נער חגור אפוד בד,
אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש,
להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש".
וצריך להבין:
א) מהי השייכות דחגירת אפוד בד ע״י בני הנביאים
(שאינם כהנים גדולים,
וגם לא כהנים סתם)
להלכות כלי המקדש והעובדים בוז
ב) בתחילת ההלכה מדגיש הרמב״ם ש,
לא היו כהנים גדולים",
ובסיום ההלכה מדגיש ההיפך —,
להודיע בי הגיע זה למעלת כחן גדול״ז!
ויש לומר הביאור בעבודת האדם
(,
לתקן הדעות״)
7 ״ — שבזה מרומז שסיום וגמר
(השלימוח)
דכלי המקדש והעובדים בו,
הוא,
שכאו״א מישראל
(לא רק כהנים,
ולא רק לוים,
ולא רק נביאים,
אלא כל בני הנביאים")
מגיע לתכלית העילוי ד״העובדים בו״ — ש,
ראוי שתשרה עליו רוח הקודש",
ולא רק,
ראוי",
אלא נעשה כן בפועל ממש,
כמ״שי•,
אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם"",
היינו,
ש,
הגיע זה
(כאו״א מישראל)
למעלת כהן גדול 1
שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש".
ועפ״ז יומתק גם ההמשך להלכות ביאת המקדש — שלאחרי שכאו״א מישראל,
הגיע..
למעלת כהן גדול",
נעשית,
ביאת המקדש" בתכלית הש־ לימות — שכאו״א מישראל נכנם כולו 2 להמקדש באופן של ביאה אמיתית,,
דרך ביאה" 3 ,
ו״מהלך כו׳ ועולה כו׳ מהלך כו׳ ועולה כו׳״,
בעילוי אחר עילוי* , ,
עד שמגיע להמקום הכי נעלה ומקודש — קדש הקדשים,
כמו ה״כהז” גדול
(ש)
נכ־ נס לקדש הקדשים..
מיום הכיפורים ליום הכיפורים"*,,
אחת בשנה" 7 ,
בחי׳
כל איש ואיש בו׳ אשר נדבה רוחו אותו בו׳ הרי זה נתקדש קדש קדשים* — דרגת הקדושה דכה*ג,
כמ*ש
(דה*א כג,,
יג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים*,
כמשנ״ת בארוכה בהתוועדות הקודמת
(דש*פ אמור — לעיל ע׳ 441 ואילך).
ספר השיחות
- ה׳תשמ״ס
היחידה
(שנקראת "אחת״”)
בזמן
(יוהכ״ם)
ובמקום
(קדש הקדשים)
ובישראל
(כהן גדול)
”,
ודוגמתו בכאו״א מישראל — שמגלה בחי׳ היחידה שבו
(ניצוץ משיח),
וע״י בחי׳ היחידה — "מקומו"
(דרגתו)
של כאו״א מישראל בקדש הקדשים!
ולא עוד,
אלא,
שלוקח עמו לקדש הקדשים חלקו בעולם והעולם כולו,
עי״ז שמגלה בחי׳ היחידה שבכל עניני העולם — ״יחידו של עולם״״״ 8 — הכח האלקי שמהוה בל נברא מאין ליש,
מ״מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו הוא מעצמותו כו׳
(ש)
הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש"■" , .
יב. וע״פ האמור שבפסח שני
(וביאת מקדש)
מודגשת אחדותם של ישראל — ה״ז קשור עם כל ימי הספירה,
שבהם צריכים לתקן מה שתלמידי רבי עקיבא "לא נהגו כבוד זה לזה" 2 " 10 ,
ע״י ההוספה ביתר שאת וביתר עוז באהבת ישראל ובמילא בכבוד ישראל
(ועד כבוד רבך כו׳ השכינה 3 " , )
ואחדות ישראל,
כהוראת רבי עקיבא ש״ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" 4 " , .
המקדש רפ״ח — בשיעור וערב ש״ק זה/
ולהעיר שגם בסיום ספר זרעים
(ראה הערה 91)
מסיים.
אתה תומיך גורלי* — ש״גורל• רומז ל.
גורלות׳ שבעבודת כה*ג ביוהכ*פ,
וענינו בנפש האדם — עצם הנפש,
בחי׳ היחידה
(ראה סיז*מ מלוקט ח*א ע׳ קלם ואילף.
וש*נ).
ובסרט בסמיכות לל״ג בעומר,
הוד שבהוד,
"סוף ותשלום הספירות בעיקר המדות שנק׳ גופא,
כי מבחי׳ הוד שבהוד 5 " , מסתיים בחי׳ גופא עיקר חמדות"*" 1 ,
ובו יום ההילולא דרשב״יי״י,
מחמשת תלמידי ר״ע שמהם נבנה העולם
(לאחרי שפסקו מלמות בל״ג בעומר 2 " , ),
שאמר לתלמידיו "שנו מדו־ תי,
שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא״•״ , — הרי בודאי שצריך להוסיף עוד יותר ועוד יותר באהבת ישראל ואחדות ישראל.
ומזה מובן שגם ההוראה דפסח שני ע״ד תיקון ושלימות עניני העבר
(ובשני הקצוות,
היכולת לתקן מצב הכי ירוד,
והצורך להוסיף ולהשלים המצב הכי נעלה)
צריכה להיות גם
(ובעיקר)
בה־ ענין דאהבת ישראל — "כלל גדול בתורה",
ויתירה מזה "זו היא כל התורה כולה״ 9 ״ , — הן בנוגע לתיקון הענינים
ש״פ בהר,
ט״ו אייר
הבלתי־רצויים
(וכל ישראל בחזקת כשרות,
שבודאי תיקנו ובפרט במשך ימי הספירה עד עתה),
ולהוסיף עוד יותר באהבת ישראל ואחדות ישראל,
באופן ד״נהגו כבוד זה לזה",
לא רק ברגש הלב,
אלא גם בהנהגה יומית במעשה בפועל 0 ".
יג. ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון ״נהגו כבוד זה לזה״ — לשון שאינו רגיל בכגון־דא,
ולכאורה הול״ל "חלקו
(נתנו)
כבוד זה לזה",
"כיבדו זה את זה״״י — לרמז שענין זה נעשה מנהג:
״מנהג״ — מדגיש את הרגילות שבדבר,
מנהג המקום וכיו״ב,
כלומר,
שה־ ענין דאהבת ישראל
("כבוד זה לזה")
געשה מנהג רגיל,
שאינו צריך להשתדל בעצמו כו׳,
כיון שנעשה אצלו רגילות,
ועד לטבע
(שני 2 " עכ״פ).
זאת ועוד: ידוע 3 * 1 שב״מנהג" יש עילוי לגבי חיוב ע״פ דין,
כלומר,
הנהגה לפנים משורת הדין,
מדת חסידות 4 ,
וביחד עם זה,
נעשה בו התוקף ד״מנהג ישראל תורה היא”",
וכמ״ש הרמב״ם 6 " בנוגע ל״גזרות תקנות ומנהגות" שפשטו בישראל,
ובנדו״ד — שהענין דאהבת ישראל הוא באופן דלפנים משורת הדין,
מדת חסידות,
וכאמור,
זה נעשה חלק מתורה ומהלכות ופס״ד שבהי".
ועוד עניו בזה — ש״נהגו" הוא גם מלשון "מנהיג",
היינו,
שכאו״א נעשה "מנהיג" בכל הקשור לאהבת ישראל ואחדות ישראל
("נהגו כבוד זה לזה"),
לפעול זה על כל אלה שיש לו קשר ושייכות עמהם,
שגם הנהגתם תהי׳
ספר השיחות - ה׳וזשמ״ט
באופן ד״נהגו כבוד זה לזה" 8 ",
וגם הם יהיו "מנהיגים" להשפיע על אחרים בזה כד.
יד. ההוראה מהאמור לעיל בנוגע למעשה בפועל:
בבואנו מפסח שניי" שמורה ונותן כח לתקן ולהשלים כל עניני העבודה בתומ״צ — יש לעורר ולהרעיש אצל בל בנ״י שבכל מקום ומקום שינצלו הנתינת־כח דיום סגולה זה,
הן בנוגע לתיקון החסרון
(חסרון כפשוטו,
וחסרון לפי ערך שלימות נעלית יותר),
והן בנוגע לתוספת שלימות בעילוי אחר עילוי.
ובפרטיות יותר:
הנתינת־כח דפסח שני לתקן ולהשלים העבר,
היא
(נוסף על הנוגע לעבר בסמיכות זמן,
ימים,
שבועות וחדשים האחרונים,
שנה האחרונה,
וכיו״ב)
גם בנוגע לכל העבר,
מאז שנעשה בר־ מצוה,
ואפילו לפני בר־מצוה,
כמ״ש רבינו הזקן בשו״ע" 2 בנוגע ל״עבירות
(שנעשו)
בקטנותו",
ש״אע״פ שא״צ תשובה כשיגדיל,
מ״מ טוב לו שיקבל ע״ע איזה דבר לתשובה ולכפרה כד",
ועד שמצינו 21 ׳ כו״כ סיפורים מגדולי ישראל שתיקנו גם ענינים שהיו לפגי
שבאו לכלל הבנה,
עד לגיל היניקה,
ובתחילת היניקה,
ומרגע יציאתם לאויר העולם.
וכאמור,
לא רק חסרון כפשוטו,
אלא גם חסרון לגבי שלימות נעלית יותר,
אשר,
גם בהתבוננות קלה ושטחית בודאי יגיע כאו״א למסקנא שהי׳ יכול לעשות כו״כ ענינים כשלימות נעלית יותר,
ולכן,
צריך להשתדל לתקן ולהשלים גם ״חסרון״ זה — הן בנוגע לעבודתו בעצמו,
והן בנוגע לפעולה עם הזולת,
החל מבני ביתו,
כולל ובמיוחד מורים ומדריכים,
משפיעים,
רבנים וכד,
ואפילו לאחרי כו״כ שנים 122 ,
שבניו ובנותיו הם לאחרי הגיל ד״חנוך לנער"
(עד כ״ד שנה) 22 ,
ויש להם בעצמם בנים ובנות,
ועד״ז בנוגע לתלמידים שכבר גדלו ונעשו בעצמם מחנכים ומדריכים — יוכל למצוא דרכים להוסיף ולהשלים בהשפעתו שהיתה צ״ל בשנים שלפנ״ז,
שחהי׳ בתכלית השלימות,
וב־ עילוי אחר עילוי.
ויש להוסיף ולהדגיש שכל האמור שייר לכל אחד ואחת מישראל,
אנשים ונשים,
וגם טף,
שגם להם קל להסביר שכו״ב ענינים היו יכולים לעשות בשלימות נעלית יותר,
עד שיתעוררו מעצמם לתקן ולהשלים באופן נעלה יותר,
עד כדי טענה ״למה נגרע״♦ 12 — ביחס לשלימות נעלית יותר.
ש״פ בהר,
ס"
(אייר
וכדאי ונכון שההתעוררות בכל הנ״ל תהי׳
(תחילתה)
במעמד העיבור,,
ברוב עם הדרת מלך׳*" , ,
אשר,,
איע" 1 אח רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" 27 ,
מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל —,
הנה" 2 מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״ 25 ,
מתוך שמחה וטוב לבב — בהתוועדות של שמחה 30 ,,
טוב" , לב משתה תמיד״ 32 ,
ובפשטות — שבכל מקום יערכו התוועדות מיוחדת
(בימי סגולה שבין פסח שני לל״ג בעומר,
ובימים הסמוכים)
שבה יעוררו אודות תיקון ושלימות כל עניני העבודה.
והדגשה מיוחדת בנוגע לילדים,
ובפרט בל״ג בעומר,
ע״י תהלוכות הדגשת והכרזת,
יחד כל ילדי ישראל"
[ובאופן שגם המבוגרים
(ההורים והזקנים כו׳)
מצטרפים 33 אליהם,
ע״ד מ״ש 134 .
והשיב
לב אבות על בנים",,
על ידי בנים" 33 ],
ובפרט בשנה זו —,
שנה תמימה" 30 ,
ושנת הארבעים.
טו. ויה״ר — והוא העיקר — שמעשינו ועבודתינו בכל הנ״ל,
אשר,
הנקודה הפנימית הוא ההדגשה,
אז עם איז ניטא קיין פארפאלן",
אלא יכולים ומצווים וצריכים למצוא ה,
אבידה״ — ימהרו ויזרזו ויביאו וימצאו בפועל ממש ותיכף ומיד את המציאה העיקרית והפנימית —,
מצאתי דוד 37 עבדי",
דוד מלכא משיחא,
גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
ובלשון הכתוב כפ׳ בחוקותי
(שקורין במנחה)—.
בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו גו׳ ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳",
וכל הברכות האמורות בפרשה,
ועד להברכה הכי עיקרית — בשיעור דיום השלישי שהוכפל בו כי טוב• 3 ,
ל״ג בעומר 39 —,
אני ה׳ אלקיכם אשר
462 ספד השיחות
הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים 40 * ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות״* 4 * — לארצנו הקדושה,
שרשב״י גילה ש.
הנך כולהו ברכתא נינהו*
(ראה לקחת בחוקותי מח,
סע׳א ואילך),
ולאחרי המעשה רב במחק — אין עורך שרשב״י יגלה הדבר,
ובמיוחד שנעשה סוב הנראה והנגלה בגלוי לעיני בשר.
- ה׳תשמ״ט
לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש,
כמ״ש בהתחלת השיעור —,
ונתתי משכני בתוככם" 43 *,,
זה בית המקדש" 43 ׳,
ביהמ״ק השלישי,,
מקדש אדנ-י כוננו ידיך" 44 *,
ושם גופא נעשית ביאת המקדש בתכלית השלימות — לקדש הקדשים,
ותיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
א. דעם שבת האט מען מסיים גע־ ווען דעם ספר שלישי פון חמשה חומשי תורה — ספר ויקרא.
און כמגהג ישראל,
אז גלייך נאד דעם סיום הקריאה פון דעם ספר איז דער גאנצער קהל מכריז בקול רם:,
חזק חזק ונתחזק" , .
דער פשוט׳ער אינהאלט פון דער הכרזה איז — אז בשעת אידן זיינען מסיים א חלק אין תורה,
דארף צוקומען א
(תוספות ו)
חיזוק אין תורה ומצוות און עבודת ה׳ בכלל,
און בפרט א חיזוק בכפליים און דריי מאל אזויפיל —,
חזק חזק ונתחזק״ — צו ממשיך זיין טאן אין כל עניני תורה ומצוות מיט א צוגעגע־ בענע שטארקייט
(התחזקות) , ,
במחשבה,
בדיבור,
און
(דער עיקר)
— במעשה בפועל.
דערצו איז פארשמאנדיק,
אז ווי־ באלד תורה,
כללות ופרטות נאמרה" 2 ,
און אמירת,
חזק חזק ונתחזק"
(בסיום כל ספר פון חמשה חומשי תורה)
קומט בהמשך צו א ספר וחלק מסויים בתורה,
בנדו״ד — בסיום ספר ויקרא — איז נוסף צו דעם חיזוק וואם די הכרזה פון,
חזק בו׳" ניט אין תורה בכלל,
שפיגלט זיך אפ דער חיזוק בפרט אין דעם תוכן המיוחד פון ספר ויקרא,
ובפרטי פרטיות — אין דער לעצטער פרשה — פ׳ בחו־ קותי,
און אין איר גופא — דעם לעצטן פסוק פון דער פרשה;
לאידך: דער,
חזק חזק ונתחזק" פון דעם ספר
(ויקרא)
בפרט האט אין זיך א חידוש וועלכער גיט ארויס א לימוד כללי אין חיזוק כל התורה כולה
(כדלקמן),
ווארום יעדער פרט אין תורה איז פארבונדן מיט כל התורה כולה 3 ,
און אין ביידע קצוות: די גאנצע תורה שפיגלט זיד אפ אין יעדער פרט
(כנ״ל),
און יעדער פרט גיט צו אן ענין הנוגע לכל התורה כולה.
ב. פון די חמשה חומשי תורה איז דער
(חיזוק אין)
עיקר ענין התורה
(אירע דינים הלכות ומצוות)
בהדגשה מיוחדת אין ספר ויקרא: א גרויסער טייל
(ביז — רובם)
פון די אנדערע ספרים׳ באשטייט פון סיפורי המאורעות וואם זיינען דעמולט פארגע־
464 ספר השיחות
קומעף.
דאקעגן ספר ויקרא איז ארים־ געטיילט דערמיט וואס ער איז "מלא הלכות רבות"*,
ער ווערט אנגערופן "ארי",
"שהוא חמור שבספרים" , ,
און הייסט אויר "ספר הקרבנות"• און "תורת כהניס״י — ווי מ׳זעט בפשטות אז רובו ככולו פון ספר ויקרא באשטייט פון הלכות התורה.
די הדגשה מיוחדת פון תורה־הוראה אין ספר ויקרא איז אויר מרומז אין דעם וואס ספר ויקרא איז דער ספר השלישי
(אמצעי)
פון די חמשה חומשי תורה — כידוע אז תורה בכלל איז פארבונדן מיט שלשה
(קו האמצעי)
: אוריאן תליתאי
- ה׳תשמ״ט
לעמא תליתאי ביומא תליתאי ע״י תלי־ תאי 10 ,
כמבואר בכ״מ".
ג. וויבאלד אז דער סיום פון יעדער עניו של קדושה,
ועאכו״ב א ספר אין תורה,
איז אזוי ווי א סך־הכל פון דעם גאגצן ענין וספר",
דעריבער איז דער אינהאלט פון ספר ויקרא
(זיין ספעציע־ לער פארבונד מיט עיקר התורה — דינים ומצוות)
אונטערשטראכן אין דעם סיום הספר — אין דער לעצטער פרשה
(פ׳ בחוקותי),
און אין דעם גופא — אין לעצטן פסוק און סך־הכל פון דעם גאנצן ספר: "אלה המצוות אשר צוה האח משה אל בני ישראל בהר סיני".
ד ער חידוש אין דעם איז גאך שטאר־ קער בשעת מ׳פארגלייכט דאס מיט דעם סיום פון די אנדערע ספרים,
וועלכע ענדיקן זיך אלע ניט מיט דעם עגין פון "אלה המצוות" , ׳ נאר מיט פארשידענע מאורעות 4 .
ש"© בחקותי,
כ״ב אייר
אפילו ספר דברים,
סיום כל חמשה חומשי תורה,
וועלכע דארף ארו יסג קבן דעם סד־הכל פון כל התורה,
ענדיקט דך ניט מיט דעם ענין התורה והמצוות,
נאר — וועגן אידן —,
לכל האותות והמופתים גו׳ לעיני כל ישראל",
ויש לומר הטעם — ווארום
(מחשבתן של)
ישראל קדמו לכל דבר,
אפילו
(למחשבתה של)
תורה",
דעריבער איז דער סיום כל התורה מיט עיקר כל העיקרים —
(די מעלה פון)
אידן
(צוליב וועמען ט׳איז געגעבן געווארן כל התורה,
צו את בנ״י,
דבר אל בנ״י)
“.
משא״ב ספר ויקרא ענדיקט זיד
(ניט וועגן אידן,
ניט אויף זיי גייט דער אלה פון דעם פסוק,
נאר)
מיט,
אלה המצוות",
ווי זיי זיינען אנגעזאגט גע־ ווארן,
אל בני ישראל",
ד. ה. ווי אידן זייגעו מקבלי המצוות
(כולל מצות תלמוד תורה)
— בהתאם צו דעם תוכן מיוחד פון ספר ויקרא
(ספר שלישי — כנגד מצות עדות חוקים)
וועלכער איז ספעציעל פארבונדן מיט מצוות התורה.
ד. אויר די התחלה" פון דער לעצ־ טער פרשה" אין ספר ויקרא רעדט וועגן כל התורה ומצוותי׳
(דער תוכן פון ספר ויקרא בכלל)—,
אם בחוקותי
תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"".
און ווי רש״י איז מפרש דעם פסוק
(ד. ה. לויט פשוטו של מקרא):,
אם בחו־ קותי תלכו — יכול זה קיום המצוות,
כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור,
הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו,
שתהיו עמלים בתורה".
ועם "ז איז מובן,
אז דער פסוק און די פרשה רעדט
(בעיקר — ניט וועגן קיום תומ״צ בכלל,
ע״ד הרגיל,
נאר)
וועגן שלימות כל התורה ומצוותי׳״ —
(אויך)
אלם א סך־הכל פון גאנץ ספר ויקרא וואו ס׳איז אונטערשטראכן דער ענין פון מצוות התורה 21 ,
כנ״ל:
, בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" איז כולל סיי תורה און סיי כל המצוות,
מצות לא תעשה
(תשמרו״ — שמור זה מל״ת 22 ),
און מצות עשה
(,
ועשיתם") 22 .
און די שלי־
ספר השיחות
מות זייערע: ניט מתם לימוד התורה
(ווי דאם איז א חלק פון קיום המצוות בכלל),
נאר "עמלים בתורה" 4 ? כמבואר בכ״מי■ 2 אז שלימות לימוד התורה איז דורך עמל ויגיעה 24 בתורה,
וואם דורד דעם קומט צו א חידוש ושלימות אין
(מצות)
תלמוד תורה בכלל 7 ? און דערצו האט מעז אויר גדלות בלימוד התורה
(אין עמל תורה גופא)
— דורך דעם וואם דאם ברענגט לידי מעשה,
"מצוותי תשמרו ועשיתם אותם"; ועד״ז לאידך גיסא: בשעת קיום המצוות קומט אלם א תוצאה פון לימוד התורה,
ועאכו״ב פון "עמלים בתורה",
איז דאס מיט מער שלימות.
- ה׳תשמ״ט
ה. ע*פ הנ״ל איז פארשטאנדיק דער חידוש וואם קומט פון דעם "חזק כו׳" בסוף ספר ויקרא איו דער התחזקות בכל התורה כולה: נוסף צו התחזקות אין קיום התומ״צ בכלל,
גיט דאם אריין חיזוק אין "אלה המצוות",
אלע תומ*צ,
און בתכלית השלימות — עם זאל זיין "בחוקותי תלכו",
"שתהיו עמלים בתורה",
ביז אין פארשטיין דעם "חמור שבספרים",
און על מנת אז דאם זאל ברעג־ גען צו שלימות אין מעשה המצוות — "את מצוותי תשמרו ועשיתם אותם".
ו. דער ביאור אין דעם בעומק יותר וועט מען פארשטיין בהקדים דעם דיוק אין די ערשטע ווערטער פון דער פרשה "בחוקותי תלכו":
לויט פירוש רש״י הנ״ל אז "בחוקותי תלכו" גייט אויף תורה,
דארף מען פארשטיין פארוואס דער פסוק נוצט אויח דעם בתחילה דעם לשון "בחו־ קותי" וואם בכלל גייט ער אויף מצוות
(און מ׳דארף אנקומען צו דעם לימוד אז "יכול כו׳ כשהוא אומר כו׳"),
און ניט א לשון וואס גייט בפירוש אויף תורהי 2 ?
איז דער ביאור אין דעם פארשטאג־ דיק במיוחד לויט דעם פירוש פון דעם אלטן רבי׳זי 2 אין ״בחוקותי״ — מלשון חקיקה
(אויסגעקריצט):
דער אויפטו פון אותיות החקיקה באשטייט איו דעם,
וואם ניט בלויז זיי־ נען די אותיות פאראיינציקט מיט דער