ולאח״ז בא חודש אייר,
"חודש השני',
שבו מתחילה עבודת האדם מדרגא לדרגא י?
והתחלת העבודה ד״חודש השני' בפועל — ביום ב׳ אייר
(משא״ב א׳ אייר שהוא ר״ח,
שאינו יום המעשה 22 ,
ואין אומרים בו תחנון 22 )
— היא בהמדה "תפארת שבתפארת',
שזוהי הוראה ו־ נתינת־כח שגם העבודה מלמטה למעלה
(שעיקרה החל מב׳ אייר)
צ״ל באופן ד״לכתחילה אריבער",
ע״י "תפארת שבתפארת" שמחברת ומאחדת ב׳ הקצוות,
מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין.
ג. ויש להוסיף שהענין ד״לכתחילה אריבער״ מודגש גם בתורה — ככל הענינים שהתחלתם בתורה,
כמאמרם 24 ״אסתכל באורייתא' — שהתחלת התורה היא באופן ד״לכתחילה אריבער":
התחלת התורה היא — באות בי״ת
("בראשית"),
ר״ת ברכה 25 ,
ומובן,
שההתחלה בענין של ברכה עוד לפני שאמרו ע״ד בריאת מציאותו של המתברך — הו״ע ד״לכתחילה ארי־ בער״.
ובזה גופא — ב׳ ד״בראשיח" — ש״ראשית" הו״ע של "אריבער",
ועאכו״ב ב׳ ראשית
(תורה וישראל 24
שנקראו ראשיתי 2 )
— "אריבער" למעלה מ״אריבער".
וממשיך ״בראשית ברא״ — בריאה יש מאין• 2
(שמתחדשת בכל רגע ורגע* 2 ),
אשר,
ההתהוות דיש מאין היא מ״מהוחו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח״ו״“,
היינו,
שהתחלת הבריאה
("לכתחילה")
היא באופן ד״ארי־ בער",
ממהותו ועצמותו ית׳ 2 .
וממשיך,
"ורוח אלקים מרחפת על פני המים" 22 ,
ואמרו חז״ל 33 "זה רוחו של מלך המשיח",
היינו,
שעוד לפני שנבראו פרטי הנבראים כו׳ היתה בתחילה "רוחו של מלך המשיח",
ובאופן ד״מרחפת",,
נוגע ואינו נוגע" 22 ,
שזהו "לכתחילה אריבער".
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
ונוסף לזה,
גם המאמר הראשון 34 ,,
ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" 35 הו״ע ד״לכתחילה אריבער",
כי,
"אור" ככלל הו״ע ד״אריבער",
ועאכו״ב האור שנברא ביום הראשון,
שהי' אדה״ר מביט בו מסוף העולם ועד סופו 36
(מסוף עלמא דאתכסיא עד סוף עלמא דאתגליא 37 ),
ועאכו״ב האור שעליו נאמר "יהי אור" שהוא נעלה יותר מהאור שנברא בפועל
(ביום ראשון),
שלכן נאמר "ויהי אור" ולא ״ויהי כן״ 38 — ה״ז בודאי ענין ד"לכתחילה אריבער".
ונעוץ תחלתן בס ופ ף3 _ שסיום התורה הוא בעניו ד״לכתחילה ארי־ בער": "לכל האותות והמוסתים גו׳ ולכל היד החזקה גו׳ אשר עשה משה לעיני כל ישראל״ — שהענינים הכי נעלים
("אותות ומופתים וגו׳"),
"אריבער",
נמשכים ומתגלים למטה "לעיני כל ישראל".
ומזה באים גם להתחלת וסיום תושבע״ם: ההתחלה — במסכת ברכות
(כמו תושב״ב שמתחילה באות בי״ת,
ר״ת ברכה),
ובמסכת ברכות גופא — "מאימתי קוריו את שמע",
שפתח בקריאת שמע שענינה יחודו של הקב״ה,
משום "ראשית חכמה יראת הוי׳" 40 ,
"ראשית" דייקא
(כמו תושב״ב שהפתיחה היא ב״בראשית" 41 ),
ו״ראשית חכמה" שהיא "יראת הוי׳",
ועד לשלימות היראה,
יראה עילאה 47 ; והסיום
(הן סיום מסכת הראשונה והן סיום כל הש״ס)
— "ה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום" 43 ,
ב׳ שלום,
שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה 44 ,
המשכת וגילוי ענין ה״שלום",
שמו של הקב״ה 45 ,
בכל העולם,
למעלה ולמטה.
וכן השו״ע• 45 — שהתחלתו "יתגבר",
והתחלת מפת השולחן "שויתי 46 הוי׳ לנגדי תמיד" 47 ,
שם הוי׳ דייקא,
שם הכי נעלה
("אריבער"),
שנמשך ומתגלה אצל האדם באופן ד״שויתי..
לנגדי תמיד"; וסיום חלק ראשון״ — "טוב לב משתה
ש״פ קדדשים,
ב׳ דר״ח זג׳ אייר
ו42
תמיד" 4 ,
שעניו השמחה,
שפורצת גדרי 4 ,,
אריבער",
נמשך בפועל ובגשמיות ממש
(משתה),
ובאופן ד״תמיד".
ועד״ז בנוגע לתורת החסידות — שהתחלת ספר התגיא
(תושב״ב דתורת החסידות 50 )
היא לשון אדה״ז בהשער שלו,
קרוב גו׳ מאד״,
ובספר התניא — "משביעין אותו" 51 ,
כפירוש הצ״צ 52 ש״משביעין" הוא גם מלשון שובע
(ע״ד שהפסח 53 נאכל על השובע 54 ),
שזהו״ע ד״לכתחילה אריבער"; וסיום חלק הראשון —,
ית׳ וית"
(יתברך ויתעלה)
— כפליים,
ושנמשך למטה
(יתברך,
ברכה מלשון המשכה 55 )
כפי שהוא בתכלית העילוי
(יתעלה),
"אריבער".
ד. ונוסף להדגשת הענין ד״לכת־ חילה אריבער״ בכללות התורה — ה״ז מודגש גם בשיעורים הפרטיים שבתורה
(ש״כללות ופרטות נאמרה" 56 )
השייכים לב׳ אייר,
החל מיום הש״ק,
שקביעותו בשנה זו בערב ב׳ אייר.
ולכל לראש — בפרשת השבוע,
פרשת קדושים:
הפירוש ד״קדושים תהיו״ הוא — לא רק הפרשה והבדלה מענינים בלתי־
רצויים
(דמאי קמ״ל?!),
אלא גם הפרשה והבדלה בתכלית העילוי והשלימות,
עד ל״קדושה" שיש לה ערך ודמיון לקדושתו של הקב״ה,
כמובן מהמשך הכתוב —,
קדושים תהיו כי קדוש אני",
שקדושתו של הקב״ה
(,
קדוש אני")
היא טעם וסיבה
(,
כי")
לציווי ע״ד קדושתם של ישראל
(,
קדושים תהיו"),
ועד להפירוש הפנימי במארז״ל”.
יכול כמוני,
ת״ל כי קדוש אני,
קדושתי למעלה מקדו-שתכם״ — "יכול כמוני" בניחותא 57 ,
היינו,
שכאו״א מישראל,
יכול" 5 להגיע לדרגת קדושתו של הקב״ה,
כביכול 60 .
וכח זה
(.
יכול כמוני" בניחותא)
נמשך לכאו׳א מישראל — כמ״ש,
דבר אל כל עדת בני ישראל׳ 6 גו׳ קדושים תהיו כי קדוש אני",
היינו,
שכאו״א מישראל,
אנשים נשים וטף,
למגדל ועד קטן,
יכול וצריך להגיע לשלימות הקדושה,
קדושתו של הקב״ה,
ולא רק בנוגע להנשמה,
אלא גם בנוגע להגוף הגשמי —,
גופא דלהון קדישא" 62 ,
ולא עוד,
אלא,
שגם במעמד ומצב שצריך לשלול
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
פרישה והבדלה מענינים בלתי־רצויים“,
מתחילים מיד עם שלימות הקדושה — "קדושים תהיו כי קדוש אני',
וזהו הקשר עם ההוראה "לכתחילה אריבער' — שהדרגא הכי נעלית
(קדושתו של הקב״ה)
נמשכת ומתגלה למטה מטה,
ועד במקום ומצב שיש אפשרות למצב הפכי כר,
שגם שם תהי׳ הנהגת בנ״י באופן ד״לכתחילה אריבער",
"קדושים תהיו כי קדוש אני',
"יכול כמוני* בניחותא.
ה. וענין נוסף בהמשך הפרשה — "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל גו׳ שלש שנים יהי׳ לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהי׳ כל פריו קדש הלולים לה׳ ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבו־ אתו"**,
שבפסוקים אלו נתבאר כללות ענין עבודת האדם בעולם:
החילוק ביו ג׳ שנים,
שגה רביעית ושנה החמישית בעבודת האדם
(ע״פ המבואר בלקו״ת דפרשתנו 65 )
— שג׳ שנים הם בנגד ג׳ המדות נצח הוד יסוד,
ושנה רביעית ושנה החמישית הם שתי דרגות במדח התפארת,
שנה רביעית היא כנגד הדרגא התחתונה דתפארת
(שליש התחתון,
או שני שלישים"),
ושנה החמישית היא כנגד הדרגא העליונה דתפארת 67
(שליש העליון).
וביאור הענין:
מבואר בלקו״ת" ש״פי׳ תפארת הוא..
שיהי׳ גילוי יקר תפארת גדולתו ית׳,
וכמשארז״ל” נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים",
שגילוי זה נעשה ע״י מדת התפארת,
"בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה",
ש״עולה למעלה עד א״ם",
ונמשך ומתגלה למטה באופן ד״ונגלה״׳י כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דבר" 68 .
ובענין ההמשכה וגילוי אלקות בעולם יש
(בכללות)
ב׳ דרגות — שגה הרביעית ושנה החמישית 72 :
שנה הרביעית — מורה על דרגת האלקות שבערך העולמות,
שכללותם ד׳ עולמות אבי״ע.
וי״ל שרומז גם על השלימות דהעולם
(ע*י עבודתם של ישראל)
— שנעשה מסובב
(לא רק מג׳ רוחות,
כבהתחלת הבריאה,
כמארז״ל” "עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת",
אלא)
מכל ד׳ רוחות,
בדוגמת מ״ם סתומה
(שרומזת על ענין הגאולה 74 ).
ושנה החמישית — מורה על דרגת האלקות שלמעלה מהעולמות,
בחי׳
ש״פ קדושים,
ב׳ דר״ח וב׳ אייר
, החמישית לפרעה" 15 ,
פרעה דקדושה,
ד,
אתפריעו ואתגליין מיני׳ כל נהורין"* 16 ,
למעלה מכל מדידה והגבלה — "ארי־ בער",
שעז״נ "להוסיף לכם תבואתו" 17 ,
"תוספת אור הנמשך מקוצו של יו״ד דשם הוי׳ והוא בחי׳ הכתר".
וזהו גם החילוק שבין ד׳
(רביעית)
לה׳ (חמישית)
— שדל״ת הוא לשון דלות,
כי,
אע״פ שיש גילוי אור אלקי״י,
מ״מ,
כיון שהגילוי אינו אלא דרגת האלקות שבערך העולמות,
ה״ז מעמד ומצב של דלות,
כביכול,
לגבי ההוספה דשנה חמישית,
(ה׳) גילוי אור אלקי שלמעלה מהמדידה וההגבלה דעולם,
שאז נעשה מעמד ומצב של עשירות.
ונמצא,
ש״שנה החמישית• מורה על מעמד ומצב ד״לכתחילה אריבער",
ובב׳ הקצוות* 1 : גילוי אור אלקי שלמעלה
ממדידה והגבלה דעולם,
וביחד עם זה,
נמשך ומתגלה למטה מטה,
בעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו,
וב־ עניני חולין שבו — כפשטות הכתוב "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו",
שמדובר אודות פירות חולין שנאכלים בכל מקום 2 ,
ואעפ״ב,
ניכרת בהם ברכתו של הקב״ה באופן ד״להוסיף לכם תבואתו"
(דרגא החמישית),
ע״ד חולין 1 " שנעשו על טהרת הקודש 2 "
(כולל גם העילוי ד״קדש מלה בגרמי׳" 2 "),
שבזה מודגש הענין דדירה לו ית׳ בתחתונים,
שגם התחתון
(פירות חולין)
נעשה דירה לו ית׳
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
(הגילוי ד״להוסיף לכם תבואתו",
בחי׳ הכתר) 4 .
ו. ויש לקשר כל זה עם שיעורי הרמב״ם
(דג״פ ליום)
— השיעור דיום הש״ק,
סיום הלכות מעשר שני ונטע רבעי והתחלת הלכות ביכורים,
והשיעור דב׳ אייר בהלכות ביכורים:
בטעם הסמיכות דהלכות ביכורים להלכות מע״ש ונטע רבעי 5 ״ — כתבו מפרשי הרמב״ם“ "לפי שהם טעונים הבאת מקום ואסוריו לאונן ולטמא כמו מעשר שני".
ואולי יש להוסיף בביאור המשך ההלכות — שסיום הלכות מע״ש ונטע רבעי הוא במצות וידוי מעשר 87 ,
שבו שוים ביכורים ומעשר שני,
כמ״ש הרמב״ם" 8 "מי שאין לו אלא מעשר שני בלבד מתודה,
שעיקר הוידוי במעשר הוא,
וכן אם לא הי׳ לו אלא ביכורים בלבד מתודה,
שנאמר בערתי הקודש,
הקודש הראשון שהוא הביכורים" 89 .
ואולי יש להוסיף ולהמתיק עוד יותר ע״פ פנימיות הענינים — שההמשך דביכורים למעשר שני ונטע רבעי הוא ע״ד ובדוגמת ההמשך דשנה החמישית לשנה הרביעית:
ביכורים — הם הפירות המשובחים והמובחרים ביותר,
שכן,
"אין מביאין ביכורים אלא משבעת המינים האמורים בשבח הארץ״ 90 ,
וביניהם גופא — "אין מביאין..
אלא..
מן המובחר" 91 ,
"תפארת שבתפארת" שבפירות.
שם פי־א ה־ג),
ואולי י־ל שמשום הא לא חשיב מ־ע שהזמ״ג,
כשם שביכורים לא חשיבי מ־ע שהזמ־ג
(שלכן גם נשים מביאות ביכורים),
דלא מיקרי מצוה שהזמ־ג אא־כ הגבלת הזמן היא מצד עצמו,
ולא מצד דבר אחר הגורם,
כמו,
שאין הסירות מצויין בשדות,
אבל הזמן מצד עצמו
(אילו היו הסירות מצויין כשדה)
הוא בר הכאה
(ראה טורי אכן מגילה כ,,
ב) ועד־ז בנוגע לוידוי מעשר — שהגבלת הזמן היא מצד דבר אחר הגורם — כי הוידוי מוכרח להיות לאחרי שכלו המעשרות.
ש״פ קדושים,
ב׳ דר״ח וב׳ אייר
ועוד וג״ז עיקר — שאע״ם "שהם קרויין תרומה•",
יש בהם עילוי לגבי תרומה,
כמודגש בסדר ההפרשה" שקודמיו לתרומה"
("יקדמו ביכורים לכל שהן ביכורים לכל',
"לשון ביכורים דריש לכך קרנהו רחמנא ביכורים""),
היינו,
ששמם מורה על היותם בבחי׳ קדימה וראשית.
והעניז בזה — ע״פ המבואר בדרושי חסידות" ש״העולמות נחלקים דרך בלל לג׳ בחי׳,
עולמות הא״ס שלפני האצילות,
ואצילות,
ובי״ע,
וע״כ עולמות הא״ס נק׳ ביכורים שהם בחי׳ קדימה וראשית".
וע״פ המבואר בלקו״ת דפרשתנויי שג׳ שנים הם כנגד עולמות בי״ע,
שנה הרביעית כנגד עולם האצילות,
ושנה החמישית כנגד הבחי׳ שלמעלה מאצי־ לות
(עולמות הא״ס)
— נמצא,
ש״ביכו־ רים" הו״ע ד״שנה החמישית",
בחי׳ שלמעלה מהשתלשלות"
("אריבער").
וביאור העניז בעבודת האדס”:
כתיב 0 " 100 "כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם״,
ואמרו חז״ל 101 שהאבות נקראים ביכורים,
וכן כל ישראל נקראים ביכורים,
במ״ש“ "קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתו".
והפירוש "יקדמו ביכורים לכל",
שקודמים גם לתרומה,
הוא — לפי שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר 103 ,
אפילו לתורה,
שהיא בחי׳ תרומה,
תורה מ׳
(תורה שניתה לארבעים יום) 4 " 5 ,
כי התורה היא "ראשית חכמה",
"ראשית הגילוי לפרטים וסדר השתלשלות",
וישראל עלו במחשבה הקדומה,
בחי׳ א״ק שהוא אור כללי של כל ההשתלשלות כו׳,
שהם ביכורים עליונים ששרשם בבחי׳ הכתר 5 .
כהונה)
הוא בדוגמת הבחי׳ שלמעלה מהשתלשלות שיש לה שייכות להשתלשלות,
שכוללת כל ההשתלשלות,
וסרק השני דהלכות ביכותם
(שבו מתחיל לבאר דיני ביכורים עצמם)
הוא בדוגמת הכחי׳ שלמעלה מסדר השתלשלות*.
סמר השיחות - ה׳תשמ״ט
וכיון ש״ביכורים" הוא השם דישראל
(גם)
לאחרי ירידת נשמותיהם למטה להתלבש בגוף גשמי 6 ״ 1 — מובן,
שגם בירידתם למטה לעוה״ז הגשמי ובעת התעסקותם בענינים גשמיים
(גם עניני הרשות)
צריכים להיות במעמד ומצב שיהי׳ ניכר בהם בגלוי המעלה ד״ביכו־ ריס" 7 "*,
היינו,
שהאור האלקי שלמעלה מהעולם נמשך ומתגלה למטה מטה,
ע״ד האמור לעיל בענין "ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו""".
ז. ויש להוסיף בהקשר והשייכות דהלכות ביכורים להלכות מעשר שני ונטע רבעי — שההבנה
(ויתירה מזה — מעין ודוגמא)
להגילוי דשנה החמישית שלמעלה מהשתלשלות
(הלכות ביכורים)
נעשית כבר לאחרי גמר ושלימות העבודה דשנה הרביעית
(סיום הלכות מע״ש ונטע רבעי):
לאחרי שהרמב״ם מבאר פרטי הדינים
דוידוי מעשר,
ממשיך ומבארייי* תובן הוידוי 0 ״ — "לא עברתי ממצותיך,
שלא הפריש ממין על שאינו מינו וכר,
עשיתי ככל אשר צויתני,
ששמח ושימח בו כו׳",
וממשיך בהלכה שלאח״ז 1 " "השקיפה ממעון קדשך מן השמים,
עד כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש,
זו בקשה שיתן טעם בפירות".
וצריך להבין:
א) למה מחלק הרמב״ם הסיום דוידוי מעשר — "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגר״ — בהלכה בפ-ע 2 ",
ולא כללה ביחד עם כל פרטי הענינים דוידוי מעשר בהלכה אחת?
ב) למה מסיים "זו בקשה שיתן טעם טוב בפירות״ — דממה־נפשך: אם כוונת הרמב״ם בהלכה זו לבאר הכוונה שצריך לכויז באמירת פסוק זה,
הי׳ לו לבאר כל הענינים שבפסוק,
ו״למה" 1 השמיט רבינו מה שכתוב בה וברך את עמך — בבנים ובנות,
ואת האדמה אשר נתת לנו — בטל ומטר ובולדי בהמה"?!
ח. ואולי יש לומר הביאור בזה — ע״ד הרמז ובפנימיות העגינים:
ה״בקשה שיתן טעם טוב בסירות" היא — בפשטות — הוספה על ה״טעם טוב בפירוח" שישנו בלאה״ב.
ובמודגש גם בכך ש״וידוי מעשר" כולל העניו דביכו־ רים,
שהם מהסירות המובחרים וה־
ש״פ קדושים,
ב׳ דר״ח זב׳ אייר
משובחים,
שבודאי יש בהם "טעם טוב" עוד לפני הבקשה שבוידוי מעשר.
וי״ל שה״בקשה שיתן טעם טוב כפירות" היא ע״ד ובדוגמה העגין ד" להוסיף לכם תבואתו" שנאמר בשנה החמישית.
ועפ״ז יובן הטעם שבסיום הענין דוידוי מעשר מוסידי הרמב״ם ה״בקשה שיתן טעם טוב בסירות"
(אף שמשמיט שאר הבקשות)
— ביון שעניו זה נוגע להלכות
(מע״ש ו)
גטע רבעי בעבודת האדם
("לתקן הדעות"""),
שמיד לאחרי גמר העבודה דנטע רבד,
שגה הרביעית,
מתחילה העבודה והעילוי דשנה החמישית
(שעיקרה בהלכות ביכורים 5 " שלאח״ז*״)
— ע״י ה״בקשה שיתן טעם טוב בסירות",
(עכ״ם)
"בקשה" על הענין ד״להוסיף לכם תבואתו"; וביחד עם זה,
כותב הרמב״ם עניו זה בהלכה בפ״ע
(ולא כללו עם כל סרטי הענינים דוידוי מעשר)
— כי,
אסילו "בקשה" על העילוי דשנה החמישית הו״ע נעלה יותר שבא לאחרי גמר העבודה דשנה הרביעית
(נטע רבעי),
בתור ענין
(הלכה)
בס״ע 7 ".
ויש להוסיף ולהמתיק עוד יותר — ע״ם הדיוק בלשון הכתוב "השקיפה ממעון קדשך גו׳":
אמרו חז״ל "גדול כחן של עושי מצוה שכל השקסה שבתורה ארורה רזה לשון ברכה"•",.
גדול כחן של מוציאי מעשרות שהן הופכים את הקללה לברכה,
אתה מוצא כל מקום שכתוב בתורה השקיסה לשון צער הוא..
חוץ מזו..
שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך אח עמך" 9 ".
ובזה מודגש גודל מעלת הברכה — שהסיבה שבאה בלשון של צער,
עד ללשון דהיסך הברכה,
היא,
להיותה ברבה מבחי׳ סתים,
שהיא למעלה מגילוי והתלבשות בעולם׳" 1 ,
ע״ד הברכה ד־ "בשנה החמישית גו׳ להוסיף לכם תבואתו",
ברכה מבחי׳ שלמעלה מגדרי העולם
(.
אריבער")
1 ',
בחי׳ כתר 2 ";
ספר השיחות - ה׳חשמ״ט
וברכה נעלית זו נמשכת ומתגלה למטה מטה,
וגם במקום ודרגא שיש קס״ד לעניו הפכי 3 ",
ועד ש״בל מקום שכתוב בתורה השקיפה" הו״ע בלתי־ רצוי,
ואעפ״ב,
לא זו בלבד ש״הופכים את הקללה לברכה"
(ברכה נעלית ביותר — "אריבער"),
אלא עוד זאת,
ששוללים לגמרי אפשרות אחרת — "אין השקיפה אלא לברכה,
שנאמר השקיפה ממעון קדשר וגו׳ וברד את עמך וגו׳" 24 ,
"לכתחילה אריבער".
ט. ועד״ז מודגש העניו ד״לכתחילה אריבער״ בשיעור חומש דב׳ אייר — התחלת פ׳ אמור
(שקורין גם במנחת שבת ערב ב׳ אייר),
"אמור ואמרת,
להזהיר גדולים על הקטנים""*:
נתבאר לעיל
(ם״ב)
הקשר והשייכות ד״לכתחילה אריבער" עם "תפארת שבתפארת" — שתפארת היא בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה,
ולכן בכחה לחבר ב׳ קצוות,
שגם למטה מטה,
ובמקום שיש אפשרות למצב הפכי,
תהי׳ ההנהגה "לכתחילה אריבער".
וזהו גם תוכן הענין ד״להזהיר גדולים על הקטנים״ — חיבור ב׳ הקצוות
לברכה.
ולהעיר נם מסיום העניו
(שם ד תתקמז)
: קוי-ל מעלת מוציאי מעשרות כי הם שני מעשרות וא*כ הם חומש,
ועיין בפי׳ והחמישית לפרעה כו׳.
ד״גדולים" ו״קטנים",
ובשני האופנים: מלמעלה למטה — "להזהיר גדולים על הקטנים" כפשוטו,
שהגדולים פועלים על הקטנים,
ומלמטה למעלה — "להזהיר גדולים על ידי הקטנים""!,
שע״י פעולת ההשפעה דהגדולים על הקטנים גיתוסף עוד יותר אצל הגדולים 2
(כולל גם "להזהיר" מלשון זהר ואור,
שע״י ההשפעה על הקטנים נעשה אצל הגדולים תוספת אור" 2 ),
ועד שב׳ הקצוות מתחברים ונעשים לאחדים ממש,
מציאות אחת,
כיון שנמשך ומתגלה בחי׳ שלמעלה לגמרי מגדר של התחלקות
(גדול וקטן),
"אריבער" לאמיתתו.
וענין זה קשור גם עם הציווי "ואהבת לרעך כמוך" שבפ 4 קדושים 2 ,
אשר,
שלימות הענין דאהבת ישראל
("כמוך" ממש)
היא באופן של אחדות ישראל,
עד שנעשים לאחדים ממש,
מציאות אחת — כי,
כאו״א מישראל הוא "חלק אלקה ממעל ממש"" 3 ,
וכיון ש״ישראל וקב״ה כולא חד" 3 ,
הרי גם כל ישראל הם מציאות אחת.
ומרומז בלשון הכתוב — "ואהבת לרעך כמוך אני ה׳",
שאחדותם של ישראל עם הקב״ה היא הסיבה לאח־ דותם של ישראל עצמם.
ויש להוסיף,
שהענין ד״להזהיר גדולים על הקטנים"
(החיבור דגדולים וקטנים בב׳ הקצוות)
הוא לא רק בנוגע לישראל עצמם,
אלא גם בנוגע לישראל
ש״פ קדומים,
ב׳ דר״ח זב׳ אייר
(גדולים)
והעולם
(קטנים),
וע״י פעולתם ועבודתם בבירור העולם ניתוסף במעלתם של ישראל.
[ולהעיר,
שע״י עבודתם פועלים ישראל החיבור דגדולים וקטנים
(משפיע ומקבל)
גם בכללות העולם,
ובמודגש במיוחד בשבת ר״ח,
כי,
שבת
(וכל ימי השבוע)
קשור עם מהלך החמה,
ור״ח
(וכל ימי החודש)
קשור עם מהלך הלבנה 32 ,
וחיבורם
(שבת ר״ח)
מורה על החיבור והאחדות דחמה
(.
מאור הגדול',
משפיע)
ולבנה
(.
מאור הקטן",
מקבל).
ובהדגשה יתירה בשנת העיבור,
שעניגה להשוות לחבר ולאחד בשנה אחת שנח הלבנה עם שנת החמה].
ועד״ז בנוגע "להחיבור דגדולים וקטנים דהקב״ה
(גדול האמיתי)
וישראל
(קטן 33 )
— שעי״ז שישראל ממשיכים ומגלים מהותו ועצמותו ית׳ בעוה״ז התחתון שאין למטה ממנו,
להיות לו ית׳ דירה בתחתונים,
ממלאים ומשלימים כביכול את רצונו ותאוותו של הקב״ה
(ומוסיפים כח למעלה).
ועי״ז מתגלה שלימות הענין ד.
אמור ואמרת״ ביחס להקב״ה וישראל — מלשון,
את ה׳ האמרת גו׳ וה׳ האמירך גו׳" 34 ,.
לשון הפרשה והבדלה 33 ,
הבדלתו לך מאלהי הנכר להיות לך לאלקים,
והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה..
והוא לשון תפארת"* 3 ,,
לשון חשיבות ושבח״י 3 ,
שישראל משבחים ומפארים את הקב״ה,
והקב״ה משבח ומפאר את ישראל,
וכדרשת חז״ל• 3 ,
אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם,
ואני אעשה אחכם חטיבה אחת בעולם".
ויש להוסיף,
שבס׳ אמור נרמזת גם שלילת עניגים בלתי־רצויים והפיכתם לטוב* 3
(ע״ד האמור לעיל בענין.
השקיפה גו׳ וברך גו׳״)—.
לנפש לא יטמא גו׳",
שלילת הענין דהיפך הטהרה,
ועד לשלילת סיבת הטומאה
(היפך החיים רח״ל" 4 ),
עי״ז ש.
אתם הדבקים
ספר השיחות - ה׳תשמ״ט
בה׳ אלקיכם חיים כולכם גו׳" 41 ,
חיים נצחיים 142 .
י. ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל — "המעשה הוא העיקר":
יום הש״ק שממנו מתברך 143 ב׳ אייר,
וממנו נכנסים תיכף לב׳ אייר,
במוצאי ש״ק,
ועאכו״כ ב׳ אייר עצמו — ה״ז זמן מסוגל לקבל החלטות טובות בכל הקשור להנהגה בדרך אשר הורנו בעל יום ההולדת ד״תפארת שבתפארת": "לכתחילה אריבער",
הן בעניני התורה ומצוותי׳
(ועד גם)
והן בעניני הרשות,
"כל מעשיך יהיו לשם שמים" 144 ו״בכל דרכיך דעהו" 145 ; הן בנוגע לעצמו,
והן
נקראת נפילה אלא לגבי מדריגתו הראשונה,
ולא לגבי שאר אדם ודו",
ותכליתה כדי שיוכל לעלות למדריגה נעלית יותר
(חינוך קטן בסופו),
ע־ד שר*ז התענה לישכח דרך הלימוד דתלמוד בבלי כדי שיוכל להתעלות לדרך הלימוד דתלמוד ירושלמי
(ב־מ פה,,
א) וע־ד שהעלי׳ מג־ע לג־ע היא ע* העמוד שביניהם שבו מתבטל מהשגתו הקודמת• — אעפ״ב,
גם העלי׳ מדרגא לדרגא נעשית ללא בורך בענין של צער,
שהרי,,
היפלא מה׳ דבר•!
בנוגע לפעולה על הזולת,
ע״פ הציווי שבפרשתנו "ואהבת לרעך כמוך",
והן הציווי בהפרשה שקורין במנחה,
"אמור ואמרת,
להזהיר גדולים על הקטנים".
ובודאי יסדרו התוועדויות ביום ההולדת
(ובימים הסמוכים אליו,
מלל ובמיוחד — ביום הש״ק)
— החל מד׳ אמותיו של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו
("קרית מלך"* 4 ,
"מאן מלכי רבנן" 41 ),
נכדו וממלא מקומו של בעל יום ההולדת,
וכן בכל מקום ומקום,
"ברוב עם הדרת מלך"• 4 ,
באופן ש״איש את רעהו יעזורו גו׳ חזק" 4 יחזקו ויעודדו להוסיף בכל עניני התומ״צ באופן ד״לכתחילה אריבער".
והדגשה מיוחדת — בנוגע להוספה בלימוד תורתו של בעל יום ההולדת
(ביחד עם ההוספה בכל עניני התורה,
נגלה דתורה ופנימיות התורה וש־ נתגלתה בתורת החסידות),
וכאמור,
הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לפעולה על הזולת — הפצת המעיינות חוצה
(ביחד עם הפצת התורה בכלל),
באופן ד״לכת־ חילה אריבער" 50 ,
כולל גם בנוגע
ש״פ קדושים,
ב׳ דר״וז וב׳ אייר
ו43
להדפסת ספרי חסידות — באותיות מרובעות 51 ,
אשר,
מורך בזה מודגש ביותר בנוגע לספרי החסידות המודפסים של אדמו״ר מהר״ש,
שרובם נדפסו באותיות "עגולות",
ובודאי ידפיסום מחדש באותיות מרובעות דוקא
[כפי שכבר התחילו בזה לאחרונה,
ובהשגחה פרטית נסתיימה הדפסת ספר המאמרים תרכ״ו באותיות מרובעות בסמיכות לב׳ אייר],
ועד״ז בנוגע לספרי החסידות שנדפסו באותיות רש״י,
שבטח ידפיסום מחדש באותיות מרובעות — שהקריאה והלימוד באותיות מרובעות היא בקל יותר
(ובמילא יכולים לנצל את כח היגיעה להוסיף בהבנת תוכן הענין),
כך,
שהדפסת תורת החסידות באותיות מרובעות מוסיפה בהסעת המעיינות
חוצה
(ועד״ז בנוגע להדפסת כל עניני תורה).
ויה״ר שע״י מעשינו ועבודתינו בהפצת המעיינות חוצה
(הז הפעולות שנעשו בעבר,
והן קבלת החלטות טובות על מנת לקיימן במעשה בפועל 52 )
ימהרו ויזרזו עוד יותר את ההבטחה שכשיפוצו מעינותיך חוצה אתי מר דא מלכא משיחא 55 ,
ובלשון הזהר 54 "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע,
בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר..
יפקון בי׳ מן גלותא ברחמי",
שאז יהי׳ גם שלימות הענין ד״אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים",
"להזהיר" מלשון זהר ואור,
וכמ״ש,
אור חדש על ציון תאיר״,
ויתירה מזה — ש״לא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" 55 ,
במהרה בימינו ממש,
ובאופן ד״לכתחילה אריבער״ — ״מדלג״ 146 על הקץ״ 57 — ש״לא עיכבן כהרף עין"• 5 ,
תיכף ומיד ממש.
סמר השיחות - ה׳תשמ״ט