א.
היינטיקער שבת איז אויף מארגן נאר שבעה מרחשון,
דער טאג וועלכער באצייכנט דעם סיום התקופה פון עלי׳ לרגל בחודש תשרי
(בחג הסוכות)
,
און התחלת התקופה פון דער עבודה פון יעדער איד בביתו ובמקומו,
"איש תחת גפנו ותחת תאנתו" 1
(בארץ ישראל ובמילא אויר בחוץ לארץ)
,
צו מקיים זיין שליחותו ועבודתו אין וועלט 2 ,
ווי פארשטאנדיק דערפון וואס די משנה זאגט 3 ,
אראפגעבראכט להלכה אין שולחו ערוך 4 ,
אז שאילת גשמים
(בארץ ישראל)
הויבט זיך אן פון שבעה בחשון,
"ט״ו יום אחר הרגל",
כדי אז דער "אחרון שבישראל" זאל שוין אני קומען צו זיך אהיים "ולא יעצרנו הגשם" 5 ,
און ווי דער ש״ך■׳ שרייבט אז "כל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולין להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט״ו יום
(שבעה בחשון)
והי׳ דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בעניני הרגל",
און דערנאך הויבט זיך אן די עבודה פון יעדער איד בביתו ובמקומו.
און דער ענין פון ז׳ חשון
(סיום תקופת הרגל און התחלת העבודה פון יעדערן במקומו)
— אזוי ווי אלע ענינים
1)
לשון הכתוב — מ״א ה,
ה.
מיכה ד,
ד.
2)
בכ״ז — ראה גם לכחש ה־כ ע׳ 54 ואילך.
377 ואילך.
551 ואילך.
הכיה ד 297 ואילך.
3)
תענית י.
א.
4)
אחה ר־ס קיז.
שרע אדהיז שם.
5)
שחע אדה״ז שם.
ועד״ז בריטביא תענית שם
(וראה לקו־שח־כ עי 54 הערה 6)
.
4)
הו־מ פמ״ג סקמיז.
וראה לקחש שבך,
ערד.
2.
פון בית המקדש — איז פאראן אויך איצטער בזמן הגלות און אויר בחוץ לארץ,
ובפרט אז בזמן הזה איז די הלכה און הנהגה בפועל,
אז מ׳איז שואל גשמים בארץ ישראלי אנהויבנדיק פון ז׳ חשוף,
און — אויר "לאחר החורבן היו מתאספים ג״כ מכל הסביבות בירושלים לרגל,
כמו שעושין גם היום,
לפיכך לא בטלו תקנת חכמים שתקנו השאלה בא״י בז׳ במרחשוו״י.
ביז אז דאס איז אויך נוגע בזמן הזה אין חוץ לארץ — ווי דער דין איז" 6 ,
אז אויב מ׳האט געשריבן אין א שטר "אחר הרגל״,
איז די כוונה בזה — "ט״ו יום אחר הרגל",
ווייל ביז דאן איז נאך ״כאילו.
.
עסוקים בעניני הרגל".
ב.
דערפון איז פארשטאנדיק,
אז שטייענדיק בא דער התחלה פון א נייער תקופה,
אין דעם שבת גלייד נאד שבעה בחשון
[ווען שבעה בחשון קומט צו זיין שלימות
(באופן פון "ויבולו"׳ 7 )
,
און אויך: דער "יאכל" פון דעם שבת איז פון דעם "טרח בערב שבת" 8 בשבעה בחשון]
,
ווען מ׳האלט בהתחלת איבער־ גיין פון דעם מצב פון "עסוקים בעניני
7)
שמתמציתה שותה כל העולם כולו
(ראה תענית י,
רע״א)
.
8)
ונפק״מ לדינא גם בחו״ל — -טעה היחיד ושאל מטר מז׳ מרחשון ואילך אינו מחוייב לחזור"
(שו״ע אדה״ז או״ח סקי״ז סוס״א.
רש״נ)
.
9)
שו״ע אדה־ז שם.
וראה לקו״ש ח •כ שם
(ע׳ 55.
וש״ג)
.
11)
בראשית ב,
ב.
וראה ד*ה ויכולו באוה״ת בראשית כרך א מב,
ב ואילך.
ברך ג תהח,
א ואילך.
ד״ה הנ״ל דיום ב׳ דר״ה שנה זו.
12)
לשון חז-ל — ע״ז ג,
א.
ש״פ לן לו,
ח׳ מרחשז!
הרגל" צו דער עבודה יעדערער בא זיר במקומו בעולם — איז איצטער די צייט" צו דערמאנעז זיך
(און אלע ארום זיר)
וועגן דעם,
פאנאנדערפאקען״“ פון די כחווז פון דעם פארגאנגענעם חודש תשרי און נוצן זיי וכדבעי" אין דער עבודה פון,
ויעקב הלך לדרכו"** במשך פון דעם קומענדיקן יאר.
ווי באוואוסט,
אז
(חודש)
תשרי איז אותיות רשיח 9 : כשם ווי א,
קאפ* פירט אן און גיט חיות צו אלע איברי הגוף,
אזוי אויך חודש תשרי פירט אן און גיט חיות אין דער עבודה במשך פון דעם גאנצן יאר• 1 .
ובפרט די מועדים אין חודש תשרי — וועלכע זיינען מועדים כללים 11 ׳,
מ׳נעמט פון זיי כחות אויף טאן די עבודה בכל השנה כולה,
[פון ראש השנה נעמט מען יראה וקבלת עול אויף כל השנה,
פון יוהכ״ם — נעמט מען תשובה אויף כל השנה,
פון סוכות — נעמט מען שמחה אויף כל השנה]
.
ג.
אין צוגאב צו דער אלגעמיינער עבודה פון דעם קומענדיקן יאר
(אין
13)
ראה גס לקו״ש ח״נ עם
(ע• 555)
.
חכ״ה עם.
14)
דאה עיוות יום נ■ דהג השבועות תש״ת נסר־מ תשים עי 173)
.
שיחת שמע•! תש-ז
(הועתקה בהקדמה לקונטרס פה — םה״מ תשי׳א ד 78 ואילך)
.
וראה לעיל ד 9 ואילך.
15)
כתובות סו,
רע״א.
16)
לשוו הכתוב — ויזא לב,
ב.
וראה נהמגויין במקומות שבהערה הקודמת.
וש״נ.
17)
בעל הטורים עה״ם עקב יא,
יב.
וראה מאמרי אדה״ו תקס״ט ע• רלח.
אוה״ת סוכות ע׳ איתשנו.
סה־מ תריל ע׳ רפו.
תת־ו ד רעו.
18)
לקחת תבוא מא,
ג.
בשביס מז,
א-ב.
ר־ה נח,
א-ב.
עטרת ראש שער ר־ה בתחלתו.
19)
ראה מאמרי אדה•! תקס״ו ע 12 שעט.
אוה־ת ברכה ע׳ א׳תתסו.
סה״מ תרנ״ד ד לו.
תרנ״ו ע׳ רעת.
תשיב ד 49.
ויאה מאמרי אדה״ו ואוה״ת עבהערה 17.
אלע עניני תורה ומצוות)
אויף וועלכע מ׳נעמט כחות פון חודש תשרי — האט יעדער יאר אויר ספעציעלע ענינים און עבודות איו וועלכע עם דארף זיין דער עיקר אונטערשטרייכונג און אנשטרענ־ גונג
(דער ־שער*"* דורך וועלכן אלע אנדערע עניני עבודה זיינען דעמולט עולה)
.
היינטיקם יאר — זעט מען בגלוי צוויי אויסגעטיילטע זאכן: א)
ס׳איז א שנת הקהל,
ב)
דער מספר השנה לבריאת העולם איז
(ה׳ אלפים)
תשמ״ח — שנת תשמח
(דאם הייסט: מ׳זאל זייו שמח)
.
דאס הייסט,
אז די עבודה מיוחדת פון היינטיקן יאר באשטייט פון: א)
אויס־ נוצן יעדער געלעגנהייט אויף אויפטאן דעם עניו פון,
הקהל את העם האנשים והנשים והטף גר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת גו׳ כל הימים אשר אתם חיים על האדמה*׳*,
ווי גערעדט לעצטנם בארוכה**.
ב)
א הדגשה מיוחדת אויף שטיין בשמחה אין אלע,
העם• אידישע ענינים,
ועל אחת כמה וכמה אין עבודת ה׳ — לימוד התורה וקיום המצוות,
כולל ובמיוחד — אין דער עבודה הנ״ל פון.
הקהל".
און אדף די ביידע ענינים —,
הקהל" און,
תשמח* — נעמט מען כחות פון חודש תשרי על מנת זיי ממשיד זיין אין
20)
ראה ספר השיחות היש״ת ע׳ 22.
לקחד ח״ד תשמו,
ב.
ועוד.
21)
וילך לא,
יב ואילך.
22)
ראה מכתב וא״ו תשרי שנה זח.
לעיל שם.
ועוד.
ספר השיחות - ח׳תשמ״ח
דער עבודה פון "הקהל' אוו שמחה במשך דעם גאנצן יאר:
"הקהל":
כאטש אז מצות הקהל האט מען מקיים געווען
(בזמן הבית)
במוצאי יו״ט ראשון של חג הסוכותי 2 ,
יש לומר אז דער גאנצער יאר איז א "שנת הקהל',
ווארום קיום מצות הקהל איז דאך "דמע!' צוליב דער השפעה אין,
ליראה את ה׳ אלקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה',
ועל אחת כמה וכמה אין דעם יאר אין וועלכן מ׳האט מקיים געווען די מצוה.
דאס הייסט,
אז פון קיום מצות הקהל בחודש תשרי,
בחג הסוכות
(זמן שמחתנו)
— האט מען גענומען כח אויף "ליראה את ה׳ אלקיכם" במשך דעם גאנצן יאר,
און.
על כל הימים".
ועד*ז איז אויר איצטער: פון דעם ״הקהל' אין דעם חודש תשרי — ווען אידן זיינען געווען צוזאמען און גע־ דאוונט געלערנט און געפראוועט די ימים טובים צוזאמעז — נעמט מעז דעם כה אויף טאו אין "הקהל' במשך דעם גאנצן יאר.
"תשמח":
כאטש אז איז אלגעמייז קומט מען איצטער — למחרת ז׳ חשון — פון גאנצז חודש תשרי,
און מ׳נעמט כחות פון דעם גאנצן חודש,
צוזאמען דער־ מיט זעט מען אז דער סיום וגמר פון אלע מועדי תשרי איז.
זמן שמחתנו*.
ד.
ה.
אז דער לעצטער,
איינדרוק* פון חודש תשרי מיט וועלכע מ׳גיים דער־ נאר טאן די עבודה במשך השנה איז —
23)
משנה סוסה מ,
א.
ופרס הלי חגיגה פ״ג היג.
די שמחה פון "זמן שמחתנו*
(ובלשון הנ״ל: ביז ז׳ חשון "הי׳ דומה להם כאילו הם עדיין.
.
עסוקים בעניני הרגל',
דער רגל פון חג הסוכות,
.
זמן שמחתנו*)
,
וואס אין צוגאב צו זיין זיין.
מועדים לשמחה* בכלל כל המועדים,
איז חג הסוכות ושמיני עצרת
(ושמחת תורה)
אויסגעטיילט דערמיט וואם ער איז אויר ״זמן שמחתנו*
(משא׳ב פסח —.
זמן חירותנו*,
און שבועות — "זמן מתן תורתנו*)
,
וכפרט אז ער איז אויר בהוספה על שאר המועדים: שמונה ימים
(מן התורה)
של שמחה,
ותשעה ימים מדרבנן
(משא*כ פסח — שבעה ימים מן התורה,
ושמונה מדרבנן)
,
וואס דאס ווייזט אויר אויף א הוספה באיכות השמחה.
ווי מ׳זעט עס בהדגשה אין מנהג ישראל,
אז די שמחה בחג הסוכות
(ובפרט מצד שמחת בית השואבה)
,
און ספעציעל בשמע*צ ושמח״ת — איז א סך שטארקער ווי די שמחה אין אנ־ דערע ימים טובים.
דערפון איז פארשטאנדיק,
אז נוסף לזה וואם די שמחה פון,
זמן שמחתנו* איז דער מקור פון וועלכן מ׳נעמט שמחה על כל השנה כולה
(כנ״ל)
,
ווערן אויך אלע ענינים פון חודש תשרי נמשך דורך דעם צינור פון שמחה — ווארום.
זמן שמחתנו* איז גמר וסיום המועדים פון חודש תשרי* 1 ,
פון וועלכע מ׳גייט דערנאד טאו די עבודה איו וועלט.
דער ענין איז נאכמער אונטער־ שטראכן איו קביעות שנה זו — ווען
ש״ס לן לן,
ח׳ מר־חשזן
גלייר פון,
זמן שמחתנו'
(וסיומו — שמע־צ ושמח״ת)
איז מעז אדיין אין שבת בראשית
(בלי הפסק בינתיים)
,
וואס,
ביום שמחתכם — אלו שבתות 15 "; און לויט דעם באוואוסטז פתגם" אז אזוי ווי מ׳שטעלט זיר שבת בראשית אזוי גייט א גאנץ יאר — קומט אויס,
אז אין צוגאב צו די שמחה וואט ווערט נמשך פון,
זמן שמחתנו 16 ,
האט מען אין דעם נאכמער כח פון,
שבת בראשית 17 וואם איו געקומעו גלייר נאר,
זמן שמחתנו 18 .
און דאם אלעס איז נאכמער — ובעיקר — אונטערשטראכן מצד דעם וואם דער גאנצער יאר איז שמו,
תשמ״ח 19 — שנת תשמח.
איז דאך פאר־ שטאנדיק,
אז נוסף צו די שמחה וואם דארף ויין בכל השנה ובבל הזמנים 27
(כידוע אז עבודת ה׳ בכלל דארף זיין,
בשמחה ובטוב לבב׳"^ וואס די שמחה ווערט נמשך פון,
זמן שמחתנו 21 יעד ער יאר — דארף אין דעם זיין א ספע־ ציעלע הוספה און הדגשה היינטיקן יאר,
במילא דארף דער,
זמן שמחתנו 22 בשנה זו געבן נאכמער כחות אויר שמחה במשך דעם גאנצן שנת,
תשמח 23 .
ד.
דערפון פארשטייט מען,
אז שטייענדיק אין דעם טאג למחרת ז׳ חשון,
וועז מ׳האלט ביי אריינגייז אין די טאג טעגלעכע עבודה פון דעם נייעם
25)
בהעלותך י,
י ובספרי עה״ס.
26)
לקו־ש ח״ב ע׳ 449 — בשם אדמו״ר הז״ז.
לקרש ח־נ ע׳ 556.
וש״נ.
וראה לדל ע׳ 10.
27)
ראה רמב״ם סוף הלי לולב.
28)
תבוא כה,
פז —.
ונודע לכל סי׳ האר״י ז״ל על פסוק זה־
(תניא פכ*ו — לג,
רע׳א.
וראה שער רוה״ק להארירל
(י,
ב בהוזאת ירושלים,
תער״ב.
לג,
ב — אזרק תשכ״ס.
שלג סס,
א.
שפו,
א)
.
יאר,
יעדערער בא זיר במקומו — דארר מעז ספעציעל מעורר זיין און אננעמען ספעציעלע כחות פוז דעם חודש תשרי אויר ממשיד זייז טאז איז די צוויי עיקר׳־ דיקע עבודות פון דעם יאר —,
הקהל 24 אוז,
תשמח 25 — אייר בשעת יעדערער געפינט זיר,
תחת גפנו ותחת תאנתו 26
(ניט נאר ווען מ׳איז געשטאנעז בהתעוררות במשד חודש תשרי)
.
ועל פי הידוע" אז די מועדי השנה כו׳ האבז א שייכות בעניניהם צו די פרשיות התורה וואס ווערן געלערנט איז די זמנים אין וועלכע די מועדים זיינעז חל,
איז פארשטאנדיק אז וויבאלד אז איז דעם שבת נאד ד חשוז לייענט מעז פרשת לד לד
(און ז׳ חשוז אליין קומט אוים אין דער פרשה)
— קעו מען פון דער פרשה
(ובפרט פון סיום הפרשה — דער שיעור חומש פון דעם שבת)
ארויסנעמען א לימוד און נתינת כח בנוגע צו די
(אלגעמיינע,
און ספעציעל די)
אויסגעטיילטע עבודה פון היינטיקן יאר —,
הקהל 27 און,
שמחה 28 ,
ובפרט — ווי מ׳דאדר דאם מקיים זיין אריינגייענ־ דיק
(נאך ד חשון)
אין דעם טאג טעג־ לעכן לעבן,
איש תחת גפנו ותחת תאנתו 29 .
ה.
דער ענין אין דעם:
כסיום 20 פון אונזער פרשה — פרשת לר לר — רעדט זיר וועגן אן ענין הבי כללי ויסודי אין אידישקייט 21 : די מצוה פון ברית מילה.
פון פשטות הכתובים בפרשתנו איז פארשטאנדיק אז אין מצות מילה איז פאראן א חידוש גדול:
29> של-ה רק רעב.
30)
דהכל הולד אחר החיתום
(כרמת יב,
*4
31> ראה.
נם לקו״ש לך דשבוע וה סעיף וזרו.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
אויר פאר דעם וואם דער אויבער־ שטער האט אנגעזאגט אברהס׳ען אויף מצות מילה
(בשעת אברהם איז געדדען בן תשעים שנה ותשע שנים■ 3 )
איז אברהם געווען בתכלית העילוי: די אלע יארן האט ער מקיים געווען אלע מצוות עד שלא ניתנו,
וכמ״ש" "עקב אשר שמע אברהם בקולי' — "כמנין עק*ב שנים שמע אברהם בקולי כו׳
(בן שלש שנים הכיר את בוראו)
״ 3 ,
און אין אן אופו פוו ״הליד ונטוע* 33 — עלי׳ אחר עלי׳.
ולאחרי כל זה זאגט אים דער אויבערשטער "התהלר לפני והי׳ תמים — התהלך לפני במצות מילה ובדבר הזה תהי׳ תמים*• 3 ,
ד.
ה.
אז ניט קוקנדיק אויף אלע עילויים פוז אברהם ביז דעמולט איז ער נאד ניט.
תמים*,
ואדרבה — "כל זמן שהערלה בר אתה בעל מום לפני׳י 3 ,
און דוקא דויר מילה ווערט ער.
תמים*,
וואם דער אויפטו פון "תמים*
(לגבי א "בעל מום*)
איז ניט נאר אין דעם אבר איו וועלכן עם איז דער מום,
נאר איו דעם גאנצן מענטשן.
ויש לומר אז דער חידוש אין מצות מילה איז,
אז דויד בשר גשמי פוז א אידן ווערט א ברית צווישן אידן מיטן אויבערשטז,
״זאת בריתי.
.
ביני וביניכם ובין זרער אחריד*• 3 ,
און א ברית עולם — איז דאס דורר "בריתי בבשרכם לברית עולם" 3 .
און דערמיט רועט מען פארשטיין דעם טעם פארוואם דוקא דורד מצות מילה ווערט אברהם "תמים*: כל זמן וואט ער איז מקיים מצוות און טוט אלע גרויסע הויכע ענינים אבער דאס בלייבט ברוחניות,
איז נאד ניטא דער עניז אז דאס האט אים דורכגענומען אינגאנצן; בשעת עם ווערט אבער "בריתי בבשרכם*,
אין דעם כשר הגשמי,
ובפרט — באופו כזה אז דאס בלייבט אווי שטענדיק — באווייזט עם אז זייז פאר־ בונד
(ברית)
מיטן אויבערשטן האט אים אינגאנצן דורכגענומען,
און דערפאר טוט עם אויף אז ער ווערט "תמים*,
"תמים* בכל מציאותו אויר אין די ענינים רוחניים וועלכע ער האט פריער מקיים געווען
(און וועט שפעטער מקיים זיין)
.
ע*ד משל: בשעת מ׳הויבט אויף א בניו מתחתיתו — ווערט אן עלי׳ אין דעם גאנצו בנין".
עד*ז בשעת מ׳הויבט אויף די דרגא הכי תחתונה אין "עיר קטנה זה הגון״׳*■* — דער בשד גשמי — ווערט "תמים* אין אלע דרגות וחלקים בהאדם,
ביז אויך אין זיין ראש ומוחין און קדקד
(מקיף)
על הראש כו׳.
דערצו איז דא נאך א גרעסערער חידוש: דער אויבערשטער זאגט אב־ רהס׳ען "והיתד.
בריתי בבשרכם לברית עולם* — וואם לכאורה ווי קען דאם זיין: "בשר• און "עולם*
(נצחיות)
זיינען הפכיים.
כל הווה נפסד",
און ווי עם שטייט איו פסוק 3 * "עפר אתה ואל עפר
32)
סרשתנר יז,
א ואילך.
33)
תולדות כר,
ה ובסרש״י.
34)
נדרים לב,
סע״א רבפרש״י שם.
ועוד.
35)
פרשתנו יב,
ט.
36)
סרשתגו יז,
א ובפרש״י.
נדרים לב,
א.
37)
פרש״י שם.
38)
סרשתנו יז,
י.
39)
שם,
ע.
ש״פ לך לך,
ח׳ מר־חשון
תשוב־.
במילא קומט לכאורה אוים אז לאחרי ווי דער גוף ווערט בטל
(עפר)
ווערט דער ברית בטל.
אעפ*כ ואגם דער אויבערשטער ״ברית עולם* — ווארום דער "בריח* צווישן "ביני וביניכם*
(דער אויבער־ שטער מיט אידן)
קומם פון דעם אויבערשטן אליין,
וואם ער איז בכח צו אויפסאן א "ברית עולם* אפילו אין "בשרכם*",
באופן נצחי ממש,
אזוי אז אין דעם קען קיינמאל ניט זיין קיין שינוי,
אפילו לאחר ווי "אל עפר תשוב*.
נאכמער: דער "ברית עולם• איו אין אז אופן,
אז בכל רגע ורגע ווערט נתחדש די מצוה.
כמבואר במ*א,
אז אין מצות מילה זיינען פאראן צוויי ענינים: א)
הסרת הערלה — איז א פעולה חד פעמית
(לאחרי ווי מ׳האם דאם איין מאל אראפגענומען איז ניט שייך אז מ׳זאל דאס טאן נאכאמאל)
.
ב)
אז דער אדם איז א מהול — שנכנס בבריתו של אברהם אבינו.
וואט דער ענין איז א מצוה נמשכת,
וואט ווערט נתחדש בכל רגע ורגע מחדש: בכל רגע איז ער נכנס בבריתו של אברהם אבינו מחדש.
וכשם ווי דאם איז בנוגע צו מצות מילה ביי אברהם אבינו — אזוי איז דאם בא "זרעך אחריך*,
בא דער ברית מילה פון יעדער איד
(ואשה כמאן דמהילא דמיאיי)
,
ווי מ׳זאגט אין נוסח הברכה
(ביי ברית מילה)
— "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו*: אז דורך מצות מילה — ווערט דער קינד נכנס ב״בריתי בבשרכם לברית עולם*.
ו.
דערמיט וועט מען פארשטיין וואם די גמרא זאגם",
אז "בל מצוה
44)
ראה גס לקו״ש חכ״ה 7׳ 87 ואילך.
45)
ע״ז כז,
א.
46)
שבת קל,
א.
שקיבלו עליהן בשמחה כמו מילה דכתיביי שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב עדיין עושין אותה כשמחה
(שעושין משתה")
*.
רש״י" איז אויף דעם מפרש: "שש אנכי על אמרתך — אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושיז וששים עלי׳,
דכל שאר מצוות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ,
אבל זו מעיד עליהם לעולם,
כדאמרינן במנחות" בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצוות כיון שנזכר" במילה נתיישבה דעתו*.
דארף מעז פארשטיין:
א)
דוד המלך האט דאך זיכער מקיים געוועז
(אויר בבית המרחץ)
די מצוות "שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו״”,
להאמין בה׳,
שלא להאמין בזולתו,
לייחדו,
לאהבה אותו,
ליראה אותו ובו׳
[וואם אפילו אז מ׳טאר דארט ניט זיך מתבונן זיין אין ענינים המביאים לידי אמונה ואהבה ויראה כו׳ — לייכם אבער אמונה בגלוי בא יעדער איד ככל רגע ורגע,
כמבואר בתניא" אז "אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת הי.
.
47)
תהלים קיט,
קסב.
48)
פרש״י שם — ד״ה ממחה.
49)
שנת שם — ד״ה שש אנכי.
וראה עד־ז פרש״י לתהלים עתים שש אנכי: רבותינו דרשו צל המילה שהי■ דוד בנית המרוח וכר.
50)
מג,
ב.
וראה נם ירושלמי סוף מם׳ ברבות.
הובא גם בפרש״י ד״ה אמרתו — מגילה סו,
א.
51)
ברש״י לתהליס שם: נסתכל.
52)
אגרת המתבר שלפני הקדמת נו התינוד•
53)
פיית.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
בלי שום דעת והתבוננות כר/ עאכר־כ דוד המלך]
,
ואדרבה — זיי זיינען דאו מצוות וועלכע זיינען יסוד ושרש כל המצוות כולם*־.
איז ווי האט דוד גע־ קענט זאגן אז ער איז,
ערום מכל מצוות"?!
ב)
וואס איז דער טייטש •כיון שנזכר במילה נתיישבה דעתו״ — צי דען האט דוד ניט געדיינקט אז ער איז א מהול??
ג)
איץ וואם באשטייט די געוואלדיקע שמחה פוז מצות מילה דזקא — ביז אז די גמרא גיט דערפון א דוגמא אז,
כל מצוד,
שקיבלו עליהן בשמחה כמו מילה כו׳ עדייו עושין אותה בשמחה"?
איז דאס מובן לויט דעם ביאור הנ״ל אין דעם חידוש פון מצות מילה:
בשעת אברהם האט געהאט אמונת ה׳,
אהבת ה׳ ויראת ה׳ וכו׳
(וואס זיכער האט אברהם געהאט די ענינים פאר דעם ציווי אויף מילה)
— וועלכע ויינען מצוות בעיקר ברוחניות — האט מען אים ניט געקענט אנרופן,
תמים",
ואדרבה —,
אתה בעל מום לפני": דוקא דורך מצות מילה —,
והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם״ — איז ער גע־ ווארן,
תמים",
גאנץ איז אלע זיינע ענינים.
אזוי אויר בא דוד: אע״פ וואס דוד האט געוואוסט,
נאכמער — געפילט אז ער האט אמונת ה׳ ואהבת ה׳ ויראת ה׳ כו׳ —,
נצטער" און ער האט געזאגט,
אוי לי שאני ערום מכל מצוות•
[ניט "ערום־ סתם ח״ו,
נאר,
ערום מכל מצוות"]
,
ווארום מצד די מצוות הנ״ל
(וועלכע זיינעז ברוחניות האדם)
קען מען אים נאד ניט אגרופן,
תמים",
54)
ראה תניא פ״ד.
רפמ״א.
וראה "פירוש" לרמב״ם הל׳ יסוה״ת רס״ב.
ואדרבה — ער איו ווי א,
בעל מום": בשעת אבער,
נזכר במילה נתיישבה דעתו• — ווייל מצות מילה טוט אויף אז ער זאל זיין,
תמים"
(היפך פון,
ערום מן המצוות")
,
ווארום די מצוה באווייזט אז די ברית והתקשרות מיטן אויבערשטן נעמט עם איצט איגגאנצן דורך,
ביז אז דאם איז מגלה אז ער איז,
תמים" אין אלע זיינע ענינים
(אויר אמונה ואהבה ויראה כו׳)
.
דאם וואס דוד,
נזכר במילה"
(כאטש ער האט דערפון געדיינקט און גע־ וואוסט שטענדיק)
איז ניט איו דער מצוה חד פעמית פון מילה
(הסרת הערלה)
,
נאר אין דעם אז די עשיית המצוה איז נמשכת בכל רגע ורגע — דוקא דאס האט אויפגעטאן,
נתיישבה דעתו",
ווייל מצד דעם פרט פון הסרת הערלה וואס איז געווען הרבה זמן לפני זה — האט ער איצטער
(בבית המרחץ)
ניט קייו עשיית מצוה בפועל בגשמיות,
• בשעת אבער,
נזכר במילה" אז דאס איז אן עשיית המצוה בכל רגע 40 —,
נתיישבה דעתו״“.
דערמיט איי אייר פארשטאנדיק דער גודל השמחה במצות מילה — וויבאלד אז דוקא דורך דער מצוה ווערט,
בריתי בבשרכם ברית עולם"": א ברית דוקא
55)
ראה מפענח !פונות פ״ה סי״ח.
וש״נ.
לקו״ש ח״ג ד 759 ואילך.
וראה גם תשובות מהר״ח אור זרוע" סי״א
(הועתק כמפענח צפונות שם בהערה)
בביאור מחז״ל הנ״ל בדוד המלך.
תורה שלימה פרשתנו פי״ז אות קא.
56)
רעפ״ז יומתק לשון רש״י בשבת שם "כל שאר מצוות אינן מוכיחות כל שעה כר אבל זו מעיד עליהם לעולם".
57)
ותוספת החידוש שבדבר — שאף שיש העניו ד״צערא דינוקא"
(כתובות ח,
א)
,
ועד שי״א
ש״פ לך לן,
ח׳ מתחשון
בבשר הגשמי" וואט טוט אויף זז ז ויד זאל זיין,
תמים•
(בכל הענינים שגזו)
,
און באופן טוו,
ברית עולם•,
נצחיות
(אויר לאחרי ביטול הגוף)
,
און דערצו — אן עשיית מצוה הנמשכת בכל רגע ורגע.
און דערפאר זאגט אויך די גמרא,
כל מצוה שקיבלו עליהן בשמחה כמו מילה כו׳ עדיין עושין אותה בשמחה• — ווייל היות אז מצות מילה נעמט דורך גשמיות הגוף,
באווייזט עט אז דאם נעמט דורך אינגאנצן,
ביז אז דאס איז א.
ברית עולם*,
דעריבער,
בשעת מ׳האם מקבל געווען די סצוה בשמחה,
עדיין עושין אותה בשמחה* — באופן נצחי לעולם.
ז.
ע*ד ווי די שייכות פון פרשת מילה
(בפרשחנו)
מיט ענין השמחה
(שנת,
תשמח*)
— איז אייך פאראז א שייכות פון דעם מיט דעם צווייטו ענין בשנה זו — שנת הקהל:
מצות הקהל איז ענינה —,
למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת גו",
ד.
ה.
אין אנדערע וולרנועו צו פארשטארקן רעם ברית
(אבודרהם ברכות שער ג.
הגהמיי מילה פ״ג ה״ג)
שמסעם זה זיז מברכיו שהחיינו במעות מילה — מ־מ ■עושיו עושה בשמחה".
ואדרבה: עער זה מדגיש שהמשכת האלסות הוא דוקא ב״בשרבם•
(תחתונים)
במו שהוא בסבעו הוא,
שמרגיש עער בברי־מ,
כמבואר במ״א
(לקו״ש ח״ ע׳ 48)
.
58)
להעיר מהמשך שמח תשמח תרנ״ז
(סה־מ תרנ״ז עי רעט יאילד)
— שעיקר ושלימות השמחה היא דוקא שמחת נישואיו,
בי הוא שמחה על זיווג החוד גופני,
ולכו גס השמחה ודא בגשמיות.
ו״ל — שמעיז זה הוא בשמחת הברית,
שהרי תכלת הנישואין הוא סו״ר ולידת בנים
(וכנות)
,
ועיקר שמחת הלידה היא בעת הסעודה ומשתה דברי״מ
(ואשה כמאו דמהילא דמיאג
וואט איז געווארן,
בחורב״” צווישן אירן מינון אויכערשטו אויף קיום התורה והמצוות" 6 ,
ווי דער רמב*ם פטק׳נט“ בנוגע מצות הקהל אז,
חייביו להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיוס שניתנה בו בסיני.
.
כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה*,
און א ברית אויף,
כל הימים אשר אתם חייט על האדמה* — ע*ד,
ברית עולם*.
ויש לומר — אויך באופו פון א פעולה ועשי׳ נמשכת,
אז דער,
ליראה את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת גו" ווערם נתחדש בכל רגע ורגע מחדש.
ע*ד ווי דער ציווי אויף תומ*צ בכלל —,
בכל יום יהיו בעיניך חדשים* 62 ,
אבער ניט נאר,
יהיו בעיניך*,
נאר,
הקהל את העם*,
אז בא יעדערן פון זיי ווערט באנייט דער ברית באופן פון •חדשים* ממש,
ע״ד ווי מצות מילה איז א מצוה נמשכת בכל רגע.
און דאס איז שייך צו,
האנשים והנשים והטף* — ווייל מצות מילה איז געגעבן געווארן צו אלע אידן,
,
לזרעך אחריך*,
אנשים וטף,
און אויך נשים — כמאן דמהילא דמיא.
ולהוסיף:
בזכות פון ברית מילה וואט איז גע־ געכן געווארן לאברהם
(כמסופר בסוף
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
פרשתנו)
"נכרת לו ברית על נתינת הארץ'",
ברית בין הבתרים
(כמסופר פריער בפרשתנו)
— אויף די עשר ארצות
(,
את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני וגו"")
,
וואם דאס גיט־צו אין שלימות קיום מצות הקהל:
מצות הקהל איז בזמן וואם אידן זיינען שרויים על אדמתם".
אין דעם גופא זיינען פאראן דרגות: צי כל יושבי׳ עלי׳ ממש,
אדער ניט,
כל• ממש וכר.
די גרעמטע שלימות פון,
כל יושבי׳ עלי" איז,
כמובן,
דוקא בשעת דער,
עלי"
(על — ארץ ישראל)
איז כשלימות — ד.
ה.
ווען מ׳וועט האבן אלע עשר ארצות.
ח.
לויט דאס אויבנערקלערטע — וועט מעז פארשטיין ווי פרשת מילה
(בפרשתנו)
,
גיט ארויס* דעם תוכן העבודה פון די תקופה חדשה וואם הויבט זיר איצטער אן
(נאר ז׳ חשון)
פון טאן די עבודה פון שמחה והקהל במשך דעם קומענדיקן יאר:
במשך חודש תשרי,
ה,
מרובה במועדות"",
און,
הוא משובע בכל,
גתות בתוכו ברכות בתוכו כו״י* —
63)
טור ירד סי׳ רם.
וראה ב־' וב״ח שם.
וראה ניר פם־ו,
ט.
סרש״י פרשתנו יז,
נ.
וראה לסו־ש חניה 7׳ 60 ואילו
(בביאור הירושלמי שמניא הכתוב ■מום ההוא כרת הי את אברהם ברית לאמי■
(שנאמר גבי ברית ביו הבתרים)
מו הי־ג בריתות שנכרתו על מצות מילה)
— שבהברית כללי ומצות מילה נבלל גם ברית מן הבתרים
(שאז היתה התתלתה של הברית כללי)
.
64)
פרשתנו טו,
ים.
ויאה לקויש חכיה ד 53.
65)
חינוד מצוה תריב.
66)
ראה ביי או־ח פתציב
(דיה ומיש)
.
שרע אדהיז אויה שם סיב• הוספה לשו׳ע אדה״ז
(להי״נ מוובראוונע)
אויה סקליא ם־ח.
67)
ויקיר פכים,
ח.
וראה לעיל ד 9.
האבן אידן געהאט א כח מלמעלה
(מצד דעם עצם זמן זכאי און די מועדים)
אויף שטיין בשמחה און שטיין פאראיינציקט,
איו א.
הקהל",
און זיין פארנומען מיט מצוות און תפלות לה׳ —,
ליראה את ה׳ אלקיכם".
בפרט אין ביהכנ״ס וביהמ״ד-פון כ״ק מו״ח אדמו״ר.
[וכאן המקום צו אויסדריקן בשם כל החסידים א יישר כח און גודל קורת רוח צו די חסידים וועלכע זיינען געקומען "בבשרכם"
(נוסף אויף ברוחניות)
אויף פראווען,
הקהל" אין דעם ביהכנ״ס וביהמ״ד פון כ״ק מו״ח אדמו״ר — ווי ס׳פאסט פאר חסידים,
באווייזן אויר בגופם דעם רגש שבלב-,
דאס קומט אראם אין,
בשרכם״ — קומען פראווען,
הקהל" במקום זה.
ויש להאריך בזה.
וד״ל.
ואכ״מ]
.
דאם איז אלץ אין חודש תשרי,
און ביז ז׳ חשון ווען מ׳איז נאך מרגיש,
כאילו.
.
עסוקים בעניני הרגל"; משא״כ נאך ד חשון הויבט זיר או א נייע תקופה אין דער עבודה מתוך שמחה און די עבודה פון הקהל,
ווארום דעמולט האט מען שוין ניט בגלוי די כחות פון חודש תשרי און מ׳שטייט שוין דעמולט ניט אלע צו־ זאמען,
ואדרבה — יעדערער איז גע־ פארן למקומו,
,
כל יחיד ויחיד איש תחת גפנו ותחת תאנתו מפוזרין"" לקיים שליחותו בעולם,
און אנדערע הויבן אן מדגיש את מדגיש זיין די אייגענע פער־ וענלעכע דאגות
(וועלכע שסערן אמאל צו שמחה אמיתית)
.
דאדף מעז זזיסז — אז
(מ-האס ניט וואס אוז)
מ׳טאר ניט זיין אראפגעפאלן,
68)
ברכה לג,
כה ובפרש".
נת׳ בשיחות ליל ג׳ וליל ה׳ רחג הסוכות שנה וו.
ש״פ לו לך,
ח׳ מר־תשון
ו5
אוז אדרבה: מעליו בקודש״ — די תקופה חדשה בשנה זו
(לאחרי ז׳ חשון)
ברענגט מיט זיר א העכערע,
טי פער ע עבודה: אז אפילו וועז מ׳גייט ארייז
(נאך ז׳ חשון)
אין גשמיות העולם,
,
בבשרכם— ובסרט בעיר צו ריבוי המועדות והברכות והרוחניות פון חודש תשרי.
—
ווען און וואו ס׳איז דא אן ארט אויר היפר השמחה און היפו פון הקהל,
זאל מעו דארט אריינברענגען שמחה און הקהל — אחדות צווישן אידן,
דורך דעם וואט מ׳קלייבט זיר צוזאמען מזמן לזמן,
און מ׳סראוועט צוזאמען א שמחה של מצוה,
א שמחת משפחה וכר,
און פון דער אחדות ושמחה מזמן לזמן — איז מען ממשיך אחדות ישראל און שמחה אויר ווען מ׳קערט זיך אום יעדערער לביתו,
אוו אויר איו ביתו — מאכט מען מזמן לזמן א,
הקהל* פון כל בני המשפחה,
און מתיר שמחה,
ועד׳ז במקום עבודתו — מאכט מען מזמן לזמן א ♦הקהל• ומתון• שמחה,
וואט ווערט דערנאד נמשך אויר ווען יעדערער גע־ פינט זיר פאר זיר אלייז.
און אויף דעם האט מען דעם לימוד און נתינת כח אויר פון פרשת מילה וואט מ׳האט היינט געלייענט
(למחרת ז׳ חשון — ווען מ׳האלט ביי אריינגיין אין דער עבודה בעולם)
— אז אדרבה: די העכטטע עבודה איז אויפטאן אין "בריתי בבשרכם־,
בגשמיות הגוף שלו — דאם איז נאד העכער פאר עבודות ברוחניות אליין,
וואט במובן הרחב איז.
בשרכם־ כילל אויר וועו מ׳געפינט זיר אין גשמיות העולם
(— בערד צו דעם מצב בחודש תשרי)
,
69)
ברכות נח,
ו.
וש־נ.
און כולל אויך — אז נוסף אויף שמחה ברוחניות ומצד הנשמה כר קומט עם אראם אויד אין א שמחה בגשמיות,
און נוסף צו "הקהל־ ברוחניות און מצד הנשמה כר קומט עם אראס אין א "הקהל־ בגשמיות,
אז מ׳קלייבט זיך צו־ זאמען בפשטות און מ׳שטייט בשמחה בפשטות,
אייר אין די ענינים גשמיים שלו,
בבני חיי ומזוני רויחי,
און דורך דעם איז מען מער זיכער אז די התקשרות מיט דעם אויבערשמן נעמט דורך אינגאנצן,
און דערפאר איז דוקא דורך דעם ווערט א איד א "תמים־ — תמים אין אלע זיינע ענינים,
אויך אין די ענינים וואם ער האט געטאן כמשך חודש תשרי,
און דער אויבערשטער איז מבטיח אז דאם ווערט א.
ברית עולם־,
באופן נצחי,
און דערצו — אז דאס ווערט נתחדש בכל רגע.
ט.
דאס אלעם שטייט נאכמער בהדגשה — אין דעם שבת למחרת ד חשון,
וואם דער "יאכל בשבת־ איז פון דעם "טרח בערב שבת־:
שמחה: ״ביום שמחתכם — אלו שבתות־.
הקהל — "להקהיל קהילות בכל שבת כו׳־”.
און שבת,
שענינו עונג ומנוחה וכל מלאכתך עשוי׳ ■י,
ביז אין גשמיות העולם
(״בשרכם־)
— גיט כח או מ׳זאל טאו איו די אלע ענינים מתוך עונג ומנוחת הנפש ומנוחת הגוף
(.
בשרכם*)
.
ומיני׳ מתברכין כולהו יומין״ — די קומענדיקע טעג,
ועוד ועיקר — כל ימי
70)
ש*ן אדה״ז או״ח סר״1 ם״ג.
71)
מכילתא ופרש* יחדו ב,
מ.
מישו״ע
(ודאדה״ז)
או״ח סש״ו ס״ח
(סכ״א^
72)
זח״ב סג,
ב.
סח,
א.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
השנה — אז עם ואל זיין ?1 שנת הקהל און א שנת שמחה
(תשמ״ח)
,
באופן אז דאס נעמט דויד דעם גאנצן אידן,
נשמתו וגופו,
ברוחניות ובגשמיות,
ובאופן פון "ברית עולם".
י.
והמעשה הוא העיקר ”:
וויפל מ׳האט ביז איצטער געטאו אין די פעולות פארבונדן מיט הקהל און וויפל מ׳איז געשטאנען בשמחה — דארף מען איו דעם אלעמאל צוגעבן מער און מער,
מעלין בקודש,
ובעיקר איצטער — דורך דעס וואט מ׳ברענגט עם אראפ
(ניט נאר אין רוחניות,
נאר)
איו גשמיות העולם,
"בבשרכם".
און די טענה,
אז מ׳איז פארמאטערט,
מ׳דארף זיך אפרוען ביז די קומענדיקע פעולות ובו׳ — איז אדרבה: מצוה גוררת מצוהיי,
א מצוה "שלעפט" מיט זיד מיט,
גיט כחות און מר׳ן אויף טאן נאד א מצוה.
און די שאלה: וואו געמט מען כחותי האט מען דעם ענטפער אין היינטיקער הפטרה:.
וקוי ה׳ יחליפו כח״י,
ווי דער פירוש בזה,
אז "קוי ה׳" זיינען מחליף — בייטן איבער בא דעם אויבערשטן די פארמאטערטע כחות אויף נייע,
פרישע כחות״י.
ובסגנון אחר: באנאכט ווערט "בידך אפקיד רוחי״”,
און בבוקר איז.
החזרת בי' קערט אום דער אויבערשטער באנייטע נייע כחות — ער ווערט א.
ברי׳ חדשה"".
73)
אבות פ״א מי״ז.
74)
שם פ״ד מ׳ב.
75)
ישעי׳ מ,
לא.
76)
להעיר גם ממצודת דוד לישעי׳ שם.
77)
תהלים לא,
ו.
ראה פע״ח שער קשעה״מ פ״ב ופ״י.
ועוד.
78)
יל״ש תהלים רמז תשב.
שו׳ע אדה״ז מהדורא ק8א ס״ד ם״א.
שם ס״ו ם״א.
יא.
כדי מאכן א התחלה לכל זה און געבן נאכמער כח אויף דער עבודה — איז מתאים אז אין דעם שבת זאל מען מאכן א פארברענגען,
.
הקהל',
פון "האנשים והנשים והטף",
כפשוט ע״פ שו״ע: אנשים אין איין ארט,
נשים איו א צווייטן ארט,
א הקהל וועלכער איז אויד פארבונדן מיט שמחה,
אוו או אחדות ושמחה וועלכע קומען אראפ ביז אין.
בשרכם",
ביז למטה מטה — נוסף אויף שמחה רוחנית מצד הנשמה,
אויר א שמחה גשמית,
וואם נעמט דורך כל הגוף כולו,
ביז דער עקב שברגלים,
אז ער זאל טאנצן בפשטות אויף דער פאדלאגע און דורך דעם אויפהויבן כל הגוף כולו,
אויך דעם ראש
(כנ״ל או הגבהה מתחתיתו הויבט אויף כל הבניו)
.
און די התחלה טובה בריקוד ברגלים וועט געבן נאכמער כח אויף אריינגיין טאן די עבודה פון שמחה און הקהל במשך כל השנה כולה.
יב.
ויה״ר או דורך דער עבודה,
בתוך כללות מעשינו ועבודתינו אין וועלכע ס׳איז תלוי די גאולהיי ובפרט אין ענינים מעיו און פארבונדו מיט גאולה,
ווי שמחה און הקהל — ואל מען זוכה זיין צו.
קהל גדול ישובו הנה*"• און.
שמחת עולם על ראשם" 43 ׳ בגאולה האמיתית והשלימה,
און דורך די עבודה באופן או דאם נעמט דורך.
בשרכם•
(די עבודה פון ברית מילה)
וועט זיין.
וירא אליו ה"
79)
תביא רפל״ז.
80)
ירמי׳ לא,
יז.
81)
ישעי׳ לה,
י.
שם נא,
יא.
ש״פ לו לן,
ח׳ מרחעגון
(ווי מ׳וועט באלד לייענען בתפלת מנחה)
צו יעדער איד און אלע אידו,
בדוגמא ווי ס׳איז געווען כיי אברהם בזכות המילה,
כידוע דער סיפור 1 • וועגו דעם רבי׳ו
(מהורש״ב)
נ*ע ווען ער איז געווען א קינד פון פיר אדער פינף יאר,
אז ער איז אריין צו זיין זיידן אדמויר הצ'צ בשבח פ׳ וירא און האס זיר פאנאנדער־ געוויינט,
זאגנדיק: פארוואס האם זיד דער אויבערשטער באוויזן צו אברהם אבינו און צו אונז
(אים)
באווייזט ער זיר ניט? האט אים דער צ*צ געענטפערט:
אז א איד צו ניין און ניינציק יאר איז מחליט אז ער דארף זיר מל זיין,
איז ער ווערט אז דער אויבערשטער זאל זיר באווייזן צו אים,
און דעמולם
(ווען עם וועט ויין,
ויראי צו יעדער איד)
וועט מען ניט דארפן וויינען פארוואם דער אויבערשטער בא־ ווייזט זיר ניט צו אים,
ווארום עם וועם זיין,
ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו כי פי ה׳ דיבר*״ — די עיני בשר,
ביז,
בשרכם' וועט זען אלקות,
ולא יכנף עוד מוריו־ והיו עיניר רואות את מוריד״ — במהרה בימינו ממש.
82)
שיחת ש״ם וירא,
ב״ף מרחשיו חרצ״ג.
נעתקה בקיצור □,
היום יום• ט׳ תשוז
(נת■ נלקו־ש ח־כ ע׳ 61 ואילך.
וש״נ)
.
83> ישעי־ מ,
ה.
84)
שם ל,
כ.
וראה תניא פל״ו <מו,
א)
.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח