וטענתם נתקבלה למעלה,
ונתן השם מצוה חדשה ונעשית מצוה לתמיד ולנצח,
ועי״ז נתאפשר להם להשלים הקרבת הפסח בי״ד באייר,
שגם אצלם יהיו כל עניני הפסח בשלימות.
ב. ובעומק יותר — ההשלמה דפסח שני היא לא רק ביחס למצב של חסרון
(בגלל התעסקות בעניני קדושה אחרים כנ״ל),
אלא גם ביחס למצב של שלימות,
ללא חסרון,
והביאור,
שאף שלימות זו היא ביחס למצבם בהוה,
אבל לגבי מצב נעלה יותר
(שיהי׳ בעתיד)
ה״ז מצב של חסרון,
וצריך להשתדל ולהגיע לשלי־ מות נעלית יותר.
ובהקדים:
להדעה ש,
עוםקין במת מצוה היו"" איתא בגמרא• ש,
חל שביעי שלהן להיות בערב פסח".
ולכאורה אינו מובן: למה המתינו עד י״ד ניסן,
ואז,
ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא״י,
יום הקרבת הפסח — כיון שידעו בימים שלפנ״ז שבגלל שאינם טהורים לא יוכלו להקריב הפסח במועדו,
הי׳ להם לשאול אצל משה תיכף ומיד כששמעו הציווי.
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" 12 ,
ולא להמתין עד ליום השביעי,
האחרון?!
ויש לומר הביאור בזה:
. העוסק במצוה פטור מן המצוה״גי,
ומהטעמים לזה — לפי שכל מצוה
בקיום ציווי ה׳
(ראה גם אוה״ח וספורנו עה״ם.
לקחש בהעלותך תשמ״ז ם*ג).
כלולה מכל המצוות,
ונמצא,
שהעסק במצוה זו כולל גם המצוה שפטור ממנה וחשיב כאילו קיימה 14 .
ועפ״ז י״ל,
ש״אותם אנשים" לא הרגישו החסרון 15 דהקרבת הפסח,
כי,
התעסקותם ב.
מת מצוה" כוללת גם המצוה דקרבן פסח.
אבל,
כל זה הוא ביחס למצבם כהות,
כשהיו עסוקים במצוה
(כולל גם התוצאה דהיפך הטהרה)
— לא היו חסרים המצוה דקרבן פסח.
אבל,
ביחס למצבם בעתיד,
מצב של טהרה שבו יכולים להקריב הפסח — חשיב המצב הקודם
(שלא הקריבו הפסח)
לחסרון• 1 .
ועפ״ז יש לבאר למה לא טענו,
למה נגרע״ בימים שלפנ״ז — כיון שבמצבם בהוה
(לפני י״ד ניסן)
לא נרגש אצלם חסרון
(.
נגרע")
: ואעפ״ב,
כשהגיע,
ערב פסח",
זמן הקרבת הפסח,
והי׳.
שביעי שלהן",
ש״למחר יכולין לעשות",,
חזו לאורתא״י׳ — אזי נרגש אצלם חסרון ביחס למצבם בעתיד
(מצב של טהרה המאפשר הקרבת הפסח),
ולכן,
ויקרבו
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
גו׳ ביום ההוא ויאמרו גו׳ למה נגרע לבלתי הקריב קרבן ה׳ במועדו".
ג. זאת ועוד:
ע״י טענתם של "האנשים ההמה״י ״למה נגרע״ — נתחדשה בתורה הפרשה דפסח שני לכל בנ״י
(כולל גם משה רבינו,
מצוה חדשה שלא קיבלה משה רבינו בארבעים יום שהי׳ בהר)
שהקריבו קרבן פסח במועדו
(כפשוטו ממש• 1 ),
שגם אצלם ניתוסף הענין דפסת שני,
לא (רק)
בתור "תשלומין דראשון",
אלא
(גם)
בתור,
רגל בפני עצמו"".
כלומר,
גם כאשר העבודה דפסח ראשון היתה כשלימות 20
(וכל ישראל בחזקת כשרות 21 ),
ניתוסף היו״ט דפסח שני
(ואין אומרים בו תחנון וכו׳ 22 )
שבו נעשית העבודה הרוחנית דעניני הפסח 23 באופן נעלה יותר — כמודגש בשמו "פסח שני",
דילוג
(פסח מלשון דילוג)
שני,
למעלה מהדילוג דפסח ראשון 24 .
ועד כדי כך,
שהשלימות דפסח ראשון אינה אלא ביחס למצב ההוה,
אבל ביחס למצב העתיד — העילוי שניתוסף בפסח שני
(דילוג שני),
ה״ז עדיין מצב של
חסרון,
עד לחסרון שמעורר הטענה והתביעה "למה נגרע"!
ונמצא,
שהחידוש דפסח שני הוא בשני הקצוות: מחד גיסא — שגם מי שנמצא במצב ירוד כו׳ צריך לידע שאף דבר לא אבוד,
ותמיד יכול לתקן
(כנ״ל ס״א)
; ולאידך גיסא — שגם מי שמצבו כדבעי,
ומה שחסר אצלו בענין מסויים של קדושה ה״ז בגלל התעסקותו בעניני קדושה אחרים,
צריך שיהי׳ נוגע לו המצב דענין זה עד שירגיש חסרון,
ויטען "למה נגרע".
בנוסח אחר,
שגם מי שעבודתו היא כשלימות,
ללא חסרון כלל — צריך להתבונן ולהרגיש שה־ שלימות שבהוה היא עדיין מצב של חסרון לגבי שלימות נעלית יותר,
ועד שגם "חסרון" זה נוגע לו עד כדי תביעה "למה נגרע",
ובמילא,
ישתדל ויעשה כל התלוי בו להגיע לשלימות נעלית יותר,
בעילוי אחר עילוי.
ד. והנה,
ההוראה שלמדים מפסח שני בנוגע לתיקון ושלימות העבר
(ובשני הקצוות,
היכולת גם במצב ירוד,
והצורך גם במצב נעלה),
היא,
לא רק בנוגע לפסח ראשון,
אלא בנוגע לכללות העבודה בעניני התורה ומצוותי׳.
ובהקדמה:
ענין זה למדים מפסח שני דוקא,
שהקרבתו נעשית לאחרי טהרת פרה אדומה 25 ,
שאז,
יכול להכנס למקדש ולהקריב קרבן פסח,
והרי פרה אדומה היא כללות כל התורה כולה,
וכמפורש בתח־ לת פרשתה“ ״זאת חוקת התורה״ 27 ,
וה־
ש״פ בהר,
ט״ו אייר
ביאור בדרושי חסידות 28
(ובפרט — בה־ טעם שבפרה אדומה נאמר,
זאת חוקת התורה"),
כיון שמעשה הפרה כולל ב׳ הענינים ד״רצוא" ו,
שוב"
[אפר הפרה
(לאחרי השריפה באש)
הו״ע ה״רצוא",
ועירוב האפר במים חיים הו״ע ה״שוב"],
שעליהם "הוסדה כל עיקר התורה והמצות".
וכיון שהקרבת פסח שני באה לאחרי טהרת פרה אדומה — לכן,
למדים מזה ההוראה דתיקון ושלימות העבר
(,
ניטא קיין פארפאלן")
לא רק בנוגע להענין דפסח,
אלא בנוגע לכללות העבודה דתומ״צ.
וענין זה מודגש גם בהכניסה למקדש להקריב הפסח
(לאחרי מהרת הפרה)
— כי,
כללות עבודתם של ישראל היא,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" 18 ,,
בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקר־ בנות"" 5 ,
כולל ובמיוחד — הכניסה לה־ מקדש בשביל להקריב בו קרבנות,
הן בנוגע לעצמו,,
אדם בי יקריב מכם קרבן לה׳" 51 ,
והן בנוגע לחלקו בעולם וכללות העולם,
שמברר ומזכך הענינים הגשמיים שבעולם שיתעלו לקדושה ע״ד ובדוגמת קרבן 52 ,
היינו,
שנכנס בעצמו למקדש,
ומכניס עמו גם חלקו בעולם,
זל״ז,
בזה נאמר זאת חוקת הפסח,
ובזה נאמר זאת חוקת התורה",
ומסיים,,
מי גדולה,
הפרה,
שאוכלי פסח צריכיז לה"
(נתבאר בד״ה זאת חוקת התורה תרכ״ט,
תרפ״א.
ועוד).
ועד — כללות העולם,
עד שהעולם כולו נעשה דירה לו ית׳ 55 .
ה. ויש לקשר זה עם שיעורי הרמב״ם
(להמנהג שנתקבל בכו״כ והולך ומתפשט ללמוד ג׳ פרקים ליום)
דימים אלה — מהשבת שממנו מתברך פסח שני,
שבו התחילו הלכות בית הבחירה,
עד לשבת זה שבו נעשה ה,
יאכל" דפסח שני,
שבו מסיימים הלכות כלי המקדש 54 ,
ומתחילים הלכות ביאת המקדש 55 :
בשביל להקריב פסח שגי צ״ל האפשרות דביאת מקדש — "שלא יכנס טמא למקדש" 56 ,
ולפנ״ז צ״ל המציאות דה־ מקדש עצמו
(בית הבחירה),
ביחד עם כלי המקדש.
ומזה מובן שההוראה דפסח שני ע״ד תיקון ושלימות העבר בפסח שני,
כוללת גם התיקון והשלי־ מות בכל השייך לביאת המקדש,
ושלימות המקדש וכליו
(הן בעבודה הרוחנית,
והן ובעיקר בנוגע לביהמ״ק הגשמי ממש).
ובפרטיות יותר — תיקון ושלימות דביאת המקדש בשני הקצוות הנ״ל: במצב של היפך הטהרה שאי אפשר להכנס למקדש — אין זה אבוד,
אלא יכולים להטהר ולבוא למקדש; ובמצב של טהרה וביאת המקדש — צריכים להוסיף בביאת המקדש בעילוי אחר עילוי.
ספר השימות - ה׳תשמ״ט
וההסברה בזה:
כיון ש״המקדש כולו לא הי׳ במישור אלא במעלה ההר׳י 1 ,
והולך ומפרט "כשאדם נכנם משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה,
ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות..
ומהלך כל עזרת הנשים בשוה,
ועולה ממנה לעזרת ישראל שהוא תחלת העזרה בחמש עשרה מעלות..
ומהלך כל עזרת ישראל בשוה,
ועולה ממנה לעזרת הכהגים..
ומהלך כל עזרת הכהנים והמזבח ובין האולם ולמזבח בשוה,
ועולה משם לאולם בשתים עשרה מעלות..
והאולם וההיכל כולו בשוה" — נמצא,
שהסדר דביאת המקדש לצורך הקרבת הפסח היא באופן של עלי׳ לאחרי עלי׳: משער הר הבית והחיל לעזרת נשים,
מעזרת נשים לעזרת ישראל,
ומעזרת ישראל לעזרת הכה־ נים,
ששם נכנסין ישראל בשעת צרכי־ הם 38
(כולל גם בזמן הקרבת הםםח)
”.
ומזה מובן גם בנוגע לעבודה הרוחנית דביאת מקדש
(כללות העבודה)
— שסדר העבודה הוא באופן שבמהלך כו׳ ועולה בו׳ מהלך כו׳ ועולה",
ב״מעלה ההר",
בעילוי אחר עילוי,
ועוד ועיקר: גם לאחרי הביאה למקדש
(להמקום הכי נעלה ומקודש שיכול
לבוא)
בשליחותה — הרי שלימות זו אינה אלא בערך וביחס למעלת המקדש
(העבודה הרוחנית)
במצב ההוה,
אבל בערך וביחס לדרגא נעלית יותר במקדש
(שבודאי יבוא לזה בעתיד)
נחשבת דרגתו בהוה מצב של חסרון,
ועד ע״ד ובדוגמת מצב דהיפך הטהרה שאינו יכול להכנס למקדש,
ויתירה מזה — שלגבי הדרגא הנעלית בהמקדש
(בעתיד)
נחשב מצב ההוה לחסרון במציאות המקדש וכליו,
ולכן,
זקוק תחלה לשלימות בבנית ותיקון המקדש וכליו
(בדרגא נעלית יותר),
ולאח״ז תהי׳ ביאת המקדש כשלימות הדרושה",
וכן בעילוי אחר עילוי,
עד איו־סוף.
ו. ויומתק יותר ע״ס הביאור בדברי הרמב״ם "המקדש כולו לא הי׳ במישור אלא במעלה ההר״״■ — דלכאורה,
כיון שהולך ומפרט החילוקים בגובה חלקי המקדש,
למה הוצרך להקדים ש״המק־ דש כולו לא הי׳ במישור אלא במעלה ההר"?
לכאורה,
יש מקום לומר שכוונת הרמב״ם לפסוק הלכה שהמקדש צ״ל "במעלה ההר" דוקא,
אבל,
עפ״ז דרוש ביאור מקורו של הרמב״ם שפרט זה בה־ מקדש הוא לעיכוכא 42 ,
ואדרבה,
"הדב־
ש״פ בהר,
ט״ז אייר
רים שהם עיקר בבנין הבית..
קדש וקדש הקדשים..
אולם..
עזרה" הם בדוגמת המשכן 43 ,
והרי המשכן הי׳ במישור דוקא,
ולא במעלה ההר ז!
ולכן,
מסתבר לומר שבכתבו,
המקדש כולו לא הי׳ במישור אלא במעלה ההר" אין כוונתו לפסוק הלכה שהמקדש מוכרח להיות,
במעלה ההר",
תנאי לעי־ כובא,
כי אם,
שכך היחה המציאות בפועל 44 ,
והטעם שפותח בהקדמה זו
(אף שמובן מאליו מהמשך הדברים)
— י״ל בפשטות — שמודיע תחלה כללות הענין,
ואח״ב הפרטים שבו 43 ,
כדי להקל על הלומד
(,
בלשון ברורה..
לקטן ולגדול" 44 ),
וכדרכו בריבוי מקומות: להקדים המספר הכללי,
לתועלת הזב־ רוך 4 ,
וכיו״ב.
וענינו בעבודת האדם
(,
לתקן הדעות" 30 )
— שגם כאשר מעיקר הדין אין הכרח בביאה למקדש,
במעלה ההר",
"מהלך כו׳ ועולה כר מהלך כו׳ ועולה כו׳",
וגם בלאה״ב חשיב ביאה למקדש
(כשלימות),
מ״מ,
המציאות היא
למצוה ולא לעיכובא
(ויתירה מזה מצינו בפועל בכלי המקדש,
ש״היו הקהל עניים עושים אותם אפילו של בדיל,
ואס העשירו עושין אותם של זהב"
(ימב״ם הלי ביהב״ח פ״א הי״ט)).
ש,
המקדש כולו לא הי׳ במישור אלא במעלה ההר",
ולכן,
המציאות היא ש,
כשאדם נכנם כו׳ מהלך כר ועולה כר",
הן בנוגע לעליית חלקי המקדש עצמו,
והן בנוגע לעלי׳ לדרגא נעלית יותר במקדש,
כנ״ל.
ז. ויש לקשר האמור לעיל עם פרשת השבוע — פ׳ בהר,
וכן עם הפרשה שמתחילין לקרוא במנחה — פ׳ בחו־ קותי:
, בהר סיני״ — מורה על עלי׳,
במעלה ההר" בהענין ד״סיני",.
סולם זה סיני"* 4 ,
שקאי על תורה —,
משה קבל תורה מסיני״ 30 ,
ועל תפלה —,
סולם דא צלו־ תא" 31
[ב׳ אופני ההילוך 33 ד,
סולם" ש״עולים ויורדים בו״ — עלי׳ מלמטה למעלה וירידה מלמעלה למטה],
ודוגמתו בהמקדש — מקום מנוחת הארוך 3
(תורה),
ובית שמקריבים בו הקרבנות,
שזהו״ע התפלה,,
תפלות כנגד תמידין תקנום" 34 ,
ובשני הענינים ד,
סיני"
(תורה ותפלה)
באים לתכלית העלי׳,
במעלה ההר״
(,
בהר״)
— בתורה,,
תורה חדשה מאתי תצא" 33 ,,
מאתי" דייקא,
ובתפלה,
מלשון התחברות 34 ,
באופן שבגילוי,
ישראל וקוב״ה כולא חד" 37 .
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ו״בחוקותי תלכו• — שהעבודה בכל עניני התומ״צ היא באופן של הלינה,
אשר,
הליכה אמיתית היא באופן שנעקר לגמרי ממקומו הקודם,
עי״ז שמתעלה
(,
מהלך כו׳ ועולה")
לדרגא נעלית יותר,
עד לעילוי שבאין־ערוך לגבי דרגתו הקודמת• 5 .
וזהו הקשר והשייכות דפסח שני לפ 41 בהר ום׳ בחוקותי — שתיקון והשלמת כל עניני העבודה
(בנין המקדש וכליו והכניסה בו)
אינם רק במגב של חסרון,
אלא גם במצב של שלימות — להוסיף ולהתעלות לדרגא נעלית יותר
(עד כדי כך שלגבי דרגא זו החדשה נחשבת השליחות דדרגא הקודמת למצב של חסרון),
״במעלה ההר״ — "בהר סיני",
ובאופן ש״מהלך כו׳ ועולה״ — "בחו־ קותי תלכו".
ח. וביאור הקשר והשייכות לם׳ בחו־ קותי
(שקוריז במנחה)
— בעומק יותר:
"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה,
כמו אותיות החקיקה,
שאינם כמו אותיות הכתיבה בדיו על הקלף,
שהאותיות הן מציאות בפ״ע ולא מהקלף,
ולכן אפשר להפריד ביניהם,
אלא במו האותיות שבלוחות,
שהאותיות אינן מציאות בפ״ע,
אלא מעצם הלוחות,
ואי אפשר להפריד ביניהם
(כמבואר בארוכה בדרושי חסידות• 5 ).
וענינו בעבודת האדם — "בחוקותי תלכו״ — שבחי׳ החקיקה
("בחוקותי")
מורה על ההתקשרות דעצם הנפש עם גילוי הקב״ה שלמעלה מטעם ודעת,עד
כדי מסירת־גפש,
שאי אפשר להפריד כלל ביניהם,
להיותם מציאות אחת
(כמו אותיות החקיקה שהם מציאות אחת עם האבן).
וענין זה נתגלה בפועל בשני קצוות: במצב הכי ירוד — אין זה אבוד,
אלא יכול לתקן,
מצד ההתקשרות דעצם הנפש
(נקודת היהדות)
עם הקב״ה,
שהיא תמיד בשלימות
("גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳״“)
; ובמצב הכי נעלה — הולד ונוסף בהתקשרות עם הקב״ה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה,
"בכל מאדך" 61 ,
שזהו״ע ד״בחו־ קותי תלכו",
"בבחי׳ מהלך בלתי שיעור וגבול״“.
וזוהי השייכות לפסח שני — כי,
העבודה דפסח שני היא בשני הקצוות הנ״ל
[תיקון מצב של חסרון בתכלית הירידה
("טמא לנפש או בדרך רחוקה",
או באופן ד״לכם",
לרצונו,
במזיד רח״ל),
ודילוג למעלה מדילוג
(דילוג שני שלמעלה מדילוג ראשון),
בעילוי אחר עילוי,
עד איו-סוף],
והכח לעבודה בשני קצוות אלו הוא — מצד בחי׳ החקיקה שבנפש 63 .
ועפ״ז יומתק דיוק הלשון "עם איז ניטא קיין פארפאלן",
דבר האבוד
(אבירה),
שהתיקון לזה הוא ע״י מציאה — שבזה ב׳ קצוות:
גם במצב של "אבידה",
שהאור האלקי
ש״פ בהר,
ט״ו אייר
הוא אבירה אצלו 64 ,
יכול למצוא האבי־ דה,
ועד למציאה שעלי׳ נאמר,
כמוצא 65 שלל רב" 66 ,
שמתקן גם את העני־ נים הבלתי־רצויים שבהם ועל ידם נאבד האור האלקי שגם הם יתהפכו לטוב; וגם במצב של שלימות נעשית עבודתו באופן של מציאה שבאיז־ערוד להיגיעה,
שמורה על עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.
ויש להוסיף ולהעיר ממש״ני*,
מצאתי דוד עבדי",
דוד מלכא משיחאי 6 ,
שנשמתו היא בחי׳ היחידה דכללות ישראל 70 ,
ודוגמתו בעבודת כאו״א מישראל — שמוצא ומגלה את בחי׳ היחידה שבו,
שעל ידה מתקו ומשלים בל עניני העבודה בשני הקצוות,
הן תיקון מצב הכי ירוד,
והן השלימות בהדרגא נעלית יותר,
בעילוי אחר עילוי,
עד אין־סוף.
ט. ע״פ האמור שהעבודה דפסח שני היא מצד בחי׳ החקיקה שבנפש
(,
בחו־ קותי״)
— תומתק יותר הדגשת הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל בפסח שנ 70 י:
ההתעניינות כדרוש עד,
לפני ה׳" 71 באנשים שהם במצב של פרישה מהציבור
[שכל הציבור מקריב פסח ראשון והם אינם מקריבים — תהי׳ הסיבה לזה איזו שתהי׳],
להשתדל ככל התלוי בו שהם יקריבו הפסח בזמן מיוחד — מדגישה את אהבתו לכל יחיד מישראל,
עד שיהי׳ כמור ממש.
ויתירה מזה — שאנשים אחדים מישראל שמקריבים הפסח בזמן מיוחד,
פועלים שיתוסף אצל כל בנ״י עניו חדש בתורה,
יו״ט חדש — פסח שני,
עם כל העילויים שבו,
דילוג שני וכו׳.
ונמצא,
שבפסח שני מודגשת אחדותם של כל ישראל — חשיבותו המיוחדת של כל יחיד,
ושייכותו ופעולתו בכל הציבור 71 .
וטעם הדבר — כיון שפסח שני קשור עם בחי׳ החקיקה,
עצם הנפש,
נקודת היהדות,
שהיא אצל כל ישראל בשוה,
ועל ידה געשית אחדותם של ישראל בתכלית השלימות.
י. ומזה מובן גם בנוגע ל
(הלכות)
ביאת המקדש
(בשביל הקרבת הפסח)
— שגם היא באופן של אחדות ישראל,
שכל ישראל באים להמקדש.
ובהקדמה — ביאת המקדש היא לאחרי מהרת הפרה
(כנ״ל ס״ד),
וב־ טהרת הפרה מודגשת אחדותם של ישראל — שבשביל לטהר א׳ מישראל
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
שנמצא במצב הכי ירוד דהיפך הטהרה,
צריך להיות אפר הפרה
(החל מפרה שעשה משה),
למשמרת"" עד סוף כל הדורות 74 .
ויש להוסיף בזה,
שביאת המקדש
(בספר הי״ד שנכתב לאחרי חורבן בית שני,
ועאכו״ב בהלימוד בו)
בימינו אלו,
היא,
ביאת ביהמ״ק השלישי,
לאחרי טהרת הפרה העשירית שיעשה המלר המשיח 75 ,
שאז בודאי יהיו כל הענינים בתכלית השלימות,
כולל גם העירוב וההתאחדות דאפר כל עשר הפרות
(שהיו במשך כל הדורות)
יחדיו,
שהרי,
מכל פרה ופרה הוצרכו להצניע אפר,
למשמרת",
והכהן השורף את הפרה הבאה,,
מזין עליו מכל חטאות שהיו שם"
(מכל הפרות שנעשו מימות משה רבינו ועד אותו הזמן) 76 ,
ורק כש,
לא מצאו..
עושין..
(אפילו)
מאחת" 77 ,
וכיון שלעתיד לבוא יהיו כל הענינים בשלימות,
בודאי יהיו שם מכל תשע הפרות,
ויערבום עם האפר דפרה העשירית בכלי אחד 78 ,
היינו,
שהאפר דכל עשר הפרות שבכל הדורות,
ממשה רבינו עד וכולל דמלר המשיח,
נעשה מציאות אחת
(כי העירוב ד,
אפר" הוא
, כעין תערובות לח בלח שהן נבללין יפה שא״א להפרידן זה מזה" 58 ).
ועד״ז בנוגע לביאת המקדש
(לאחרי טהרח הפרה)
— שלאחרי,
מעשינו ועבודתינו כל זמן משד הגלות" 78 " בה־ ענין ד״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
"בתוכם" דייקא,
בתוך ובלב כאו״אי 8 ,
שיש בו כל פרטי הענינים דהמקדש וכלי המקדש 61 ,
ועד שעושה ביתו וסביבתו וחלקו בעולם מקדש לו ית׳ — פועלים שיתגלה בית המקדש השלישי עם כלי המקדש בגשמיות ממש,
מקדש
(וכלי המקדש)
גשמי 62 בעוה״ז הגשמי,
ואז נעשית,
ביאת המקדש" בתכלית הש־ לימות,
שכל בנ״י באים לביהמ״ק,
ומביאים עמהם חלקם בעולם וכללות העולם,
שנעשה דירה,
משכן ומקדש,
לו ית׳.
יא. עפ״ז יש לבאר גם דברי הרמב״ם בסיום,
הלכות כלי המקדש והעובדים בו" 63 :
, זה שאתה מוצא בדברי נביאים 64 שה־ כהנים היו חוגרים אפוד בד,
לא היו כהנים גדולים,
שאין האפוד של כ״ג אפוד בד,
ואף הלוים היו חוגרין אותו,
שהרי שמואל הנביא לוי הי׳ ונאמר בו 6 "