א.
חמשה עשר בשבט הוא אחד מ,
ארבעה ראשי שנים״ —,
ראש■ השנה לאילן 2 .
.
בחמשה עשרי בו*
(בשבטי)
.
וביאור ענינו בעבודתם של ישראל:
כתיבי.
כי האדם עץ השדה*,
ודרשו חז*ל•,
אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל*,
היינו,
שתלמיד חכם נמשל לאילן עושה פרי —,
מאי פירות.
.
מצוות* 3 ,
־סירותיהם של צדיקים
(,
ועמך
1)
ר״ה בתחלתה — כדעת ב״ה,
שהלכה כמותם
(ראה רמב״ם הל׳ תרומות פ״ה הי״א.
הל׳ מע״ש פ״א ה־ב)
.
2> ובלשון הרגיל
(ע״ד מארז״ל "פוק חזי מאי עמא דבר״)
—.
ראש השנה לאילנות".
וכז כותב אאמו״ר
(לקוטי לוי־צ אגרות ע׳ תיג)
:.
ראש השנה לאילנות.
.
אילנות לשון רבים כו׳״ — אח שלסנ״ז מבאר הגימטריא ד״אילן"
(לשון יחיד" כלשון המשנה)
.
ואכ״מ.
3)
שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"
(זהר פרשתנו פה" א)
,
משא״ב שאר ראשי שנים שהם באחד לחודש.
ודוגמתו בישראל — ש״מונין ללבנה"
(סוכה כט,
א)
ו״דומיז ללבנה"
(ראה סובה שם.
ב״ר פ״ו,
ג)
— שלימות עבודתם של ישראל,
מעין ודוגמא והכנה לשליבדרת רלעתיד לבוא — "רוד׳ אדר הלבנה כאור החמה וגר כאור שבעת הימים"•
(ישעי׳ ל,
כר>.
4)
ראה לקוטי לו"! שם:.
אילן במלואו אל״ח יו״ד למ״ד נו״ן גימט׳ שב״ם".
5)
שופטים כ,
יט.
6)
תענית ז" א.
7)
סוסה מו.
סע״א.
")
ולהעיר.
שהקביעות דחנזשה עשר בשבט בשנה זו היא — ביום הרביעי.
שבו נבראו וניתלו המאורות באום! ד-שני המאורות הגדולים"" ־שויס נבראו־
(בראשית א,
טז ובפרש״י)
.
כולם צדיקים*•)
מעשים טובים* , ,
והרי,
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה*"■.
ומכיון שחמשה עשר בשבט הוא,
ראש השנה לאילן* — ראש
(לא רק תחלת)
השנה* דייקא,
היינו,
שכולל ומשפיע חיות בכל השנה כולה,
בדוגמת ה.
ראש•" הכולל את החיות דכל אברי הגוף ומנהיגם גם לאחר התפשטות והתלבשות החיות באברים״ — הרי זה ומן מסוגל ביותר לקבלת החלטות טובות
(והתחלת קיומן תיכף ומיד)
על כל השנה כולה,
להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה ד,
האדם עץ השדה*,
הן בנוגע לעצמו,
והן בנוגע לפעולה על הזולת —,
עץ פרי גו׳ אשר
ספר השיחות - ת׳חשמ״ח
זרעו בו”׳,
,
גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשנוטעין אותך",
היינו,
שפעולתו היא באופו שמצמיחה פירות ופירי פירותיהן עד עולם 5 .
ב.
ובפרטיות יותר — לא רק כללות העבודה ד״האדם עץ השדה",
אלא עבודה מיוחדת הקשורה עם תכונת ה״אילן" דוקא:
בחמשה עשר בשבט שהוא "ראש השנה 7אי17" —,
נוהגין"׳ להרבות בו במיני פירות של אילנות"",
ובפרט מיני פירות״ שנשתבחה בהם ארץ ישראל — "גפן ותאנה ורמון גו׳ זית שמן ודבש”׳
("דבש תמרים"" 2 )
.
והנה,
העילוי המיוחד ד״אילן• לגבי ״תבואה׳
(״חטה ושעורה״ 6 ׳)
— ש״תבו־ אה" היא דבר המוכרח לקיומו של האדם,
משא״ב "אילן• שמצמיח פירות שאינם מוכרחים לקיומו של האדם,
אלא דברים של תענוג".
13)
בראשית א,
יא.
14)
פרש״י עה־פ.
15)
לשון הז־ל כתובות רפ״ט.
ועוד.
16)
מג״א או־ח סקל־א סקט״ז.
תשלמה לשו-ע אדה״ו שם ס-ה.
17)
רש נוהגים
(ונפרט אזל הספרדים)
לומר ליקוטים מתניך חהר נו׳
(נדפסו נם׳ פי' עץ הדר — וניזיאה,
תפיח
(ונמ״ם לאחיז)
)
,
המדגישים העילוי דפירות האילו.
וראה אנזיק■ תלמודית ערך תמשה עשר נשנט נסופו.
וש״ג.
18)
משא־נ •תטה ושעורה־ — תנואה,
שראש השנה למעשר חנואה הוא
(לא נחמשה עשר נשנט,
נר־ה למעשר אילנות אלא)
נאחד נתשרי
(נסמז נהערה 1)
.
19)
עקב ה,
ת.
20)
רמג־ם הלי נרנות פ־ח הי״ג.
21)
וגם לס־ד.
חטה מיו אילז היא־
(גרנות מ,
סע־א)
— ה־ה מוברח לקיום האדם,
ולא תענוג.
וכהפירוש בנוסח ברכת "בורא נפשות״ — ש״חסרננן" קאי על הדברים "שהם חסרים וצריכים להם לצורך קיום חיותם,
שא׳א להם להתקיים זולתם,
כגון דחם ומים",
ו״על כל מה שבראת להחיות בהן",
קאי על,
שאר הדברים שבראם להתענג בהם,
כגון מיני פירות" 22 .
וענינו בעבודת האדם:
חטה ושעורה — רומזים על העבודה בקיום התומ״צ באופן המוכרח ע״פ דין 22 ,
ואילו פירות האילן רומזים על העבודה בקיום התומ׳צ באופו נעלה יותר מהמוכרת ע״פ דיו —,
ועשית הישר והטוב.
.
לפנים משורת הדין"" 2 ,
ועבודה מתוך תענוג.
ומזה מובן,
שעיקר ענינו של חמשה עשר בשבט,
,
ראש השנה לאילן",
הוא — לא
(כ״כ)
בנוגע לעניני העבודה המוכרחים ע׳פ דיו 25 ,
דמאי קמ׳ל?! אלא גם ובעיקר בנוגע לעניני העבודה שהם באופן של הוספה על המוכרח ע׳פ דין,
או באופן של תענוג.
ג.
ויש להוסיף בכל וה — בקשר ובשייכות לדורנו זה:
בדורנו זה נתגלה עניו מיוחד בחודש שבט — שהעשירי שבו,
"העשירי יהי׳ קודש"" 2 ,
הוא יום ההילולא
(גפר
אוד ליום ד׳ 0׳ יתרו,
ט״ו בשבט
ושלימות כל עבודתו)
של כ״ק מו*ח אדמו״ר נשיא דורנו
(כמשנת־ל בהתוועדות בקשר ליום ההילולא״)
,
ששלימו־ תו — בחמשה עשר בחודש,
,
ראש השנה לאילן*",
שבו.
קיימא סיהרא באשלמותא•".
ובנוגע ליום ההילולא מודגש עניו העבודה באופו של תענוג
(התוכן ד״ראש השנה לאילן*)
— כי:
המאמר שנתו בעל ההילולא ללמוד ביום ההילולא שלו,
התחלתו וראשיתו —,
כאתי לגני,
לגנוני,
למקום שהי׳ עיקרי כתחילה,
דעיקר שכינה בתחתונים היתה*,
היינו,
שכללות העבודה להמשיך עיקר שכינה בתחתונים,
היא
(לא רק באופן של.
דירה*׳ 30 ,
בלשון הידוע",
דירה לו ית׳ בתחתונים',
אלא יתירה מזה,
גם)
באופן של,
גן*
(,
לגני")
,
מקום שצומחים בו אילנות,
ומטיילים בו לשם תענוג,
היינו,
מקום של תענוג
27)
בש״ס נשלח,
י״א שבט
(ולעיל ע׳ 238 וזרלר)
.
28)
להעיר,
ש.
אילן" מורה זגל תכונת הצמיחה והגידול,
כידוע שעיקר ושלימות הצמיחה היא באילנות דוקא
(ראה תריח בראשית כא,
סע״ד)
.
ובענין זה מודגשת השייכות לבעל ההילולא — ששמו• הראשון.
יוסף",
מלשון הוספה,
תטנת הצמיחה והגידול.
וראה ע״ד הקבלה — לסוסי לוי״צ הג״ל
(העדה 2)
,
עיי־ש.
29)
ראה לעיל הערה 3.
30)
הקשור עס שלימות מציאות האדם,
עד כדי כר,
שכל סי שאיו לו בית אינו אדם
(דאה יבמות מג,
דע״א,
וכתוד״ה שאין)
.
31)
ראה תנחוסא נשא טז.
ועוד.
(כביכול)
להקכ״ה,
עי*ז שעבודת האדם נעשית אף היא באופו של תענוג".
ד.
והדגשה יתירה בענין התענוג — ביום ההילולא דשנה זו,
שנת הל־ח
(ה׳שי״ת — ה׳תשמ״ח)
:
המשך המאמרים דיום ההילולא כולל עשרים פרקים
(עשרים בחינת כתר”)
.
ונתפרסם המנהג ללמוד בכל שנה פרק אחד במיוחד,
ולאחרי עשרים שנה,
חוזרים ומתחילים עוה*פ מפרק ראשון.
ועפ*ז,
לומדים בשנה זו — שנת הל״ח — פרק י*ח
(ח* 13 ־ 3 )
בפעם השני׳
(.
כפלים לתושי")
.
ובפרק י*ח — הפרק השייך לשנה זו — מסיים וחותם בבחינת פנימיות הכתר,
בחי׳ עתיק,
כחי׳ שלמעלה מציור אדם,
"לית שמאלא בהאי עתיקא׳י׳,
ודוגמתו בעבודת האדם — עבודה מתוך תענוג
(פנימיות הכתר)
,
שהיא למעלה ממדידה והגבלה ולמעלה משינויים
(מכיון שקשורה עם בחינת,
נצח ישר־ אל* 15 )
.
ה.
והנה,
ההוספה בעבודה באופן של תענוג שלוקחים מ״ראש השנה לאילן* צריכה להתבטא לכל לראש
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
בלימוד התווה׳ 1 — עיקר ענינו של תלמיד חכם שנמשל ל.
אילן* — לימוד התורה מתוך תענוג.
ובעומק יותר — בחינת התענוג שבתורה:
בתורה גופא — יש ענינים המוכרחים שהם בדוגמת,
לחם ובשר*,
.
לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות'",
ויש ענינים שהם באופן של תענוג,
בדוגמת פירות האילן — ובפרט,
לטייל" בפרדס"• 1 .
ומכיון שחמשה עשר בשבט הוא,
ראש השנה לאילן",
צריכה להיות הדגשה יתירה בנוגע לבחינת התענוג שבתורה — פנימיות התורה,
כפי שבאה באופן של הבנה"* והשגה בתורת חסידות חב׳ד■*.
ויש לקשר זה עם שיעור היומי ברמב״ם — סוף הלכות תשובה
(וספר מדע 3 *)
—.
צריך האדם ליחד עצמו
37)
להעיר משיעור היומי בחופש —,
בחודש השלישי גר באו פדבר פיני ויחז גר נגד ההר■
(יתרו ים,
א־ב> — התחלת העניו דמחו־תורה.
38)
רהבים הלי יסוה-ת ספ׳ד.
39)
נוסח על לימוד הענינים המוכרחים לסיום מצות אמונת הי,
ידיעת ה׳,
אהבתו ויראתו כוי,
שלבו,
הקדים הרמבים עניניס אלו בדי פרקים ראשונים דהלבות יסודי התורה,
להיותם ה,
יםוד* ללימוד,
לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר מצוותי,
ואיו זה נכלל ב.
לסייל בפרדם־
(סיול של תענוג)
לאחרי ש.
נתמלא כריסו לחם ובשרי
(ראה בארוכה לקויש חכיו עי 122 ואילף.
ועוד)
.
40)
להעיר מעניו התגלות עתיק בבינה
(לקוית דברים נו,
א.
ועוד)
.
41)
להעיר שהנקודה העצמית דתורת החסידות היא — המשכת אור חדש מבתי פנימיות הכתר,
עד לבתי׳ פנימיות עתיק כר
(ראה בארוכה קובכזרס ענינה של חורת החסידות.
ושינ)
.
42)
והמשף השיעור — התחלת ספר אהבה.
וייל בביאור המשף הדברים — עיפ מיש הרמבים בסוח ספר מדע,
אינו אוהב הקביה אלא בדעת שידעהו,
להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כו",
שזהו תוכן הלימוד דחורת החסידות,
בחי׳ התענוג שבתורה.
ו.
ובענין זה ניתוסף חידוש מיוחד ע״י בעל ההילולא דעשירי בשבט:
התאריך של יום ההילולא — עשירי בשבט — רומז שהסך־הכל ד,
כל מעשיו ותורתו ועבודתו*** של בעל ההילולא,
הוא,
השלימוח
(עשירי,
מספר השלם**)
דשנט,
אשר,
.
בעשתי עשר חודש גו׳ הואיל משה באר את התורה* 5 *,
,
בשבעים לשון***,
ודוגמתו אצל בעל ההילולא 20 * — משה רבינו שבדורנו — אשר,
מהחידושים שלו בהפצת פנימיות התורה כפי שנתגלה בתורת החסידות,
הוא,
.
באר את התורה*,
.
בשבעים לשון*,
היעו,
לגלות ולהפיץ עניני תורת החסידות גם עבור אלה שאינם מבינים לעת־ עתה לשון הקודש,
שלכן,
יש צורך לתרגם להם עניני התורה — גם בחינת התענוג שבתורה — בלשון עם ועם,
.
בשבעים לשון••*.
וגם ענין זה מרומז בשיעור היומי ברמב*םי* —.
כשמלמדין את הקטנים
ועל פי הדעה תהי׳ האהבה",
היינו,
שבהמשך ל
(ספר)
מדע בא
(ספר)
אהבה.
43)
לשת אדה״ז באגה״ק סז״ך וביאורו.
— והמשך הל׳ ״אשר עבד כל ימי חייו* — שהם שבעים שנה
(תר״ס — תש״י)
.
44)
ראב״ע לשמות ג,
סו.
פרדס ש״ב.
45)
דברים א,
ג-ה.
46)
פרש״י עה״ם.
47)
ומרומז גם בשמו: ״יוסף* — ע״ש "יוסף ה׳ לי בז אחר",
לעשות מ״אדור" "בן",
עי״ז שמגלים עבורו
(בהיותו עדיין במעמד ומעב ד״אחר")
את בחינת התענוג — ״יצחק״ — שבחורה.
48)
ראה גם לעיל 7 158 ואילך.
יעוד.
49)
שם הלכה ה.
אור ליזם ד׳ פ׳ יתיז,
ט״ו בשבט
ואת הנשים וכלל עמי הארץ.
.
מגלים להם רז זה
(עבודה מאהבה,
אשר,
,
אינו אוהב הקב״ה אלא בדעת שידעהו")
מעט מעט ומרגיליז אותן לעניז זה בנחת,
עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה",
היינו,
שיש צורך,
לתרגם" עניני ידיעת ה׳ ואהבתו
(תורת החסידות)
,
בלשונם" של.
?טניס" ו,
עמי הארץ",
תוכן העניו ד,
שבעים לשון*.
ז.
ויש להוסיף עוד עניו בנוגע לפעולתו של בעל ההילולא בתורת החסידות — בהמשך להמדובר גם בהתוועדות דיום ההילולא" 5 ,
אלא,
שחוזרים על הדברים עוד הפעם בהזדמנות זו,
כששומעים את הדברים הנאמרים
(ברגע כמימרא)
גם במקומות נוספים,
עד לקצוי תבל.
ובהקדמה:
בעל ההילולא מבאר בכמה ממאמריו ושיחותיו 5 ,
אשר,
מלמד ומחבך ומורה־ דרך אמיתי 55 ,
הוא,
שפועל שחושי התלמיד נעשים בחושי הרב,
ועאכו״כ שמעשיו והנהגותיו של התלמיד הם כמעשיו והנהגותיו של הרב.
50)
נש־פ נשלח,
"* שנם — לדל ד 239 ואילך.
וראה גם שיחת אור ליום ג׳ נ-* שנם — נ-־חידות־ נלליח לאורחים שיחיו.
51)
יאה לדוגמא: םה״מ חש־ט ד 51
(הב׳)
.
תש־י ן׳ 13.
ועוד.
52)
נמו המלמד
(ננינול)
הראשון — הקנ״ה —.
מלמדך להועיל־
(ישעי 24 מח,
יז/ שאפילו ע״י ההכנה להלימוד
(עוד לפני הלימוד מפו)
,
,
ריחו שם ישראל נגד ההר־,
נדי לקבל התורה,
נעשה אזל ישראל עניו האחדות,
.
ויחד לשון יחיד,
-נאיש אחד נלנ אחד־
(פרשחנו ים,
נ ונפרש״י
(שיעור היומי)
.
וראה לקמן ם־ט)
,
נדוגמח האחדות דהקב־ה —.
למהוי אחד נאחד■
(תניא פל־נ)
,
היינו,
שחושיהם של ננ״י נעשו נחושי הרג,
ננינול,
הקנ-ה.
ועד״ז בנוגע לבעל ההילולא עצמו — שלאחרי פעולתו בהפצת המעיינות חוצה במשך חיים חיותו בעלמא דין,
ולאחרי הסתלקותו,
יתיר מבחיוהי״ 55 — נתן
(,
בעין יפה" 55 )
לכאו״א מתלמידיו להולכים באורחותיו בו׳ את הכחות הדרושים ללכת בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו 5 *,
עד לדרגא זו שחושי התלמיד נעשים כחושי הרב.
׳ ולכן,
יכולים למצוא בתורתו תשובות ועצות בכל עניני עבודת ה׳ כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות,
ובמילא,
אין צורך לשאול בענינים אלה,
כי אם,
לעיין ולהתעמק בתורת החסידות שלו,
שבה ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה עליו בעבודת ה׳ 55 ,
ובפרט כשמקיים גם הוראת המשנה" 5 וציווי׳.
עשה דך רב",
כי ה,
רב" יעזור לו למצוא את התשובה והעצה הנכונה,
ללא ה,
שוחד" דאהבת עצמו כר.
ואם הדברים אמורים בנוגע לשאלות בעניני עבודת ה׳ וגם ע״פ דרך החסידות,
לפנים משורת הדין — בנוגע לענינים שנכללים בגדר החיוב שע״פ דין,
לא רק מצד מדת ודרך החסידות,
על אחת כמה וכמה שאין צורך לשאול אודותם,
מכיון שניתן הכח לכאו״א למצוא המענה ב״תורה אור" 5 ,
כאמור,
ובפרט ע״פ הדרכת ה.
רב".
ועד״ז בנוגע לשאר השאלות שבהם ישנו מענה ברור ב״תורה אור",
ולדוגמא: שאלות בעניני רפואה — ציווי
53)
זח״ג עא,
ב.
אגה״ק שס.
54)
ראה ב״ב נג,
רע׳א.
רש״נ.
55)
דד לשרו אדה״ו בהקדמתו לספר התניא.
56)
אבות פ״א מ״י־סז.
57)
משלי ו,
כג.
ספד השיתזת - ה׳משמ״ח
והוראת התורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם•׳/ ?•י קיום הוראת הרופא”,
"ורפא ירפא,
מכאן שניתנה רשות
(ונתינת־כח)
לרופא לרפאות•" 6 ,
ככל פרטי הדינים שנתבארו בהלכות נזקי גוף ונפש,
והלכות שמירת גוף ונפש,
״בלשון בדורה ודרך קצרה• — בספרו של הרמב״ם 32 *,
כשולחן־ערוך של הכית-יוסף• 6 ,
ומקצתם וחלקם• 6 הגיעו לידינו גם בשו״ע אדה׳ז; שאלות בעניני פרנסה ומסחר וכיו׳ב“ — ע״פ הוראת התורה "ותשועה ברוב יועץ•• 6 ,
החל מהתייע־ צות עם ידידים מבינים.
ועד״ז בשאר ענינים דוגמתם,
כמדובר בפרטיות בהתוועדות דיום הש״ק,
ו״תן לחכם ויחכם עוד• 66 .
58)
ואתחנו ד,
טו.
וראה ברכות לב,
סע״ב ובחדא־ג מהרשיא.
59)
ומה סוב — רופא ידיו,
שמתעניין בטובתו כוי.
60)
ברכות ס,
טע־א.
וש־נ.
שדע ידך רסשל׳ו.
61)
כולל גם — בספר המדע
(שמסיימים עתה בשיעור היומי)
,
שבהלכות ושח שבו נתבארה ההנהגה הראו" לשמירת בריאות הגוף,
עד כדי כך,
ש.
כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו,
אני ערב לו שאינו בא לידי תולי כל ימיו.
.
ואינו עריו לרופא כר־
(פ״ד ה־ב)
.
ועד״ז בשו״ע אדה״ז תלם אורת ת״ם
(סקנ״ה ס״א)
—.
מעוה להנהיג עזמו בהנהגה טובה לשמור בריאותו כוי•
(מרמב״ם הל' דעות דפ׳ד)
.
62)
להעיר,
שהשנה ודא שנת התמש מאות להולדתו
(וראה גם לעיל ע׳ 189 ואילך.
ועוד)
.
63)
ולהעיר.
אשר,
העעם כשאתה תוסס במקצתו
(או ■בחלקו•)
אחה תופס בכולו
(כשיט הוספות סקס״ו.
וש־נ)
.
64)
וי־ל,
שגם בנוגע לעניני הרשות יש הוראות בתורת החסידות דנשיא הדור,
ובפרט ע״ם הידוע
(ראה קונטרס ענינה של תורת החסידות ס־כ.
וש־נ)
שגילוי היחידה הוא בדי אמות שמחוץ להאדם,
וד״א של אדם קונות לו בחפעי העולם
(בירור עניני העולם/
65)
משלי יא,
יד.
כד,
ו.
66)
שם ט,
ט.
ועוד ועיקר:
ע״י ההתקשרות האמיתית לנשיא הדור,
בלימוד תורתו ובמעשה בפועל הליכה בדרכיו ואורחותיו כר,
כדבעי למיעבד 6 ,
והנשיא רק הוי׳ אלקיו עליו• 6 — אזי,
מלכתחילה זרז צורך לילד לרופאים,
מכיון שאז הרפואה היא סהקב־ה בעצמו
(שלא ע׳י רופא בשר ודם)
,
וכש״אני ה׳ רופאך־,
אז,
"כל המחלה גו׳ לא אשים עליך•
(מלכתחילה)
66 : ועד״ז בעניני פרנסה ומסחר וכיו״ב — אין צורך לחפש אחר ידידים מבינים כדי להתייעץ עמהם,
מכיון שהקב״ה בעצמו נותן לו במחשבתו את הרעיון והעצה הנכונה.
ובנוגע לבקשות של ברכה,
פדיונות וכו׳ — חוזרים ומודיעים עוה־פ שבעני־ נים אלה הרי ישנה ה״חזקה״״י שימשיכו בעזה״י למלא את הבקשות כו׳ — להביאם להציון דכ״ק מו*ח אדמו״ר,
אשר,
נשיאי ישראל,
"לא זו בלבד שלא יפרדו מעל צאן מרעיתם,
הנה עוד מתרפסים להדום כסא מרום להתייצב לפני הוד א-ל רם ונשא,
להגן על עם ישורון• 1 / ובלשון חז*ל" "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד
(במרום• 7 )
ומשמש• — ולעשות ולפעול להתברך מהקב״ה,
מקור הברכות,
בכל מילי
67)
ראה כתובות סז,
רע״א.
68)
ראה הוריות יחד,
א — במשנה.
רמב״ם תל׳ שגגות פט״ו ה״ו.
69)
בשלח טו.
נו.
70)
כולל גם ה.
חזקה־ של,
בית־הדואר■ — ערש לו התוקף ד.
דינא דמלכוחא• — שממלא את תפקידו להניא אח המכתבים נר.
71)
אג״ק שלו ת״א ע׳ קמא.
72)
סוטה יג,
ב.
73> רמב־ם בהקדמתו לסיהמ־ש.
וראה וחש קלג,
רע-א.
אוד אום ד׳ פ׳ יתדו,
ט״ו בשבט
דמיטב מנפש ועד בשר,
כל אחד ואחוז בכל המצטרך לו בכלל וכפרט,
בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ובהמשך לזה — כאז המקום לאשר עוד הפעם קבלת הפדיונות,
המכתבים,
כולל מכתבי ברכה,
הדויח׳ים ע׳ד הפעולות טובות בהפצת היהדות והמעיינות כר,
וכל כיחב
(הן אלה שהגיעו במשך ימי סגולה אלה,
והן אלה שהגיעו לפנ״ז)
— אישור כללי
(שיש בו עילוי לגבי אישור לבאו״א בפרמיות)
,
ובמעמד הציבור,
,
ברוב עם׳,
ובמקום קדוש,
בית־כנסת ובית־מדרש,
בית שמגדליז בו תורה ושמגדלין בו תפלה",
וכו צדקה וגמיח”,
ובפרט — בד׳ אמותיו של כ׳ק מויח אדמויר נשיא דורנו בעל ההילולא דעשירי בשבט,
ועוד וגיז עיקר — שאין צורך אפילו באישור כללי,
מכיוו שישנו כבר אישור בתוקף הכי גדול ונעלה,
האישור בתורתנו,
תורת־אמת ותורת־חיים — שהרי,
עיפ די! תורה יש לסמוך על ה,
חזקה׳ שבית־הדואר שבהשגחת מלכות המדינה מביא המכתבים,
וה״חזקה׳ שממלאים את הבקשות כו׳ שבמכתבים,
כניל
(נוסף על המענה הכללי,
ע*פ תורה,
בכל הענינים האמורים לעיל)
.
ח.
ונחזור לעגיננו — הנתינת־כח ד,
ראש השנה לאילו׳ ללימוד התורה מתוך תענוג,
שיש בזה עניז נוסף השייך במיוחד לדורנו זה:
כשם שגילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים,
עד לגילוי והפצת תורת
74)
מגילה כז,
רע״א.
75)
ג׳ ההויז־עמודים שעליהם,
העולם עומד"
(אבות פ״א מ״ב>.
החסידות באופן ד״באר את התורה",
,
בשבעים לשון׳,
הוא מתקן ירידת הדו־ רות 6 ,
,
אכשור דרי׳
(כתמי׳)
43 — הרי,
בגלל ירידת הדורות צריך לחפש דרכים ועצות לעודד ולחוק ולהוסיף בלימוד התורה בכלל.
ומהעצות לזה — עידוד להוציא־לאור ולהדפיס קובצי חידושי תורה:
בדורות שלפנינו נזהרו בנוגע לחידושי תורה
(אפילו כשאינם בהלכה למעשה,
אלא בדרך פלפול בלבד)
,
הו בנוגע לכתיבה,
ועאכויכ בנוגע לפירסום בדפוס,
והתנהגו כאופן ש,
לא כל הרוצה כו׳ ימול׳",
אאיב לאחרי כויב תנאים המוכיחים שחידושים אלה מכוונים לאמיתתה של תורה כו׳”.
אבל מפני ירידת הדורות,
עד לדורנו זה,
שצריכים לעודד ולחוק ולהוסיף בכל הקשור ללימוד התורה — כדאי ונכון ויש צורך לעודד ולזרז את אלה השייכים לחדש בתורה 44 ",
אשר,
גם אם אינם בטוחים לגמרי שחידושיהם מכוונים לאמיתתה של תורה",
הנה,
לא זו בלבד שלא ימנעו מכתיבתם,
אלא אדרבה — ישתדלו לכותבם,
ויתירה מזה — לפרסמם בדפוס
(בקובץ מיוחד בפיע,
או
76)
ראי.
לקו״ש ״0 כסלו שנה זו □•נ.
ישיב.
77> יבמות לט,
נ
(ובפיש״י)
.
וש־נ.
78)
לשוז המשנה — ברכות טז,
נ.
79)
ראה קונטרס זרז הודים פכ״ז ואילך.
88)
ראה הלי ת״ת לאיד,
"ז פ־כ ה״ב.
שבחיוב ד.
תלמוד־ נבלל גם.
לחדש חידושי הלבות רבות לפי רוחב קדש בלבו וישיב דלתו".
וראה זת״א ■כ,
ב: -לאפשא להי.
וראה גם אגהיק סביו
(קמה,
א)
: •נ ל איש ישראל יוכל.
.
לחדש.
.
הז בהלכות הן כאגדות הו בנגלה והז בנסתר,
כפי בחיי שרש נשמתו,
ומחייב נדנד".
81)
להעיר מירושלמי סוח ברכות: פיטטיא דאורייתא טביז.
ססו השיחות - ה׳תשמ״ח
בקובץ הכולל גם חידושי וזורה של אחרים)
,
ולא רק בין חבריהם ותלמידיהם,
אלא גם בין לומדי וזורה בכלל,
וטעם הדבר — מכיון שרואים במוחש,
מעשה רב 3 ",
שעי*ז ניתוסף חיות ותענוג בלימוד התורה
(הן בנוגע לעצמו,
והן בנוגע לאחרים —.
קנאת ספרים תרבה חכמה*")
,
שזוהי הבחינה המאמתת את הצורך וההכרח שבדבר.
ולכן,
בעמדנו ב.
ראש השנה לאילף,
יש לעורר ולזרז ע־־ד ההשתדלות להוסיף גם בשטח של הוצאה־לאור דקובצי חידושי תורה,
וכפי שראו בפועל בעבר — עי״ז יתוסף בשקידה והתמדה,
עיון ויגיעה כר,
אצל לומדי התורה,
ועי*ז יתוסף ג״כ
(יגעת ומצאתי 46 )
ביכולתם לחדש בתורה ולהעלות חידושיהם בכתב ובדפוס,
חידושים שיהיו ראויים לעלות על שולחן מלכים —.
מאן מלכי רבנן״”,
לאחרי שיעברו ביקורת עיי ה.
מערכת*,
בבחינת "עשר,
לך רב*.
ולהעיר,
שאף שהתענוג שבלימוד זה הוא לכאורה לפעמים באופו ד.
שלא לשמה* — הרי,
גם בעניו זה ישנה הוראה בשיעור היומי ברפב׳ם 47 *:.
אמרו חכמים 6 " לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה,
שמתוך שלא לשמה בא לשמה*,
היינו,
שסוכ״ס יבוא מזה ללימוד התורה לשמה,
מאהבת ה׳,
"בדעת שידעהו*.
ט.
ויש להוסיף ולהדגיש דבר המובן ופשוט בלאה*כ,
אלא,
שמצד ירידת הדורות,
יש צורך להבהיר גם ענין זה:
82)
שבת כא,
א.
וש״נ.
83)
ב״ב בא,
םע״א.
כב,
רע״א.
84)
מגילה ו,
ריש ע״ב.
85)
ראה גיטין סב,
סע״א.
וח״ג רנג,
ב — ברע״ס.
86)
פסחים נ,
ב.
וש״נ.
כללות ענין ד״פלפול התלמידים* 49 ",
כתיבת והדפסת חידושי תורה וכר,
צריך להיות מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל — תנאי עיקרי לקבלת התורה,
כמ״ש בשיעור חומש היומי,
ויתן שם ישראל נגד ההר*•",
.
ויחן* לשון יחיד,
.
כאיש אחד בלב אחד”",
שאז.
אמר הקב״ה.
.
הרי השעה שאתן להם את תורתי* 50 ״,
ועד להשלימות שבזה — כדרך.
תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין
(ענין התענוג)
זה לזה בהלכה* יי.
ופשיטא — שהענין ד״קנאת ספרים*,
כאו*א שישנה בו,
אינה מביאה אותו לרגש דהיפך האהבה,
ח*ו
[ואין צריך לשלול העניו דהרמת יד,
רחמנא ליצלן,
שהרי,
"הידים ידי עשו* הם היפך בתכלית ד.
הקול קול יעקב*",
לימוד התורה בבתי כנסיות ובתי מדרשות 3 ]
,
אלא,
התוצאה מהענין ד״קנאת סופרים*,
היא — כהודעת התורה —.
חרבה חכמה*".
ומובן,
שעניו זה הוא לא רק בנוגע לתלמידים בינם לבין עצמם,
אלא גם בנוגע ליחס דתלמיד ורבו.
וכהקדמה:
בהמשך הסוגיא" ש״האדם עץ השדה* קאי על,
תלמיד חכם* — איתא:.
אמר רב נחמן בר יצחק,
למה נמשלו דברי
87)
אבות פ״ו מ״ו.
88)
יתרו ים,
ב.
89)
פרש״י עה״פ.
וראה מכילתא שם.
90)
ויק״ר פ״ם,
ם.
דא״ז ם׳ השלום.
91)
סנהדרין כד,
א.
92)
תולדות כז,
כב.
93)
ראה ב״ר פס״ה,
כ.
94)
ולהעיר מסוף שיעור הרמב״ם דערב ט״ו בשבט — ״באותן הימים
(ימות המשיח)
תרבה.
.
החכמה כו"
(הל׳ חשוכה ספ״ט)
.
אור ליום ד׳ פ׳ יתוו,
ט״ז בשבט
תורה נעץ,
שנאמר" עץ חיים היא למחזיקים בה,
לומר לך,
מה עץ קטן מדליק את הגדול,
אף תלמידי חכמים קטנים מחדדים את הגדולים,
והיינו דאמר ר׳ חנינא הרבה למדתי מרבותי,
ומחבירי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן* 6 .
ולכן,
כאשר תלמיד שואל אצל רבו שאלה וקושיא על דבריו
(כפשוט בלשון של כבוד,
ככל פרטי ההלכות דכבוד רבויי)
,
ע*פ הוראת חז*ל",
לא הביישן למד* — צריך גם הרב לקיים את המשך ההוראה",
לא הקפדן מלמד*,
היינו,
לא לכעוס ולרגוז כו׳,
אלא,
לתרץ את השאלה והקושיא,
ואם רואה שהתלמיד צודק בדבריו — עליו לחזור בו,
ולהודות לו על שהעמידו על האמת.
ובפרטיות יותר:
כשהרב אומר דבר־תורה ושואלים אותו בזה או גם מקשים בזה — הוא עונה,
ע״ם הוראת התורה",
דברי חכמים בנחת נשמעים*,
ומודיע מקור חידושו בתורה
(,
מנא הני מילי*)
""׳,
או אומר שענין זה הוא חידוש משלו,
95)
משל 53 ג,
יח.
96)
וראה גם רמבים הלי וזית ספיח -גייר זוס להזהר בתלמידיו ולאוהבם שהם הבנים המהנים לעולם הזה ולעולם הבא.
התלמידים מוסיפי! חבמח הרב ומרחיכי! לבו,
אמרו חכמים הרבה חכמה למדתי כר ומתלמידי יותר מכולם.
.
תלמיד קמו מחדד הרב,
עד שיוגיא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארת".
97)
ראה רמב״ם הלי ת״ת פ״ה.
שו״ע יו״ד סרמ״ב.
ועוד.
98)
אבות פ״ב מיה.
רמב״ם הלי חית פ״ד ה״ה.
הל׳ חית לאדהיז פיד הייה.
99)
קהלת ס,
ח.
רמבים הל׳ דעות פיב היה.
100)
ולהעיר,
שהמעלה המיה מהדברים שהתורה נקנית בהם —.
האומר דבר בשם אומרו׳.
וממשיך שעפ״ז דבר משנה הוא,
אשר כשהתלמיד מקשה על דבריו:,
אם הלכה — נקבל,
ואם לדיו — יש תשובה""׳.
ופשוט,
שכאשר התלמיד שואל קושיא חזקה שמערערת את חידושו של הרב,
ולרב אין תשובה על תשובת התלמיד — אין זו הדרך לדחותו בקש,
ועאכויב שלא לרגוז עליו כו׳ ולגרשו מעל פניו,
ח*ו,
[ואין צריך לשלול ענין של הרמת יד,
רחמנא ליצלז,
מצדם של תלמידים שירצו "להגן",
כביכול,
על כבוד רבם — שהרי,
כבוד הרב אינו יכול להיות בדרך שהוא היפך התורה,
רחמנא ליצלן,
לנצל עניו של תורה
(הדין דכבוד רבו)
בתור,
כלי זיין* להלחם בתורה,
רח*ל היל״ת]
.
אלא אדרבה — כדרכם של גדולי ישראל,
כפי שמצינו בפירוש רש*י,
רבו של ישראל,
שכותב בכ*מ בפירושו על התורה שהוא
(גם)
ל,
בן חמש שנים למקרא״״׳ —,
לא ידעתי""׳,
ומביא בפירושו 4 "׳ שגם משה רבינו,
הודה ולא בוש כר*,
ולא עוד,
אלא,
להכיר טובה לתלמיד שהעמידו על האמת,
וכפי שמצינו בתשובות הרמב״ם שהודה
(תרתי משמע)
לשואלים על פסקי־ הדינים שבספרו,
,
ודאי אמת כדבריכם
101)
יבמות עו,
ב — במשנה.
וש״נ.
102)
אבות ספ״ה.
103)
רושמי רשימות מציינים לפרש״י
(עה״ת)
: בראשית לה,
יג.
שמות כה,
כס.
כו,
כד.
כז,
יחד.
ויקרא ח,
יא.
יו״ד,
סו.
יג,
ד.
במדבר כא,
יא.
כו,
יג.
כו,
טז.
דברים לג,
בד.
ועוד סוג מיוחד שרש״י טתב.
לא ידעתי כר ד״א כר״ ומפרש — או כיחב,
והם: בראשית ל.
יא.
לב.
סו.
מג,
יא.
שמות כד,
יג.
כה,
בא.
בז,
יט.
כח,
ד.
ויקרא יד,
יד.
דברים יה,
ב
(וראה גם לקחש ה״ה בתחלתו)
.
104)
שמיני יחד,
כ
(מזבחים קא,
ריש ע״ב4
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
.
.
טעיתי.
.
וכזה תקנו הנוסחא ט"" 1 ,
״טובה גדולה עשיתם עמדי.
.
כל מי שימצא דבר ויודיעני טובה יחשב כו״־״ן.
ובלשון המשנה
(בסיום וחותם פרק ראשון)
דמסכת אבות 07 ׳ — "על שלשה דברים העולם עומד,
על הדין ועל האמת ועל השלום*,
ו״מעמידו על האמת,
מעמידו על השלום*,
עד ל״המח■ כים את רבו* — הם ממ*ח הדברים שהתורה נקנית בהם 7 .
י.
ויה*ר שע*י ההוספה בלימוד התורה,
כולל העניו ד״פלפול התלמידים*,
כולל גם הענין ד״המחכים את רבו* — יקויים דבר המשנה באבות ד״מביא גאולה לעולם*
(המעלה המ*ח — "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם•)
,
החל מגאולה באופן ד״אכתי עבדי אחשורוש אנו*"■
(בגאולת פורים,
שממנה למדים העניו ד״מביא גאולה לעולם*)
,
ותיכף.
מיסמך
(סמיכה כפשוטה)
גאולה לגאולה׳**״* — גאולה האמיתית והשלימה ע*י משיח צדקנו,
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות* 0 ".
ואז,
יהי׳ גם העניו ד״עץ השדה*,
בתכלית השלימות — "אפילו אילני סרק עתידין לעשות פירות״״י,
כ״בימי אדה*ר**״,
אלא — שאילני סרק יתהפכו
105)
שו״ת הרמב״ם ליפסיא סנ״ט.
ושד.
106)
שם סו״ס מם.
107)
שענינה ־-.
פילי דחסידותא",
וביחד עם זה,
שלילת העניו ד״נזיקיך
(ראה ב״ק ל,
א:,
האי מאן דבעי לפהרי חסידא לקיים פילי דנזיקיז.
.
פילי דאבות")
.
108)
מגילה יד,
א.
109)
שם ו,
סע״ב.
110)
מיכה ז.
טו.
111> בתרבות בסופה.
תר״כ בחרקרתי כר,
ד.
112)
תו״ב שם.
לעץ פרי,
העילוי דאתהפכא חשוכא לנהורא,
ודוגמתו בעבודת האדם — ״האדם עץ השדה* — שלימות התשובה*",
באופו דאתהפכא — "זדונות נעשו לו כזכיות* 4 ",
ועד לעבודת התשובה דצדיקים 5 ״ — "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא* 4 ".
ובפשטות ממש — גאולה האמיתית והשלימה ע*י משיח צדקנו,
אשר,
.
קהל גדול- 17 ׳,
ובהדגשה יתירה בשנה זו — שנת הקהל,
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף*•",
שנעשים מציאות של ״קהל* אחד,
ובאופן כזה — "ישובו הנה" 7 ",
לארצנו הקדושה,
כפי שהיא בשלימותה,
היינו,
ש״ירחיב ה׳ אלקיך את גבולן־׳י",
נוסף על ארץ שבע אומות
(כנגד שבעה מינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל)
,
גם ארץ קיני קניזי וקדמוני — ארץ עשר אומות,
ודוגמתו בעבודה — לא רק העבודה דבחי׳ המדות,
אלא גם העבודה דבחי׳ המוחין,
חכמה ובינה וכתר״* 64
(כולל גם פנימיות הבתר —
114)
יומא פו,
ב.
115)
וי״ל שגם זה נכלל בהעניו ד.
יוסף הי לי בז אחר-,
לעשות מ.
אחר־.
בו• — כי,
גם מי שנמאא כבר במעמד ומעב ו.
בף,
ה-ה עדייו בבחינת.
אחר• לגבי דרגא נעלית ידהר.
בסגנוו אחר סאת: ע״י גילוי בחינת התענוג שבתורה
(.
ידחק•)
באופו נעלה יותר,
מתעלה לדרגת.
בר בעילוי יותר כר.
116> הובא בלקו״ת דרושים לשמע־ד עב,
ב.
ועוד.
וראה זח־ג קנג,
ב.
117)
ירמי לא,
ז.
118)
וילר לא,
יב.
119> שופטים ים,
ח ובפרש״י.
120)
ד-ה אל תער את מואב לאדהאמ׳ז
(מאמרי אדמו־ר האמאעי ע-ס דברים ח־א בתחלתו)
.
אור אום ד׳ פ׳ יתיז,
ט״ו בשבט
עניז התענוג י 2 )
,
ו.
כםפם ווהבם אתם•"׳,
החל מכסף ווהב רוחניים,
אהבת ה׳ 66 " ויראת ה׳•",
הבוללים בל עניני התורה ומצוותי׳" 67 ,
ומתוך שמחה,
ובהדגשה יתירה בשנה זו — שנת תשמח,
עד לשלימות השמחה —.
שמחת עולם על ראשם־“ 1 ,
שירה העשירית 69 ".
ולימוד התורה בתכלית השלימות דבחינת התענוג —.
ישקני מנשיקות פיהו•• 1 ׳,
.
סוד טעמי׳ ומסתר צפונו־ תי׳••",
גילוי טעמי תורה ע*י משיח צדקנו,
שילמד חורה לכל העם,
ויתירה מזה —.
ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם•"׳,
ועד ש״מלאה■" הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים""
121)
להעיר,
שתענוג פועל הרחבה
(.
ירחיב גרי)
אפילו ב.
מם־ כר —.
שמועה סובה חדשו עצם•
(משלי סו,
ל.
גיסיו נו.
ב)
.
122)
ישעי ס,
ט.
123)
להעיר ששיעור היומי ברמב״ם — התחלה ספר אהבה — הוא בבמות ק״ש,
שענינה — אהבת ה,
השורש לכל רמיח מ״ע
(תניא פ״ר)
,
בולל המ״ע דיראת הי,
שהיא שורש לכל שס״ה מל״ת
(תניא שם)
.
124> ראה תו־א ר־פ וישב.
לקו־ת בהעלותך לב,
ד.
ובב־מ.
125)
ראה תניא פ״ד.
שם חינוך קטן.
126)
ישעי לה,
יחד.
נא,
יא.
127)
מכילתא בשלח סו,
א.
תנחומא שם יו״ד.
ועוד.
128)
שה״ש א,
ב.
129)
פרש"■ עה־פ.
130)
יומי לא,
לג.
131)
ישעי יא,
ם.
132)
סיום וחותם ספי הי־ד.
וראה גם הל׳ תשובה ספ״ט
(סיום השיעור וערב ט״ו בשכם)
— -שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה׳,
ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו 71 .
ספר השיחות - ח׳תטמ״ח
ר״ד כ״ק אדמנ״ד שליט״א לאחרי תפלת מנחה ביום ראשון של שבעה אחר הסתלקות הרבנית הצדקנית מרת חי׳ מועוקא נ״ע זי״ע - יום ד׳ ם׳ משפטים,
ב״ב שבט ה׳תשמ״ח
דער דין איז אז "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל החלה":
אע־פ וואס יש נוהגים אז ניחום אבלים זאל ניט זיין ביז יום שלישי
(ווי גע־ בראכט אין אחרונים)
1 — שטייט אין גמרא אין כתובות י,
אז מ׳האט מנחם אבל געווען ביום שני,
און נאכמער: דער רשב״ן זאגט 73 ,
אז ניחום אבלים איז אויר ביום ראשון,
ווי פארשטאנדיק פון דברי המשנהי "אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו 74 ,
דוקא.
בשעה שמתו מוטל לפניו",
אבער גלייך דערנאר
(אויר ביום ראשון)
איז א זמן לנחם.
און די ראי׳
(הכי גדולה)
לזה איז — "מפניי שמעינו
1)
מו־ה נט,
נ.
רמנים הל' אבל פייג ה־ טושויע יחד ר־ס זן1.
2)
ראה בהמונא נסי כל נו סרק ד סינ אות נג
(ד 297)
.
ס׳ גשר החיים מ״א סרק נ אוח ה
(ן׳ יט)
.
סי דרכי חסד סימן כה אות ה.
וש״נ.
וראה פי 75 ידי משה לויקיר סייח,
א.
3)
ח,
ב.
וראה גם מהרייל הלי שמחות ש״הלן■ אליו לנחמו כיום השני׳.
4)
הובא במדרש שמואל לאבות פיד מכיב.
תויו־ט שם.
5)
אבות שם
(כמשניות שלפנינו ובסידור אדה״ז — משנה יח)
.
6)
אלא הרשב־ץ שם גרים -ואל תנחמהו בשעת אנלו".
וכחנ ש.
הגורםים נשקה שפתו מוטל לפניו שינו הגרסא מפני שמבינו שאתר קנורת המת היו נעשים שורות שורות ופנחמין האנל נד,
אנל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כד שלא אמר נימי אנלו ולא בשעת אבילותו אלא בשעת אבלו,
כלומר נשעה שהוא מתאנח באבלו׳,
וראה תויו״ט שם.
7)
לשון הרשביז שס.
שאחר קבורת המת
[גלייך לאחרי גמר הקבורה]
היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי׳ ובפ׳ הי׳ קוראי*.
ואעיפ אז מ׳קען מסביר זיין אז דאס
(דער כח צו מנחם זיין גלייך ביום ראשון)
איז מצד כח הרבים והציבור — קומט אבער דערפון ארויס בנוגע לפועל,
אז אויר איו דעם איצטיקן מצב ואופן"׳,
וואו עם געפינט זיך א רבים וציבור,
קען מען מנחם זיין
(אויר ביום ראשון)
.
ועוד ונוסף על כולם:
מ׳שטייט איצטער אין א צייט וועז מ׳נויטיקט זיך ספעציעל אין אהבת ישראל,
דער.
כלל גדול בתורה• פון.
ואהבת לרעך כמוך•״ — בכדי מבטל זיין דעם ענין הגלות,
וואם איז געקו־ מעז צוליב שנאת חנם״,
כולל אויר — מבטל זיין דעם ענין המיתה וואם איז פארבונדן מיט שנאת חנם וגלות וכו׳,
כמובן מזה וואם בשעת הגאולה וועט
8)
סס׳ שמחות פ״א ה"?
9)
כרכרת נח,
כ.
וראה סנהדרין יט,
א.
רסב״ס הל' אבל רפי״ג.
וראה מו״ק כז,
א במשנה.
שם כד,
ב.
טריו״ד סשע״ו.
וערד.
10)
וכמהרי״ל תשובה כג <בשם רשכ״ם בכ״ב ק,
נ)
ש״בהזרתם מן הקברות הולכיז מעם ויושבים לנחם את האבל.
.
וכר עושיז ד פעמים",
ובמהרי״ל שם,
שבפעם ד,
ז׳,
הולביז עם האבל לניתז ויושביז שמה".
וראה טויו״ד סשע״ר
(בשם הרמב״ז)
.
11> קדושים יס,
יח ובתו״כ
(רפרש״י)
שם.
12)
יומא ט,
ב.
•01 ד' 0' טשסטיס,
9"3 שבט 255
זיין,
בלן המות לנצח ומחה ה׳ אלקים דמעה מעל כל פנים נו" 5 .
וואם איינער פון די וועגן דערצו
(צו מבסל זייז סיבת הגלות והמיתה)
איז דורך ניחום אבלים — ווי דער רמב״ם פסק׳נט 4 ,
אז ניחום אבלים
(אע״ם וואם דאם איז א מצוה מדבריהם)
איז,
בכלל ואהבת לרעך כמוך"
(וואם איז מן התורה)
.
דעריבער איז איצטער נאכמער נוגע
אויסנוצן די ערשטע געלעגנהיים וואט מ׳האט אויף דעם ענין שהזמן גרמא — ניחום אבלים בכלל אהבת ישראל.
ויש עוד להוסיף,
אז אבילות איז אויך פארבונדן מיט •והחי יתן אל לבו״י׳,
וואם דאס איז אויד פון די ענינים פון ניחום אבלים.
ובפרט ווען עם רעדט זיר וועגן א מענטש וואס איר
(ערשטער)
נאמען איז — •חי".
13)
ישן" כה,
ח.
14)
הלי אבל רפי״ד.
15)
קהלת ז,
ב.
ורפה רסנים שם ספייג: יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח