א.
בהוספה על ריבוי הענינים שבש-ק זה
(כדלקמן)
,
יש לפתוח בענין הקודם בזמן כפשוטו — סיום כתיבת ספר־תורה 1 בערב ש*ק זה,
אשר,
הפתיחה בעניו זה היא גם בהתאם להכלל,
פותחין בברכה* 2 ,
כידוע 5 שהתחלת התורה היא באות ב׳
(,
בראשית*)
,
ר*ת ברכה.
ומכיון שסיום כתיבת הספר־תורה הי׳ בערב שבת — הרי,
חגיגת הסיום
(כמנהג ישראל* שעושים שמחה גדולה בסיום כתיבת ספר תורה)
נמשכת גם ביום השבת 5 .
ונוסף לזה: המשך הקריאה בהספר־ תורה
(שצריך לקרוא בו ג׳ פעמים 6 )
הוא — ביום הש*ק,
הקריאה שקראו בשחרית,
בפי נח,
והקריאה שיקראו במנחה,
בפי לך לך
(נוסף על הקריאה בערב שבת,
מיד לאחרי הסיום — בפי ראש חודש)
.
ועניו זה נעשה,
פתיחה* לשאר
1)
עבור כית־הכנסת •נית מנחם■ בכפר חב־ד שבארץ הקודש.
2)
פתיחת אגרת הראשונה באגה״ק
(שבתניא)
.
וראה לקרש חב־ד עי 641 הערה ד״ה פוחחיז בברכה.
וש־נ.
3)
זהר ר־פ רגש.
וראה בהנסמן בלקרש שם.
4)
ראה בארוכה מכתב כ־ק מרח אדמו־ר — אג־ק שלו ודו עי עג ואילד.
וש־נ.
5)
ובפרט שיום השבת הוא זמו מסוגל לשמחה —.
וביום שמחתכם אלו השבתות■
(מפרי בהעלותך ירד,
ירד)
.
6)
ורק לאח-ז — מותר לטלטלו למקום אחי,
ובנדרד — לארץ הקודש
(ראה ערוך השולחן ארח סרט קלה)
.
הענינים דיום הש*קי — שבת ר*ח
(מרחשון)
,
שבת פ׳ נח,
והענין הכללי ש*ק דשנת הקהל,
כדלקמן.
ב.
ביאור הדברים:
כאשר מסיימים כתיבת ספר־תורה חדש,
ניתוסף
(לא רק במספר ספרי התורה,
אלא גם)
ענין עיקרי — ספר תורה,
היינו,
חידוש בכללות עניו התורה,
ועד ל,
חדשים* ממשי,
כמו ספר־תורה הראשון שכתב משה רבינו,
והניחו באדון 7 ,
ביחד עם הלוחות
(ושברי לוחות)
,
אותיות החקיקה שבתורה 10 .
ויש להוסיף,
שעניו זה הוא בהדגשה יתירה בסיום כתיבת ספר־ תורה בסמיכות זמן לשמחת־תודה — שבו מסיימים כל ישראל את
(קריאת)
התורה כולה,
ו־מתכיפין התחלה להשלמה",
,
בראשית ברא אלקים את
ש״פ נח,
ב 8 דר״ח מרחזזן
השמים ואת הארץ' 2 ',
בריאה באופן מחודש 10 .
ומובן,
שהחידוש שבכתיבת התורה פועל חידוש בכל שאר הענינים — החל מעבודת כאו״א בלימוד התורה וקיום המצוות באופן מחודש
(,
בכל יום יהיו בעיניך חדשים" 14 )
,
ועד לחידוש גם בעניני העולם,
שמים וארץ וכל צבאם
(שהרי,
אסתכל באורייתא וברא עלמא" 12 )
,
היינו
(גם)
חידוש בהמשכת ברכותיו של הקב״ה בכל המצטרך,
בבני חיי ומזונא רויחא,
בגשמיות וברוחניות גם יחד.
ויש לומר,
שסיום כתיבת ספר־ תורה חדש נעשה גם הבנה
(מעין ודוגמא)
לקיום היעוד“,
תורה חדשה מאתי תצא״,
וביחד ע״ז
(עי״זי)
— החידוש בעולם,
,
השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"".
ג.
והנה,
עניו החידוש שבספר-תורה חדש
(בתורה ועי״ז גם בעולם)
י״ל שהוא קשור גם עם זמן זה —
(שבת)
ראש חודש,
ום׳ נח.
,
ראש חודש":
ענינו של ראש חודש הוא — חידוש הלבנה,
ודוגמתו בישראל — ש״מוניו ללבנה״",
(מכיון ש)
,
דומין ללבנה״״ —
־שהם עתידים להתחדש כמותה"" 2 ,
ועד להחידוש האמיתי והעיקרי — לעתיד לבוא,
כאשר,
תורה חדשה מאתי תצא",
והחידוש בעולם,
כאמור,
,
השמים החדשים והארץ החדשה",
בם "ש בהפסרה דשבת ר״ח.
ומזה מובן,
שבכל ראש־חודש צ״ל חידוש בעבודתם של ישראל,
הן בעניני התורה ומצוותי׳,
והן בעניגי הרשות,
כיון ש,
כל מעשיך יהיו לשם שמים" 14 ו,
בכל דרכיך דעהו" 22 ,
אשר,
עי״ז נמשך גם חידוש בהמשכת ברכותיו של הקב״ה,
כמ״ש בנוסח דברכת החודש:,
יחדשהו הקב״ה עלינו כו׳" בכל עניני ברבה,
כמו שמפרטם תיכף.
ויש להוסיף,
שעניז זה הוא כהדגשה יתירה בר״ח מר־חשון — הן בנוגע לחידוש בעבודתם של ישראל,
מכיון שעיקר העבודה דכל השנה כולה מתחילה בר״ח מר־חשון,
לאחרי סיום חודש תשרי,
ה,
מרובה במועדות" 22 ,
שאז מתחיל הסדר ד־ויעקב הלך לדרכו" 24 בעבודה דכל השנה כולה; והן בנוגע לחידוש בברכותיו של הקב״ה,
מכיון שר״ח מר־חשון הוא הראשון שמברכים ישראל בכח ברכתו של הקב״ה לחודש תשרי,
,
חודש השביעי,
שהוא המשובע ומשביע ברוב טוב לכל ישראל על כל
12)
בראשית א,
א.
13)
עיין תניא אגה״ק סו״ס יד.
14> פרש״י תבוא כו,
טז.
וראה גם פרש״י יתרו יט,
א.
עקב יא,
יג.
15)
והד ודא קלד,
סע־א.
ח״ב קסא,
ריש ע״ב.
ח״ג קעח,
א.
וראה ב״ר בתחלתו.
16)
ישעי׳ נא,
ד.
ויק״ר פי״ג,
ג.
17)
ישעי׳ סו,
כב.
18)
סוכה כם,
א.
19)
ראה סוכה שם.
ב״ר פ״ו,
ג.
וראה אוה״ת כראשית ד.
סע״ב ואילר.
ועוד.
ספד השיחות - ה׳ונשמ״ח
השנה־ 25 .
ובפרט כאשר הקריאה דם׳ ראש־חודש
(ביום א׳ דר״ח)
היתה בספר־תורה שזה־ עתה נסתיימה כתיבתו,
ספר־תורה חדש — שאז מודגש יותר עניז החידוש,
הן בתורה והן בעולם,
כנ״ל.
ד.
פרשת נח — ובהקדמה:
אודות התוכן דם׳ נח — עניז המבול — דובר לעיל•* שבהכרח לומר שענין המבול כתורה הוא
(ככל עניני התורה)
תכלית הטוב,
ובלשון חז״לי*,
רוב טובה",
באופן ש״יכולים לקבל',
כמרומז גם בפשטות הכתובים והענין:,
ויהי הגשם על הארץ*•*,
,
הורידן ברחמים שאם יחזרו 19 * יהיו גשמי ברכה'"*
(כנ׳ל בארוכה)
.
ובפרט ע*פ המבואר בפנימיות התורה — הפירוש ד,
נח נח",
.
נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים* י*,
היינו,
שלימות עניו
25)
,
היום יום■ כ״ה אלול.
אג־ק אדמו־ר מוהריי־ג ח״ג ם־ע תל ואילך.
וש״נ.
26)
שיחת שבת בראשית
(נ)
המשך לשמת״ת ם־ב ואילך.
וש־נ.
27)
תמית בג.
א.
28)
פרשתנו ז,
יב.
29)
מבד גודל מעלת התשובה,
עד נדי כך,
שאפילו לאחרי גודל הירידה שלא עשו תשובה במשך ק־נ עונה שהקב־ה האריך אפו אולי יחזרו בתשובה,
הרי,
גם לאחרי שבבר התחיל המבול,
היי תלוי באנשי דור המבול — שלא ׳שחנה מהורדתו ברחמים,
וימשיך להיות.
גשמי ברנה• — ע*י הרהור תשובה,
בשעתא חדא וברגעא חדא.
ולהעיר גם מהשיינות דענין התשובה
(א)
לחורה — לוחות שניות
(ונז שברי לוחות)
שניחגו ביוהנ״פ,
לאחרי ש.
סלחתי בדברך■ ע״י עבודת התשובה,
(ב)
ל.
ואש חודש■ — עניו החידוש,
.
מוספים בהלכתם',
ע־י עבודת התשובה.
30)
פרש־י עה־פ.
31)
ב-ר פרשתנו פ״ל.
ה.
נתבאר בתו״א ריש פרשתנו.
ובב־ס.
המנוחה והנחת־רוח בעליונים ובתחתונים.
ויתירה מזה — כמבואר בדרושי חסידות ש,
בתיבת נח הי׳ דוגמת ומעין לע״ל,
שהרי בתיבת נח היו כל החיות וכל הבהמות יחד,
ועכ״ז לא עשו רעה זל״ז כלל ולא השחיתו זל״ז,
שנמצא גם עכשיו גר זאב עם כבש.
.
הכל יחד בתיבה.
.
מעין לע״ל שלא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי'**,
"תיבת נח היא מ״ם סתומה שבפסוק" למרבה המשרה,
ולכן שם ולשלום אין קץ,
וגר זאב עם כבש כו׳"*,
היינו,
שפ׳ נח קשורה עם תכלית השלימות דלעתיד לבוא.
ועפ״ז יש לומר,
שמ׳ש במדרש 5 * שנח,
עולם חדש ראה• — קאי
(לא רק על חידוש העולם כפשוטו,
לאחרי המבול,
אלא)
גם על החידוש דלעתיד לבוא,
,
השמים החדשים והארץ החדשה",
וכדאיתא במדרש• 5 על הכתובי*,
וערבה לה׳ מנחת יהודה וירושלים כימי עולם גו",
,
כימי עולם כימי נח".
ולפנ״ז — גם החידוש בתורה,
,
תורה חדשה מאתי תצא':
על הפסוק• 5 ,
בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו׳ נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו• — איתא בזהר 23 :,
ובשית מאה שניו לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבוע דחכמתא לתתא וכו׳ וסימנך בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגר",
היינו,
32)
המשך וככה תרל״ז פדה.
33)
ישעי׳ ט,
ו.
34)
אוה״ת פרשתנו
(כרך ג)
תרע,
א.
35)
ב״ר סרשתנו פ״ל,
ח.
36)
ויק׳ר פ״ז,
ד.
איכ״ר בסופו.
ועוד.
37)
מלאכי ג,
ד.
38)
פרשתנר ז,
יא.
39)
ח״א קיו,
א.
ש״פ נח,
ב׳ דד״ח מר־חשון
שהתחלת המבול
(,
נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו׳)
רומז להתחלת גילוי פנימיות התורה בדורות האחרונים,
לאחרי חצות דאלף הששי,
,
כמ׳ש האריז׳ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה׳"*,
עד לגילוי באופן ד,
ית־ פרנסון"■*,
הבנה והשגה,
כתורת חסידות חב״ד,
ובאופן ד״יפוצו מעיינותיך חוצה׳,
עד לשלימות ההפצה חוצה בדורנו זה.
וענין זה נעשה הבנה לשלימות הגילוי דפנימיות התורה —,
תורה חדשה מאתי תצא׳,
לימוד פנימיות התורה ע׳י משיח צדקנו,
שאז יקויים היעוד,
כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמיס לים מכסים־ 24 .
די״ל,
שדוגמת זה הי׳ גם בזמן המבול,
שהעולם כולו הי׳ מכוסה במים
(כמו בהתחלת הבריאה שהי׳,
כל העולם בולו מים במים׳")
,
ע׳ד ובדוגמת תכלית השלימות ד״כמים לים מכסים׳ לעתיד לבוא".
וכאמור,
ענין זה הוא בהדגשה יתירה כאשר קורין פ׳ נח בספר־תורה חדש,
שאז מודגש ביותר ענין החידוש,
בתורה ובעולם,
כנ״ל.
ה.
ויש לקשר כל האמור לעיל
(החידוש דס׳ת,
דר׳ח,
ו,
עולם חדש׳ בם׳ נח)
עם הענין המיוחד דשנה זו — שנת הלוה ל.
40)
אגה״ק סכ׳ו
(קמב,
ב)
.
41)
תקו׳ז ודו בסופו.
וראה לקו־ש חכיד ד 136 הזרה 35.
וש״נ.
42)
ישזל׳ יזו,
ט.
ומנים סייס וחותם ספר הי״ו.
43)
ב״ר פיה,
ב.
וראה שם,
א.
לקויש נח תשמ״ז נחחלחו.
44)
יאה בארוכה לקו״ש שם סיה ואילך.
הקשר דסיום בתיבת ספר־תורה ל,
הקהל׳":
נתבאר לעיל
(ס״ב)
שסיום כתיבת ספר־תורה הו־ע של חידוש בכללות התורה,
ע׳ד וכדוגמת כללות החידוש דמתן־תורה.
וזהו גם תוכן הענין ד,
הקהל׳ —,
חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני.
.
כאילו עתה נצסווה בה ומפי הגבורה שומעה׳".
ויש להוסיף,
שסיום כתיבת הספר־ תורה הוא בתיבות,
לעיני כל ישראל"",
ע״ד ובדוגמת העניו ד־הקהל את העם האנשים והנשים והטף׳**,
שהרי,
־כל האותות והמופתים.
.
היד החזקה.
.
המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל׳**,
נעשו,
לעיני כל ישראל׳ ממש,
אנשים נשים וטף.
ועוד ועיקר: התכלית ד,
הקהל־ הוא —,
ליראה את ה׳ אלקיכס׳״י,
וזוהי גם התכלית דבל התורה —,
ויצונו ה׳ לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה׳ אלקינו׳”.
ו.
הקשר ד,
ראש חודש׳ ל,
הקהל׳:
ע׳פ האמור לעיל
(ט״ג)
שהענין דר׳ח קשור עם החידוש דישראל,
,
שהם עתידים להתחדש במותה׳ — מובן,
45)
שתי מזוות זשה האחרונות — הקהל,
ובתיבת ס״ת.
וראה בארוכה לקו״ש וילד תשס׳ז.
46> רטבים הל׳ חגיגה פ׳ג היו.
47)
ובפרס בסמיכות לשמח״ת,
שאז קורין סיום התודה •לזיני כל ישראלי.
ולהזיר גם מסיי האברבנאל
(וילך שם)
ז׳ד הקשר והשייכות והשלמת התורה בשמח״ת ל״דמיון מזשה המלך בזמן ההואי.
48)
וילך לא,
יב.
49)
ס״פ ברכה.
50)
וילד שם,
יג.
51)
ואתחנו ו,
כד.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
שב,
ראש חודש* נתחדש אצל כאו״א מישראל ענין ה״ראש* שבו,
כלומר,
היותו.
ראש* ומשפיע
(דוגמת •מלך*)
על אחרים,
כאו״א לפי ענינו,
שלכן,
מוטל על כאו*א,
מגדול ועד קטן 51 ,
החיוב ד״הקהל',
.
להקהיל* את אלו שיש לו השפעה עליהם,
לעוררם ולחזקם בעניני יהדות,
תורה ומצוותי׳,
ע*ד ודוגמת קריאת פרשיות התורה ב.
הקהל* ע*י ה,
מלך*,
ראש ומנהיג
(כמדובר בארוכה בתקופה האחרונה)
.
ובהדגשה מיוחדת בר״ח מר־חשון — כי: מצות.
הקהל* היתה בביהמ״קיי,
והרי,
סיום בנין ביהמ״ק הראשון הי׳ בחודש מר־חשון,
.
בירח בוליי הוא החודש השמיני כלה הבית•".
ולא עוד,
אלא שגם חנוכת ביהמ*ק השלישי תהי׳ בחודש מר־חשון,
כדאיתא במדרש" 5 .
משנעשה הבית בירח בול,
נעשה נעול י*ב חודש• עד ש,
נפתח בחודש מועדות*,
ומסיים,
.
ובן מרחשת עתיד הקב*ה לשלם לו* — בחנוכת ביהמ״ק השלישי שתהי׳ בחודש מר־חשון.
ז.
הקשר דם׳ נח — עניו המבול — ל״הקהל*:
בתיבת נח הי׳ העניו ד״הקהל׳ בתכלית השליחות — לא רק מיו המדבר
(נח
ובניו ונשיהם)
,
אלא גם מכל החי 27 ,
היינו,
האחדות
(.
הקהל*)
דכל העולם כולו,
שהרי,
מבאי התיבה נעשה.
עולם חדש*.
ובאופן ד״ליראה את ה׳.
.
כל הימים*" 1 :
מובן וגם פשוט,
שכאשר באי התיבה ראו
(בעד ד״צהר*,
.
חלת*• 5 )
מה נעשה מחוץ לתיבה,
ענשם של דור המבול שלא עשו תשובה — הרי זה פעל את הענין ד״ליראה את ה" בתכלית השלימות.
ומכיון שהמבול הי׳ במשך,
שנה תמימה* 30 ,
הכוללת כל שינויי הזמנים"" — הרי הפעולה ד.
ליראה את ה",
היא,
,
כל הימים*.
ח.
ויהיר שסיום כתיבת הספר־תורה,
והתחלת הקריאה בם*ת זה ג*פ,
,
בתלת זימנ• הוי חזקה*׳״ — תפעל תוספת חיזוק בכל עניני יהדות,
תורה ומצוותי׳,
כולל ובמיוחד — בהענין ד״הקהל את העם האנשים והנשים והטף גו׳ ליראה את ה׳ אלקיכם כל הימים*,
שעי*ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את ה״הקהל• השלם והעיקרי — "ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל• 5 ",
,
קהל
52)
ובלשון הכתוב בהפטרה דשבת י׳ח: •זרמם ושמכם•,
די״ל,
ש״זרעבס■ קחי על קטנים,
ז״שמכם• קאי על גדילים,
•אנשי שם•
(לשו? הכתוב — קרח טז,
ב)
.
53)
נוסף לכך שבית המקדש
(וירושלים בכללותה)
פועל אחדותם של כל ישראל
(דאה ירושלמי חגיגה פ״ג זדו)
— שזהו תוכן העניו חהקהל את העם האנשים והנשים והטף•■
54)
להעיר גם מהשייכות דביהמ״ק לם• נח,
עניו המבול —.
מהו בירח בול,
בירח סביל כר•
(יל־ש עה־פ
(רמז קפד)
)
.
55)
מלכיס-א ז,
לח.
56)
יל־ש שם.
57)
וגם מיז הצומח —,
סכל אשר יאכל"
(פרשתנו ו,
כא)
.
58)
פרשתנו ו,
טז ובפרש״י.
59)
כולל — י״א ימים שהחמה יתירה על הלבנה
(פרש״י פרשתנז ח,
יז>.
60)
כידוע ש״שנה" מלשון שינוי
(עבוה״ק ח״ד פי״ט)
,
ובשנה שלאח״ז,
חוזרים ונשנים עוה״פ כל שינויי הזמנים,
.
שנה" מלשון שונה
(ראה ראב״ע בא יב" ב.
ס׳ השרשים לר׳ יונה בן ג׳נאח ולהרד״ק ד שנה)
.
61)
ב״מ קו,
ריש ע״ב.
וש״נ.
62)
ישעי׳ כז,
יב.
ש״פ נח,
ב׳ דד״ח מר־חשון
גדול ישובו הנהי",
לארצנו הקדושה,
לירושלים עיר הקודש,
ולבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו ממש,
כאמור,
בחודש מר־חשון,
תיכף ומיד בריח,
דמכיון ש״יגלה ויבוא מו השמים׳,
יכול להתגלות ולבוא אפילו ביום השבת".
ובלשון הכתוב בהפמרה דשבת ריח —.
שמחו את ירושלים וגילו בהי",
.
והביאו את אחיכם מכל הגוים מנחה לה׳.
.
על הר קדשי ירושלים.
.
בית ה"",
.
והי׳ מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפניי",
וכדאיתא במדרש".
היאך אפשר שיבוא כל בשר בירושלים בכל שבת ובכל חודש.
.
היאך באים בראש חודש ובשבת מסוד העולם,
אלא העבים באים וטוענים אותם מביאים אותם לירושלים.
.
הוא שהנביא מקלסן מי" אלה כעב תעופינה׳.
ט.
ויקויים גם הכתוב שהולכים לקרוא
(בסית החדש)
בתפלת מנחה
(רעוא דרעוין)
—,
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך׳",
דייל כל זה למעליותא:
,
לך לוי —.
לך,
לעצמך,
לשרשך ומקורך" 32 ,
היינו,
שכאויא מישראל שב לשרשו ומקורו,
.
ישראל וקוב׳ה כולא
63)
ירמי׳ לא,
ז.
64)
ראה פרש* ותום׳ סוכה מא,
סע״א.
ועוד.
65)
ישעי׳ סו,
יו״ד.
66)
שם,
ב.
67)
שם,
כג.
68)
יל״ש עה״פ
(רמז תקג4
69)
ישעי׳ ס,
ח.
70)
ר״פ לך לך.
71)
ראה אוה״ת לד לד
(כרך ד)
תרם,
סע״3.
המשך תרס״ו ע׳ סז.
סמז.
ד״ה לר לד תש״ב.
תש״ה.
ובכ״מ.
חד•",
עייז שהולך.
מארצך וממולדתך ומבית אבירי,
שעוזב טבעו ורגילותו כר
(כולל ובמיוחד — עיי העבודה ד״הקהל את העם גר ליראה את ה׳ אלקיכם כל הימים׳)
,
ועד שנעשה,
לך לך לארצך ולמולדתך גו׳
(לארצו ולמולדתו האמיתית)
אל הארץ אשר אראך׳ — ארץ ישראל בשלימותה",
וממשיך בכתובי 33 —.
והי׳ ברכה׳,
.
ונברכו בך כל משפחות האדמהי”.
י.
ו״איז מקרא יוצא מידי פשוטו׳** — שנה טובה ומבורכת בכל הברכות,
שכולן נרמזות בריח שלהן
(ובמילא כלולות)
באותיות האליח־ביית:
שנת אורה,
שנת בנין ביהמיק,
שנת גאולה,
שנת דיצה,
שנת הוד והדר,
שנת ועד טוב,
שנת זכיות גדולות,
שנת חיים טובים וארוכים,
שנת טובה מרובה,
שנת יעוד טוב,
שנת כלכלה,
שנת לימוד התורה בהצלחה רבה ומופלגה כ״תורה חדשה מאתי תצאי,
שנת מרומים,
שנת נסים גדולים —.
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות׳",
.
נפלאות׳ גם לגבי הנסים דימי צאתך מארמיצ",
שנת
72)
ראה זח •ג עג,
א.
73)
כהמשך הכתובים -ויעבור אברם בארץ"
(יב,
ו)
,
-לזרעך אתז את הארץ הזאת"
(עם,
ז)
,
רעד ל״קום התהלך בארץ לארבה ולרחבה״
(יג,
יז)
— שעי״ז קנה את הארץ כולה
(ראה לקו״ש חס״ו ע׳ 100 ואילך.
וש״נ)
.
74)
שם,
ב־ג.
75)
ע״ד מ״ש
(ישעי׳ מם,
כג)
-והיו מלכים אומניך ושרותיהם סניקותיך".
ולהעיר מהמסודש בגמרא
(זבחים ים,
רע״א)
-מעשה רב" שגם בזמן הגלות.
#קיים בך והיו מלבים אומניך".
76)
שכת סג,
א.
וש״נ.
פרש* וישב לז,
יז.
בא יב,
ב.
77)
מיכה ז,
סו.
78)
ראה אוה״ת ג״ך עה״ם
(ע׳ תפז)
רש״נ.
30 ספר השיחות
סייעתא דשמייא,
שגת עוז,
שנת פדיון,
שנח צדקה — צדקתו של הקב״ה בקיבוץ ישראל מביו הגליות,
שנת קוממיות,
שנת רוממות,
שנת שמחה,
שנת תהלה,
שנת תורה תפלה ותשובה,
ובמיוחד הברכה המיידית" העיקרית והפנימית — שתיכף ומיד רוקדים ביחד
- ה׳תשמ״ח
עם הספר־תורה החדש,
ועם כל ספרי־ התורה,
לקבל פני משיח צדקנו,
ואח־כ עורכים סעודת מלוה מלכה,
"סעודתא דדוד מלכא משיחא*",
ביחד עם משיח צדקנו,
בארצנו הקדושה,
בירושלים עיר הקודש ובבית המקדש השלישי,
במהרה בימינו ממש.
7)
נפס־ד הדמנ״ם,
הבמ׳חה חודה.
.
לעשות תשונה.
.
ומיד הז נגאלת־
(הל׳ תשונה פ־ז דרה)
.
80)
סדח שער השבת ססכ״ד.
סידור האריז״ל כוונת הבדלה ומוצ״ש.
ספר השיחות - ה׳תטומ"וז
ו3
משיחזת ש״פ נח,
ב׳ דר״ח מרחשון ה׳תשמ״ח
א.
ס׳איז באוואוסט דער מנהג וראם איז לממס איינגעפירט געווארן' איו במה מתפוצות ישראל,
והולד ומתפשט,
אז מ׳זאל לערנעו יעדן טאג א שיעור אין ספר משנה תורה להרמב״ם,
ווי ער איו פאנאנדערגעטיילט אויף דריי פרקים א טאגי,
אווי אז במשך פון א יאר לערך ואל מעז פארענדיקן דעם גאנצן ספר,
וועלכער איז "מקבץ לתורה שבעל פה כולה".
דערפאר וועט מען מבאר זיין לפענ״ד אן עניו אין היינטיקן שיעור רמב״ם; און לויט דעם וואט דער רמב״ם שרייבטי,
אז "דוב דיני התורה אינן אלא בו׳ לתקן הדעות וליישר כל המעשים' — אויד ארויסנעמען א לימוד פון דעם שיעור רמב״ם אין "לתקן הדעות" און "ליישר המעשים"
(אין צוגאב כפשוט צו מקיים זיין דעם דין בפשטות)
.
און וויבאלד אז יערער זאר איז בהשגחה פרטית,
און זיכער בנוגע צו א שיעור אין תורה פון כמה וכמה מישראל — דארף מען זאגן,
אז אין און פון רעם שיעור קען מען אויר ארויסנעמען א לימוד פאדבונדן מים דער צייט ווען
1)
וחוח שיחות *וירן
(והתוועדויות שלפחיז תשד־מ
(לקו״ש חב־ז ע׳ 229 ווילות יסד.
2)
ואלה שאי אפשר להם מפני איזו רנות ללמוד ג׳ פרקים נבל יום — לופדיס פרק אחו ליום כדי לסיימו נמשד שלש שנים.
ואלה שאינם שייכים ללימוד מפר משנה תורה
(ספני איזו סיבות)
לומדים ספר המאות להרמב״ס באופו אשר השיעור היומי נסהמיא יהי במאות המקבילות לשיעור היומי של ספר משנה תורה כפי שנחלק לשנה אחת.
3)
לשון הרסנים בהקדמתו לספר היד.
4)
בסוף הלי תמורה.
מ׳לערנט רעם שיעור,
אין אונזער פאל — שכת ס׳ נח פון א שנת הקהל.
כ.
אין הייגטיקן שיעור רמב״סי — לערנט מען•: "כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש ובין אשה דיר נציון הרי זה עובר בלא תעשה כר״ 34 .
ובהלכה שלאחרי זה•: "אפילו להגבי׳ ידו על חבירו אסור,
וכל המגבי׳ ידו על חבירו אע״פ שלא הכהו הרי זהי
דער מקור פון
(די צווייטע הלבה אין)
רמב״ם איז אין גמרא": "אמר ריש לקיש המגבי׳ ידו על חבירו אע״פ שלא הכהו נקרא רשע",
און די גמרא גיט צו א ראי׳: "שנאמר" ויאמר לרשע למה תכה רעך,
למה הכית לא נאמר אלא למה תכה,
אע״פ שלא הכהו נקרא רשע" 1 .
ווי דער רמב״ם כרענגט אדא9 אויד אין ספר המצוות שלו 36 : "וכבר הזהירנו
5)
הלי חובל ומזיק סיד־ד
(לפי חלוקת הימנים נהשיעור יומי — ג׳ פרקים ליום)
.
6)
הלי תובל ומדק פיה וזי*.
7)
ורפה גם רמנים הלי סנהדרין ספטיו.
טושויע תו״מ סת־נ ם״א.
שו״ע פדהיז חרס הלי נזקי גוף ונפש סי*.
8)
הלנה נ.
9)
ננמה בתיי: הרי זה נקרפ רשע
(יפה ימנים הודפת פרנקל נשינויי נוסתפות)
.
10)
וביה בטושויע ושויע פדהיז שם.
11)
סנהדרין נח,
נ.
ורפה גם שמו״ר פ״פ,
כס.
כמדביר םייח,
ינ.
וחיפ גז,
פ.
12)
שמוח כ,
יג.
13)
דלפ כמפחז״ל עהים ושפר לרשע למה תנה רעו — מינו פתה למד שבל מ׳ שהופ מנה לחנירו נקרפ רשע
(הונפ נתורה שלימה עזרם פות קיפ.
וש״נ)
.
ורפה לקמן הערה 37.
14)
מלית ש.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
מלרמוז להכות אפילו לא יכה,
אמרו כל המגבי׳ ידו על הכירו נקרא רשע שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעך*.
דארף מען פארשטיין:
א)
אין דיני התורה איז דא א כלל אז מ׳איז ניט מעניש און מ׳איז ניט דז אן אדם אויף א מחשבה וכוונה בלתי רצוי׳,
נאר דוקא בשעת דאס קומט ארוים אין מעשה בפועל.
ווערט די שאלה איו דער הלכה: וואט איז דער טעם אויח זאגן אז "כל המגבי׳ ידו על חבירו אע־פ שלא הכרז הרי זה רשע* — ער האט דאד אים בפועל ניט מזיק געוועו,
ניט בגופו און ניט בממונו.
אמת טאקע,
ער האט בפועל
(ניט נאר במחשבה וכוונה)
אויפגעהויבו א האנט,
אבער די הכאה איז געבליבן אין מחשבה וכוונה און ניט ארוים בפועל
[וואס דער־ פאר איז ער ניט מחוייב במלקות 5 ׳,
ווייל ער האט ניט מזיק געווען בפועל]
.
[נאכמער: איו אדם יודע מה בלבו של חבירו•׳ — איז כל זמן וואם די הכאה איז ניט ארוים בפועל,
קען מען דאך ניט וויסן בודאות זיין כוונה אמתיתי׳.
ועוד: אמחז״ל איו אדם משים עצמו רשע•׳,
אפילו ווען ער זאגט עם בפירוש?]
.
בשלמא אין גמרא,
קען מען זאגן
(בדוחק)
אז "נקרא רשע* איז ניט להלכהי׳,
און לויט דעם קען מען אייג־ לערנען,
אז "נקרא רשע*,
ווייל "הזהירנו
15)
שר״ת סהרי״ט אהע״ז סי׳ מג.
16)
פסחים נד,
ריש ע״ב.
17)
ואף שאין לדייו אלא מה שעיניו רואות
(ב״ב ?לא,
רע״א.
וש״נ> — הרי באז לא רואיז שים דיכאה,
כ״א רק הגבהת יד.
18)
סנהדרין ט,
סע״ב.
19)
יכן בהראי׳ מהכתוב "ויאמר לרשע למה תכה רעד״ — אפשר לומר שאף שנקרא רשע,
אי״ז להלכה בפועל.
וגם הי׳ לפני מ״ת.
מלרמוז להכות*,
בכדי אפהיטן אז מ׳זאל ניט קומען לידי הכאה בפועל: אבער אין רמב״ם איז דאס דאך להלכה,
וראה במפרשים"•,
אז דערפאר איז ער פסול לעדות ולשבועה.
ווערט די שאלה כנ״ל: ווי קעז מען אים מאכן פאר א רשע הפסול לעדות ולשבועה — בשעת ער האט נאר מגבי׳ געווען ידו און "לא הכהו* בפועל?
ב)
ווי איז א ראי׳ פון פסוק "ויאמר לרשע למה תכה רעך" אז "המגבי־ ידו על תבירו כו׳ הרי זה רשע* — אין פסוק ווערט אינגאנצן ניט דערמאנט "יד* און פשיטא ניט "הגבהת יד*?
ג)
וואס איז דער דיוק "המגבי׳ ידו על חבירו* — צי דעו איז דער דיו אני דערש בא הבועטו ברגלו?! ובפרט אז אין פסוק
("ויאמר לרשע למה חכה רעך•)
ווערט ניט דערמאנט יד.
פון פסוק האט מען נאר א ראי׳ אז.
אע*פ שלא הכהו נקרא רשע*,
צי דאם איז ביד אדער ברגל וכיו־ב — האט דאד לויט דעם געדארפט שטיין איו דער הלכה סתם "כל המכוון להכות את חבירו אע־פ שלא הכהו הרי זה רשע*.
די קשיא ווערט נאד שטארקער: אין דער הלכה שלפני זה שרייבט דער רמב״ם סתם "כל המכה כו׳*
(ניט "כל המכה בידו כו׳*)
.
און דער טעם לזה קען מען זאגן אויף צוויי אופנים: א)
דער דין איז ניט דוקא בא המכה בידו,
נאר אויך בא המכה ברגלו וכיו*ב.
ב)
תורה על הרוב תדבר׳ 2 — וע*פ רוב איו הכאה
20> ראב״ז לסנהדרין נח,
ב הובא בהגהות מיימוניות לרמב״ם כאן.
מרדכי ב*ק פרק ח סי׳ קב.
וכן הובא להלכה ברמ״א חו״מ סל״ד ס״ד: פסול לעדות מדרבנן.
21)
ראה מחג ח״ג פל״ד.
?^0)
40 0^111 001 ¥0 :1)
10 *40 10.
141 0 '1 01.
010 0.
£ ז,
0 40 4ע1* 41,
6 '0,
0 0,
1 0 41,
6> 1:0:00 101 0*€4 1.
00 0X10 גו^
0€)
4010 0,
1.
0,
00 :0014* 141.
4 ־X111 4^ 62)
1114 40'
'1X0.
0 ־4^1 00X111 1^X11
<16,
41:4 4110 ־X111^ ^ 0<4 10^ ^04* ־
14,
1 '4*0 1.
4 110
(11 111041.
40X111 39 1 40 ■0*1:4:
1410 111.
011 <.
1111.
0X111 1:114,
1*1□ 0^0 04*4
(^1004 00,
4 0.
114)
0*1111.
001 11)
14
(מ
־
(0 ׳011)
:,
30 12:41
(£2 '1144*0 0111 א11**.
10 04:11
(92
1111X4*3'
£2)
40111 :44444 110*414 :40* 04 11*1*0
*11 0141
(^ 0X1111'
4640!□.
; ס.
!.
.
1 □.
8*0 ^ג1ו 4060
8141
(^ 61■=!• 0X112 8646 66=6
1X1; ״1 1^ — >;1.
1^11 01 1X1X11
1,
111 1,
0 64.
121*)
.
!!!טגוX112 41.
12 "
(.
;!,
.
6.
)
:■4 :6124:11 סX112.
16 ׳־־.
6112 — 126112 166416 6X16 2,
6666 1א: — 6.
6X40 6.
14 666X6 66)
161.
666 ־
66א 601X11 ־
(□1606)
81.
6 4.
10 66X116
66X6 — 1.
.
11461 1.
6
(811.
)
;4:1X0 0*8^ 6.
6:641 !.
.
'41 64.
46 416.
=
־־.
6.
01.
.
6.
1.
161 14081 11461,
6.
1
4X6 — 81 616 646.
616 14:.
!.
6.
14
[146.
1 8.
1 81.
1 8.
1 64□ 68644601
(108.
.
□)
11461 64081 6161 6.
,
60 11.
0,
140 60*016 — 81 616 60X116 6062,
46 6646 81 41*6 4X16 8666.
'
161* — ״664 81,
01 □64 011 64981
114; 044□ 14
(0.
01.
6)
0X116'
646.
6 686□ 8.
1 68*801 ;411861
(1*86 62.
4.
6X111)
:
666X06 8.
1.
6 686□ 046 11.
8.
1 6X2,
1 41:.
.
.
? 8.
1 68□ 8646 *086446 8 8.
61 84 68*801 2411861 '6*0* 86 680* 81 6.
281x4 04.
810 1216 011
664.
6 66.
86 686□ 4
811.
8.
1 81.
1 086*082 6.
4 6:12 4
61X1,
6 2*2 06X1200 16.
66.
4*60' 611' 2160.
0 0:4 6□ 9*0> 1*401' *4 0121 216
6* '1.
04 641 :.
12.
1 6661 6606
(מ
'
(40 26466 06 4)
4' 16X6־42 26106 6126 '6־022 0664 240 46.
0 616 04:6)
6X2416 6616 40 04 1:6 '16.
06 401 46.
2.
0 6.
1 א0 ־2 '414 6X206־16 64־0 020 40016 661616 60־4 64 6> 240 0־6:146 24 :.
116 160:1־ י י
(?)
46426)
46.
0,
004614 6־X46:'
(20 '6 6־
'1.
2־12 0^:26 4 12.
0 ־.
4 61 '60־41 ״4 446: 642 '46200 0־4 1־2
(2040)
462־41 1־6 —.
־16 22606 046.
2
(2:
'״01^ 6
(44)
14X41־1
□ □111 0X111' 811 14
(811 14 8X0410
0*8X1 14 0X^.
0 14X41 ?־04,
80.
0
41:46800 81.
11 □81 086*0.
4:4
(□011 0068*)
' 811 08□! 0,
8X0 410 □0X111: 180□ 14:41 □.
־1.
.
־X4 0X111
□0410 811 4160 1446 8.
1 010־0
81:046*40 4116X1 14 8.
1 0X6 64□ 1□:.
! 8646 0.
14 10080' 811 646
0.
411 =.
416 0.
: ׳411401 □41 860 841 11□ 241 '144.
604 =.
416
(46־4□)
14:41
84 0.
0 6.
.
6.
□)
' 0*8.
□ 6.
6X6־□ —
□61 4.
0 0480 81 6.
:□)
־־□־6־.
6 6161
4X0 — 0.
14 10.
61 00.
411 84 □4.
46
8644601□ 8.
1 46.
1 ־□.
.
4.
6 6166 8.
1
8.
1 0.
411 4*.
.
0 068=11 *=;61 1□!,
— 064.
0X16)
: 61□ 14.
46 □41610 086□ 16*1 6.
.
6.
□ 811 6.
6X6.
□
(1*86
□.
.
8 □186□ 144 0418 0.
614 4.
46.
80.
61.
:
□86*08:6.
4 □11 64□ 6*11 '00X0,
8.
1 10□ 0816 646 81 6106 *.
1 י□
'0401 6*00□ 641: 0)
0)
0 46 84 □118.
86□ — 0080 8□ □0□ □□.
.
6* □600 646 81 0866־4 :41*4.
6 08640*986 □1146
(□.
:□81 464= 61.
0)
8161 6□□
־1*81.
0040 0.
: □.
□60 646 □4 6860 646086 '06
££
11*06.
4 66.
0,
□ '0: 0״*
ספר השיחות - ח׳תשנו״ח
נאכמער: ס׳איז ידוע די תורה פוץ נןש־ט",
אז עס קומט ארא8 זן נשמה אויף דער וועלט און לעבט אפ זיבעציק אכציק יאר צוליב טאן א אידו א טובה.
דאס הייסט,
אז כאטש ער איז זיכער מחוייב און מקיים אלע מצוות — איז אבער תכלית ועיקר ירידת נשמתו בהגוף צוליב א טובה טאן א אידן,
ובדרך ממילא ומסובב — איז ער דעמולט מחוייב ומקיים אנדערע מצוות.
און מ׳זעט בפשטות,
אז טאן א טובה הכי גדולה א אידן,
החיית נפשו,
איז דורך צדקה,
צדקה בידים.
עפכ״ז קומט אויס,
אז די ידים דריקן אוים תכלית בריאת האדם לשמש את קונו מער ווי דורך רגלים און אנדערע אברי הגוף.
ועד׳ז איז פארשטאנדיק לאידך גיסא: אע־פ אז בשעת א איד איז עובר אויף איזה עבירה שתהי׳ און מיט וועלכן טייל גוף עט זאל זיין ר״ל,
רירט עס אן און דאם איז אנטקעגן תכלית בריאתו ״לשמש את קוני* בכלל — איז דער ענין נאך שטארקער בהדגשה ווען דאם איז א פעולה וואם ער טוט מיט זיינע ידים,
אין וועלכע עם שטייט מער בגלוי דער תכלית — לשמש את קונו.
ד.
דערמיט וועט מען פארשטיין די הארבקייט פון "המגבי׳ ידו על תבירו':
דער איסור אין "המגבי׳ ידו על תכירו" איז ניט
(נארן ווייל דאם קען ברענגען צו
(א צווייטע זאך —)
הכאה,
נאר מצד דעם ענין אליי! פון,
המגבי׳ ידו על חבירו אע״פ שלא הכהו": בשעת איינער נעמט זיין יד,
וועלכער איז בא־ שאפו געווארן בכדי טאן מצוות,
ארוים־
31!.
היום יום■ ה *"ר.
לידו חיו תקסג,
ב ואילך.
לקי-ש חנ-ה 7 389.
וש־נ.
העלפן א צווייטן וביריב,
און איז אים ״מגבי׳.
.
על הכירו״ — איז ער מהפך,
ער קערט איבער,
דעם טבע פון מציאות היד,
וואס תכלית בריאתו איז טאן מצוות.
און דערפאד פסק׳נט מען אז,
הרי זה רשע",
און ער איז פסול לעדות ולשבועה — ווייל דער פסול איז ניט צוליב זיין מחשבה וכוונה אויף הכאת חבירו,
נאר צוליב דעם עצם ענין פון,
מגבי׳ ידו על חבירו",
אויסנוצן זיין יד אויף א פארקערטע זאך פון דעם צוליב וועלכער דער יד איז באשאפן געווארן.
דערמיט איז אויר מובן דער תואר "הרי זה רשע":
"רשע" איז אזא וואט איז מהפך,
גייט אנטקעגן,
זיין אייגעגעם טבע
(פון תכלית בריאתו")
.
ער איז באשאפן גע־ ווארן לשמש את קונו,
און ער טוט פאר־ קערט.
וואם דערפאר זאגן חז״ל“ אז "אין אדם עוכר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות• — דאם איז היפך השכל,
היפך טבע האדם.
[דאם איז אויר מתאים מיט דעם ווארט "רשע",
וואט ווערט אמאל גע־ נוצט בלשון הצלחה ונצחון — אן ענין פון שינוי הטבע והרגילות,
ווי "ובכל אשר יפנה ירשיע״״ — "ינצח"",
,
יצליח""]
.
32)
ראה גם רמב״ם הל׳ גירושין ספ״ב דכאו״א מישראל רוצה "לעשרת כל המצות ולהתרחק מן העבירות כו".
33)
סוטה ג,
א.
וראה חדא״ג מהרש״א שם.
קונטרס ומעין מאמר א רפ״א.
ועוד.
34)
שמואל א יד,
סז.
35)
פסיקתא דר־כ פ׳ החודש
(מה,
ב — בהוצאת כאבער)
.
במדב״ר סי״א,
ג.
36)
ראה סנהדרין צג,
ב
(רבחדא״ג מהרש״א שם ד״ה לא אמרו)
.
מפרשים לשמואל א שם.
ש״פ נח,
ב׳ דר״ח מר־חשזן
און דער ענין פון,
רשע* איז ספע־ ציעל אונטערשטראכן ביי,
המגבי׳ יד1 על חבירו",
ווייל אין דעם זעט מען אן מער בגלוי דעם ענין פון ״רשע• — ווי ער איז משנה ומהפר תכלית בריאת הידים
(וועלכע זיינעו באשאפן געווארן צו מאן מצוות און א טובה צו א צווייטן אידן)
.
ה.
לויט דעם וועט מעו אויר פאר־ שטיין דעם חילוק צווישן די ערשטע הלכה.
המכה אדם בו׳ הרי זה עובר בלא תעשה*,
און די צווייטע הלכה "וכל המגבי׳ את ידו על חבירו אע־פ שלא הכהו הרי זה רשע*:
"המכה אדם" איז א לאו בנוגע אן אני דערן,
אז מ׳טאר ניט מזיק זיין א צווייטן.
דערפאר אק אין דעם ניטא קיין בפק״מ צי די הכאה איז בידו,
אדער כרגלו אדער מיט אן אנדער חלק בגוף.
דערכיי רופט מען אים אבער ניט
(אין דער הלכה)
"רשע',
ווייל דא רעדט זיך וועגן זיין הנהגה לחבית: צי ער האט מזיק געווען א צווייטן אדער ניט.
[במובן,
אז אויב די הכאה איז געווען דורך הגבהת יד — איז ער,
נקרא רשע",
במכ״ש פון "המגבי׳ ידו על חבירו אע*פ שלא הכהח”]
.
נזשא״ב דער דין פון "המגבי׳ ידו על חבירו* — רעדט זיך וועגן דעס אדם המגבי׳,
ניט ביחס צו היזק חבירו
(אויף וועמען ער איז מגבי׳ יד)
— אז ווי־ באלד ער האט משנה ומהפך געווען תכלית בריאת היד שלו,
,
הרי הוא רשע*:
ולהעיר — היזק חברו וועט זיין אויב
37)
ועפ״ז פונן הביאור והתיווך עם מאחז״ל דלעיל הערה 13.
און ערשט ווען לאחר שהגבי׳ ידו וועט זיין "הכהו*.
די עוולה איז — ווי דער אדם פירט זיך בנוגע צו זיך אליין ובין אדם למקום,
אז ער האט גענומען זיין האנט וועלכע איז באשאפן געווארן צו טאן מצוות און טאן א טובה א אידן,
און ער איז דאם ״מגבי׳.
.
על חבירו- — היפך תכלית בריאת היד•?
לאידך גיסא האט דאם אין זיר אבער א חומר אפילו לגבי "המכה אדם•,
ווייל ביי "המכה אדם־ בכלל איז ניט אזוי מודגש
(ווי דורך "המגבי׳ ידו על חבירו*)
אז ער גייט אנטקעגן תכלית בריאתו — צו טאו א טובה א אידן,
וואס דאם איז בעיקר דורך זיינע ידים,
כנ״ל.
ו.
עפ״ז יומתק די ראי׳ אויף "המגבי׳ ידו על חבירו' פון
(דעם פסוק וואם די גמרא ברענגט)
"ויאמר לרשע למה תכה רעך• וואט שטייט בנוגע דתן ואבירם:
די״ל אז די ראי׳ איז ניט אויף דעם פרט פון הגבהת יד
(וואס שטייט בכלל ניט אין פסוק)
,
נאר אויף
(דעם חומר שבזה —)
דער ענין פון רשעות,
שינוי הטבע שלו,
פון דעם מגבי׳,
וואט דאם איז אפילו איו א פאל ווען,
לא הכהו" בפועל:
דתן ואבירם זיינען געוועזיי די אויף וועמען עט שטייט אין פסוק" "ויפגעו אח משה ואת אהרן נצבים לקראתם בצאתם את פרעה,
ויאמרו אליהם ירא ה׳ עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחינו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו".
38)
ואולי י״ל עפ״ז נפק־מ לדינא — שהמגבי׳ דלל
(וביו״ב על חבירו לא נקרא רשע.
39)
שמו״ר פ״ה,
כ.
פרש״י שמות ה,
כ.
40)
שמות שם,
זז־ו.
©פד השיחות - ה׳תשמ״ח
עפ״ז יומתק,
אז בשעת משה האט געזען אז "שני אגשים עברים
(דתן ואבירם)
נצים״ — האט ער געזאגט,
"ויאמר לרשע למה תכה רעך 41 : בא דתן ואבירם זעט מען שינוי הטבע שלהם — ווייל אט זעט מען ווי דתן ואבירם נעמען זיד אן פאר דעם צער פון אידן׳/ ביז צו ווערן געשלאגן דערפאר: און די גאנצע צייט,
בא כו״ב געלעגנהייטן
(כמסופר בתורה)
דוקא ביידע צוזאמען,
און דא קריגן זיי זיך איינער מיטן צווייטן!
דערפאר ברענגט מען דערפון א ראי׳ צו דעם דין פון "כל המגבי׳ ידו על הכירו אע״פ שלא הכהו הרי זה רשע•: כשם ווי בא דתן ואבירם זעט מען אז מצד זייער שינוי הטבע והרגילות — ווערן זיי אנגערופן.
רשע•,
"אע*פ שלא הכהו•,
אזוי איז אויך מובן בנוגע כל אחד ואחד,
אז אויב ער איז "מגבי׳ ידו על חבירו• — ער איז משנה מטבע ותכלית בריאת היד — "הרי זה רשע",
"אע״פ שלא הכהו".
ויומתק יותר לויט דעם וואם בהמשך צו די ראי׳ הנ״ל "ויאמר לרשע למה תכה רעך",
שטייט־• אז דתן ואבירם
!4)
ובפרט לסי פי׳ הב׳ בשפ״ח
(שמות ה,
כ)
ש״ויפגעו"
(דתן ואבירם)
"ודאי מהשוטרים היו כר"• — שדתן ואבירם היו מהשוטרים שצעקו אל פרעה "למה תעשה כה לעבדיך גר"
(שמות שם,
טו)
,
היינו שהיו נוגע להם ביותר צערן של ישראל.
42)
שמו״ר פ״א,
לה.
פרש״י שמות ב,
טו.
האבן מלשין געווען צו פרעה אויף משה רבינו,
און "ראה
(משה)
בישראל רשעים דלטורין מ""; אין לשון הרע זעט מען שינוי והפיכת הטבע: דער פה ולשון איז באשאפן געווארן צו רעדו דברי תורה וכיו׳ב —.
הפה ולשון שמדברים דברי תורה•׳*; און דורך לשון הרע איז מען מהפך תכלית בריאת הלשון.
ע״ד ווי דורך "המגבי׳ ידו על חבירו".
ז.
מ׳דארך נאך אבער פארשטיין בכללות העניו:
ובהקדם המדובר במק״א:
אלפיים שנה קדמה תורה לעולם",
ועאכו״ב קודם החטא הראשון,
חטא עץ הדעת
(ומקורו — מיעוט הלבנה,
ביז דעם צמצום הראשון״)
— דער מקור אויף אלע ענינים בלתי רצויים — אעפ׳ב שטייט בתורה ע*ד חטאים וכו׳,
ובנדו״ד "ויאמר לרשע למה תכה רעך",
און אין תושבע״ם — "המכה אדם• און.
המגבי׳ ידו על חבירו"?!
וידוע הביאור בזה: אלע ענינים ווי זיי שטייען אין תורה — זיינען בתכלית הטוב והקדושה,
אזוי ווי זיי זיינען בשרשם ומקורם למעלה,
וואט דארטן זיינען זיי בתכלית הטוב והקדושה,
אוו זיי נעמען זיך אלע פון דעם אוי־ בערשטן,
וואם ער איז תכלית הטוב.
נאר לאחרי א ריבוי השתלשלות וצמצומים ופרטאות וכו׳ — זיינען זיי געווארן דא למטה דברים בלתי רצויים.
[וע״ד.
יעקב ועשו האמורים
43)
פרש״י שם,
יד
(נתבאר בלקו״ש שמות תשמ״ז)
.
44)
תניא שבהערה 27.
45)
ב״ר פ״ח,
כ.
תנחומא וישב ד.
ועוד.
46> ראה ד״ה על כן יאמרו תרצ״א.
ובכ״מ.
^1□ 1:^.
1
(11841 841,
8 8,
8 014 441)
■ 11X1! '881^ 18041 8^ 41 40111 401 14,
(1,
0 010
09)
480 01 8
(21X10 040 *11.
18114*' 8
(81414 69)
>10* 01' 0'
8X01
(14)
'
8X^81 40X181 *0^04
(;51 440)
0X110 4^ 0401.
89)
10410 4 4X9181 40.
01* 8
(,
40^ — 8,
01 40010 400110 14'
041א.
41* 0101 481א ^40 0*14 'ם^א01]
ט)
1018
01 0,
^4 ^0אX188 4X101 000810 0418,
0 404.
2801 £9)
1X0 4101 040401 40.
(4014014 84 א)
—
־€9 0410 8,
001 99)
1X0 '1^1X4 א*04 'אס0ס 01X440
0*0X10 א010 ■א,
0 00 441 0110 99)
1X0
*4010
(9׳X1; 00' 8'
1^1 —,
״;12.
1:11.
1 ^* 1.
1 41)
.
3.
14 41,
44)
1 1111^ 11)
1411 1.
41.
1.
1.
41)
411414 1)
111^:.
1.
814 81 ׳״,
;414,
1.
1 1,
)
4411)
111)
111' 81 4.
1 '411414,
)
11411 11,
)
114)
811 014,
)
1141.
1 01!1ש
11111 10X011.
1; 8.
1 41.
81 41.
18
(,
411411;)
8.
1 14□ 14 — 81 1.
4
(8
(14 0
(4,
11 1.
1 4X1
(1 1411
(1;1.
11
(141
(.
414 1X1
(1 0.
4)
41□,
184 411411□.
1141 811 ״
.
31.
□ 911> 41.
1 81,
)
44.
41
(ש;ו41)
11411
□014)
81 4□ 18
(,
11411
(<;8114.
1.
41.
(138 8.
1 1X1
(1.
11.
(118□ 8.
1 □4
(,
.
□ 8.
1 14
(.
413541.
81.
11 14□: 18□
31)
4*1 11414 ׳111 10 441 011 1X111 8.
1 — ״1)
114
(4.
11 811 □4 8.
1 14.
31 1X1
14□ 44111.
44,
□' 81 □14 8.
1 4X1
(1 414,
□.
4,
1 □1431 '״
(014□.
14.
31)
1.
4 1141.
1 □.
)
.
181 41□ 14□ 311 '4□ 411□,
444,
4 41□.
11 — 14□□ □.
,
44□ 8.
1 441£041 -.
81 □14 811 '
(״.
.
)
□.
441.
)
18.
811.
.
;׳ 81 1)
18 1.
□)
81.
441£01 □14 811 14 □□4)
(4□ 81.
4)
1841 84,
4 81 4841 -.
1> :44,
0.
□ 8.
1 14 38181,
444,
4 8.
1.
□ □114.
□ □,
£84.
1 □.
!□□4 !.
.
□□381 41□ □114 □14 8.
1 4.
811 141 ׳□
־.
1411 0; £ 1*)
0*10א ־ש-א ׳; 1״1ט^ 000.
1 '1 '41 1*0000 4140 0״א£ 40 04.
10 £9)
0X0 42 ט.
'01 001א
(9?
י)
'0^ א04
(19 '0 '40 1^01
(09
'0011401 0*0 10X0 יא '440 0,
1 '4.
0 014 ־א40 0*0 'א*04 ׳1^ א*ט 100 60 *0*100 '124411 0.
0 א*1□ 8?)
0X0 '1411 ־^0 1*048 1^ 1X41' 0X4
#40114□
(01110'
(,
8□□.
1.
41.
□£□
(,
£
(,
!□ □411 1.
.
(4□□.
□)
!.
.
(41 1.
.
9
(4 !□11£□' 8441 141.
1 513 44□□ 8.
011.
□' 81
(0□ 1.
04
(,
□
(34,
8□ 41□ 4034□ 44!1£□"
(£8.
4□□ 4 8□.
(□
(
(,
8□
(□□<;)
— 0X1
״□441 8.
0111 8.
1 □11□ 1□□.
□□8,
)
80.
□ — □□!□18 □8£.
£18.
)
:4.
1□;□
'□4£4
(81.
1 ׳10.
,
)
44)
11.
14 8
(81)
׳□!£□ 81)
□.
)
)
8£ □441□ 8.
1 £!□□! £41□ 8.
1 8441 ׳־"□£4□ □4.
1 □□.
□01£41,
)
44 8£ 4411□ 8,
)
' :141,
)
08)
11
'״.
□□4 1,
)
£18* 81 □03)
811.
0 81.
1 □10□ 180 81 4.
1 '1111)
40 □1011£ 14□ 8.
1 □00,
)
8.
011 4141.
81 11״□.
48.
441 —,
,
.
□411 1.
)
£18 8)
□□□ 1; 1801,
)
4' ״018)
8.
1 □.
3.
11£.
1 311 101״א 8.
1 180 81 101> £.
!
־□,
)
04.
)
4£1£1
(□
(
(,
□ 1,
00□ 441
(,
□ 11.
141 41.
1 8.
1 4X11.
101 141808 □1141 — "א5)
5 א
(,
!.
□.
□□ □1□: 11.
48
(,
! 81 8□□□
(,
־
[.
□£)
□ !,
□441 41.
1,
)
! 4£1 401041)
811.
0 84 — □1;>£;>□£□□.
1.
41.
□□8,
)
81)
43
(״1□□□ □,
)
141 □8111□.
1.
41)
11)
1)
48 □.
.
□£ 4£1.
11.
811 — □1011£ 14□ 41 8.
1
(□□!□4)
,
□431£ 8011* 8.
1 4£1.
11 :"׳□£)
45
!£
4111311 □״□1,
4 *□)
3״£
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
נתהפך ווערן צו זכיות 61 .
און אין דעם זיינען 05 צוויי פרטים 62 : א)
דחיית ושכירת הרע.
וואס ״שבירתן זהו תקנתן• — דורך דעם איז מעז מגלה ווי דער ציור הרע איז א מציאות פון "העדר•
(ווייל דאם קומט פון העדר והיפך הרצון)
.
ב)
מגדה זיין ומעלה זיין דער ניצוץ קדושה וועלכער איז מחי׳ דעם רע.
וואס דורך דעם איז מען מגלה רצונו ית׳ איו בריאת הרע 62 .
און אין דעד עבודה זיינעז פאראז צוויי אופנים: א)
אדם ישר הולד
(עבודת צדיק)
— איז דוחה את הרע,
וואם דורך דעם איז ער מגלה ווי כל מציאות הרע איז
(״העדר• —)
בכדי מ׳זאל אים ניט מקיים זיין.
און דורך דעם איז ער אויך מעלה דעם ניצוץ קדושה שבו 66 .
ב)
עבודת התשובה ובפרט אזא וואס האט עובר געוועז ר״ל אוץ׳ אן עבירה — טוט אויף דורך זיין תשובה וחרטה על הזדונות — שבירת הרע,
און ער איז אויך מברר ומגלה דער ניצוץ קדושה שבו,
אז דאם זאל ווערן זכיות.
וואם
ד״ה נר חנוכה עת״ר)
,
ע״ד חתיכה נעשה נבילה
(ד״ה ויגדלו הנערים תרס״ה)
ג6)
ועיין תניא פ״ז.
62)
ראה לקו״ש ח״ה ע׳ 67 ובהערות שם"
63)
ראה תורת שלום ע׳ 134: אין פלרג איז גןור ניט מרבה פיו ומגען אין געווארן התהוות הקליפות,
וריבאלד זיי זיינען היפך דעם עני? העצמות,
היינו ווי זיינעז זיי געווארן,
און ווי זיינען ויי פאראה מר דער אמת איו,
אז התהוותם וקיומם איז מער ניט ווי העדר,
ווייל מציאותם איז פון העדר,
שדיתהוותז היא מצד העדר הרצון.
ויש לומד: הרע עצמו
(שאא״פ לבדד זרק שבירתו זהו תקנתו)
— הוא מצד העדר הרצון: אבל הניצוץ קדושה שבו
(שאפשר לברר ולעשות ממנו זכיות)
— הוא מצד רצונו ית׳.
מכ״מ.
64)
סד״ה והאבן הזאת תדנ׳״ד.
ודאה המשך תער״ב ח״א ע׳ תקסג.
ד*ס איז א חידוש לגבי עבודת הצדיקים 65 .
נאכמער: שלימות התשובה באשטייט אין דעם,
אז נוסף לזה וראם ער טוט תשובה בכללות,
און דאם ברענגט אז ער זאל האבן "נייע• זכיות און א פאר־ שטארקטע אהבה לה׳ בכלל — איז ער זיך מתחרט אויף דער עבירה פרטית וועלכע ער האט עובר געווען 66 ,
און די זכיות וואס קומעו דערפון ארויס — דארפן זיין אין דער קדושה פון דעם ענין גופא אויף וועלכע ער האט עובר געוועף.
ע*ד — "אם הי׳ רגיל לקרות דף אחד יקרא ב׳ דפים,
לשנות פרק א׳ ישנה ב׳ פרקים וכו׳•• 6 .
ויש לומר אז דאס איז דער ענין הנ״ל פון "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כתתי־•: יעדער זאך וואס איז דא אין לעו*ז — איז אויך דא אין קדושה.
נאב־ מער: דער דבר שבקדושה איז דער שרש ומקור כביכול של החיות פון דער דבר שבלעו״ז,
נאר לאחרי ריבוי השתלשלות כו׳ — ווערט די קדושה
(ניצוץ קדושה)
נתלבש איו א דבר וואס ציורו איז רע.
אבער מיט די כוונה — אז דורך תשובה זאל מען איו אים מגלה זיין שרשו בקדושה.
ט.
און דאס איז דער ענין פון תורה: אין תורה זיינען אלע ענינים בתכלית הטוב והקדושה — ווי די ענינים זיינען בשרשם ומקורם למעלה,
כנ״ל.
און די
ש״פ נח,
ב׳ דר״ח מר־חשון
כוונה איז,
*ז דורך תורה זאל מעז מהפך זיין דעם רע שבעולם לטוב וקדושה,
דורך מגלה זיין אין אים זיין כוונה פנימית
(רצונו ית׳ וניצוץ קדושה שבו)
.
און איו דעם זיינען פאראן דרגות:
א)
פאר אדם ישר הולד — איז בריאת הרע בכדי ער ואל האבן'בחירה,
און בא־ ווייזן אז ער האט שכל און כתות צו אויסקלייבן דעם דרך הטוב,
און דוחה זיין דעם דרך הפכי.
און דער כת לזה נעמט ער פון תורה: תורה איז מגלה און שטעלט אוועק יעדער זאך במקומו האמיתי —.
להבדיל ביו גו׳ ובין הטהור 51 ".
ב)
נאכמער: אויר לאחרי ווי דאס ווערט נשתלשל אלם א דבר רע בעולם,
אוו מ׳איז עובר אויף דעם ודו — איז די כוונה איו דעם,
אז דורך תשובה זאל זיין שבירת הרע,
און בירור הניצוץ קדושה שבו לזכיות,
ביז צו שלימות התשובה — דורך מקיים זיין דעם ענין ווי ער איז איו תכלית הטוב והקדושה
(בשרשור
י.
עד*ז י׳ל צו.
ויאמר לרשע למה תכה רעך*,
און דער דיו אין תושבע*פ —.
המכה אדם• און.
המגבי׳ ידו על חבירו■:
ווי דאם שמיים איו תורה — איז דאם די פנימיות ושרש פון דעם ענין
(וועל־ כער ווערט דערנאו נשתלשל בעולם אלם א הנהגה בלתי רצוי׳)
:
דער ענין פון.
תכה רעך* אין קדושה איז לדוגמא — די הכאה פון א רופא בכדי לרפאות את האדם.
ועד להשלימות: מצות מילה,
וואם דאם קומט דורך א הכאה ויציאת דם,
וביחד
א)
ס״ס שממי.
עם זה ה*ה חולה וביום הג׳ מחללים עליו את השבתי".
דער ענין פון,
המגבי׳ ידו על חבירו* בשרשו בקדושה — איז די הנהגה פון טאן א טובה א אידן,
געבן צדקה
(תכלית בריאת הידים)
באופן שלפנים משורת הדין,
למעלה ממדידה והגבלה ושינוי הרגילות שלו
(,
רשע* למעליותא)
,
ניט נאר וויפל מ׳איז מחוייב — נאר באופן פון.
המגבי׳ ידו*.
און פון דער שרש אין קדושה איז דערנאך נשתלשל וכו׳ געווארן דער עניז פון,
תכה רעד* און,
המגבי׳ ידו על חבירו• כאופן בלתי רצוי.
און דורך לערנעו וועגן דעם אין תורה — ווערט אויפגעטאן: א)
לכל לראש — הציווי והאיסור וכו׳ פון.
תכה רעך* און,
המגבי׳ ידו על תכירו־.
ב)
דערפון לערנט מען זיך אויר אפ ווי מ׳דארף זיר פירו איו צד הקדושה —.
המגבי׳ ידו על הכירו׳ למעליותא,
באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.
ג)
נאכמער: טאמער מ׳איז דורכגעפאלן אין דעם ר״ל — זאל מען דערנאד תשובה טאן,
באופן פון זדונות נעשו לו כזכיות,
און פון.
רשע׳ מאכם מען.
רשע ליום רעה׳",
,
פי׳ שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור כו״״,
ובמיוחד — דורד דעם וואם מ׳איז מוסיח איו אהבת ישראל און ארויסהעלפן אנדערע אידו —,
המגבי׳ ידו על חבירו׳ למעליותא.
יא.
דערפון איז מוכן דער לימוד אין.
תיקון הדיעות* פון דער הלכה אין רמב״ם,
70)
שבת קלד,
ב.
רסב״ם הל׳ מילה פ״ב ה״ח.
הל׳ שבת פ״ב הי״ד.
סושו״ע או״ח סשל״א ס״ט.
שרן אדה*ז שס סי״א.
71)
משלי סז,
ד.
72)
ת1יא פכ״ז.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח
[אין צוגאב צום עיקר והמובן ופשוט,
וויפל מ׳דארף זיין זהיר איו כבוד חבירו און אפילז איז הגבהת יד על חבירו
(אע״פ שלא הכהו)
— האט מען דערפון דעם לימוד למעליותא]
:
וויפל מ׳האט געטאן ביז איצטער אין "ואהבת לרעד כמוך״נז,
ארויסהעלפן אידן ארום זיו — קען מען און מ׳דארף אין דעם אלעמאל צוגעבן מערער און מערער,
למעלה מרגילות שלו לפני זה — באופן פון "הנוגבי־ ידו על חבירו".
ובאם הדברים אמורים בכל הזמנים,
על אחת כמה וכמה אין א שנת הקהל — וועו מ׳האט די הוראה צו טאו אין "הקהל את העם האנשים והנשים והטף"",
צוזאמענקלייבן אלע אידן ארום זיו,
"בין קטן בין גדול ביו איש ובין אשה",
און זיי פאראיינציקן מיט איין ציל — "יראו את ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת גו׳ כל הימים אשר אתם חיים על פני האדמה״יי:
וויפל מ׳האט געטאן אין מאחד זיין אידן צוזאמען און לערנען מיט זיי תורה און זיי מעורר זיין ליראת ה׳,
לערנט מען אם פון דעם שיעור רמב״ם,
אז עט דארף זיין ״המגבי׳ ידו על חבירו- — באופן פון לפנים משורת הדין,
ולמעלה ממדידה והגבלה ורגילות שלו.
וואט מער מ׳טום אין דעם — אלם מער פא-דערט זין■ א העכערער שינוי הרגילות.
יב.
ובפרט אין שכת פ׳ נח פון א שנת הקהל — וואם דעמולט שטייען נאכמער בהדגשה די ענינים האמורים לעיל:
73)
קדושים '0,
יח.
74)
יילד לא,
יב.
75)
שם,
יג.
דער מבול איז געקומעו צוליב "ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס״״,
ובעיקר — אין הנהגה בין אדם לחבירו,
"דור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם" ”,
כולל דער ענין פון "המגבי׳ ידו על חבירו".
און דער־ פאר ווערט דער דור המבול אנגערופן ״רשע״יי — ווייל זיי האבן משנה גע־ ווען תכלית בריאתם ותכלית בריאת העולם.
משא״ב נח איז "איש צדיק״”,
כולל אז זיין הנהגה ביו אדם לחבירו איז געווען בשלימות,
דערפאר איז ער
(און משפחתו)
געראטעוועט געווארן פון מבול.
דערפון איז אויר מובן,
אז תיבת נח — וואס האט מגיו ומציל געווען פון מי המבול — איז געווען א מצב הפכי בתכלית פון ״ותמלא הארץ חמם״ — דארטן איז געווען שלימות המנוחה והאחדות צווישן די וואט זיינען געווען אין תיבה,
כמבואר אין חסידות"• אז אין תיבת נח איז געווען מעין ובדוגמא פון דעם שלום ומנוחה פון לע״ל,
ווייל אין תיבת נח זיינען געווען אלע חיות ובהמות יחד,
און זיי זיינען געווען צו־ זאמען בשלום,
מעין לע״ל ווען "לא ירעו ולא ישחיתו״■•,
ועאכו״ב אז בא די בני אדם אין תיבה
(נח ומשפחתו)
האט גע־ הערשט שלום ואחדות — פארקערט פון "ד,
מגבי׳ ידו על תכירו".
אין אנדערע ווערטער: איו תיבת נח איז געווען דער עניו פון "הקהל"
76)
פרשתנו ו,
יא.
77)
סרש״י פרשתנו יא,
ט.
78)
ראה ב״ר ריש פרשתנו.
79)
פרשתנו ו,
ט.
80)
ארה׳ת פרשתנו
(כרך ג)
תרלד,
א ואילך.
המשך וככה תרל״ז פז״ה.
81)
ישעי׳ יא,
ט.
ש״פ נח,
ב׳ דד״ח מר־חשון
ו4
בתכלית השליסות — ניט נאר פון מין המדבר,
נאר אויר פון כל החיי׳,
און זיי זיינעו אל? געשטאנען באחדות.
נאכמער: דער תכלית פון ירידת המבול איז געווען טהרת הארץ 3 ׳ — העכער ווי ס׳איז געווען פאדן מבול.
דערפון איז מובן,
אז דורבן מבול האט זיר אויפגעטאן ניט נאר דער ביטול פון ״חמם* בעולם,
נאר — דאס האט אריינ־
געבראכט אין וועלט דעם כח אויר תשובה,
"להראות לעולם שאם ישובו יקבלם" 4 ",
ביז הפיכת הזדונות לזכיות,
"המגבי׳ ידו על חבירו" דמעליותא.
יג.
ויהי רצון,
אז דורך די עבודה פון אידן אין "הקהל",
בתיד כללות מעשינו ועבודתינו,
זאל מען נאכמער צואיילו דער סיום פון דעם "ואתם תלוקטו לאחד אחד כני ישראל"׳",
ביז אז "קהל גדול ישובו הנה״“,
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
82)
וגם מיז הצומח — "מכל אשר יאכל"
(פרשתנר ו,
כא)
.
83)
תר״א ריש פרשוזנו
(ח,
סע״ג ואילר — ע״פ זבחים קיג,
א)
.
ועוד.
וראה לקו״ש חכ״ה ע׳ 26 ראילד.
84)
פרש־' פדשתנו ז,
"נ.
וראה לקו־ש שם.
85)
•שדי כז,
יר.
86> ירה-• לא,
ז.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ח