Ikar

שיחת יום ה׳ פ׳ תצוה, ז׳ אדר ה׳חשמ״ח

א.

שבעה באדר — שבו נולד משה ובו מת משהי — הוא יום מיוחד שיש בו הנהגות מיוחדות,

מהם — דאיתא בשו״ע/ ומהם — בספרים שלאחריו,

ועוד ועיקר — מעשה רב — מנהגים מיוחדים

(וגם הפכיים)

בכמה חוגים דבנ׳יי,

"נהרא נהרא ופשטי״י■.

ואף שלא ראינו בחב״ד הנהגות מיוחדות ביום זה באופן של פירסום כו׳ 5 — לא בנוגע לעניז של תענית,

וגם לא בנוגע לעניז של שמחה

(ע־ד המנהג בכמה חוגים שב״יארצייט• עושים עניו של שמחה בתור,

מיקוף להנשמה)

• — מ״מ,

היתה התעוררות מיוחדת להשתדל לנצל יום זה כדבעי,

ברגש דקדושה,

להוסיף בעניני שמחה של תורה ושמחה של מצוד,

— כי:

1> מגילה יג,

ב.

ושינ.

2> אויה סתק־פ ם־ב.

3> ראה בסידור הריי עמדי!,

סדר תיקון היום לפי מנהג חסידים ואנשי מעשה".

ועוד.

ולהעיר גס מהמנהגים המיוחדים דחנרא קדישא בכמה ק״ק — ראה גשר החיים פל״ג ס-ג

(עי שנב)

דרבי חסד סל־ג ס״א

(עי קנ>.

ועוד.

חולין יח,

נ.

וש־נ.

אף שנשיא׳ חנ״ד לא היו אומרים תחנון בשבעה באדי,

משא־נ סתם מתפללי ביהגנ״ס דחב״ד

(דאה לקו״ש חס־ז עי 351 הערה 75)

וגם — השמחה הקשורה עם יום ההולדת

ביום הוולדו דהיינו בד אדר שמחו שמחה גדולה•

(תוד״ה אמר נמשה — נזיד יד,

א)

)

ולא עוד,

אלא,

שגוברת על היפר השמחה דיום המיתה — •כדאי הוא יום הלידה שיכפר על המיתה•

(פרש״י מגילה שם.

נתבאר בארונה בלקו״ש חכ-ו ע׳ 1 ואילן־)

וראה לקו־ש חט־ז ד 343 ואילך — הפעם בדא״ס ששבעה נאדר לא נקבע ליום שמחה,

עיי״ש.

לכל לראש — מצד כללות העניו דירידת הדורות והתגברות חשכת הגלות,

עד לדורנו זה,

דור האחרון דגלות,

יש להשתדל ביותר וביותר לנצל כל הזדמנות וכל ענין כדי להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני טוב וקדושה.

ובהדגשה יתירה בשנה זו — שנת הקהל,

ושנת תשמח,

הרי בודאי שיש לנצל כל הזדמנות וכל ענין כדי להתאסף יחדיו,

הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו"",

להוסיף בכל עניני תורה ומצוותי׳,

ומתוך שמחה

תשמח*)

שמחה של תורה ושמחה של מצוה.

ב.

ועוד ועיקר:

שנה זו היא שנת שלשת אלפינו ושלש מאות ליציאת מצרים ומתן תורה

(ב׳ אלפים תמ*ח• — ה׳ אלפים תשמ״ח)

— מספר שיש בו תוכן ועילוי מיוחד.

והביאור בתוכן ומעלת מספר זה — שכולל ל־ג פעמים מאה שנה:

העילוי דמאה שנה — מובן ע׳פ המבואר בדרושי חסידות 2 בפירוש דברי הזהר״< על הפסוק",

ויהיו חיי שרה מאה שנה וגר• — בקשר להסתלקות צדקנית בישראל",

שרה אמנו,

הראשונה מד׳ האמהות דכאו׳א מישראל —

יום ה׳ פ׳ ונאוה,

ז׳ אדר

מאה שנה בללא וכלא',

?שר

(שלימות המספר״)

פעמים עשר,

?1 לנחי׳ הכתר,

ובנתר גופא — בחי׳ היחידה,

שמאיר בה בחי׳ יחיד,

בחי׳ עתיק

(כנאמר,

מאה שנה• — לשון יחיד)

והעילוי דמספר ל*ג — מוכן ע״פ המבואר בדרושי חסידות" בענק ל״ג בעומר,

יום ההילולא דדשב״י”,

ומבואר גם בארובה במכתביו של אאמו״ר ז״ל".

ומובן,

שע״י צירוף שניהם יחדיו ניתוסף עילוי גדול ביותר,

כלומר,

העילוי דמאה שנה נכפל ל״ג פעמים,

ולאידך,

העילוי דמספר ל״ג נכפל מאה פעמים 3 ? ויש להאריך בביאור העילוי דסספר זה,

ו,

תן לחכם ויחכם עוד"׳?

ומכיון ששנה זו היא שנת שלשת אלפים ושלש מאות ליציאת מצרים ומתן תורה — מובן,

שניתוסף בה עילוי מיוחד בהענק דיצי״מ ומ״ת,

ולכן,

יש להתחיל את ה.

רעש" בעניו זה משך זמן לפני חמשה עשר בניסן

(יצי״מ)

וששה בסיוו

(מ״ת)

— ובפרט החל משבעה באדר,

יום הולדתו ויום מיתתו של משה

13)

וזונת שמות ג.

טו.

סריס ש״ב.

14)

ראה סידור

(עם דא״ח)

שלו הי״ג מומר

(דש,

ג)

המשך תרסיו עי ריס.

ועוד.

15)

להעיר מהקשר והשייכות דרשניי למשה רנינו ומתן חורה —,

שרש נשמת רשביי הי׳ טניבוץ נשמת משה עיה,

ולכר היי התגלות מודות התורה ופנימיותה עיי דוק*.

כמו שהיי התגלות התורה הנגלית עיי משה רנינו ע״ה■

(סידור שם,

נ)

ויתירה מזה — מופז ד-מחגתי ואי *רפ*י,

שביטל המתינה שניו נגלה דתורה לפנימיות התורה

(המשך חייב *דם לנרד תרלית פכ״זז)

•

16)

לקוטי לויי! *גרות ד ינב.

שכג.

17)

וע״ם המבוא•

(סידור שם,

ג)

שליג אתיות.

גלי — יש לומר: ליג פעמים קי הו* — גילוי השלימות דמ*ה

(כתרא וקי פעמים ליג הו* — שגם הגילוי הו* נשליפות.

18)

משלי ס,

ס.

רבינו,

שעל ידו הק המאורעות דיצי״מ ומ״ת.

ג.

ויש להוסיף ולהבהיר בנוגע לכללות החשבון דשלשת אלפים ושלש מאות שנה ליצי״מ ומ״ת

(ב׳תמ״ח — ה׳תשמ״ח)

התאריך ב׳תמ״ח בנוגע ליצי״מ ומ״ת הוא — לחשבון דסדר ימות עולם ממולד אדם הראשון,

שהיא שנה שני■ ליצירה"

(כלשון הרמב״ם 4 )

ובמילא,

ב׳תמ״ח למולד אדם הוא ב׳תמ״ט ליצירה.

וא״כ,

בשנה זו,

ה׳תשמ״ח ליצירה — לכאורה חסרה שנה אחת למספר ג׳ אלפים וג׳ מאות שנה.

זאת ועוד:

המנין דמולד אדם הוא — •שלושים ומאת שנה" 5 ,

•תשע מאות שנה ושלושים שנה"׳ 6

(ועד״ז בהמשך הדורות)

— שנשים מספר שנים אלו: ואילו המנק ליצירה הוא — כסי שאנו מונק — שנח ה׳תשמ״ח,

כלומר,

שנכנסים לשנת ה׳תשמ״ח ליצירה

(לאחרי שנשלמו ה׳תשמ״ז שנה)

ורק בסיומה של השנה

(כשתכנס שנת ה׳תשמ״ט)

אזי יושלמו ה׳תשמ״ח שנה ליצירה.

ועפ״ז,

ההפרש שביו המניו למולד אדם למנק ליצירה הוא — הפרש של ב׳ שנים

(אף שהרמב״ם אינו מזכיר אלא הפרש של שנה אחת)

ונמצא,

שמזמן יצי״מ ומ״ת

[ב׳תמ״ח למולד אדם,

היינו,

בניסן שלאחרי ר״ה שבו נשלמו ב׳תמ״ח למולד אדם,

ונכנסים לשנת ב׳תמ״ם,

שהיא שנת ב׳ת״ג ליצירה]

עד לפסח ושבועות השתא — עברו רק ג׳ אלפים

19)

הל׳ עסיסה מובל ם״י ה״ב.

20)

כראשית ה.

ג.

21)

שם,

ה.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ח

מאתיים תשעים ושמונה,

ג׳ אלפים וג׳ מאות חסר ב׳ שנים!

ד.

ויש לומר הביאור בזה:

אודות החשבונות למולד אדם — דובר בארוכה במק״א 22 שבהכרח לומר שמספר זה אינו בדיוק מיום ליום ממש,

שהרי,

את״ל דהשנים בכל המאורעות שהתורה כותבת מספר השנים הוא מיום ליום — ה*ז נס הכי גדול!

[ואדרבה — שלימות השנים מיום ליום מדגישה התורה בתור חידוש אצל משה רבינו: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום* 22 ,

היום מלאו ימי ושנותי* 24 ,

"ללמדך שהקב״ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום* 25 — דבר שלא מצינו

(בגלוי ובפועל עכ*פ)

אצל כל הצדיקים

(כי אם אצל יחידי סגולה בלבד)

ופשיטא — לא אצל כל אלה שמספר שנותיהם נזכר בכתוב]

ועכצ׳ל שמספר השנים שבכתובים הוא באופן דחסר או יתיר,

ולדוגמא: "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד גו׳* — לא מצינו בשום מקום אשר.

ויולד* זה הי׳ בר־ה כשנגמרו ק*ל שנה לאדה״ר,

ועדה בכל ה״ויולד* שלאח*ז!

ובפשוטו של מקרא — י*ל הכוונה שנולד בתוך הזמן של קרוב לג׳ שנים,

החל ממשך זמן לאחרי ר*ה של קכ*ט שנה,

ובל׳ חז*ל“ יום בשנה חשיב שנה,

ועד להיום שנגמרו קל*א שנה.

כלומר,

שלושים ומאח שנה* אינו בהכרח שנשלמו,

שלושים ומאת שנה* לא פחות ולא יתר,

אלא יכול להיות גם שמשלמו

22)

לקו״ש ח״כ ע 11 25 ואילך.

23)

וילך לא,

ב.

24)

פרש״י עה״ם — מר״ה יא,

א.

וש״נ.

25)

ר״ה שם.

26)

ר״ה ב,

ריש דג וש״נ.

קכ״ח,

סהחחילה שנת הקכ״ט,

או בקצה השני — שעברו קל*א שנה חסר יום אחד.

ועד*ז בנוגע לכו*כ מאורעות שמספר השנים שנזכר בהם יכול להיות בב׳ הקצוות האמורות או בימים שביניהם,

ולדוגמא: בנוגע לביהמ״ק

(הנקודה התיכונה דכללות הבריאה)

— בית ראשון שעמד ת*י שנה,

ובית שני שעמד ת*כ שנהי 2

(כמ*ש■ 2 .

גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון*,

חד אמר בשנים* 14 )

— הרי מספר השנים דת*י ות*כ אינו שנים שלימות,

מיום ליום,

כי,

חורבן הבית הי׳ בתשעה באב,

ואילו השלמת וחנוכת ביהמ״ק — בבית ראשון היתה בחודש תשרי 20 ,

ובבית שני היתה בחודש אדר■ 2

(בשניהם — לא בחודש אב 22 )

היינו,

שהמספר דת״י ות*כ הוא באופן דחסר או יתיר,

כמה חדשים פחות

(מת*י ות׳כ שנה)

או כמה חדשים יותר

(מת*י ות*כ שנה)

ומזה מובן גם בנוגע למספר ב־תנז־וז דיצי*מ ומ*ת — שיכול להיות גם בשנת ב׳תמ״ח

(לאחרי ר*ה שבו נשלמו ב׳תמ״ז שנה,

אח שחסרים עדיין כמה חדשים

27)

יומא ט,

א.

רמב־ם שם ה״ג.

28)

חגי ב.

ם ובפרש״י.

29)

ניב ג,

ריש ע״ב ובפרש־י.

30)

מלנים־א ח,

נ ואילך.

וראה יל״ש עה־פ

(רמז קפד)

31)

עזרא ו,

טו ואילך.

32)

ואדרבה — מכיוז שמזלו אי",

רומז ל.

עלה את׳ מסובכו■,

זה נבוכדנאזר■ ש-ההריב אריאל■

(יל־ש ׳רמי רמז רנס)

אלא שלעתיד לבוא יתהפך לטוב —.

יבוא אר" זה הקב״ה.

במזל ארי והפכתי אבלם לששון ויבנה אתאל•

(יל־ש שם)

תינו,

שחודש אב יתהפך לששון ולשמחה,

ובלשון הרמב״ם

(סוף הלכות תעניות)

כל הגומות האלו עתידים לינטל לימות המשיח,

ולא עוד,

אלא שהם עתידים להיות ימים טונים וימי ששון ושמחה',

יזם ה׳ פ׳ תצזה,

ז׳ אדר

למנין ב׳תמ-ח שנה)

ונמצא,

שיצי״מ ומ-ת היו בשנת ב׳תמ״ח למולד אדם שהיא שנת ב׳תמ׳ט ליצירה,

היינו,

שההפרש שבין המנין למולד אדם למניז ליצירה אינו אלא הפרש של שנה אחת

(שלכן הזכיר הרמב״ם רק הפרש של שנה אחת)

— או בסמיכות

(וקודם)

ר״ה ב׳תמ׳ט.

ה.

ולאחרי הקדמה וו,

שההפרש אינו אלא בשנה אחת — יש להוסיף ולהתאים החשבון דג׳ אלפים וג׳ מאות בנוגע לשנה זו,

שנת ה׳תשמיח ליצירה:

החשבון ג׳ אלפים וג׳ מאות שנה מיצי־מ ומ״ת בדיוק — יהי׳ בניסן וסיון דשנת ה׳תשמ״ט,

שאז יושלמו ג׳ אלפים וג׳ מאות שנה מיצי״מ ומ־ת

(משנת ב׳תמיט ליצירה עד שנת ה׳תשמ״ט ליצירה)

;

אבל אעפ״ב,

בניסן וסיון השתא — ה׳תשמ״ח — נכנסים כבר לשנת ג׳ אלפים זג׳ מאות ליצי־מ ומ״ת

(אלא שיושלמו בסיומה של השנה — ניסן וסיון דשנת ה׳תשמ״ט)

ועניו זה — שבטיו ניסן השתא מתחיל שנת שלשת אלפים ושלש מאות ליצי״מ ומ״ת — פועל כבר מהתחלת השנה 55 ,

ע״ד שמצינו

(לאידך גיסא)

ב,

הקהל",

שקיום מצות הקהל בחג הסוכות פועל גם על המשך ועד סיום השנה,

שהשנה כולה נקראת בפי בניי "שנת הקהל• 54 .

ויש להוסיף ולבאר הטעם שמשתדלים לקשר ענין הנ״ל לשנה זו דוקא — שסימנה מסתיים באות ח׳

(ה׳תשמ״ח)

— ע־פ המבואר בספרים שכו״כ

33)

ונפרט שבעה באדר — שנו נולד מושיען של ישראל שהוציאם ממזרים וקיבל תורה מסיני.

34)

ראה הערה נמנתג חדו תשרי שנה זו

(נדפס לקמץ — ה־נ ע׳ 682 חילו)

מאורעות מיוחדים 55 אירעו בשנה שסימנה מסתיים באות ח׳

(כמו יצי*מ ומ״ת בשנת ב׳תמ״ח)

מצד העילוי המרומז במספר ח׳,

המורה על השלימות דלעתיד לבוא

(כמבואר במק״א• 5 )

ו.

ובכל אופן,

מכיון שהכוונה בכל האמור שעי״ז יתוסף בכל עניני תורה ומצוותי׳,

שמחה של תורה ושמחה של מצוה — יש לנצל גם חשבון הנ״ל כדי להתחיל את ה״רעש* ע״ד מספר שלשת אלפים ושלש מאות בהזדמנות הראשונה.

וי׳ל ע*ד הצחות — שע״פ הכלל” ספיקא דאורייתא לחומרא,

הרי,

בכל

35)

ובפרטיות יותר — הו לטוב והו למוטב: ב׳רל״ח — ירדו למצרים,

ב׳תס״ח — יגאו ממצרים,

ב׳תפ״ח — נכנסו לארץ,

ב׳תתקכ״ח — בנין בית ראשון,

ג׳של״ח — חורבן בית ראשון,

ג׳ת״ח — כנין בית שני,

ג׳תתכ״ח — חורבן בית שני

(סה״ד במקומם)

וי״ל,

שהטעם לכך שגם ענין החורבן והגלות הי׳ בשנה שסימנה מסתיים באות ח׳י — מכיון שתכלית ומסרת החורבן והגלות אינו אלא,

על מנת שיבוא ארי׳ כר ויבנה אריאל״

(יל״ש שבהערה 32)

היינו,

שעי״ז באים לתכלית העילוי דגאולה העתידה וכיהמ״ק העתיד.

36)

ראה שיחת שבת שובה

(ב)

המשך לר״ה שנה זו ס״כ ואילך.

37)

ביצה ג,

ב.

וש״ג.

רסב״ם הל׳ ממרים סס״א.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ח

ענין של ספק" בקשר עם עניני אורייתא,

תורה ומצוותי׳,

יש להחמיר,

כלומר,

להוסיף עוד יותר בעניני תומי!.

ובנדו״ד: כאשר יש,

ספק* מתי מתחיל העילוי המיוחד דשלשת אלפים ושלש מאות שנה ליצי־מ ומ*ת — יש,

להחמיר• ולהתחיל להוסיף בעניני תומ*צ בהזדמנות הראשונה,

ובפשטות — שבשבעה באדר השתא מתחילים כבר להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור,

החל מהתוועדות דכו״ב מישראל — באהבת אחים,

אהבת ישראל ואחדות ישראל,

הקשורה גם עם אהבת הקמה —,

אוהב" מה שהאהוב אוהב■" 22 ,

ובפרטיות יותר — ג׳ אהבות,

אהבת ה׳ אהבת התורה ואהבת ישראל,

דכולא חדי 23 .

* * *

ז.

ויש להוסיף ולקשר עם השיעורים בתורה״ — שכו*כ קיבלו ע*ע — השייכים לשבעה באדר בקביעות שנה זו,

— הן השיעור בתושב״ב,

תורת משה בן עמרם,

בפרשת השבוע,

פ׳ תצוה,

ובם׳ תצוה עצמה — חלק הפרשה השייך ליום זה,

מחמישי עד ששי; והן השיעור בתושבע׳ם,

"משנה תורה",

תורת משה בן מיימון,

כהמנהג שנתפשט להשלים הלימוד ה״מקבץ לתורה שבעל פה כולה* בשנה אחת"

(לעיר)

בלימוד ג׳ פרקים ליום״ —

ולבאר הקשר והשייכות לענינא דיומא

(יום הולדתו ויום מיתתו של משה רכינו)

— עיקר חידושו של משה רבינו — מתן תורה,

שנקראת על שמוי 24 ,

אשר,

שנה זו היא,

כאמור,

התחלת שלשת אלפים ושלש מאות שנה למתן־תורה

(לאחרי ההקדמה דיצי*מ")

כדלקמן.

ונתחיל בשיעור היומי ברמב*ם — מכיון שמצינו בו דבר נפלא בנוגע לכללות הענין ד,

לתקן הדעות* 25

(שכותבו הרמב*ם בנוגע ל,

כל דיני התורה*)

— שבהלכה זו מודגש ובולט הענין ד״לתקן הדעות* ב,

לשון ברורה ודרך קצרה*",

לשון צח וקצר*",

עד כדי כך,

שי*ל שיש צורך,

להזכיר* שמדובר גם אודות ענין של הלכה!

38)

להעיר מהידיזנ ש.

ספק■ בגיפטרי* -זנמלת־

(נש״ט הוספות סב״ג.

ונב־מ)

והרי,

שבת זו הי* שבת פ׳ זכור —.

תפתה *ת זבד עמלק■

(ס״פ תס>

39)

היום יום■ כ״ת ניסו.

ובכיס.

40)

ולהעיר גס ממאמר הזהר

(ח״ג קנח,

א.

ור*ה לקוטי לוי־ב לשם)

*נו בחביבות* תלי* מילתא,

דבתיב ואהבת *ת ר *לקיר,

וכתיב פאהבת ה׳ אתכם,

וכתיב אהבתי אתכם■

(אלא,

שהפסוק הראשון סובר באהבת ישראל להקב״ה,

ובי פסוקים שלאה״ז באהבת הקב״ה לישראל)

41)

ראה סה־ש היש״ת ע׳ 2 ואילך.

42)

בפתגם רבינו הזקן

היום יום• ני השוו)

ש.

1ריכים לחיות עם הופר — שיעורי התורה השייכים לזפו זה.

43)

בסו בתושב־ב,

תורת פעה בו עפרם — ש.

המנהג הפשוט בכל ישראל שסשליסיו את התורה בשנת אחת•

(רסב״ם הלי תפלה רפי״ג)

44)

להעיר פהעילוי דפספר ג׳ —.

בתלת זיפני הוי חזקה״,

ובהדגשה יתירה בנוגע לתורה —.

אוריאו תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי כו"

(שבת פח,

א)

45)

שפו־ר פ״ל,

ד.

וש״נ.

46)

בפ״ש.

בהוזיאך את העם מסברים תעבדון את החלקים על ההר הזה■

(שפות ג,

יב ובפרש״י)

47)

ראה רמב״ם הל׳ תפורה בסופו.

48)

לשון הרמב׳ם בהקדפתו לספר ורו.

49)

לשון הבס״פ בהקדפתו לספר הייד.

יום ו1׳ 0׳ תצוה,

ז׳ אדו

ח.

שיעור היומי הוא — בהלכות שבת,

מפרק ודו עד וכולל סרק "ז.

ובהקדמה — שגם בציון שיעור היומי מרומז הקשר והשייכות למשה רביגו:

הלכות שבת — כידוע״י ששבת קשור עם ענין התורה

דכו״ע בשבת ניתנה תורה לישראל• 51 )

ענינו של משה רבינו.

פרק ט־ו — מספר י״ה,

ב׳ אותיות ראשונות דשם הוי׳,

שלמעלה מב׳ אותיות אחרונות,

רה”,

וענינו של משה רבינו — שע״י מלחמתו בעמלק 55

[בכחו של משה רבינו דוקא —,

והי׳ כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל'• 5 ,

ועד שמלחמה זו הוצרכה להיות ע״י,

אנשי משה♦ דוקא 55 ]

מבטל את הניגוד דעמלק להמשכה וגילוי דשם י־ה שיומשך ויתגלה גם בו־ה,

ועי״ז נעשה,

השם

ופרק י״ז — בגימטריא,

טוב",

הקשור למשה רבינו ולמ״ת — כמרז״ל 30 ,

יבוא טוב ויקבל טוב.

יבוא טוב זה משה,

דכתיב• 5

(בלידת משה בשבעה באדר)

ותרא אותו כי טוב,

ויקבל טוב זה תורה,

דכתיבי 5 כי לקח טוב נתתי לכם".

50)

ראה תו־א יחיו ק,

ג.

ויקהל פח,

* סולר.

51)

שבת פו,

נ.

52)

מדון שאותיות "ה הם.

הנסתרות להוי׳ אלפינו־,

ואותיות ו״ה הם.

הנגלות לנו ולבנינו־,

והנגלות־,

ו״ה נגלות

(ראה תקו־ז בהקדפה

(יז,

ב)

שם ת־י

(נה,

ב/ לקו״ת ראה נם,

א.

ובב־מ)

53)

ובהדגשה יתירה — בקשר לפתיית קמלק בפי וכור,

ננ״ל הקרה 38.

54)

בשלח יז,

יא.

55)

תו־א פרשתנו

(תזוה)

פג,

ב.

וננ״ם.

56)

פרש״י ס־פ נשלח.

וראה לקו־ש חב־א ד 195.

וש־נ.

57)

סנחות נג,

ריש ק־ב.

58)

שפות נ,

נ.

59)

סשלי ד,

נ.

והתחלת השיעור

(ריש פט״ו דהלכות שבת)

—,

עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה,

ועומד כרה״י ומטלטל ברה״ר,

ובלבד שלא יוציא חח לארבע אמות".

וי״ל דבהלכה זו נתבאר התוכן דכללות עבודת האדם לקונו

לתקן הדעות")

ע׳י קיום התומ״צ

(כפי שנתחדש במ״ת)

—,

בלשון ברורה ודרך קצרה",

כדלקמן.

ם.

עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה":

מקומו ועמידתו של,

אדם״ —.

אתם"* קרויין אדם״,

ע״ש.

אדמה 51 לעליון"",

כפי שנברא לשמש את קונו 5 • בהיותו נשמה בגוף בעוה״ז הגשמי• 5 — הוא:,

ברשות הרבים",

עלמא דפרודא 55 .

ועי״ז,

מטלטל ברשות היחיד כולה" — שפועל גם ב,

רשות היחיד",

יחידו של עולם 55 ,

כתורת המגיד" בפירוש המשנה 55 ,

דע מה למעלה ממך",

דע כל

60)

יבמות סא,

רק־א.

61)

ראה של״ה ג,

יע־א.

וקוד.

62)

ובהדגשה יתירה ננוגק ללשון.

אדם־ שנזנר בהלנות שבת — שהרי נכרי ששנת ה־ז היפר קניו החיים

(סנהדרין נח,

סק־נ.

רמב״ם הל׳ מלנים פ״י ה־טן

63)

ראה משנה וברייתא סוף סס׳ קידושין.

64)

דאף שגם נהיות משסה לסקלה ה־ה בנו יחידו של הקב־ה,

מ־מ,

הקיווי והינולח להדמות אליו ית׳ — •והלנת נדרמו־,

פה הוא נקרא חנון אף אתה היי חנון נר־,

•פה הוא פלמש קרופיס נר אף אתה נר הקב־ה ביקר חולים נר אף אתה נר הקב־ה ניחם אבלים נו׳ אף אתה נו׳־,

ומו־נ

(ראה סוסה יד,

א.

רמב״ם הל׳ דקות ם־א ה״ו.

וקוד)

— שייך רק לנשמה בגוף נקוה״ז הגשפי.

65)

ראה תניא ססל־ג.

ובב־מ.

66)

לקו־א סקז־ח.

67)

אבות רפ״ב.

ספר השיחות - היתשמ״ח

מה שלמעלה

(בעולמות העליונים כו׳,

"רשות היחיד"")

הכל הוא ממך",

שתלויים ונעשים ע״י עבודת האדם,

כי,

רצונו של הקב״ה שהפעולה למעלה תהי׳ ע״י עבודת האדם התחתון דוקא

("למעשה ידיך תכסוף"")

אשר,

ע״י עמידתו ועבודתו "ברשות הרבים"

(כ״תפצים" הנמצאים ברשות הרכים)

ה״ה "מטלטל" 39 ברשות היחיד".

ומדייק ״ברשות היחיד כולה״ — שאין לך מקום ב״רשות היחיד"

(דיחידו של עולם)

שאינו נכלל כתורת המגיד "דע מה למעלה ממך",

ש״הנל הוא ממך",

שע״י עבודתו ברה״ר ה״ה.

מטלטל ברשות היחיד כולה".

והמשך ההלכה — "ועומד ברה־ 40 ומטלטל ברה־ר,

ובלבד שלא יוציא חוץ לדי אמות":

אמרו חז״ליי ש״אין הקב״ה מקפח שכר כל ברי",

ועאכו״ב בנוגע לכללות הירידה ל״רשות הרבים",

ירידה גדולה ביותר,

מאיגרא רמה לבירא עמיקתא” — שהיא צורך עלי׳,

כמ״ש "והרוח

תשוב אל האלקים אשר נתנה״”,

נשמה כגוף,

לאורך ימים ושנים טובות,

באופן ד״עולמך תראה בחייך" 41 .

ולכן,

בתחילת עבודתו ישנו כבר ר,

״שכר״ 42 — ש״עומד ברשות היחיד*

(דיחידו של עולם)

ולא רק שהוא

(האדם)

עומד ברה״י,

אלא עוד זאת,

שב־ בחו לפעול גם ברשות הרבים — "{*טלטל ברשות הרבים",

ועד לעשותה דירה לו ית׳ בתחתונים".

אבל,

ובלבד שלא יוציא חוץ לד׳ אמות״ — דמכיון שעדייו לא נשלמה העבודה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים,

ועדיין לא נתקיים היעוד 43 .

את רוח הטומאה אעביר מן הארץ",

הרי,

עבודתו היא רק בד׳ אמותיו,

ד׳ אמות של אדם קונות לו",

ובלבד שלא יוציא חוץ לד׳ אמות",

מחוץ לגבול הקדושה".

ויש להוסיף ולרמז הטעם שענין זה נתבאר בהלכות שבת — כי,

ביום השבת מודגשת פעולתו של האדם במציאות הבריאה,

כמארז״ל"•.

כל המתפלל בערב שבת ואומר ויבולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב״ה במעשה

68)

ובמכ״ש וק״ו — שהרי אפילו נ.

למא דסרודא",

ב״רשות הרבים" כפשוסה,

אין דיז רה״ר למעלה מעשרה טפחים

(רמב״ם הל 44 שבת פי״ד ה״ג־ ז)

69)

איוב יד,

טו.

וראה של״ה כט,

ב ואילך.

70)

ואולי י״ל הטעם שעבודת האדם :קראת בשם טלטול

מטלטל")

שתוכנו שינוי מקום בלבד

(טלטול חפץ ממקום למקום וכיו״ב)

ולא חידוש ממש — אף שהפעולה בעולם

(וכו למעלה — ש״הכל הוא ממך")

היא.

בבחי׳ התחדשות גמורה כחידוש יש מאיד

(המשך תרס״ו ע׳ שנד)

— כי,

חידוש זה נעשה בכח המסות שביכלתו להוות יש מאין

(המשך הנ״ל שם ואילך.

וראה גם לקו״ש ח״ו ע׳ 22 ואילך.

וראה לקמן הערה 81)

71)

ב״ק לח,

ב.

וש״נ.

מכילתא ופרש״י משפטים בב,

ל.

72)

ע״פ ל׳ חז״ל — חגיגה ה,

ב.

73)

קהלת ז,

יב.

וראה לקו״ת ד״פ האזינו.

ובכ״ס.

74)

ברכות יז,

סע״א.

75)

להעיר ש.

שכר מזוה מערה,

פי׳ שמשכרה נדע מהותה"

(תניא פל״ט

(בג,

א)

)

76> ראה תגחומא נשא טז.

ועוד.

תניא סל״ז.

ובכ״מ.

77)

זכרי׳ יג,

כ.

78)

ב״מ יו״ד,

א.

וראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ם״כ.

וש״ג.

79)

להעיר שד׳ אמותיו של אדם

אדמה לעליון")

הם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳

(ראה ארה״ת בלק ע׳ תתקלה)

80)

שבת קיט,

ריש ע״ב.

סוד ושי״ע אדה״ז או״ח ר״ס רסח.

יום ה׳ 6׳ תצית,

ז׳ אדר

בראשית*",

מכיון שע״י עבודתו פועל עילוי גדול יותר אפילו לגבי השלימות ד״אלה תולדות השמים והארץ בהבר־ אם*" — השלימות ד״אלה תולדות פרץ*",

באופן של פריצת כל הגדרים,

"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה• 45 .

י.

פרשת השבוע — ם׳ תצוה:

שבעה באדר חל ברוב השנים בסמיכות לם׳ תצוה,

או בפ׳ תצוה עצמה — כבקביעות שנה זו.

ואיתא בספרים" שבם׳ תצוה מרומז הענין דמיתת משה — שזוהי הפרשה היחידה בתורה

(לאחרי שנולד משה)

שלא נתפרש שמו של משה רבינו".

ואולי י׳ל בעומק יותר,

שבם׳ זו מודגש הקשר והשייכות דישראל ?העצמיות דמשה רבינו שלמעלה משמי•

81)

להעיר,

שפהלשון.

נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית',

משמע,

שעבודתו של העדם היא חידוש גמור.

כמו,

בניבול,

פעולתו של הקנ-ה

(דז״שותו*" השני)

שהיא חידוש גמור מאיו ליש

(ולהעיר גם ממארז־ל

(ב״ר פ1'ח,

ג)

א-ל הוא ישראל אביכם,

מה הקנ״ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות■)

ומה שאסרו.

מעלה עליו הכתוב כאילו כר■ — ה״ד לפי שהכה לחידוש זה הוא פעעסותו ית׳

(ראה לקו־ש שבהערה 70)

82)

בראשית ב,

ד.

83)

רות ד,

יח.

84)

לשוו הכתוב — ויזנא נח,

יד.

ולהעיר מהשייכות ליום השבת —.

כל המענג את השבת

(שמוסיף ע׳י עבודתו בהעונג דשבת כפי שהוא מעד הבריאה,

•מקדשא וקיימא■)

נותניו לו נחלה בלי מערים.

והאכלתיך נחלת יעקב אבין■.

כיעקב שכתוב בו ופרעת גר■

(שבת קיה,

סע׳א ואילוף

85)

מאור עינים פרשתנו.

ועוד.

86)

זח״ג רמו,

א.

וראה לקו״ש חם*ז ע׳ 342.

וש״נ.

87)

ולהעיר גם מהסעם הסובא בספרים

(בעהק ריש פרשתנו.

ועוד)

שבכך נתקיים פ״ש פשה -ואם איו פחני נא פספרך גד■

(מפני ש.

קללת חכם אפילז על תנאי באה■)

— שגם האמירה ד.

פחני נא■ היא

— ״ואתה•״,

ועז״ג ״ואתה תצוה* — "תצוה מלשון צוותא והתקשרות

(דבל בנ-י)

לבחי׳

(אתה של)

משה•".

יא.

ושיעור היומי בם׳ תצוה — מחמישי עד ששי — שסיומו וחותמו

("הכל הולד אחר החיתום* 46 *)

בענין המזבח —.

והי׳ המזבח קודש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש*":

מבואר בדרושי חסידות" שענינו של ה״מזבח* בעבודת האדם — קאי על הלב דכאו״א מישראל,

וכמו שיש ב׳ מזבחות,

מזבח החיצון ומזבח הפנימי,

כד יש גם ב׳ בחינות בעבודה שבלב — "זו חסלה״י,

תפלות כנגד תמידין תקנום* 47 — חיצוניות הלב ופנימיות הלב.

ובכללות יותר — "מזבח נקרא כללות נשמות ישראל כר•".

ויש להוסיף שענין זה הוא בהדגשה יתירה ע*י משה רבינו

(כולל "אתפש־ טותא דמשה בכל דרא**,

עד לכ*ק מו*ח אדמו-ר נשיא דורנו)

הנשיא והמלך — "לב כל קהל ישראל*",

מ1ד ההתקשרות העעמית דמה מ ישראל שלמעלה מהתורה

(נתבאר בארוכה בלקו״ש חכ״א ד 173 ואילך.

וש״נ^

88)

ממהות ממיתר״ — בלי יקר ריש מרשתנו.

וראה גם ד״ה מת תורת הבית חרס״ם סי״א

(םה״מ קונטרסים ח״א מה,

א)

: בחי׳ אתה שבקשה שהו״ע העדמות דממות א״ס ב״ה שנקרא אתה.

89)

תו״א סרשתנו סב,

א.

90)

ברכות יב,

א.

91)

כס,

לז.

92)

לקו״ת דרושים לסוכות עח,

ג ואילך.

תו״ה תרומה תמג,

א ואילך.

דרמ״ע סו,

נ ואילך.

ועוד.

93)

תענית ב,

סע״א.

רסב״ם ריש הל* תפלה.

94)

ברכות כו,

ב.

95)

לקו״ת ברבה 1ד,

ב.

96)

תקו״ז תס״ס

(קיב,

רע״א.

קיד,

רע״א)

וראה ב״ר פנ״ו,

ז.

זח״ג רעג,

א.

97)

רמב״ם הל* מלכים ס״ג ה״ו.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ת

שמתקשר ומתאחד עם כל ישראל

("ואתה תצרה")

ונותן להם תוספת כת בכל עניני העבודה שמצד ה״לב",

ענינו של המזבח.

ועפ״ז יש לבאר תוכן הפסוק — "והיי המזבח קודש קדשים* — בעבודת האדם:

מכיון שמציאותו של כאו״א מישראל היא ״מזבח* להקב״ה — עליו לדעת שדרגתו היא "קודש קדשים*

("והיי המזבח קודש קדשים*)

כלומר,

לא רק ״קודש״,

אלא גם ״קודש קדשים*•־ —

98)

ולהעיר,

שבפשוטו של מקרא דרוש כיאור והסבר מהי השייכות ד״מזבח" — הן מזבח הפנימי,

שגם בו נאמר

(בסוף פרשתנו)

"קודש קדשים"•,

ועאבו״ב מזבח החיצון — ל״קודש הקדשים",

שבו הי׳ רק הארון?!

וגדולה מזו מצינו — "וקדשת אותם והיו קודש קדשינו•

(תשא ל,

כס)

— בנוגע לכל המשכן וכליו,

כולל גם הכיור וכנו!

ולהעיר מהשינויים בפירוש רש״י בג׳ פסוקים הב־ל:

א)

בפסוק.

והי׳ המזבח קודש קדשים בל המגע כמזבח יקדש*

(במזבח החיצון)

— מעתיק רש״י "והי׳ המזבח קודש"

(ומשמיט "קדשים")

ומפרש,

ומה היא קדושתו כל הנוגע במזבח יקדש".

ב)

בפסוק "קודש קדשים הוא לה׳"

(במזבח הפנימי)

— מעתיק "קודש קדשים",

ומפרש,

"המזבח מקודש לדברים הללו בלבד,

ולא לעבודה אחרת".

ג)

ובפסוק.

וקדשת אותם והיו קודש קדשים״ — מפרש.

משיחה זו מקדשתם להיות קדש קדשים,

ומה היא קדושתם כל הנרגע רגו׳,

כל הראוי לכלי שרת כו׳ אבל דבר שאינו ראוי להם איו מקדשיו,

אלא שבפסוק זה !במזבח הפנימי)

מפרש רש־י: -המזבח מקודש לדברים הללו כלבד ולא לעבודה אחרח",

ולא פירש זה בפסוק שלפנ״ז !"והיי המזבח קודש קדשים")

בנוגע למזבח החיצון !כדלקמן בהמשך ההערה)

משא״כ הראכ״ע — שמפרש בפעם הראשונה !כפסוק "והי־ המזבח קודש קדשים",

במזבח החיצון)

קדש כאחד הקדשים".

דרגת הקדושה דכהן גדול,

כמ״ש” ״ויבדל אהד! להקדישו קדש קדשים* — כפס״ד הרמב׳ם"" 48 "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש.

אשר נדבה רוחו אותו.

להבדל לעמוד לפני ה׳ לשרתו ולעובדו.

הרי זה נתקדש קדש ?!דשים".

וענין זה נפעל במתן־תורה — ובהדגשה יתירה בשנה זו,

התחלת שנת ג׳ אלפים וג׳ מאות למ*ת — שהרי במ״ת נאמר 1 " 1 "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים גו",

ואיתא בספרים 2 " 52 שהפירוש ד״ממלכת כהנים* הוא "כהניס גדולים*,

שזוהי הדרגא ד״קדש קדשים*.

יב.

וממשיך ומסיים — "כל הנוגע במזבח יקדש*:

העניו ד״והי׳ המזבח קודש קדשים* הוא מצד עצם מציאותם של ישראל,

עוד לפני עניו העבודה,

כאמור,

שנעשה תיכף ומיד בעת מ*ת.

אמנם,

לאח״ז בא העניו העיקרי — עבודתם של ישראל 3 "׳,

שעל ידה — "כל הנוגע במזבח יקדש*,

שזהו התוכן דכללות ענין העבודה

(ע*ד המבואר לעיל בשיעור הרמב*ם)

והענין בזה:

תכלית הכוונה דירידת הנשמה

("קודש קדשים•)

לעוה״ז הגשמי

("רשות

ושנוי־ היא משנה שלימה אצל מזבח,

מתוך שנאמר כל הנוגע במזכח יקדש שומע אני בין ראוי כו׳ ת״ל כר״ — שהביאה רש״י בפרשתנר,

אלא שהשמיט.

(קדש)

קדשים"

(כנ״ל4 ואכ״ם.

99)

דברי הימים־א כג,

יג.

100)

הל׳ שמיטה ויובל בסופן.

101)

יתרו יט,

ו.

102)

בעה״ט עה״פ.

וראה אגדת בראשית פע״ט

(0]

103)

וי״ל כדי שלא יהי׳ באופן ד״נהמא דכיסופא"

(ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג.

לקו״ת צו ז,

ריש ע״ד.

וככ״מ)

יום ה׳ 0׳ תאוה,

ז׳ אדו

הרבים•)

היא — להמשיך קדושה בעניני העולם,

הז ע׳י העבודה דקיום המזווה בדברים גשמיים,

והן ע״י העבודה בעניני הרשות,

כל מעשיך יהיו לשם שמים• ו״בכל דרכיך דעהו•*" 1 .

ויתירה מזה —.

כל הנוגע במזבח יקדש•,

שכאשר עניני העולם"".

נוגעים• ביהודי

(ע*י מעשה,

דיבור או מחשבה)

אפילו באופו של,

נגיעה• בלבד,

נעשים הענינים בבחינת,

קודש•" 1 ,

קדש מלה בגרמי׳• 7 ״׳ —,

יקדש•,

רשות היחידי,

דיחידו של עולם.

אמנם,

בעניו ד״כל הנוגע במזבח יקדש• — יש הגבלה:

פירוש הכתוב ד.

כל הנוגע במזבח יקדש•,

הוא — כפירוש רש״י

(פשוטו של מקרא)

—.

אפילו קרבן פסול שעלה עליו קדשו המזבח להכשירו לא ירד•,

וממשיך רש׳י,

מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי,

כגון דבר שלא הי׳ פסולו בקודש.

ת׳ל וזה אשר תעשה,

הסמוך אחריו,

מה עולה ראוי אף כל ראוי כו׳'.

ותוכנו בעבודת האדם — שפעולתו של יהודי לפעול קדושה בעניני העולם ש״נוגעים• בו,

היא,

רק בדבר הראוי לקדושה,

דבר שיש לו שייכות לגבול הקדושה,

משא״ב דבר שהוא מחוץ לגבול הקדושה,

104)

משלי ג,

ו.

אנוח פ״ב סי״נ.

וראה רמב״ם הל דעות ספיג.

105)

נוסף לנד שהגוף הגשמי נעשה קדוש — לא רק מעד עשם בריאתו,

•גופא דלהוו קדישא■ <זהיג ע,

ריש עינג אלא גס בתוספת קדושה — עי׳ז ש״נוגע• בהנשמה,

הלק אלקה ממעל ממש•

(תניא רפ״ב)

106)

ראה לקו״ש ה״ד ד 1253 ואילו•

107)

זח״ג בד,

ב.

ובלשון רבינו הזקן בספר התניא“׳ —.

כל דברים הטהורים ומותרים שבהם נעשית המצוה מעשיית.

כמאמר רז׳לי"׳ לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך,

וכן אתרוג שאינו ערלה,

ומעות הצדקה שאינן גזל,

וכיוצא בהם־,

ובלשון דשיעור הרמב׳ם —.

ובלבד שלא יוציא חוץ לארבע אמות*,

שפעולתו של יהודי היא ב״מעשיך" וב.

דרביך' — בד׳ אמותיו,

בגבול הקדושה.

* * *

יג.

ויה״ר שמהדיבור והלימוד בפ׳ תצוה,

נזכר,

בקרוב ממש ל.

ואתה תצוה• בפועל ממש — ע׳י משה רבינו,

גואל ראשון הוא גואל אחרון"".

ובפשטות — שמשה עמהם"׳,

שרואים בגלוי את משה רבינו,

מראה באצבעו ואומר,

ואתה*,

ובאופן שמתקשר

תצוה*)

ו,

לוקח' עמו את כאו׳א מישראל,

ובמיוחד — דור המדבר

(דורו של משה 2 ")

כולל גם -מדבר העמים”",

דקאי על כללות זמן ומצב הגלותי",

ותיכף ומיד נעשה הענין ד,

שמן גו׳ למאור”",

108)

פל״ז

(מו.

סע״ב)

109)

ראה שבת כח,

ריש דג וש״ב.

110)

ראה שסו״ר פ״ב,

ד.

שם ׳ ו.

דנ״ר ספ״ס.

לקחש חי״א ד 8.

וש״נ.

111)

ראה יומא ה,

ב.

תוד״ה אחד — פסחים קיד,

סע״ב.

112)

ועד שמסעם וה נשאר ןמהם במדבר — "תהא בעדן ותבוא עסהך

(בסדב״ר פי׳ם,

יג.

וש״ב)

113)

יחזקאל ב,

לה.

114)

ראה בחיי ועוד ר״ם מסעי.

לקחת דרושי אלה מסעי וביאורם.

115)

ריש פרשועו.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ח

[ופשיטא,

שמכיון שנמצאים כבר לאחרי אריכות וקושי הגלות ביותר וביותר — איז צורך עוד בענין ד״כתית׳,

וכפי שמאריך אדמו״ר האמצעי•" שה־ ענינים ד״כתית" היו כבר

(אפילו עד זמננו)

באופו ד״די והותר״ — אפילו אם הי׳ זה ענין חיובי שנופל עליו הלשון "די והותר" 58 ",

ועאכו״ב כשמדובר בענין בלתי־דצוי,

היפך הכוונה,

כבנדו״ד,

צערו של יהודי

(יהי׳ מי שיהי׳)

רחמנא ליצלן,

ובפרט כשמבלבל לעבודת ה׳,

"אני נבראתי לשמש את קוני"]

וזוכים לראות את הדלקת המנורה ע״י אהרן כה*ג בביהמ״ק השלישי.

יד.

ומם 59 תצוה באים לם׳ תשא — שמתחילין לקרוא בתפלת מנחה

("רעוא דרעוין*•״)

דשבת פ׳ תצוה — "כי תשא את ראש בני ישראל".

ויתירה מזה — שכבר בערב שבת פ׳ תצוה

(שמתחיל עכשיו,

בליל ששי ואור ליום ששי)

נעשה העניו ד״תשא את ראש בני ישראל',

נשיאת ראש כשלימות,

ופשיטא,

שלילת העניו ד״עול הגוים 60 בתכלית,

אלא אדרבה — שמתעלים לתכלית העילוי,

באופן נעלה ביותר מהמעמד ומצב דזמן בית שני,

ואפילו דכית ראשון,

ודמשכן שעשה משה — בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,

תיכף ומיד ממש,

דמכיון ש״כלו כל הקיציך•",

"דאלאי גלות',

הרי בודאי ש״לא עיכבן המקום כהרף ןיףו!!,

016 ראזז קזץה׳־ת ספ׳ד>.

117)

ע״ד ל׳ הכתוב — ויקהל לו,

ז.

118)

זח״ב פח,

סע״ב.

וראה המשך תרס״ו בסופו.

119)

סנהדרין גז,

ב.

120)

מכילתא ופרש״י בא יב,

מא.

רמכיון שכבר בערב שבת נעשה "תשא את ראש בני ישראל' — הרי,

בדרך ממילא יהי׳ גם הענין ד״ואתה תצוד.

גו׳ ויקחו אליך שמן גו׳ למאור',

"משה ואהרן עמהם'"׳,

כי יקויים היעוד"׳ ״הקיצו ורננו שוכני עפר',

ואדרבה — שניתוסף עילוי בהמשכת החיות מהנפש לגוף,

כולל גם מבתי׳ "חי׳'" 1

(א׳ מחמשה שמות שנקראו להנשמה" 62 )

בחי׳ מקיף הקרוב דנפש רוח נשמה,

ועד לבחינת היחידה

(מקיף הרחוק)

"יחידה לייחדך"",

דרגתו של משיח צדקנו" 63 .

טו.

כנהוג בכגון־דא — יש לסיים בשליחות־מצוה לתת לצדקה,

בזמן המתאים" 64 ,

ובהוספה מדילי׳.

ו״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה"" 65 — שתקרב ותזרז עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה,

עם כל היעודים האמורים,

בפועל ובגלוי,

ובאופן ד״ואתה",

מראה באצבעו ואומר זה — הנה זה כ״ק נזו׳־זז אדנזו״ר נשיא דורנו,

הנה זה משה רבינו.

הנשיא הראשון,

גואל ראשון,

והנה זה דוד מדכא משיחא!

ורוקדים כולם יחדיו — ביחד עם קופות־הצדקה,

וכל המעשים טובים,

וכל הבתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ•״ — לארצנו הקדושה,

"ארץ

121)

ישעי נו,

יט.

122)

ובהונשה יתירה — אזל הנפטרת ששמה

(הראשון)

חי".

123)

ב״ר פי״ד,

ט.

וב״ר פ-ג,

לז.

124)

נוסח הושענוח דיום ג׳ ופונות.

125)

ראה רמ־ז לזת״ג רם,

(נופם נמק־מ מ,

נ)

לית להאריז״ל נראשית עה־פ

(ה,

נג)

ויתהלך תנוך.

ועוד.

126)

ראה לקו־ש ת״ט סיע 292 ואילך.

וש״נ.

127)

נ־נ יו־ד,

א.

וראה תניא פל־ז

(פת,

נ)

128)

ראה מגילה נם,

א.

יום ה׳ פ׳ תצוח,

ז׳ אדו 291

אשר גו׳ תמיד עיני ה׳ אלקיר בה מרשית השנה ועד אחרית שנה־"׳,

ובאופן ד״ירחיב ה׳ אלקיד את גבולד״״”,

ובארץ ישראל עצמה — לירושלים עיר הקודש,

להר הבית,

הר הקודש־׳",

ולבית המקדש —.

מקדש אדנ-י כוננו יךוך*ננו,

[ביק אדמו־ר שליט־א נתן לכאו־א שטר של דולר — לתת אותו

(או חילופו)

לצדקה,

בהוספה מדילי׳]

129)

עקב יא,

יב.

130)

שופטים יט,

ח ובפרש״י.

131)

ישעי׳ כז,

יג.

132)

בשלח טו,

יז ונפרש*

ספר השיחות - היתשמ״ח

Reader controls and commentary are loading.