וביחד עם זה,
ניתנה למטה דוקא 23
(לאחרי ש,
נטעה וירדה..
ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות עד שנתלבשה בדברים גשמיים ועניני עוה״ז״“),
ולא רק מתן תורה,
נתינת התורה מהקב״ה,
אלא גם
(ובעיקר)
קבלת התורה ע״י האדם,
היינו,
שחכמתו של הקב״ה נמשכת וחודרת בשכלו של האדם,
ששכלו של האדם מביז ומשיג חכמתו של הקב״ה,
ובאופן ש,
השכל תופם את המושכל ומקיפו בשכלו,
והמושכל נתפס ומוקוי ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו כו׳",
ומתאחדים ב״יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה" 25 .
ולא זו בלבד שהתורה נמשכת וחודרת בשכלו של האדם,
שהוא הכח היותר עליון שבאדם,
אלא יתירה מזה — שנמשכת וחודרת בכל פרטי כחות הנפש ולבושיהם במחשבה ודיבור עד למעשה בפועל
(,
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"),
הן בנוגע לקיום המצוות,
והן בנוגע לעניני הרשות —,
כל מעשיך יהיו לשם שמים" 24 ו,
בכל דרכיך דעהו" 22 ,
היינו,
שהתורה נמשכת וחודרת אצלו גם בעניני הרשות שבחלקו בעולם,
ועי״ז נעשה הבירור דחלקו בעולם,
ועד להבירור דכללות העולם.
והחידוש שבזה — שגם בירידתה למטה להתלבש בשכלו של האדם ובעניני העולם כו׳,
ה״ה בכל תוקן" מעלתה שהיא חכמתו של הקב״ה,
ללא שינוי,
ולכן,
בכחה ועל ידה נעשה בירור העולם להיות לו ית׳ דירה בתחתונים• 2 ,
עי״ז שיאיר בו הגילוי דמתן תורה".
ד. ויש לומר שענין זה נרמז בפרק ששי דאבות:
, שנו חכמים בלשון המשנה",,
כלומר,
ברייתא היא ובלשון המשנה היא שנוי׳" 50 ,,
לשבח של הברייתות השנויות בפרק הזה..
כי מעלת הברייתות כמעט שהוא שוה אל המשניות..
וז״ש שנו חכמים בלשון המשנה,
כלומר,
אלו הברייתות בלשון המשנה הם שנויות,
והם אמרו והם אמרו..
ראויים הם ליקרא משניות,
כי שוים הם אל המשניות" 20 .
וצריך להבין:
מעלת הברייתות
(,
כמעט שהוא שוה אל המשניות")
היא לא רק בנוגע ל״ברייתות השנויות בפרק זה",
אלא גם בנוגע לכל הברייתות שבש״ם,
שגם הם נאמרו,
בלשון המשנה",
ולמה נזכרה ונתפרשה מעלת הברייתות במסכת אבות דוקאז
ויש לומר הביאור בזה 31 :
482 ספר השיחות
בהתחלת מסכת אבות "סידר 32 רבינו הקדוש כל שלשלת סדר קבלת התורה״ 33 מדור לדור — "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ובו׳" 34 ,
עד סוף כל הדורות.
וב״שלשלת" זו מודגשים ב׳ הקצוות שבכללות הענין דמ״ת:
״שלשלת סדר קבלת התורה״ — מורה גם על ירידת התורה מדרגא לדרגא מצד ירידת הדורות,
כמודגש גם בהמשך המשנה "ועשו סייג לתורה" 34 ,
שהצורך ב״סייג" הוא בגלל ירידת הדורות,
שאז נעשה צורך ב״סייג" שלא יבואו לידי איסור של תורה 35 ,
היינו,
שהחכמים שבכל דור ודור
(שעל ידם נמשכת "שלשלת סדר קבלת התורה")
מחדשים גדרים וסייגים בתורה כפי צורך הדורות.
וביחד עם זה,
גדרים וסייגים אלו שניתוספו מדור לדור הם חלק מתורה ש״משה קבל..
מסיני",
שהרי,
"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש
(כל הענינים שנתחדשו ע״י ה״תלמידים הרבה" 34 במשך כל הדורות)
ניתן למשה מסיני" 36 ,
ועד שבגדרים וסייגים שנתפשטו בתפוצות ישראל יש כל התוקף דמ״ע ומל״ת 37 .
- ה׳תשמ״ט
וענין זה מודגש גם בסופה של מסכת אבות 38 — בצירופן של הברייתות כ״פרק ששי" דמסכת אבות,
שגם ה״בבייתות" שנישנו מחוץ לבית מדרשו של רבינו הקדוש
(שלכן נקראו בריית ו ת,
לשון חוץ),
"שנו
(אותם)
חכמים בלשון המשנה",
ש״שוים הם אל המשניות" 39 — בהתאם לכללות "שלשלת סדר קבלת התורה",
שאפילו הענינים שנתחדשו בזמן ירידת הדורות,
שזהו״ע של "חוץ" ביחס לתורה מצ״ע,
יש להם התוקף שבתורה
(משה קיבל תורה מסיני).
ה. ולאחרי ההקדמה ד״שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם",
מפרט התנא "מה שנו",
החל ממאמרו של רבי מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו׳"
(ועד״ז שאר המאמרים שבפרק זה המדברים על ובמעלת התורה).
ויש לומר,
שגם במאמר זה
(וכיו״ב)
מודגשת הנקודה האמורה בירידת התורה,
ביחס לפעולתה על ובהאדם הלומדה:
ע״פ האמור לעיל ש״זה הפרק כולו מעורר על חשק התורה ואהבתה..
ומתוך דבריו..
נתעורר לקנות אח התורה כו׳",
מובן,
שמדובר
(גם)
אודות
ש״פ במדבר,
מבה״ח זער״ח סיון
אדם שנמצא בדרגא כזו שזקוק להתעוררות לקנות התורה,
והדרך לעוררו היא עי׳ז שמודיעים לו שהעוסק בתורה "זוכה לדברים הרבה" 40 .
ועד שהתנא אינו מסתפק בהודעה כללית זו,
אלא הולך ומפרט אחרי ההודעה כללית של ה״דברים הרבה" 41 ,
דכיון ש״אין דיעותיהם שוות" 42 ,
הרי,
אין שכלו של אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חבירו 43 ,
וכדי לעורר כאו״א מישראל,
צריכים לפרט,
ואין די׳ ההודעה שישנם "דברים הרבה",
עד לריבוי אמיתי שאין למעלה ממנו,
(שכולל)
כל הדברים,
שעי״ז ודאי שנאמרו הרבה דברים שבכחם לפעול התעוררות לקנות את התורה אצל כאחא מישראל,
באיזה מעמד ומצב שהוא.
היינו,
שבמאמר זה מודגשת הירידה לפעול גם על האדם שנמצא בדרגא נמוכה שצריכים לעורר לקנות את
התורה,
וביחד עם זה,
גם בדרגא נמוכה זו נמשכת התורה כפי שהיא בש־ לימרתה,
עד לדרגא הכי נעלית ב״העוסק בתורה לשמה".
ויש להוסיף,
שהדיוק "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה",
שהתורה כוללת "דברים הרבה",
עד לריבוי אמיתי שכולל הכל
(כנ״ל),
הוא,
בהמשך למש״ג בסמיכות לפגי זה בסיום פרק חמישי 44 "הפך בה והפך בה דכולא כה",
"שהכל תמצא בה" 45 ; אלא,
שהמאמר "הפך בה והפך בה דכולא בה" מדבר בהתורה עצמה,
ואילו המאמר "זוכה לדברים הרבה" מדבר בפעולות התורה על ובהאדס.
ועוד ועיקר — שגם בזה מודגשת שלימות התורה,
שהיא
(לא רק למעלה מהעולם,
אלא)
כוללת גם כל סוגי השלימות שבעולם,
"דברים הרבה",
שכל א׳ מהם תוכנו ענין
(שלימות)
מיוחד.
ובהמשך לזה מסיים וחותם פרק ששי דאבות במאמר "כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו שנאמר 44 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו,
ואומר 47 ה׳ ימלוך לעולם ועד״ — שכל נברא ונברא מגלה ומדגיש ענין מיוחד בכבודו של הקב״ה — "אין כבוד אלא תורה"
(כמ״ש בפרק
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
זה"),
וכפי שיתגלה בפועל כש,
ה׳ ימלוך לעולם ועד",,
לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו" 48 ,
שהעולם כולו יהי׳ דירה לו ית׳,
כפי ש״כבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה" 50 .
ו. ויש להוסיף ולקשר סיום המסכת עם התחלתה
(כנהוג ב,
הדרן״ — שפירושו גם נחזור לההתחלה)
— שגם בהתחלת המסכת מודגש שהתורה נמשכת וחודרת בכל עניני בנ״י,
עד לענינים גשמיים ממש,
כמו בסיום המסכת:
מהענינים המיוחדים שמצינו אצל משה,
המקבל הראשון
(,
משה קבל תורה מסיני״)
— שהי׳ גם נשיא כתורה,
וגם מלך 51 ,
שענינו,
אשר יוציאם ואשר יביאם" 52 ,
להנהיגם גם בעניניהם הגשמיים.
כלומר,
נוסף על ההשפעות לישראל בענינים רוחניים,
ולכל לראש,
שלימדם ומסר להם התורה שקיבל מסיני,
נמשכו על ידו גם כל ההשפעות בענינים הגשמיים,
החל מ,
מן",
שהי׳,
בזכות משה" 53 ,
וכן גם הבאר והענן,
שאף ש,
באר בזכות מרים,
עמוד ענן בזכות אהרן" 53 ,
הרי,
כיון שלאחרי פטירת מרים ואהרן,
חזרו שניהם
(הבאר והענן)
בשביל משה" 53 ,
מובן,
שגם מתחלתן היו קשורים
(לא רק עם מרים ואהרן,
אלא גם)
עם משה.
ועד כדי כך,
שאפילו בנוגע להשפעת בשר,
שעל זה אמר
משה,
מאין לי בשר" 54 ,
שלא הי׳ יכול לצמצם את עצמו בהשפעת הבשר,
אמר לו הקב״ה,
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו׳ ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם גו׳" 55 ,
היינו,
שגם השפעת הבשר הוצרכה להיות מרוחו של משה
(,
מן הרוח אשר עליך")
דוקא
(נוסף לכך שהוא דוקא האוספם וכו׳),
אלא,
שרוחו של משה נמשכה ע״י הזקנים,
שנעשו בבחינת ממוצע
(לא ממוצע המפסיק,
ח״ו,
אלא ממוצע המחבר)
שעל ידם תוכל להיות המשכת הבשר מרוחו של משה 54 .
ובאופן כזה התחיל גם סדר שלשלת קבלת התורה —,
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע",
שיהושע,
המקבל העיקרי,
שקיבל כל החורה ממשה
[ובלשון הרמב״ם בהקדמתו לספר הי״ד —,
וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצווהו עלי׳",
אע״פ ש״אלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קיבלו ממשה",
וכן הזקנים,
ועד — כל ישראל],
שהי׳ כמו משה
[ובלשון חז״ל 57 ,
פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה",
אשר,
עם היות שאור הלבנה אינו בערך לאור החמה 58 ,
מ״מ,
בהלבנה
(ובפרט כשהיא במילואה)
נתגלה כל אורה של החמה],
נשיא
ש״ם במדבר,
מבה״ח וער״ח סיון
בתורה,
וגם מלר” שמנהיג בג״י בכל ענינים הגשמיים.
[משא״ב בדורות שלאח״ז — התחלקה הנשיאות בתורה והמלוכה באופן שהנשיא בתורה והמלר הם שגי אנשים “].
וכן לעתיד לבוא — כשיקויים היעוד "ה׳ ימלוך לעולם ועד"
(בסיום המסכת)
— כשיהי׳ הגילוי ד״תורה חדשה מאתי תצא" 61 ,.
סוד טעמי׳ ומסתר צפונו־ תי׳" 62 ,
טעמי תורה שילמד משיח צדקנו לכל ישראל 62 — יהי׳ הסדר כפי שהי׳ בזמן משה ויהושע
(בהתחלת סדר שלשלת קבלת התורה),
כידוע 66 שמשיח צדקנו יהי׳ גם רב
(נשיא בתורה)
וגם מלך.
ונקודת הענין — שהנשיאות דתורה של משה ויהושע,
וכן של משיח צדקנו,
היא בדרגת הנשיאות דמלד“,
שכוללת ונמשכת וחודרת בכל הענינים,
עד לענינים גשמיים כפשוטם,
ועד שגם הם חדורים בתורה,
ולכן המשכתם היא ע״י מקבל התורה.
ועפ״ז מובן תוכן המנהג דלימוד הברייתות דאבות בתור פרק ששי,,
קנין
תורה",
בשבת הששית“ שלאחרי הפסח,
שבח שלפני עצרת — שבזה מודגש שגמר ושלימות ההכנה לקבלת התורה
(בשבת הסמוכה לעצרת),
היא,
שהתורה כמו שהיא נמשכת ויורדת למטה 67 ,
ובפרטיות: הן בנוגע לתורה עצמה —,
שנו חכמים בלשון המשנה",
שגם הברייתות שנישנו מחוץ לבית מדרשו של רבינו הקדוש יש בהם התוקף דמשנה; הן בנוגע להאדם הלומד — שהתורה נמשכת וחודרת כל עגיניו,
גם בענינים הגשמיים,
שגם הם נמשכים ע״י התורה
(.
זוכה לדברים הרבה",
ובמודגש בנוגע משה רבינו ומשיח צדקנו,
שעל ידם נמשכים גם ההשפעות
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
בענינים הגשמיים)
; והן בנוגע לפעולת התורה בעולם כולו — "כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו",
כנ״ל בארוכה.
*
ז. ישנו עוד ענין עיקרי בהכנות לקבלת התורה — הקדמת נעשה לנשמע,
אשר,
ענין זה הי׳ לפני קבלת התורה,
בחמשה בסיוו“,
ודוגמתו במ״ת שבכל שנה ושגה
(כש״הימים האלה נזכרים ונעשים" 69 ),
שלכל לראש צריכה להיות הקדמת נעשה לנשמע,
הביטול וקבלת עול,
ולאח״ז נעשה מתן תורה וקבלת התורה,
ומזה מובן גם בעבודת ההכנה בימים שלפנ״ז בכל שנה ושנה — שצריך להקדים תחילה הביטול והקבלת עול,
הקדמת נעשה לנשמע.
וענין זה
(ביטול וקב״ע דהקדמת נעשה לנשמע)
מודגש גם בפרשת השבוע שקורץ בשבת שלפני עצרת — פ׳ במדבר.
מהטעמים שהתורה ניתנה ב״מדבר" דוקא — לרמז ש״אס״י אדם משים עצמו כמדבר זה שהבל דשין בו
(ענין הביטול)
תורה ניתנה לו במתנה" 70 ,
שבזה מודגש
שע״י הביטול
(הקדמת נעשה לנשמע)
זוכים לקבלת התורה.
ובעומק יותר — שהביטול דהקדמת געשה לנשמע הוא לא רק ביטול להרצון,
אלא
(גם)
לבעל הרצוף 70 ,
שמצ״ע הוא למעלה גם מהרצון דתומ״צ,
וזהו גם עגין ה״מדבר״ — "מדבר" למעליותא,
"מדבר העליון",
בחי׳ שלמעלה מציור אדם
("לא ישב אדם שם" 70 ),
שבחי׳ זו היא "מקור התורה,
שנאמר 70 וממדבר מתנה" 70 .
ויש לומר,
שגם בהענין דהקדמת נעשה לנשמע ישנה ההוראה בפרק "קנין תורה" ע״ד ירידת התורה ופעולתה למטה דוקא:
הקדמת נעשה לנשמע ישנה גם בלימוד התורה גופא — ביחס לחלק המעשה שבתורה,
הלכה פסוקה למעשה בפועל,
שזהו״ע של ירידה,
לכאורה,
כיון שבלימוד זה לא נרגש האורך והרוחב והעומק שבשקו״ט שבתורה,
כי אם,
מסקנת העניו בנוגע למעשה בפועל,
וביחד עם זה,
דוקא חלק ההלכה שבתורה נקרא "תגא וכתרה של תורה"",
שבו מתגלה ומאיר רצון העליון ב״ה".
וענינו בעבודת האדם — שכיון שעיקר התענוג שלו
(להיותו "עם חכם ונבון"")
הוא בשקו״ט שבשכל,
צ״ל
ישושום מדבר רעי׳״ — כי עיקר עסק התורה הוא להיות בביסרל באור א״ם ב״ה לגמרי כר.
ש״פ במדבר,
מבח״ח ועד״ח סיון
התעוררות הביטול להקב״ה כדי ללמוד הלכות פסוקות שבהם מתגלה רדון העליון ב״ה.
ח. ומכאן באים לשיעור היומי ברמב׳ם שכללות לימוד הרמב״ם,
הלכות פסוקות ללא טעמים,
הוא בדוגמת הקדמת געשה לנשמע בתורה — שבה נרמז שהתחלת העבודה הו״ע הביטול,
הקדמת נעשה לנשמע.
ובהקדמה — שבשיעורים וימים אלה בהלכות תמידיו ומוספין
(ובפרט בשיעור דיום הש״ק שהתחלתו.
סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא" 70 ),
יש הוראות עיקריות ב״לתקן הדעות" 70 בנוגע לכללות עבודת האדם בהמקדש הרוחני שבו,
כמ״שי“,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
בתוך כאו״א מישראל 70 ,
שגם בעבודתו צריכים להיות כל פרטי עניני הקרבנות —,
אדם כי יקריב מכס קרבן לה׳״”,
הן ה,
תמידי ך והן ה״מוספין".
ובשיעור היומי מבאר,
סדר עבודות התמידות בכל יום כך הוא,
סמוך לעלות השחר יבוא הממונה שעל הפייסות כו׳ ויפיס פייס ראשון ושני,
ויזכה כל אחד במלאכתו" 70 ,
היינו,
שההקדמה לכל עניני העבודה הו״ע ה״פייס",
גורל,
שעי״ז זוכה כל אחד במלאכתו,
ואז מתחילין העבודה בפועל.
ובטעם חלוקת העבודה ע״י פייס — איתא במשנה 70 :,
בראשונה כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם,
ובזמן שהן מרובין,
רציו ועולין בכבש,
כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה,
ואם היו שניהן שויו הממונה אומר להן הצביעו בו׳,
מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש,
ודחף אחד מהן את חבירו כר,
וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה,
התקינו שלא יהיו תורמין את המזבח אלא כפיים".
ומזה משמע,
לכאורה,
שהצורך ב״פיים" אינו דין בעבודה מצד עצמה,
שצריכה להתחלק ע״י פייס,
שהרי,,
בראשונה כל מי שרוצה בו׳",
ולא היו מפיסין,
כי אם,
תקנת חכמים מפני סיבה צדדית,
שלא יבואו לידי סכנה,
אלא,
שלאחרי התקנה שחלוקת העבודה תהי׳ ע״י פייס,
ה״ז נעשה דין בתורה,
וי״ל שגם בנוגע למשמר שאין בו חשש שיבואו לידי סכנה,
הרי כדי שלא לחלק בין משמר למשמר,
תיקנו גם במשמר שאין בו חשש סכנה אטו משמר שיש בו חשש סכנה 70 .
ויתירה מזה — אפילו כפיים השלישי,,
מי שלא הקטיר קטורת מימיו יבוא ויפים" 70 ,
שמספר המפיסין היו מועט
(רק הכהנים החדשים שנעשו בני עשרים
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
שנה 6 • ועדיין לא הקטירו),
ואפשר שלא יהי׳ אלא כהן אחד בלבד
(בין אנשי בית אב של אותו היום)
שלא הקטיר מימיו,
שאז לא שייך כלל פייס — הרי,
כשישנו יותר מכהן אחד שלא הקטיר מימיו
(ועאכו״ב "אם כבר הקטירו כולם מימיהם מפיסין להם כולם"*",
כבשאר העבודות),
ה״ז דין בתורה שמפיסין גם לקטורת.
אבל י״ל בביאור הענין בעבודה הרוחנית,
ב״לתקן הדעות״ — שה״פיים" הוא לא
(רק)
בגלל סיבה צדדית,
ההכרח 7 לבטל חשש סכנה
(שיתכן שהיו יכולים לבטל חשש זה גם באופנים אחרים,
ובחרו באפשרות של פייס 7 ),
אלא,
שהעבודה עצמה צריכה להיות ע״י "פייס"",
כדלקמן.
ט. ויובן בהקדם המבואר בנוגע לכו״ב ענינים שנעשים ע״י "גורל" 7
(״פייס״)
— ש״גורל• הו״ע נעלה ביותר,
כמ״ש” "בחיק יוטל את הגורל ומה׳ כל משפטו",
וכמ״ש בתשובות הגאונים 7 "אין הגורל אלא מפי שמיס" 7 ,
ועד כדי כך,
ש״העובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות"!
וביאור הענין:
הצורר ב״גורל" כפשוטו,
בהנהגת בני־אדם,
הוא,
כשאין יכולים להחליט ע״פ שכל
(כיצד לחלק נכסים,
וכיו״ב),
שאז,
עושים גורל,
ומתנהגים בפועל ע״פ הוראת הגורל,
שהוא "מפי שמים",
ונמצא,
ש״גורל" הו״ע שלמעלה מטעם ודעת 7 .
ש״פ במדבר,
מבת״ח מו״ח סיון
וכידוע מנהג ישראל מקדמת־דנא שכשהיו רוצים לברר איך להתנהג בעניני הרשות
(בענין שלא נתפרשה הוראה בתורה לעשות כך או כך),
היו מבררים ע״פ גורל וכיו״ב,
כמו,
לפתוח ספר קדוש
(חומש וכיו״ב)
ובמקום שנפתח הספר — שזהו בהשגחה פרטית — מוצאים סימן כר,
ועפ״ז מחליטים כיצד לנהוג בפועל,
ומפרשים שכיון שנפתח הספר בפסוק פלוני,
ה״ז סימן מן השמים שרצונו של הקב״ה שיעשו באופן כך”.
וביאור הענין בעבודת האדם:
ידועה תורת הבעש״טיי בפירוש,
שויתי ה׳ לנגדי תמיד" 7 " 1 ,
ש״שויתי לשון השתוות,
בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו,
בין עניו שמשבחין
[אותו]
בני אדם או מבזין אותו,
וכן בכל שאר דברים..
וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה הוא מאתו יתברך,
ואם בעיניו הגון וכר,
וכל כוונתו לשם שמים,
אבל מצד עצמו אין חילוק".
כלומר,
כיון ש״שויתי ה׳ לנגדי תמיד",
שמשים ה׳ לנגדו תמיד
(,
שויתי" כפשוטו),
אזי,
הכל שוה אצלו"
("שויתי" מלשון השתוות),
ש,
מצד עצמו אין חילוק" אם יהי׳ באופן כך או באופן כך,
כי,
כל מה שנוגע לו אינו אלא — רצונו של הקב״ה,
ובמילא,
כשצריך לעשות
כמאין הכרעה אפילו מצד הרצון
(גם)
אז סומך על הגורל.
ענין מסויים ואינו יודע אם רצונו של הקב״ה שיעשה באופן כך או באופן כך,
אזי מברר רצונו של הקב״ה ע״י ה״גורל" שהוא,
מפי שמים".
היינו,
שענין ה,
גורל" בעבודת האדם מורה על מעמד ומצב ד״שויתי לשון השתוות",
שמצדו אין חילוק אם יהי׳ כך או כך,
כיון שלא נוגע לו איזה אופן הוא לטובתו,
וגם לא איזה אופן מתאים להרגילות שלו 2 "*,
כל מה שנוגע לו הוא — רצונו של הקב״ה,
ומתברר ע״י ה״גורל".
י. עפ״ז יש לבאר גם ענין ה,
פייס" בעבודה במקדש —,
גורל" גם בעבודה בעניני קדושה"":
טבעו של כאו״א מישראל* 2 " שרצונו וחפצו לעבוד עבודה.
במקדש",
ומצד רצון וחפץ זה,
רצין ועולין כו׳",
שאינו הולך בנחת,
עקב בצד גודל 4 " 5 ,
כי אם,
ספר השיחות - ח׳תשמ״ט
באופן של מרוצה ועלי־ 105 ,
כדי שיגיע ראשון ויזכה בעבודה.
אמנם,
ישנו מצב שהתורה אומרת שהזכי׳ בעבודה אינה באופן ש״כל מי שרוצה לתרום את המזבח תורם",
אלא ע״י ״גורל״
(״פייס״)
— שצריך לברר תחילה רצונו של הקב״ה מי יזכה בעבודה זו,
כי,
יתכן שרצונו של הקב״ה שעבודה זו תעשה על ידי חבירו דוקא.
ובלשון הכתוב 106 "אם כה יאמר
(ה׳) לא חפצתי בך הנני",
כי,
רצונו וחפצו לעבוד את ה׳ אינו באופן שכוונתו "שיהא הוא האוהב והוא העושה וממלא רצונו,
(ש)
זה בחי׳ לגרמי׳ עדיין",
כי אם,
ש״רוצה שיתמלא רצונו
(של הקב״ה)
מכל הצדדין,
ואף גם שלא יהא הוא בזה..
למילוי רצונו,
מ״מ רוצה בזה מאד״י 106 ,
כלומר,
שעבודתו היא בתכלית הביטול לגמרי.
ועפ "ז י״ל,
שהצורך ב״פייס" הוא
(לא רק בגלל סיבה צדדית שצריכים לבטל חשש סכנה,
אלא גם)
לרמז על הביטול שצ״ל בתחלת העבודה
(ע״ד הביטול דהקדמת נעשה לנשמע)
להיותו היסוד דכללות העבודה — שעבודתו לקונו אינה
(בגלל התענוג של האדם בעבודתו לקונו)
אלא בגלל שב! הוא רצונו של
הקב״ה,
כלומר,
ביחד עם זה שבודאי מתענג בעבודתו לקונו,
ועושה אותה בזריזות ובמרוצה ובעלי׳,
"להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו"
(כפי שמבאר רבינו הזקן*" במעלת "זריזותי׳ דאב־ רהם"),
הרי,
הסיבה לעבודה,
אינה בגלל התענוג שלו,
אלא בגלל שכן הוא רצונו של הקב״ה,
אשר,
"אבן הבוחן" בזה,
הוא,
"אם כה יאמר
(ה׳) לא חפצתי בך הנני" 106 ,
כמודגש ב״פייס"
("גורל")
שעל ידו "יזכה בל אחד במלאכתו",
שהעבודה היא לאחרי שנתברר רצונו של הקב״ה
("בחיק יוטל את הגורל ומה׳ כל משפטו")
מי יזכה בעבודה זו ומי יזכה בעבודה אחרת 0 ".
ויש לומר,
שביטול זה הוא מצד בחי׳ ה״גורל• שבנפש 1 ״ — עבודה שלמעלה מטעם ודעת,
מצד עצם הנפש,
בחי׳
ש״פ במדבר,
מבה״ח וער״ח סיון
ו49
היחידה,
שמאירה ומתגלה ביוהכ״פ,
־אחת בשנה" 2 ",
בחי׳ היחידה שנקראת ־אחת" 3 ",
שבו היתה העבודה ד״גור־ לות״י",
ועד״ז בפורים
(כדאיתא בתקו״ז 5 " ש־כפורים" הוא.
כמו פורים") 6 ",.
פור הוא הגורל" 7 ",
העבודה דמס״נ,
תכלית הביטול לגמרי,
ודוגמתו בהכנה לקבלת התורה — הביטול דהקדמת נעשה לנשמע,
עד לביטול לבעל הרצון,
כנ״ל.
יא. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
בעמדנו בשבת שלפני עצרת,
ערב ר״ח טיון,
שממנו נכנסים תיכף לר״ח סיון,
שבו ־באו מדבר סיני גו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר",
לקבל התורה מהר סיני — יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל פרטי העבודות דד,
כנה לקבלת התורה,
ובפרטיות יותר 8 ״ — החל מהענין ד״ויחן" לשון יחיד,
־כאיש אחד בלב אחד"
(בר״ח סיון),
ע״י ההוספה
אלף׳",
בידוע שהמספרים מאה ואלף הם בבחינת המקיפים
(כתר).
באהבת ישראל ואחדות ישראל: הענין דהקדמת נעשה לנשמע
(בחמשה בסיון),
הוספה בעניו הביטול כו׳,
י ועאבו״ב הוספה בהעגיו העיקרי שאליו מתכוננים — לימוד התורה.
ובזה גופא — כההוראה המודגשת בסיום והתחלת מסכת אבות ע״ד סדר שלשלת התורה מדור לדור,
שעיקרה,
ע״י "העמידו תלמידים הרבה",
־הרבה" בכמות ו״הרבה" באיכות,
כל סוגי התלמידים,
עי״ז שמעוררים כאו״א מהם בסגנון המתאים לתכונת נפשו
(כאמור לעיל בטעם פירוט ה״דבריס הרבה" שזוכים להם ע״י העסק בתודה).
ובהדגשה יתירה בנוגע ל״תלמידים" כפשוטם בסמיכות לתקופת הקיץ 9 — להשתדל שאצל כל ילד וילדה מישראל לא יגרע מאומה ח״ו בלימוד התורה שלהם גם בתקופת הקיץ,
אלא אדרבה,
להוסיף כזה,
ועאכו״ב בנוגע להילדים אשר בכל השנה כולה אינם מקבלים חינוך על טהרת הקודש — לנצל את חופשת הקיץ להחדיר בהם תורה ויהדות וחינוך על טהרת הקודש,
ובאופן ד״פעולה נמשכת" בכל הימים שלאח״ז.
ויש להוסיף בהוראה ד־העמידו תלמידים הרבה*
(סדר שלשלת קבלת התורה)
בפרטיות יותר — שמצד ניצוץ משה שבכאו״א מישראל" 9 ,
בכחו וביכלתו שהשפעתו על התלמידים תהי׳ מעיז ודוגמת ההשפעה דמשה,
היינו,
שהשפעתו היא בענינים רוחניים ובענינים גשמיים גם יחד
(כולל גם
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
שהענינים הגשמיים חדורים בתורה),
וגם,
שביו כל התלמידים מעמיד עכ״פ תלמיד א׳ כמותו ממש,
כמו יהושע,
שמוסר לו כל תורתו,
ובעין יפה"",
כולל גם שעינו אינה צרה אם תלמידו המיוחד יחדש בתורה ענינים חדשים שהם בבחינת "חידוש' גם אצל הרב,
כיון שרצונו של הקב״ה שענינים אלו יתחדשו ע״י תלמיד זה דוקא
(ע״ד האמור לעיל בענין ה״פייס").
ונסיים בנוסח הברכה המקובל מכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו — "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות" 122 .
ועוד ועיקר — שזוכים לתכלית השלימות דקבלת התורה כפי שתהי׳ בזמן ש״ה׳ ימלוך לעולם ועד"
(כסיום וחותם מסכת אבות)
— "תורה חדשה
מאתי תצא",
ב״זמן מתן תורתנו" דשנה זו — שסימנה "תשמט ידך" 122 ,
ובאופן שעוד ב״ערב" שנת תש״נ,
שסימנה "תהי׳ שנת נסים",
כיון שתהי׳ כולה
(מתחילתה)
לאחרי הנסים דגאולה האמיתית והשלימה
(,
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" 123 )
שתהי׳ תיכף ומיד
(לאחרי "ימי צאתך מארץ מצרים" דשנת תשמט ידך),
טועמים כבר
("טועמי׳ חיים זכו" 123 )
מהנסים שיהיו בתקופה שלאחרי הגאולה האמיתית והשלימה,
"אראנו נפלאות",
ומתחיל מה״נפלאות״ שבתורה — טעמי תורה,
"סוד טעמי׳ ומסתר צפו־ נותי׳" שיתגלו ב״תורה חדשה מאתי תצא",
ובאופן דהלוך ומוסיף ואור,
עד אין סוף,
ועוד ועיקר עד א״ס ב״ה.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
א. בנוגע די מעלה פון מחן תורה זאגן חז״ל 1 : "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר כו׳ אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא*
(וםרש״י: "אי לאו האי יומא — שלמדתי תורה ונת־ דוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם").
דארף מעז פארשטיין:
א) פארוואס זאגט רב יוסף "כמה יוסף איכא" און ניט סתם ״כמה אינשי״ — וואס איז דא נוגע דער נאמען.
יוסף*.
ובפרט ווי רש״י איז נאד מדגיש "הרי אנשים הרבה..
ששמן יוסף•,
דלכ־ אורה — למאי נפק״מ דאז
ב) פארוואס איז ער מוסיף "
(וכמה יוסף איכא)
בשוקא",
און זאגט ניט סתם "כמה יוסף איכא״ז נאכמער: צי דעו איז דער עיקר חידוש וואם "האי יומא* האט אויפגעטאן אין רב יוסף בערך צו די מענטשן וועלכע געפינעו זיד אין שוקז!
ג) ווי קומט עם אז רב יוסף — וואם איז זיכער געווען בתכלית הביטול — זאל רעדו וועגן
(דער אויפטו פון מ״ת בקשר מיט)
מעלת עצמו,
אנשטאט רעדן וועגן די מעלה פון
(מתן)
תורה בכללז!
ואע״פ אז בהמשך הסוגיא 2 שטייס,
אז "מעיקרא כי עביר אינש אדעתא דנפשי׳ קא עביד*
(אע״פ וואס די "הנאה בתלמוד תורה* איז ניט נאר "ללומדי׳ לבדם*,
נאר לכל העולם כולו,
ווייל "אילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ
כו׳")
— איז די גמרא אליין מדגיש אז דאם איז דער סדר העבודה "מעיקרא*
(תחלח העבודה)
— רב יוסף האס דאך אבער זיכער שוין געהאלטן ניט "מעיקרא* נאר א סך א סך ווייטער אין זיין עבודה!
ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה: מיטן לשון ״כמה יוסף איכא בשוקא* — יוסף מלשון הוספה 2 — איז רב יוסף מרמז,
אז זיין מעלה
(וועלכע ער האט באקומען מצד "האי יומא",
מתן תורה)
איז ניט נאר וואס ער איז העכער פון אנשים סתם,
נאר אז ער איז העכער אפילו פון אנשים ששמן יוסף,
מלשון הוספה.
ווארום הגם אז זיי האבן א יתרון והוספה לגבי אנשים סתם,
זיינען זיי "בשוקא",
אין א מקום ודרגא פון שוק; משא*כ ער
(רב יוסף),
דורך דעם וואם ״למדתי תורה״,
איז,
נתרוממתי* — ער איז נתעלה געווארן העכער פון בחי׳ "שוק".
וביאור הענין:
"יוסף" מלשון הוספה באדייט דער כללות הענין פון עבודת ה׳ בתורה ומצוות וועלכע טוט אויף א הוספה אין דער וועלט
("שוקא")
: דער "שוק" פון רשות הרבים פון עולם
(עלמא דפ־ רודא)
איז באשאפן געווארן דורך דעם אויבערשטן באופן פון ״לעשות — לתקן״ 4 ,
בכדי א איד דורך זיין עבודה —
1) פסחים סח,נ.
2) פסחים שם.
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
״לעבדה ולשמרה״ 5 — זאל דארטן אוים־ טאן א הוספה — דורך נוצן די גשמיות׳־ דיקע זאכן אין וועלט לשם שמים,
כל מעשיך יהיו לשם שמים,
און בכל דרכיך דעהו 6 ,
ביז — מקיים זיין מצוות ה׳ מיט די דברים גשמיים
(כידוע אז רוב המצוות זיינען מצוות מעשיות וועלכע מ׳איז מקיים מיט דברים גשמיים),
ד. ה. אז "יוסף" גייט אויף ד ער כללות העבודה פון א אידן צו מברר ומזכך זיין די וועלט,
און דארט מגלה זיין כבודו של הקב״ה,
מי שאמר והי׳ העולם,
ובלשון הידוע י — לעשות לו יתברך דירה בתחתונים,
אז אין עולם הזה הגשמי,
"שוקא",
וועלכע איז תחתונים
(ביז אין תחתון למטה ממנו)
"בענין הסתר אורו ית׳״י
(דארט לייכט ניט אלקות בגלוי 7 )
— זאל א איד אויפטאן
("יוסף"—)
א הוספה
(לגבי דרגת התחתונים מצ״ע)
און מאכט אין די תחתונים א דירה לו יתברך.
עפ״ז וועט מען פארשטיין דעם אויפ־ טו פון מאמר רב יוסף,
"אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא":
אע״פ וואס "כמה יוסף איכא בשוקא" וועלכע טוען אויף א הוספה דורך דער עבודה פון בירור העולם און מאכן א דירה בתחתונים
(שוקא)
— קומט עס ניט צו דעם "יוסף"
(הוספה)
וואם ווערט
אויפגעטאו דורך
(מתן)
תורה.
[און נאב־ מער,
ואדרבה: דורך דעם וואם ס׳איז דא דער "יוסף" פון לימוד התורה,
קען מען אויפטאן די שלימות פון דער דירה בתחתונים בעולם,
כדלקמן ס״ז].
ג. והביאור:
כאטש אז דורך דער עבודה פון בירור דברי רשות
(בשוק),
כל מעשיר לשם שמים — טוט מעז אין זיי אויף א הוספה
(יוסף),
מ׳הויבט זיי אויף און מ׳ברענגט אין זיי אריין גילוי אלקות — בלייבן זיי אבער א מציאות פון רשות וחול,
פון "שוקא".
ועד״ז בנוגע צו דעם מענטש וואס איז זיך עוסק אין דער עבודה בעובדין דחול — בלייבט ער א מציאות פון "יוסף" וואם "איכא בשוקא",
ער גע־ פינט זיך בגלוי אין אן ארט וואם איז א שוק
(און ניט א מקום קדושה,
א בית המדרש כו׳).
אפילו דורך קיום המצוות,
וועלכע פועל׳ן א זיכוך אין דעם דבר גשמי
(מיט וועלכע מ׳איז מקיים די מצוה),
אוו דאם ווערט א כלי צו דעם רצון העליון,
ביז אז אין דעם איז מאיר אלקות "
(אוא״ס ב״ה הסוכ״ע)
בגלוי ממש בלי שום הסתר פנים ולבוש״״■ — ווערן אבער" די מצוות אנגערופן "אבריו דמלכא",
ובדוגמת אברים למטה,
כאטש זיי זיינען בטל צום נפש,
זיינען זיי אבער ניט מיוחד מיטן נפש,
און דעריבער איז דאם ניט די שלימות ההתאחדות פון דעם דבר גשמי מיט אלקות.
חג השבועות
און דערפאר 7 קומט עם אזוי אויד אין דעם חיבור צווישן אידן מיטן אוי־ בערשטן וואט ווערט אויפגעטאן דורך מצוות — אז הגם וואט דורך קיום המצוות,
מלשון צוותא וחיבור 7 ,
ווערט דער מקיים המצוה א "מרכבה" צום רצון העליון,
ער ווערט אבער ניט מיוחד מיט דעם מצווה,
השם.
משא״כ אויף תורה שטייט" "אורייתא וקוב״ה כולא חד",
ד. ה. תורה מיט אלקות איז איינס,
ניט ווי א זאך וואט איז פארבונדן מיט נאד א זאך,
נאר ס׳איז "חד",
איין מציאות 15 .
דעריבער איז אויד דער יחוד פון דעם אדם הלומד תורה מיט דער תורה
(און דורך דעם — מיט קוב״ה)
אין אז אופן פון א יחוד גמור: בשעת א איד לערנט תורה
(חכמתו ורצונו של הקב״ה)
און פארשטייט דאס בשכלו
(באופן אז ער איז דאם "משיג ותופס ומקיף בשכלו"* 16 )
ווערט ער
(ווי ער שטייט אין זיין מציאות)
מיוחד מיט תורה איו א "יחוד נפלא שאין כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה"* 16 ,
און דורך זיין יחוד מיט אורייתא — ווערט דער אדם הלומד פאראיינציסט מיט קוב״ה
(אין דעם יחוד נפלא כו׳ להיות לאחדים ומיוחדים ט׳),
וואט הוא וחכמתו אחד,
הוא היודע והוא המדע כו׳י 16 .
ד. און דער כח אויף דעם יחוד
(פון ישראל וקוב״ה דורך אורייתא)
איז גע-געבן געווארן און האט זיך אויפגעטאן בא מתן תורה — ווען דער אויבער־ שטער האט אפגעגעבן די תורה דוקא למטה בארץ,
אז אידן זאלן אין דעם לערנען מיט זייער הבנה והשגה,
ביז אין אן אופן אז די תורה,
ווערט זיינעם
(דעם אדם הלומד׳ם),
"חורה נקראת על שמו"",
"דילי׳ הוא"",
ער ווערט כביכול א בעה״ב אויף דעם
(דערפאר איז הרב שמחל על כבודו כבודו מחול)" 16 .
ואדרבה — "לא בשמים היא"" 3 ,
דער כח אויף פסק׳נען א דין איז אפגעגעבן געווארן דוקא צו אידן,
זיי זאלן פסק״בען לויט ווי עט קומט בא זיי אויס בשכלם הם למטה אלט נשמות בגופים
("ואין משגיחין בבת קול" 4 ),
ביז אז "הקב״ה אומר למלאכי השרת אני ואתם נלך אצל ב״ד של מטה כו׳" 33 צו הערן ווי זיי פטק׳גען דעם דין 33 .
וואט דאס — מחן תורה — האט גע־ געבן דעם כח אז א איד זאל נתאחד ווערן מיט תורה,
באופן אז "דילי׳ הוא"
(און דורך תורה — מיט דעם אוי־ בערשטן),
בנ״ל.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
וע״ד ווי ס׳איז געווען בא משה רבינו — דער מקבל התורה מהקב״ה בא מתן תורה
(משה קבל תורה מסיני)
ומסרה כו׳ 24 עד סוף כל הדורות — כמ״שי 2 זכרו חורח משה עבדי,
התורה נקראת על שמו“,
וואם דאם איז געקומען מצד דעם תכלית הביטול פון משה צו דעם אויבערשטן,
אז ער איז ניט געווען קיין מציאות פאר זיר,
"ונחנו מה" 3 ,
וואם דורך דעם איז
(ניט ער ווערט אוים מציאות ח״ו,
נאר אדרבה—)
זיין
(גאנצע)
מציאות
(אלם נשמה בגוף למטה)
ווערט בתכלית ההתאחדות מיט דעם אוי־ בערשטן,
אזוי אז דאם איז געווען ניכר אויף אים בגלוי אפילו פאר ניט־אידן — כשמו "משה",
על שם,
מן המים משי־ תיהו" 28 ,
וע״ד ברואים שבים" 2 וואס זיינעו איין זאד מיט מקור חיותם והתהוותם
(די מים),
ביז אז ס׳איז דא א דיעה 30 אז א ברי׳ שבים אינה חוצץ,
ווייל איר מציאות איז — די מי הים,
עד״ז בא משה — שכינה מדברת מתור גרונו׳ 3 ,
ווייל כל מציאותו איז מציאות ה׳ כביכול,
ניט ווי אן "עבד העושה ציווי רבו",
נאר "כשלומד הדין זה ומדבר דין זה הוא כמלך שמצוה לעשות משפט עמו כו׳" 32 .
און פון מתן תורה ע״י משה רביגו ווערט עם נמשך לכאו״א מישראל,
דער כח צו זיין "מאן מלכי רבנן" 33 ,
אז דורך זיין לימוד התורה,
"כשלומד הדין זה ומדבר דין זה הוא במלך שמצוה לעשות משפט עמו כר״ — ווארום אורייתא וקוב״ה כולא חד.
ה. ועפ״ז איז מובן די הוספה
("יוסף")
ורוממות וואס "האי יומא"
(מתן תורה)
האט אויפגעטאן איו רב יוסף לגבי ״כמה יוסף איכא בשוקא״ —
(די עבודה בבירור העולם)
— ווייל דורך דעם וואם "למדתי תורה" בהבנה והשגה
(וואס איז געקומען מצד "האי יומא",
מתן תורה 34 )
ווערט תכלית ההתאחדות צווישן דעם מענטשן מיט דעם אוי־ בערשטן,
אין א "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו נמצא כלל בגשמיות
[כולל — אין דער עבודה אין "שוקא"]
להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה",
כנ״ל.
משא״ב די עבודה פון "יוסף" אין ״שוקא״ — אע״פ וואם דאס טוט אויף די הוספה פון א דירה בתחתונים כנ״ל,
איז דאס ווי א דבר נוסף צו "שוקא",
ווייל די "שוקא" ווי ער איז במציאותו
(אלם א שוק)
ווערט בגלוי ניט נתאחד מיט אלקות 33 .
חג השבועות
ובפרטיות יותר: אין לימוד התורה קען דער לערנען זיין אין אן אופן עראי,
אלם א מייל פון זיין עבודה במשך היום.
בדוגמא ווי דאם איז בא בעלי עסק
(,
זבולון"),
וואס זייער חיוב בלימוד התורה איז פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית,
ושאר כל היום געפינען זיי זיר בשוק און טוען זייער עבודה דארטן
(דזבולון).
וואט דערפון איז מובן,
אז הגם וואט בשעת ער לערנט תורה — ווערט ער בשעת מעשה גתאחד מיט דער תורה און מיט דעם אויבערשטן ביחוד נפלא כר,
אבער היות אז א משך פון טאג
(אדער אפילו רובו)
טוט ער די עבודה אין שוק — איז דאס ניט תכלית ההתאחדות מיט אלקות,
ווארום ט׳איז דא בחייו א מציאות פון שוק,
במילא איז דאם דער גדר פון.
יוסף איכא בשוקא";
שלימות החידוש פון
(מתן)
תורה איז — לימוד התורה באופן אז דאם ווערט מיט אים נתאחד ונתעצם במשך כל היום,
וע״ד,
תורתו אומנתו*״ — אז דאם איז זיין גאנצע אומנות,
אין בעולמו — אלא תורה,
דעמולט איז דאם די תכלית ושלימות ההתאחדות מיט תורה און דעם אויבערשטן,
ווארום עט בלייבט ניט איבער קיין חלק פון זיין מציאות און לעבן וואט איז ניט תורה”.
דברי רשות
(ראה לקדש חם*ז ד 441־440^ והפעלה שבתורה היא — שהתחתונים
(בפי שהם במעיאותם)
מתאחדים עם אלקות,
בבפנים.
ו. ע״פ הנ״ל וועט מעז אויד פאר־ שטיין פארוואם רב יוסף רעדט וועגן מעלת עצמו — וואט,
האי יומא"
(מ״ת)
האט אין אים אויפגעטאן
(.
כמה יוסף איכא בשוקא״)—,
מעיקרא כר אדעתא דנפשי׳ קא עכיד*
(און ניט וועגן דער פעולה פון תורה אין וועלט
(,
שוקא")),
דלכאורה האט דער סדר העבודה פון א אידן געדארפט זיין,
אז פריער,
זאל ער זיך אינגאנצן מבטל זיין,
און ער זאל מרגיש זיין ווי מציאותו איז נאר צו דינען דעם אויבערשטן —,
אני נבראתי לשמש את קוני"",
במילא דארף ער אנה ויב! מיט טאו די עבודה בשביל ה׳ ולשם ה׳ וכר,
צו מגלה זיין אין אלע נכסים של הקכ״ה בעולמו — מי שאמר והי׳ העולם"
(בדוגמא ווי אדם הראשון האט געטאו —,
בואו גשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושנו״•*),
ד. ה. — מאכן א דירה לו ית׳ בתחתונים;
זאגט אבער די גמרא,
אז דער סדר העבודה איז:,
מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי׳ קא עביד״ז!
אשר נתנה*,
אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד.
שיה נעשה ידי התורה — הפאחד האדם למסה עם •האלקים*,
ביהוד נפלא כר,
כג־ל בפנים.
והחידוש דרב יוסף הוא שע*י •האי יומא*
(מתן תורה)
נתחדש שעבודה זו
(דיוסף ה׳ ל* בן אחה תהי׳ באופו של •תורתו אופנתי*,
שלמעלה פהעבודה ד״בפה יוסף איכא בשוקא*,
שאז עדיין יש מביאות של •שוקא*.
ספד השיחות - ה׳תשמ״ט
איז דער ביאור בזה: די כוונה פון דירה בתחתונים איז ניט צו שולל
(ומבטל)
זיין מציאות העולם,
נאר אז עולם
(במציאותו)
זאל ווערן א דירה לו יתברך.
און דעריבער,
אויר בא דעם מענטשן וואט מאכט די דירה — דארף זיין ניט דער ענין הביטול בלבד,
נאר אדרבה — ער זאל שטיין בשלימות המציאות שלו,
און כביכול זיין מציאות גופא זאל נתאחד ווערן מיט אלקות.
וואט דאס
(די התאחדות פון זיין מציאות מיט אלקות)
ווערט אויפגעטאן דורך תורה — ווי אונטערשטראכן אין דער הוספה וחידוש פון
(מתן)
תורה לגבי "כמה יוסף איכא בשוקא"
(די התאחדות פון א אידן מיט תורה און מיט אלקות ביחוד נפלא כו׳),
כנ״ל.
וואם דעריבער פאדערט זיך
[ווי דער מאמר פון רב יוסף
(וועגן דעם חידוש פון "האי יומא",
מתן תורה)
איז מדגיש],
אז "מעיקרא" זאל די עבודה זיין
(ניט דורך מבטל זיין די אייגענע מציאות,
נאר אדרבה—)
"אדעתא דנפשי' קא עביד",
עס זאל זיין א מציאות האדם וואם ווערט נתאחד
(מצד מציאותו הוא)
מיט תורה,
[ווי ס׳איז אויר מודגש אין דעם וואס בא מתן תורה
("האי יומא•)
זיינען די עשרת הדברות געזאגט געווארן בלשון יחיד דוקא 41 ,
״אנכי ה׳ אלקיך" 41 — כחך
וחיותך — ווייל מעיקרא דארף זיין די עבודה "אדעתא דנפשי׳",
יעדער יחיד זאל נתאחד 43 ווערן מיט תורה לויט זיינע תכונות הנפש און אופן ההשגה 44 : א בזי 4 חמש למקרא — לויט זיינע כלי השגה 46 ,
בן עשר למשנה כר,
בן ארבעים לבינה וכר].
תעשה בלבד
(שלילת הרע)
— לא הי׳ צורך כ״ב לבריאת האדם.
ועפ״ז נמעא,
שבאנבי ה״א -התחלת עשה״ד — מודגש מעיאות האדם,
וביחד עם זה — כפי שנתאחד עם,
אנכי ה׳ אלקיך־,
שנעשה כחך וחיותך.
חג השבועות
און דורך דעם וואם דער עושה פון דער דירה בתחתונים — ווערט פריער אליין א "דירה לו יתברך"
(דורך תורה,
וואט איז אים מאחד מים אלקות)
— קען ער אזוי אויר אויפטאן אין וועלט,
אז די תחתונים
(במציאותם הם)
זאלן ווערז א דירה לו יתברך ביז בתכלית השלימות,
ניט דורך ביטול מציאות העולם,
נאר אז מציאות העולם גופא — ווערט א דירה לו ית׳,
בתכלית היחוד,
אזוי אז עס בלייבט ניט איבער קיין חלק ופרט פון "שוקא" אלם "שוקא",
וכידוע אז אין א דירה איז הדר בו — בתכלית הגילוי 47 ,
ביז — אז א דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם* 4
[וואם דאם נעמט זיר פון
(און ווערט נשתלשל)
דערפון וואם אזוי איז דאם בא דעם אדם העליון כביכול].
דאס הייסט,
אז אין מציאות העולם עצמה,
בכל פרט ופרט שבה,
"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם״ — הערט זיר אן בגלוי ווי "לא נמצאו אלא מאמתת המצאו" 5
(דער ענין פון "אנכי ה׳ אלקיר״ 50 ),
ובלשון הכתוב 51 — אז "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ".
ובסגנון אחר: אין דער מציאות פון וועלט גופא ברענגט זיר ארויס אז "אין עוד מלבדו" 51
(ד. ה. אז "מלבדו" איז "אין עוד",
אבער צוזאמען מיט דעם
אויבערשטן איז זי א מציאות) 55 ,
ביז גאכמער — "אין עוד" 54 ,
אזוי אז בכל העולם כולו שטייט בגלוי נאר די נקודה אחת פון "אמתת המצאו",
וואס דאם איז א נקודה וואט איז העכער
(ומושלל)
פון כל גדר שטח,
אורד רוחב ועומק,
וביחד עם זה — איז זי בולל כל המציאות כולה,
בדוגמא ווי נקודת התמצית — דער גילוי העצם
(אמתת המצאו)
בכל עגין וענין — יחידה לייחדר 55 .
ועפ״ז יומתק וואט פון פשטות הלשון "כמה יוסף איכא בשוקא" איז משמע,
אז אויר רב יוסף
(ווי ער שטייט לאחרי מ״ת)
געפינט זיר איו "שוקא"
ווארום די מעלה פון רב יוסף מצד "האי יומא" טוט אויף תכלית ההתאחדות איו "יוסף
(רואם)
איכא בשוקא",
איו דער עבודה והוספה
("יוסף")
פון מאכן א דירה בתחתונים — אז דאם זאל זיין בתכלית ההתאחדות.
ז. ויש לומר דעם טעם פארוואם מתן תורה האט ד עם כח צו אויפטאן דעם יחוד כביבול פון מציאות האדם מיט אלקות
(דויד תורה),
און דויד דעם — די התאחדות פון וועלט מיט אלקות — כידוע אז בא מתן תורה איז געווען דער ביטול הגזירה אז עליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה* 5 — ווייל תורה,
וואס איז כולא חד מיט קוב״ה,
איז העכער סיי פון עליונים און סיי פון תחתונים 57 .
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
[און וויבאלד אז כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר• 5 — דעריבער איז מתן תורה געווען דוקא למטה בארץ,
אין,
שוקא",
ביז אין אן אופן אז לא בשמים היא,
מ׳ל].
ועפ״ז יש לומר דעם טעם פארוואם בא מתן תורה איז אויר געווען די נתינה פון כל המצוות כולם,
וכל הוראות התורה עד סוף כל הדורות
(כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיניי 5 ),
כולל — אין דער עבודה פון.
יומן* בשוקא",
בירור דברי רשות וכר,
און געווען דער ביטול הגזירה בין עליונים ותחתונים — ווייל די התאחדות פון כביכול אלקות מיט דעם אדם און מיט וועלט וואם ווערט אויפגעטאן דורך תורה,
גיט אויר דעם כח אז אין דער עבודה פון
(קיום המצוות און כל מעשיך לשם שמים כר צו)
מאכן א דירה בתחתונים בשוק
("כמה יוסף איכא בשוקא")
זאל מען מאחד זיין כביכול די וועלט מיט אלקות.
עליון יותר
(שממנו נברא העולם),
כי בכדי להפריד בין עליונים ותחתונים 1*ל כת עליון יותר מעזם התהוות העליונים והתחתונים,
ויש לומר — שהוא משם הוי׳,
כנרמז בהכ״ו
(בגימטריא הוי׳)
דורות מתחלח הבריאה קודם ביטול הגזירה בזמן מ״ת.
והכח במ״ת לבטל הגזירה בא מדרגא נעלית יותר — מבחי׳ אלקים שלמעלה משם הוי׳ — וידבר אלקיס את כל הדברים האלה,
עד לבחי׳,
אנכי',
אנכי מי שאנכי,
ומזה נמשד גם ב.
הוי׳ אלקיך' — שהוי׳ נעשה אלקיד,
כחך וחיותך
(לשון יחיד,
המורה על מביאות האדם,
כגיל בפגים)
— חיבור והתאחדות בין הוי׳ ואלקים,
שמהם נשתלשל —
(החיבור בין)
עליונים ותחתונים.
ח. דער לימוד דערפון בעבודת האדם:
הימים האלה נזכרים ונעשים״* _,
האי יומא"
(פון זמן מתן תורתנו)
בכל שגה ושגה חזר׳ט זיך איבער דער.
קא גרים" וואט האט זיך אויפגעטאן אין אידן במתן תורה בפעם הראשונה — זייער התאחדות מיט תורה און
(דודך דעם —)
מיט דעם אויבערשטן,
און דער כח צו ממשיך זיין די אחדות אויר אין,
שוקא".
ואדרבה — בכל שנה קומט אין דעם צו כחדשים,
ביז — חדשים ממשי 6 .
ובפשטות:,
האי יומא"
(פון מתן תורה)
גיט דעם כח צו יעדן אידן נתאחד
(פאראיינציקט)
ווערן מים דעם אויבערשטן,
לכל לראש — דורך לימוד תורתו של הקב״ה,
דורך וועלכע עם ווערט א יחוד נפלא כר,
און דורך דעם — אויר בכל עניני האדם בעבודתו במשך היום,
סיי די עניני קדושה שלו,
קיום המצוות וכר,
און אפילו די דברי רשות,
די עבודה אין שוק
(,
יוסף בשוקא״)
— כל מעשיך לשם שמים און בכל דרכיך דעהו — אז יעדער פרט ופרט פון זיין לעבן,
אפילו וועז ער שטייט במצב ירוד
(אין שוק),
זאל ווערן א דירה לו יתברך,
אזוי אז אין אלע טיילן פון זיין לעבן קען מען אים ניט אפטיילן פון תורה און דעם אויבערשטן — ווארום עם שטייט בגלוי ווי אלע ענינים זיינען דורכגעגומען מיט דער נקודה אחת — ישראל וקוב״ה כולא חד,
ט. ובכל זה קומט צו מערער כחות מצד דעם וואט,
האי יומא" קומט לאחרי
תג השבועות
דער הכנה והקדמה פון דער עבודה אין די ימים שלפני זה — אנהויבנדיק פון כל ימי ספירת העומר,
וועלכע זיינען א הכנה צו דעם,
יום החמשים״,
ובפרט — די הכנה צו מ״ת בראש חודש סיון,
ווען,
באו מדבר סיני ויחן שם ישראל נגד ההר״,
כאיש אחד בלב אחד 62 ,
ביד דער־ נאד — די עבודה פון הקדמת נעשה לנשמע בחמישי בסיון 3 *,
אלם הכנה צו מתן תורה וקבלת התורה,
ובהמשך לזה — אין איין המשך — זמן מתן תורתנו,
ביום ו׳ סיון,
און דערנאך
(בחו״ל — יו״ט שני של גליות)
אויך דער טאג פון ז׳ סיון,
וועלכער איז געווען דער ערשטער פולער טאג,,
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד״“,
נאך מתן תורה
(משא״כ בר סיון איז די לילה שלפנ״ז געווען נאד פאר מ״ת,
פאר ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה כר).
ויש לומר אז דער המשך פון די דריי טעג באווייזט אויף דער סדר העבודה,
דרגא אחר דרגא: בה׳ סיון — הקדמת נעשה לנשמע,
דער ענין הביטול,
אלם הכנה צו מתן תורה און קבלת התורה: בר סיון — מתן תורה וקבלת התורה: און ז׳ סיון — די עבודה נאך מ״ת,
ווען ס׳איז שוין דא א גאנצער טאג —.
יום אחד״ — פון דער אחדות עליונים ותחתונים.
ובפרטיות איז דאס דא אין דער עבודה פון א אידן בכל יום: מיד כש־ ניער משנתו — זאגט ער מודה אני לפניך כו׳,
דער ענין ההודאה והביטול
(ע״ד הקדמת נעשה לנשמע),
דערגאך זאגט ער די ברכות
(מלשון המשבות)
שלאחרי זה,
ביז ער קומט צו קריאת שמע
(ע״ד דער עניו פון מתן תורה 5 *),
און דערנאך — תפלת העמידה,
כעבדא קמי׳ מרי׳**
(ע״ד די שלימות האחדות ביום ראשון לאחרי מ״ת).
ועד״ז בכללות ימי המעשה: פריער איז דא די עבודה פון הנהג בהן מנהג דרך ארץ 7 *
[לאחרי עבודת התפלה בכלל
(ע״ד הקדמת נעשה לנשמע),
און מביהכנ״ס לביהמ״ד
(תורה)
8 *]
— די עבודה אין,
שוקא",
כל מעשיך יהיו לשם שמים און בכל דרכיך דעהו,
נאך איידער ער מאכט דערפון א חפצא של קדושה
(עם בלייבט נאד א מציאות פון רשות אין,
שוקא״)
: ולמעלה מזה — זיי־ נען די דברים גשמיים פון חלקו בעולם וועלכע ער מאכט א חפצא של קדושה
(ע״ד דער עניז פון מ״ת,
ווען ס׳איז בטל געווארן די גזירה),
ביז צו דער דרגא פון תורה — וואם טוט אויח א יחוד נפלא פון דעם לומד תורה מיט תורה,
און דערנאד נאד העכער — די שלימות ההתאחדות מיט תורה וואס הויבט זיך אן בז׳ סיון,
ביז אז ער איז דאם ממשיך אויך אין וועלט
(אז עם זאל זיך הערן ווי •אין עוד מלבדו״ און נאך העכער —,
אין עוד״),
ובכללוח — די עבודה פון,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" 8 * וואס איז געקומעו לאחרי ובהמשך צו מתן תורה.
ספד השיחות - ה׳חשמ״ט
י. דערפון אלעס איז מובן,
אז שטייענדיק איצטער אין "האי יומא"
(ולאחרי ההקדמה פון די ימים שלפנ״ז)
בא־ קומט יעדער איד גייע כחוח צו מוסיף זיין,
און נאכמער — צו אגהויבו א פתיחה חדשה אז דער קומענדיקע צייט,
און כל השגה זאל זיין א ״שנת תורה״ — באופן נעלה נעלה יותר פון ווי ס׳איז געווען ביז איצטער.
ואע״פ אז מ׳האט שוין קביעות עתים לתורה — איז וויבאלד אז בכל שנה קומט א נייער "האי יומא" פון זמן מתן תורתנו
(נוסף על זה וואם בכל יום יהיו בעיניך חדשים)
— דארף מען זיר אפ־ שאצן פון־דאס־ניי לויט דעם איצטיקן מעמד ומצב,
און לויט דעם נייעם מצב — צוגעבז אין אלע שיעורי תורה,
מער ווי לויט זיין רגילות ביז איצטער.
ובפרט אז דער אויבערשטער האט אים צוגעגעבן נייע טעג און יארן,
מתוך בריאות הנכונה,
און נעמט פון אים צו אלע בלבולים,
וואס קענען שטערן צו מנוחת הנפש ומנוחת הגוף צו זיך צו־ טראגן און מצליח זיין כדבעי בלימוד התורה וקיום המצוות — מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה 8 — במילא,
דארף מען אויסנוצן די צייט אויף מוסיף זיין בלימוד התורה.
און דורך די החלטות גופא — וואט ה׳ יראה ללבבי 8 — גיט דער אויבער־ שטער צו נאכמער אין זייגע ברכות בבני חיי ומזוני רויחי,
בבריאות הגוף ובבריאות הנשמה
[און מ׳איז יוצא אלע עני־ נים פון "ורפא ירפא" 8 וכיו״ב דורך
לערנען וועגן די ענינים אין תורה,
ע״ד — הלכות דיעות להרמב״ם,
ובפרט אין די ענינים וועלכע זיינען פארבונדן מיט די זאכן הצריכים תיקון אצלו”].
יא. ובפשטות: יעדער איד זאל זיך פון־דאם־ניי אריינטראכטן אין זיינע שיעורים בלימוד התורה — אוז אנ־ נעמען נייע החלטות צו מוסיף זיין בלימוד התורה,
ובפרט — לימוד התורה בהבנה והשגה
(וואס דאס איז א עיקר אין לימוד תושבע״ם)
דורך וועלכע עס ווערט דער יחוד נפלא כר,
סיי אנשים סיי נשים
(בנוגע די הלבות הצריכות להן: כל מ״ע שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים״ 8 וכר),
און סיי טף — ווי־ באלד אז יעדער איד׳ן האט דער אוי־ בערשטער געגעבן שכל
[ובפרט דעם "עם חכם ונבון" 8 ),
איז ביי אים שייך הבנה והשגה בתורה — כל א׳ לפי שכלו והשגתו.
ובפרטיות: הוספה בכמות ובאיכות אין אלע שיעורי תורה — סיי די שיעורים הקבועים,
ועוד ועיקר — להוסיף נייע שיעורים בתורה
[וואם אין דעם האט א מענטש מעד געשמאק און חיות,
מער ווי אין א "דיוטגמא ישנה" 8 ],
סיי אין די שיעורים פרטיים פון יעדער איד,
כל חד וחד לפום שיעורא דילי/ נהרא גהרא ופשטי׳ 8 ,
און סיי אין
חג השביעית
די שיעורים הכלליים,
השרים לכל נפש,
ווי די שיעורי חת״ת
[חומש תהלים תניא
(ע״פ תקנת כ״ק מו״ח אדמו״ר)]
— רואם האט 8 שייכות מיוחדת מיט חג השבועות,
וועלכער איז פארבונדז במיוחד מיט די דריי רועי ישראל”: משה רכינו — זמן מתן תורתנו,
און דוד המלך און דער בעל שם־טוב וואם יום הילולא שלהם איז בעברת: חומש — פארבונדן מיט משה רבינו,
שקיבל תורה מסיני; תהלים — ספר דוד נעים זמירות ישראליי; תניא — תושב״ב פון חסי־ דות" 8 ,
וועלכע איז מבאר בחב״ד שבשכל תורת החסידות של הבעש״ט!•.
ובהדגשה כאמור — אז די הוספה בלימוד שיעורי חת״ת זאל זיין
(נוסף צו א הוספה איו דיוק שמירת לימוד שיעורים אלו,
און בהתלהבות וחיות — אויר)
מיט א תוספת הבנה והשגה,
מ׳זאל זיר מערער צוטראגן צום לערנען און פארשטייו וואם מ׳לערנט,
בחב״ד שבשכל".
ובהמשך לזה — אויר הוספה בלימוד שיעורי הרמב״ם בכל יום
(ג׳ פרקים
ליום,
פרק א׳ ליום,
אדער אין ספר המצוות),
און אויך בהדגשה — אז איין הלכה עכ״פ פון דעם שיעור זאל מען לערנעז בעיון כר.
ומה טוב אז בכל מקום האפשרי — זאל די הוספה זיין אין שיעורי תורה ברבים,
כידוע די מעלה והפלאה פון תלמוד תורה ברבים".
ומענין לענין — מצוה גוררת מצוה" — ע״פ הנהוג כו*כ שנים ובכו״ב מקומות אז בהמשך צו די שלש רגלים מאכט מען א ״כינוס תורה״ — איז כדאי אז מ׳זאל דאס טאן
(בסמיכות צו זמן מתן תורתנו זה)
בכל מקום ומקום האפשרי,
וברוב עם 8 .
יב. ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה“ — די הוספה חדשה אין לימוד התורה,
גיט אויר צו א הוספה אין קיום המצוות בהידור,
און אויך — אין דער עבודה פון בכל דרכיך דעהו און כל מעשיך יהיו לשם שמים,
כללות העבודה פון מאכן א דירה לו יתברך בתחתונים,
כולל ובמיוחד — הוספה אין נתינת צדקה,
וואם איז פארבונדן מיט תורה במיוחד
("צדקה היא כללות כל התורה""),
ווי מ׳האט גערעדט ערב חג השבועות,
אלם הכנה צו זמן מתן תורתנו.
וכל זה — אין אן אופן בהתאם להאמור לעיל — אז פון די אחדות פון תורה באקומט מעז אויר כח צו מגלה
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
זיין אחדות ה׳ אין דער גאנצער וועלט,
אז בכל פרט ופרט פון וועלט זאל זיך אנהערן כבודו של הקב״ה,
"אמחת המצאו".
וע״פ הכלל גדול בתורה פון "ואהבת לרעך כמוד״יי — דארף מען זעען אז נאך און נאד אידן זאלן מוסיף זיין אין די אלע ענינים — הן אין קביעות עתים לתורה,
הן אין קיום המצוות און די עבודה פון כל מעשיר לשם שמים און בכל דרכיך דעהו.
יג. ויש להוסיף בכל זה — אז די הוספה בכל ענינים אלה — זאל אויך כולל זיין א הוספה לפנים משורת הדין,
ע״פ מדת חסידות.
ולהעיר מהשייכות צו היינטיקן שיעור רמב״ם,
וואו ער שרייבט”,
"והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח":
מ׳זעט במוחש,
אז איינער וואם פירט זיר ע״פ מדת החסידות איז מחמיר מער בנוגע צו די עניני העולם וכמובן בנוגע צו זיינע אייגענע צרכים — אכילה ושתי׳ שלו,
עניני פרנסה שלו,
וואם אין דעם קען מען אמאל מדקדק זיין זיר פירן נאר ע״פ דין און ניט מער דער־ פון.
אויף דעם קומט ד ער לימוד "הרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משוכח": די הנהגה ע״פ מדת החסידות דארף זיין
(ניט נאר בנוגע לעניני העולם מסביבו,
נאר אויר וןבעיקר ״על עצמו״ — בנוגע צו אייגענע צרכים,
בנוגע צו מותרות,
באכילה ושתי׳ שלו,
פרנסה שלו,
וכיו״ב.
און דויד דעם — איז "הרי זה משובח",
ביז — משובח בעיני של הקב״ה,
און דערפאר בענטשט הקב״ה אים מיט נאכ־ מער ברכות בבני חיי ומזוני רויחי.
ס׳איז מובן ופשוט,
אז "וברכר ה׳ אלקיך בכל אשר תעשה״״י — אבער מ׳דארף אפשאצן וויפל איז "בכל",
און וויפל איז צוליב זיינע חשבונות,
כולל — חשבונות צו פירן זיר ע״פ דרכי העולם ודרכי הטבע,
מיינענדיק אז דורד דעם וועט צוקומען אין עשירות.
דארף מען וויסן אז אדרבה: בשעת ס׳איז דא דער "בכל אשר תעשה" ע״פ שו״ע,
און מען מישט ניט אריין א חשבון פון נפש הבהמית אין דעם חשבון פון נפש השכלית — דעמולט באקומט מען די שלימות פון "וברכד ה׳ אלקיד",
מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה
[כולל דורך גידול השערות פון י״ג תיקוני דיקנא — באקומט מען דרייצן דרכים וצינורות להמשיך עשירות בגשמיות,
ביז מער פון זיין ״תעשה״ — ווארום די י״ג תיקוני דיקגא זיינען פאר־ בוגדן מיט די י״ג מדות הרחמים וועלכע זיינען למעלה ממדידה והגבלה).
ועד״ז בעניננו: איו דעם חשבון הנפש בנוגע צו דעם אייגענעם מצב איו קביעות עתים לתורה — דארף מען נעמען אין באטראכט אז "הרוצה להחמיר על עצמו — הרי זה משובח",
און דורך דעם וועט צוקומען אין ברכת הקב״ה בכל הענינים שלו.
יד. ויה״ר אז יעדערער זאל מוסיף זיין אין די אלע ענינים,
אנהויבנדיק ביום זה עצמו,
ועאכו״ב מארגן — אסרו חג,
"יום טבוח״”,
ובאופן פון מעליז בקודש,
תג השמעות
און דערנאך — אין המשך ימי התשלו־ מין פון חג השבועות,
עד י״ב סיון ועד בכלל 8 ,
והולך ומוסיף ואור במשך כל ימי השנה,
ובינתיים וועט זיבער קומען משיח צדקנו,
נאד אין דעם יאר,
שנת תשמ״ט,
"תשמט ידיח,
און במילא וועט די שנה שלאחרי זה — תש״נ — זיין ״תהא — שנת נסים",
ובמיוחד די נסים פון דער גאולה האמיתית והשלימה,
וואם כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”,
נפלאות אפילו בערך צו די נפלאות בארץ מצרים",
און מ׳וועט זען בגלוי די התאחדות פון תורה און אידן און דעם אוי־ בערשטן — ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד,
און מ׳וועט זען בגלוי ווי די גאנצע וועלט ווערט א דירה לו יתברך,
באופן אז מלאה הארץ דעה את דד כמים לים מכסים 8 — דער גילוי פון,
אמתת המצאו" אין כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם,
ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי דד דיבחי,
ולא יכנף עוד מוריד והי׳ עיניך רואות את מוריד”,
וכל זה — תיכף ומיד ממש.
95) ישעי׳ יא,ט.
96) שם מ,ה.
97) שם ל,כ.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
. . . ויש להוסיף,
שעניו השלימות בקשר ובשייכות להגאולה האמיתית והשלימה הוא בהדגשה יתירה בשנה זו,
להיותה שנת הארבעים,
ש״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" 1 ,
באופן ד״קאי איניש אדעתי׳ דרבי׳״ 2 — בנוגע לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
ועאכו״כ
(או ועד״ז)
בנוגע כביכול להקב״ה,
שנקרא "מוריך",
כמ״שי "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך״ — ע״ד וכדוגמת שנת הארבעים בפעם הראשונה בסמיכות ממש להטיסה לארץ,
ועד״ז בנוגע להכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה 4 .
ובפרטיות יותר — בביאור הענין ד״נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע":
״נתן ה׳ לכם״ — מדגיש שהנתינה היא באופן ש״כל הנותן בעין יפה הוא נותן" 5 ,
ובמודגש גם בכללות הענין ד״מתן תורה",
שכל התורה ניתנה למטה דוקא,
היינו,
לא רק כמדליק נר מגר,
שגם לאח״ז העיקר הוא הנר הראשון,
אלא יתירה מזו — שהתורה ניתנה למטה דוקא באופן ש״לא בשמים היא" 4 ,
ועד״ז בנוגע ל״תורה חדשה מאתי תנא*
— שתתגלה בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו לנשמות בגופים שבעוה״ז הגשמי דוקא.
ולאחרי ההודעה הכללית ש״נתן ה׳ לכם",
שהנתינה היא באופן שכל העני־ נים נמשכים בבת אחת,
כמציאות אחת — ממשיך לבאר פרטי הענינים כפי שנמשכים ובאים אצל המקבל,
ובפרטיות 2 "לב לדעת וגר",
שבהם נכללים כל עניני עבודת האדם:
״לב לדעת* — מורה על החיבור וההמשכה דמוחין
("לדעת")
למדות
("לב"),
היינו,
שההבנה והשגה שבמוח חודרת ונמשכת ופועלת על הלב ללא הפסק בינתיים,
ח״ו,
שכן,
אע״ם שישנו העניו דמיצר הגרון•,
ה״ז רק באופן שמביא התועלת הרצוי׳ — שהגילוי דמוחין מתצמצם באופן שיוכל להיות חיות להמדות,
כפי שכל מדה ומדה היא בפ״ע,
אהבה בפ״ע ויראה בפ״ע,
וכן בכל שבע המדות — שבעת קני המנורה שאודותם מדובר בס׳ בהעלותך* שקורין לאחרי ובהמשך לם׳ נשא.
ויש להוסיף בפרטיות יותר — ש״לב לדעת" קאי גם על עבודת המוחין בפ״ע,
כי דעת
("לדעת")
הוא מרח הדעת
(שכולל כל המוחין),
ו״לב
(לדעת)
" קאי