שלום ואחדות אנשנמט ובמקום ההתחלקות
(די מעלה פוז שלשה)
: דורך דעם וואם עם זייגען פאראן פארשידע־ נע דיעות קומען ארוים א ריבוי סברות און חידושים,
וואט יעדערער טוס אויף מבד זיין
(טבע ה)
שכל,
ביז אז דאם קען ברענגען און ברענגט א גלייכערע און בעסערע מסקנא והכרעה
(ע״ד הג״ל
(ט״ב)
אז הלכה כדברי המכריע דוקא),
דורך דעם וואט פארשידענע מענטשן מיט באזונדערע סברות רעדן זין■ צוגויף
(ניט אז איינער איז מעלים אדער מוותר אויף זיין סברא — היפך הטבע שהטביע בו הקב״ה),
זעט מען דעם ענין פון כמה וכמה צדדים,
במילא ברענגט דאם צו א אויסריבטיקע מסקנא
(ווי ווען גאר איי־ נער וואלט געזאגט זיין דיעה),
ובשעת מ׳רעדט זיר צוזאמען באופן זה איז מובן אז דאס איז מתוך שלום וכבוד זה לזה
(נוסו* אויף דעם וואט,
את והב בסופה"").
און אין דעם באשטייט די עבודה פון ימי הספירה: א מענטש זאל נעמען זיין טבע
(השכל והמדות)
— וואט בלי עבודה קען עם אויסגענוצט ווערן שלא ברצוי
(ווייל.
יצר לב האדם רע מנעוריו" 41 ,
אדער מצד תוקף השכל — ווי בא תלמידי רבי עקיבא״)
— און אים אויסלייטערן און אויטאיידלען,
עט זאל מלכתחילה ניט קומען צו א מצב פון,
לא נהגו כבוד זה לזה" וכיו״ב,
נאר אדרבה — די מעלה ושלימות וואט קומט ארוים דורך,
אין דיעותיהן שוות",
אדער דורך די אנדערע חילוקים צווישן בני אדם
(בטבע המדות וכיו״ב שלהם).
און אפילו אויב ס׳איז שוין געווארן א מצב פון,
לא נהגו כבוד זה לזה" ר״ל
(ווי ט׳איז געווען דאמאלס בא תלמידי רבי עקיבא)
— דאס צו מתקן זיין,
דורך מוסיף זיין אין שלום בין אחד לחבירו.
דורך דעם ווערט נאר א העכערע שלימות ווי דער מצב פון שלום קודם המחלוקת,
וע״ד העילוי פון א שטר 43 שיצא עליו ערעור,
וקיימו בב״ד — בא־ קומט ער מער תוקף 44
(ווי סתם א שטר) 43 ,
ובלשון החסידות — יתרון האור מן החושד וואס קומט ארויס דורך מהפך זיין חושך
(מחלוקת)
צו אור
(שלום)
44
[נוסף צו דעם עצם מעלה פון
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
שלום
(צווישן פארשידעגע דיעות)
לגבי א דיעה יחידה פון איין מענטש אליין,
כנ״ל].
ביז אז דאם ווערט א הכנה צו שלימות ענין השלום בא מתן תורה,
ווען ס׳איז געווען
(נאד בר״ח סיון,
ועאבו״ב בא מ״ת)
"ויחן שם ישראל נגד ההר,
כאיש אחד בלב אחד" 45 .
ה. וי״ל אז דאס איז אויר איינער פון די טעמים אויף דעם מנהג ישראל צו זאגן און לערנען פרקי אבות אין די שבתות בין פסח ועצרת• 4 — ווייל דער תוכן פון מם׳ אבות איז "מוסרים ומדות""
(ע״ד בירור המדות בימי הספירה)
— די עבודה ובירור המטה,
אלס הקדמה צו זמן מתן תורתנו.
ולהוסיף,
אז מס׳ אבות איז א מסכת אין תושבע״פ,
וואם איז געקומען דורך תנאים,
ד. ה. אז אין תורה עצמה איז דאם דער חלק התורה וואס קומט דורך עבודת המטה,
בערך צו תושב״ב וועלכע איז נתגלה געווארן מלמעלה;
און אויר דער תוכן פון דער מסכת איז "מוסרים ומדות"
(כנ״ל),
מילי דחסי־
הוא יום שמחה גדולה
(ממנת חסידים מם מ״ז),
לא ר? בעיר לימי הספירה,
אלא נערך לכל ימי השנה— מפני העילוי שנעשה ע" השלום שלאחרי מחלוקת,
כיתרון האור מן החושך,
בבפנים.
דותא” — הוראות ותקנות החכמים
(בהוספה אויף די חיובים ומצוות מן התורה).
ווי ס׳איז אויד מודגש גלייך בהתחלת המסכת — די הוראה "ועשו סיג לתורה"־.
נוסף צו די חיובים שבתורה
(שניתנו מלמעלה),
זאלן חכמים מאכן
(מלמטה למעלה)
סייגים לתורה,
וועלכע רעכע־ נעז זיך מיט טבע ותכונות האדם
(וטבע הנה״ב),
בכל זמן וזמן,
און לויט דעם מאכן די חכמים סייגים לתורה — ע״ד בקעה מצא וגדר בה גדר 51 ,
עשו משמרת,
עשו משמרת למשמרת 52 .
והענין בזה: וויבאלד אז תורה איז
(לכתחילה)
געגעבן געווארן למטה
(בא מ״ת)
בכדי צו אויפטאן שלום ואחדות צווישן דעם בורא ונברא
(דער ענין פון "שלשה"),
און דערפאר האט דאס גע־ דארפט קומעז נאד דער בירור המדות פון אידן במצבם אז — דעריבער איז מובן,
אז אזוי איז אויך אין אלע זמנים און דורות: בשעת נתמעטו הלבבות במשך הדורות,
און עם ווערן מערער און שטארקער די העלמות והמתרים פון דעם נה״ב ובו׳,
וואם קען ברענגען א חלישות ח״ו אין קיום פון מצוות — האט תורה געגעבן דעם כח צו די חכמי הדור,
אז זיי זאלן אפשאצן דעם מצב בני דורם,
און לויט דעם מתקן זיין
(ע״פ כללי התורה)
סיגים וחומרות ותקנות כו׳,
כולל די "דרכי המוסר שבאגדות ופרקי אבות" 53
(וועלכע זיינען צוגע־ קומען דוקא בדורות שלאחרי בית
50) ביק ל,א.
51) עירובין ו,
א. וש-נ.
52) ראה מו״ק ה,
סע-א.
וש״נ.
53) לקחת מטות פה,א.
ש״פ אמיר,
ח׳ אייו
ראשון,
אנהויבנדיק פון זמן בית שני 54 ),
בכרי פארשטארקן קיום התורד.
וה־ מצוות.
און דער חידוש בזה איז,
אז אע״ם וואם די תקנות וסייגים זייבעז כשמם ניט קיין חיוב מן התורה,
ודיל בשעת מתן תורה ובדורות הראשונים בכלל איז גע-ויען,
סגי בדאורייתא״” און מ׳האט ניט געדארפט אנקומען בו די תקנות,
ווייל דעמולט זיינען אידן געווען שלמים בעבודתם — האט די תורה
(ווי זי איז געגעבן געווארן מלכתחילה בא מ״ת)
געגעבן דעם כח צו די חכמים אז זיי זאלן אפשאצן
(לפי שכלם)
דעם מצב הלבבות פון זייער דור,
און לויט דעם
(ע״פ כללי התורה)
מאכן די תקנות 55 .
ועפ״ז יש לקשר זה אויר מיט היינטי־ קער פרשה —,
אמור גו׳ ואמרת",,
להזהיר גדולים על הקטנים": תורה עצמה גיט א הוראה,
אז ס׳איז ניט גענוג די אייגענע עבודה,
נאר מ׳דארף זיר אראפלאזן צו די קטנים און זיי מזהיר זיין,
וואם דערצו דארף מען אפשאצן דעם מצב פון דעם קטן,
און לויט דעם אים מחנך ומזהיר זיין,
כולל אויר,
להזהיר" מלשון זוהר ואור
(,
והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע״• 5 )
— אים באלייכטן.
און דורך דער ירידה לכאורה
— קומט צו אין אים נאד אן עילוי 60
(ע״ד די מעלה פון שלשה הנ״ל)
ע״ד מתלמידי יותר מכולם• 5 ,
והשיב לב אבות על בנים — ע״י בנים• 5 ,
שלימות השלום והאחדות.
ו. אין פרקי אבות עצמם לערנט מען דעם שבח פרק שלישי.
אין דעם פרק איז בהדגשה כמה ענינים פון שלשה,
אנהויבנדיק פון התחלת הפרק:,
הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה".
וויבאלד אז יעדער זאך איז בדיוק,
איז מסתבר זאגן אז דער חלק ההכנה צו מתן תורה פון דעם פרק איז פארבונדן במיוחד מיט דעם ענין פון שלשה — מצב האחדות ושלום צווישן בורא מיט נברא,
ד. ה. אז נוסף אויף דעם וואם די,
מוסרים ומדות" בפרקי אבות זיינען א הכנה צו דעם גילוי פון,
שלשה" בזמן מתן תורתנו,
איז אין דעם — איז דאס בהדגשה אין פרק שלישי.
וועט מען עם פארשטיין לויט דעם ביאור אין דער ערשטער משנה,
הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה".
דלכאורה מניגא למה לי: עס וואלט געקענט שטיין נאר דער המשך המשנה אן דער הקדמה אז עם זיינען פאראן שלשה דבריסז
וי״ל איינער פון די ביאורים אין דעם:,
הסתכל בשלשה דברים" מיינט ניט נאר די דריי זאכן וועלכע ווערן אויסגע־ רעכנט וו״טער אין משנה,
נאר אויך דער ענין פון,
שלשה דברים" בכלל: די
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
התבוננות און הסתכלות אין דעם עגין פון "שלשה" באווארנט אז "אין אתה בא לידי עבירה":
בשעת מ׳האלט נאר בא דער הכרה אין דעם ענין פון "אחד"
(ווי דער אויבערשטער איז ״יחיד בעולמו״)
— קען נאד זיין א קס״ד ונתינת מקום אויף אן ענין של "עבירה",
מלשון העברה מרשות לרשות״ 6 — א רשות שני
(רשות הרבים)
מרשות היחיד ליחידו של עולם 69 : עאכו״ב דער ענין פון "שגי",
וואם באדייט צוויי רשויות בהדגשה,
דער ענין המחלוקת:
דוקא דורך "הסתכל בשלשה דברים",
וועלכע מאכט שלום און פאראיינציקט אויך די "רשות הרבים" פון וועלט מיט דער רשות היחיד של הקב״ה — דעמולט איז מען פארזיכערט אז "אין אתה בא לידי עבירה",
ואפילו ניט "לידי עבירה״ — אן אפשריות אויף העברה לרשות שני
(עאכו״ב ניט העברה בפועל),
ווארום מ׳האט מהפך געווען אויר דעם אנדער רשות און אים מאחד געווען מיט דעם רשות היחיד ליחידו של עולם.
ויש לומר,
אז די הוראה
("הסתכל בשלשה דברים"),
ובפרט קומענדיק אלם התחלה
(וראש)
פון דעם גאנצן פרק שלישי בפרקי אבות — גיט צו כח אין דער עבודה בבירור המטה,
אלם הכנה צו זמן מתן תורתנו "בחודש השלישי".
*
ז. הנ״ל איז אויר א הסברה אין אן עניו אין היינטיקן שיעור רמב״ם,
בהל׳ שמיטה ויובל 62
[דאם איז אויך א קשר מיט פ׳ בהר,
וועלכע מ׳הויבט אן לייע־ נעו בתפלת מנחה פון דעם שבת,
וואו עם רעדט זיך וועגן דער מצוה פון שמיטה 63 ],
ובמיוחד — די דינים וועגן שמיטת כספים.
[ולהעיר פון דער שייכות ברמז מיט דעם יאר — שנת תשמ״ט,
מלשון הכתוב
(בנוגע צו שמיטת כספים)
64 "ואשר יהי׳ לד את אחיד תשמט ידיך"].
אין דעם שיעור רעדט דער רמב״ם בארוכה וועגן דיני פרוזבול: "כשראה 63 הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה
[צוליב דעם וואם מ׳האט מורא אז בשעת השמיטה וועט דער חוב נשמט ווערן]
ועוברין על הכתוב בתורה 66 השמר לד פן יהי׳ דבר גו׳
[עם לבבך בליעל לאמר
ש״פ אמיד,
ח׳ אייר
קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עיניר באחיד האביון ולא תתן לו גוץ התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה".
דער דין פון פרוזבול איז איינער פון די דוגמאות אויף דעם עניז פון "ועשו סיג לתורה": אז הגם וואם מן התורה איז ניטא קיין חשש אז,
עוברין על הכתוב בתורה" 75
[מבד שלימות העבודה בזמן מ״ת אוו בדורות הראשונים בכלל],
און דער חשש לזה איז צוגעקומען אין שפעטערדיקע דורות מעד ירידת הדורות
[אנהויבנדיק פון זמן בית שני• 4 ,.
כשראה הלל הזקן שנמנעו מלהלוות זה את זה",
ועאכו״ב לאחרי חורבן בית שני]
— האט די תורה געגעבן דעם כח צו די חכמים
(הלל הזקן בנדו״ד)
צו מתקן זיין דעם ענין פון פרוזבול* 4
(וואט איז נוגע אויד בזמן הזה 78 ),
בכדי מ׳זאל ניט עובר
זיין אויף,
הכתוב בתורה השמר לך פן יהי׳ דבר וגו׳",
אוו מחזק זיין די מצוה פון,
נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו" 80 .
וע״פ המבואר לעיל יש לומר,
אז אע״פ וואם סיבת תקנת הפרוזבול
(ועד״ז אנדערע תקנות וסייגים מדברי סופרים)
איז צוליב א ירידה,
מיעוט הלבבות
(אז,
לבבך בליעל״)
— קומט אבער דורך דעם צו דער תיקון ועילוי,
אז אויר אין א מצב פון מיעוט הלבבות
(וואס לולא תקנת הפרוזבול,
עוברין על הכתוב בתורה"),
זאלז אידן מקיים זיין די מצוה פון,
נתן תתן גו׳",
וואס דאס האט די מעלה" ע״ד ווי א שטר שיצא עליו ערעור וקיימו בב״ד”,
וואם דעמולט באקומט ער א תוקף מיוחד,
ביז אז בנדו״ד — קען מען אויף דעם שוין מער ניט מערער זיין,
וויבאלד אז דאס האט שוין זיין תיקון איז עם געבליבן קיים אונטער אלע אומשטענדן
(ע״ד די מעלה פון יום שלישי
(שבא לאחרי יום שני)
שהוכפל בו כי טוב).
ולהוסיף,
אז דורך א פרוזבול קומט נאד א מעלה: דער דין איז אז,
אין כותביו פרוזבול אלא על הקרקע" 81 .
ד. ה. אז דורך א פרוזבול קומט ארוים בגלוי ובנוגע לפועל די מעלה ווי יעדער איד האט א חלק בקרקע 82 .
און גאכמער:
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
לויט כמה דיעות קען מען זיך אין דעם פארל^זן אויף דעם חלק בארץ ישראל" וואט יעדער איד האט אלעמאל
(אויר בזמן הגלות) 77 .
וואט דאם איז א גילוי מעין ודוגמת פון דער גאולה העתידה — ווען יעדער איד וועט האבן בגלוי א חלק בארץ ישראל.
ח. לויט דעם כלל אין רמב״ם בספרו יד החזקה• 7 ,
אז ער פארלאזט זיר אין
(להלוה)
כלל מזכה לו המלוח קרקע כ*ש ?״ אחר אפילו שלא בפניו•
(כבמשנה שביעית שם.
גיטין מם)
— שבזה מודגש גם הענין דאהבת ישראל.
ווייטערדיקע הלכות אויף דעם וואט ער שרייבט פריער בספרו — יש לומר,
אז ע״פ דעם ביאור הנ״ל אין דעם דין פון פרוזבול,
קען מען אויר פארשטיין דעם שיעור רמב״ם פון מוצאי שבת זה
(בהמשך ו)
בםיום הל׳ שמיטה ויובל,
בסיום ספר זרעים,
און די
(שייכות מיט דער)
התחלה פון ספר עבודה,
(ריש)
הל׳ בית הבחירה:
לאחרי וואם דער רמב״ם שרייבט וועגן דער הבדלה און עילוי פון שבט לוי לגבי די אגדערע שבטים — איז ער ממשיך ומסיים די הלכות
(און דעם ספר)
: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה׳ ולשרתו ולעובדו לדעה אח ה׳ כו׳ ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם — הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה״ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים וללוים,
הרי דוד ע״ה אומר" ה׳ מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".
דארף מען פארשטיין:
גלייך פאר דעם שרייבט דער רמב״ם אז ע״פ חורה איז דא א חילוק צווישן שבט לוי און שאר ישראל,
אז,
לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל עם אחיו מפני
ס) בנוגע לריעות אלו שחולקים על הגאונים -לא מפורש אם חולקים על עצם העניו שיש לכל א■ חלק בארץ ישראל וכפשטות משמעות הסוגיות בכ״מ שאפיל שלאדם אין לו קרקע מעולם),
או שגם הם ס״ל שלכל אי חלק בא״י.
והא שאין זה מועיל לקנין אגב
(ופרוזבול)
הוא משום שאין סומגין על זה ווהפירוש בגמרא ב,
אין לו קרקע")
הוא רק ביחס לדין,
באם סומכין על זה).
כמ״ש הרמב״ם
(חל■ שלוחיו פ־ג
ה״ז)
כי..
מי יאמר ועל כל יחיד
(שחרי בממונא אין הולכין אתר הרוב))
שיש לו חלק בארץ ישראל".
"שמא הוא מזרע גרים ואו משוחררים שאין לחם חלק בארץ־ <כס״מ שם),,.
ואפילו הוא ראוי אינו ברשותו■ ועפ-ז - בכדי למעט במחלוקת - י״ל שתוס■ ורא״ש ורמב״ם חולקים רק באם אפשר לסמוך על החלק בא״י - כבפנים בהחערה.
חמו״ל.
ש״פ אמוד,
ח׳ אייר
שהובדל לעבוד את ה׳ לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים כו׳ ׳ לפיכך הובדלו מדרכי העולם כו׳ אלא הם חיל השם כו׳ והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר 0 • אני חלקך ונחלתך״ — ווי זאגט ער דערנאך
(אלם א הלכה בתורה)
אז "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו כו׳
(ונוסך ע״ז)
הרי זה נתקדש קדש קדשים",
ניט ווי שבט לוי סתם,
נאר בדרגת הכהן גדול 1 •
(קדש הקדשים)?!
וי״ל הביאור אין דעם: מן התורה
(הגילוי מלמעלה)
איז דא א חילוק צווישן שבט לוי און שאר ישראל.
אבער תורה בפירושה ניתנה — תורה האט געגעבן דעם כח
[בדוגמא דעם כח פון עשו סיג לתורה]
אז תושבע״ם
(עבודת התחתון — תנאים ואמוראים)
זאל מגלה זיין,
אז דאס איז שייך צו "כל איש ואיש",
אז יעדער מענטש,
בבל זמן ובכל מקום,
אויך א איד וואם מצד תולדתו וע״פ תורה איז ער ניט פון שבט לוי,
און זיין עסק איז אין עניני העולם,
איז דורך זיין עבודה
(עבודת המטה)
פון "נדבה רוחו אותו
(רוח שלו דוקא,
ניט ווי זיין רוח הגשמה געפינט זיר למעלה)
כו׳ להבדל לעמוד לפני ה׳ ולשרתו כו׳ ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם״ — קומט ער צו צו דער דרגא פון "נתקדש קדש הקדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים"!
ועפ״ז איז אויר מובן די ראי׳ וואט דער רמב״ם ברענגט בסיום ההלכה — "אתה תומיך גורלי": גורל איז א חלק פון עבודת יוהכ״ם ע״י הכהן גדול 1 •.
ומבואר בכ״מ 88 י,
אז גורל
(וואם איז למעלה מחשבון ושכל),
באווייזט אויף א דרגא הכי נעלית,
למעלה ממדידה והגבלה 4 •,
ובפרט דער גורל פון יוהכ״פ — "גורל אחד לה׳"".
ביז אז דאם פועל׳ט אויר אין דעם גורל השני
(לעזאזל),
דער שעיר המשתלח,
אז פריער מעלין אותו" און דערנאר
(דורר ירידתו)
איז ער מכפר אויף אידן",
ביז אז די זדונות ווערן כזכיות•*,
ביז זכיות ממש — די מעלה פון עבודת התשובה,
אתהפכא חשוכא לנהורא”.
ובעבודת האדם: דורד דעם וואם א איד שטעלט זיר אין א מצב פון גורל
("גורלי" שלי),
די עבודה פון יחידה שבנפש
(מסירת נפש)
*,
ווערט "אתה תומיך גורלי",
"נתקדש קדש קדשים ויהי׳ ה׳ חלקו ונחלתו".
און דאס ווערט
סמר השיחות - ה׳תשמ״ט
זיין מציאות אלם 8 נשמה בגוף למטה
(גורל שלי),
"חלקו ונחלתו",
ביז אז דאס טוט אויף די הפיכה פון אלע ענינים הפכיים
(דער גורל השני).
און א איד האט דעם כח אויד בזמן הגלות,
כמובן פון דעם וואם דער גורל פון יום הכפורים
(כ־פוריס”)
איז בדוגמת הגורל פון פורים
(וואם איז גע־ ווען בזמן הגלות עבדי דאחשורוש),
וואם "פור הוא הגורל״י,
ד. ה. אז גורל נעמט דורך אויך ביז לשון האומות,
וראם דאם באווייזט אז אויד בזמן הגלות,
ואכתי עבדי אחשורוש אנן 90 י,
האט מען כח צו טאן די עבודה בבחי׳ גורל שבנפש.
ט. ולאחרי ווי א איד טוט זיין עבודה
(מלמטה למעלה)
— בזמן הגלות
(כולל בהפיכת זדונות לזכיות)
— פון "נדבה רוחו אותו כו׳",
דורך וועלכע "נתקדש קדש קדשים״ — ווערט דאס א הכנה וואם ברענגט
(דעם גילוי מלמעלה למטה)—
(תחלת)
ספר העבודה,
הלכות בית הבחירה 91 — "מצות עשה לעשות
בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקר־ בנות כר,
שנאמר ” ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם",
וואס דורך דעם בית המקדש גשמי
(וואס ועשו לי מקדש גייט אויף אלע בתי מקדשות)
פירט זיך דורך כוונת הבריאה פון לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים,
תחתון שאין תחתון למטה ממנו,
אז דא למטה בגשמיות העולם,
זאל זיין "ושכנתי בתוכם".
ביז די שלימות בזה — בבניו בית המקדש השלישי,
וועלכער וועט זיין א בית נצחי 92 — וויבאלד אז דאם קומט דורך מעשינו ועבודתינו בזמן הזה",
אז א איד ווערט "קדש קדשים"
(דורך זיין עבודה פון "נדבה רוחו אותו כר ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם"),
און ער מאכט אז חלקו בעולם זאל ווערן תשמישי קדושה ותשמישי מצוה
(ביז א חפצא של קדושה ממש),
דורך כל מעשיך יהיו לשם שמים און בכל דרכיך דעהו• 93 ,
אזוי אז ער איז מהפך כל עניני העולם צו "קדש הקדשים"
(בדוגמא לזה וואם פרוזבול איז מגלה דעם חלק בארץ ישראל וואס יעדער איד האט אויך בזמן הגלות)
— דעריבער,
טוט דאס אויף אז דער ביהמ״ק השלישי זאל זיין א בית נצחי,
וויבאלד אז מ׳האט מהפך געווען אין גלות 94 אלע ענינים בלתי רצויים
(אזוי
ש״פ אמיר,
ח׳ אייר
אז איז אתה בא לידי עבירה),
ע״ד די מעלה פוו א דבר
(שטר)
שיצא עליו ערעור און מ׳האט עס מקיים געורען און באוויזן אז אין אלע אומשטענדן בלייבט דאס גאגץ — וואט דורך דעם ווערט דאס א דבר קיים באופן נצחי" 1 .
י. דערמיט איז אויר יומתק וואס דער■ רמב״ם שרייבט,
מצות עשה לעשות בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"
(און,
כיון שנבנה המקדש בו׳ נאסרו בל המקומות כולן כו׳ להקריב בהן קרבן"),
און ווייטער שרייבט ער 96 ,
מקריבין הקרבנות כולן אע״פ שאין שם בית":
וויבאלד אז,
קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא"
(מפני השכינה שאינה בטלה)
102 — גיט דאס דעם כה צו מקריב זיין קרבנות אע״פ שאין שם בית.
ובעבודה מיינט דאם — אז דער ביהמ״ק
(בקדושה ראשונה)
האט ארייג־ געגעבז דעם כה אין יעדער איד,
בכל זמן ובכל מקום
(אויר וועו,
אין שם בית"),
אז עד זאל זיר מקריב זיין צו דעם אויבערשטן אלם א קרבן לה׳ 103 שעולה
(פרש־י שם,),
ג) היינו שבנבואת יחזקאל מודגש הענין ואתהפכא — שדוקא במקום הגלות נתגלה
(נבואת)
ביהמיק השלישי.
עד רזא דא״ס״״,
וכתורת אדה״ז 105 עה״פ״<,
אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳",
אז ער איז מקריב זיר,
זיין נה״ב,
צו דעם אויבערשטן,
אזוי אז ווי ער איז א נשמה בהגוף בעוה״ז
(ובגלות)
ווערט ער אן,
עולה תמימה" 102 ,
אע״פ שאין שם בית
[ע״ד המדובר לעיל
(בסיום הל׳ שמיטה ויובל),
אז "לא שבט לוי בלבד אלא בל איש ואיש" ווערט בדרגת "קדש קדשים" דויד זיין עבודה פון,
נדבה רוחו אותו כו׳"].
!ועאכו״ב ווען זיין הקרבה לה׳ זרז אין זיין מקדש פרטי,
כמדובר כמ״פ לאח־ רונה* 101 אז יעדער איד דארף מאבן פון זיין שטוב,
זיינע ד׳ אמות און אלע זיינע חפצים — א מקדש לה׳,
אויף וועלכע דער אויבערשטער זאגט,
ושכנתי בתוכם"].
ס׳איז אבער פארשטאנדיק,
אז די שלימות פון הקרבת הקרבגות,
איז ניט בעבודה רוחנית און ווען,
אין שם בית",
נאר דוקא אין דעם בית המקדש הגשמי —,
בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו קרבנות״ — די התחלה פון ספר עבודה; און דאם קומט דורך דער הקדמה ועבודה פון,
נדבה רוחו אותו בו׳ נתקדש קדש קדשים"
(ווען,
אין שם בית")
בסוף ספר זרעים.
יא. ויש להוסיף בביאור הקשר מיט דעם פסוק וואם דער רמב״ם ברענגט לפני תחלת ספר עבודה.
ויש לומר אז דאם איז ע״ד,
מנא הני מילי דאמר קרא"
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
צו דעם וואס דער רמב״ם שרייבט בסוף ספר שלפניו ותחלת ספר שלאחריו.
ובנדו״ד — בתחלת ספר עבודה ברענגט דער רמב״ם דעם פסוקי"׳ "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך":
"שאלו שלום ירושלים* באדייט די עבודה פון א אידן וועגן וועלכע עם רעדט זיך בסוף ספר זרעים — אז בכל זמן ובכל מקום,
אפילו ווען "אין שם בית* און מ׳האט ניט "שלום ירושלים* בגשמיות — דארף זיין דער "שאלו שלום ירושלים*,
די בענקעניש אוו בעטן אויף "שלום ירושלים*
[ע״ד מאחז״ל 8 " עה״פי״ ״ציון היא אין דורש לה — מכלל דבעיא דרישה"],
ביז אז דאם זאל קומען בפועל אין זיין עבודה
(רוחנית),
אז דער ירושלים שבו — יראה שלם 2 " — שטייט בשלימות
(שלום אויך מלשון שלימות),
ביז באופן פון "קדש קדשים".
דאם איז אבער נאד ניט תכלית השלימות
(ווייל בפועל "אין שם בית* וירושלים בגשמיות).
דערגאר דער־ גרייבט מען
(דורך דער עבודה פון "שאלו שלום ירושלים")
צו "ישליו אוהביך",
שלימות ענין השלוה אויך בגשמיות בגאולה העתידה,
ומעין זה בסוף זמן הגלות
[ניט ווי בא יעקב,
וואס ביקש׳" לישב בשלוה,
אבער בפועל קפצה עליו רוגזו כו׳ 4 " — ווייל דעמולט
איז דאם געווען קודם דער עבודה אין זמן הגלות: משא״ב לאחרי עבודה זו,
וואס מ׳איז מהפך אלע ענינים בלתי רצויים — ווערט דער "ישליו" בשלימות ובפשטות אויך בגשמיות],
און "אוהביך* — תכלית שלימות העבודה לשמה
(כמבואר ברמב״ם סוף הל׳ תשובה),
וואס שלימותה כמצות רצונך וועט זיין לע״ל,
ומעין זה איצטער
(בפרט דורך דעם וואס מ׳האט "ישליו",
קיום יעודים גשמיים ושלוה בפשטות,
וואס ערמעג־ לעכט די עבודה זאל זיין כשלימות).
און גלייך בהמשך לזה קומט דער מנין המצוות פון בנין בית המקדש בפועל,
"לבנות בית המקדש וכו׳",
און דערנאך די הלכות עצמן — "מצות עשה לעשות בית לה׳ כר* — לעשות דוקא,
במעשה בפועל,
וואס הוא העיקרי".
יב. דער לימוד און די הוראה פון האמור לעיל בנוגע לפועל:
אע״פ וואם מ׳געפינט זין־ אין גלות,
און אין דעם חושך כפול ומכופל פון עקבתא דמשיחא,
און עם ווערן שטעג־ דיק נתגבר די העלמות והמתרים פון דעם נה״ב כו׳,
דארף מעז וויסן — אז אדרבה: דוקא אין דעם מצב גיט תורה מערער כחות צו מתקן זיין די חסרונות וואם קעגען זיין מצד מיעוט הלבבות,
דורך דעם וואס אידן זיינען מוסיף ביתר שאת וביתר עוז אין זייער עבודה,
און דורך דעם ווערט — הוכפל בו כי טוב
(מער ווי דער טוב וואם איז דא בזמן ווען מ׳האט ניט העלמות).
מען דארף וויסן,
אז געפינענדיק זיך אין גלות,
האט יעדער איד כשלימות זיין חלק אין ארץ ישראל,
אה נאכמער —
ש״פ אמיר,
ת׳ אייר
"קדש קדשים",
ובאופן אז דער אוי־ בערשטער ווערט,
חלקו ונחלתו",
וכידוע דער פתגם פון רבותינו נשי־ אינו״י,
אז אונזערע גשמות זיינען קייג־ מאל אין גלות ניט געגאנגעז כו׳.
ואין הדבר תלוי אלא ברזונו — אז דאס זאל ביי אים שטיין בגלוי,
אין זיין טאג טעגלעכן לעבן.
ובפרט ווען מ׳שטייט אין די ימי הספירה
(און אין דעם דריטן שבת פון ספירה),
וואט דעמולט האט מען ספע־ זיעלע כחות זו מתקן זיין די מדות,
און אלע ענינים וועלכע פאדערן תיקון.
ובמיוחד — תיקון כל ענין פון,
לא נהגו כבוד זה לזה",
דורך זיד זוזאמעג־ רעדן איינער מיט דעם זווייטן,
מתוך שלום וידידות,
און ביז קומען זו א מסקנא,
ואדרבה — דורך רעם וואס אין דיעותיהן שוות,
איז די מסקנא א בע־ סערע
(כנ״ל ס״ד).
[און אפילו אויב עס בלייבט אן ענין אין וועלכן מ׳קען זיר ניט זוזאמענרעדן — גייט מען זו א שלישי המכריע,
די רבני המקום,
און מ׳פירט זיר לויט זייער הוראה ופסק־דין — ווי דער סדר איז ע״פ תורה,
כמובן וגם פשוט].
ואדרבה: בימים אלו דספירת העומר איז א זמן מתאים זו מוסיף זיין אין אלע פעולות פון אהבת ישראל וקירוב הלבבות
(במכ״ש — מתקן זיין א חסרון אין דעם).
ועוד והוא העיקר: מוסיף זיין אין אלע ענינים פון תורה ומזוות,
לימוד התורה,
נגלה דתורה
[כולל — מחזק זיין דעם לימוד פרקי אבות בשבתות אלו]
און
פנימיות התורה
[ובהדגשה — גרייטנ־ דיק זיר זו דעם טאג פון ל״ג בעומר,
יום שמחתו של רשב״י,
מתן תורה פון פנימיות התורה י",
וואם רשב״י איז דער מקור הגילוי פון פנימיות התורה ובהאי ספרא יילד דאיהו ספר הזהר•"],
ובפרט — מוסיף זיין נייע שיעורי תורה ברבים
[כמודגש אין היינטיקן פרקי",
עשרה שיושבין ועוסקין בתורה",
ובפרשתנו“׳ —,
ונקדשתי בתור בני ישראל",
אין עדה פחותה מעשרה•"],
נוסף אויף ממשיד זיין בשיעורים הקבועים,
כולל אויר — סיומים בתורה,
ווי דער סיום ספר זרעים
(והתחלת ספר עבודה)
ברמב״ם הנ״ל,
ועד״ז אנדערע סיומים
(והתחלות)
בתורה.
ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה"• — הוספה בקיום המזוות בהידור,
און אננעמען נייע החלטות אין אלע פעולות טובות אין ענינים פון אידישקייט,
ובכלל — הפזת היהדות און הפזת המעינות חוזה.
און דאס אלץ וועט נאכמער זואיילן דעם בנין ביהמ״ק השלישי בפועל,
למטה מעשרה טפחים,
בית נזחי,
מקדש אד׳ כוננו ידיד•",
ושם געשה לפניד את קרבנות כו׳ כמזות רזונו־ 110 ,
און כל זה — תיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט