א. בקשר עם סיום ספר הי״ד להרמב״ם בשנה זו ביום העשירי׳ בשבט 2 ,
— שבו מסיימים רבים מישראל מחזור שלישי 2 דלימוד הרמב״ם* ע״פ המנהג שנתפשט ונתקבל בתפוצות ישראל 5 ללמוד ג׳ פרקים בכל יום
(ובמקביל — סיום מחזור שלישי בלימוד ספר המצוות,
גם ע״י נשים וטף),
ובו מסיימים גם מחזור ראשון 6 דלימוד הרמב״ם בסדר הלימוד דפרק אחד ליום —
מן הראוי להתעכב על סיום הרמב״ם בענין הקשור עם אחדותם של ישראל,
שכן,
עי״ז שרבים מישראל בכל קצוי תבל מתאחדים בלימוד הרמב״ם — "משנה תורה" 7 ,
"מקבץ לתורה שבעל
פה כולה" 7 ,
"הלכות הלכות" 7 דכל התורה כולה
(גם ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה — משא״ב בשאר ספרי הפוסקים,
עד לשו״ע)
- נעשית אחדותם של כל ישראל בתכלית השלימות,
עי״ז שמתאחדים בלימוד הכולל כל התורה,
שלימות התורה*.
ב. בפרק האחרון ד״הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח" 6 ,
שהוא גם סיום וחותם ספר הי״ד — כותב הרמב״ם כמה פרטים בנוגע לסדר דימות המשיח,
וביניהם גם ענין הקשור עם אחדותם של ישראל,
וז״ל<":
"יראה מפשוטם של דברי הנביאים שבתחלת ימות המשיח תהי׳ מלחמת גוג ומגוג,
ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם,
שנאמר" הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ וגו׳.
ואינו בא לא לטמא הטהור ולא לטהר הטמא,
ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות,
ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין,
אלא לשום שלום בעולם,
שנאמר 2 ׳ והשיב לב אבות על בנים".
וממשיך,
"ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו".
יז״ד שבט - סיום הרמב״ם
וצריך להבין:
א) בהלכה שלאח״ז 3 ׳ כותב הרמב״ם ״בימי המלך המשיח..
יתייחסו כולם על פיו..
ואינו מייחם ישראל אלא לשבטיהם,
שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני,
אבל אינו אומר על שהם בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד,
שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה".
וע״פ הידוע גודל הדיוק בלשון הרמב״ם,
"בלשון ברורה ודרך קצרה" 7 — אינו מובן: מדוע בנוגע לאליהו כותב הרמב״ם ״אינו בא..
לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין״ 14 — לכאורה,
הול״ל "אינו אומר על מי שהוחזק כשר שהוא פסול,
ולא על מי שהוחזק פסול שהוא כשר",
כהלשון בהלכה שלאח״ז "אינו אומר כו׳",
ומדוע משנה וכותב "אינו בא כו׳"?
ב) המשך ההלכה,
"ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו״ — הרי,
הפלוגתא
(לכאורה)
אינה אלא בנוגע לומן ביאתו
("קודם מלחמת גוג ומגוג",
או "קודם ביאת המשיח",
כלומר,
בסמיכות לביאת המשיח ממש),
אבל,
גם לדעתם "אינו בא לא לטמא הטהור וכו׳ אלא לשום שלום בעולם",
וא״כ,
הו״ל לכתוב בסדר שוגה: לכל לראש — בנוגע לזמן ביאתו,
"קודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא כו׳",
"ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו",
ולאח״ז בנוגע לפעולתו של אליהו — "אינו בא בו׳ אלא לשום שלום בעולם",
ומדוע כותב בשינוי הסדר — להביא את הדעה
הנוספת בנוגע לזמן ביאתו
(לא בענין שבו פליגי,
אלא)
לאחרי אריכות הדברים בנוגע לפעולתו,
אף שבענין זה לא פליגי?!
ג. ויובן בהקדים שאלה נוספת — כיצד יתכן פלוגתא אם אליהו יבוא "קודם מלחמת גוג ומגוג" או "קודם ביאת המשיח",
הרי זה היפך הכלל 5 ׳ שלא תתכן פלוגתא במציאות?!
ועד״ז נשאלת אותה שאלה בנוגע לענין ד״אינו בא כו׳ אלא לשום שלום בעולם":
מקור דברי הרמב״ם הוא — בסיום מסכת עדיות 14 : "א״ר יהושע מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו,
ורבו מרבו,
הלכה למשה מסיני,
שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרתק ולקרב,
אלא לרחק המקורבין בזרוע
(שהכל מחזיקים אותם בפסולים אלא שנתקרבו בזרוע 7 ),
ולקרב המרחוקין בזרוע..
רבי יהודה אומר לקרב אבל לא לרחק
(המשפחה הכשרה שנתרחקה בזרוע הוא מקרב,
אבל אינו מרחק אותה שנתקרבה בזרוע 7 ).
רבי שמעון אומר להשוות המחלוקת.
וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב,
אלא לעשות שלום בעולם,
שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ הנביא וגו׳ והשיב לב אבות על בניס ולב
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
בנים על אבותם".
ופסק הרמב״ם כדברי חכמים 8 .
והנה,
בפירוש ד״הלכה למשה מסיני" — דלכאורה,
ב״הלכה למשה מסיני..
הפירושים המקובלים מפי משה..
אין מחלוקת בהם בשום פנים״ 19 — מבאר הרמב״ם בפירוש המשנה:
"לא נשמע ממשה רבינו ע״ה זה הלשון,
אבל נשמע ממנו זה הענין,
לפי שמשה סיפר בביאת המשיח ולשון התורה,
אם יהי׳ נדחך בקצה השמים וגו׳ 20 ושב ה׳ אלקיך את שבותך וגו׳ 2 ומל ה׳ אלקיך וגו׳ 22 ,
וזולת זה,
והגיד להם גם כן מפי הגבורה בהקדמותיו וסיבותיו,
ושיקדים אותו האיש לישר לו הארץ,
והוא אליהו,
והודיע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה,
אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד,
ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה,
אבל נפלה מחלוקת ברעות שיסיר,
מה הם כו".
ועד״ז בנוגע לפלוגתתם בפירוש הפסוק 23 "והשיב לב אבות על בנים וגו׳" 24 :
לדעת ת״ק ור׳ יהודה — "עתיד לומר ברוח הקודש זה מבני בניו של זה",
כלומר,
שהפסוק קאי בעניני יוחסין,
"אלא,
שזה אומר לרחק ולקרב,
וזה אומר לקרב ולא לרחק,
לפי שסברתו שאין החמס אלא לרחק הכשר בלבד,
וזהו שבא להסיר",
ולדעת ר״ש — "אבות אלו החכמים ובנים אלו התלמידים,
שיהי׳ לב כולם שוה ולא יפול ביניהן מחלוקת".
ולדעת חכמים — "אתיא קרא כפשטי׳ לב אבות על בנים,
ולא הוצרך לפרש" 25 ,
או כדברי הרמב״ם בפירוש המשנה,
"אבל חכמים אומרים אין עושק ביוחסין,
כל הנקרא בשמו,
הכל יתייחסו אל האמת,
והתורה היא אב הכל,
אבל המעקשות והרעות הם השנאות שבין בני אדם,
לפי שהם חגם,
והוא חומם בשנאתו,
והוא אמרם לעשות שלום בעולם" 26 .
אמנם,
סוכ״ם הרי זו פלוגתא במציאות — שהרי,
לדעת ת״ק ירחק את המקורבין בזורע ויקרב את המרוחקין בזרוע,
לדעת ר׳ יהודה יקרב ולא ירחק,
ולדעת ר״ש וחכמים לא ירחק ולא יקרב אלא יעשה שלום בעולם?!
יו״ד שבט - סיום הרמב״ם
ד. ויש לומר הביאור בכל זה — בהקדמה,
שבביאת אליהו הנביא לעתיד לבוא ישנם ב׳ אופנים:
א) כחלק ושלב
(התחלה)
דגאולה,
שעז״נ "הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ הנביא לפני בוא יום הגדול והנורא",
ב) כענין בפ״ע שעדיין אינו חלק ושלב דגאולה,
כלומר,
גם לאחרי שיבוא בפועל,
ויעשה כמה פעולות כר,
אין זה עדיין חלק ושלב דגאולה,
אלא ענין בפ״ע — ע״ד ובדוגמת עניניו ופעולותיו בזמן התנ״ח,
דברי נבואתו לאחאב,
המאורע עם נביאי הבעל בהר הכרמל,
וכיו״ב בכל פרטי הענינים שנאמרו בתנ״ד ובתושבע״ם אודות דברי ימי חייו של אליהו הנביא,
לפני ש״ויעל אליהו בסערה השמים" 28
(בגופו ממשי 2 ),
ועד״ז
(ועיקר בנדו״ד שהוא לאחר עלותו השמים)
כו״כ ענינים ומאורעות בזמנים שלאח״ז,
כמבואר במדרז״ל,
ובמיוחד — בתנא דבי אליהו זוטא ותנא דבי אליהו רבה.
והפלוגתא היא בפירוש הפסוק ד״הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ וגו׳ והשיב לב אבות על בנים וגו׳״ — מה הם הענינים שנכללים בביאת אליהו כחלק ושלב דגאולה,
כדלקמן.
ה. הפלוגתא במשנה — אם בא לרחק ולקרב,
לקרב אבל לא לרחק,
או לעשות שלום בעולם:
ע״פ האמור שלא תתכן פלוגתא במציאות — הרי,
לכו״ע ירחק את המקורביז בזורע ויקרב את המרוחקין בזורע
[ורק משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה,
יניחנה בכשרותה,
"שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה",
משא״ב כשנודע פסולה,
אלא שנתקרבו בזרוע],
והפלוגתא אינה אלא האם עגין זה הוא בכלל ד״יסלק ויסיר החמסים",
שקבלה בידינו ממשה רבינו אודות ביאת אליהו בקשר למשיח,
או שהפעולה דריחוק וקירוב הו״ע בפ״ע,
ואינה שייכת לסילוק החמסים בביאת אליהו כחלק ושלב דגאולה.
לדעת ת״ק — ריחוק המקורבין בזורע וקירוב המרוחקין בזורע,
שניהם בכלל החמסים הנ״ל שיסלק אליהו:
לדעת ר׳ יהודה — סילוק החמס הוא רק קירוב המרוחקין בזרוע,
אבל ריחוק המקורבין בזורע — אף שאליהו יעשה זה" 3
(שהרי רק משפחה שנטמעה נטמעה,
משא״ב כשנודע פסולה,
אלא שנתקרבו בזרוע),
מ״מ,
אין זה בכלל פעולתו לסלק החמס
(וי״ל שס״ל שקירוב
(בזרוע)
אינו "חמם"):
ולדעת חכמים — "אין עושק ביוחסין",
ובמילא,
אף שאליהו יעשה זה,
אין זה בכלל פעולתו לסלק החמסים,
אלא,
הפעולה דלסלק החמסים היא — "לעשות שלום בעולם".
©פר השיחות - ה׳תשמ״ז
ו. ופסק הרמב״ם כחכמים — "אינו בא לא לטמא הטהור,
ולא לטהר הטמא,
ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין,
אלא לשום שלום בעולם,
שנאמר והשיב לב אבות על בנים":
הרמב״ם אינו יכול לכתוב שאליהו "אינו מטמא ומטהר פוסל ומכשיר כו׳",
שכן,
במקרה שנודע הפסול
(שלא שייך הדין ד״משפחה שנטמעה נטמעה")
יפוסל ויכשיר כר,
ולכן,
מדייק וכותב "אינו בא כו׳",
היינו,
שביאת אליהו — עלי׳ נאמר "הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ גו׳",
ביחד עם הקבלה שיסלק ויסיר החמסים — אינה לטמא או לטהר,
לפסול או להכשיר
(אף שיתכן שיצטרך לעשות זאת בפועל — בהתאם לנסיבות כו׳),
אלא,
ביאת אליהו היא — "לשום שלום בעולם,
שנאמר והשיב לב אבות על בנים".
ז. וממשיך הרמב״ם,
"ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו":
ע״פ האמור לעיל,
הרי,
הפלוגתא אינה אלא מהי פעולתו של אליהו הנביא בסילוק החמסים,
אבל,
שייכותה של פעולה זו לאליהו
("הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ גו׳ והשיב לב אבות על בנים גו״׳)
— היא לכו״ע.
ועל זה מוסיף הרמב״ם "ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת משיח יבוא אליהו״ — שכל הפעולה שאליהו יסיר ויסלק החמסים
("והשיב לב אבות על בנים גו׳"),
הו״ע בפ״ע,
כלומר,
פעולה שיעשה אליהו הנביא,
ואילו הענין דשליחות זו דאליהו,
"הנה אנכי שולח גו׳ לפני בוא יום הוי׳ הגדול והנורא״ — "קודם ביאת המשיח יבוא
אליהו״ לבשר ביאתו,
כסוגיית הגמרא 51 ש״לפני ביאת בן דוד יבוא אליהו לבשר" 32
(אע״פ שיעמוד כבר לפנ״ז,
"קודם מלחמת גוג ומגוג",
ויעשה כמה ענינים כו׳).
ועפ״ז אתי שפיר כל פרטי הדיוקים והסדר כו׳ — בדברי הרמב״ם:
״יראה מפשוטן של דברי הנביאים..
שקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד 33 נביא לישר ישראל ולהכין לבם,
שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי׳ וגו׳״ — שמאורע
(מציאות)
זה הוא אליבא דכו״ע;
וממשיך,
"ואינו בא כו׳ אלא לשום שלום בעולם,
שנאמר והשיב לב אבות על בנים",
כדעת המשנה שהקבלה אודות סילוק החמסים,
"והשיב לב אבות על בנים״,
היא — בשייכות ליום הוי׳,
ביאת המשיח
(ובזה גופא — "לא לטמא כו׳ ולא לפסול בו׳ אלא לשום שלום בעולם",
כדעת חכמים);
ומוסיף,
"ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו"
(לבשר ביאתו)
— שכל סילוק החמסים • הו״ע בפ״ע,
ואילו הענין דביאת אליהו לפני יום הוי׳ גו׳,
הוא — "שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו" 34 .
יו״ד שבט - סיום הרמב״ם
ח. ולתוספת ביאור — בהסבר וטעם פלוגתתם:
ב״גאולה" — יציאה ממצב של גלות — כמה אופנים וחילוקים כר,
ביחס למצב שבו נמצאים לפנ״ז.
ולדוגמא:
בעת יצי״מ
(ובפרט בעת מ״ת)
בטלה המציאות והאפשרות דעבדות בנוגע לבנ״י,
ונעשו בני־חוריז,
וע״ד ההלכה — כמ״ש 5 "כי לי בני ישראל עבדים",
"ולא עבדים לעבדים" 36
(כפי שהאריך בזה המהר״ל מפראג י 35 ).
כלומר,
שגם בהיותם בגלות בבל,
ועד״ז בגליות שלאח״ז,
הרי,
מציאותם האמיתית היא — בני חורין.
וביחד עם זה,
מובן וגם פשוט שאי־ אפשר להשוות את מצבם של ישראל בזמן הגלות לגבי מצבם בזמן קיומה של מלכות בית דוד בארץ ישראל וכיו״ב.
ולא עוד,
אלא שבאותו מצב גופא ישנם חילוקים באישים ביחם לצורך בגאולה,
ולדוגמא: רבינו הקדוש,
אף שהי׳ בזמן דמלכות רומי כו׳,
הי׳ חבירו וידידו של אנטונינום מלך רומי,
ועד שנכללו ביחד — "שני גרים" 38 ,
כמסופר
על "לישר ישראל ולהבין לבם".
אבל מפשטות לשון הרמב״ם,
שבתחלת העניו
("יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם")
מביא רק אח התחלת הפסוק..
הנר.
אנכי שולח לכם את אלי' וגו",
ואינו מסיים.
והשיב לב אבות על בנים",
והביאו רק כראי■ לעניו ד.
לשום שלום בעולם״ — משמע,
שלדעת החכמים,.
שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו",
הרי,
ביאת אליהו אינה אלא בשייכות לקודם ריאת המשיח
(ביום הוי׳ הגדול והנורא),
ואילו העניו ד״והשיב לב אבות על בנים",
הו״ע בפ״ע,
בבפנים.
במחז״ל”,
ופשיטא,
שלא הי׳ שייך אצלו גזירת המלכות כו׳.
ולעומת זאת,
רשב״י שלפניו,
הוצרך להתחבא במערה י״ג שנה מפגי גזירת מלכות רומי"♦,
וביחד עם זה,
ידוע׳♦ מ״ש ר׳ הלל מפאריטש בשם רבינו הזקן,
ש״לפני נשמות הגבוהות כמו רשב״י לא נחרב הבית כו׳",
כלומר,
שמצד גודל מעלתו לא הי׳ אצלו ענין של גלות כו׳.
ועד״ז בחיים הפרטיים דכאו״א מישראל: ענין הגאולה נעשה ע״י לימוד התורה,
"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" 2 ♦,
ועד״ז ע״י עבודת התפלה,
ש״ניצוץ פרטי מהשכינה שבנפש כל אחד מישראל יוצאת מהגלות והשבי׳ לפי שעה בחיי שעה זו תפלה ועבודה שבלב"'■♦.
ואעפ״ב,
ברכת הגומל על עניו של גאולה,
היא — ב״חבוש שיצא מבית האסורים"♦♦ דוקא.
ומזה מובן,
שגם ביחס לגאולה העתידה ישנם כמה חילוקי דרגות — בהתאם למצב שנמצאים לפנ״ז שממנו נגאלים.
ובענין זה תלוי הפלוגתא בכל הנ״ל — אם ביטול החמסים הוא חלק ושלב בעגין הגאולה,
או שזהו ענין בפ״ע
(ע״ד וכדוגמת ענין פרטי בחייו הפרטיים או הכלליים של איש מסויים,
או אפילו ענין כללי במהלך העולם),
אבל,
לא חלק מהגאולה דכלל ישראל — ביחס למצבם כו׳ של בעלי הפלוגתא.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ט. והנה,
בהמשך להאמור לעיל ע״ד השלילה דפלוגתא במציאות — יש להוסיף שכן הוא בנוגע למ״ש הרמב״ם בתחלת הפרק:
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם,
או יהי׳ שם חידוש במעשה בראשית,
אלא עולם כמנהגו נוהג.
וזה שנאמר בישעי׳" וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ,
משל וחידה,
עניו הדבר,
שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גוים המשולים כזאב וכנמר..
ויחזרו כולם לדת האמת וכו"׳,
ומסיים,
"וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח,
הם משלים,
ובימות המשיח יודע לכל לאי זה דבר הי׳ משל,
ומה ענין רמזו בהם".
והשיג עליו הראב״ד ממ״ש בתורה 46 "והשבתי חי׳ רעה מן הארץ",
היינו,
שלדעת הראב״ד,
הפירוש ד״וגר זאב עם כבש גו׳" הוא כפשוטו,
כלומר,
שינוי מנהגו של עולם.
וגם כאן נשאלת השאלה האמורה — כיצד תתכן פלוגתא במציאות?!
ונקודת הביאור בזה — כפי שכבר נתבאר בארוכה במק״א" — שבודאי גם לדעת הרמב״ם יהי׳ חידוש במעשה בראשית,
שהרי אין לך חידוש במעשה בראשית גדול יותר מתחיית המתים — א׳ מי״ג העיקרים,
יסוד מיסודי התורה 48 ,
עד שהכופר בזה אין לו חלק לעוה״בי 4
(כפי שמאריך הרמב״ם באגרת תחיית
המתים)
— אלא,
שזהו ענין בפ״ע,
ואינו קשור בהכרח עם ימות המשיח:
כשם שבנוגע לביאת המשיח כותב הרמב״ם 50 "אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם,
או מחי׳ מתים וכיוצא בדברים אלו",
היינו,
יתכן אמנם שיעשה אותות ומופתים,
אבל אין זה תנאי והכרח כו׳ בגדר ביאת המשיח,
אלא ענין בפ״ע — כן הוא גם בנוגע לתקופה דימות המשיח,
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם,
או יהי׳ שם חידוש במעשה בראשית",
היינו,
יתכן אמנם שיהי׳ חידוש במעשה בראשית,
אבל,
אין זה תנאי והכרח כו׳ בגדר דימות המשיח,
אלא ענין בפ״ע.
ובזה גופא — ב׳ אופנים:
א) החידוש במעשה בראשית — כולל הענין דתחיית המתים,
ועד״ז שאר הענינים דשינוי מנהגו של עולם וחידוש במעשה בראשית — יהי׳ בתקופה שני׳ דימות המשיח,
ב) יתירה מזה — כמ״ש הרמב״ם באגרת תחיית המתים”,
"ודע שאלו היעודים וכיוצא בהם שנאמר שהם משל,
אין דברינו זה החלטי וכו׳",
כלומר,
שאף שפסק בספר הי״ד שיעודים אלו הם ״משל וחידה״ — כותב בעצמו 52 שאין זה
*דד שבט - סיום הרמב״ם
דבר החלטי,
ויתכן שיהי׳ כפשוטו,
היינו,
שביאת המשיח תהי׳ בפועל באופן נטי,
חידוש במעשה בראשית
(אלא שאין זה מוכרח מצד הגדר דביאת המשיח)
— וי״ל שתלוי באם יהיו ישראל במעמד ומצב ד״זכו" 53 ,
אלא,
שבספר הלכות הלכות פוסק כפי המוכרח מצד ההלכה שמשיח יבוא,
משא״ב דבר התלוי במצבם של ישראל,
שבו הרשות לכל אדם נתונה כר.
י. ויה״ר שבקרוב ממש יבוא אליהו לבשר ביאת המשיח,
ובפרט ע״י ההוספה במעשינו ועבו־ דתינו בלימוד התורה וקיום המצוות,
אשר,
ע״י קיום "מצוה אחת",
"הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,
וגרם לו ולהם תשועה והצלה" 54 ,
כולל ובמיוחד — ע״י התאחדותם של ישראל,
אהבת ישראל ואחדות ישראל,
אחדות אמיתית ושלימה,
ע״י תורת־אמת בשלימותה,
כבלימוד הרמב״ם,
הלכות כל התורה כולה
(כנ״ל ס״א),
אשר,
עי״ז מבטלים את סיבת הגלות
(היפר דאהבת ישראל 55 ),
ובהבטל הסיבה,
בטל בדרך ממילא המסובב
(הגלות),
ועד לפעולת האחדות בעולם כולו — "ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד,
שנאמר 56 כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד" 5 ,
ועד לסיום וחותם ספר הי״ד — "לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד..
שנאמר 58 כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים",
ו״מתכיפין התחלה להשלמה״ 59 — התחלת ספר הי״ד — "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון,
והוא ממציא כל נמצא,
וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו",
היינו,
שב״כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם" יהי׳ ניכר בגלוי "אמיתח המצאו",
כמ״ש" 6 "ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו גו׳",
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
במהרה בימינו ממש,
וכפס״ד הרמב״ם׳ 6 — "מיד הז נגאליז",
"מיד" כפשוטו 62 ,
תיכף ומיד ממש.
ספר השיחות - ה׳תממ״ז
הוספה*
— ע״ד המהדורות דספר הי״ד להרמב״ם —
א. ידוע שהרמב״ם כתב את חיכורו בכמה מהדורות,
כלומר,
לאחר הכתיבה בפעם הא׳ הגי׳ עוד הפעם,
ומכיון שבינתיים "הוסיף פליאות חכמה על חכמתו בעמקות ובקיאות כו׳" 1 ,
הנה בכמה מקומות תיקן,
שינה והוסיף בו׳,
ויש אומרים שאח״כ תיקן כו׳ גם פעם שלישית וכו׳.
וכמו שמצינו בתשובות הרמב״ם 2 שהשיב לשואלים על כמה פסקי־דינים — שאכן צדקו דבריהם,
וכבר תיקן פס״ד זה בחיבורו,
אלא,
שהנוסחא שהגיעה לידם היא הנוסחה הראשונה,
לפני שחזר ועיין עוד הפעם בפסקי ההלכות,
ולכו עליהם לתקן את הנוסחא שבידם כו׳.
ובתקופה האחרונה נתגלו ומתגלים כתבי־יד דחיבור הרמב״ם ממהדורה יותר אחרונה,
ובפרט כת״י תימן,
אשר,
ע״פ המקובל בתימן,
קיימו יהודי תימן קשר הדוק עם הרמב״ם,
ע״י שלוחים כו׳,
ומפעם לפעם שלחו לעדכן ולהגי׳ את ספריהם ע״פ התיקונים וההשלמות האחרונים,
עד לאחרוני האחרונים,
של הרמב״ם,
כך שלדבריהם המהדורה שבידם היא המתוקנת והמדוייקת ביותר?
ב. ועפ״ז,
צ״ע בנוגע לפסקי־הדינים של הפוסקים בדורות שלאחרי הרמב״ם שפסקו על יסוד דברי הרמב״ם בספר הי״ד:
מכיון שנתגלו לאח״ז כת״י הרמב״ם
(ובפרט דתימן)
ובהם כמה תיקונים ושינויים כו׳ לגבי הפסקי־דינים דספר הרמב״ם שנתפשט בכל תפוצות ישראל,
היינו,
שבמספר הלכות חזר בו הרמב״ם — יש מקום לומר,
לכאורה,
שבהלכות אלו יש לפסוק כמשנה אחרונה דהרמב״ם.
ומזה לכאורה המסקנה הכי תמוהה — שכמה פסקי־דינים של גדולי הפוסקים בדורות שלפנינו,
יסודם בטעות,
ח״ו!
[ואין זה דומה להדין ד״ב״ד גדול שדרשו באחת מן המדות כו׳ ודנו דין,
ועמד אחריהם ב״ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו,
הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו,
שנאמר 4 אל השופט אשר יהי׳ כימים ההם,
אינך חייב ללכת אלא אחר ב״ד שבדורך״ 5 — כי,
אמרה תורה שפסק ההלכה בכל דור הוא כ״ב״ד שבדורך",
ובדור שלפני זה,
אשר דעת הרבים היתה הפכית — ה״ז פס״ד התורה
(שלא חתוכה — ניתנה 6 )
ולא טעות ח״ו,
ואין מביאים פר העלם דבר וכו׳י,
משא״כ בנדו״ד,
שהרמב״ם בעצמו חזר בו,
נמצא,
שהפס״ד שלהם שהי׳
ע״ד המהדורות דספר הי״ד להרמב״ם
וו3
מיוסד בהרמב״ם — אינו הוראה אלא טעות"].
ולהעיר מהדין דעדים זוממין,
ש״הרגו אין נהרגיד• — שא׳ הטעמים בזה,
ש״לא יוזן ה׳ השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי,
כי המשפט לאלקים הוא ובקרב אלקים ישפוט..
מעלה גדולה בשופטי ישראל וההבטחה שהקב״ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט" 10 .
ואם הדברים אמורים בפס״ד של ב״ד בקשר למאורע מסויים״ — בפסקי־ דינים שנתפשטו בכל תפוצות ישראל,
ונתקיימו הלכה למעשה במשך כו״ב דורות,
על אחת כמה וכמה!
ג. ויש לומר הביאור בזה:
בנוגע לפסקי ההלכות דגדולי הפוסקים — אף שבכלל תמכו יסודותיהם על דברי רבותיהם,
הרי,
מובן וגם פשוט,
שלמדו הלכות אלו לא רק בתור קבלה היא ונקבלה 12 ,
כי אם
(לאח״ז)
התבוננו והתייגעו בבירור וליבון כל פרטי הסוגייא כר,
ועד שהגיעו למסקנא
— בשכלם הם — שהפס״ד הוא כך וכחי.
וכדמוכח גם מזה שבמספר מקומות הי׳ נראה להם שההלכה היא דלא כמו שפסקו רבותיהם — וחלקו עליהם.
ועפ״ז,
רב בישראל שמורה הלכה עפמ״ש בספרי הפוסקים — סומך לא רק על הפס״ד של רבותיו דפוסק הנ״ל,
כי אם,
גם על פט״ד של אותו פוסק,
שהכרעת ומסקנת הפס״ד היא
(גם,
עכ״פ בריבוי פעמים)
ע״פ שיקול דעתו הוא.
ולכן,
גם לאחרי שנתגלה שרבו חזר בו,
אין זה מכריח כלל לומר שגם הפוסק־תלמידו יחזור בו,
וכמארז״ל בכ״מ 4 ׳ "הא דרבי׳ הא דידי",
מפני
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
שיקול דעתו,
היינו שגדל וכו׳ והוא כבר בגדר פוסק בפ״ע.
בשינויי מהדורות הרמב״ם,
לכאורה י״ל,
דבזה לכ״ע מסקנא כמהד״ב,
שהרי הרמב״ם עצמו חזר בו —
אבל י״ל גם להיפר,
דדוקא בכיו״ב תוקף יותר למהד״ק,
שהרי הרמב״ם עצמו בגדולתו,
כשחיבר כבר ספרו,
הוי ס״ל כך.
ד. אמנם,
לכאורה יש להקשות על זה ממ״ש רבינו הזקן 15 ,
וז״ל:
"הרבה מספרים הראשונים ז״ל לא יצאו לאור הדפום עדיין בימי האחרונים ז״ל,
הט״ז ומ״א והנמשכים אחריהם כר,
ולזאת ודאי אין לסמוך להקל למעשה על הקולות שנמצאו בדברי האחרונים ז״ל".
ומצינו עד״ז בכו״ב ספרים 6 ׳,
שאילו ראו הפוסקים את דברי הראשונים
(שנתגלו אח״כ כר),
היו פוסקים כמותם,
והמענה י״ל:
בנוגע להמבואר בספרים הנ״ל — הצד השוה באלה שראיתי:
סברתם הראשונה — שאין לשנות הפס״ד שנתפרסם ונתפשט
(והטעם מובן — מכיון שאין זה ברור שאילו ראו טעמו ומסקנתו ופס״ד שנתגלה של הראשון הוי ס״ל כוותי׳ בזה 7 ,
כי אם,
רק שיש מקום לומר כך,
וכל זמן שאין בירור בדבר — אין לשנות ולעשות מעשה),
אא״כ:
(א) נתפרסם פס״ד אחר דפוסק שהוא בערך או יותר מגדלות דה־ פוסקים שפסקו הפס״ד שלפנ״ז
(כמו בדברי רבינו הזקן הנ״ל),
(ב) רק בספיקא דאורייתא,
להוציא ממון מחזקתו,
וכיו״ב — עלינו להחמיר,
ולכן לנהוג כמותו.
וכמפורש בדברי אדה״ז הנ״ל
(ועד״ז בכמה מספרים הנ״ל)
"אין לסמוך להקל למעשה".
ועפ״ז — אדרבה: מהנ״ל מובן שבכל המקומות שאינם בסוג הג״ל — אין לשנות הפס״ד שנתפשט ונהג בתפוצות ישראל.
ה. האמור לעיל שייך גם לפסקי־ דינים של מרן המחבר ב״שולחן־ערוך":
כותב בהקדמתו לחיבורו "הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר בני ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי״ף והרמב״ס והרא״ש ז״ל,
אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדיעה אחת,
נפסוק הלכה כמותם".
ועפ״ז צריך בירור: באם ימצא בהלכות הרמב״ם ששינה דעתו במהדורה אחרונה שלא הגיעה להב״י,
ב) ועי״ז משתנה הרוב הנ״ל — מה דינו דפס״ד השו״ע דהב״י שסמך על מהד״ק דהרמב״ם,
ע״ד המחממת דספר הי״ד להרמב״ם
והרי משמיא קא זכו לי׳ לחבר.
שולחן ערוך" שלאורו הולכים כל בית ישראל.
משא״ב את״ל ע״ד האמור לעיל,
שלמרות שהב״י תמך יסודותיו על שלשת עמודי ההוראה להכריע כשנים מהם — הרי לאח״ז שנה וליבן הלכות אלו ועד אשר נעשה דידי׳,
אף שלפעמים הוא דלא כדרבי׳ — כדעת הרוב דהנ״ל,
אלא,
שמצד גודל ענוותנותו — ברובא דרובא לא הי׳ סומך על שיקול דעתו בלבד,
כי.
מי זה אשר יערב לבו לגשת כו׳ ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי א־ל להכריע ביניהם ע״פ טענות כו׳",
כי אם,
לאחרי ששנים מ״שלשת עמודי ההוראה" מסכימים לדעה אחת,
אזי התייגע והתעמק יותר בטעמי דעה זו,
עד שהסכימה דעתו שיש להכריע כדעה זו• 1 .
ו. המורם מכל האמור לעיל:
בודאי טוב ונכוו וכו׳ הדבר שעוסקים בבירור וליבון דברי הרמב״ם — שינוי הנוסחאות ממהדורה למהדורה,
הפסקי־ דינים שבהם חזר בו וכו׳,
כולל — הפלפול והשקו״ט בטעמי הדברים וכו׳,
ואשרי חלקם וגדול זכותם של העוסקים במלאכה קדושה זו,
ו״יגדיל תורה ויאדיר" 2 ׳;
אבל בנוגע לפסקי־דינים הלכה למעשה — הרי,
לפענ״ד — נפק״מ אם זהו להוציא ממון מחזקתו,
ספיקא דאורייתא וכו׳,
מחמירים וכו׳
(כנ״ל),
או לאו.
עדי קיום היעוד 20 .
הקיצו ורננו שוכני עפר",
והרמב״ם והמחבר וכל פוסקי ישראל הראשונים עמהם,
ויבארו כהנ״ל.
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
במהרה בימינו ממש.
4ו3
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז