ימי החודש,
שתלויין במהלך הלבנה — שייכים במיוחד לבנ״י,
ש״דומין ללבנה" 10 ,
ולכן גם,
מונין ללבנה" 10 ,
היינו,
שע״פ מהלך הלבנה נעשה המניו שלהם בכל ענין שצ״ל ע״ם חשבון
(מנין)
דקדושה,
שעי״ז נעשה גם תוקף וחשיבות הדבר —,
דבר שבמנין אינו בטל" 11 .
ומזה מובן,
שהמנין דימי החודש
(ע״ם מהלך הלבנה)
מדגיש לכל לראש את התוקף והחשיבות דבנ״י ש״דומין ללבנה״,
ועד להחביבות דבנ״י —,
מתוך חיבת! לפניו מונה אותם" 12 .
ויש לקשר זה עם קרה״ת דיום התענית
(שקראו זה־עתה בתפלת מנחה,
קריאה ברבים,
ובברכה לפני׳ ולאחרי׳)
— בקשת משה רבינו,
וסלחת גר ונחלתנו" 11 ,,
נחלה מיוחדת,
זו היא בקשת ונפלינו אני ועמך" 14
(כמ״ש לפנ״ז" "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה"),
שבזה מודגשת החביבות דבנ״י.
וענין זה הוא בהדגשה יתירה ביום התענית שקביעותו ביום שבעה עשר בחודש — שמנין ימי החודש
(הקשור עם החשיבות והחביבות דבנ״י)
מדגיש ענין ה,
טוב".
ה. וע״פ האמור לעיל שההדגשה המיוחדת בכל הנ״ל קשורה עם שיעור
חומש היומי בענין קרבן תמיד — יש לבאר גם הלימוד וההוראה מתוכן שיעור חומש היומי בעבודת האדם:
כללות עבודת האדם נכללת בענין הקרבנות,
אשר,
הנקודה הפנימית והעיקרית שבזה היא —,
אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳" 14 ,
שהאדם מקריב עצמו — מוסר את נפשו לה׳.
ובהתאם לחלוקות שבחיי האדם ישנם גם החלוקות בקרבנות — החל מקרבן תמיד
(בהתחלת שיעור היומי),
שזמנו בכל יום ויום,
בימות החול ועד לקרבנות דיום השבתי 1
(בהמשך שיעור היומי —,
וביום השבת גו׳"" 1 ),
שכולל כל מציאות הזמן שנחלק לשבעת ימי השבוע
(מיום ראשון עד יום השבח),
ומזה מובן גם בנוגע למציאות המקום
(כידוע שזמן ומקום קשורים זל״ז”),
שכן,
עבודת הקרבנות היא בביהמ״ק שבו נמצא,
אבן שתי׳",
ש,
ממנה הושתת כל העולם" 40 ,
אשר,
מציאות הזמן והמקום
(גדרי העולם)
והעולם בכללותו תלוי׳ בעבודתם של ישראל,
כמ״ש 41 ,
את העולם נתן בלבם".
ויש לומר,
שכללות העבודה דקר־ בנות שהו״ע המסירת־נפש
(שמקריב ומוסר נפשו לה׳/ הוא,
ע״ד ובדוגמת
ספד השיחזת - ה׳תשמ״ט
הענין דאתהפכא,
שהרי,
ענינה של הנפש מצ״ע היא להחיות את הגוף,
וכשמוסר נפשו לה׳ ה״ז ענין של אתהפכא,
ועי״ז פועל גם הענין ד״אתהפכא חשוכא לנהורא" — שיתגלה הטוב הפנימי דג׳ השבועות שהתחלתם ביום י״ז בחודש,
בגימטריא טוב,
שזהו״ע ד״אתהפכא חשוכא לנהורא"
(כנ״ל ס״ג).
ו. והוראה נוספת מענינו המיוחד של קרבן תמיד — התחלת וסיום וכללות כל הקרבנות,
ע״ד וכדוגמת ענין ה״חומה"
(כנ״ל ס״ב):
״חומה״ בעבודת האדם — ?אי על ענינים שהם באופן של "סייג לתורה",
שהם בדוגמת ה״חומה• שסובבת ומקיפה ומגינה על קיום עניני התורה כשלימות.
ונקודת ההוראה — עד כמה צריכה להיות הזהירות אפילו בענינים שלכאורה אינם אלא "סייג" ו״חומה" בלבד,
כמובן גודל החשיבות וההכרח ד״חומה" מהמאורע די״ז תמוז ש״הובקעה החומה",
שמזה בא המשך המאורעות שלאח״ז,
ומזה מובן גם בנוגע לתיקון הענין ע״י שלימות ה״חומה" בעבודת האדם.
ויש להוסיף ולהעיר,
שיום התענית די״ז תמוז
(וכל ד׳ התעניות שמדברי קבלה)
הוא ע״ד ובדוגמח "סייג לתורה"
(חומה),
כיון שאינו מפורש בתורה
(כמו יוהכ״ם 42 ),
כי אם,
מדברי קבלה,
וביחד עם זה,
ה״ז חלק מהתורה שניתנה למשה מסיני 43 ,
שהרי,
בל מה שתלמיד ותיק
עתיד לחדש
(כולל ה״חידוש" דיום התענית י״ז בתמוז,,
צום הרביעי",
שמדברי קבלה)
ניתן למשה מסיני 44 .
*
ז. נהוג לסיים בענין הצדקה — ש״מקרבת את הגאולה" 45 ,
קירוב וזירוז יותר ויותר,
עד שתיכף ומיד,
ברגע כמימרא,
זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו" 44 ,,
האנשים והנשים והטף" 47 ,
"קהל גדול ישובו הנה״• 4 — לארצנו הקדושה,
ובאופן ש״כל יושבי׳ עלי׳" 4 ,,
כל יושבי׳",
כל בנ״י ממש,
ו,
(כל יושבי׳)
עלי׳",
לא רק "בה",
אלא "עלי׳" דוקא,
שמורה שנעשים מושלים ושולטים על כל ארץ ישראל,
כמודגש גם בשמה — "ארץ ישראל",
ארץ ששייכת ל
(כאו״א מישראל ולכלל)
ישראל.
— ובפרט ע״פ המבואר בפוסקים שבכל זמן
(גם בזמן הגלות)
ובכל מקום
(גם בחו״ל)
יש לכאו״א מישראל חלק בארץ
(אמה אחת,
או ד׳ אמות),
ונוגע להלכה ופס״ד — לעניו כתיבת פרוזבול
(שלכמה דעות יכולים לסמוך על חלקו בארץ) 50 ,
רבינו תיק! להם לישראל שיהיו קורין בתורה..
כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה*
(ב״ק פב,
א. רמב״ם הל׳ תפלה רפי״ב).
יום ה' פ׳ פינחס,
י״ז כחמה
ולהעיר,
שהעניז !.
פרוזבול* קשור ושייך במיוחד לשנה זו׳ 5 — שנת "תשמט ידך" 52
(שבגלל זה תיקנו חכמים פרוזבול 55 ),
ועד שנעשה העניו ד״תשמט ידך* בנוגע להקב*ה,
נותן התורה
(ובמילא כולל גם מקבלי התורה)
— שהקב״ה משמט כל החובות דבנ״י,
שאז,
יוצאים תיכף ומיד מהגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה,
בארצנו הקדושה,
כאמור,
״כל יושבי׳ ע לי׳״ _
ובארצנו הקדושה גופא — לעיר הבירה,
ירושלים עיר הקודש,
כפי שהיא בשלימותה,
כולל גם השלימות דחומת ירושלים,
שכן,
ביחד עם קיום היעוד 54 "פרזות תשב ירושלים*
(ללא חומה),
יקויים היעוד 55 "אני אהי׳ לה גו׳ חומת אש סביב*,
שה״חומה* דירושלים היא — "אני*,
עד למהותו ועצמותו ית׳,
ובירושלים גופא — באים לבית המקדש,
עד לקדש הקדשים,
שבו יהיו הלוחות בשלימותם,
לא רק "שכרי לוחות*
(שנשתברו בי*ז תמוז),
שיש בהם העילוי ד״אשר שברת" 56 ,
"יישר כחך ששברת״ 5 ,
אלא — ובעיקר — לוחות שלימות,
מ״אנכי ה׳ אלקיך" 5 עד "וכל אשר לרעך" 5 ,
שבזה מודגשת אחדותם של ישראל עם הקב״ה
(חביבותם של ישראל),
ועד שנעשים מציאות אחת,
שנכללים בתיבת ״רעך״ — שקאי
(בפשטות)
על ישראל,
וגם על הקב״ה,
כדרשת חז״ל“ על הפסוק׳ 6 "רעך ורע אביך אל תעזוב",
"זה הקב״ה".
ח. ועוד והוא העיקר — שתיכף ומיד ממש
(ובפרט ע״י ההוספה בצדקה שמקרבת את הגאולה)
זוכים לגאולה האמיתית והשלימה,
בפועל ממש,
נשמות בגופים,
במקום וזמן,
אבל,
ללא עיכוב כלל של זמן — "לא עיכבן כהרף עין״62
ובלשון הכתוב 65 "ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם היום*,
"היום* כפשוטו ממש — יום השבעה עשר
(טוב)
בתמוז שנת תשמ״ט,
ובפרט לאחרי שכבר עבר רובו של יום,
ורובו ככולו 64 ,
ובזמן המנחה,
אשר,
"אליהו לא נענה אלא בזמן המנחה" 65 ,
ובפרט תפלת מנחה ד״יום רצון לה׳"
(וכמ״ש 66 "ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון"),
כפי שמבאר רביגו הזקן באגה״ת 6 .
וביחד עם נשיא דורנו,
וכל שבעת הנשיאים עמו — דנשיא השביעי,
"כל שביעי חביב״י 6 ,
והשמיני עצרת דכאו״א מהשבעה נעצר ונקלט בו,
כולל כל השבעה שלפניו עם כל המעלות שבהם — שכ״ז נמשך לכל ההולכים בדרכיהם,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו
580 ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ובבנותינו",
והרי עוסקים בהפצת המעיינות חוצה — זוכים תיכף ומיד לקיום ההבטחה דאתי מר דא מלכא משיחאיי,
ממש ממש,,
מראה באצבעו
ואומר זה",
ביחד עם נתינת הצדקה,
וביחד עם צדקתו של הקכ״ה — ש,
לא עיכבן כהרף עין",
ומביא תיכן• ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה לנערינו וזקנינו בנינו ובנותינו,
האנשים והנשים והטף,,
קהל גדול ישובו הנה".
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
א. י״ט תמוז — 7ןפ טאג פון כניסת כ״ק מו״ח אדמו״ר לבריתו של אברהם אבינו ע״ה
(אין שנח תר״ם)
— איז פון די ערשמע טעג אין די "דריי וואכן" פון "בין המצרים"׳
(שבעה עשר בתמוז ביז תשעה באב)?
וויבאלד אז אלע זאכן זיינען בהשגחה פרטית,
על אחת כמה וכמה ענינים פארבונדן מיט א נשיא בישראל,
איז פארשטאנדיק אז ס׳איז דא א טעם און דיוק אין דעם וואם דער יום הברית איז אויסגעקומען דוקא אין
(אנהויבס פון)
"בין המצרים"
[און דאס איז נאבמער בהדגשה — ווייל דער יום הולדת
(און בשנים לאחרי זה — דער יום הגאולה)
שלו איז געווען בי״ב תמוז,
פאר די טעג פון.
בין המצרים"]
; און וויבאלד אז דאס איז דער יום הברית פון א נשיא בישראל,
נשיא דורנו,
וואט הנשיא הוא הבל 3 — איז מובן אז דאם איז אויר אן ענין כללי,
וואם איז נוגע צו אלע אידן פון דעם דור.
לויט דעם פאדערט זיך הסברה: דער אינהאלט פון א ברית — וועלכע איז פארבונדן מיט א שמחה גדולה״ — איז
לכאורה פארקערט ווי "בין המצרים",
א צייט א טרויעריקע בא אידן,
ווען מ׳מאכט ניט קיין שמחות,
צוליב די אומגעוואונטשטע פאסירוגגען וואס האבן געטראפן צו דעם אידישן פאלק אין די טעג,
בעיקר — דער חורבן בית המקדש 3 ,
ווען עם האט זיר אנגעהויבן דער
(איצטיקער)
ביטערער גלות.
ב. דער ביאור אין דעם:
וועגן דעם ענין פון "בין המצרים" האט מען גערעדט מערערע מאל*,
אז כאטש די טעג זיינען בגלוי פארבונדן מיט א ירידה הכי גדולה,
דברים בלתי רצויים וואט האבן דעמרלט פאטירט,
איו אבער די כוונה אין דער ירידה — צורר עלי׳,
בכדי צו דערגרייכן צו א העכערן ארט און דרגא לגבי ווי ט׳איז לכתחילה געווען
(פאר דער ירידה),
כיתרון האור מן החושדי וואט ווערט דויד אתהפכא חשוכא לנהורא*,
ביז די עלי׳ פון דער גאולה האמיתית והשלימה,
א גאולה שאין אחרי׳ גלותי
(העכער פאר דעם
שעושיו משתה,
סעודת משוה
(טושו״ע יו*ד סרס׳ה םי*ב וברמ״א שם).
ואומרים הסטוק "שש אנכי גו" לפני המילה,
והפסוק.
ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך*
(משלי כג,
כה) לאחרי המילה.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
מצב בבית ראשון ושני — קודם הירידה)
״׳ — וועלכע קומט דורך דעם וואס דער העלם והסתר
(פון גלות)
רופט ארויס א התגברות אין דער עבודה
(מעשינו ועבודתינו)
פון א אידן
(מער ווי ס׳איז געווען קודם הירידה),
וועלכע ברענגט די גאולה".
און נאכמער —
(ניט גאר וואם די כוונה אין די "בין המצרים" און גלות בכלל איז צוליב די עלי׳,
נאר)
די פנימיות און אמיתית פון די טעג גופא
(אויד איצטער)
איז דער טוב נעלה ביותר — די עלי׳ שבזה,
[ווי דאם איז בנוגע צו די צומות אין אנהויבס און סוף פון "בין המצרים"
(שבעה עשר בתמוז און תשעה באב,
און די ד׳ צומות בכלל),
אז בפנימיות 12 זיינען זיי א "יום רצון לה׳"",
און אן אויסדרוק פון דעם אויבערשטן׳ם אהבה גדולה צו אידן 4 .
און דערפאר,
לעתיד לבוא במהרה,
יהפכו 5 ׳ ימים אלה "לששון ולשמחה ולמועדים טובים""׳
(און ניט נאר אז זיי וועלן בטל ווערן),
ווייל זייער תוכן פנימי לכתחילה
(אויד איצטער)
איז די אהבה גדולה],
נאר דערווייל איז דער טוב בתכלית ההעלם וההסתר
(און וועט נתגלה ווערן
לעתיד לבוא),
ווייל דער אויבערשטער וויל אז דער גילוי דערפון זאל ארוים־ קומען דורך דער עבודה פון א אידן
(מעשינו ועבודתינו),
צו מזכך זיין די וועלט און איר מאכן פאר א "כלי" צו אויפנעמען דעם טוב הכי נעלה 42 ׳ — וואס דורך דעם ווערט נתגלה דער טוב פון די "ביו המצרים" און גלות
(דורך אריינשטעלו איו אים דעם "אל״ף" פון אלופו של עולם•׳)
— די עלי׳ שלא בערך פון דער גאולה האמיתית והשלימה,
שאיו אחרי׳ גלות
(און — אז דער העלם שלפני זה איז נאר געווען א הכנה והכשר צו דער גאולה).
און ווי דער צמח צדק איז מבאר 43 ׳ דעם פסוק אין מגילת איכה 20 "השיגוה בין המצרים" לשבח
(מצד די פנימיות הטוב וואם איז אין דעם פאראז),
אז דורך דער עבודה פון א אידן אין דעם "מיצר" למטה,
ביז דער "מיצר" פון גלות׳ 2
(״בין המצרים״ כפשוטו)
— ווערט "נמשך מלמעלה מן המיצר העליון דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל".
ש״פ פינחס,
י״ט תמוז
ובלשון הכתוב 22 —,
מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה".
דוקא דורך דעם וואם,
מן המיצר קראתי י־ה" ווערט,
ענני במרחב י־ה",
פון מרחב העצמי למעלה 23 .
און גלייך ווי ס׳איז דא דער,
קראתי",
ווערט דער,
ענני״ 24
[ביז נאכמער — אז "טרם 23 יקראו ואני אענה"* 2 ],
ע״ד ווי ס׳איז מבוארי 2 בנוגע צו תקיעת שופר בראש השנה 2 ,
אז דאם וואט חז״ל זאגןי 2 אז,
שנה שהיא רשה בתחלתה מתעשרת בסופה"
(ע״ד מן המיצר קראתי גר ענני במרחב),
הויבט זיך אן בסופה פון
תק״ש אין סוף גלייך נאף תקיעת שופר
(בתחלת השנה).
[ובדוגמא לזה — בכל יום
(ובפרט אין די טעג פון,
בין המצרים"),
וואס יעדער טאג בפרטיות" 3 איז ענלעך צו א שנה 3 ,
אז בשעת התפלה
(,
קראתי י־ה")
בתחלת בל יום 32 ,
ווערט גלייך דער,
ענני במרחב י־ה" תיכן* ומיד].
ג. דער ענין הנ״ל
(גילוי פנימיות הטוב אין די,
בין המצרים")
שטייט בגלוי
(אויר בזמן הזה)
אין די שבתות פון,
בין המצרים" 33 ,
ווארום דעמולט זיינען ניטא די דיני אבילות וצער 34
(ווייל אין עצב עמה 33 ).
ואדרבה — מצוה לענגו* 3
(בעונג אכילה ושתי׳,
בשר שמן ויין ישן 37 ),
און,
ביום• 3 שמחתכם* 3
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
— אלו השבתות".
איז פארשטאנדיק אז דעמולט שטייט בגלוי נאר דער צד הטוב והעלי׳ אין די.
בין המצרים".
ואדרבה: זייענדיק א שבת איו די "בין המצרים"
(ווען אין די ימי החול זייגען דא הגבלות אויף שמחה כו׳)
— איז דעמולט דא
(און עם דארף זיין)
מער עונג ושמחה
(ווי אין אנדערע שבתות השנה),
כיתרון האור מן החושך.
ובפרט ע״פ הביאור בפנימיות העני־ נים 40 ,
אז די שבתות פון.
בין המצרים" זיינען בבחי׳.
מקדים* 4 רפואה למכה" 42 ,
וואט דאם באווייזט אז באמיתית הענין איז מלכתחילה ניט געווען קיין מכה,
ווארום די שבתות זיינעז מגלה די פנימיות הענין פון גלות
(אז דאם איז א הכנה והכשר צו)
— די גאולה,
ד. ה. אז די שבתות אין "בין המצרים" זיינען ניט נאר העכער פאר חורבן וגלות
(און דערפאר איז דיני אבילות ניטא דעמולט),
נאר נאכמער — די שבתות קומען אין "בין המצרים" אויף זיי מהפך זיין ומגלה זיין פנימיות הכוונה שלהם — יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה כו׳.
ד. ועד״ז יש לומר בנוגע צו דעם יום הברית פון י״ט תמוז
(א יום שמחה גדולה),
אז דאס איז ניט קיין ענין הפכי פון די.
בין המצרים״,
נאר אדרבה — דאם גופא איז דער אמת׳ער תוכן פון די.
בין המצרים",
ווארום די פנימיות פון
(ביו*ט ובמיוחד בחג הסוכות),
שמחת ה׳ ושמחת ישראל
(ראה לקחת דרושים לשמע״צ פח,
ד ואילך),
אלא — שמחתכם).
ועניו זה הוא בהדגשה יתירה בשבת שמבין המגרים",
שצ״ל אז עבודה ויגיעה נוספת בעבודת האדם להוסיף בשמחה כו׳
(כדי שלא יהי׳ חשש בזה כר),
באופן דיתרון האור מן החושך.
די טעג פון.
בין המצרים״ איז — ימי ששון ושמחה ומועדים טובים.
ועפ״ז איז פארשטאגדיק,
אז דאס וואם דער יום הברית ו.
תחלת כניסת נפש זו הקדושה״ 43 פון א נשיא בישראל — די שלימות פון יום הולדת שלו 44
(בי״ב תמוז)
— איז דוקא אין
(התחלת).
בין המצרים״ — ברענגט ארוים בגלוי דער תוכו פנימי ואמיתי פון די,
בין המצרים" — די שמחה און עלי׳ גדולה שבזה,
ביז אין אן אופן פון יתרון האור מן החושך,
אז דוקא אין די טעג פראוועט מען די שמחה גדולה פון א יום הברית 45 ,
ביז אז דער טאג גיט נאכמער כח אויף מהפך זיין און מגלה זיין די מעלה אין אלע טעג פון "בין המצרים" 40
(ע״ד דער עילוי פון.
מקדים רפואה למכה" אין די שבתות פון "בין המצרים",
כנ״ל).
ויש לומר,
אז דער ענין
(דער עילוי פון י״ט תמוז)
איז נתגלה געווארן בעיקר בדורות האחרונים — ווייל דעמולט האט מען א מעין וטעימה פון דער גאולה העתידה,
כולל דעם ענין צו
ש׳׳פ פינחס,
י״ט תמח
דערפילן די פנימיות הטוב אין די,
בין המצרים",
ביז דעם כח צו דאם מגלה זיין בפועל 47 .
ועאכו״ב בקביעות שנה זו,
וועו י״ט תמוז קומט אוים ביום השבת,
האט עם אויר די מעלה פון א שבת שב,
בין המצרים" בג״ל.
ובפרט אז ס׳איז אויר שבת פ׳ פינחס,
וואו עם שטייט אויר בהדגשה די עלי׳ און יתרון האור מן החושד וואט קומט ארויס דויד אתהפנא״ — דורד דעם וואם פינחס האט מבטל געווען די גזירה צוליב החטא דאז,,
פינחס גו׳ השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא בליתי גו׳" 4 ,
און די עלי׳ שעל ידי זה —,
לכ1 אמור הנני נותן לו את בריתי שלום גר ברית כהונת עולם" 30
(אן עילוי וואם איז ניט געווען קודם הירידה),
און דויד דעם האט ער גורם געווען און געבראכט א שמחה גדולה למעלה —,
כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה,
אף כאן פירש לו הקב״ה שלומרתיו" 51 .
וואם דאם איז אויר איינער פון די טעמים פארוואס,
פינחס הוא אליהו" 92 ,
מבשר הגאולה 53 ,
שבא לעשות שלום ביניהם שנאמר 34 והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם 33 .
ועד״ז בהמשך הפרשה — וועגן מנין בני ישראל 34 ,
מפני חביבותם 37 ,
ובאופן פון יתרון האור והחביבות מן החושד — לאחרי המגיפה 3 .
און דערנאד” — פרשת קרבגות כל יום וקרבנות השבת והמועדים,
וואס זיינען אן ענין של שמחהי“,
קרבנות בנסכיהם,
שאין שמחה אלא ביין׳*,
המשמח אלקים ואנשים".
ה. דער גילוי המעלה פון די,
בין המצרים" וואס קומט ארוים אין דעם יום הברית בי״ט תמוז — איז נאכמער אונטערשטראכן אין דעם ברית פון כ״ק מו״ח אדמו״ר במיוחד,
ווי מרומז בשמו וועלכע מ׳האט אים געגעבן ביום ובשעת הברית.
ספר השיחזת - ה׳תשמ״ט
ובהקדים השאלה: לאחרי ביאור הנ״ל אין דעם עילוי פון יתרון האור מן החושך וואט קומט דוקא דורו "בין המצרים",
בלייבט נאך א שאלה כללית: למה עשה ה׳ ככה,
אז דער גילוי נעלה זאל ארויטקומען דוקא מן החושך 63 .
אמת טאקע,
אז דאס איז ווייל דער אויבערשטער וויל אז דאם זאל קומען דורך דער עבודה פון א אידן
(וואט דער תוקף העבודה ווערט ארויסגערופן דורך א העלם והסתר,
להתגבר על החושך,
כנ״ל ס״ב)),
האט דאך דאס דער אויבערשטער געקענט מאכן אויף אן אנדער אופן
(אן א העלם והסתר וצער וכו׳)
און עם זאל דערביי אויך זיין עבודת האדם?
או ענלעכע שאלה קען מען פרעגן אין סוף פון היינטיקן פרק אין פרקי אבות — פרק ששי: לאחרי וואם דער גאג־ צער פרק
("קנין תורה")
רעדט וועגן מעלת התורה — פארוואם איז ער מסיים
(וואם א סיום באווייזט אויך אויף סך־הכל ושלימות העניו)
"כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו,
שנאמר 66 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו,
ואומר 63 ה׳ ימלוך לעולם ועד״ — במה נחשב הוא וואם עם טוט זיך איו עולם
(אפילו בשלימות העולם — זמן ומקום — לעולם ועד)
לגבי תורה,
חכמתו ורצונו של הקב״ה 66 ,
דאורייתא וקוב״ה כולא חד 67 ?!
ויש לומר נקודת הביאור בזה,
אז די שלימות פון תורה,
און די שלימות פון דער עבודה פון א אידן — איז דוקא ווען דאם הערט און זעט זיך אן
(אז לא בראו אלא לכבודו,
אין כבוד אלא תורה 68 )
אויך אין עולם מלשון העלם והסתר 65 ,
אין די מיצרים וגבולים פון וועלט,
ביז אין עולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
און דארט גופא — אין "בין המצרים" אוו חושך הגלות,
ווייל דעמולט ווערט די אמת׳ע אחדות פון ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד 70 ,
אזוי אז עם בלייכט ניט איבער קיין מצב ואופן נאר ווי די אחדות הערט זיך אן — ווייל דאס איז נמשך געווארן אפילו אין עולם און אין חושך,
ביז אין תחתון שאין תחתון למטה ממנו.
ויש לומר,
אז דער
(ביאור ה)
ענין שטייט בגלוי אין דעם יום הברית פון כ״ק מו״ח אדמו״ר בי״ט תמוז,
כמרומז בשמו שנותנין השם ביום הברית,
כדלקמן.
ו. וועט מען דאם פארשטיין בהק־ דים,
אז די מעלה הנ״ל פון "בין המצרים" איז אויר מרומז אין דעם מספר החדשים וועז עס פאלט אויס "בין המצרים״ — אין חודש הרביעי
(תמוז),
און
(סיומו — אין)
חודש החמישי
(מנחם אב):
מ׳האט גערעדט מערערע מאל”,
אז בחודש השלישי
(דער חודש פון מתן תורה)
— וואם שלישי באדייט א המשכה,
״גמול
(דלים)
״ 72 — איז גע־
ש״פ פינחס,
י״ט תמוז
וועז די השפעה
(פון תורה)
פון דעם אויבערשטן צו אידן מלמעלה למטה; און אין ״חודש הרביעי״ — וואט רביעי איז מרמז,
באווייזט אויף דרגת המקבל,
״דלים״ — הויבט זיד אן דער עיקר העבודה פון אידו אין דעם מיצר העולם צו מקבל זיין און מקיים זיין די תורה בכח עצמם,
מלמטה למעלה.
און אין חודש הרביעי עצמו איז די ירידה למטה נאכמער אנהויבנדיק פון "צום הרביעי",
די התחלה פון "בין המצרים״ — מיצר בתוך המיצר והעלם פון עולם בכלל.
ביז די ירידה הכי גדולה אין דעם המשך פון "בין המצרים• בחודש החמישי
(אב)
— די תשעה ימים פון ר״ח אב ביז תשעה באב
(וועלכע זיינען האר־ בער פאר די פריערדיקע טעג פון "בין המצרים" 73 ).
די שלימות העבודה איז אבער — דוקא ווען ס׳איז דא דער ענין פון "גמול דלים",
אז די השפעה פון קדושה קומט או אויר אין בחי׳ מיצר ודל איו דעם נידעריקסטן עולם — עולם הרביעי,
עולם העשי׳
(וועלכער איז אפגעטיילט פון די פריערדיקע ג׳ עולמות — "אף עשיתיו״),
ובזה גופא ביז — איו דעם מיצר פון "בין המצרים",
ווי חז״ל זאגן" אז די וועלט איז בא־ שאפן געווארן
(ווי די צורה פון אן אות ב׳ 75 ,
וועלכער איז)
פארמאכט פון דריי
זייטן און איז אפן פון דער פערטער זייט
(רוח צפונית),
וואט דאס
(דער רוח צפונית וועלכע איז ניט סתום)
קען ברענגען צו "מצפון תפתח הרעה"* 7
(ווי עם שטייט אין היינטיקער הפטרה,
אין דעם ערשטן שבת פון די "שלשה דפורעניתא")
; משא״כ דורך דער עבודה פון אידן
(לעשות ולתקן 77 )
וואט איז סותם אויר דעם רוח הרביעי,
אז אויר אין מציאות העולם זאל לייכטן אלקות בגלוי
[און אפילו אויב ס׳איז געוועז אז ענין פון "תפתח גו׳",
איז ער דאס מהפר דורד עבודת התשובה]
— ווערט פאר־ זיכערט אז די השפעת הקדושה זאל זיין בשלימות,
ווארום עם בלייבט ניט קיין ״פתח״ אויף א יניקה,
ואדרבה — דער רוח הרביעי ווערט גהפר לקדושה,
מיט דער מעלה יתירה פון יתרון האור מן החושר.
ביז מ׳דערגרייכט תכלית השלימות,
אז מ׳איז מהפד אייר דעם חודש החמישי,
און די חמשה דברים שאירעו את אבותינו בתשעה באב
(ובשבעה עשר בתמוז)
• 7 — אז עט ווערט דער גילוי הכי נעלה פון בחי׳ וחמישית לפרעה 7 ,
יחידה,
די דרגא פון יוהכ״פ“
(יום שנת־
ספר השיחות - ה׳חשמ״ט
חייב בה׳ תפלות)
— אז בכל העולם כולו הערט זיר או ווי ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד.
וואס דורך דעם
(די הפיכה פון חודש החמישי)
דערגרייכ?ז מען נאד העכער ווי דורך דער עבודה פון "גמול דלים"
(די הפיכה פון חודש הרביעי)
: דורך דער עבודה פון "גמול דלים",
אז די השפעה פון די ג׳ עולמות קומט אן אויך איו עולם העשי׳
(בחי׳ מקבל),
דער־ גרייכט מען ביז איו עולם האצילות
(כידוע אז דער "אף עשיתיו" איז מרבה עולם האצילות)׳".
דאם אלץ איז אבער איו סדר השתלשלות
(וועלכע שטעלט זיד אוים אין די פיר עולמות אבי״ע),
ובמילא הערט זיך נאך אז עם זיינען דא צוויי מציאות׳ן — די דרגא פון "גמול'
(דער משפיע — די ג׳ עולמות עליונים)
און די דרגא פון "דלים"
(דער מקבל,
עולם הרביעי)
: משא״ב דורך הפיכת חודש החמישי,
דער תחתון ביותר
(אין עולם העשי׳ גופא)
דערגרייכט מען צו דער דרגא החמישית
(שלמעלה פון סדר השתלשלות פון די ד׳ עולמות) 2 ",
ווערט
ית׳ בבל העולם
(לעולם ועד,
כמו וו ימלוך לעולם ועד).
ועפ״ז יומתק מה שמכריזים לאחרי זה —,
לשנה הבאה בירושלים",
כי אז תהי׳
(שלם)
שלימות גילוי אחדותו ומלכותו ית׳ בעולם.
תכלית האחדות — יחידה לייחדך",
אז בכל העולם הערט זיר אן
(ניט קיין באזונדער מציאות,
נאר)
ווי דאם איז דוקא,
לכבודו" של הקב״ה.
ז. ויש לומר אז דער ענין שטייט בגלוי אין שמו פון דעם בעל יום הברית פון י״ט תמוז — "יוסף יצחק":
דער עגין פון ברית מילה
(נוסף אויף דעם וואט דאם איז א מצוה פרטית,
איינע פון די תרי״ג מצוות התורה)
בא־ דייט אן ענין כללי בכל התורה ומצוותי׳ ובכללות עבודת ה׳ — דער "ברית" און פארבונד צווישן דעם אויבערשטן מיט אידן,
״זאת בריתי..
ביני וביניכם" 4 ׳,
וואט ווערט אויפגעטאן אין צלע אידן 5 ".
ועפ״ז איז מובן,
אז דער ברית פון א נשיא בישראל,
שהנשיא הוא הכל — שפיגלט אפ דעם כללות הברית
(פאר־ בונד)
פון אלע אידן מיטז אויבערשטן.
ויש לומר אז אין דער עבודה רוחנית שבזה זייגען פאראן צוויי ענינים,
ווי
שפסוק זה קאי על ירידת הנשמה בגוף,
שעי״ז נעשה,
כל אוכליו יאשמו",
שאוכל בחי׳ ישראל שלו ם",
וירידה זו בורך עלי׳ — שעי״ז מגיע לבחי׳ החמישית,
לפני הוי׳ תטהרו,
שלמעלה מד׳ בחי׳ אבי״ע וד׳ אותיות הוי׳ וכו׳,
עיי״ש.
ש״פ פינחס,
י״ט תמוז
ארויסגעגעבן אין די צוויי נעמען פון דעם בעל הברית:
יצחק איז געווען דער ערשטער וואט נימול לשמונה ימים",
די שלימות פון מצות מילה 7 .
יוסף" האט אויפגעטאן דער ענין המילה אויר בא די מצריים".
די צוויי ענינים אין עבודת ה׳:
"יצחק" גייט אויף דער עבודה פון א אידו — זיר צו פארבינדן מיט דעם אויבערשטן
(דורך זיין עבודה בתומ״צ),
ביז א פארבונד וואט נעמט אים אינ־ גאנצן דורך אויר זיין גוף הגשמי —,
בריתי בבשרכם"".
"יוסף" גייט אויף דער עבודה פון א אידן צו מאכן א ברית אין עולם,
דורר פארבינדן די עניני העולם — די "מצריים",
(מלשון)
מיצרים וגבולים פון עולם",
כולל די אומות העולם
[ובפרט אין זמן הגלות,
וואס כל הגליות נקראות על שם מצרים 2 ,
ווען מ׳איז מפוזר
ומפורד בין העמים]
— מיט דעם אויבערשטן,
דורד אריינברענגען קדושה אויר אין גשמיות העולם,
און בנוגע צו אוה״ע — דויד פארשפרייטן צווישן זיי טוב וחסד,
און איינווירקן אז זיי זאלן מקיים זיין זייערע מצוות,
די שבע מצוות בני נח 3 ,
וואס דויד דעם איז "לשבת
(יצרה)" 4 .
דעם חילוק זעט מען בגלוי אין דער עבודה פון יצחק און יוסף:
עיקר עבודתו פון יצחק איז געווען אין דעם תחום פון קדושה: יצחק איז געווען אן "עולה תמימה" 3 ,
וועלכע איז ניט ארוים פון ארץ ישראל אין חוץ לארץ,
"אל תרד מצרימה שכון בארץ גו׳"".
וואס דאס ווייזט אויף די עבודה פון א אידן בעיקר מיט אויפמאכן פון זיר אליין — אלם א נשמה בגוף — אן "עולה תמימה",
און ניט ווי ער איז פאר־ בונדן מיט דער ירידה אין מצרים וגמלים פון וועלט.
עיקר עבודתו פון יוסף
(מיט וועלבע ער האט זיף אויסגעטיילט פון די אג־ דערע שבטים אוו אויר פון די אבות)
7 איז נאר דער הכנה בטוב פון טו״ב שנים געווען אין מצרים,
אין גלות
(,
נשבה
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
לבין הגוים"*"),
אוו מיט עניני העולם — פריער בבית פוטיפר וואם "ויפקדהו על ביתו וכל אשר יש לו נתז בידו״”,
און דערנאר בבית הסהר — "ואת כל אשר עושים שם הוא הי׳ עושה" 100 ,
יעאכו״כ ווען ער איז געווארן משנה למלך און האט אנגעפירט מיט אלע עניני מצרים,
ווי פרעה האט אנגעזאגט — "ועל פיך ישק כל עמי" 101 ,
"לבו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו״
(כולל — דעם ענין אז זיי זאלן זיין גע׳מל׳ט,
כנ״ל).
ווי מרומז אויך אין זיין נאמען "יוסף" על שם "יוסף ה׳ לי בן אחר" 102 ,
אז אויר די עניני העולם,
וועלכע זיינען מצ״ע "אחר" פון אלקות
(בערך צו תורה און אידן),
ביז "סטרא אחרא",
זאלן ווערן א ״בן״ צו ד עם אויבערשטן 103 — די הוספה פון דעם בן הרביעי 104
(ב״ן דעשי׳),
"היינו לברר גם הניצוצים שנפלו למטה בעשי׳,
שזהו ע״י שהבן רשע חוזר בתשובה" 105 .
ח. און די שלימות העבודה איז בשעת ט׳איז דא דער חיבור פון ביידע עבודות — דער ברית פון אידן,
און דער ברית פון עולם — אזוי אז זיי ווערן איין נאמען,
איי! עבודה
(וואס באשטייט
פון צוויי ווערטער,
צוויי אופני העבודה)
— ווי ס׳איז געווען בא כ״ק מו״ח אדמו "ר:
די שלימות פון עבודת יצחק
(אלם "עולה תמימה")
איז דוקא בשעת די תמימות פון א אידן הערט זיד אז און ווערט נמשך אויך אין וועלט
(די עבודה פון יוסף),
כמדובר לעיל בענין "גמול דלים",
אז אויך אין מקום פון מיצר
(מצרים)
וואו ס׳איז דא אן ארט אויף אן ענין של "מום"
(וואס דארף תיקון) 106 ,
זאל זיין דער ענין פון "תמימות" 107 ,
"תמימין ומובחריו"• 108 ,
וואם דוקא דורך דעם דערגרייכט מען צו א העבערע דרגא ושלימות העכער ווי די עבודה פון יצחק מצ״ע״י׳
(כיתרון האור מן החושך).
ש״פ פינחס,
י״ט תמוז
און דעריבער איז דער סדר אין די *וויי נעמען היפר הסדר בלידתם,
נאר פריער ״יוסף״ און דערנאך ״יצחק״ — ווייל תכלית שלימות העבודה
(פון "יצחק" גופא)
דריקט זיר אוים אין דער עבודה פון "יוסף ה׳ לי בן אחר".
לאידך גיסא,
איז דער נאמען ניט.
יוסף" אליין,
נאר "יוסף יצחק•
(אזוי אז זיי ווערן איין נאמען)
— ווייל:
דער כת אויה דער עבודה פון.
יוסף"
(און די שלימות אירע)
קומט פון ״יצחק״,
כפשטות העבין — אז דוקא ״המול — ימול",
"מי שהוא מל ימול אחרים""",
ד. ה. בכדי אויפטאן דעם ענין פון "ברית" אין וועלט,
דארף פריער זיין די עבודה פון ברית ביי א אידן בעצמו.
און נאבסער — די פעולת הברית אין עולם איז א המשך און א שלימות פון דער עבודת הבריח פון א אידן מיטן אויבערשטן
(ווארום די גאנצע וועלט איז באשאפן געווארן — בראשית,
בשביל ישראל 109 ").
ובפרטיות יותר: דויד דעם וואס ס׳איז דא די עבודה פון "יצחק",
די המתקת הגבורות אין דעם מיצר הגוף וכו׳ פון דעם אידן עצמו,
ער זאל ווערן אן ״עולה תמימה״
(דורך דער עקידה — די עבודה פון מטירת נפש 111 0
— ניט נאר ווי דאם איז מצד "ישחק"
(מיט א שי״ן) 3 ",
וואט א שי״ן איז פאר־ בונדז מיט א המשכה מלמעלה
(ע״ד בחי׳ ג׳ — ״גמול״ — ג׳ דברים
(קווין)
שעליהם 4 " העולם קיים ועומד)" 114 ,
ביז אז דער אות שי״ן שטייט בגלוי
(בעולם הזה)
איו א מצוה של הקב״ה
(מלשון צוותא וחיבור״ 115 י)
— בתפילין שבראשי",
נאר ווי "יצחק" שטייט
(ברוב
ספד השיחות - ה׳תשס״ט
הפעמים)
מיט 8 צדי״ק,
וואס מווייזט אויף גבורות,
בחי׳ צר וצערי״ —
גיט דאס דערנאך דעם כח אדיח קענען טאן די עבודה פון "יוסף ה׳ לי בן אחר",
אויד דעם בן הרביעי
(פון די ד׳ בנים) 116 ".
בעולם —,
וראו•— כ? עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך׳,
אלו תפילין שבראש
(וראו ע־י השי־ן וכר שבה)
— תבוא כת,
י. ברכות ו,
א. וש״ב.
פרשיי דיה קשר — מנחות לה,
ב. ובתוד׳ה אלו שם.
תוד׳ה אלו - ברכות שם.
וייל שעי״ז
(חיבור ג׳ וד׳)
נעשה
(מספר)
שבעה,
המרמז על שבעה קני המנורה
(כנגד ז׳ סוגים בנשמות ישראל)
— שממנה אורה יוצאה בכל העולם.
ביז אז "יצחק• גיט אריין דעם כח אז די עבודה פון "יוסף"
(כאטש עס ווערט געטאן אין דעם מקור צר,
פון עולם,
מצרים)
זאל עם זיין
(ניט באופן פון "המיצר",
נאר)
דוקא "במרחב",
מתוך צחוק
(עשה לי אלקים)
0 " ותענוג והרחבה"׳.
ויש לומר,
אז דער חיבור פון די צוויי ענינים — ״יוסף יצחק״“■ — נעמט זיך פון בחי׳ החמישית,
וועלבע איז נאד העכער פון בחי׳ ג׳ וד׳
(כנ״ל ס״ו).
ט. ויש להוסיף,
אז דער עניו הנ״ל איז אויר מרומז אין דעם ווארט "ברית":
ברית עם הכולל איז כגימטריא תרי״ג מצוות,
ווייל זי איז "כללות כל המצוות",
און דורך מצוה זו ווערט נמשך דער יחוד עליון
(בכל המצוות) 35 .
ובסגנון אחר: ברית איז עולה
(און אותיות)
תרי״ב,
וועלכע גייען אויף די תרי״ב
הגימ״ל לדל״ת ע־ד גומל דדם.
וממשיך שם גנזבחיי פי ויצא)
שגד הוא גס עוין מזל,
שהוא בחיי כוזר והאור מקיף מנחי׳ חי יחידה)
— והרי ביום חולדת מזלו גובר,
ושלימות יום הולדת הוא ביום הברית
(כנ״ל ס־ו),
ושלימות הברית — ביום הבר מצוה ובבפנים ההערה).
וע־פ משנ־ח בפנים וס״ס,
י־ל המשך העני! באוה־ת שם והקשר בין המשכת גימ״ל לדל־ת וענין המזל)
— שהנח לחבר גימ״ל ודל״ת הוא מבחי׳ המזל,
כתר,
כחי׳ וחמישית לפרעה,
שלמעלה מג׳ ודי ווראה שם,
שכתר הוא למעלה מהתחלקות המרות כוי).
—) ויש לומר בי פירושים בהוא־ו ד.
וראו":
(א) וא־ו המוסיף על מה שנאמר לפנ״ז -יקימך ה־ לו לעס קדוש גוי והלכת בדכיו־
(העבודה דישראל עצמו,
בחיי יצחק),
והכתוב מבטיח שעי־ז יזכה ובעתיד)
ל. וראו כל עמי הארץ גוי־ והעבודה דיוסף)
— היינו שיוסף ויצחק הס שני עניניס.
נב) וא״ו המחבר,
שכל עמי הארץ ראו ובעבר)
מעלתן של ישראל — החיבור של עבודתם של ישראל ויצחק)
והשפעתם בעולם
(עבודת יוסף).
שמיני.
אוהית אחרי ע׳ תקנ).
אבל ביצחק העבודה
(דבחי׳ ד׳,,
גמול דלים•)
הוא בעיקר בעצמו ובתחום הקדושה
(כדל בפנים),
אמנם,
עייז שעבודה שלו
(בבחי׳ די)
הוא כשלימות,
',
עולה תמימה*,
נמשך הכח ל\וםף*
(שמציע עולה רק ג׳ פעמים ב״ן)
לעשות העבודה ד,
יוםף לי ה׳ בן אחרי,
בין הרביעי,
גם בעולם,
מחוץ לתחום הקדושה.
ש״פ פינחס,
י״ש תמוז
מצוות,
און די מצוה התרי״ג איז — מצות מילה,
וועלכע איז א מצות כללית.
וי״ל אז דאם איז ע״ד דער חילוק
(נקשר להגאולה)
צווישן י׳ב און י״ג תמוז: י״ב תמוז האט דער בעל הגאולה באקומען בשורת הגאולה,
בי״ג תמוז איז געוועז די גאולה בפועל איז אז אפי־ ציעלז אופן
(מצד ובחוקי מדינה ההיא),
ובאופן הנראה לבל עמי הארץ 124 .
וברמז י״ל: י״ב איז מרמז אויף די י״ב שבטי י״ה,
די עבודה פון אידן מצ״ע.
און י״ג איז מרמז אריח דער עבודה אין עולם.
און דוקא דורך דעד עבודה פון י״ג,
קומט צו אן עילוי
(ע״ד דער עילוי פון ד׳ אויף ג׳ כנ״ל)
— י״ג איז בגי־ ממריא אח״ד: דוקא דורך המשכת הקדושה
(אויר)
אין עולם,
ווערט שלימות האחדות אויר בא אידן
(דורך שבט הי״ג שבט לוי,
וועלכער טוט אויף אז וילוו אליד
(להשם)
וישרתוך" 1 .
משא״ב בי״ב איז בהדגשה די התחלקות פון י״ב שבטים) 24 .
וכדוגמת זה איז געויען אויר בשעת דעם יום הולדת
(בשנים לפני זה)
: בי״ב תמוז איז כ״ק מו״ח אדמו״ר געבארן גע־ ווארן.
וואס גלייד בשעת ההולדה שטייט בכח זיין מעלה ושלימות
(ע״ד ווי בא משה,
אז גלייר בלידתו איז געווען "ותרא אותו כי טוב הוא",.
בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור" 24 ),
ווי
ס׳איז געווען ניכר אין דעם וואס דער בעל הגאולה איז געווען א בן יחיד.
דער גילוי דערפון בפועל — הויבט זיר אן ביום הברית,
בקיום מצות מילה,
ווען עם ווערט.
כניסת נפש זו הקדושה",
און ער ווערט אנגערופן בשמו ובהכרזה כמנהג ישראל,
וואם ווייזט אויף דעם חימר פון די ביידע עבודות
(יוסף און יצחק),
(תרץ״ב און
(תר)י״ג.
און דערנאד קומט עם גאכמער בגלוי ובפרטיות — אין תר״ב מצוות,
בחי׳ כתרי 2 ,
וחמישית לפרעה,
מקיף ביז מקיף דמקיף,
און צוזאמען דערמיט — דוקא ווי דאס ווערט נמשך בפנימיות
(אנהויבנדיק פון.
כניסת נפש זו הקדושה",
א כניסה בפנימיות).
ובעבודה — די המשכה פון מסירת נפש
(מקיף דמקיף)
— אין דער עבודה פנימית פון תורה ומצוות.
ביז די המשכה פנימית אין עולם — שלימות היחוד פון.
יוסף" און.
יצחק",
יחידה לייחדר,
אז בכל העולם איז ניכר בגלוי ווי ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד.
י. די הוהאה דערפון אין דער עבודה פון יעדן אידן:
יעדער איד פון דעם דור האט אין זין■ א ניצוץ פון דעם נשיא הדור
(ווי עס שטייט בנוגע צו משה רבינו• 2 ,
ועד״ז פארשטאנדיק בנוגע צו אתפשטותא דמשה שבכל דור ובפרט — נשיא הדורי 2 )
— במילא האט יעדער איד אין זיר דעם כח אויף דער עבודה פון.
יוסף יצחק".
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
מ׳האט אים אבער אפגעגעבן לבחירתו אז ער זאל דאם ארויסברענגען מן הכח אל הפועל,
אין זיין עבודה בפועל און מיט זיינע אייגענע כחות.
יעדערער דארף פון־דאס־ניי פאר־ שטארקן זיין ברית מיט דעם אויבערשטן — דורך צוגעבן אין לימוד התורה און קיום המצוות ל׳ צוותא וחיבור מיט א נייע איבערגעגעבנקייט און לעבעדי־ קייט,
אלם אן "עולה תמימה".
דערצו דארף ער זיין "יוסף" אויף זיין אייגענער עבודה,
אויר מאכן דעם ברית אין עולם — אז אין אלע ענינים פון וועלט זאל זיך הערן און זען אז זיי זיינען באשאפן געווארן "לכבודו" של הקב״ה.
און די ביידע ענינים דארפן ווערן א חלק פון איין עבודה: עד זאל ניט מיינען אז דער עיקר עבודה איז נאר "יצחק",
מיט זיר אליין,
און די עבודה פון "יוסף" קען ער טאז "מהיכי תיתי",
באופן פון מצוות אנשים מלומדה.
די שלימות פון זיין אייגענע עבודה איז דורך אויפטאן תמימות אין וועלט.
און די עבודה פון "יוסף" אין וועלט דארף זיין אין אן אופן פון "יצחק",
מתוך צחוק ותענוג
(און ניט מלומדה וכו׳):
און אזוי לאידך גיסא: ער זאל ניט מיינען אז ער קען פארגעסן וועגן זיך ווייל ער טוט מיט די וועלט ארוס זיך,
נאר פילו אז דער כח אויף טאן אין וועלט איז פון "יצחק",
ביז אז אין דער עבודה אין וועלט,
דארף זיר אנהערן ווי דאם איז
(ניט קיין באזונדער זאר פון דער אייגעגער עבודה,
נאר)
א תוצאה והמשר פון זיין אייגענער עבודה.
ובפרטיות יותר:
מ׳דארף אננעמעז נייע החלטות טובות
אין טאן די אלע פעולות פון דעם בעל הגאולה און בעל יום ההולדת ובעל הברית,
אין אן אופן פון ״יוסף יצחק״ — לויט די הוראות ווי דער בעל הגאולה האט ארויסגעגעבן אין זיינע בריוו און שיחות וכו׳,
ובמיוחד — אין זיין באוואוסטן בריוו לכבוד דעם חג הגאולה בפעם הראשונה"" — וואו ער שרייבט אז "לא אותי בלבד גאל הקב״ה בי״ב תמוז,
כי אם את כל מחבבי תורתנו הק׳,
שומרי מצוה ואת כל אשר בשם ישראל יכונה",
וואם דאס איז כולל אלע אידן,
און איז ממשיד אז מ׳זאל צוגעבן אין אלע פעולות פון הרבצת התורה וחיזוק היהדות,
כולל — לימוד התורה ברבים,
עשרה שיושבים ועוסקים בתורה.
ובמיוחד — מחזק זיין לימוד שיעורי חת״ת,
כתקנת בעל הגאולה,
און רצונו איז — אז זיי זאלן זיין שיעורים קבועים,
"ברית עולם".
ועד״ז מחזק ומוסיף זיין אין אלע שיעורי תורה וקיום המצוות בהידור — אליין מוסיף זיין אין אלע ענינים פון תורה ומצוות׳ אוו אייר משפיע זיין אזוי אויף אנדערע — דויד הפצת התורה והיהדות והפצת המעיגות חוצה במיוחד.
אוז אויר — אין הפצת חסד ויושר בכל העולם כולו,
כיז אייר בא אוה״ע.
ונוסף לזה — איז דא אן עניו מיוחד וואם גיט נאכמער צו אין דער עבודה פון ״יוסף יצחק״ — צו ממשיר זיין אין וועלט די תמימות פון דער עבודה פון א אידן בתומ״צ — דויד דעם ענין וועגן