בעת מסירת פסק־דין רבני הקהילות ע״ד הכרח ביאת המשיח
זאל דער אויבערשטער ממלא זיין משאלות לבבכם לטובה אין אלע זאכן וואם עם שטייט דא,
ובלשון הרמב״ם 1 : אמן כן יהי רצון.
און דאס זאל זיין בעגלא דידן ממש,
ובפרט אז ס׳איז שלשים יום פאר יו״ד שבט.
מ׳זאל הערן בשורות טובות,
ויהפכו ימים אלה 2 "לששון ולשמחה ולמועדים טובים" 2 .
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ו 23
שיחת יום א' פ׳ ויחי,
עשרה בטבת - יהפך לשמחה - ה׳תשמ״ז
- בבית הכנסת,
לאחרי תפלת מנחה -
א. דובר כמ״פ אודות חידוש המנהג 1
(כפי שנתחדש גם בביהכ״נ זה)
דאמירת "דברי כבושין" ביום התעניתי
עניו התענית - "מדרכי התשובה הוא"/ "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה..
בזכרון דברים אלו נשוב להיטיב״/ ובפרט בעת רצון - "צום ויום רצון לה׳" 5 .
וזהו גם תוכן המנהג דאמירת "דברי כבושין",
שתוכנם,
דברי התעוררות על ענין התשובה.
ויש לומר,
שענין זה מרומז גם בלשון ״דברי כבושי!״ - מלשון "יכבוש עוונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם" 5 ,
שזהו״ע
(פעולת)
התשובה.
ומעלה נוספת בזה - מצד הדיבור ברבים,
כמאחז״לי "אכל בי׳ עשרה שבינתא שריא"
(ובפרט במעמד עשרה פעמים עשרה מישראל,
מאה מישראל,
ויותר ממאה כו׳"),
וכל זה "אף שאינם
מדברים בדברי תורה״י,
ועאכו״ב כשעוסקים בתורה
("עשרה שיושבים ועוסקים בתורה"" 7 ),
ובפרט בזמן נעלה,
"יום רצון",
ובמקום נעלה,
בית־כנסת ובית־מדרש,
"בית גדול",
"שמגדלין בו תפלה,
ומגדלין בו תורה"".
והעיקר - שעי״ז מבטלים את סיבת התענית,
״מעשינו הרעים..
שגרם..
אותן הצרות" 4 ,
ובדרך במילא,
בטל גם
(המסובב)
התענית - כפס״ד הרמב״ם בסיום וחותם 5 הלכות תעניות "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח",
ומוסיף,
"ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה,
שנאמר 5 כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי גו׳ וצום העשירי יהי׳ לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".
ב. ובפרטיות יותר:
"יכבוש עוונותינו"
(הענין ד״דברי כבושיף)
כולל לא רק ביטול העוונות,
"נעקר עוונו מתחלתו" 4 ,
אלא גם שלי־
ספד השיחות - ה׳תשמ״ז
מות התשובה - "מכבסים העוונות",
"אתתפנא חשוכא לנהורא" 15 ,
"זדונות געשו לו כזכיות״ 16 ,
ויתירה מזה - "כזכיות ממש" 17 .
ועד״ז בנוגע להמסובב - לא רק ביטול הצומות,
"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח",
אלא גם הפיכתם לששון ולשמחה,
כמפורש ברמב״ם "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" 18 .
ויש להוסיף,
שב׳ ענינים אלו
(ביטול העניז הבלתי־רצוי והפיכתו לטוב וקדושה)
הם דוגמת ב׳ העניניסי׳ שכותב ה־ רמב״ם בסיום וחותם ספרו בנוגע ל״או־ תו הזמן" שבו יבטלו הצומות ויהפכו לששון ולשמחה -
(א) "לא יהי׳ שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות",
היינו,
ענין שלילי,
ביטול כל ענינים בלתי־ רצויים,
(ב) ענין חיובי" 7 ,
"ולא יהי׳ עסק 7
כל העולם 77 אלא לדעת את ה׳ בלבדי- 7 ..
שנאמר 77 כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
ג. האמור לעיל,
צד השוה בכל הצומות - הוא בהדגשה יתירה בעשרה בטבת:
בעשרה בטבת מצינו חומר מיוחד לגבי שאר הצומות
(בין ד׳ הצומות)
- כמובא בב״י 75 מ״ש באבודרהם" 7 ש״אפילו הי׳ חל בשבת לא היו יכולין לדחותו ליום אחר,
מפני שנאמר בו 77 בעצם היום הזה,
כמו ביום הכפוריס".
והרי הדברים קל־וחומר:
אם בנוגע לענין
(הבלתי־רצוי)
העינוי דתענית יש תוקף מיוחד בעשרה בטבת - בנוגע לענין הטוב דיום התענית,
"יום רצון לה"׳,
עד להפיכתו לששון ולשמחה,
על אחת כמה וכמה שיש תוקף מיוחד בעשרה בטבת 78 .
יום א׳ פ׳ ויחי,
עשרה בטבת
ד. והנה,
גם בעשרה בטבת ישנם שינויים משנה לשנה,
הן בנוגע לקביעות בימי השבוע ובפרשת השבוע
(וידועה תורת
(הוראת)
אדמו״ר הזקן 2 שצריכים "לחיות עם הזמן"/ והן בנוגע לכללות השגה,
ובשנה זו ישנם כו״כ עילויים מיוחדים,
כדלקמן.
ובהקדמה:
לכל לראש,
הרי,
מצד ציווי והוראת התורה "מעליז בקודש"" 3 ,
"אין להם מנוחה כו׳ שנאמר׳ 3 ילכו מחיל אל חיל" 32 ,
מובן,
שעשרה בטבת השתא הוא באופן של עילוי לגבי עשרה בטבת דשנה שעברה,
ועאכו״כ לגבי השנים שלפנ״ז 33 .
אמנם,
עילוי זה הוא בהדגשה יתירה כאשר מוצאים בגלוי חידוש מיוחד בשנה זו שלא הי׳ בשנה שעברה.
וחידוש זה פועל הוספה גם בעניני עשרה בטבת שהיו בשנה שעברה,
וכמו כן בענין הכללי דעשרה בטבת שבכל השנים 31 -
כמובן מדברי הגמרא 33 "אטו שבת למו־ ספין אהנאי לתמידין לא אהנאי",
היינו,
שקדושת השבת פועלת עילוי גם בתמי־ דין שקרבים בכל יום,
"כיון דהאידנא קריבין אף הם שם שבת עליהם"" 3 .
ובנוגע לעניננו:
הקביעות דעשרה בטבת ביום א׳ פ׳ ויחי - היתה גם בשנה שעברה,
ובבר נתבאר בארוכהי 3 העילוי המיוחד בקביעות זו,
הן מצד ימי השבוע,
יום ראשון בשבוע,
והן מצד פרשת השבוע,
"ויחי יעקב בארץ מצרים",
אשר,
עי״ז ניתוסף בכללות הענין דעשרה בטבת,
כנ״ל בארוכה.
אמנם,
בעשרה בטבת דשנה זו ניתו־ סף עילוי מיוחד שלא הי׳ בשנה שעברה - היותו בשנת השמיטה,
"שבת לה׳"" 3 ,
ובשנת השמיטה גופא - שנה שהתחלתה וראשיתה,
יו״ט של ראש השנה
(הכולל את כל ימי השנה,
ע״ד וכדוגמת ה־ "ראש" שכולל את החיות דכל אברי הגוף,
ומנהיגם גם לאחרי התפשטות החיות באברי הגוף 3 ),
ביום השבת" 4 .
מלשון זוהר ואור
(סה״מ תש״ח ע׳ 240)
/ היא בבחינת,
זה השער לה" בעבודתו הפרטית
(סה״ש ה׳ת״ש ע׳ 22).
ספר השיוזות - ה׳תשמ״ז
ובהתאם לכך,
יש להתעכב על החידוש המיוחד דעשרה בטבת בשנה זו -היותו בשנת השמיטה,
שהתחלתה וראשיתה ביום השבת
[נוסף לכך שקבי־ עותו ביום ראשון בשבוע ובם׳ ויחי,
כבשנה שעברה,
אשר,
צירוף כל ענינים אלו יחד
(יום א׳,
פ׳ ויחי,
שנת השמיטה,
ור״ה שחל בשבת)
אינו רגיל כלל וכללן ולבאר גם שחידוש זה פועל תוספת עילוי בכל עניני עשרה בטבת,
כדלקמן.
ה. החידוש המיוחד דעשרה בטבת השתא - הו״ע השבת,
הן מצד שנת השמיטה,
"שבת לה׳",
ועוד יותר מצד הקביעות דיו״ט של ר״ה שחל בשבת.
והנה,
ביום השבת - "כל מלאכתך עשוי׳״ 37 / וכל ענינו הוא - תענוג 2 / "וקראת לשבת עונג" 39 -/ "חמענג" את השבת" 5 / ועד מעין ודוגמת שלימות ה־
הו״ע עליית ספירת המלכות
(ארץ),
ויום השבת -עליית כל הספירות
(ראה דרמ״צ מצות קדושת שנה השביעית.
ובכ״מ).
ועס״ז מובן העילוי שניתוסף בשנת השמיטה כשיו״ט של ר״ה חל בשבת
(בנוגע לעבודת האדם)
- שעניו השבת חודר לא רק בספירת המלכות שבו
(מעשה בפועל,
החל מהמעשה שבתורה,
אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא/ אלא גם בכל הספירות שבו,
בכל הציור קומה שלו,
היינו,
שכל מציאותו וכל עניני עבודתו חדורים בעניו השבת,
מכיון שר״ה
(.
ראש" הכולל את כל ימי השנה)
חל ביום השבת.
תענוג דלעת״ל,
"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"*/
וענינו בעבודת ה׳ 41 - עבודה מתוך תענוג הן בנוגע ללימוד התורה•/ לימוד התורה מתוך תענוג
(ובפרט פנימיות התורה,
טעמי תורה,
שבה מודגש ביותר ענין התענוג שבתורה),
והן בנוגע לעבודת התפלהי/ לא
(רק)
בקשת צרכיו" 5 ,
כי אם,
עצם ענין ההתחברות
(תפלה מלשון התחברות 5 )
עם הקב״ה,
עד לתכלית השלימות - "אז תתענג על הוי"׳ 52 .
וחידוש זה - עניו התענוג - קשור ומוסיף עילוי בכל עניני עשרה בטבת,
הן בנוגע לכללות עגין התענית,
הן בנוגע לחומר המיוחד דעשרה בטבת,
הן בנוגע לקביעות ביום ראשון בשבוע,
והן בנוגע ליום א׳ פ׳ ויחי,
כדלקמן.
ו. ביאור הקשר דענין התענוג עם עניני התענית:
א) כללות עגין התענית - הפיכת ה־
יום א' פ׳ ויחי,
עשרה בטבת
עינוי ל״יום רצון",
עד לפנימיות הרצון - תענוג 53 .
ודוגמתו בהלכה - תענית חלום בשבת,
ש״התענית הזה תענוג הוא לו" 54 ,
מכיון שהרצון מהפך את העינוי לעונג 55 .
ב) החומר המיוחד דעשרה בטבת,
ש״אפילו הי׳ חל בשבת לא היו יכולים לדחותו..
כמו יום הכיפורים״ - שהרי ביוהכ״ם מודגש בעיקר הפיכת העינוי לעונג,
כידוע 55 ש״להחיותם ברעב" 57 קאי על יוהכ״פ,
"שהחיות
(כולל שלימותו,
עונג)..
הוא מבחי׳ הרעב גופא",
וכמבואר בכ״מ• 5 שיוהכ״פ הוא בחי׳ תענוג עצמי הבלתי מורגש
(מעין עוה״ב שאין בו אכילה ושתי׳)
* 5 .
ג) הקביעות ביום ראשון בשבוע -כפי שמצינו ב״אנשי מעמד" ש״לא היו מתענין..
באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית"" 5 ,
היינו,
שבאחד בשבת מודגש יותר הצער דה־ תענית,
ובמילא,
מודגש יותר גם ה
(פיכת הצער ל)
תענ1גי*.
ד) יום א׳ דפ׳ ויחי,
"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה״ 55 - כדאיתא
בזהר 55 "הא לך שבע עשרה שנין אחרנין בענוגין ותפנוקי! והנאות וכיסופי! כו׳" 54 .
ז. ויש להוסיף בזה,
ע״פ המבואר ב״תורה אור" פ׳ ויחי
(פרשת השבוע בתורת החסידות)
- פנימיות התורה,
כפי שבאה באופן של הבנה והשגה,
"יתפר־ נסוך 55 ,
בתורת חסידות חב״ד:
על הפסוק 55 "חכלילי עינים מיין גו"/ ״כל חיך שהטועמו אומר לי לי״״ _ מבאר אדמו״ר הזקן בתו״א" 5 דקאי על הדרגא הכי נעלית באהבת ה׳
[כפי שמבאר בארוכה,
לפי־ערך,
את פרטי הדרגות בענין האהבה,
וביתר ביאור,
"ית־ פרנסון״ בשלימות - במכתב הידוע דכ״ק מו״ח אדמו״רי 5 ^ אהבה בתענוגים" 7 ,
"להתענג על ה׳ מרוב כל בו׳ בחינת מעלת מדרגת השבת,
אז תתענג על כו׳ וקראת לשבת עונג כו׳ האהבה בתענוגים המתגלית בשבת",
מצד גילוי בחי׳ היין,
יינה של תורה,
"שיתגלה בחי׳ חיך הטועם את היין,
דהיינו בחי׳ חכמה
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
וטעמי מצוות שהם בחי׳ תענוג העליון,
וע״י כן נתעלה בעילוי אחר עילוי,
לי לי,
עד רום המעלות".
ועד לתכלית השלימות שבזה - בימות המשיח
(כמ״ש לפנ״זיי "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים",
שאז יהי׳ "אוסרי לגפן עירה גו׳ חכלילי עינים מיין גו"׳ 72 ),
שאז יהי׳ שלימות הגילוי דטעמים וסודות התורה,
כמ״ש 62 "ישקני מנשיקות פיהו",
"סוד טעמי׳ ומסתר צפונותי"׳* 7 ,
שיתגלו לעתיד לבוא 75 .
ח. ענין הנ״ל
(אהבה בתענוגים,
שלימות האהבה)
קשור גם עם כללות העניו דעבודת התשובה,
שעי״ז געשה הפיכת הצומות לששון ושמחה בימות המשיח:
נתבאר לעיל
(ס״ב) שעבודת התשובה בשלימותה היא באופן דאתהפכא חשוכא לנהורא,
"זדונות נעשו לו כזכיות",
שעי״ז נעשה הענין דאתהפכא גם במסובב - לא רק ביטול הצומות,
אלא גם הפיכתם לששון ולשמחה.
והנה,
שלימות התשובה 75 באופן ש
״זדונות נעשו לו כזכיות״ וכו׳ היא - ע״י תשובה מאהבה 77 ,
ומבואר בתניא 78 שזוהי "תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו ית׳ וצמאה נפשו לה׳ כארץ עיפה וצי׳..
ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים,
כמאמרם ז״ל” במקום שבעלי תשובה עומדים כו"׳.
ומכיון ששלימות התשובה קשורה עם גודל ותוקף האהבה לה׳,
הרי,
עם היות שעיקר ההדגשה כאן היא על ענין הצמאה כו/ מ״מ,
מובן וגם פשוט שלאח״ז נקל יותר להגיע גם לדרגא דאהבה בתענוגים,
ולא עוד,
אלא באופן נעלה יותר מדרגת האהבה בתענוגים דצדי־ קים"",
כאמור,
"במקום' שבעלי תשובה עומדים כו"׳ 81 .
וכאמור,
עי״ז נעשה גם הפיכת הצומות לששון ולשמחה בימות המשיח,
שאז יתגלה שלימות ענין התענוג,
הן בנוגע להתגלות התענוג ד״יום רצון לה"׳ ב״ימים טובים וימי ששון ושמחה",
והן בנוגע לכללות הזמן דימות המשיח,
! 7)
פרשתנו מט,י.
יזם א׳ פ׳ מחי,
עשרה בטבת
כאמור,
"לא יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד..
כי מלאה הארץ דעה את ה׳",
שעי״ז באים לאהבת ה׳ בתכלית השלימות,
"אינו אוהב הקב״ה אלא בדעת שידעהו,
ועל פי הדעה תהי׳ האהבה" 82 ,
וכפי שמסיים,
"נמים לים מכסים",
מים הו״ע החסד,
מדת אהבה 85 ,
עד לשלימות האהבה - אהבה בתענוגים.
מ. עפ״ז יש להוסיף ביאור בדברי ה־ רמב״ם בסיום וחותם הלכות תעניות -שמביא גם את סיום הפסוק,
"והאמת והשלום אהבו":
נתבאר פעם 84 ,
שכוונת הרמב״ם לרמז שענין זה,
"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח,
ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה",
נעשה ע״י ההנהגה ד־ "האמת והשלום אהבו",
אהבת ישראל 85 ,
מכיון שע״י אהבת ישראל מבטלים את סיבת הגלות
(שהי׳ - היפך דאהבת ישראל 88 ),
ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב
(הגלות),
ימות המשיח.
אמנם,
ביאור זה אינו מחוור לגמרי,
שכן,
עפ״ז צריך להיות סדר הדברים
(בכתוב,
ובנדו״ד)
בדברי הרמב״ם להיפן - "האמת והשלום אהבד׳,
ועי״ז ולאח״ז
"צום הרביעי גו׳ וצום העשירי יהי׳ גו׳ לששון ולשמחה ולמועדים טובים".
ולכן,
יש לומר,
שבסיום הכתוב "והאמת והשלום אהבו" מרומז ענין נעלה עוד יותר מהפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
ובהקדמה:
גם לאחרי הפיכת הצומות לששון ולשמחה,
שאז יתגלה,
באמור,
שלימות עגין התענוג,
אהבה בתענוגים - אין זה עדיין תכלית השלימות,
ובלשון אדמו״ר הזקן בתניא״י ש״אפילו הוא צדיק גמור עובד ה׳ ביראה ואהבה בתענוגים..
הוא דבר בפני עצמו ירא ה׳ ואוהבו",
"יש מי שהוא אוהב" 88 .
תכלית השלימות היא,
שלאחרי כל העילויים דאהבה בתענוגים,
מגיע לתכלית הביטול לגמרי,
שאינו מציאות לעצמו כלל,
מכיון שכל מציאותו אינה אלא המציאות דקונו,
כמבואר בכ״מי 8 בעניו "עבד פשוט" ו״עבד נאמן" כו׳,
שישנה כל מציאותו,
מעשה,
מדות,
שכל,
עד לרצון ותענוג
(ואדרבה,
באופן כזה דוקא יכולה להיות עבודתו בשלימות),
אלא שאין זה המציאות שלו,
כי אם,
מציאות האדון,
עד לרצון ותענוג דה־ אדון,
בחי׳ הביטול "דאין עוד מלבדו״״י,
ולמעלה מזה - "אין עוד״יי.
ספר השיחות - ה׳חשמ״ז
וזהו תוכן הענין ד״האמת והשלום אהבו":
"האנזח": ענין ה״אמת" באמת לאמית־ תו - אינו אלא עצמות ומהוח,
שכן,
כל עניו של גילוי והארה כו׳,
אינו אלא ״שפת אמת״,
״אמת״,
אבל לא אמת לאמיתת!,
שאינו שייך אלא בעצמות ומהות.
ובנדו״ד,
בעבודת האדם -תכלית הביטול,
"אין עוד",
עד שפועלים זה גם בעולם כולו - דירה לו ית׳ בתחתונים 92 ,
בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה האדם בכל עצמותו 53 ,
עד שאין כאן שום מציאות כלל מלבד מציאות העצמותיי.
"והשלום": מכיון שהגיע לתכלית הביטול לגמרי,
"אין עוד",
שאיו שום מציאות מלבד עצמות ומהות,
"האמת" - הרי זה אמיתת ענין ה״שלוס " 5 י,
"שלום"
(גם)
מלשון שלימות 4 *,
תכלית השלימות.
"אהבו": אם בכל ענין של עבודה יש צורך בסייעתא דשמיא”,
בעבודה נעלית כזו
(״האמת והשלום״)
- על אחת כמה
("כדכתיב
(ישעי׳ ל,
כ) ולא יכנף עוד מוריד,
פי׳ שלא יתכסה ממר בכנף ולבוש"
(תניא פל״ו))
אינה בסתירה לכר ש״המלך איו רואים אותו כשהוא ערום"
(סנהדרין כב,
א) - כי,
להיותו בתכלית הביטול שאינו שוס מציאות לעצמו,
וכל מציאותו אינה אלא מציאות המלד,
לא שייך לומר "רואים אותו",
מכיוו שנעשה חלק מו העצם,
וכמה.
ומובן,
שישנם כמה אופנים ב־ סייעתא דשמיא,
עד לאופן ד״כל הנותן בעץ יפה הוא נותז״” בשלימותו.
וענין זה נמשך מצד תוקף האהבה דהקב״ה לישראל,
אשר,
ה״כלי״ לזה היא - אהבת ישראל להקב״ה,
עד לשלימות האהבה,
אהבה בתענוגים.
ויש לומר,
שהענין ד״האמת והשלום אהבו"
(שלאחרי ולמעלה מהפיכת הצומות לששון ולשמחה)
הוא ע״ד וכדוגמת העניו ד״כמים לים מכסים"
(בסיום וחותם ספר הי״ד)
- שלא זו בלבד ש״מלאה הארץ דעה את ה׳",
אלא יתירה מזה,
שמציאות הארץ מכוסה ובטילה לגמרי עד שאין כאן אלא "דעה את ה׳",
כשם שהמים מכסים את קרקע הים וכל הברואים שבו,
עד שכל מציאותם אינה אלא המציאות דמי הים".
י. והנה,
כללות הענין דביטול הצומות והפיכתם לששון ולשמחה בימות המשיח - תלוי במעשינו ועבודתינו במשך כל זמן משך הגלות,
ככל הגילויים דלעתיד לבוא""•.
ובענין זה יש הוראה ונתיגת־כח מפרשת השבוע - "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה":
״יעקב״ - קאי
(גם)
על כאו״א מישראל,
שכן,
"נשמתו
(של יעקב)
כלולה
יום א' פ׳ ויחי,
עשרה בטבת
מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"׳"■.
והנה,
(גם)
כאשר יעקב נמצא בארץ מצרים,
מקום הגלות - אזי "ויחי יעקב",
כידוע 3 "׳ הסיפור ע״ד שאלתו 3 "׳ של הצ״צ
(בילדותו,
כאשר מורו לימדו -ע״פ פי׳ בעה״ט - שיעקב חי י״ז שנותיו המובחרות בארץ מצרים)
לזקנו אדמו״ר הזקן: היתכן,
שיעקב אבינו,
בחיר ה־ אבות 4 "׳,
יהיו מבחר שנות חייו י״ז שנה שגר בארץ מצרים? ויענהו אדמו״ר הזקן: כתיב 3 "׳ "ואת יהודה שלח גו׳ להורות לפניו גשנה",
"להתקין לו בית תלמוד כו"׳""׳,
כאשר לומדים תורה מתקרבים להשי״ת,
ואז,
גם במצרים נעשה "ויחי",
עד לאופן דמבחר שנותיו כו׳.
ובזה גופא - באופן של עילוי והוספה,
דמכיון ש״צדיקים אין להם מנוחה כו׳ ילכו מחיל אל חיל" 33 ,
ועאכו״ב יעקב אבינו,
"האבות הן הן המרכבה" 7 "׳,
ובפרט ״בחיר האבות״ - הרי בודאי שבמשך שבע עשרה שנה נתעלה בעילוי אחר עילוי נעלה ביותר.
וכאמור,
ענין זה מהוה הוראה ונתי־ נת־כח לכאו״א מישראל,
שגם בזמן ה־
גלות יוכל להיות אצלו מעמד ומצב ד״ויחי יעקב",
אשר,
עי״ז נשלמת כוונת הירידה לגלות,
מבמילא)
תיכף ומיד הגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו 8 "׳.
יא. ובענין זה ישנה הדגשה נוספת בקשר ובשייכות לשנה זו - שגת השמיטה,
"שבת לה"׳,
שהתחלתה וראשיתה ביום השבת:
יום השבת מדגיש את הענין ד״כל מלאכתך עשוי׳",
היינו,
שגם "מלאכתך",
מלאכתו של יהודי,
מילוי שליחותו של הקב״ה לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים - "עשוי׳" כבר,
כפי שמעיד כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שכאו״א מאתנו,
בתוככי כלל ישראל,
סיים את כל הענינים 87 "׳,
ולא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים""",
כדי להיות מוכנים,
"עמדו הכן כולכם""׳,
ל (שויתי הוי׳ נגדי 3 ")
"מצעד" ד־ "צבאות ה׳"
(כפי שנקראים כאר״א מישראל)
3 " לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה,
שאז תהי׳ שלימות השמחה - "ישמח
ספר השיחות - ה׳ונשמ״ז
ה׳ במעשיו" 2 " ו״ישמח ישראל בעו־ שיו" 5 ",
כפי שמתחברים יחדיו 6 ",
וכן שלימות התענוג,
תענוג הבורא ותענוג הנברא 7 ",
כפי שמתחברים יחדיו,
מצד בחי׳ היחידה בנפשו דכאו״א מישראל,
הקשורה עם בחי׳ היחידה הכללית,
משיח צדקנו*",
עד לשלימות האחדות עם "יחידו של עולם"
(בחי׳ "יחיד" שלמעלה מבחי׳ "אחד״י"^ "ישראל ומלכא בלחודוהי"" 12 .
יב. המורם מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל - "המעשה הוא ה־ עיקר" י":
בעמדנו ב״יום רצון לה"/ שיש בו כל העילויים האמורים לעיל - יש לקבל החלטות טובות להוסיף עוד יותר בגמר ושלימות מעשינו ועבודתינו
(כולל)
ב־ "צחצוח הכפתורים",
שכן,
לאחרי כל העגינים האמורים,
הרי,
משיח צדקנו עדיין לא בא! ובמילא,
יש צורך להוסיף עוד מעשה טוב,
דיבור טוב או
(עכ״פ)
מחשבה טובה,
אשר,
כל פעולה ופעולה
(מעשה,
דיבור או מחשבה)
בכחה לפעול את הגאולה האמיתית והשלימה,
כפס״ד ה־ רמב״ם 95 י "עשה מצות אחת,
הרי הכריע
את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,
וגרם לו ולהם תשועה והצלה" 22 ׳.
והתעוררות מיוחדת בעמדנו שלושים יום לפני יום ההילולא דעשירי
("יהי׳ קודש״ 22 ׳)
בשבט 25 ׳ -
(ע״ד) "שלושים יום לפני החג״ 26 י - להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במילוי ההוראה ע״ד "צחצוח הכפתורים",
להיות מוכנים,
"עמדו הכן כולכם",
לגאולה האמיתית והשלימה,
תיכף ומיד,
"מיד הן נגאלין" 27 ׳.
יג. ובפרטיות יותר בנוגע למעשה בפועל - יש לעורר אודות הענינים המודגשים בהפטרה דיום התענית:
יום א׳ פ׳ ויחי,
עשרה בטבת
״שמרו משפט ועשו צדקה״״ 101 - הוספה בלימוד התורה
("משפט" 5 ׳),
ובנתינת הצדקה.
"ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם גו׳״״ 5 ' - הוספה בענין דהקמת בתים,
בתי תורה,
בתי תפלה ובתי גמ״ח,
בכל מקום ומקום,
וכמו כן לעשות מביתו הפרטי דכאו״א מישראל בית תורה תפלה וגמ״ח
(כמדובר כמ״פ),
כולל -"בית ועד לחכמים"׳ 5 ׳,
שמזמן לזמן תערך בו התוועדות של כמה מישראל,
מתוך אהבת ישראל ואחדות ישראל,
ו״גדולה לגימה שמקרבת" 55 ׳,
שעי״ז מתבטלת
(למעליותא)
מציאותו כבית פרטי,
מכיון שמתאספים בו כמה מישראל.
ועד ש״ביתי בית תפלה יקרא לכל העמיס" 55 ׳,
לא רק שפועל ומשפיע על בנ״י,
אלא שפועל גם על אוה״ע4״ _ ע״י שמקיים הציווי שנצטווה בפס״ד ה־ רמב״ם "לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח..
מפני שצוה בהן הקב״ה בו׳" 55 ׳,
וזהו גם הכנה לקיום היעוד 54 ׳ "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד".
יד. בהמשך להאמור - הרי כאן המקום להוסיף בדיבור טוב,
בענין של נתינת תודה:
מכיון שכמה וכמה הביעו איחולים וברכות כו׳,
עד ל״טלטולי דגברא" ו־ "טלטולי דאיתתא" 57 ׳,
כדי להשתתף ולשמוח יחדיו,
באופן ד״טוב לב משתה תמיד"• 5 ׳,
על בשורה טובה דהוספה בהדפסת כתי״ק רבותינו נשיאינו והפצת וכו׳ 5 ׳ - הרי,
מכיון שאין הזמן גרמא להשיב ולהודות לכאו״א בפרטיות,
מנצלים הזדמנות זו כדי להודות לכולם ביחד.
ואדרבה,
מכיון שהדיבור בזה הוא במעמד כמה וכמה עשיריות מישראל,
במקום שמגדלין בו תורה ומגדלין בו תפלה
(כנ״ל ס״א/ ובפרט בד׳ אמותיו דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו,
שבהם חי ופעל במשך עשר שנים האחרונות דחיים חיותו בעלמא דין
(ובאופן דפעולה נמשכת,
ואדרבה - "אשתבח כו׳ יתיר מבחיוהי״״׳)
- הרי זה ביתר שאת וביתר עוז מאשר הבעת תודה ל־ כאר׳א בפרטיות.
ויה״ר שנשמע ונתבשר בשורות טובות תמיד כל הימים,
מתוך שמחה וטוב לבב - שמחה שלמעלה משמחה,
ועונג שלמעלה מעונג,
ובפרט - ע״י ההוספה בהקמת בתי חב״ד
(שהם בתי תורה,
תפלה וגמ״ח)
כמה פעמים ככה,
הוספה בההו״ל ד־ ספרים וכת״י,
הפצת המעיינות,
והוספה
סמר השיחות - ה׳תשמ״ז
כמה פעמים ככה בהחזרת והוצאה לאור
(- הדלקת הנר דנר הוי׳ נשמת אדם)
דבנ״י ממקומות פזוריהם,
שזוהי תוכן עבודת ופעולת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורגו - "יוסף
(שמו הראשון)
ה׳ לי בן אחר"׳ 4 ׳,
שגם מ״אחר" עושים " בף 113 ,
עד לקיבוץ כל בנ״י ממקומות פזוריהם כפשוטו - בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.
טו. כרגיל,
יש לסיים בענין הצדקה - כדי להשלים את ג׳ הקוין דתורה
(קריאת התורה ואמירת ההפטרה)
עבודה
(תפלת המנחה)
וגמ״ח,
שעליהם "העולם עומד""׳,
ו״העולם קיים""׳.
ויה״ר שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד שבההפטרהי" "כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות״ - "ישועתי" דהוי׳,
ו״לך"׳ הוי׳ הצדקה""׳,
ובצדקה גופא - "צדקתי" דייקא,
לפי הישג יד
הנותן"׳,
למעלה מכל מדידה והגבלה,
עד לצדקה העיקרית - שתמורת הענין ד״צדקה עשה הקב״ה בישראל שפיזר! לבין האומות""׳,
גואל הקב״ה את כל ישראל,
כסיום וחותם ההפטרה"׳ "מקבץ נדחי ישראל
(ויתירה מזה)
עוד אקבץ עליו לנקבציו".
וכן תהי׳ לנו - גאולה האמיתית והשלימה דכל בג״י,
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו"" 5 ׳,
"קהל גדול ישובו הנה"׳ 5 ׳,
אשר,
ברגע כמימרא,
"ארו עם ענני שמיא"־ 5 ׳,
נמצאים כולם "בביתי ובחומותי",
בביהמ״ק ובקד״ק,
ובתוך חומות "הר הקודש בירושלים" 55 ׳,
ובכלל בארץ הקודש,
שתתפשט בכל הארצות 54 ׳,
כשם ש״ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".
וכל זה - בפועל ממש,
למטה מעשרה טפחים,
שרואים זאת בעיני בשר ממש,
במהרה בימינו ממש,
בעגלא דידן ממש,
אמן כן יהי רצון 55 ׳.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז