א. בשייכותה של שבת זו,
ש״פ בא ח׳ שבט,
ליום ההילולא דעשירי בשבט — כמה פרטים:
א) עצם עניו השבת — "מיני׳ מתברכיז כולהו יומין"׳,
המשכת הברכה לכל ימי השבוע,
כולל ובמיוחד — יום ההילולא דעשירי בשבט.
ובפרט שיום ההילולא חל בהתחלת השבוע
(ביום שני),
בימים הנקראים "בתר שבתא" 2 ,
מוצאי שבת 3 ,
אשר,
בימים אלו מודגשת המשכת הברכה מיום השבת יותר מב־ ימים שלאח״ז,
"קמי שבתא"
(דשבת שלאח״ז),
עם היות שגם הם מקבלים המשכת הברכה מיום השבת שלפנ״ז.
ב) פרשת השבוע,
שבת פ׳ בא — שהרי ההסתלקות בפעם הראשונה היתה ביום הש״ק פ׳ בא*.
ג) הקביעות דש״פ בא בשמיני בשבט 3 — בתוך ג׳ ימים לעשירי בשבט,
אשר,
ג׳ ימים נחשבים
(בכמה ענינים)
לנקודה אחת 6 .
ולכן,
הרי זה הזמן המתאים להתבונן בענינו של יום ההילולא — היום אשר "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו..
מתגלה ומאיר בבחי׳ גילוי מלמעלה למטה..
ופועל ישועות בקרב הארץ״ 5 ,
כולל — הקשר והשייכות דיום ההילולא לשבת פ׳ בא,
על מנת להסיק את המסקנא וההוראה בנוגע לעבודה בפועל,
"כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס׳
("׳.
ב. הנקודה הפנימית והעיקרית ד־ ״עבודתו אשר עבד״ - נתבארה בתורתו
("תורה אור״י,
ובפרט פנימיות התורה,
שבה מודגש יותר ענין האור והגילוי),
ובמיוחד — בתורתו השייכת ליום ההילולא,
המאמר וההמשך שנתן על מנת ללמוד ברבים ביום ההילולא דעשירי בשבט — "באתי לגני אחותי כלה".
ויחי
(לעיל ע׳ 255 ואילד: 263 ואילן־)
- גס בנוגע ליוסף שבדורנו).
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ותוכן העניו:
״באתי לגני אחותי כלה..
לגני לגנוני,
למקום שהי׳ עיקרי כתחלה,
דעיקר שכינה בתחתונים היתה" 10 ,
אשר,
בענין זה מתבטאת כללות מעשינו ועבודתינו כל משך זמן הגלות,
ובפרט בסוף זמן הגלות — למלא ולהשלים את תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות,
שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים",
באופן נעלה יותר ממה שהי׳ בהתחלת הבריאה — "אלה תולדות פרץ" 12
(עד "וישי הוליד את דוד"",
דוד מלכא משיחא),
למעלה מ״אלה 8 תולדות השמים והארץ בהבראם" 15 ,
ובפשטות — שאין עוד אפשרות לענין של חטא
(אפילו מלשון חסרון 10 ,
ועאכו״ב חטא כפשוטו),
מכיון ש״את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" 11 ,
כי אם,
עלי׳ "מחיל אל חיל" בקדושה גופא,
בעילוי אחר עילוי,
עד איו־סוף" 1 .
וממשיך לבאר,
שעבודה זו נעשית ע״י אנשי החיל,
שעל ידם נעשה נצחון המלחמה
("מלחמת בית דוד""),
אשר,
בשביל זה "מבזבז
(המלך)
כל סגולות
האוצרות דהרן יקר הנאסף והנקבץ כמה שנים מדור אחר דור
(כולל גם מה שאצרו אבותיו המלכים 20 ),
ואשר מעולם לא השתמש מזה לשום דבר,
וכמוס וחתום מעין כל רואה,
הנה בעת ניצוח המלחמה הוא מבזבז כל האוצרות כו׳" 14 — כדי לסיים את נצחון המלחמה,
ביאת דוד מלכא משיחא,
שאז,
יהי׳ העולם כולו דירה לו ית׳ בתחתונים.
כלומר,
הנקודה העיקרית והפנימית דעבודתו של בעל ההילולא 22 היא — לסיים ולהשלים את העבודה דעשיית הדירה לו ית׳ בתחתונים,
— ע״י מעשינו ועבודתינו דאנשי הדור
("הנשיא הוא הכל" 23 ),
דור השביעי
("כל השביעין חביבין" 24 ),
דור אחרון של הגלות,
ובמילא,
דור הראשון של הגאולה,
ובפרט לאחרי ש״דלה דלה לנו" 25 את המעיינות דתורת החסידות
ש״ס בא,
ח׳ שבט
באופן ד״באר את התורה" 26 ,
כולל "בשבעים לשון" 27 ,
תור כדי בזבוז כל האוצרות כר,
שלימות הטעימה
("טועמי׳ חיים זכו" 28 )
דגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא
("ישקני מנשיקות פיהו" 28 ),
באלף הששי לאחרי חצות —
כדברי בעל ההילולא — "עמדו הכן כולכם"" 3 ,
לסיים את "צחצוח הכפתורים" 31 ,
להיות מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו 32 .
ג. ובפרטיות יותר,
הנה,
תכליתה ומטרתה של עבודה זו,
ובמילא,
גם אופן עשייתה — הו״ע האחדות 33 :
התוכן דדירה לו ית׳ בתחתונים הוא — שמציאות העולם כולו אינה אלא דירה לו ית׳,
בדוגמת הדירה שבה מתגלה הדר בה בבל עצמותו" 3 ,
כלומר,
תכלית האחדות עם מהותו ועצמותו ית׳,
ובלשון הכתוב 35 — "והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי׳ ה׳ אחד ושמו אחד".
וענין זה נעשה ע״י העבודה בענין האחדות — החל מאחדותם של ישראל,
אהבת ישראל ואחדות ישראל,
עד לאופן ד״ויחן" 3 ,
לשון יחיד,
"כאיש אחד בלב אחד" 37 ,
שכן,
אהבת ישראל ואחדות ישראל הוא ה״כלי" להשראת השכינה,
כמ״ש 38 "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך",
שעי״ז נעשה הענין ד״ושכנתי בתוכם" 39 ,
"בתוך כל אחד ואחד"*,
וכתוצאה מזה — פעולת האחדות והשראת השכינה גם בכל העולם כולו,
דירה לו ית׳ בתחתונים.
ובמודגש גם במאמר דיום ההילולא — "באתי׳ 4 לגני אחותי כלה",
היינו,
שכל ישראל נקראים "אחותי כלה",
לשון יחיד,
כולל גם הדגשת עניו האהבה והאחדות דהקב״ה לכנס״י 42 ,
הקשורה גם עם אהבת ישראל זה לזה
(אוהב מה שהאהוב אוהב 43 ).
וזו היתה עבודתו של בעל ההילולא:
בנוגע לאחדותם של ישראל — כידוע ומפורסם לכל עד כמה דרש ותבע וביקש כו׳ ע״ד אהבת ישראל ואחדות ישראל,
כמבואר בריבוי מאמריו שיחותיו ומכתביו,
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ובנוגע לפעולת האחדות בעולם כולו — כמודגש בעבודתו בהפצת המעיינות חוצה,
כולל ובמיוחד ע״י "באר את התורה",
"בשבעים לשון",
אשר,
מלבד הפעולה בנוגע לבנ״י,
שגם אלו שאינם מבינים עדיין לשון הקודש יוכלו ללמוד ולהבין את עניני החסידות בלשון עם ועם,
ישנה גם הפעולה בנוגע לעולם כולו,
שעניני החסידות נמשכים ומתגלים גם בגדרי העולם,
שבעים לשון דאומות העולם — האחדות ד״מעיינות" עם ״חוצה״,
ובפשטות — שגם אוה״ע יוכלו להבין
(במדה מסויימת)
עניני אחדות הוי׳
(מלבד הפעולה "לכוח את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח" 44 ),
אשר,
זוהי ההכנה לקיום היעוד 45 "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד",
"ולא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד..
וישיגו דעת בוראם כו׳" 46 .
ד. האמור לעיל מודגש גם בפרשת השבוע
(שבו היתה ההסתלקות),
פ׳ בא — כפתגם אדמו״ר הזקן 47 ש״צריכים לחיות עם הזמן":
התוכן דפרשת השבוע הוא — סיום וגמר גלות מצרים
(ע״י המכות האחרונות 48 ),
עד לגאולתם של ישראל
ממצרים,
"בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ 49 מארץ מצרים" 50 ,
"בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" 51 ,
אשר,
ענין זה קשור גם עם הגאולה העתידה — "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" 57 .
ונמצא,
שבם׳ בא מרומזת הנקודה הפנימית והעיקרית דעבודתו של בעל ההילולא — סיום וגמר הגלות,
ע״י מעשינו ועבודתינו דכאו״א מישראל,
"צבאות ה׳",
אנשי החיל שפועלים את נצחון המלחמה 53
(כמבואר בארוכה בהמשך ההילולא),
עד לגאולה האמיתית והשלימה,
"יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים..
על צבאותם",
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות",
אשר,
ענין זה קורין בתורה — בברכה לפני׳ ולאחרי׳ 54 — בשבת פ׳ בא,
יום ההילולא בפעם הראשונה
(ובשנה זו —
"ארבה" ד־פ שם ב־ן,
הבירור מכל בחי׳ ב״ן דאבי-ע להיות,
יוסף ה׳ לי בן אחר",
שמזה נעשה הצחוק והתענוג דיצחק,
ע*י עניו הנצחון כו׳
(ראה בארוכה אוה״ת פרשתנו ע׳ רמט ואילך).
ש״ג בא,
ח׳ שגט
השבת שממנה מתברך יום ההילולא,
"בתר שבתא",
בתוך ג׳ ימים,
כנ״ל).
ה. ונוסף לזה,
גם ענין האחדות מודגש בפרשת השבוע 55 :
א) בפסוק 56 "בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו",
כלומר,
למרות החילוקים
(ע״פ תורה)
שביניהם,
מ״מ,
מתאחדים כולם "לאחדים כאחד״י 5 ,
כאמור,
"עמדו הכן מלכם"• 5 .
ב) ועיקר — בענין ד״צבאות ה׳":
היסודות שעליהם בנוי ״צבא״ — צבא כפשוטו,
ש״נשתלשלו מהן״”,
מהצבא האמיתי,
״צבאות ה׳״ — הם:
(א) משמעת,
קבלת־עול,
היינו,
מילוי ציווי ופקודת המלך מבלי להתחשב בשכל והבנה כר,
(ב) מס״נ כפשוטה,
היינו,
הנכונות להקריב את חייו כדי להציל את חבירו — תכלית השלימות דענין האחדות
(ופשיטא — שלילת ענין של פירוד ומחלוקת,
שכן,
ע״י פירוד ומחלוקת,
ח״ו,
עושה את מלאכת האויב מ׳),
עד כדי כך,
שמסכן ומקריב את חייו להצלת הזולת.
וכאמור,
ב׳ ענינים אלו
הם היסודות שעליהם בנוי צבא הראוי לשמו,
שמצליח במילוי תפקידו,
להגן על המדינה כולה,
כולל — מלך המדינה.
ודוגמתו בנמשל
(ואדרבה — עיקרו בנמשל,
ומזה נשתלשל גם במשל)
— ״צבאות ה׳״ — שהיסוד הוא:
(א) ענין הביטול וקבלת־עול,
"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" 60 ,
(ב) ענין האחדות,
"לאחדים כאחד",
עד כדי מסירת־נפש לטובת הזולת,
אשר,
עי״ז ממלאים "צבאות ה׳" את תפקידם ושליחותם בעולם — לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים,
כולל — ההגנה על המלך,
כביכול,
וגם מילוי התאווה והב וסף 61 דנתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים,
"למעשה 62 ידיך תכסוף" 63 .
ו. ביאור הדברים:
מבואר בתו״א 64 בפירוש התואר ד ״צבאות הוי׳״ — "פי׳ צבאות הוי 65 הוא לשון סמוך,
שהצבאות נטפל לשם הוי׳,
אבל אינו לשון שם התואר כמו הוי׳ צבאות..
והמשל בזה כשהאדם משכיל בגדולת ה׳ בהתבוננות והשגה,
אזי
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
נרגשת ההשגה בבחי׳ יש ודבר,
אבל כשנתבטל במציאות לגמרי,
אז אינו מרגיש ההשגה והביטול בבחי׳ יש ודבר מה,
כי אם הוא בטל לגמרי בתכלית הביטול בלי שום הרגשה כלל..
ולכן נק׳ אז צבאות הוי׳,
שהם טפלים וסמוכים ונכללים בשם הוי׳ כו׳" 65 .
ובלשון הקבלה והחסידות — ש״שם הוי׳ הוא אצילות" 66 ,
ושם הוי׳ הוא שם המיוחד 67
(דלא כשם אלקים,
לשון רבים 68 ),
עולם האחדות.
כלומר,
שע״י הביטול בתכלית,
מתאחד עם שם הוי׳,
"צבאות הוי׳",
עד כדי כך,
שכל מציאותו אינה אלא מציאות האלקות,
ע״ד ובדוגמת האחדות בעולמות — עולם האצילות.
ועפ״ז מובן שבענין ד״צבאות הוי׳" מודגש ביותר הביטול בתכלית,
ובמילא,
ניתוסף גם בעניו האחדות,
דמכיון שאינו מציאות לעצמו,
כי אם,
המציאות דאלקות,
"צבאות הוי׳",
אזי מתאחד בתכלית עם כל ישראל,
"כולן מתאימות ואב א׳ לכולנה" 60 ,
עד "לאחדים כאחד" ממש.
ומזה נמשך גם בנוגע לעניו הביטול והאחדות בעולם כולו — שכן,
כתוצאה מהענין ד״צבאות הוי׳" נעשה אח״כ גם העניו ד״הוי׳ צבאות"
(ע״י חנה 73 ,
ולאח״ז ע״י בנה של חנה,
שמואל"),
שם בפ״ע,
הקשור עם נצחון המלחמה 73 ,
ותוכנו — כמבואר בתו״א,
שגם בעולמות בי״ע "שאינן אלקות כלל",
"יתלבש בהם אור א״ס ב״ה בתכלית היחוד כמו שנתלבש בכלים דאצי׳ עד דאיהו וגרמוהי חד,
עד שיהי׳ נק׳ האור א״ס המלובש בהם בשם צבאות,
שהוא שם התואר,
שהוא עצמו הוא בחי׳ הצבאות ממש כענין איהו וגרמוהי חד שבאצי׳..
ולא שהם נפרדים בפ״ע רק שבטלים אליו,
אלא שמתייחד עמהן ממש" 73 .
ש״פ בא,
ח׳ שבט
ז. ובאותיות פשוטות — באופן המובן גם ל״בן חמש שנים למקרא" 74 ,
ואפילו לפנ״ז:
התחלת היום היא — "מודה אני לפניך",
ביטול בתכלית,
שכן,
כל מציאותו
("אני")
אינה אלא
(הביטול ו)
ההו־ דאה להקב״ה
(״מודה..
לפניך"),
ע״ד תכלית הביטול ד״צבאות הוי׳".
ולאח״ז,
באמירת ברכות השחר — מודגשת מציאותו של האדם
(החל בילד קטן),
צרכיו וכר,
"מלביש ערומים" וכיו״ב,
אלא,
שחדור בהכרה שהקב״ה מנהיגו ונותן לו צרכיו כו׳,
ע״ד (ולא ממש)
העניז ד״הוי׳ צבאות",
"שהוא ית׳ הוא אחד עם הצבאות..
ואינן נפרדים".
כלומר:
באמירת ״מודה אני״ — כל מציאותו של האדם אינה אלא ההודאה להקב״ה,
שכן,
גם בהודאה "שהחזרת בי נשמתי",
ההדגשה אינה על "נשמתי",
אלא על "שהחזרת בי",
היינו,
התמסרות והתאחדות בתכלית עם הקב״ה,
עד "רבה אמונתך",
אמונה בעצמות ומהות 75 .
ואמונה זו נעשית היסוד לעבודה דכל היום כולו — שגם כאשר נרגשת מציאותו וצרכיו כו׳,
יהי׳ חדור בהביטול והקב״ע.
כו״]
— זה נעשה ע• 76 שם שדי שבחוץ המזוזה.
ולהעיר מהמשך מאמר הזהר שם "רשים על פתחא רזא דמהימנוונא דילי",
דאולי יש לומר,
שעניו זה דוקא
(שגם כשהאדם וביתו הם בבחי׳ מציאות הם קשורים ומיוחדים עם אלקות,
והוא חדור בהאמונה שהקב״ה שומר את ביתו ואת כל אשר בביתו)
הוא.
רזא דמהימנוחא• — בדוגמת העילוי דשם צבאות.
ח. ויש להוסיף ולקשר כל זה עם חלק הפרשה השייך במיוחד ליום השבת — משביעי עד סיום וחותם הפרשה:
בשיעור חומש היומי מדובר אודות מצות תפילין — "והי׳ לך לאות על ידך ולזכרון ביז עיניך״ 76 ,
וסיומא דקרא — "למען תהי׳ תורת ה׳ בפיך",
שמזה למדו חז״ל” גודל מעלת מצות תפילין — "הוקשה כל התורה כולה לתפילין".
וטעם הדבר — מביון שתוכנה של מצות תפילין הוא שעבוד המוח והלב 78
(ועד שאין זה
(רק)
כוונת המצוה,
כי אם,
חלק מקיום המצוהי 7 ),
אשר,
בענין זה תלוי׳ כללות הנהגת האדם בכל הענינים.
ונמצא,
שגם בשיעור חומש דיום השבת מודגש ענין הביטול וקב״ע — שעבוד המוח והלב,
אשר,
על ידם נעשה גם השעבוד דכל אברי האדם,
שכל מציאותו בטלה לאלקות,
"צבאות הוי׳" 80 ,
ובמילא,
ניתוסף עי״ז גם בענין האחדות,
כנ״ל.
ועד״ז בנוגע לפעולת האחדות ע״י המשכת אלקות בעולם — שהרי במצות התפילין מודגש הפיכת חפצא דעולם
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
(קלף גשמי מעור של בהמה)
לחפצא דקדושה׳ 8 .
ט. והנה,
כל האמור לעיל מודגש עוד יותר בשנה זו — מצד החידוש 82 שבה גם לגבי שנה שעברה,
שגם אז היתה הקביעות דיום הש״ק פ׳ בא בח׳ שבט:
בשנה זו מודגש ביותר ענין השבת — הן מפני היותה שנת השמיטה,
"שבת לה׳" 83 ,
והן מפני שיו״ט של ראש השנה
(הכולל את כל ימי השנה 84 )
חל בשבת.
והרי ביום השבת מודגש ענין האחדות:
בנוגע לאחדותם של ישראל — "ויקהל משה",
"עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם..
כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת..
ללמד ולהורות לישראל דברי תורה כו׳" 85 ,
עד לאחדות דת״ח וע״ה בעניני אכילה ושתי׳,
ש״שואלו..
ואוכל על פיר׳ 8 ,
ועד״ז בנוגע לשנת השמיטה,
״שבת לה׳״,
״שגם עובדי האדמה..
יתעוררו לדרוש את ה׳" 87 ,
האחדות
דעובדי האדמה עם תלמידי חכמים,
שלכן,
"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה..
הקהל את העם וגו׳" 88 .
ובנוגע לפעולת האחדות בעולם כולו — שהרי ענינו של יום השבת הוא עליית העולמות לבחי׳ האלקות שלמעלה מהזמן כו׳ 89
(גדר העולם 89 ),
שעי״ז נעשה שלימות האחדות דעולם עם אלקות,
לא רק באופן האחדות דיום ראשון,
"יום אחד" 89 ,
"שהי׳ הקב״ה יחיד בעולמו" 89
(שאחדות זו אינה בשלי־ מותה,
שהרי "עשרה דברים נבראו ביום ראשון"",
וי״ל שגם מפני זה נאמר בכתוב "אחד" ולא "יחיד"),
אלא יתירה מזה — באופן שלמעלה ממציאות העולם 89 ,
ע־ד וכדוגמת תכלית השלימות באחדות דעולם עם אלקות לעתיד לבוא,
"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 89
("אלה תולדות פרץ",
למעלה מ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם",
(כנ״ל ם״ב)),
ומעין ודוגמא — בכל שבת ושבת,
"מזמור שיר ליום השבת,
ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" 89 .
י. ועוד ענין בשנה זו — היותה שנה פשוטה:
ש״פ בא,
ח׳ שבט
עם היות ששנה מעוברת נקראת "שנה תמימה" 89 ,
מכיון שמספר הימים שבה
(אפילו חסרה — שפ״ג)
גדול יותר ממספר הימים דשנה פשוטה
(אפילו שלמה — שנ״ה),
הרי לאידך,
יש גם עילוי בשנה פשוטה לגבי שנה מעוברת 89 .
א) "כמה דפשיט כו׳ טפי מעלי"",
עניז הפשיטות — בחי׳ שלמעלה מהתחלקות לפרטים,
שעל ידה נעשה עניו האחדות.
ב) בשנה מעוברת,
שענינה חיבור והשוואת שנת הלבנה לשנת החמה — מודגש החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה,
שלכן,
יש צורך לחברם ולהשוותם בו׳.
משא״ב בשנה פשוטה — הרי אין מוזכר החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה".
ובפרטיות יותר:
בנוגע לישראל — החיבור ואחדות דמשפיע
(חמה)
ומקבל
(לבנה),
באופן שלא נזכר שהי׳ איזה חסרון בהמקבל"" 89 ,
כלומר,
אהבת ישראל ואחדות ישראל בתכלית השלימות.
ובנוגע לעולם בולו — בידוע 01 ׳ שמיעוט הירח
(ובמילא — החסרון דשנת הלבנה לגבי שנת החמה)
הוא השורש לכל הענינים הבלתי־ רצויים כו׳,
ועפ״ז,
החיבור והאחדות דלבנה וחמה,
עד לתכלית האחדות שלא נזכר שהי׳ איזה חסרון
(שנה פשוטה)
— מורה על תיקון העולם בתכלית השלימות,
ביטול כל הענינים הבלתי־רצויים
(שלימות האחדות דעולם עם אלקות),
שזוהי השלימות דלעתיד לבוא,
וי״ל שזהו ע״ד מש״נ 91 • "והי׳ אור הלבנה כאור החמה".
ג) ימי הגשמים,
שיש בהם
(גם)
עניו בלתי רצויי״׳ — הרי,
בשנה פשוטה הם פחות חודש מאשר בשנה מעוברת 92 .
ד) בשנה פשוטה — נכנסים מחודש שבט לחודש אדר הסמוך לניסן
(ללא צורך להמתין
(לעבודת)
חודש נוסף,
כבשנה מעוברת),
היינו,
שמחודש שבט באים תיכף ומיד ל״מיסמך גאולה לגאולה" 93 ׳,
"פורים לפסח" 94 ,
עד לגאולה העתידה,
"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
יא. ועוד ענין מיוחד השייך — בהשגחה פרטית — לעשירי בשבט דשנה זו:
וסו)
סה״מ קונטרסים ח״א קצב,
א ואילך.
ובכ״מ.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
בעשירי בשבט השתא — מסיימים את לימוד הרמב״ם 95 " 96
(ותיכף ומיד — "מתכיפין התחלה להשלמה" 8 " 1 )
כפי שנחלק לשיעורים יומיים,
ע״פ המנהג שנתקבל ונתפשט בתפוצות ישראל 9 " 1 ,
אשר,
בענין זה מודגשת אחדותם של ישראל — כמ״ש הרמב״ם בהקדמתו לחיבורו שמטרת החיבור "שתהא תורה שבעל פה סדורה בפי הכל..
שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול".
ובזה גופא,
עילוי מיוחד בסיום הרמב״ם בשנה זו
(בעשירי בשבט)
— מכיון ש
(בהשגחה פרטית)
מתאחדים ביום זה כל הסוגים דלומדי הרמב״ס — הן הלומדים ג׳ פרקים ליום
("משנה תורה״ — ע״ד תושב״ב,
ש״המנהג הפשוט בכל שמשלימין את התורה בשנה אחת"""),
שמסיימים את המחזור השלישי" 101 ,
והן הלומדים פרק א׳ ליום,
שמסיימים מחזור הראשון 1 ׳ 103 ,
והן הלומדים בספר המצוות,
כולל ובמיוחד נשים וטף,
שמסיימים גם הם מחזור השלישי 104 "
(במקביל לסדר הלימוד דג׳ פרקים ליום).
ונמצא,
שבעשירי בשבט דשנה זו מודגשת ביותר אחדותם של ישראל — שכל ישראל מתאחדים "לאחדים כאחד" ע״י לימוד "תורה שבעל פה כולה",
הלכות התורה,
אחדות אמיתית ושלימה,
מכיון שנעשית ע״י לימוד "תורת אמת" בשלימותה 3 ".
ועי״ז ממהרים ומקרבים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה — ע״י הביטול בתכלית דסיבת הגלות
(היפך אהבת ישראל 4 "),
ובפרט ע״י לימוד הלכות 5 " התורה 6 ",
"דבר הוי׳ זה הלכה" 7 ",
שמזה באים גם ל״דבר הוי׳ זה הקץ״י".
יב. ההוראה מכל האמור לעיל — בנוגע לפועל:
יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הפעולות דאהבת ישראל ואחדות ישראל.
החל מהאחדות שע״י לימוד התורה,
השיעורים השוים לכל נפש
(ענין האחדות)
בחומש תהלים ותניא,
כתקנת בעל ההילולא,
ועד״ז שיעורי הרמב״ם וכיו״ב
(מלבד השיעורים הקבועים לכאו״א בפרט,
שיעורים ברבים כו׳),
כולל ובמיוחד — הפצת התורה,
ובאופן שחדורה בהפצת המעיינות חוצה,
כהוראת בעל ההילולא,
ועד לפעולת האחדות בעולם כולו — "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח".
ש״פ בא,
ח׳ שבט
ונתינת כח מיוחדת בכל זה _ ע״י קבלת החלטות טובות בהתוועדות שמתקיימת במעמד כמה וכמה עשיריות מישראל,
אשר,
"איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק' 110 "
(עד "חזק חזק ונתחזק"),
ובאופן ד״גדולה לגימה שמקרבת״״׳,
ובפרט — בד׳ אמותיו של בעל ההילולא,
נשיא דורנו,
אשר,
"הנשיא הוא הכל".
יג. ויה״ר שעצם קבלת החלטות טובות בעניז דאהבת ישראל ואחדות ישראל תפעל ותביא תיכף את ה״שכר"" 2 ׳ — ביטול סיבת הגלות,
ובדרך ממילא,
ביטול המסובב,
הגלות.
ו״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״ — "בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים",
"לא עיכבן המקום כהרף עין"׳ 112 ,
ובפי שהולכים לקרוא עתה בתפלת מנחה — "ויהי בשלח פרעה את העם" 22 ׳,
היינו,
שפרעה
(גלות)
עצמו שולח ומגרש את בנ״י מהגלות,
כמ״ש לפנ״ז 123 "כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו",
ובפרט שבנ״י רוצים וחפצים,
מבקשים,
דורשים וצועקים בו׳ 115 ,
שרצונם לצאת מהגלות תיכף ומיד,
הרי בודאי ש״רצון יראיו יעשה" 125 ,
ועאבו״ב
"בנים שגלו מעל שולחן אביהם" 126 ,
שזהו,
כביכול,
געגועי האב לבנים 122 וגעגועי הבנים לאביהם,
געגועים גדולים ביותר —
ועד לסיומה של הקריאה בתפלת מנחה — "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" 119 ,
היינו,
שהיציאה היא כבר "ביד רמה",
מכיון שעוד לפנ״ז,
בימי הגלות האחרונים,
"לכל בני ישראל הי׳ אור במושבותם" 120 ׳,
ועד שבאים להמשך הפרשה — "אז ישיר משה ובני ישראל גו׳"" 121 ,
"שר לא נאמר אלא ישיר
(לשון עתיד),
מכאן לתחיית המתים כו׳" 122 ׳,
שיקויים היעוד 32 ׳ "הקיצו ורננו שוכני עפר",
ובעל ההילולא בתוכם,
ש״אז ישיר משה ובני ישראל״ — שירה העשירית 133 .
וכל זה — תיכף ומיד ממש,
עוד לפני חודש אדר
("מיסמך גאולה לגאולה"),
ועוד לפני עשירי בשבט,
גאולה האמיתית והשלימה,
ביחד עם השלימות המשולשת,
שלימות העם שלימות התורה ושלימות הארץ — בפועל ממש,
למטה מעשרה טפחים,
במהרה בימינו ממש.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז