א.
פון דעם שבת׳ ימס פון שבת איז.
מיני׳ מתברכיז נולהו יומין* 1 ׳ וחנה געבענטשט אויר
(ובעיקר)
די ימים המיוחדים,
ימי סגולה,
פון קומענדיקע וואך — כ״ף טבת 1 ,
דער יום ההילולא פון דעם רמב*םי,
אוו כ*ד טבת,
דער יום ההילולא פון דעם אלטן רבי׳ן*.
בנוגע צו יום ההסתלקות איז מבאר דער אלטער רביי
(דער בעל ההילולא פון כ*ד טבת)
,
אז ביום ההסתלקות פון א צדיק איז.
כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו*• ווערט,
מתגלה ומאיר בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה.
.
ופועל 3 ישועות בקרב הארץ*;
וידוע אז,
הימים האלה נזכרים ונעשים",
אין דעם טאג פון יארצייט
1> זחינ סג,
ב.
פח,
א.
2)
ונפרס שנ״ח סנת נשנה זו חל נמוזא' שנת
(יום ראשון)
,
ומונן שנונת שנת
(נימי השנון הנא)
זיא ניתר שאת כמרזאי שנת.
נוסח לזה שהיום שהוא.
ערג• יומא דפגרא וניו־נ,
מזשפע מהיום שלמחרתו,
ונפרט לאחרי חזות,
שלנן נמנתה ז־זנרנ יו־ס איו אומרים תחנון
(או.
זדקתד נדלן.
5)
שם הגדולים לחחיד־א מערכת גדולים זיו רמנים נסופו.
תולדות הרמנ׳ם
(שנדפסו גשו־ת נרכת אנרהם לי״א נן חרמנים)
— מנת" ר 4 דוד הנגיד נכד חרמנים.
סדר הדורות דיא תתרכז.
וראה לקויש חנ״ו עי 26 הערה 1.
4)
■נמוזש־ק דשמות ניג אור לניד טנת-
(לשון הזיז נדפס נ.
מענה לשון■ נתחלתו.
ונם׳ פסקי דינים שלו נסופן)
.
וראה נארונה אגרות קודש אדהאמיז ע׳ רלז ואילו.
.
נית רני• חש םנינ.
ועוד.
5)
אגהיק סי' נח
(קמח,
א)
.
6)
אגהיק סי׳ זך
(קמו,
א)
.
ד)
תהלים עד,
יג.
8)
אסתר ט,
כח.
וראה רמיז נסי תיקון שונניים,
הונא ונת' נם׳ לג דוד להתידיא פכים.
יעדן יארי,
ואדרבה — יעדן יאר קומט אין דעם צו א הוספה ועלי׳ 5 ".
און וויבאלד אז,
כודהו יומין* פון דער וואד,
אויר די ימי ההילולא פון כ׳ און כיד טבת,
ווערן נתברך פון יום השבת שלפניהם — איז מובן,
אז די ברכה וואם די ימי ההילולא באקומען פון שבת איז נאכמער ווי די מעלה וואס איז דא אין זיי מצד עצמם.
ב.
אלע ענינים און מאורעות זיינען דאו בהשגחה פרטית״ — איז דערפון פארשטאנדיק:
א)
אז דאס וואס ביידע ימי ההילולא זיינען בשנה זו איו דער זעלבער וואך,
און ביידע ווערן נתברך פון דעם זעלבן שבת — איז דאם מצד דערויף וואם ס׳איז דא א נקודה משותפת צווישן זיי.
ווי גערעדט אמאל בארוכה" בנוגע די שייכות מיוחדת צווישן דעם אלטן רבי׳ן מיטן רמב*ם.
[ולהוסיף,
אז בשנה זו איז די שייכות פון אלטן רבי׳ן מיטן רמב*ם מודגש ובולט אויך אין דעם וואם א)
ע*פ השגחה פרטית איז אויסגעשטעלט אז דעם סיום פון דעם מחזור הרביעי בלימוד הרמב*ם
(לויט דער חלוקה פון
9)
כמובן ממנהגי יארזייס מדי שנה בשנה ביום ההסתלקות.
10)
כי ביום ההילולא בכל שנה ושנה נתעלה בעל ההילולא לדרגא ועולם נעלים יותר — ראה לקר״ש שם ע׳ 329 הערה 15
(ועוד4 זש־3
11)
כתר שם סוב בהוספות סקי״ס ואילך.
וש״נ.
12)
לקו״ש שם ד 26 ואילך.
96 ו
ספר השיחות - ח׳תממ״ח
ג׳ פרקים ליום)
— וואם וויבאלד אז דעו־ לימוד איז הולד ונתפשט בכל תפוצות ישראל גייט עם אדיין אין ״מנהג ישראל תורה הוא"" — איז אינעם טאג פון כ״ד טבת,
דער יום ההילולא פון זעם אלטן רבי׳ז.
ב)
זי הסתלקות פון אלטו רבי׳ן איז געווען •במוצש״ק דשמות",
וואם הייאר איו דאם ביום ההסתלקות דהרמב״ם]
.
ב)
אז דאם וואס דער שבת פון וועלכן עם ווערן נתברך די ימי ההילולא הנ״ל איז שבת פרשת שמות
[ובפרט לויט דעם אנזאג פון דעם בעל ההילולא",
אז מ׳דארף לעבן מים דער צייט,
מיט פרשת השבוע]
— איז דאם מצד דעם וואם דער תוכן פון,
מעשיו ותורתו ועבודתו" פון דעם רמב״ם און פון דעם אלטן רבי׳ן זיינען מרומז אין פרשתי■ שמותי׳.
ג.
וועט מען עם פאדשטיין בהקדים וואם דער תוכן
(וחידוש)
פון פ׳ שמות איז —
(התחלת ה)
גאולה פון מצרים.
אין די פריערדיקע פרשיות
(בספר בראשית)
רעדט זיד ווי יוסף און דער־ נאך יעקב ובניו זיינען געקומען אין
(גלות)
מצרים.
און הגם אז אין די פרשיות שטייט די הבטחה",
ואלקים
פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת גד",
און אויר פריער
(נאך פאר דער ירידה)
האט דער אוי-בערשטער מבטיח געווען",
ואנכי אעלך גם עלה״ — איז דאר דאם נאר א הבטחה אז דערנאך וועט זיין די גאולה.
אבער דער מצב שבחוה ובפועל וואס עם ווערט דערציילט אין די לעצטע פרשיות פון ספר בראשית,
איז די ירידה אין גלות מצרים.
משא״כ איו פרשת שמות,
כאטש אז אין התחלת הסדרה" ווערט דערציילט וועגן דעם גלות וקושי הגלות
(,
ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך,
וימררו את חייהם גד")
,
איז אבער גלייד נאד דעם ווערן דערציילט די ענינים וועל־ כע זיינען פארבונדן מים התחלת הגאולה: לידת משה רבינו,
מושיען וגואלו של ישראל"; די שליחות וואם ד ער אוי■ בערשטער האט אים געשיקט צו ארויס־ נעמען אידן פון מצרים 6 ; אוו אויר די התחלה פון דעם קיום השליחות — וואם משה ואהרן האבן געזאגט צו פרעה׳ן",
כה אמר ה׳ אלקי ישראל שלח את עמי גו".
ד.
וויבאלד אז דער תוכו פון יעדער סדרה איז מרומז אין איר נאמען״ — איז פארשטאנדיק,
אז ענין הגאולה
13)
•הא אדה•! או״ח סו״ס קם.
מתב־ד םם*ז.
מנהגים ישנים מדורא ד 153.
ואוד.
14)
.
היום יום• נ׳ השוו.
ם׳ השיחות השיב ד 29 ואילך.
15)
השייכות של הילולא דאדה״ז למי וארא — ראה לקו״ש ח״ו ד 35 ואילו.
ה0'1 ע׳ 56.
חב״א ד 52 ואילו.
חנ״ו ד 40 ואילך.
16)
ולהאיר מלשוו הגיג
(הנ״ל הארה 4)
שהסתלקות אדה״ז היתה •במובקרק ושמות־,
שבזה מודגש השייכות לסי שסות — נתבאר נלקו־ש חם־ז א 33 ואילך.
17)
ויחי נ,
בד.
18)
דגש מו,
ד.
19)
זו,
יג־יד.
20)
ויתירה מזו,
שגם הגזירה.
זום בן הוזז והמתן אותו גר• הוא מבד זה שידלו שעתיד להוולד בן מושיבו של ישראל
(סרש״י סרשתנו א,
סז)
.
הדם הסובא לקמן ס״ד — גם התחלת הסדרה שייכת לגאולה.
21)
ג,
ו ואילו.
22)
ד,
א.
23)
ראה לקרש ורה ד 58.
ועוד.
ש״פ שמות,
י״ט טבת
[וד$ם דאס איז זעד תוכן פיז 1ןר סדרה]
איז מרומז אין וואדט,
שמות"?
[ולהוסיף אז האמור לעיל
(או,
שמית• איז מרמז אויף גאולה)
איז ע*ד ווי עם שטייס איז מדרש
(כתחלח הסדרה)
":,
ואלה שמות בדי — ע״ש גאולת ישראל נזכרו כאן•• 1 ]
.
דארף מען פארשטייז: א גאמעז איז דאר לכאורה מערגיט ווי א ענין חידוני וואט ורהט ניט
(בגילוי 8 )
אויף די תכונות פון דעם מענטשן.
[ווי מען זעט אז פיל מענטשן וועלכע זיינען פאנאנ־ דערגעטיילט אין זייערע תכונות
(שכל מדות ובו׳)
האבן דעם זעלבן נאמען)
".
איז וואט איז דער גודל העילוי פון,
שמות/ ביז אז דאס איז מרמז אויף גאולה?
ה.
איז דער ביאור איז דעם,
אז היא הנותנת:
דאס גופא וואט א נאמעז באווייזט ניט
(כגילוי)
אויף די כתות און תכונות פרטיים פון דעם אדם הנקרא בשם איז עט דערפאר וואט דער נאמען איז פאר־ בונדו מיט דעם מענטשן אליין,
מיטן עצם האדם,
וואט איז העכער פון כתות פרטיים,
24)
ולהסיר ימס נל הספר נסר*,
ספר חמיה שמוח אנו יפאן ישראל מאפילה לאורה"
(דר פ״ג,
ה)
.
ובלשון הרסגיו
(סיס ססודי)
—.
ספר הגאולה׳,
25)
שמו״ר פחו,
ה.
26)
תוסף לזה שהגאולה ממזרים היהה.
טנונז.
.
שלא שנו אח שפם,
ואינן ושמזין נהוויז ראובז וזנוזון סלסיו׳
(מדרש שבהערה 32)
— הנה גס השמות עצמם
(שנזנרו באו)
הס זל שס גאולת ישראל.
27)
שהרי י־יסא ד• מאיר היה דייק בשמא
(יומא פג,
נ)
.
28)
ראה תו"* פרשתנו נ,
ג.
אוהית פרשתנו ד סד.
יד״ה ואלה שמות פרית.
וראה לסויש הגרי ד 37.
וש־נ.
ווי ס׳איז פארשטאנדיק אויר דערפון וואט בשעת מ׳דופט א מענסשז בא זיין נאמעז,
איז אפילו ווען ער איז שטארק פארנומעז,
ווענדט ער זיך,
בכל עאמותו• או דעם וואט האט אים גערופז.
דורך רעם נאמען רופס מען
(און מען רופט ארויס)
ניט נאר זיינע כהות פרטים,
נאר אים אליין,
דעם עצם האדם.
און נאכמער: אפילו וועו א מענטש חלש׳ט ר־ל,
וואס דאז זיינען אלע זיינע כתות פרטים
(און אויר דער חיות וואט איז נמשך געווארן איו גוף)
איו א מצב פון התעלמות,
איז איינע פוז די סגולות צו אפמינטערן אים איז — רופן אים בא זיין נאמעזי? ווארום דויד דעם רופט מען ארוים און מען איז מעורר דעם עצם הנפשי?
עפיז וועט מען פארשטייו די שייכות פון,
שמות• מים גאולה:
בזמן הגלות וייגעו די כתות פון דער נשמה אין א מצב פון התעלמות
(טיאיז ניטא די אמת׳ע השגה אין ג־טלעכקייט,
עט פעלט די אמת׳ע אהבת ה׳,
יראת ה׳,
א.
ז.
וו.
)
.
ביז אז לפעמים איז די התעלמות שמצד הגלות אזוי שטארק,
אז בגילוי זעט זיר ניט אז קייז חילוק צווישן דעם אידן וועלכער געפינס זיר אין גלות מיט דעם ניט אידן,
להבדיל,
בא וועמען ער איז אין גלות.
און ווי ט׳איז געווען אין גלות מצרים,
אז בחיצוניות ובגילוי זיינען געוועז די אידן — בכמה ענינים
29)
להזיד משפירי ושזס
(נשס הזדיס הר״ם ושיח)
מיזם דשם הבזש־ם הו* -שיאי
(פהיס תרסיג
(בהוספות)
ע■ רנ* חילן.
ור*ה לסי־ש ח*נ ז־ 516.
יזון)
.
30)
נכל הניל — ר*ה מקומות שנהזיה 28.
ספר השיחות - ת׳תשמ״ח
— ווי די מצריים להבדיל,
ביז אז "הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז״י.
אבער ווי גרוים דער העלם והסתר פון גלות זאל ניט זיין,
איז דער עצם פון א אידן
(די נקודת היהדות)
אלעמאל גאנץ.
און דורך דעם וואס "לא שינו את שמם•",
מען רופט אידן בא זייערע אמת׳ע
(אידישע)
נעמען,
"שמות בני ישראל• — איז מען מעורר דעם עצם פון אידן
(וואם איז פארבונדן מיטן עצם פון אויבערשטן,
כביכול)
,
און דורך דעם ווערט צוגעאיילט און קומט די גאולה 11 .
ו.
א טיפערער ענין אין דעם — אז דורבן גלות קומט מען צו
(לאחרי די גאולה פון גלות)
צו א העכערע עלי׳ ווי ס׳איז געווען פאר דעם גלות.
אוו אויד דעם ענין קען מען מבאר זיין לויטו אויבנדערמאנטן משל פון אפמינ־ מערן א מענטשן דורך רופן אים בא זיין נאמעו:
בשעת מען רעדט צו א מענטשן ווען אלע זיינע כתות
(שכל,
מדות,
רצון און תענוג)
זיינען בגילוי — דערזעט מען גלייך זיינע ענינים הפרטים.
ובמילא,
לאזט עם נים צו,
אז עם זאל זיך "אנ־ הערן* זיין עצם 10 .
בשעת אבער מען רופט באם נאמען א מענטשן ווען ער איז בהתעלפות,
ווען זיינע כתות הפרטים זיינען ניטא בגילוי
31)
ראה מכילתא בשלח יד.
כת.
שמו״ר פמ״ג.
ח.
זח־כ קע,
ב.
ועוד.
32)
ויק־ר פל-ב,
ה.
שהש-ר פ״ד,
יב
(א)
.
ועוד.
33)
וכז היא בנוגע לזד.
שמדברים אליו,
שלהיותו מביו וכר מה שמדברים — הדיבור,
ואפילו כשקוראים את שמו,
אינו מגיע להעזם שלו,
משא־כ כשקוראיז את שמו כשהוא בהתעלפות,
זה מגיע לעימותו,
כנ״ל סיד"
— דערהערט זיו
(אין אט א דעם רופן)
אז מען רופט עם אים אליין,
זיין עצם.
און די זעלבע זאד איז אין נמשל:
בזמן שבית המקדש הי׳ קייס,
ועדה איו דעם זמן פאר דער ירידה אין גלות מצרים,
וויבאלד אז דאן זיינען די כתות הפרטים פון דער נשמה געווען בגילוי
(ס׳איז געדועז די השגה אין אלקות,
אהבה ויראה וכו׳)
,
און די עבודת השם דאן אה געווען ע*פ טעם ודעת״ — האט זיר במילא ניט אויסגעדריקט דער עצמיות׳דיקער פארבונד פון אידן טיטן אויבערשטן,
וואס קומט מצד עצם הנשמה.
דוקא בזמן הגלות,
ווען ס׳איז ניטא קייו
(אמת׳ע)
השגה אין אלקות,
אותותינו לא ראינו גו׳ ולא אתנו יודע עד מה״ — איז יעדער זאך פון עבודת ה׳ וואס אידן טוען בזמן הגלות,
אפילו "קליינע זאכן• ווי "לא שינו את שמם• <וכיו*ב)
— דריקט זיר אריס אין דעם דער עצמיות׳דיקער פארבונד פון אידן מיטן אויבערשטן וואם קומט מצד עצם הנשמה.
און דערפאר,
בשעת עם וועט קומען די גאולה,
וואם דאז וועט נתגלה ווערן די עצם הנשמה וואם האט זיר אויס־ געדריקט אין דער עבודה שבזמן הגלות,
וועלן אידן זיין אין א פיל העכערע מדריגה ווי זיי זיינען געווען פאר דער ירידה אין גלות.
ז.
דאס איז אויך איינער פון די ביאורים אויף דעם וואם דוקא נאד דער הקדמה פון גלות מצרים און יציאת מצרים האבן אידן זוכה געווען צו מתן
ש״פ שמות,
י״ט טבת
תורה
(.
בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים ?ל ההר הזה״ 11 )
— כאטש אז לימוד התורה איז געווען אויר פריזר בא די אבות 17 :
די צוויי ענינים הנ-ל וואם זיינן! דא בא אידן —
(א)
בתות הפרטים
(שכל וכו׳)
,
(ב)
די ןצם הנשמה — זיינן! דא דוגמתם אויך אין תורה:
(א)
חכמת התורה וואס איז חכמתו של הקב״ה,
און
(ב)
ןצם התורה
(ווי זי איז פארבונדן מיט עצמותו של הקב׳ה)
,
דאם וואס תורה אה.
שמותיו של הקב״ה׳”,
ביז צו.
שמו הגדול״”.
און דעריבער: פאר גלות מצדים,
ווען עם האט מאיר געווען נאר די כחות הנשמה
(שכל וכו׳)
— איז אויר די תורה וואט ויי האבן דאן געלערנט אה געווען נאר ווי תורה אה חכמתו של הקב*ה; און דורך דער הקדמה פון גלות מצרים און יציאת מצרים,
ווען ס׳אה נתגלה גע־ ווארן די עצם הנשמה — דוקא דאן האבן זיי באקומען דעם עצם פון תורה" בא מתן תורה 1 *.
ח.
ע*ם כל הנ״ל וועט מען פאר־ שטיין די שייכות פון דעם רמב־ם
(וואס
36> פרשתנו ג,
ינ.
17)
ראה יומא נח,
נ.
תנחומא ס״פ ויגש.
וצוד.
38)
פתיחת הרמנ״ן צל התורה.
וראה זה•! פז,
סצ״א.
יונת אלם פנ״ס.
39)
ראה תו״א פרשתנו מס,
נ.
שם,
ד.
נ,
סצ״נ.
אוה״ת שם ד י ואילך.
קג ואילו.
(נרו ז)
ד ב׳תפג ואילו.
40)
להציר מהיייצ שהתופ״ב
(והאבות)
שלפני פ״ת ריחות היו
(שהש-ר ם־א,
1)
— ני דק בס־ת ביתו המס
(ראה לקו־ח במדבר יב,
ג ואילך.
שה״ש ג,
ב.
המשך חגה״ש תצרו.
וצוד.
בת׳ נלקו״ש ודה צ׳ 88.
יעוד)
.
41)
שאז נתגלה בחי■ שמו הגדול — תו״א ואוה״ת שם.
זיין יום ההילולא,
און אויר דער טאג ווען מען וועט מסיים זיין בע״ה דעם לימוד ספר.
משנה תורה• של הרמב״ם
(ספרו העיקרי)
,
ווערן נתברך פון דעם שבת)
מיט פרשת שמות:
אין דער הקדמה צו זיין ספר.
משנה תורה• שרייבט דער רמב-ם:.
ובזמן הזה תקפו הזרות יתירות ודחקה השעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו כו׳ לפיכך אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים כו׳ נתקשו בימינו ואין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר,
ואין צריך לומר הגמרא עצמה כו׳ שהם צריכין דעת רחבה כו׳• — דעריבער,
ראיתי לחבר דברים המתבררים בו׳ בענין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני התורה,
כולם בלשון ברורה ודרך קצרה עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ולא פירוק*.
ולכאורה,
בשעת מען לערנט דעם ספר.
משנה תורה• וואם אין אים האט דער רמב-ם מעתיק געווען נאר די הלכות
(וועלכע ער האט ארוים־ גענומעז)
פון גמרא.
הבבלית והירושלמית וכו",
איז ניט מועתק,
עם,
פעלט• לכאורה דער שכל
(מיטן תענוג)
וואס מען האם בעת מען לערנט די גמרא,
הבבלית והירושלמית• גופא?
— איז אבער אין אמת׳ן,
איז דא א מעלה אין לימוד ספר משנה תורה
(דהרמב׳ם)
לגבי לימוד גמרא,
הבבלית והירושלמית•: דוקא מצד דערויף וואם אין ספר משנה תורה האט דער רמב*ם,
משמיט- געווען די גאנצע שקלא וטריא וכר און ארויסגענומען נאר די מסקנא,
די הלכות — איז דורך דעם,
צוגע־ קומען•
(כאילו ווי)
א העכערע מדריגה
ספר השיחות - היתשמ״ח
איז תורה.
וכמבואר בכ*מ" אז די שקלא וטריא פון תורה איז חכמתו של הקב*ה,
משא*כ הלכות זיינען רצונו של הקב״ה,
וואס רצון איז העכער פון חכמה".
און דאס איז אויד די שייכות פון רמב״ם
(וואס ספרו העיקרי איז משנה תורה)
צו פרשת,
שמות*:
אזוי ווי א שם,
אע*פ אז דער שם האדם ווייזט ניט אויף די תכונות פרטיות
(שכל וכר)
,
איז אבער דוקא מצד דערויף איז דער שם פארבונדן מיט זיין עצם — עד*ז איז אויר דער ספר משנה תורה פון רמב׳ם,
אז דוקא מצד דערויוי וואט ער האט מעתיק געווען בספרו נאר די הלכות אליין,
איז דורבן לימוד פון דעם ספר,
נעמט מען* דעם עצם פון תורה,
ווי תורה איז ־שמותיו" של הקב״ה*",
ביז צו,
שמו הגדול'"
42)
ראד.
אוה־ת יתרו ד תתע ואילך
(וראה שם ד תתגו)
.
דיה תדבר אלקים תרכיז.
המשך תרס״ו ע׳ תיא וירלך.
43)
ראה אגהיק סכיט
(קב,
ב ואייר)
.
44)
עפיז יש יומר הטעם שהרמבים חיבר ספרו דוקא נישון הקודש,
ויא הסכים יתרגמו בישון ערבית
(אף ששאר ספריו כתב הרמבים בעצמו בישון ערבית)
! — כי הוא בדוגמא יתושביב,
שמותיו שי הקביה,
ויום תרגום התורה יוניות קשה יישראי כיום שנעשה העגי
(מסי סופיים פיא היז>.
45)
ע־ד תושב־כ,
תורת משה.
ויהעיר ששמו שי הרמבים הוא.
משהי,
ע־ד ובדוגמה משה רבינו,
וכפתגם הידוע ■ממשה ועד משה יא קם כמשה■
(שם הגדויים יהתיד״א ערד 1״ משה גאון.
ובכ״מ.
וראה אגרות קודש אדהיז סוים יד)
,
ובשם ש״תורה זוה ינו משהי,
כי התורה כויה,
בו הוא בנוגע לתושבעיס כויה עיי משה בו מיימוז,
כסיש בהקדמתו,
ינרנד קראתי שם חיבור זה משנה תורה,
יפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחיה ואחר כד קורא בזה וידעו ממנו חורה שבעי פה מיהי.
46)
שם הוי שנתגיה בעת מית
(תויא פרשתנו מט.
ג ואייר)
,
שם העצם
(כים הי׳ עיז פיב היז.
פרדס שער ים.
מו־נ חיא פם־א ואייר.
עיקרים
ויש לומר אז דאס איז אתך דער טעם הפנימי פון דעם וואט דער ספר משנה תורה דהרמב״ם איז איו א אופן וואט,
כל הדינים גלויין לקטן ולגדול כו׳*" — ניט ווי,
הפירושים וההלכות והתשובות שחברו הגאונים* וואט,
אין מבין עניניהם כראוי אלא מעט במספר" 7 *,
און מכ*ש,
הגמרא עצמה הבבלית והירושלמית כו׳ שהם צריכין דעת רחבה* — וויילע וויבאלד אז אין דעם ספר משנה תורה איז דא
(בגילוי)
דער עצם פון תורה,
דעריבער איז עם שייך צו יעדער אידן,
לקטן ולגדול*,
ווארום דער עצם פון תורה איז פאר־ בונדן מיטן עצם הנשמה,
וואט איז דא בא יעדער אידן.
ט.
נאך אן עניו בנוגע די שייכות פון ספר משנה תורה דהרמבים מיט,
שמות*:
נוסף צו דעם וואט דורך קריאה בשם איז מעז מעורר דעם עצם הנפש,
וואט דערפאר האט די קריאה א ווירקונג אויך בעת א מענטש איז אין התעלפות ר*ל,
וואס דעמולט איז פארבליבן ביי אים מערניט ווי דער עצם הנפש או קיין התפשטות,
איז דא אין דעם נאך אן ענין,
אז די התעוררות פון עצם הנפש וואט ווערט דורך קריאה בשם,
איז אין אזא אזפן,
אז
מאמר ב- פכיח.
וראה מקומות שןהערה 28)
,
שהלכה היא משם הרי,
ו.
הוי׳ עמו שהלכה כמותו׳
(סנהדרין צג,
ב)
למעלה משקויט שבתורה שהוא משם אלקים
(ראה מקומות שבהערה 42)
.
ולהעיר שהתחלת ספי זזרמב״ם היא.
יסוד היסודות ועמוד החכמות־ דית דשם הוי•
(סדר הדורות ושם הגדולים שבהערה 3 — בשם ר דוד הנגיד נכד הרטבים)
.
47)
לשון הרמבים בהקדמתו הניל.
ש״פ שמות,
י״ט טבת
דער חיות וואם ווערט נמשך פון מם הנפש פועל׳ט אויר אויף די כחות הפרטים
(שכל מדות וכו׳)
.
ווי מען זעט בפועל,
אז נאך דעם ווי מען מינטערם אים אפ דייר קריאה בשם,
קערן זיר צו אים צורי? אויר זיינן כחות הפרטים.
ועד-ז איז אויר בנוגע צו ספר משנה תורה פון רמב״ם: נוסף צו דעם וואט דורכז לימוד ספר משנה תורה,
נעמט מען* דעם עצם פון תורה וואם איז הע־ כער פון שכל והשגה — איו דא איו דעם לימוד פון רמב-ם נאד א מעלה,
אז סוף סוף גיט עם צו אייר אין הבנה והשגה.
ווי מעז זעם בפועל,
אז בשעת מען לערנט די הלכות אין רמב-ם און דערנאר לערנט מען די סוגיות אין ש-ם
(פון וואנעט דער רמב-ם האט גענומען די הלכות)
,
איו דער לימוד הסוגיות א סאר טיפער.
י.
כשם ווי בזמן הרמב-ם,
איז דאם וואם,
תקפו הצרות וכו" האט גע־ בראכט דעם רמב-ם צו מחבר זיין דעם ספר משנה תורה,
א ספר וואס איז מקבץ אלע הלכות פון תורה,
וואס אין זיי שטייט בגילוי דער עצם פון
(נגלה ד)
תורה,
כנ-ל בארוכה — עד-ז,
איז אין דורות שפעטער,
בשעת דער חושף הגלות איז געווארו נאר גרעסער,
און מען האט געדארפט אנקומען צו נאד א העכערן אור וואס זאל בייקומען אויר דעם חושד,
איז דאז נתגלה געווארן נאד א העכערע מדריגה אין תורה,
דער חלק פון טתים דאורייתא,
וואם דורך אים ווערט נתחבר דער טתים דישראל מיט סתים דקוב-ה".
וכידוע דער משל פון דעם אלטן רביץ בנוגע גילוי תורת החסידות",
פון א בן מלך,
וואם דוקא בשעת ער איז געווארן ניט געזונם,
ביז אז עם האבן ניט גע־ האלפן קיינע רפואות — דאם דוקא האט מעורר געווען דעם מלך צו נעמען דעם טייערסטן שטיין וועלכע געפינט זיר בכתר המלר
(וואט אין אים האלט זיר דער יוקר הכתר)
,
און אים צומאלען און צומישן מיט וואסער,
על הספק אפשר וועט איין טיפה אריינגיין איו מויל פון בז מלד און אים אויסהיילען.
און דער עניז פון גילוי סהים דאורייתא,
איז ארויסגעקומעז נאכמער בהדגשה דורד דעם אלטן רבי׳ן,
אין תורת חסידות חב-ד — וואס ער האט מגלה געוועז רזיז דאורייתא,
איז אן אופן פון.
יתפרנסוו•",
הבנה והשגה.
אוו דער.
חידוש- שבזה איז,
אז אע-פ אז פנימיות התורה איז נתלבש געווארן אין שכל,
ביז צו אזא שכל וואס אויר ד ער נפש הבהמית קעז משיג זיין — איז עס פארבליבז
(אויר לאחרי התלבשותה בשכל)
פנימיות התורה מיט די אלע מעלות וואס איו דעם.
ועפ-ז יש לבאר אויר די שייכות פון אלטן רבי׳ן
(דער בעל ההילולא פון כ-ד טבת)
מיט פ׳ שמות — וויילע אייר דער גילוי פון חסידות חב-ד איז בדוגמת קריאה בשם:
דורד קריאה בשם — טוט זיר אויף ביידע ענינים: עם ווערט נמשד פון עצם
48)
ראה זח״ג עג,
א.
יקו־ת ויקרא ה,
ג.
נצנים מו,
א.
ועוד.
49)
.
התמים• חוברת ב ד מס
[עב.
א]
.
חוברת ח עי נ 1חא,
ב)
ואייו.
נדפס גם מגרות קודש אדמו״ר מהוריי•! ח״ג ן׳ שנו ואייך.
50)
ישוו התקו־ז תי נסופו.
ודאה הקדמת המקדש מיו יספרו.
נסא מיו יתקו״ז שם.
ועוד.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
הנפש,
און די המשכה פון עצם קומט־אן אויר אין די כהות פרטים,
שכל וכר.
און אזוי איז אויר בנוגע צו חסידות חב״ד אז אין איר איז פאראן ביידע מעלות■־: טתים דאורייתא וואס פאר־ בינדט טתים דישראל מיט סתים דקוב״ה,
און צוזאמען דערמיט קומט עט אן אויך אין די כהות הגלויים פון אידן,
ביז אז דאם פועל׳ט
(ניט נאר אויפן נפש האלקית,
נאר)
אויך אויפן נפש הבהמית,
כנ״ל.
יא.
ויש להוסיף בהשייכות הנ״ל צווישן דעם רמב״ם און דער אלטער רבי:
פון די ענינים איו וועלכע עם זעט זיך אן א שייכות און צד השוה פון דעם ספר התניא
(ספרו העיקרי איו פנימיות התורה פון אלטו רבי׳ן 51 )
מיטן ספר משנה תורה
(ספרי העיקרי פון רמב״ם)
איז — וואט ביידע זיינען —.
ליקוט":
דער ספר התניא ווערט אנגערופן.
לקוטי אמרים",
מצד דערויף וואם ער איו,
מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ״ע" 55 ; און אויר דער ספר משנה תורה איז,
מקבץ
(קלייבט צוזא־ מען,
מלקט)
לתורה שבעל פה כולה" 54 .
ואע״ם אז דער ענין פון •ליקוט"
(און,
קיבוץ")
איז א צונויפזאמלונג פון
ענינים וואס זיינען געוועו אויר פריער — איז אבער מובן בפשטות,
אז דורר דעם וואס דער רמב״ם האט מקבץ גע־ ווען אלע הלכות פון תורה
(וועלכע זיי־ נעו מפוזר במקומות.
שונים)
און מסדי געווען זיי בסדר מסודר,
באופן,
שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל" — איז דויד דעם גופא־ 5 ,
צוגעקומען א •חידוש" אין די הלכות לגבי ווי זיי זיי־ נען געווען פריער.
נוסף על — וג״ז עיקר — וואס כו״כ מאמרי רז״ל האט ער ניט אריינגענומען אין דעם מקבץ לתשבע״פ — וה״ז חידוש עיקרי.
און די זעלבע זאך איז בנוגע צו ספר לקוטי אמרים,
אז דורך דערויף וואס דער אלטער רבי האט מלקט געווען די •אמרים•
(וועלכע זיינען געוועז,
מפי ספרים ומפי סופרים")
און אויסגע־ שטעלט זיי בסדר מסודר,
ביז אז זיי זאלן זיין צוגענגלעך צו יעדער אידן אין א אופן פון •קרוב 6 ־.
.
מאד בפיך ובלבבו לעשותו״ 57 — איז דורך דעם גופא• 5 ,
צוגעקומען א •חידוש" אין די •אמרים" לגבי ווי זיי זיינען געווען פריער.
נוסף,
ע״ד הנ״ל,
וואם כמה •אמרים" האט ער ניט אריינגענומען אין זיין,
לקוטי אמרים".
51)
ועד״ז הוא בהשו״ע דאדמו־ר הזקז,
.
הלנות
(עזם התורה <ננ־ל ם-ח)
,
וביחד עם וה)
בטעמיהן־
(הקדמת בני הגאון המחבר)
.
52)
שלנו נקרא נשם.
בעל התניא והשו־ע■ — ני שני ספרים אלו הם ספריו העיקרים
(תניא — בפנימיות התורה.
ושו־ע — בנגלה דתורה)
.
53)
.
שער־ התניא.
וראה גם בהקדמה
(ד,
א)
.
54)
ולהעיר שזהו גס במשנה דרבנו הקדוש ש.
קינ׳ו נל השמועות נו׳ ננל התויי נולי וחיבר מהנל ספר המשנה־
(הקדמת הרמב־ם לספרו)
.
ש״פ שמות,
י״ט טבת
וי׳ל פון די דוגמאות אויף דעם גודל העילוי והחידוש וואט טוט זיו אויף דורך,
ליקוט-
(אע״פ אז די ענינים זיינען געווען אויר פריער)
,
איז — וואט עם שטייט איז היינטיקער הפטרה
(דער סיום וחותם הסדרה)
,
ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" 22 : מובן בפשטות דער גודל העילוי והחידוש וואט עט וועט קומען אין אידו דורך,
תלוקטו.
.
כני ישראל•; וואט פון דעם איז מובן,
אז עד־ז איז בנוגע צו יעדער ליקוט אמתי
(שנעשה כראוי וכו׳)
“.
ויש לומר אז וויבאלד אז אלע ענינים ווערן נמשך דורך תורה — איז דורך לימוד פון די ספרים וועלכע זיינען,
מלקט• אלע ענינים פון תורה
— דער ספר משנה תורה וואט ער איז,
מקבץ•
(מלקט)
אלע הלכות פון
59)
ישעי׳ כז,
יב.
60)
ועד״ז בנוגע הספר תורה אור שהוא.
לקוטי אמרים"
(דאדמו״ר הזקן)
.
על סדרי פרשיות התורה.
.
לחנוכה ולסורים וכו׳"
(נוסח ה״שער׳ שנעיר ע״י הצמח צדק)
,
דע״י שנלקטו כל המאמרים העיקרים• דאדמו״ר הזקן.
על פרשיות התורה וכר"
(ובאופן מסודר וכר,
לפי הסדר שסידר הצ״צ)
— ניתוסף בהם,
חידוש".
ועאכו״ב בנוגע חלק השני של הספר תו״א שנקרא בשם,
לקוסי תורה",
שהטעם על זה שנקרא כשם זה
(עם היותו חלק השני דספר תו״א)
הוא כמסופר כאגה״ק דכ״ק מו״ח אדמו״ר••.
שהחלק השני נדפס יחד עם ביאוריו והגהותיו של רבינו הצמח צדק ונקרא בשם לקוסי תורה־ — וי״ל דהיינו,
שהשם,
לקוטי תורה" קשור עם הביאורים וההגהות שנתוספו בו.
")
בידוע שהמאמרים דחו־א ולקו־ח נלקטו מאלפיים מאמרים נ.
.
היום יום־ י־ד אדר א)
.
נגלה דתורה,
און דער ספר לקוטי אמרים
(תניא)
וואט איז מלקט אלע ענינים עיקרים ויסודים פון פנימיות התורה “ —
איז מען מקרב און מעז היילט צו נאך מערער דעם קיום היעוד,
ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל*.
יב.
ויהי רצון,
אז שטייענדיק אין דעם שבת וואט פון אים ווערן נתברך די ימי ההילולא פון דעם רמב״ם און פון דעם אלטן רבי׳ן,
און עאכו״ב אין די ימי ההילולא גופא,
זאל מען אננעמען החלטות טובות און מקיים זיין זיי בפועל,
צו גיין,
בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו כר•",
פון דעם רמב״ם און דעם אלטן רבי׳ן,
אנהויבנדיק פון לערנען זייער תורה,
ובמיוחד — ספר הלכות שלהם: ספר,
משנה תורה• להרמב״ם,
ובפרט אז בכ׳ד טבת וועט מען מסיים זיין דעם מחזור רביעי פון לימוד הספר,
און אנ־ הויבן דעם לימוד מחדש,
איז דאס א גע־ לעגנהייט פאר יעדער איד צו משתתף יייז זין־ אין דעם דאזיקן לימוד
(און אויר די וואס האבן זיר משתתף געווען בזה פריער — זאלן אנהויבן לערנען מיט א נייעם חיות ובעומק יותר וכר)
;
און שולחן עריד אדמו״ר הזקן.
און אייר — די ספרי חסידות פון דעם אלטן רבי׳ן,
ספר התניא,
,
תורה אור• און •לקוטי תורה• וכר.
61)
לא רק ה.
עצות כעבודת ה 23 "
(הקדמת התגיא ד,
א)
,
אלא גם הענינים היסודיים בידיעת ה׳
(יחוד ואמונה)
— שהרי.
לקוטי אמרים.
.
מלוקט מפי ספרים ומפי סופדים בז" קאי גם על חלק שני שכתניא
(ראה תניא עה,
ב)
.
62)
אגה״ק סי׳ זך.
204 ספר השיחות
וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ — הוספה בקיום המצוות בהידור,
און אויד — אין הפבת היהדות והמעינות חובה.
און דאס ווערט א הכנה קרובה בו קיום היעוד
(מיט וועלכן דער רמב״ם
- היתשמ״ח
איז מסיים וחותם את ספרו)
,
מלאה הארץ דיעה את הוי׳ כמים לים מכסים*",
אין דער גאולה האמיתית והשלימה דורך משיח בדקנו,
בקרוב ממש.
63)
קידושיו מ,
ב.
64)
ישעי׳ יא,
ם.
ססר השמחות - ה׳תטמ״ת