- היח על הדמב״ם -
א.
בקשר עם סיום מחוור הרביעי דלימוד ספר הי״ד להרמב׳ם — ע*פ המנהג שנתקבל ונתפשם בהפוגות ישראלי ללמוד ג׳ פרקים בכל יום,
על מנת לסיים בכל שנה
(לערן־)
2 — ביום חמישי
(.
קמי שבתא'׳)
פ׳ וארא,
כיד טבת,
יום ההילולא של אדמו״ר הזקף,
והמשכו בחגיגת הסיום המרכזית בעיר זו — שמחה לגמרה של תורה׳,
1)
ראה רמב״ם חל׳ ממרים פ־נ ה״נ.
2)
נרד כסו נתירה שבכתב —.
המנהג הפעים בכל ישראל שמשלימין את התורה נענה אחת־
(רמביס הגי תפלה רפי״ג^ ודוגמתו נמפר הרסנים.
.
משנה תורה*.
ג)
פסחים פי,
סע״א.
ונפרט שיום חמישי לאחרי חזות שייו כנר ליום הששי
(נמונו מזה שאין אומרים תחנו! כמנחה דערג יויט וניו־נ)
— ערג שנת ממש.
4> להעיר סמארז״ל
(תענית נט,
א.
ישיג)
.
מגלגלין זנות ליום זכאיי.
ונפרט עים הידוע הפשר והשייכות שביו הרסנים ואדמויר הזקן
(ראה גם' לעיל ד 195 ואילו.
לישיש חנ״ו ד 26 ואילו)
,
שלכן,
מודגשת יותר ההשגחה פרסית שבדנר,
שסיום חרמנים הוא ביום ההילולא של אדמו״ר הזקן,
שנו נשלם ונתעלה.
נל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר ענד• כל ימי חייו*
(אגהיפ סי׳ ז״ך וכיה.
וראה גם סידור
(עם דאית)
שער הליג נעומר.
ונכים)
.
5)
ראה ימ״א יויד סוים יפו
(משנת פיח,
טע״ב ואילי)
.
ועדיו נרמיא או־ח סתפניא ס״י — לענין סיום מסנת.
וראה סור אויח סתרס״ס — לענק סיום תושב־נ נשמחית.
ועדיו ייל נסיום.
מופנה חווה*.
•ברוב* עם הדרת מלדי׳ — ביום הראשון,
מוצאי שבת קודש,
נכון וראוי להתחיל עתה — ביום השיק• — את הסיום על הרמביסי,
6)
ל• הכתוב — משלי יד,
נח.
וראה אניק׳ תלמודית בערכו.
ושץ.
7)
כמנהג ישראל שמאחריו זמן ה״סיום" "עד שעת הכושר יומא דראוי לתקן בו סעודה כו׳"
(ש״ר יו״ד סרס״ו סקכ״ז)
,
"משום כבוד התורה שאז נעשה ביותר הידור,
בריב עם כר״
(ס׳ תורת חיים — או״ח סתקנ״א סקכ״ז)
.
8)
הכולל שניהם: יום החמישי
(שבו סיימו לימוד ד״רמכ״ס)
—.
קמי שבתא",
שמתעלה ונשלם
("ויבולו")
ביום השבת; ויום הראשון
(חגיגת הסיום)
— מוצאי שכת,
נוסף לכך שמתברך מיום השבת.
ולהעיר,
שבשבת זה מברכים ר״ח שבס" אשר,
״בעשתי עשר חודש באחד לחודש.
,
הואיל משה באר את התורה•
(דברים א,
ג-ה^ ספר דברים,
"משנה תורה",
שבזה מרומז גם הקשר והשייכות לספרו של רבנו משה בן מייסדן,
שקראו "משנה תורה",
שבר "הואיל משה
(בו מיימון)
באר את התורה״,
.
דברים ברורים.
.
בדין כל מזוה ומזוה כרי
(לשון הרמב״ם בהקדמתו לחיבורי
9)
ובפרס שהתחלת לימוד ההלכות• דספר הרמב״ם
(לאחרי ליסוד ההקדמה ומנין המצוות)
הוא לאחרי השבת
(כמצריין בה״סורה״שיעור׳)
.
ספר השיחות - ת׳תשמ״ת
וכנהוג באמירת.
הדרך — לקשר את סיום המסר לתתלתו,
כדרך הלימוד,
שלאחרי סיום הספר מתחילים עוה*ם
(באופן מחודש ונעלה יותר כו׳)
מהתחלת הספר 10 ,
ובלשון הידוע■׳ —.
מתכיפין התחלה להשלמה*.
וגם לבאר את הקשר והשייכות לפרשת השבוע שבו חל
(בהשגחה פרטית)
סיום הרמב״ם — פרשת וארא,
כדלקמן.
ב.
בסיום ספרו מבאר הרמב״ם מצב העולם בימות המשיח —.
באותו הזמן
(ימות המשיח)
.
.
לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד.
.
שנאמר 1 ׳ כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים*.
וסיום זה מתאים גם עם התחלת ספרו —.
נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתח־ לתן* 4 ■ — בעניו ידיעת השם:
.
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו׳ וכל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמתת המצאך,
וממשיך לבאר כו*כ פרטים בידיעת הבורא,
ומסיים*׳,
.
וידיעת דבר זה מצות
עשה,
שנאמר" אנכי ה׳ אלקיך*.
וכן כותב במנין המצוות שבתחלת ספרו״ —,
מצוה ראשונה" ממצות עשה לידע שיש שם אלוקה,
שנאמר אנכי ה׳ אלקיך*.
כלומר,
המצוה היא —.
לידע כו",
ידיעה שכלית
(לא רק באופן של אמונה)
,
שהרי,
בנוגע לאמונה לא שייך ציור,
כי:
(א)
גדר של מצוה שייך רק לאחר הידיעה שיש אלקה
(מצוה המצוות)
,
ובלשון האברבנאל•׳.
כאשר נניח אמונת מציאות הא-ל מצוה,
כבר נניח אמונת מציאות הא-ל קודמת לאמונת מציאות הא-ל*,
(ב)
לא שייך ציווי על ענין של אמונות,
,
שאינן נקנות ברצון ובחירה*"׳ — ועכצ׳ל,
שהמצוה היא.
ידיעת הדברים ההם ולמודם" 2 המביאים אל קניו האמונות*׳ 2 ,
ש״הידיעות והחקירות והבחינות ההם וההתלמדות הזאת.
.
המביאות אל האמונות 12 .
.
הם מפעל הרצון והבחירה*".
זאת ועוד:
בסיום הספר ובתחלתו מדובר
(לא רק אודות כללות ידיעת השם,
אלא גם)
10)
ובנוסח ה״הדרן" דסיום מסכת "כשם שעזרתני לסיים כו׳ כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים״,
ועאכו״ב ספר זד.
— במ״ש לפנ״ז.
הדרן עלך מסכת פלונית".
11)
נוסח "מרשות" לחתן בראשית.
12)
ישעי׳ יא,
ט.
13)
ספר יצירה פ״א ס״ז.
14)
הלכה ו׳.
בש׳־ס,
שאף שהטעם הפשוט הוא לתועלת הזכרון,
מ־מ,
למדים כמה רמזים כר בה.
סימנים־ עצמם)
,
מ־מ,
אין זה עדיין התחלת ההלכות,
.
דברים ברורים בדין כל מצוה ומצוה"
(תכלית ומטרת חיבורו/ ובלשונו של הרמב״ס לאחרי מנץ המצוות —.
ועתה אתחיל לבאר משפטי כל מצוה ומצוה כו".
ש״ס וארא,
מבה״ח שבט
אודות ידיעת השם בדרגא נעלית — שם הוי־
(שם המפורש 23 ,
שם העעם",
שם
לא הניא הוכחות•.
שיש שם מוי ראשו! נו"••,
ורק מנאר פרסים נידיעת ה׳
(כנהערה 20> — פונה קאוב שהחיוב
(המאוה)
דידיעת השם היא רק ידיעת הפרסים,
משא־נ ההונהות
(.
החקירות והבחי־ נות•)
•••■
23)
רמב״ם הל׳ יסוה״ת פ״ו ה״ב.
הל׳ נשיאת כפים פי״ד ה״י.
וראה לקמן בפנים ט״ו.
24)
כסו* משנה הל׳ זן״ז פ״ב ה״ז.
המיוחד 23 )
: בסיום הספר — •כי מלאה הארץ דעה את הוי".
ובהתחלת הספר —,
יסוד היסודות ועמוד החכמות♦",
ר״ת הוי׳ 2 ,
וממשיך* 11 .
שנאמר אנכי הוי׳ אלקיד" 21 .
ג.
אמנם,
עדיין עריך להבין הסעם דפרסי השינויים בין התחלת וסיום ספר הרמב״ם
(אף שתוכנם הכללי שוה)
,
ונתעכב עתה על כמה מהשינויים:
א)
בהתחלת הספר לא נתפרש שם הוי׳ אלא ברמז בלבד,
בראשי״התיבותי 2 ד.
יסוד היסודות ועמוד החכמות♦" 3 ,
ואילו בסיום הספר נתפרש שם הוי׳ —.
מלאה הארץ דעה את הוי".
ב)
בסיום הספר מוסיף הרמב״ם גם סיום הכתוב.
כמים לים מכסים♦,
שלכאורה,
לא זו בלבד שאין הכרח בדבר,
כי הראי׳ ש,
לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה" היא ממש*נ,
כי מלאה הארץ דעה את ה׳♦ 3 — הרי זה בסתירה ל״יסוד היסודות ועמוד החכמות♦,
כי:
25)
רסנ״ם הל׳ עיז שס.
הל־ שניקית פ-ב ה-נ.
26)
להעיר שבכמה דפוסי הרסנים מוסיקה האוח הראשונה דנל ד׳ תיבות ראשונות — מיופן בולט ומודגש לגבי שאר האותיות.
27)
בידול בשם ר■ דוד הנגיד
(נכדו של הרסב־ם)
ש״סשנה תורה שחיבר זקנו הרמנ״ם מתחיל בשם המפורש,
ומסיים כענק משיח,
כי מלאה הארץ דעה׳
(םה-ד דיא תחקבז.
שה״ג להחיד״א סע׳ רמנים.
וראה גם.
פירושי לריש הל׳ יסוהית)
.
28)
ולהעיר גם מדיוק הלשון.
אמחת המ5א1■ — עיד מיש אדהיז נאגהיק
(סיב)
שהתהווה היש היא מ.
סהותו ועאסוחו של המאעיל ביה שמאיאותו הוא מעזמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו חיו,
ולנו,
הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאיו ואפס המוחלס ממש בו".
29)
להעיר שמאינו במה ענינים שלמדים מראשי-תינוח נר
(ראה שנת קה,
רעיא.
ועוד)
.
30)
ורק לאחרי אריכות הדנרים בחמש הלנות,
מסיים: שנאמר אנכי הזי־ אלקיך.
31> וגמיש הרמב-ם כהלכות תשונה
(פיט הינ)
ספד השימות - ח׳תשמ״ח
ב.
יםוד כר ועמוד כו׳",
מודגש,
שישנו בנץ שלם
(,
כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם")
,
אלא,
שמציאותו של הבנין תלוי׳ ב,
יסוד כר ועמוד כו״ —,
מצוי ראשוך,
עד ל״אמתת המצאו".
ואילו ב״כמים לים מכסים",
מודגש דהיפך — שמציאות הארץ כולה
(,
כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם")
מלאה ב,
דעה את ה׳" עד כדי כך שה״דעה את ה׳" מכסה את מציאות הארץ כולה,
,
כמים לים מכסים",
בדוגמת מי הים שמכסים את קרקעית הים וכל הברואים שבים,
ודוגמתו בנמשל,
שלא רואים את מציאות הארץ,
אלא את המים,
,
דעה את ה׳".
ועפ״ז צריך להבין מדוע בסיום ספרו
[ובפרט שסיום הספר צ״ל ביתר דיוק
(בהוספה על גודל דיוקו של הרמב״ם בכל הספר)
,
כפי שמצינו בדיני שטרות" ש״הכל הולך אחר החיתום""]
מביא הרמב״ם,
כמים לים מכסים־ — בסתירה ל״יסוד היסודות ועמוד החכמות" שבהתחלת ספרו?
ועכצ״ל,
שאף שבשניהם
(בהתחלת וסיום הספר)
מדבר הרמב״ם אודוח הידיעה בשם הוי׳,
מ״ס,
בפרטיות יותר,
נתבארו כאן ב׳ דרגות בידיעת הוי׳,
זו למעלה מזו,
כלומר,
בהתחלת הספר מדובר אודות דרגא הראשונה בידיעת הוי׳,
ובסיום הספר מדבר אודות דרגא
—,
כהותם הימים תונה הדונה והחכמה והאמת,
שנאמר כי מלאה הארץ דונה את ה",
ואינו מניה סיום הכתוב.
במים לים מכסים■.
32)
ודוגמתו נחזור!
(הינזר ד״מקבץ תודה שנקל סה כולה־,
•משנה תורה■)
— שטר הקידושין דהקנ״ה ונם כנם"
(ראה נשרט ס־י.
לקו־ת נשלח א,
רק־ג.
ובב־מ.
— ולהקיו־ מפרש״י תשא
(לד,
א)
שהלוחות הם נמו נתונה.
ואכ׳מ)
.
נ3)
ל׳ הש־ם — נרנוח יב,
א.
וראה רמב־ם הל׳ מאה ולוה סנ־ז הי־ד־טו.
השני׳ בידיעת הוי׳
(שבאים לזה לאחר לימוד הספר כולו")
,
שעפ״ז יתבארו הדיוקים האמורים,
כדלקמן.
ד.
ויובן בהקדם הביאור במקור דברי הרמב״ם בהתחלת הספר,
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון וכר"
(,
מצוה ראשונה לידע שיש שם אלוקה כו׳״)
— דיש לומר",
־שהמקור הוא בדברי הזהר" פ׳ וארא”:
34)
נוסף קל פשטות ההלכה — שמדונר אודות המקמד ומזב דימות המשיח.
35)
ראי,
בארוכה לקו־ש הנ־ו ק׳ 115 ואילך.
36)
ולהקיר מהידוק שכמה וכמה הלכות ברמב־ם — מקורם בדברי הזהר
(ראה הרמב־ם והזהר
(סיני,
כרכים לב־לד)
להר־ר מרגליות.
וש־נ)
.
37)
להקיי,
שהתוכן דפ׳ וארא הוא — התחלת הגאולה בפועל־,
שבירת קליפת פרקה ק- המכות,
שאז בטלה קבודה מאבותינו•־.
ומכיון שתכאת המכוזן דיזי־מ היא לזכות לקבלת התורה,
לכו,
בהתחלת הגאולה מודגש כבר תכלית המכווז —.
וידקתם ני אני הוי׳־,
גיאי שם הוי׳ שנתגלה במ־ת,
כדלקמן ם־ה.
וק־פ המבואר לקמן
(ס״ם)
שכחינורו של הרמב־ם מודגש החידוש דמ־ח
(בתורה ממה)
— יומתק הפתיחה
(והסיום)
בשם הוי׳,
והסיום בקניז הגאולה
(.
בקנין משיה־)
,
דוגמת הגאולה ממזרים וגילוי שם הוי׳ במ״ת.
ויש להוסיף,
שגם ההבנה למ״ת ק־י גלות מצרים
(.
ק־י שקנוד מזרים בחומר ובלבנים זכו למתן תורה־ — תו־א ר־ם שמזת)
נרמזת בחיבורו של
ש״ס וארא,
מבה״ח שבט
על הפסוק",
וידעתם כי אני הוי"
(ידיעת הוי׳)
— איתא בזהר”:,
פקודא דא קדמאה דכל פקודיו.
.
למנדע לי׳ לקב״ה.
.
דאית שליטא עלאה דאיהו רכון עלמין וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון 16 .
והרי,
לשון הרמב״ם הוא העתקה — בלשון הקודש — מלשון הזהר:,
יסוד היסודות ועמוד החכמות
(פקודא דא קדמאה דכל פקודיו)
לידע שיש שם מצוי ראשון
(למנדע לי׳ לקב״ה)
,
והוא ממציא כל נמצא,
וכל הנמצאים משמים
הרמב״ם
(שהוא.
משנה תורה/ דוגמת מ״ת)
— שהרי,
כתיבת חיבורו היתה לאחרי ובגלל קושי הגלות••/ כמ״ש בהקדמתו •בזמן הזה תקפו הברות יתירות וכר ומפני זה נערתי חזני
(נ״א: שנמתי מתני)
אני משה בן מיימון•••• הספרדי.
.
וראיתי לחבר דברים המתבררים כר/
וי״ל,
שחיבורו של הרמב״ם הוא גם הכנה לגאולה העתידה
(סיום ספרו)
— ע״ס המבואר בתו״א שם,
ש״כסו שע״י שעבוד מזרים בחומר ובלבנים זכו למתן תורה,
כר גם ע״י לבון הלכתא שבזסנןו זה ן.
שאין בידינו הלכה ברורה ודין ברור,
כי כל דיני התורה במחלוקת שנוי׳,
הללו מכשירין ומטהרין והללו פוסליז ומסמאין* — שזהו עיקר החידוש בחיבורו של הרסב״ם,
•דברים המתבררים" ע״י לבון הלכתא]
,
יזכו לגילוי פנימיות התורה לע״ל להיות אראנו נפלאות/
38)
פרשתנו ו,
ז.
39)
פרשתנו כה,
א — ברע״מ.
וראה גם לקוסי לוי״ז לשם.
וארץ כו"
(וברא עלמין כלהו שמיא וארעא וכל חיליהון)
"*.
ואף שהרמב*ם לא הביא הפסוק,
וידעתם כי אני הוי",
אלא הפסוק,
אנכי הוי׳ אלקיך״ — הרי,
במק״א בזהר
(בם׳ פינחס")
נאמר,
פקודא קדמאה אנכי',
כלומר,
עיקר הציווי דידיעת ה׳ נלמד מהפסוק,
אנכי הוי׳ אלקיר' שנאמר בנז״ת,
ולא מהפסוק,
וידעתם כי אני הוי" שנאמר לפני מ״ת,
אלא,
שבנוגע לפרסי העניו כר למדים מהפסוק,
וידעתם כי אני הוי",
כידוע" שבנוגע לפרטי המצוה,
או גילוי מילתא כר,
למדים גם מלפני מ׳ת".
ה.
והנה,
תוכן הכתוב,
וידעתם כי אני הוי״,
הוא — בהמשך למש״נ לפנ״ז",
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא־ל שד־י ושמי הוי׳ לא נודעתי להם*,
היינו,
שאצל האבות הי׳ רק
40)
ועד־ז לשון הימב־ם;
(בהלכה ודן •המצוי הזה הו• מלקי העולם *ייז כל המרץ• — ע״ד המשר לשוו הזהר •דאית שליטא עלאה דאיהו רמו עלמאי.
41)
רנו,
ב — ברע־מ.
42)
ראה שד״ח כללים מערבת האל׳ח כלל שכא.
פאת השדה כללים מערכת אל״ף סקליה סק*י.
אנציק׳ תלמודית ערך איו למדיו מקודם מ*ח.
וש׳נ.
43)
וי׳ל שבפסוק •וידעתם מ אני הוי" שלפני מ״ת קאי על הידיעה העיקרית,
שיש אלוקה
(שלא שיח־ על וה ציווי,
לפני הציווי)
,
שידיעה יו היא נעלית יותר — □עצמיתנ ■ת־
(ראה בארוכה הדרן על הימבים דסחזור השני
(תשמ״ו)
ם*ה — לקו׳ש חכיז ע׳ 251 וא״לד)
.
ועפ-ז יומתק דיוק לשון הזהר •קדמאה כר ראשיתא קדמאה מ״ — הדגשת העניו ד-קדמאה• הו מחס לציווי
(קודס הציווי)
,
והו ביחס להמצוה
(•מהותו ועצמותו של המאציל ב״ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח־ו׳4 משא״ב בזהר דפי פנחס,
שמביא הפסוק •אנכי•
(הציווי דמית/ נאמר רק •פקודא קדמאה• סתם.
44)
פרשתנו ו,
ג.
ססר השיחות - ה׳תשמ״ח
הגילוי ד,
א־ל שד־י',
ולא הגילוי דשם הוי׳,
ועז״ג "לכו אמור לבני ישראל אני הוי׳ גו׳ וידעתם כי אני הוי",
היינו,
שע״י יצי־מ,
שתכליתה ומטרתה מתן־תורה",
נעשה הגילוי דשם הוי׳".
וידועה השאלה״ — הרי מצינו שגם אצל האבות נזכר כמ״פ שם הוי׳,
ואיך יתכן לומר ש.
שמי הוי׳ לא נודעתי להם"?
והביאור״ — כמ״ש רש״י
(פשוטו של מקרא)
"לא ניכרתי להם במדת אמיתית שלי',
היינו,
שבשם הוי׳ גופא יש חילוקי דרגות,
ובכללות — שתי דרגות,
כמ״ש".
ויקרא הוי׳ הוי",
כמבואר כקבלה וחסידות" שיש ב׳ דרגות בשם הוי׳ — הוי׳ דלתתא והוי׳ דלעילא,
ומרומז גם בנגלה דתורה — כדרשת חז״ל״י עה*ם "ויקרא הוי׳ הוי",
"אחת קודם שיחטא ואחת לאחר שיחטא וישוב* י 17 .
45)
כמיש.
בהוזיצך את העם ממזרים תצבדוו את האלקים על ההר הזה",
.
שתקבלו התורה עליו,
והיא הזכות העומדת לישראל■
(שמות ג,
יב ובפרש־י)
.
46)
תו״א שמות מט,
י ואילר■ ונכ״מ.
47)
ראה ד״ה וארא לאדמו״ר הזקו
(מאמרי אדה־ז על פרשיות התורה פרשתנו ס־ע רלת ואילך.
ועם הגהות — אוה-ת ריש פרשתנו)
.
ונכ״מ.
48)
תשא לד.
ו.
49)
ד״ה וארא הנ״ל.
וראה ספר הלקוטים
(דאית להזיז)
ערך הוי• סיב.
וש־נ.
50)
פרש״י עהיפ — מריה יז,
ב.
51)
ולהעיר,
שמעלת החשובה ודא מצד עצמותו ית׳ שלמעלה סכל מדידה והגבלה
(נמובז מסצרזיל
(יל״ש תהלים רמז תשב.
ועוד)
.
שאלו לחכמה כו׳ שאלו יהקב־ה כר יעשה תשובה ויתכפר לוין,
הוי■ דלעילא,
כדלקמו בארוכה.
וראה אוה־ת שם
(קכו,
ב ואילו)
שהוי■ דלעילא
(.
שסי הוי׳ לא נודעתי להם■)
הוא הוי׳ הבי ד.
רקרא הוי 18 הוי•" שנמשך ע״י החשוכה,
שלכן,
זכו לגילוי זה ע״י גלות מזרים דוקא.
וזהו מ״ש "ושמי הוי׳ לא נודעתי להם*,
״במדת אמיתית שלי' — שאצל האבות נתגלה רק דרגה התחתונה דשם הוי׳,
ואילו במתן־תורה נמשך ונתגלה גם שם הוי׳ לאמיתתו.
ו.
וביאור הענין
(החילוק שבין ב׳ הדרגות דשם הוי׳)
— בסגנונו של הרמב׳ם בספרו מורה נבוכים:
בביאור מעלת שם הוי׳ לגבי שאר השמות — כותב הרמב״ם בספרו מורה נבוכים" ש״כל שמותיו יתעלה המצויים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות,
וזה מה שאין בו נעלם
(שלא נעלם מבני אדם)
,
זולתי שם אחד,
והוא יו*ד ה*א וא׳ו ה*א,
שהוא שם מיוחד לו יתעלה,
ולפיכך נקרא שם מפורש,
ענינו שהוא מורה על עצמו" יתעלה הוראה ברורה שאין בה שתוף,
אשר שאר שמותיו הקדושים מורים בשתוף,
מפני שהם נגזרים מפעולות ימצא לנו כמותם•.
וממשיך,
״השם הזה
(שם המפורש)
.
.
מורה על עצמו יתעלה באופן שלא ישותף אחד מן הנבראים באותה ההוראה,
כמו שאמרו עליו ז׳ל שמי המיוחד לי 19 ,
אבל שאר השמות הם כולם מורים על תארים,
לא על עצמות בלבד,
אלא על בעל תארים'.
ומסיים,
"כל השמות הללו הנגזרים לא נתחדשו כי אם אחר בריאת העולם.
.
שהם כולם שמות שהונחו כפי הפעולות המצויות בעולם,
אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה,
לא יהי׳ לו שם נגזר
(מן הפעולה)
כלל,
אלא שם אחד מיוחד
52)
זז״צ פס־צ
(נצחק מהוזצת קצפצח)
.
ורצה גם פרדס ז״ס פ־צ.
הסזזך חרסיי צ׳ חצי יצילך.
53)
ולכן נקרצ.
שם הצזם־.
54)
סוסה לח,
צ.
ורצה גם יסכים שבהצרה 25.
ש״פ וארא,
מבה״ח שבט
וו2
להורות על עצמותו" 5 .
אמנם,
בשם המפורש עצמו יש שני אופנים:
(א)
.
השם ככתבו,
והוא השם הנהגה מיחד ה״א חדו ה*א*,
(ב)
.
בכינויו,
והוא באל*ף דל״ת*,
כפי שמצינו בנוגע לברכת כהנים,
שבמקדש.
אומר את השם ככתבו.
.
השם המפורש.
.
ובמדינה אומרים אותו בכינויו.
.
שאיו מזכירין את השם ככתבו אלא במקדש בלבד" 5 .
ומובן,
שהחילוק בין שם הוי׳ ככתבו לשם הוי׳ בכינויו הוא — לא רק באופן האמירה בלבד,
אלא גם
(ובעיקר)
בנוגע לתוכן השם,
כפי שמבאר הרמב*ם במורה נבוכים 5 ש,
זה שאמרו שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע• 5 ,
אין זה איך לבטא אותו בלבד
(.
ביטוי האותיות המעורטל מכל הבנה•)
,
אלא גם לימוד הטני! אשר מחמתו יוחד שם זה,
ויהי׳ בכך גם סוד אדקי*.
ונמצא,
שב׳ האופנים דשם הוי׳ —.
ככתבו* ו״בכינויו• — הם ב׳ דרגות:
שם הוי׳ בכינויו — עם היותו שם המורה על עצמותו,
למעלה מגדרי העולם,
מ*מ,
בקריאתו בעולם,
נתפס• ע*י הנבראים באיזה ציור שיש לו שייכות לגדרי העולם 5 ,
ובלשון המורה נבוכים 5 שהאפילו השם אשר אנו מכנים בו יחד ה׳א חדו ה*א
(באל*ף דל*ת)
גם
55)
וכמ״ש לפנ״ז שעל זה אמרו בפרקי דר״א
(רפ׳ג)
עד שלא נברא העולם הי׳ הוא רשמו נלנד.
56)
רסב״ם הלי נשיאת כפים פי״ד ה״י.
57)
שם פם״נ.
58)
קידושין עא,
א.
הובא נרמנ״ם שם.
59)
ובלשון הקבלה והחסידות — הוי מלשון מהוה
(זחיג רנז,
סע־ב.
שעהיוה״א רפ״ד.
ובכ״ם)
,
התהוות העולם
(ע״י התלבשותו בשם אלקים2
הוא נגזר מן האדנות*,
.
אדון כל הארץ" 6 ,
ביחס לפעולה בעולם.
אבל שם הוי׳ ככתבו — הוא שם הוי׳ לאמיתתו
(.
מדת אמיתית שלי*)
,
שם המורה על עצמותו,
למעלה משייכות לגדרי הנבראים.
ז.
עפ״ז יש לבאר הקשר והשייכות דשם הוי׳ למתן־תורה — שבמ״ת הי׳ הגילוי דשם הוי׳ לאמיתתו
(הוי׳ דלעילא/.
מדת אמיתית שלי*:
ענינה של תורה — כמרומז בתיבה הראשונה דעשרת הדברות
(כללות התורה כולה)
—.
אנכי',
ר״ת.
אנא נפשי כתבית יהבית׳“,
היינו,
שהקב״ה הכנים,
כביכול,
את עצמותו בתורה,
ובלשון המדרש" שע*י התורה.
אותי אתם לוקחים*.
ובסגנון ע*ד ההלכה — מעלת התורה לגבי נבואה":
נבואה — עם היותה דבר הוי׳,
.
רוח הוי דיבר בי*",
ה*ה בשייכות להעולם,
,
אין 5 • הנביא עומד אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם כו״“,
60)
רמב״ס הל' יזרו! פ״א ה״ה.
61)
שכת קה,
א ןע-פ גייסה הע״י)
.
וראה לקו״וז שלח מת,
סעיד ואילן•.
62)
תנחומא אסור יז.
וראה תנחומא תרומה ג.
שסו״ר פל־ג,
ו.
תניא פמ-ז.
63)
שלכן.
אין נביא רשאי לחדש דבר" בתורה
(רמב״ס שם רפ״ט^ כי,
דבר הר" שבתורה הוא למעלה מדבר הוי׳ שבנבואה.
64)
שמואל-ב בג,
ב.
65)
רמב״ם שם פ״י ה״ג.
66)
כולל נם.
לעוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי"
(שם פ״ם ה״ב)
,
ואפילו בנוגע לנביא עעסו,
.
להרחיב לבו ולהוסיף דעתו בר־
(שם ספ״ז)
— תכלית ומטרה השייכת להעולם והאדם כר.
ספר השיחות - ח׳תשמ״ח
כלומר,
דרגא התחתונה דשם הוי׳ כפי שיש לה איזה שייכות למציאות העולם; אבל התורה — ה״ה רצונו העצמי של הקב״ה,
בדוגמת שם הוי׳ לאמיתתו,
המורה על עצמותו,
למעלה משייכות לגדרי העולם.
וזהו גם הביאור בעניו הנצחיות שבתורה,
,
שהיא מצוד.
עומדת לעולם ולעולמי עולמים,
אין לה שינוי ולא גרעון ולא תוספת.
.
לנוי* ולבנינו עד עולם,
ולא״ איש א־ל ויכזב•י• — כי,
להיותה רצונו העצמי של הקב״ה,
יש בה תוקף הנצחיות והעדר השינוי,
כמו בעצמותו ית׳,
משא״ב נבואה שישנה שלדורות וישנה שלפי שעה".
[בסגנון אחר קצת:
נבואה — היא ראיית אלקות,
כלומר,
לא באופן של השגה,
מלמטה למעלה,
אלא באופן של ראי׳ —,
וארא',
מלמעלה למטה,
תכלית ההתאמתותיי.
אבל אעפ״ב,
יש בה חילוקי דרגות — אספקלריא המאירה
(נבואת משה)
או אספקלריא שאינה מאירה
(נבואת שאר הנביאים)
2 ,
וכיו״ב,
שמזה מוכח שיש לה שייכות לגדרי העולם,
ועאכו*כ ביחס להתאמתות דהנביא העושה האותות —
67)
נצנים נם,
נח,
68)
בלק נג,
ים.
69)
רמב־ם שם רפ־ס.
70)
והנבואה שהוצרכה לדורות — נכתבה
(סגילה יד,
א)
,
היינו,
שנעשית וול? בחווה.
71)
שלנז אין דומה שמיעד,
לראי,
כמודגש בדין ד-אייז עד נעשה דייו",
דכיון שראה בעיניו 8מש,
לא מזי תזי לי זכותא
(ר״ה כו,
רע״א)
— דאת שגס השמיעה מעדים נאמנים
(שבכחס לחדש מזיאות,
כפו,
תלות הקידושין,
וניו״ב)
ז״ל באומז שיתאמת אזלו כאילו רואה בעזפו,
פרם,
איו זה בדומה להתאמתות דרא".
.
שהיא עומדת לעולם•.
72)
יבמות מם,
סע״ב.
וראה רמב״ם שם ס״ז ודו.
שמונה פרקים להרמכ״ם רפיז.
,
נאמנות שיש אחרי׳ הרהור ומחשבה•".
אבל תורה — להיותה חד ממש עם עצמותו ית׳
(ולמעלה גם מאספקלריא המאירה דנבואת משה")
,
גם התאמתותה אצל כל ישראל היא כמו,
דבר שרואה בעיניו•",
ולא עוד,
אלא-שעי״ז נעשה גם תכלית ההתאמתות גם בערך נבואת משה״ —,
במה האמינו בו,
במעמד הר סיני,
שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר•,
,
נאמנות שהיא עומדת לעולם*,
שעז״נ".
וגם בך יאמינו לעולם•"]
.
ומכיון שהתורה היא חד ממש עם עצמותו ית׳ — לכן,
במתן־תורה נתגלה שם הוי׳ לאמיתתו,
שם המורה על עצמותו,
למעלה משייכות לעולם
(הוי׳ דלעיל*)
ח.
והנה,
בתורה עצמה יש דוגמת ב׳ ענינים הנ״ל
(ב׳ הדרגות דשם הוי׳)
״ — ובהקדמה:
תורה — היא,
חמודה גנוזה• של הקב״ה שלמעלה מהעולם,
כמארז״ל”
73)
רמב־ם שם רפיח.
74)
להעיר פהתקירה הידועה אם בתורה שהיא למעלה מנבואה יש גם גדר ודיו נבואה
(דאה זפע־נ עה״ת ס״פ שופטים.
וש־נ)
.
וזרם.
75)
רמב־ם שם היג.
ועייו ס׳ החקירה להז־ז ערר עדות
(סג,
נ ואילו)
.
76)
וגם בנבואת כל הנביאים
(שעושים אות כו׳)
—.
מפני המזוה שזוה משה בתורה
(שהיא במו דבר שרואי.
בעיניו)
ואמר אם נתז אות אליו חשמעוד
(רמים שם ה״ב)
.
77)
יתרו ים,
ט.
78)
דוגמא לדבר: בל התורה בולה שמותיו של הקב״ה
(רפב״ו בפתיחתו עה׳ת4 ואעפ-ב,
יש חילוק בהלכה ביו הפסוק.
אחות לוטן תמנע•
(שגס בו יש העניו דשסותיו של הקב־ה)
לשבעה שמות שאיו נמחקיו.
79)
שבת פח,
ב.
ש"ס וארא,
מבה״ח שבט
״חמודה גנוזה שגנוזה לו.
.
קודם שנברא העולם".
אבל לאידך,
מכיון שדיני התורה הם ציוויים והוראות לה־ אדם בנוגע להנהגה בעולם — הרי בהכרח שבדיני והלכות התורה,
נרגש" מציאות האדם והעולם" 29 .
80)
ואח שענינם של הוראות וזיווי התורה הוא
(לא רק בשביל העולם,
לפעול שלימות בעביבי העולם,
כי אם)
רצו! הקב*ה,
דמכיון שאורייתא וקוב״ה טלא חד,
מונו,
שדיני התורה איבם.
אסבד ח״ו לעניו אחר,
אלא הם עניו מצד עצמם
(ואדרבה — בריאת העולם היא.
כשביל התורה",
כדי שדיני התורה יתקיימו בפועל)
— מ״מ,
בהמשכתם באופו של "ציווי"•,
ניכרת ומודגשת מביאות האדם והעולם,
שטחם אליהם ניחנו ציורים אלה.
וענין זה מתבסא בתורה עצמה:
תושב״ב ותושבע״ם: "כל המצות שניתנו לו למשה בסיני בפירושן ניתנו,
שנאמר 1 • ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה,
תורה זו תורה שבכתב,
והמצוה זו פירושה.
.
תורה שבעל פה" 5 •,
היינו,
שבתושבע״ם,
שבה נתבארו ״משפטי המצוות״•,
ציוויים והוראות ביחס להנהגת העולם — נרגש מציאות האדם והעולם; ואילו תושב־כ היא באופן שלמעלה משייכות לגדרי העולם
(ובפשטות — שלא יודעים איך צ״ל הנחת תפילין בעולם 5 •,
וכיו״ב)
".
ב״פירושה*
(תושבע״ם)
גופא — מבאר הרמב״ם בהקדמתו לפירוש המשניות 5 • שיש שני סוגי פירושים:
(א)
פירושים מקובלים מפי משה,
הלכה למשה מסיני,
שלא שייך בהם מחלוקת,
(ב)
,
דינים שהוציאו על דרכי הסברא",
-במדות השלשה עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם,
ובאותם הדינים.
.
יש מהם מה שנפלה בו מחלוקת בין שתי דעות,
זה אומר בכה וזה אומר בכה,
זה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו.
.
וכשהיתה נופלת המחלוקת
81)
משפטים נד,
יב.
82)
הרמנ״ם בהקדמתו לספר הי-ד.
83)
ראה אגה-ק סנ״ס
(קב,
ב)
.
84)
ולהעיר גם מהתילוק דתושב-ב ותושנע־פ —
(א)
באופן הלימוד.
שנתושב־כ,
.
אע-פ שאינו מנין אפילו פירוש המלוח מפני שהוא זדה,
ה״ז מקיים סבות ולמדתם-,
סשא-כ בתושבע-ס,
.
אס אינו ממן הפירוש,
אחו נחשב ליסוד בלל-
(הל׳ ת-ת לאדה״ז םפ-ב.
וש-נ)
,
ודינו,
שתושבע״פ סוכרחח לבוא בשכל האדם,
משא-ב חושב״ב יבולה להשאר כסו שהיא למעלה משכל האדם:
(ב)
בדרגת הקדושה — שהקדושה דתושב-ב ודא למעלה מהקדושה דחושנע״פ,
להידתה למעלה מגדר׳ העולם כר.
85)
וראה גם ימב-ם ריש הל׳ ממרים.
4ז2
ספד השיחות - ה׳תעזמ״ח
היו הולכים אחר הרוב,
כמש*נ" אחרי רבים להטות*.
בלומר,
אף שגם הפירושים שהוציאו על דרכי הסברא
(בי*ג מדות שהתורה נדרשת בהם)
הם דנר הוי׳
(ולא שכל האדם)
7 • — מ*מ,
רצה הקב״ה שפירושים אלו יוציאום על דרכי הסברא,
בשכל האדם
(ובמקום של מחלוקת יוכרעו כדעת הרוב)
,
כלומר,
דבר הוי׳ כפי ששייך לשכל האדם
(גדרי העולם)
; משא*כ הפירושים המקובלים שלא שייך בהם מחלוקת — הם דבר הוי׳ כפי שהוא למעלה משכל האדם
(ובלשון הידוע —.
אם הלכה נקבל*,
אע*פ ש״אם לדיו יש תשובה*••)
.
ובפרטיות יותר — גם בפירושים שמוציאים על דרכי הסברא
(עד שנפלה בהם מחלוקת כר)
יש חילוק ביו קודם פסק ההלכה ולאחר פסק ההלכה,
שהרי,
פסק ההלכה כדעת רוב הסנהדרין נעשה דיו
(מתורה,
ובלשון הרמב*םי•,
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה כו״״י,
ונמצא,
שבהלכות פסוקות מודגש יותר רצונו ית׳ כפי שהוא למעלה משכל האדם,
בדוגמת שם הוי׳
לאמיתתויי
(הוי׳ דלעילא)
,
המורה על עצמותו 1 .
ט.
עפ*ז יש לבאר הדגשת שם הוי׳ בחיבורו של הרמב״ם — הן בהתחלת החיבור והן בסיום החיבור:
כשם שכללות העניו דמתן־תורה,
תורת משה כן עמרם,
קשור עם גילוי שם הוי׳ לאמיתתו
(כנ*ל בארוכה)
,
הרי,
בפרטיות יותר,
מודגש ענין זה
(בתורה גופא)
בחיבורו של רבינו משה בן מיימון,
״משנה חורה• — דמכיון שאין בו השקו׳ט שבתורה,
אלא הלכות פסוקות בלא טעמים,
,
דברים המתבררים.
.
בענין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה.
.
תורה שבעל פה כולה.
.
בלא קושיא ולא פירוק* 2 •,
כולל גם הכרעת הפס״ד בהענינים שנפלה בהם מחלוקת,
נמצא,
שמודגש בו
(בספר הי*ד> עצם ענין התורה,
רצונו העצמי של הקב*ה,
בדוגמת שם הוי׳ לאמיתתו
(הוי׳ דלעילא)
,
שלמעלה מגדרי העולם.
ויש לומר,
שענין זה מרמז הרמב״ם בפתיחה וסיום ספרו בשם הוי׳ — דוגמת גילוי שם הוי׳ במתן־תורה.
י.
ומכאן באים לביאור השינויים בין התחלת הספר לסיום הספר:
86)
משפטים כג,
נ.
87)
לא רק הכללים די־ג מדות,
אלא גם הפירושים הנלמדים מהם.
שהרי,
הקב״ה לימד למשה,
מ־ם פנים סהור ומ־ס פנים טמא־
(ירושלמי סנהדרין פ־ד ה״ב.
מדרש תהלים יב,
ז.
וקוד)
,
וקד שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה מסיני
(נסמן בלקו״ש הי״ט ל 252)
.
88)
יבמות לו,
ב — כמשנה.
וש־נ.
88)
ריש הל' ממרים.
90)
כלומר,
ל* רק שזריר יסשות כן,
אל*,
שלניז זה נלשה הלכה בתורה,
להיותם,
ליקי תורה שבלל פה".
ומטלם זה,
גם,
הגזרות והתקנות "המנהגות" הם הדנה בתורה.
91)
להליר ממארז״ל,
דבר הוי׳ זו הלנה•
(שבת קלה,
ב)
,
,
והוי׳ למו שהלכה כמותו־
(סנהדרין בג,
ב)
,
משא׳ב בלנין של מחלוקת —.
אלו ואלו דברי אלקיס חיים־
(לירובין יג,
ב)
.
92)
ולהליר שפרסי חילוקים הנ״ל הם גס באופו הלימוד דמשה רבינו מפי הגבורה:
(א)
,
בשלה שהקב־ה מלמדו מקרא.
.
ובשלה שהי מלמדו משנה־
(יל־ש תשא רמז תו)
.
(ב)
.
כל דבר ודבר שהי׳ הקב־ה אומר למשה,
הי אומר ס־ס פגים סהור ומ״ס פנים טמא,
אמר לפניו,
רבש־ל,
לד מתי נלמוד לל בירורה של הלכה,
א־ל אתרי רבים להטות,
רבו המטמאין טמא,
רבו המטהרין טהור־
(מדרש תהלים שם)
.
ש"פ וארא,
מבה״ח שבט
?*ם האמור שגילוי שם הוי׳ לאמיתתו
("מדת אמיתית שלי")
בתורה עצמה מודגש בחיבורו של הרמכ״ם,
"מקבץ לתורה שבעל פה כולה',
הלכות פסוקות דבל התורה כולה — נמצא,
שהחילוק ביו התחלת הספר
(קודם הלימוד)
וסיום הספר
(לאחרי הלימוד)
הוא ע״ד וכדוגמת החילוק בגילוי דשם הוי׳ לפני מ״ת
(דרגא התחתונה דשם הוי׳,
שיש לו איזה שייכות לגדרי העולם)
ולאחרי מ״ת
(שם הוי׳ לאמיתתו,
שאין לו שייכות לגדרי העולם)
".
ולכן:
בהתחלת הספר
(כמו לפני מ״ת)
— לא נתפרש שם הוי׳,
כי אם כרמז,
באופן של ראשי־תיבות בלבד,
ובזה גופא — בהתיבות "יסוד היסודות ועמוד החכמות",
שבלשון זה מודגשת השייכות דשם הוי׳
(להתהוות,
להתהוות ענין)
למציאות העולם,
שהוא בבחינת "יסוד" ו״עמוד"
(כביכול)
,
היינו,
שעם היותו קדום ונעלה כו׳,
ה״ה גם "יסוד" ו״עמוד" למציאות הבריאה,
ומדגיש.
מצוי ראשוך,
גדר של מציאות,
ולא סתם "מצוי",
אלא "מצוי ראשו!",
שןש לאחריו שני,
וכן בהמשך ההלכות "המצוי הזה הוא אלקי העולם והוא אדון כל הארץ״״ — ע״ד וכדוגמת שם הוי׳ בכינויו
(הוי׳ דלתתא)
,
שעם היותו מורה
על עצמותו,
מ״מ,
נתפס אצל הנבראים למטה בגדר מסויים.
ובסיום הספר
(כמו לאחרי מ״ת)
— נתפרש שם הוי׳,
"דעה אח הוי׳",
ע״ד וכדוגמת שם הוי׳ ככתבו
(הוי׳ דלעילא)
,
המורה על עצמותו כפי שהוא למעלה לגמרי מגדרי הנבראים.
ובסגנון פשוט — בנוגע למצות ידיעת הוי׳:
מכיון שגדרה של מצוה הוא ציווי לה־ אדם,
היינו,
שיש יחם להאדם
(והעולם)
שאליו נאמר הציווי
(כנ״ל ם״ח)
— לכן,
גם הציווי לידע את הוי׳
(שם המפורש שלמעלה מהעולם)
,
בהכרח שידיעתו את הוי׳ תהי׳ באופן כמו ששייך לעולם
(הוי׳ דלתתא)
—
(א)
״מצוי ראשון.
.
ממציא כל נמצא",
(ב)
שנעשה "יסוד" ו״עמוד" להענינים שלו
(עניני האדם והעולם כר)
.
אמנם,
לאחרי שמסיימים כל התורה כולה,
ובפרט הלכות התורה — אוי באים לגילוי דשם הוי׳ כפי שהוא לאמיתת!,
למעלה מגדרי העולם,
כלומר,
לא ביחס להתהוות העולם,
,
ממציא כל נמצא,
וכל הנמצאים כר לא נמצאו אלא מאמתת המצאו״״,
אלא אדרבה — התעלות העולם לדרגת האלקות,
"לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד.
.
שנאמר כי מלאה הארץ דעה את הוי־",
"דעה את הוי־" בטהרתה.
מ! להעיר פתו"* ריש הרשתנו ש.
ו*ר*• הו* גס.
לשת עתיד שהו* לשת הוה,
שתמיד יש בחינה זו בכל זמו בכל *דם•
(ורשה גס ד״ה ו*ר* שנשמר בהתודעדות.
וש״נג ועפ״ז י״ל,
שגם עכשיו
(לשחרי מ״ת)
ישנם □ ומופנים בגילוי שם הו": גילוי הרי׳ דלתת* מצד כת" השבות
(שנמשך כירושה לבניהם שחייהם)
,
וגילוי הוי דלעילש מצד החידוש דמ״ת — בעילוי שחר עילוי,
היינו.
שלגבי דרגש נעלית יותר דמ״ת,
נחשבת הדרגש הקודמת כמו לפני מ״ת
(ורשה לקמן סי״ג ובהערה 120 ג
94)
רשה לזול הערר 28,
דכוזנת הרפב״ם במ״ש •לש נפצשו שלש מאמתת המצשו",
היש,
לרמז זההתהוות היש בכה העצמות זזפצישוחו פזנצמותו כר.
שבל י״ל,
שגם העניו דמצישותו מעצמותו כפי שמתבטא בהתהוות היש,
ובפרט כפי שמושג בשכלנו,
הוש,
תואר של עילוי
(והשייך למציאות,
.
שמתת המצא!"]
,
ולכו נכלל גם זה בהו" דלתת*.
ולהעיר מהמשך ר״ה תרצ״ד
(תשי״ש)
סי־ד,
דמ״ש הרמב״ס
(הלי יסוה״ת פ״ש ה״ד)
.
ושיו לשחר שמח בשמחתו• — קשי על כה העצמות שמהוה שת היש,
עיי־ש.
6ו2
ספד השיחות - ה׳תשמ״ח
יא.
עפ״ז תובן גם ההוספה ד,
כמים לים מכסים" שבסיום הרמב*ם:
דרגת האלקות שבאה באופו שיש לה שייכות לגדרי העולם — נותנת מקום למציאות העולם,
"כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם",
בנין שלם,
אלא שיודעים שיש ה.
יסוד" ו״עמוד",
.
מצוי ראשון",
ש״כל הנמצאים כו׳ לא נמצאו אלא מאמתת המצאו".
משא״כ דרגת האלקות שלמעלה לגמרי משייכות לגדרי העולם
(שם הוי׳ לאמיתתו)
— פועלת תכלית הביטול לגמרי,
שמציאות הארץ כולה,
.
כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם",
אינה נראית,
מכיון שמכוסה לגמרי ב״דעה את הוי׳",
כלומר,
אין זה באופן שישנו בנין שלם שה.
יםוד" וה״עמוד" שלו הוא הוי׳,
אלא אדרבה — שמציאות העולם בטלה ומכוסה ב״דעה את הוי",
שאין כאן אלא.
דעה את ה׳" בלבד,
.
כמיס ליס מכסים".
[ויש להוסיף בזה: הלשון.
מלאה הארץ
(דעה את הוי׳)
" הוא ביחס לגדרי הארץ,
היינו,
שהארץ היא מלאה,
לפי מדת הארץ דוקא,
ודוגמתו בהלכה — כלי שרת.
אין מקדשין אלא מלאיו״יי,
אבל לא יותר ממדת הכלי.
משא״ב הלשון.
מכסים״ — היינו שאינו מדוד במדת הארץ,
אלא אדרבה — שמכסה מציאות הארץ כולה"]
.
וגם ענין זה
(ביטול המציאות מצד גילוי שם הוי׳ לאמיתתויי)
הי׳ במתן־
95)
רמב״ם הל׳ פסולי המוקדשין פ״ג ה״כ.
96)
וי״ל שזהו גם הדיוק ד,
ים״ — לא כמו סקוה שהמיס ממלאים דפנות המקוה,
אבל אינם נשפכים לחוץ
(שאז ישגו החשש דזוחליז)
,
אלא באופן שהמים מכסים גם את דפנות הים,
ונשפכים ומתגלגלים בגלי הים לחוץ וחוזרים לים,
וחוזר חלילה.
97)
להעיר שגם גילוי שם הוי׳ ככתבו ©רעל ביטול ולגמרי — "כל הכהנים והעם העומדים
תורהיי כמארז״ליי שבשעת מ״ת •צפור לא צווח כו׳ העולם שותק ומחריש בו",
וכן בנוגע לבנ״י ש.
פרחה נשמתם""": אלא שבמ״ת הי׳ גילוי זה מעין ודוגמת לעתיד לבוא"",
ולפי שעה בלבד,
מכיון שלא חדר בגדרי העולם כר,
משא״ב בימות המשיח יהי׳ הגילוי באופן תמידי,
מכיון שיחדור בגדרי העולם,
היינו,
שמציאות.
הארץ" נשארת בקיומה 2 ,
ו.
מקבלת" הגילוי דהוי׳,
אבל באופן שכל מציאותה" 38 מכוסה וחדורה לגמרי
בעזרה׳,
כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה,
היו כורעים ומשוזדוווים ונופלים על פניהם נו־
(רמב־ם הל׳ עבודה יוהנ״פ סרבו
98)
להעיר גם מהמבואר בתו־א פישתנו <נה,
א)
בעניו החידוש דמית כנוגע לאופו לימוד התורה — ש.
נטל במציאות ואינו תופס מקום לעצמו כלל־,
עד שלימודו הוא בבחינת.
שכינה מדברת מתוד גרונו־
(כמו נמשה)
,
.
ולכן אמרו מאז מלכי רבנן,
ואמרו מתניתא מלכא,
שהרי הוא כאומר דבר המלד בלבד,
ואינו עושה כלום ואינו מדבר דברי עצמו כלל",
משא־כ לפני מ״ת כוי.
99)
שמו־ר םפכ־ט.
100)
שם,
ד.
וראה שבת פה,
ב.
101)
ראה תניא פל־ו.
102)
בדוגמת לימוד התורה לאחרי מ־ת,
שאח ש.
בטל במציאות־,
לא נשללת מציאותו,
אלא אדרבה,
.
מאן מלכי רבנו־,
מכיון שכל מציאותו חדורה נ.
דנר חמלו־
(כנ״ל הערה 98)
.
103)
מציאות הארץ עצמה — לא רק בנ״י
(שאצלם יהי עילוי מיוחד —.
לפיכך יהיו בל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים נו")
,
ולא רק כללות מיו המדבר,
אלא כל הנבראים שבעולם
(ראה בארוכה הדרן על הרמב־ם דמתזור הראשון
(תשמ־ה)
סי־ג ואילו — לקו־ש חכ״ז ע 246 ואילך)
.
ש״פ 1ארא,
מנח״ח שגט
ב״דעה אח הוי",
.
כמים לים מכסים",
בדוגמת הנבראים שבים שנראו רק המים,
שכל מציאותם היא — מי הים.
יב.
ויש להוסיף,
שהחילוק בין.
יסוד היסודות ועמוד החכמות" שבהתחלת הספר ל״מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים• שבחותמו — הוא
(לא רק בנוגע לגילוי אלקות בעולם,
אלא גם)
בנוגע לתוכו כללות הספר — וזורה:
ה״יסודות• וה״חכמות״ קאי — בפשטות — על עניני התורה,
שה,
יסוד" וה•.
עמוד״ 4 ״ 1 שלהם הוא —.
לידע שיש שם מצוי כו׳ שנאמר אנכי הוי׳ אלקיר".
ובענין זה יש חילוק בין התחלת לימוד התורה לסיום לימוד התורה:
בהתחלת הלימוד,
כשעיקר ההדגשה היא על פעולת התורה בעולם — ניכרת בגלוי התחלקות פרטים,
.
יסודות" ו״חכמות״ — לשון רבים,
ובכללות — ההתחלקות דמצוות עשה ומצוות לא תעשה,
כמארז״ל 5 "■.
אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום",
הכוללים* 42 כל רמ״ח מ״ע ושס״ה מל״תי״י,
חיוב ושלילה: מצוות עשה — שמציאות האדם והעולם תהי׳ ע״פ התורה,
ומצוות לא תעשה — שלא תהי׳ מציאות שהיא בניגוד לתורה.
104)
בדוגמת •יסוד־ ו.
עמוד• דנית — ואמחז־ל שתורה איקרי בית
(ואה לקחת מתתו יחד,
ד חולו.
ובב־מ)
.
105)
מנות נד,
רע־*.
וש־נ.
106)
תני* רפ־נ.
107)
ונלשוז הרמנ״ם במנק המצוות: •מנוה ראשונה ממצות עשה.
.
*נני ה׳ *לקת",
.
מצוה ראשונה ממצות ל* תעשה.
.
ל* יהי׳ לך גר• — -ראשונה* גס מלשון ■ואש•
(ננ״ל הערה 17)
.
אמנם,
לאחרי שמסיימים לימוד התורה כולה,
ובאים למעלתה העצמית של התורה שלמעלה משייכות לגדרי העולם
(כנ״ל ס״י> — אזי מתגלה הענין ד.
דעה את הוי׳ כמים•"" לים מכסים"",
היינו,
שאין כאן אלא עניו אחד בלבד —.
(אנכי)
הוי׳
(אלקיד)
",
כי,
לאמיתו של דבר,
הוא ורצונו
(מצוותיו)
,
הכל״י■ אחד
108)
-מי הדעת מהוו״ — נמ״ש בסוף הלנות מקוואות.
וידוע הנלל שהרמנ״ם מומד על מ״ש נהלבות שלפנ״ז
(יד מלאני נללי הרמבים מ״ו.
וש־נ)
.
109)
ועפ״ז יוסחק שבהלנות תשונה אינו מוסיף -נמים לים מנסים•
(ננ״ל העדה 31)
— ני,
עניו זה קשור
(לא רק עם נללות העילוי דימות המשיח,
אלא גם ובמיוחד)
עם שליחות התווה,
נשמסיימיס נל התורה נולה
(וראה לעיל הערה 34)
.
ונעומק יותר: חשובה — עם היותה מצד עצמותו ית־,
הר" דלעילא
(ננ״ל הערה 51/ מ״מ,
מודגש בה מציאות הארס,
שהרי נל ענינה שהאדנו עושה תשונה
(מלמטה למעלה)
,
ולנו,
עדייו לא שייד נאו העניו ד.
נמים לים מנסים•
(ביטול מציאות האדם לגמרי)
,
משא־נ תורה• — נל ענינה הוא,
אנב",
ולנו,
על ידה נעשה הגילוי ד.
דעה את הוי׳• נאופו ד.
במיבו ליס מבסיס•
(ביטול מציאות האדם והעולם לגמרי)
.
110)
לשון אדה״ז נשעהיוה״א רפ״ח — ע״ם רמנ״ם הלי יסוה״ת פ־נ ה״י.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
ממש"■׳■,
.
אחת דיבר אלקים" 2 ",
ובלשון חז׳לי" "על הן הן ועל לאו הך,
היינו,
שגם במצוות לא תעשה 44 י ניכר הענין החיובי — ציווי הקב״ה
(ולא ביחם לפעולה בעולם)
5 ".
111)
נוסף על שהציות.
לא 'הי" לך•
(.
מצוה ראשונה ממצות לא תעשה״)
— נמשו ובא מהציווי ד.
אנכי",
נמונז גם מהסיום •על פני",
שפירושו,
.
בעוד שאני מצוי■
(לשון ה״פירוש• להל 46 יסוה״ת פ״א ה״ו)
.
112)
לשון הכתוב תהלים סב,
יב.
אלא,
שביתם לשמיעת האום — •שתים וו שמעתי",
•אנכי ולא יהי׳ לך מפי הגבורה שמענום־ <ראה פרש־י מכות שם)
,
כי,
ביחס לפעולה בהאים
(ובהעולם)
ניכרת ההתחלקות דתיוב ושלילה.
113)
מכילתא יתרו כ,
א.
וראה בארוכה לקו״ש ת״ו ד 119 ואילו.
114)
ולכן,
•לעתיד לבוא.
.
יהי' עסק התורה בבתי׳ עשה טוב בלבד.
.
וגם בשס״ה ל״ת למעלה שהן גבורות קדושות כר•
(תניא
(קו״א)
קם,
א.
וראה אגה״ק סכ״ו
(קמה,
א)
)
,
ואדרבה — באופו נעלה יותר מרמ״ח מ״ע,
כמעלת הדם לגבי האברים
(קו״א שם)
,
מעלת י״ה לגבי ו״ה
(לקו״ת פקודי ג,
ב ואילך)
.
ולהעיר גם מלקו״ת
(שם ד,
א)
בביאוו העניו ד,
שמי עם י״ה שס״ה ל״ת": •עוי״ל עפמ״ש בת״א סד״ה וארא אל אברהם פי ושמי הוי׳ לא נודעתי.
.
אני בעצמי בתי יחיד נו׳ ע״ש,
א־כ פי שפי עם י״ה היינו נחי וו ושמי הוי לא נודעתי נמשו ומתגלה בבתי י״ה ע״י קיום מצות ל״ת".
115)
ועפ״ז יומתק גם שינוי הלשונות נוהר: נפי ואיא
(לפני מ״ת)
נאמר •פקודא דא קדמאד,
לכל פקודיו ראשיחא קדמאה וכל פקודיו״ — •קדמאה■ ניחם לשאר מצוות,
ע״ד •יסוד היסודות ועמוד החכמות",
ואילו נפי פינחס
(לאתרי השלימות דמ״ת)
נאמד •פקודא קדמאה אנכי",
•קדמאה" בעצם
(לא ביחס לשאר מצוות)
,
ע״ד •מלאה הארץ דעה אח וד נמים לים מכסים".
ויש להוסיף ולהמתיק ששניהם נחלק הוהר הנקרא •רעיא מהימנא־ — ני,
נ״פקודא קדמאה־,
•אנכי",
שלמעלה לגמרי מגדרי העולם,
מודגשת הנתינה ע״י •יעיא מהימנא",
תואר המדגיש את מעלתו של משה
(לא נעניו הלימוד,
•משה ובינו",
אלא)
בנאמנותו
(גם ובעיקר)
בקבלת התורה מהקב״ה.
יג.
עפ״ז יש לבאר את העילוי שניתוסף לאחרי שמסיימים לימוד ספר הרמב׳ם,
ומתחילים עוד הפעם מהתחלת הספר — "מתכיפין התחלה להשלמה♦:
בנוגע ללימוד התורה — אמרו חז״ל“■ "בכל יום יהיו בעיניך חדשים",
היינו,
שהענין דמתן־תורה צריך להיות וישנו בכל יום,
"מה להלן באימה וביראה כר אף כאן כו״י 1 ,
ובנוסח ברכת התורה — "נותן התורה",
לשון הוה•".
ואם הדברים אמורים בנוגע ללימוד התורה בכל יום,
עאכו״כ כשמסיימים לימוד התורה כולה
(ספר הרמב״ם,
"מקבץ לתורה שבעל פה כולה")
,
ומתחילים עוד הפעם מהתחלת התורה — הרי וה בודאי ע״ד וכדוגמת הענין דמתן־תורה.
אמנם,
מכיון שנמצאים כבר לאחרי לימוד התורה כולה — הרי וה מעתה באופן של חידוש,
באין־ערוךס" לגבי התחלת הלימוד בפעם הקודמת
(ועאכו״כ באין־ערוך לגבי התחלת הלימוד בפעם הראשונה)
.
ופשיטא — בעילוי לגבי סיום הלימוד דמחזור הקודם,
ונמצא,
שגם בהתחלת
116)
פרש" תבוא מ,
סז.
ועוד.
117)
ברבות כב,
א.
וש״נ.
וראה תו״א יחרו סז,
ב.
118)
לקו״ת תזריע כג,
א.
ונכ״פ.
119)
ע״ד שבצעו
(ב״מ פה,
סע״א)
ברי זירא שהתענה •דלשתנח תלמודא גנלאה מיני"
[דרך הלימוד ד.
תלםודא בנלאה־,
ריבוי קושיות ונוי,
אבל לא פסקי-הדיניס עצמם
(וראה בארונה בלקו״ש ואתחנן תשמ״ו>]
,
שעי״ז יוכל לבוא לעילוי שנאיז־ ערוך — תלמוד ירושלמי.
ודוגמתו בלימוד הרמב״ם — לא בנוגע להלכות עצמם
(שבודאי זוכר הלימוד דמחזור הקודם)
,
אלא ננוגע לדרן הלימוד,
נפי שרואים נפועל שגם לימוד הרמנ״ם — •לקטן ולגדול־ — הוא
(לא רק בפשוטם של הלנות,
אלא)
גם נאופן של שקו״ט נר.
ש״ס וארא,
מבה״ח שבט
הלימוד עתה,
"יסוד היסודות ועמוד החכמות",
ניכר העניו ד״כמים לים מכסים" שבסיום הרמב״ם
(דמיני׳ אזלינן)
,
ועד שמתעלים לדרגא נעלית עוד יותר,
כשמסיימים גם מחזור החדש ב״כמים לים מכסים",
וכן לאח״ז,
בעילוי אחר עילוי עד אין סוף 110 .
ויש להוסיף,
שבענין ד״כמים לים מכסים" יש עילוי מיוחד במחזור הנוכחי,
מחוור החמישי — ע״ד שמעינו בנוגע לפירות האילן■ 12 ,
.
בשנה הרביעית יהי׳ כל פריו קודש הלולים לה׳ ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו" 122 ,
כמבואר בדרושי חסידות 22 ׳ שזהו״ע,
תוספת אור הנמשך מקוצז של יו״ד דשם הוי׳ והוא בחי׳ הכתר",
מכיון שבהם מודגש שגם פירות של חולין
(שאינם.
קודש הילולים לה׳•)
חדורים בברכת ה׳* 2 ,
ע״ד ובדוגמח המעמד ומצב דלעתיד לבוא —.
כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
יד.
ויה״ר שסיום מחזור רביעי דלימוד הרמב״ם והתחלת מחזור חמישי,
שבודאי יחוגו אותו
(בכל מקום ומקום)
ברוב פאר והדר,
כראוי לכבודה של תורה,
120)
להגיר מלקו״ת
(ואתחנן ו,
ב)
,
שבאשר אור הסובב
(שלפנ״ז)
נמשו בגילוי ובידיעה
(בדוגמת אור הממלא)
ה.
םובב־
(שלאוז״ז)
הוא.
ממדריגות עליונות יותר",
והרי,
ממלא וסובב הם דד הול דלתתא והרי דלעילא.
121)
.
כי האדם עץ השדה*
(שופסיס כ,
יס.
תענית ז,
א)
,
ת״ח עושה פרי — •מאי פירות.
.
מעוות•
(סוסה מו,
סע-א)
,
גדול לימוד שמביא לידי מעשה
(קידושין ס,
ב.
זש״נ/
122)
קדושים יט,
כד-כה.
123)
לקחת קדושים ל,
ד.
ובכ״מ.
124> ראה בארוכה לקו״ש ה־ז ד 134 ווולך.
— ובפרט שהשנה היא שנת הקהל,
,
הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו׳ למען ישמעו ולמען ילמדו גו׳ ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" 122 ,
כמודגש במיוחד בלימוד הרמב״ם,
,
תורה שבעל פה סדורה בפי הכל.
.
לקטן ולגדול",
לימוד שמתאחדים בו רבים מישראל* 2 ׳,
ושנת תשמח,
כולל גם הדגשה יתירה בהשמחה לגמרה של תורה —
יביא לידי תוספת חיזוק ועידוד בלימוד הרמב״ם,
הלכות כל התורה כולה,
ובטח זה יעורר
(יוסיף)
גם בלימוד השו״ע דהבית־יוסף,
ובפרט שהשנה היא שנת החמש מאות להולדתו של הבית־ יוסף
(כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ״ז 2 ׳)
,
וכן בלימוד השו״ע של רבינו הזקן• 2 ׳ — בעל ההילולא דכ״ד טבתי 2 ׳,
שבו חל סיום הרמב״ם במחזור זה,
220 ספד השיחות
וכן — לימוד פנימיות התורה,
ידיעת הוי׳ —,
דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם*" 15 ,
תוכו ד׳ פרקים ראשונים דהלכות "יסודי התורה',
ובפרט כפי שנתבארה בתורת חסידות חב׳ד,
באופן של הבנה והשגה.
ועד שזוכים ללימוד התורה בתכלית השלימות —,
ישקני מנשיקות פיהו* 151 ,
,
סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי׳* 52 ,
שיתגלו ע*י משיח צדקנו,
באופן של ראי׳ 155
(,
וארא*)
,
עד ל.
תורה חדשה
- ה׳תשמ״ח
מאתי תצא* 54 ,
ובאופן ש״לא ילמדו עוד איש אח רעהו גר כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם׳" 1 ,
כלומר,
שיש אמנם חילוקים,
.
קטנם* ו״גדולם',
ואעפ״ב,
בנוגע ל״ידעו אותי*,
ידיעת העצמות — שוים הם,
,
השוה"׳ ומשוה קטן וגדול* 15 .
ובלשון הרמב״ם בסיום וחותם ספרו —,
כי מלאה הארץ דעה אח הוי׳ כמים לים מכסים*.
130)
דברי הימים־א כח,
ט.
וראה תביא קו״א קנו,
כ.
131)
שה״ש א,
ב.
132)
פרש״י עה״פ.
133)
ראה לקחת גר יז,
א ואילך.
שער האמונה פ״ס.
ועוז.
שפו השיחות - ה׳תעומ״ח
ו22