א.
התוועדות זו קשורה עם יום ההילולא דביק מחה אדמו״ר נשיא דורנו בעשירי בשבטי,
שחל בערב שבת קודש,
והמשכו ושלימותו ביום הש״ק 1 ,
ע״ד מרז״ל׳,
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת*.
ובהתוועדות זו — מודגשת ביותר אחדותם של ישראל:
נוסף על ענין האחדות שבעצם קיומה של כל התוועדות,
כידוע* סיפור בעל ההילולא ע״ד הפתגם של רבינו הזקן,
שבכחה של התוועדות חסידית לפעול יותר מפעולתו של מלאך מיכאל,
מצד גודל השמחה והנחת־רוח אצל אבינו שבשמים מהנהגת בניו באהבה ואחוה שלום וריעות כו׳ — הרי,
בהתוועדות זו מודגש הדבר ביותר מצד כו״כ ענינים:
(א)
התוועדות הקשורה עם נשיא הדור,
(ב)
ביום השבת,
שבת שירה,
(ד)
התחלת הקריאה דפ׳ יתרו במנחת שבת,
כדלקמן.
ב.
התוועדות הקשורה עם נשיא הדור:
1> הש״כות דיים ההילולא לעשידי בשבם — ראה לקמן הערה 113.
2)
ולהעיר מהמנהג
(ספר המנהגים חב״ד ם״ע 79)
שהמתפלל תפלות היאד״ט אומד גם הקדיש שלאתר מזמור שיר ליום השבת
(ולהעיר משו״ע אדהיז אויח פו״ם רפא
(ממג־א)
,
שנשמתפלליו בעוד יום,
מותר לעשות מלאכה גס לאחר אמירת ■מזמור שיר ליום השבתי,
מכיוז שאיו מקבלים תוספת שבח אלא באמידת ברכו)
.
3)
עיז ג,
סע״א.
וראה לקו״ת פרשתנו ב,
סעיא.
4)
אגיות-קודש שלו חיג ע׳ תיא ואילן.
וש־נ.
ענינו של נשיא הדור הוא —,
הנשיא הוא הכל"*,
כלומר,
שהנשיא כולל את כל ישראל
(,
הכל")
,
האנשים והנשים והטף,
שנעשים מציאות אחת — מציאותו של הנשיא,
וענין זה הוא בגילוי עד כדי כך ש״משה הוא ישראל וישראל הם משה♦ 5 .
ולהעיר מהידוע אשר,
נשיא* ר״ת,
ניצוצו של יעקב אבינו״ *,
וענינו של יעקב — ש,
נשמתו.
.
כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם" 7 .
ולכן,
ע״י הנשיא נעשית אחדותם של ישראל להיות מציאות אחת —,
מנורת והב כולה׳*,
,
המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה" 4 .
ג.
ויש לומר,
שהאחדות שע״י הנשיא היא לא רק באופו שכל ישראל הם קומה אחת שלימה,
כמו ראש ורגל של גוף אחד״׳,
אלא גם יתירה מזה — נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות לגמרי.
ובהקדמה:
בביאור מצות,
ואהבת לרעך כמוך"" — מבאר רבינו הזקן בתניא פרק ל״ב ש,
כולן מתאימות ואב א׳ לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש",
ולהעיר מהירושלמי" המשל מבי ידים של גוף
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
אחד,
כמבואר בארוכה בספר המצוות להצ״צ מצות אהבת ישראל.
והנה,
בציווי,
ואהבת לרעו כמוך* גופא מודגשת גם ההתחלקות שביניהם — אחה ורעו,
אלא,
שצ׳ל,
ואהבת לרעך כמוך*.
וכן בלשון,
אב א׳ לכולנה* מודגשת ההתחלקות ד״כולנה*,
לשון רבים,
אלא,
שה,
אב
(שורש ומקור׳ שלהם הוא אחד.
ואפילו בדרגת האחדות דגוף אחד ממש
(לא רק אחים)
,
הרי עם היות שהפנימיות שלהם שהם אברי אותו האדם,
מ״מ,
ישנה ההתחלקות דאברי הגוף,
שני ידים כר,
עד לחילוק מן הקצה אל הקצה — ראש ורגל.
וי׳ל,
שענין זה הוא כפי שבנ״י הם בדרגת,
בנים אתם לה׳ אלקיכם" 1 ,
בנים לאב,
היינו,
כסי שמושרשים בדרגת האלקות ששייך לומר עלי׳ התואר,
אב",
תואר המורה על השייכות
(שורש.
מקור)
לבנים,
שלכן,
ניכרת גם ההתחלקות ד,
כולנה',
אברים פרטיים.
אבל במדריגתם הנעלית עוד יותר,
מצד שרשם ומקורם בבחינת האלקות שמובדל ונעתק לגמרי גם מבחינת,
אב•
(שורש ומקור)
לבנים*■ — ענין האחדות הוא באופן של נקודה אחת שלמעלה מגדר של התחלקות לגמרי.
ובלשון הקבלה והחסידות — בחינת עתיק
(עד לפנימיות עתיק,
שבו מאיר ומתגלה הפנימיות דעצמות ומהות)
,
ששם לא שייך ענין של התחלקות כלל,
״לית שמאלא בהאי עתיקא.
.
כולא
13)
פ■ ראה יד,
1.
ד!)
שהרי ישראל מושרשים גם בבחינת הרוממות וההתנשאות דעצמות,
שעז־נ
(קהלת ד.
ח)
.
גם בז ואת איו לו־
(ראה ד־ה זה היום תשמ״א
(טה־ס — מלוקט ח״ב ד אט ואילו)
פיי.
וש־נ)
.
ימינא• 15
(כמבואר גם בפרק ח״י“ דהמשך באתי לגני ה׳שי״ת,
שניתן ע׳י בעל ההילולא לקראת יום ההילולא שלו)
.
וי׳ל שדרגת האחדות שלמעלה מהת־ חלקות לגמרי — נמשכת ומתגלית ע״י הנשיא:
,
נשיא' — עם היותו מנהיג את העם,
ועד ש״איו מלך בלא עם"",
ה״ה גם מנושא ומובדל מן העם,
,
משכמו ומעלה גבוה מכל העם' 7 ".
ולכן,
האחדות שנמשכת ומתגלית ע״י הנשיא הוא
(לא רק שכולל כל בנ״י,
האנשים והנשים והטף,
אלא גם)
באופן שלמעלה מהתחלקות לגמריי׳,
,
האנשים והנשים והטף* בשוהיי 2 ,
,
השוה ומשוה קטן וגדול'י 9 .
15)
זה־ג קכט,
א.
ועד״ז שם רפט,
א.
16)
השייך במיוחד לשנה זו — בי,
המשך ההילולא כולל כ״ף פרקים
(בחינת כתר)
,
ונתפרסם המנהג ללמוד ככל שנה פרק אחד,
ולאחרי עשרים שנה,
מתחילים עוה״ם מפרק ראשון,
ובשנה זו,
שנת הל״ח,
לומדים פרק ח־י,
וכפעם השני■ —,
כפליים לחושי".
וראה ד״ה באת■ לגני שנאמר בהתוועדות
(סה״מ שם עי רנה ואילך)
— ע״ד השייכות דבחי׳ עתיק לעבודת כאו־א מישראל.
17)
כחיי וישב לח,
ל.
שם ר־פ בלק.
כד הקמח 7 ריה
(ב>.
ספר החיים ם׳ גאולה וישועה פיב.
עמה־מ ש׳ שעשועי המלך רפיא.
שעהיוהיא רפ״ז.
ובכ״מ.
18)
שמואל-א ט,
ב.
וראה אוה׳ת וירא
(כרך ד)
תשסד,
כ.
שה״ש
(כרך ב)
ע׳ תיד ואילך.
ועוד.
19)
ודוגמתו במנורה
(,
מנורת זהב בולה״)
— לא רק שקני המנורה מחוברים,
נמשכים ויוצאים מקנה האמצעי ומאירים אל עבר פניו,
אלא יתירה מזה — כפי שהם בשרשם ומקוים באופו ד,
מקשה",
למעלה מציור והתחלקות.
20)
וע־ד שמצינו בקריאת הפרשיות ד,
הקהל־ עיי המלך —,
שליח להשמיע דברי הא-ל־ — שכל ישראל שוים,
מ״חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה",
עד ל.
מי שאינו יבול לשמוע",
שאינו מביו לשון הקודש
(רמב״ם סוף הלי חגיגה)
.
21)
וי״ל,
שבי דרגות הנ״ל הם בהתאם לבי
ש״פ בשלח,
שבת שירח,
י״א שנט
ד.
יום השבת:
ענינו של יום השבת — שבו מתגלית תאמת דישראל,
כמארז״ל 10 שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבח,
שלכן ההלכה בתורת אמת ובתורת חיים שבשבת נאמן על הרמאי.
ומובן,
שכאשר מתגלית האמת דישראל,
מתגלה גם
(ובמיוחד)
עניז האחדות שמעד מגיאותם האמיתית —.
אב א׳ לכולנה",
עד לבתי׳ האלקוח שלמעלה מגדר אב,
ולמעלה מגדר של התחלקות כר,
כנ״ל.
ועניו וה מתגלה ומתבטא גם בענינים גשמיים,
עד לאכילה ושתי׳ — שתלמיד חכם יכול ליסב על שולחנו של עם הארץ,
מכיון שנאמן על הדמאי,
וסועדים ביחד.
ה.
שבת שירה:
שבת זו נקראת שבת שירה — ע״ש שירת הים,
.
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ גו״ 11 ,
אשר,
בשירה זו הושוו משה וכל ישראל — שכולם יחד אמרו אותה שירה,
.
השירה הזאת׳",
הן אנשים והן
התוארים ד.
מוח־
(.
ראש הדור")
ו-יב־
(.
יב ני קהי ישראי־)
— ני: ה.
מוח",
עם היותו נויי החיות דני הגיח,
נפשו מפנו חיות ונת יני אנר נפי מזגו ותבונתו
(באופן שי התחיקות דוקא)
,
ואייו ה.
יב־ מפשיד עצס הוויות,
•הדם הוא הנפש",
יני האברים נשוה
(ראה בארונה שיחת ש״פ בא שנה זו
(יעיי ד 221 ואייו)
.
וש־נג וראה יישמו בפנים
(ס״ו)
.
22)
ירושימי דפאי רפ״ד.
רפב״ם הי׳ מעשר רפי״ב.
23)
פרשתנו טו,
א.
24)
ראה טוטה י,
ב.
ובפרט ידעת ר׳ נוזמי־ -ואמור נויהו נהדי הדדי־,
-קוריו נויו יחד ונו שרתה דוח הקודש עי נוים ונוונו יחד את השירה ננתבה־
(פרש״י שם)
.
ויאה בארונה יקו־ש בשיח תשמ״ט.
נשים,
.
ותקח מרים גר ותעאן כל הנשים אחרי״”,
וגם טף“,
עד לקטני קטנים,
.
עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו',
ו״אפילו עוברין שבמעי אמן” אמרו שירה•".
ונמעא,
שבפרשת שירה ניכרת ומודגשת ביותר אחדותם של ישראל,
ובאופן של גילוי — שלכן התבטאה האחדות
25)
שם,
נ.
ויהעיר שהעייוי דשירת נשים מודגש גם בהפטרה
(סיום וחותם הפרשה)
— -ותשר דבורה■
(ראה יקו״ד ת־ו תרזה,
א ואייו.
יקו־ש ח־א ע׳ 139 ואייוג
26)
ואדרבה — -הם הנירוהו תחיה■
(סוסה יא,
ב)
,
-הם ראו יהקב״ה בים התחייו אומרים יאנותיהם זהו אותו.
.
זה א־יי־
(שמחי פרשתנו פב׳ג,
ח)
.
וי״י דוגמתו גם נ-הקהי■ — -טח ימה באו ייתן שנר ימביאיהם■
(חגיגה ג,
סע״א.
פרש״י חיו יא,
יב)
,
שדי הסף ניתוסח זיוי מיוחד ונפיא אזי מב־איהם.
27)
יהעיר ממארז״י ונדה י,
ב)
-הויד.
.
במעי אמו.
.
נר דיוק יו עי ראשו.
.
ומיפדיז אותו ני התורה נויה־.
ועפ״ז יומתק שמיד בזאתו יאחר העוים• נננס בבמה ענינים נניי ישראי•• — נאופז שוה עם גדוי שבגדולים
(יא פחות מאחד ויא יותר מאחד)
,
-השוה ומשוה קסו וגדוי■■
ח־י שהטעם יהדגשת האחדות בפניו
(אף שמניו החע שי התחיקות)
הוא — פפני שהפנין הוא -מתוך חיבתו יפניו■
(פרש־י ר״ס במדבר)
,
שינו,
גם נשנמנים ב־א נפיק
(התחיקות דוקא)
,
נינרת ומודגשת האחדות מזד הדביקות בשרשם ומקורם
(שנתגיה בפניו ש.
מתוו תיבתו־)
.
28)
סוטה י,
ב.
■)
שאז נעשה מציאות יעצמו,
משא־נ לפניו שהי׳.
יון אמו■ נגיטיו נג,
נ.
וש־נ)
,
ולא שיין למנותו נפיע.
־״)
בהמנין ד-לניוח של מלוי,
ש.
נמנה מו הבטן־,
נפי שמצינו ביונכד שנוידה ביו החומות והשלימה תופ״י המניו ו.
שבעים נפש־ נראה פרש־י במדבר ג.
10)
.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
בעניו השירה,
"שמחהי־
(ש)
היא מבחי׳ התגלות""־,
שהיא בגילוי דוקא,
ובאופן ד.
השירה הזאת",
מראה באצבע ואומר ואת■ 12 .
ויומתק יותר ע-פ המבואר בדרושי חסידות" ש״בשעת קי״ס הי׳ התגלות מהותו ועצמותו ממש שלמעלה מהשתלשלות",
ועי-ז ים ויבשה שויו ממש.
.
שהעלם
(ים)
נעשה גילוי
(יבשה)
,
ע״י גילוי עצמותו שהעלם וגילוי שויו ממש",
די״ל,
שכמובן גילוי זה פעל בישראל עניו דוגמתו,
האחדות שלמעלה מהתחלקות לגמרי,
אחדות שבאה לידי ביטוי בעניו השירה —.
שם נשמחה בו״ 13 ,
.
בו ממש,
במהותו ועצמותו ממש"־.
ויש להוסיף,
שעניו זה מודגש ביותר בשבת שירה דשנה זו — שנת הקהל ושנת תשמחי־ — אחדותם של
(כל קהל)
ישראל שמתבטאת גם
(ובמיוחד)
ע-י השמחה כר.
ו.
התחלת הקריאה במנחת שבת — בם׳ יתרו:
פ׳ יתרו היא הפרשה דמתן־חורה.
והרי,
במ-ת מודגשת אחדותם של
ישראל — שע״י אחדותם,
כאיש אחד בלב אחד״ 6 ־,
.
אמר הקב-ה.
.
הרי השעה שאתן להם את תורתי"־.
ויש לומר,
ש״כאיש אחד בלב אחד• הם ב׳ דרגות בענין האחדות נכנ״ל ס-ג)
:
(א)
״כאיש אחד״ — שיש בו התחלקות האברים,
ראש ורגל כר,
(ב)
"בלב אחד— נקודת החיות שלמעלה מהתחלקות לגמרי.
וענין זה נעשה במתן־תורה — שאז נתגלה אמיתת הענין ד״ישדאל
(ע* אורייתא)
וקב-ה כולא חד-",
שלכן,
גם ישראל עצמם הם מציאות אחת ממשי־,
לא רק "כאיש אחד-,
אלא גם.
בלב אחד-.
ולהעיר,
שגם הענין ד״לב אחד- שייך לנשיא הדור — שהרי הנשיא הוא
(גם)
"לב כל קהל ישראל-" 4 .
ז.
ויש להוסיף בכל הנ-ל — בעומק יותר.
ובהקדמה:
בהתחלת המשך ההילולא מבאר בעל ההילולא שתכלית ומטרת כללות עבודתם של ישראל היא — לפעול הענין ד״באתי לגני׳ 4 .
.
לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחלה,
דעיקר שכינה בתחתונים
29)
שפורצת גדר — למעלה ממדידה והגבלה והתחלקות כו׳
(ראה כארוכה סה״מ תרנ״ז ע׳ רבג ואילך)
.
30)
תו״א סרשתנו סב,
א.
ובארוכה — המשך שמח תשמח תרנ״ז בתחלתו.
ובכ״מ.
ג3)
ע״ד פרז" פרשתנו שם,
ב.
32)
תו״א פרשתנו סד,
סע״ב.
ובארוכה — תו״ח שם קעח,
א ואילך.
ועוד.
33)
בחינת עתיק
(ראה לעיל ס״ג)
,
כמ״ש "מה תזעק אלי/.
בעתיקא תליא מילתא"
(זהר פדשתנו מח,
א.
וראה תר״א פרשתנו סד,
ג ואילך.
לקו״ת פרשתנו ב,
ד.
ובכ״מ)
.
34)
חהלים סר,
ו.
35)
להעיר גם משיעור היומי ברמב׳ס
(הל׳ ע״ז פי״ב ה״ג)
— "והקהל ושמחה/
36)
פרש״י יתרו יט,
ב.
וראה מכילתא שם.
37)
ויק״ר פ״ט.
ט.
דא״ז פ׳ השלום.
38)
ראה זח״ג עג,
א.
39> ולהעיד ש״ישראל" ר״ת יש ששים ריבוא אותיות לתורה
(מגלה עמוקות אופן קפו)
,
כמו התורה שהיא.
תורה אחת/ ועד שכל נשמה פרטית מם״ר נש״י
(ש.
הן שרשים,
וכל שורש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות,
שכל ניצוץ הוא נשמה אחת"
(תניא פל״ז)
)
,
היא חלק מן העצם
(.
חלק אלקה ממעל ממש")
,
והעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו
(כש״ט הוספות סקט״ז.
וש״נ)
.
40)
רמב״ם הל' מלכים פ״ג ה״ו.
41)
שה״ש ה,
א.
ובשהש״ר עה״פ.
ש״ס בשלה,
שבת שירה,
י״א שבט
היתה*,
אלא,
שע*י החטאים כו׳ נסתלקה השכינה כו׳,
עד שנאו שבעה צדיקים,
מאברהם עד משה,
שהוא השביעי,
וכל השביעין חביבין,
שעל ידו נמשכה השכינה בארץ,
ע׳י עשיית המשכן,
,
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם*",
היינו,
לעשות משכן ודירה לו ית׳ בדברים גשמיים
(י*ג או ט*ו דברים" שמהם נעשה המשכן)
,
שעי״ז משלימים את תכלית כוונת הבריאה — נתאווה הקב*ה להיות לו דירה בתחתונים.
ומבאר שם,
שהגילוי ד,
עיקר שכינה* הוא באופן ד״אסתלק יקרא דקב*ה בכולהו עלמין*״ —,
מדריגת האור דהוא בכולהו עלמין בשוה,
והיינו אור הסובב כל עלמין שמאיר בכל העולמות בשוה*,
עד להמשכת וגילוי עצמותו ית׳ ממש,
דירה לו ית׳ — דירה לעצמוחו" — בתחתונים.
והבה,
כדי שישראל יוכלו להמשיך ולגלות בעולם דרגת האלקות שלמעלה מכל עניו של התחלקות,
גילוי העצמות — צ*ל ענין זה תחלה אצל ישראל עצמם
(הפועלים ההמשכה והגילוי)
וגם באופן עבודתם
(הפועלת ההמשכה והגילוי)
":
בישראל עצמם — שמאיר ומתגלה אצלם שרשם ומקורם הכי נעלה,
לא רק בבחינת,
אב*,
אלא בבחינת האלקות שלמעלה מתואר וגדר כלל,
בחינת העצמות ממש.
42)
תרומה נה,
ח.
43)
נסמן נלקו״ש חני* עי 153.
44)
ראה זחיב קנח,
נ.
תניא פנ״ז.
לקחת ר״ם פקודי.
ובנ״מ.
45)
ראה דיה באתי לגני תשכיח
(סהי8 — 8לוקס היב ק׳ רלס ואילו)
ספ־נ.
וש־נ.
46)
להעיר גס מהמבואר נמפעניג
(פי״ב)
נעניז פועל פעולה ונפעל.
ובאופן עבודתם — שבקיום התומ*צ ניכרת הנקודה הפנימית והעיקרית,
נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות לפרטים,
כמו ההתחלקות דמצוות עשה ומצוות לא תעשה,
אלא שכל ענינם הוא — רצון העליון,
,
אשר קדשנו במצוותיו וצוונו*,
רצונו העצמי של הקב״ה.
וענין זה נעשה במתז־תורה: בישראל עצמם
(פועל)
—,
ובנו בחרת מכל עם ולשון*,
בחירת העצרות; באופן עבודתם בתומ*צ
(פעולה)
— •אחת דיבר אלקים*",
ש,
אנכי*
(השורש דמ*ע)
ו״לא יהי׳ לך*
(השורש דמל*ת)
הם נקודה אחת,
כפי שהם מצד עצמותו ית׳; ועי*ז פועלים גם בעולם
(נפעל)
— ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה",
התחלת העניו ד״באתי לגני כו׳ עיקר שכינה בתחתו־ נים*",
שמציאות התחתונים נעשית דירה לו ית׳.
וההכנה לזה בקריעת ים סוף — כידוע" 5 שהענין דקרי״ס הוא הכנה למ*ת — כאמור לעיל
(ם*ה)
ש,
בשעת קי*ס הי׳ התגלות מהותו ועצמותו ממש שלמעלה מהשתלשלות*,
הן בישראל ובעבודתם",
עד לאמירת השירה באופן של אחדות שלמעלה מהתחלקות,
והן בעולם",
שהים
(העלם)
נעשה יבשה
ד4)
ל׳ הכתוב — תהלים םכ ׳ יב.
וראה מכות כד,
רע״א ובפרש״י.
48)
תנחומא וארא טו.
שמו״ר פי״ב,
ג.
ועוד.
49)
ראה לקו״ש חכ־א ע* 150.
וש״נ.
50)
תו״א פרשתנו טג,
א.
לקו״ת גר י3 א — ע״ם פסחים קיח,
א.
וראה לקו״ש ח״ג ע׳ 968 ואילד.
וש״נ.
51)
להעיר שקרי״ם נפעלה ע״י המס״ג דנחשון בן עמינדב שקפץ ליס
(מכילתא פרשתנו יד,
כב.
ועוד)
— עבודה שמצד עצם הנפש,
שהיא אצל כל ישראל בשוה.
52)
וכמודגש גם בפשטות הכתובים — "שמעו עמים גר אז נבהלו גו׳ נמוגו גר תפול עליהם אימתה
ספר העויחות - ה׳תשמ״וז
(גילוי)
,
"ע״י גילוי עצמותו שהעלם וגילוי שוין ממש 18 .
ומזה נמשך גם בכללות עבודתם של ישראל — שהרי הענין דקרי״ס
(גמר ושלימות דיצי״מ)
צ״ל בכל אדם ובכל זמז
(כמו יצי״מ)
,
,
כדאיתא בתוספתא 55 שצריך לזכור ג״כ קרי״ם" 20 ,
ובהמשך לזה — הענין דמ״ת שצ״ל וישנו בכל יום".
וע״י,
מעשינו" ועבודתינו כל זמן משך הגלות"" באופן האמור,
זוכים לתכלית השלימות בכל הנ״ל:
העניו דקריעח ים סוף — בקיעת הנהר לעתיד לבוא
(בדוגמת קרי״ס)
",
ומתוך שירה
(,
שם נשמחה בו")
,
כולל גם,
שירה העשירית" 21
(שהתחילה
ופחד גר"
(טו,
יד־םז)
,
היינו,
שנעשה בהם ענין הביטול,
תנועה שלמעלה מהתחלקות כר,
ולא רק באופז מקיף
(.
עליהם")
,
אלא גם בפנימיותם
("נמוגו")
.
וע״ם המבואר לקמן
(ובהערה 60)
ששירת הים כוללת בל עניני שירה — י״ל ששייכת גם לשירה דכל הנבראים שבעולם,
שעם היותה שירה מיוחדת לכל נברא ונברא
(כמבואר בפרק שירה)
,
יודגש בכאו״א מהן נקודה אחת — שירה להקב״ה.
53)
ברכות רפ״ב.
הובא בשו״ע אדה״ז או״ח סימן סו סי״ב.
54)
תו״-א פרשתנו סב,
ב.
55)
ראה תהא יתרו סז,
ב.
לקו״ת תזריע כג,
א.
ובכ״ט.
56)
תביא רפל״ז.
57> להעיר שהגלות נמשל לעיבור
(תו״א ותו״ח ר״פ וארא.
ובכ״מ)
.
וי״ל — ע״ד הרמז — שזהו״ע ד״אפילו עובריז כר אמרו שירה",
שענין השירה שייר וישנו גם בזמן הגלותי.
58)
ראה תו״א פרשתגו סב,
ב ואילך.
ובארוכה ׳- תו״ח שם קעח,
א ואילך.
ועוד.
59> מכילתא פרשתנו טו,
א.
תנחומא שם יו״ד.
בשירת הים*)
: והענין דמתו׳תורה — "תורה חדשה מאתי תצא""
(שהתחיל במתן־תורה“)
,
שאז יקויים היעוד,
ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך"",
"ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו׳ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולס״“ — גילוי העצמות,
השוה ומשוה קטן וגדול,
אצל בנ״י,
ועד שיומשך ויתגלה בעולם כולו
(כפי ש״כבר הי׳ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה״ 5 *)
— "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו גו" 66 ,
,
מלאה הארץ דעה את הוי׳ גו׳״יי,
ובלשון הכתוב בסיום וחותם שירת הים —,
הוי׳ ימלוך לעולם ועד""
("לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו"")
.
ח.
ויש לקשר כל האמור לעיל עם סיום מסכת שבת״ 24 — כידוע המנהג
60)
כדיוק לשון המכילתא: •את השירה הזאת,
וכי שירה אחת היא והלא עשר שירות הן כר",
היינו,
ש״השירה הזאת• אינה שירה אחת בלבד,
אלא כוללת כל העשר שירות",
כמו שהגאולה ממזרים היא התחלה ופתיחה וכוללת כל עניני גאולה
(וראה לקו״ש השבועי ס״ו.
וש״נ)
.
61)
ישעי׳ נא.
ד.
ויק״ר פי״ג,
ג.
62)
שהרי מתן־תורה הו״ע חד-פעמי,
ובו ניתנו כל עניני התורה,
גם הענינים שיתגלו לעתיד לבוא,
"תורה חדשה"
(ראה המשך תרס״ו ריש ע׳ כג.
ועוד)
.
63)
ישעי׳ ל,
כ.
64)
ירמי׳ לא.
לג.
רמב״ם הל׳ תשובה םם״ט.
65)
תניא פל״ו
(מו,
א)
.
66)
ישעי׳ מ,
ה.
67)
שם יא,
ט.
רמב״ם סיום וחותם ספר הי״ד.
68)
פרשתנו טו,
יה.
69)
פרש״י עה״ס
(שם,
יז)
.
70)
להעיר מהשייכות לפרשת השבוע — ־שם שם לו חק ומשפט״,
״מקצת פרשיות של תורה.
.
ש״ס בשלח,
שבת שירה,
י״א שבט
לערוך,
סיום" בקשר עם יום ההילולא,
ומורד,
ממון שיום ההילולא הוא בערב שבתי 25 ,
מתאים לערוך סיום על מסכת שבת",
ע*פ פנימיות התורה".
בסיום מסבת שבת שנינו "ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת 26 .
והתחלת המסכת — כנהוג ב,
הורף לקשר סיום המסכת עם התחלתה,
על יסוד הכלל ד,
נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופך״ —,
יציאות השבת שתים שהן ארבע".
וי*ל הקשר והשייכות שביניהם — בהקדים תחלה תוכן עניו השבת.
ט.
ענינו של יום השבת הוא —,
לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם"",
כמ׳ש
(בם׳ יתרו")
,
כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים ואת הארץ גו׳ וינח ביום השביעי".
ובסגנון דתורת החסידות — שביום השבת נעשה עליית העולמות",
היינו,
שבימי החול מאיר בחינת האלקות השייך לעולם,
שם אלקים,
•ולכן כתיב בכל ששח ימי בראשית ויאמר אלקים*,
וביום השבת מאיר בחינת האלקות של־
שבת כו׳"
(סו,
כה,
ובפרש״י)
,
ובהמשך הפרשה
(טז,
כב־ל)
— כו״ב פרטי דינים בנוגע לשבת.
71)
משא״כ כשיום ההילולא חל ביום השבת,
כי,
הטעם דעריכת סיום הוא בגלל הסברא ע״ד תענית כר,
וטעם זה אינו שייך בשבת.
72)
להעיר מהשייכות ד
(מסכת)
שבת לתלמיד חכם — ד״איקרי שבת"
(זח״ג כט,
א.
ועוד.
וראה גם שבת קיט,
א)
.
73)
כידוע שביום השבת צ״ל רוב
(ועיקר)
הלימוד בפנימיות התורה
(ראה אגרות־קודש אדמו״ר מהר״ש 7 כו.
קונטרס עה״ח פכ״ה.
ועוד)
.
74)
ספר יצירה פ״א מ״ז.
75)
חינוך מצוה לא-לב.
76)
כ,
יא.
77)
לקו״ת בהר מא,
א.
ובכ״מ.
מעלה מהעולם,
שם הוי,
שם העצם",
שלכן נאמר בשבת,
ויכל אלקים״”,
,
שכלתה בחי׳ ומדרגת אלקים.
.
אח״ז כתיב" אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי׳ אלקים כו"".
ושלימות הגילוי דשם הוי׳ הוא — לעתיד לבוא,
,
יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 27 ,
מכיון שאז יהי׳ גילוי שם הוי׳ באופן נעלה יותר מהגילוי בשבת בראשית",
כידוע" בענין,
הוי׳ הוא האלקים*,
שכאשר שם הוי׳ מתעלה עד ששם הוי׳ כאלקים יחשב,
אז נמשך ומתגלה שם הוי׳ נעלה יותר,
הוי׳ דלעילא".
ולהעיר,
שבגילוי שם הוי׳ דלעילא גופא יש חילוקי דרגות בעילוי אחר עילוי",
ולכן,
אע*פ שגם בקריעת ים סוף נתגלה שם הוי׳",
ועאכו־כ במ״ת",
מ*מ,
לעתיד לבוא יתגלה שם הוי׳ דלעילא באופן נעלה יותר.
78)
ראה בארוכה.
הדרן על הרמב״ם" דש״פ רארא
(לעיל 7 205 ואייך)
ס״ו.
79)
בראשית ב,
ב.
80)
שם,
ד.
81)
ד״ה באתי לגני בלקו״ת שה״ש
(לב,
א.
שם,
ד)
.
82)
תמיד בסוסה.
83)
שהרי,
"אלה תולדות פרץ"
(עד "וישי הוליד את דוד")
הוא באופו נעלה יותר מ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות הוי׳ גר"
(ראה שמו״ר פ״ל,
ג)
.
84)
ראה מ״ח
(מס׳ יומא בסופה)
.
פע״ח
(שער יוהכ״ס בסופו)
.
הובא ונת׳ בלקו״ת דרושים לש״ש סה,
סע״ג ואילך.
ובכ״מ.
85)
ראה גם תו״א פרשתנו סא,
סע״ד ואילך.
ובארוכה — תו״ח שם רח,
ב ואילך.
86)
שהרי "הוי׳ הוא האלקים" אומרים ז׳ פעמים
(נסמן בהערה 484
87)
ראה הנסמן בהערה 85.
אלא,
שבקי״ס הי׳ זה באופן של אסונה בלבד,
כמבואר שם.
88)
תו״א שמות מט,
ד.
ובכ״מ.
וראה בארוכה.
הדרן על הרמב״ם" הנ״ל ס״ז ואילך.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
י.
וענין זה
(גילוי שם הוי׳ ביום השבת)
מרומז בהתחלת מסכת שבת — "יציאות השבת שתים שהן ארבע':
מבואר בספרי קבלה וחסידות" שד׳ רשויות דשבת הם כנגד ד׳ אותיות שם הוי׳,
.
וז״ס שתים שהן ארבע,
שהן אותיות יחד ה״א",
שהם ארבע יחד ה״א וא*ו ה״א,
כי יחד ה״א גימטריא ד׳ אותיות יחד ה׳א וא׳ו היא* ■״.
ויש להוסיף ולהמתיק דיוק הלשון "יציאות השבת",
ולא,
הוצאות השבת*
(אף שמדובר כאן אודות מלאכת הוצאה,
ולא אודות יציאה)
" — לרמז לר״ת דשם י״ה,
"יציאות השבת*.
וזרם האמור לעיל שכללות ענין השבת הוא גילוי שם הוי׳ בעולם,
נמצא,
שבמלאכת הוצאה שבהתחלת מסכת
89)
לקוטי הש״ם להאריז״ל ריש מסי שנת.
הובא וגת■ בהמשך מים רבים תרל״ו פ־ג.
ועוד.
90)
להעיר שנוסף לבך ש״י״ה הוא שם בפני עצמו־,
ה״ה גס.
מקנת שם המפורש•
(ראה רמנ״ם הל ׳סוה״ת פ״ו ה״ד)
.
91)
אלא שאעפ״נ,
השלימות דשם הוי",
היא,
נאשר נל ד׳ האותיות הם בגילוי
(לא רק נפי שאותיות ויה כלולות באותיות י״ה)
.
ולהעיר מהשייכות לפרשתנו — שסיומה וחותמה,
כי יד על כס י-ה׳,
,
איו שמו שלם ואיו נסאו שלם עד שימחה שסו של עמלק,
ונשימתה שמו יהי 28 השם שלם והכסא שלם׳
(פרשיי עורפן,
מניוו שענינו של עמלק להפריד,
חיו,
נין י״ה לויה
(ראה לקו־ש חכ״א ע■ 195.
ושיג)
.
92)
בתום׳ שם:,
הוצאות הוה לי׳ למיתני,
אלא נקם יציאות לישנא דקרא נקט,
דכתיב
(פרשתנו טז,
כט)
אל יצא איש ממקומו,
ודרשינן מינה
(עירוביד טפ״ק)
הוצאה,
אל יצא עם הבלי ללקט המד.
אבל,
נוסף לבו שפשוטו של מקרא קאי על יציאה,
ולא הוצאה,
הרי,
גם להלכה ילפינו מהפסוק.
אל יצא איש ממקומו' — איסור תחומיו
(עירוביו שם.
רמב׳ם הל׳ שנת רפנ׳ין,
ואילו איסור הוצאה,
ילפינו ממיש.
רצו משה ויעבירו קול במחנה גר•
(שנת צו,
ריש ע״ב.
רמנ״ם שם סי״ב ה״ח)
.
שבת,
,
יציאות השבת שתים שהן ארבע",
נרמז התוכן דכללות ענין השבת" — שלא להוציא דבר מרשות היחיד,
יחידו של עולם",
אלא אדרבה,
להוציא ולהמשיך את הקדושה דרשות היחיד גם לרשות הרבים",
ועד שהעולם כולו נעשה רשות אחת",
רשות היחיד,
ליחידו של עולם,
היינו,
שמתגלה בכל העולם מהותו ועצמותו ית׳,
ונעשה דירה לעצמותו ית׳.
יא.
ובסיום המסכת מבואר אופן העבודה שעל ידה פועלים הענין דשבת
(גילוי שם הוי׳ בעולם)
—,
פוקקין ומודדין וקושרין בשבת".
ובהקדים — דיוק הלשון,
פוקקין וכו׳'
(ולא,
מותר לפקוק כו",
וכיו״ב)
,
לשון הוה ופעולה וודאית,
לרמז שכן צריכים לעשות וכן עושים תמיד,
היינו,
שזהו סדר העבודה.
וההסברה בזה — בעבודת האדס”:
,
פוקקין' — סתימת החלון שלא יכנס בו ענין בלתי־רצוי
(היפך הטהרה)
—
93)
ומטעם זה נשנית נתחלת המסכת — אף ש.
דיני הוצאות שבח הי לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמז,
דהתם קחני אבות סלאבוח מ׳ חסר אחת.
וקתני הוצאה לבסוף,
והוה לי׳ להתחיל כסדר הדברים כר•
(תוד״ה יציאות — ריש שבת)
.
94)
ראה תניא ספל״ג.
ובכ״מ.
95)
וזהו גם התוכן דנתינת בעה״ב
(הקב״הן לעני שעומד בחוץ
(אבל,
באופן המותר,
מניוו שנעשה רשות אחת)
.
96)
להעיר מסארז־ל
(ב״ר סי־א,
ה.
וראה שמו״ר פ*ל,
ט)
ע-ד תשובתו של ר*ע למין א׳ —.
משל מעירוב והוצאה,
שברשות אחד איו זיין• עירוב להוצאה,
נד כל העולם שלו הוא כר•
(וראה לקו־ת תזריע כא,
ג.
ובכ״מ — נתבאר בלקו־ש חי״א ע׳ 68)
.
97)
הביאור ע״ם נגלה — ראה לקרש ה״ד ע׳ 12 ואילך.
ש״פ בשלח,
שבת שירה,
י״א שבט
קאי על כללות העבודה ד,
םור מרע"",
קו השמאל.
,
מודדין• —,
מדידה.
.
של מצוה״”,
ובפרט ע״ס המבואר נאגה׳ק" ש״רוב המצוות יש להם שיעוד מצומצם בו״ — קאי על כללות העבודה ד״עשה טוב*,
קו הימין.
ו״קושרין• — קאי על העניו ד״בקש שלום־ 29 ׳,
קו האמצעי,
שלמעלה מב׳ הקוץ דיסין ושמאל,
ולכן מחברם יחדיו""
(שזוהיע הקשירה)
,
וענינו בעבודה — לחבר ולקשור ב׳ הקוין דטור מרע ועשה טוב
(מצוות עשה ומצוות לא תעשה)
ע* ועם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות לב׳ קוין,
,
אחת דבר אלקים׳,
ועד — רצון העצמי דהקב״ה
(כנ״ל ס־ז)
1 ".
98)
ודוגמתו בעודה דיים השבת
(אף מכל ענינו.
שבח לזד״)
—.
לקדש *ת יום השבת.
.
בכניסתו וביציאתו׳ מגיסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה׳
(רמב״ס הל׳ שבת רפכ״ט)
,
"מעלתו והבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו׳
(ספהמ״ז מ״ע קנה)
— ע״ד תוכן הענין ד,
םור מרע".
99)
פי* הרע״ב — מהגס׳ בסיום המס׳.
100)
סימן יר״ר
(קסו,
א)
.
101)
להעיר מהמבואר בלקו״ת
(בלק עד׳ א)
• ש״בקש שלום" קאי על תורה,
שבה מודגשת נקודת האחדות
(דמצוח ת״ת היא אחת ממש דלימוד דמ״ע או דמל״ת)
שלמעלה מהתחלקות
("אחת דיבר אלקים"^ מכיוז ש״אורייתא וקוב״ה כולא חד"
(ראה כארוכה "הדרו על הרמב׳ם׳ הג״ל ס״ח ואילך׳ ובשוה״ג להערה 80)
.
102)
לקו״ח שם.
103)
בלקו״ש שם
(ד 18)
מבואר,
בפנימיות
ועפ״ז מובן הקשר והשייכות דהתחלת וסיום המסכת — שגילוי שם הוי׳ בעולם
(.
יציאות השבת שתים שהן ארבע*)
נעשה ע״י העבודה ד״פוקקין ומודדין וקושרן׳,
היינו,
לא רק ב׳ הקוין דסור מרע ועשה טוב״״,
אלא גם — וכעיקר — כפי שקושרים אותם עם בחי׳ האלקות שלמעלה מהתחלקות,
כאמור לעיל
(ס״ז)
שכדי להמשיך בעולם דרגת האלקות שלמעלה מהתחלקות
(שהעולם כולו נעשה רשות היחיד — למעלה מאחד־״׳ — דירה לו ית׳)
,
יש צורך בעבודה דוגמתה"",
עבודה שלמעלה מהתחלקות לב׳ קוין"".
העתיס.
ש-פוקקין ופודדין וקושו־ין• הם גי הדרגות שביום השנת.
מעלי
(ליל)
שמסג יימא דשבתא,
ומנחת שבת
(רעוא דועייז)
: הגילוי דכה" מלכות
(בפי שהיא בחבילות)
— בליל שבת,
הגילוי דבור ו״א — ביום השבת,
וגילה ד,
בחי שלמעלה מז״א ומלכות
(בינה)
שעל ידה נעשה היחוד שביניהם — ברעוא דרעויז׳,
והרי.
סור מדע*.
.
עשה טוב■ ו.
בקש שלתז■ הם בג׳ הדרגות דמלבות,
זיא ובינה
(להי״ת שם,
ב ואילן•)
.
004 ודוגמתם ברשויות דשבת: העבודה בישות הרבים,
טורי דפרודא,
היא — סור מרע,
והעבודה ברשות היחיד
(יחידו של עולם)
,
היא — עשה טוב.
והממועע ביניהם — הרשויות שביניהם,
שע״י עירובי זמירות וניויב נעשית רשות היחיד,
היא — העבודה בענת׳ הרשות,
ששלימוחם
(לא רה באוסז ד.
קדש עגמך במותר לך",
אלא אדרבה)
היא באופז ש.
כל מעשיר יהיו לשם שמים",
ו.
בכל דרכיו דעהו׳,
שעי־ז נעשים רשות היחיד,
ליחידו של עולם.
105)
ובהלכה — רשות של שבט אחד וביו״ב — אף שמביא פר אחד
(הוריות ד,
םעיב ואילף.
רפב״ם הל׳ שגגות פי״ב ירא)
.
106)
ועד״ז בישראל עזמם
(נוסף על האמור לעיל ס-ד שביים השבת מתגלה האמת כו׳)
— החיבור והאחדות דבעהיב ועני
(באופן הסותר,
מרון שהבל רשות אחת)
.
107)
להעיר שבלהו׳ת שם,
מבאר,
שהתשובה
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
יב.
והגה׳ דפ כל האמור לעיי מודגש ביותר גודל העילוי,
וביחד עם זה גם ההכרח והנחיצות כר,
באחדותם של ישראל — כי,
אחדותם של ישראל לאמיתתה נעשית.
עי*ז שמתגלה נהם שרשם ומקורם בדרגת האלקות שלמעלה מגדר התחלקות,
ואז,
גם עבודתם היא באופן שלמעלה מהתחלקות,
ועי*ז פועלים בעולם המשכת וגילוי בחי׳ האלקות שלמעלה מהתחלקות,
דירה לו ית׳,
כניל בארוכה.
ולכן,
בעמדנו בהתוועדות של כו*כ עשיריות מישראל,
התוועדות הקשורה עם נשיא הדור,
ביום הש*ק,
שבת שירה,
שבה מתחילים לקרוא גם פ׳ יתרו — ענינים המדגישים את אחדותם של ישראל
(כנ״ל בארוכה)
— הרי זה זמן מתאים ומסוגל ביותר לקבל החלטות טובות
(ולהתחיל לקיימו תיכף ומיד)
להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בעניני אהבת ישראל ואחדות ישראל.
ובפרט בקשר ובשייכות ליום ההילולא דכ*ק מו*ח אדמו׳ר נשיא דורנו,
שמידי שנה בשנה הולך וניתוסף בהעילוי ד,
כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו.
.
(ש>מתגלה ומאיר בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה.
.
ופועל ישועות בקרב הארץ"• 10 ,
שלכן,
יש להוסיף בכל עניני עבודתו של בעל ההילולא,
.
כאשר
דבי הבחינות.
סור מרע ועשה סרב• הם בבח” ו־ח דשם הוי׳,
והתשובה ד.
בקש שלום• הי* בבחי׳ י״ה דשם הרי.
וע־פ האמור ש.
נקש שלום• כולל ומחבר ומאחד ב■ הנתינות דפויס וע״ט,
י־ל,
שזהו דוגמת העניו היציאות השבת שתים שהו ארבע־ ני*ה הבולל ו־ה)
,
אלא,
שלאחרי שלימות העבודה
(סיום המסכת)
,
ישנם כל ר האותיות נגלר
(לא רק.
שתים שהן ארבע• כבתחלת המסכת)
,
היינו,
שבחי י״ה נמשו ומאיר נגלי בבחי ו״ה.
108)
אגה״ק סז״ר וכ״ח.
ונארוכה — סידור
(עם דא״ח)
שער הל־ג בעומר.
ובב״ס.
נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד״״״ 32 — אשר,
מהענינים העיקריים שדרש ותבע בעל ההילולא בכו*כ ממאמריו שיחותיו ומכתביו" 33 ,
הוא,
אהבת ישראל ואחדות ישראל״ 34 ,
ובפשטות — לעשות טובה ליהודי בגשמיות,
ועאכו״ב ברוחניות 2 ",
עיי הפצת היהדות,
תורה ומצוותי 36 ,
עד להפצת המעיינות חוצה.
וכמרומז גם בשמו של בעל ההילולא" 37 :,
יוסף* — עיש,
יוסף ה׳ לי בן אחר*" 38 ,
לעשות מ״אחר*,
בן* 5 ",
ו״יצחק* — ע*ש,
כל השומע יצחק לי*"",
שמחה ותענוג,
היינו,
שהעבודה לעשות מ,
אחר* "בן* היא מתוך שמחה ותענוג,
בסבר פנים יפות וכו׳,
חדורה באהבת ישראל ואחדות ישראל
(כמדובר כמ*פ בארוכה" 40 )
.
100)
אגה־ק שם
(קמו,
א)
.
110)
וראה גס במכתב שנדפס —.
ע־פ פקודת כ־ק מו-ח אדמו״ר• — בהוספה לקונטרס שיצא לאור לקראת ירד שבט היחש"•.
111)
.
כלל גדול בתורה•
(תו״כ ופרש" קדושים יט,
יח)
,
ויתירה מזה —.
כל התורה כולה,
ואידך פידושא הוא•
(שבת לא,
א)
,
וכולל גם נתינח-כח בנוגע ל.
פירושא• — ■זיל גמור*.
112> ראה.
היום יום• זד אייר.
ובב״מ.
113)
להעיר,
שחודש שבט הוא כנגד שבטו של יוסף,
ולכמה דעות
(כסדר ההקרבה בחודש ניסו)
כנגד שבס אשר
(.
ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר•)
,
שמן,
עניז התענוג,
השייך גם ליצחק
(שמחה ותענוג)
,
ועל ידו נתגלה העצמיות דיוסך,
כמ״ש בפרשתנו
(יט,
יט>.
ויקח משה את עצמות יוסח עמו■,
.
שרח בת אשר היא.
.
שהראתה למשה הקן יוסף קבור נוי• — יאה בארונה לקרש חנ״ו ד 316 ואילך.
וש״נ.
ובחודש שבט עצמו — בעשירי שבו,
מספר השלם
(פרדס שער בי.
ראב־ע שמות ג,
טון,
להורות על שלימ1ח העבודה בענקים ד״יוסף• ו״יצחק־.
114)
ויצא ל,
נד.
115)
ראה אוה״ח להצ־צ עה־פ.
ועוד.
116)
וירא נא,
ו.
117)
בש־פ נא ש.
ז.
(לעיל ד 224 ואילך)
.
ועוד.
ש״פ בשלח,
שבת עריה,
י״א עובט
יג.
ובפרטיות יותר — ?נין 6רםי בנוגע למעשה בפועל,
•המעשה הוא העיקר-•":
ידוע פתגם ותורת בעל ההילולא,
שכאשר שני יהודים נפגשים יחדיו,
עליהם להשתדל שפגישתם תביא תועלת וטובה ליהודי נוטף.
כלומר,
מלבד התועלת והטובה שבעצם פגישתם של שני יהודים,
הן מצד עצם העניז דאהבת ישראל ואחדות ישראל,
והו מצד התועלת בעבודת ה׳,
כפתגם ותורת אדמו״ר האמצעיי" שכאשר שני יהודים נפגשים יחדיו,
ישנם שתי נפשות אלקיות נגד נפש הבהמית אחת" 41 — יש להשתדל שעי-ז תצמח טובה ליהודי נוסף.
וזהו א׳ הטעמים להנהוג לאחרונה שכאשר יהודים באים להפגש יחדיו,
לבקש ברכה וכיו׳ב,
מקשרים זאת עם שליחות־מצוה בעניז של צדקה׳״ — בהתאם להוראה הנ-ל שכאשר שני יהודים נפגשים יחדיו עליהם להשתדל בטובתו של יהודי נוסף,
שנקל לקיימה ע״י שליחות־מצוה
(פעולה המאחדת את
118)
אמת פ■* מי״ז.
119)
.
היום 'ים" נז סבת.
ובכ״מ.
120)
וההסברה בזה — שנפש הבהמית של תמרו אינו.
מתערבת בעניניו,
שהרי •אץ אדם וזוסא ולא לו■
(מס ר״ כ.
וש־נ,
ו,
הלכות הלכות■ — נמה פעמים ברסב־ם: הל׳ מעשר פי״ג רי־ו.
הלי שמיטה ויובל פ״ת הי׳ז.
1בנ־ת)
.
121)
שעניבה — אחרה ושלום ביז הנותן למקבל
(פרש־י ברבות ח,
רע-א)
.
ולהעיר,
שבדקה שקולה בנגד בל המבוות ונקראת בשם מנוה סתם
(תביא פל״ז)
,
מביו! שמודגשת בה הנקודה הכללית שבמבוות: מבד פעולת האדם — מרור הגוה ונה״ב והלקו בעולם
(תניא שס/ ומבד ההתקשרות
(בוותא וחימר)
עם הקכ״ה — •שהיא מבות הוי• ממש■
(אגה״ק סי״ז)
.
המשלח והשליח)
בעניו הצדקה" 42 ,
דבר המביא תועלת וטובה למקבל הצדקה"׳.
ולכן,
הצעתי ובקשתי,
שראוי ונכון ביותר להנהיג כן בכל מקום ומקום — שכאשר יהודים נועדים יחדיו,
ישתדלו גם בטובתו של יהודי נוסף,
החל ממצות צדקה,
עי-ז שנותנים איש לרעהו שליחות-מצוה לתת לצדקה,
פעולה המאחדת את שניהם במצות הצדקה.
ובהדגשה יתירה בשנה זו,
שנת הקהל — כמדובר כמ-ם שיש להשתדל מזמז לזמן להקהיל •האנשים והנשים
(בנפרד,
כמובן)
והטף- כדי להתחזק ולהוסיף בעניני תומ*צ,
•ליראה את ה׳ אלקיכם כל הימים״״ — לקשר הכינוס גם עם מצות הצדקה 5 ".
יד.
ומענין לעניו — בהמשך להאמור לעיל
(סייג)
אודות הנהוג לאחרונה ע-ד אופן ובגישה כר:
גם באופן הפגישה שלא נפגשים עם כאו-א בפרטיות למשך זמן שיוכל להציע עניניו הפרטיים כר,
אלא הפגישה והדיבור במשך זמן היא במעמד כולם יחדיו — לא זו בלבד שאיו בה גרעון ח״ו לגבי פגישה בפרטיות,
אלא אדרבה,
גדלה מעלתה יותר — מכיון שעייז ניתוטף יותר באחדותם של ישראל,
נוסף על •ברוב עם הדרת
122)
להעיר מזהר פרשתנו
(סא,
א)
כמאור העניו ד־אשרי משמל אל דל כר־,
וראה לקוטי לוי■! ד סב ואילך.
123)
נוסף לתועלת דהנותו
(המשלח והשליח)
— הו מצד עצם קיום מנות הצדקה,
והו בתור כלי לקבלת הברכה בר.
124)
וילד לא,
יב-יג.
125)
ומה טוב — לקשר עם כל ג׳ הקריז דתורה תפלה וצדקה.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
מלך" 2 ׳,
ובמקום קדוש,
בית־הכנסת יבית־המדרש בד אמותיו של בעל ההילולא,
שאז,
גם המענה למוש
(אם כי באופן כללי בו׳)
והברכות ובו׳ הם באופן נעלה יותר,
ופועלים יותר כר.
ובפרטיות יותר:
המענה הכללי לשאלות רבים
[ולדוגמא: בעניני רפואה — כעצת רופא מומחה 45 ׳
(ומה טוב — שני רופאים מומחים,
• ואם יש חילוקי דעות — ישאלו שלישי,
ויעשו כדעת הרוב)
; בעניני פרנסה והסתדרות כו׳ — כעצת ידידים מבינים• 12 : ובעניני עבודת ה׳ כר — הוראת המשנה 47 ׳,
עשה לך רב',
וביו״ב]
— לא זו בלבד שלא נגרע מאומה כשאין הזמן גרמא לענות לכאו״א בפרטיות וכוללים הפרם בהכלל״”,
אלא אדרבה,
עי״ז ניתוסף בו מעלת וכח הציבור כר.
126)
ל׳ הכתוב — משלי יד,
כה.
וראה אנדק׳ תלמודית בערכו.
וש״נ.
127)
על יסוד הוראת התורה: "ורפא ירפא",
"מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות"•
(ברכות ס,
סע״א)
,
,
רשות״ גם במובן של נתינת־כח כר.
— "ובכלל פקו״נ הוא'
(שו״ע יו״ד רסשל״ו)
.
והזקוק לרפואה — ה״ז אצלו ציווי מה־ת ונשמרתם מאד לנפשותיכם.
והאריכו בזה ובפרטיות בהל׳ נזקי גוף ונפש,
ובהלכות שמירת גוף ונפש — ומקצתם הגיעו לידינו גם בשו״ע אדה״ז.
128)
ע״פ מש״ג
(משלי יא,
יד.
כד,
ו)
"ותשועה ברוב יועץ",
היינו,
שצ״ל "מבין",
שאז יכול להיות "יועץ",
ו״ברוב יועץ",
מיעוס רבים שנים,
ו״ידידים" — שחפצים בטובתו,
שלכן,
יתבוננו כדרוש במצבו ויתנו לו עצה הוגנת.
129)
אבת פ״א מ״ו־טז.
130)
ראה ברכות כט,
סע״ב.
שז׳ע או׳ח סק׳י.
ולכן,
כענינים אלה וכיוצא בהם
(משא״ב בענינים מיוחדים כר)
אין צורך שכאו״א ישאל בפרטיות,
וימתין למענה פרטי,
אלא,
יש לנהוג ע״פ המענה הכללי,
המיוסד על הוראת תורתנו,
תורת אמת ותורת חיים
(ובמילא,
תהי׳ אפשרות להתפנות יותר לענינים המיוחדים כר הדורשים מענה מפורט כר)
.
ויש להוסיף ענין עיקרי בזה:
בימינו אלה — לאחרי שפעלו גדולות ונצורות בהפצת התורה והיהדות,
והפצת המעיינות חוצה,
בכחו ובשליחותו של נשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו־ר — ניתנו לכאו״א הנחות שיצליח דכוין אל האמת,
ובפרט עי״ז שלומד ומתייגע בתורתו של נשיא הדור,
ועוסק בהפצתה כר,
וכדבריו בכו״ב ממאמריו ׳<׳ ששלימות ההשפעה מרב לתלמיד
(ש־בעין יפה מתן"" 48 )
הוא באופן שחושי התלמיד נעשים בחושי הרב,
ובמילא,
זוכה לכוין לרצון הרב כר.
ואם בכל זאת מתעורר ספק כר — הרי,
בנוגע לרוב הענינים יכולים למצוא פתרון ע*פ המענה הכללי המיוסד על הוראות התורה,
כנ־ל.
ובנוגע למכתבים של בקשת ברכות,
פדיונות וכר — אין צורך להמתין לאישור בפרט,
ומודיעים ברבים,
אשר,
בעזה״י,
ימלאו את הבקשות — להזכירם על הציון דכ״ק מו״ח אדמו׳ר נשיא דורנו — להתברך מהקב״ה מקור הברכות בכל מילי דמיטב מנפש ועד בשר,
כל אחד ואחת בכל המצטרך לו בכלל ובפרט,
בגשמיות וברוחניות גם יחד.
131)
ראדז לדוגמא: סה״ס תש״ט ע* 51
(מ׳)
.
תש׳י ע׳ 13.
ועוד.
132)
דאה ב״ב נג,
רע״א.
וש״נ.
ש״ם בשלח,
שבת שיוה,
י״א שבט
טו.
כאן המקום לעורר גם בנוגע לחמשה עשר בשבט הבעל*ט:
ענינו של חמשה עשר בחודש — שבו •קיימא סיהרא באשלמותא׳" 49 ,
כלומר,
השלימות דכל עניני החודש,
כולל ובמיוחד — •העשירי יהי׳ קודש* 4 ",
יום ההילולא.
ועוד ועיקר: חמשה עשר בשבט הוא •ראשיי׳ השנה לאילזי“■ — •האדם עץ השדה״”׳,
תלמיד חכם עושה פרי,
•מאי פירות.
.
מצוות*•",
•תולדותיהם של צדיקים מעשי□ טובים .
<נ1,
ולכן,
יש לנצל יום סגולה זה — להקהיל •האנשים והנשים והטף* כדי להוסיף עוד יותר בכל עניני תורה ומצוותי׳,
כולל ובמיוחד — הוספה ושלימות בהליכה בדרכיו ואורחותיו של בעל ההילולא,
החל מהעניז דאהבת
133)
זהר ח״א קנ,
רע״א.
ח״ב פה,
רע-א.
ועוד.
134)
ל׳ הכתוב — בחוקותי מ׳ לב.
וראה לקו״ש ח״ו ס״ע 290.
וש״נ.
135)
ריש מם׳ ר״ה.
136)
להעיר מהשייכות לבעל ההילילא — ע״פ המבואר בלקוסי לוי״ז
(אגרות ע׳ תיג)
הקשר ד״אילז" עם מדת היסוד.
מדתו של יוסף,
וכן.
עץ מספרו יוסף עם האותיות שקאי על יסוד*.
ובהמשך העניז,
.
עזים.
.
וכן אילנות לשיז רבים,
הוא ב׳ עזים דעה״ח ועה״ד",
וחיבורם יחד.
הוא עביז יחוד ו״ה שבשם.
.
והוא בשבם,
החודש העשתי עשר,
מספר ו״ה,
והיינו מה שעירות דשם הוי׳ שבשבם הוא מהר״ת המר ימירנו והי׳ הואי,
כמ״ש במ״ח.
.
(ש)
נאמר במעשר בהמה,
כי ר״ה לאילנות הוא מקביל ובדוגמא כמו ר״ה דמעשר בהמה כו׳".
137)
שופסים כ,
ים.
תענית ז,
א.
138)
סוסה סו,
סע״א.
139)
פרש״י ר־פ נח.
")
חוכ1 הסבורה ד.
יוסף ה׳ לי ב! אחר־,
להמיר.
אחר־ ב-בן־ — נתבאר בארוכה בלקו־ש חכ׳ו עי 90 ואידך.
ישראל ואחדות ישראל,
נתינת צדקה וכר,
כנ״ל בארוכה.
וכדי שיהי׳ •ברוב עם* הכי אפשרי — יש לבחור את הזמן הכי מתאים,
בכל מקום ומקום לפי ענינו: לאחרי מנחה דערב"" חמשה עשר בשבט
(יום השלישי שהוכפל בו כי טוב 51 )
,
בחמשה עשר בשבט עצמו,
בימים שלאחריו,
עד ליום הש״ק,
השבת דסתן־תורה
(ומה טוב — ככל א׳ מזמנים הנ*ל,
במקומות שונים וכו׳)
.
טז.
ויה*ר שבקרוב ממש נזכה ל,
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת',
•שר לא נאמר אלא ישיר,
מכאן לתחיית המתים מן התורה*" 52 ,
,
הקיצו ורננו 41 ׳ שוכני עפר* 54 ,
ו,
אז ישיר* — שירה העשירית — •משה
(כולל את־ פשטותא דמשה בכל דרא ודרא"׳,
כ*ק מו״ח אדמו*ר משה דדורנו)
ובני ישראל*,
כל בנ׳י שבכל הדורות,
וכולנו יחדיו,
נשמות בגופים 55 ,
ונשיא דורנו בראשנו.
ותיכף ומיד — •תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש
140)
שאין אומרים בו תחנון
(סידור אדה״ז לפני.
למנזח גו׳ יענו".
השלמה לשו״ע אדה״ז או״ח סקל״א ם״ח4
141)
פרש״י בראשית א,
ז.
וענינו — טוב לשמים וטוב לבריות
(ראה אוה״ת להז״ז עה״פ.
ועוד)
,
הדגשת ענין האחדות.
142)
.
רננו״ דייקא — הדגשת עניו השמחה ושירה כו׳.
143)
סנהדרין זא,
ב.
מכילתא ופרש״י עה״פ.
144)
ישעי׳ כו,
ים.
145)
תקו״ז תס״ט
(קיב,
רע״א.
קיד,
רע׳א)
.
וראה ב״ר פנ״ו,
ז.
זח״ג רעג,
א.
146)
והעילוי ד.
אל עפר תשוב״ הוא — בעבודה הרוחנית — עניו הביטול
(ראה לעיל ע׳ 8־227)
,
הביטול לנשיא הדוד.
ספר השיחית - ה׳תשמ״ח
אדנ-י כוננו ידיך'"׳,
בית המקדש השלישי,
שיבנה"■.
בשתי ידים*,
,
בזמן שהוי׳ ימלוך לעולם ועד*"?
והולכים לפרשה דמתן־תורה
(שמתחילין לקרוא תיכף בתפלת מנחה)
—.
תורה חדשה מאתי תצא*.
וכן תהי׳ לנו — בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
הקשורה עם.
יוסף* ו״יצחק״״י׳: יוסף —.
ע*ש שעתיד הקב*ה להוסיף ולגאול את
ישראל.
.
דכתיביי■ והי׳ ביום ההוא יוסיף גו" 56 ,
ויצחק — כמ׳ש“,
אז ימלא שחוק פינו** 57 .
וכפס*ד הרמב*ס 58 ,
ישראל עושין תשובה
(תוכן הענין ד״יוסף ה׳ לי בן אחר*)
ומיד הן נגאלין*,
מיד לפשוטו,
כפי שממשיך* 59 •שנאמריי■ והי׳ טרם יקראו• 60 ואני אענה*,
ופשיטא — ש,
לא עיכבן המקום כהרף עירי 61 ,
כמו ביצי*מ,
.
כימי צאתך מארץ מצרים
(ויתירה מזה)
אראנו נפלאות*"* 62 ,
בגאולתנו עתה תיכף ומיד ממש.
147)
פרשתנו סו,
'1.
148)
ויתירה מזה —,
מקדש העתיד שאנו מאסיד
(כנר)
בנוי ומשוכדד",
ומעפיז רק ש־יגלה ויבוא מ1 השמים* נוורץ הלזו הגשמית
(פרש" וחוס — סונה מא,
סע*א)
.
149)
פרש" עה״פ.
וראה בארונה לקדש השנועי.
150)
ועפ״ז יש לבאר גם השייכות לתוכו דפי בא
(שבו חל העשירי בשבם)
— עניו הגאולה,
התל מ.
החודש הזה לכם ראש תדשים גר•
(בא יב,
ב)
,
.
ראש חודש של גאולה שנו נגאלו.
.
ובו עתידי! להגאל•
(שמו״ר פס״ו,
יא)
.
ויומחק יותר ע*פ משנ*ת נמק״א
(לקדש חנ*ו ע 317 הערה 66)
הקשר והשייכות ד.
אשר•
(ראה לעיל הערה 113)
לעניו הגאולה,
עיי־ש.
151)
ישעי יא,
יא.
152)
שמדר פ*א,
ה.
153)
תחלים קנו,
נ.
154)
ראה גם לעיל ע׳ 224 ואילף.
155)
הל׳ תשונה פ״ז ה־ה.
156)
בהלנה ז.
157)
ישעי סה,
נד.
158)
בדוגמת ה.
עובר* — שהגלות נמשלה לעיבור
(ננ״ל הערה 57)
— שאינו יכול לקרוא.
159)
מנילתא ופרש" נא יב,
מא.
160)
מינה ז,
סו.
וראה אוה״ת ניד עה*פ
(ע׳ תפז)
.
וש״נ.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח