע ענינים פון תורה ומצוות,
וויסגדיק אז דורך דעם וועט ד ער אויבערשטער אפגעבן אידן נאד שנעלער דעם מקדש דלעתיד דא למטה 3 .
אוו הגם אז ניט יעדער איד זעט דעם מחזה פון דעם מקדש בגלוי — איז דאס ע״ד ווי די גמרא זאגט-
(אויף די רייד פון דניאל 5 "וראיתי אני דניאל לבדי את
המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא״)
— "וכי מאחר דלא חזו מ״ט איבעיתו,
אע״ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו".
ועל דרך זה איז בנוגע צו דעם וואם מ׳באווייזט יעדן אידן דעם מקדש דלעתיד — אז מזל הנשמה זעט דאס,
און דער מזל
(מלשון נוזל)
ווערט נמשך און ווירקט אויף זיין נשמה בגוף למטה,
ביז — אויף דעם גוף בפשטות*.
ב. דארף מען פארשטיין:
א) פארוואם באווייזט מען דעם בית שלישי דוקא אין שבת חזון,
דער שבת פאר תשעה באב ווען ס׳איז געווען דער חורבן בית המקדשי — מ׳האט אים גע־ דארפט באווייזן אין שבת נחמו,
אין אג־ הויבס פון די "שבע דנחמתא"•,
ווען מ׳איז מנחם אידן אויף דעם גלות וחורבן?
אפילו אויב מ׳וויל באווייזן דעם מקדש בכדי ארויסרופו די עבודה פון אידן — האט מען איס געדארפט בא־ ווייזן גלייך אין אנהויבם
(אין דעם ערשטן שבת)
פון די "תלתא דפורע־ נותא״ 90 — פארוואם באווייזט מען אים אין דעם דריטן שבת,
צום סוף פון די ג׳ שבועות,
וועלכער איז דער הארבסטער