משיחות ש״פ וישב, מבה״ח טבת, א׳ דחנובה ה׳תשמ״ז

א. ההתוועדות ביום הש״ק זה — קשורה עם כו״כ ענינים:

(א) שבת,

(ב) דשנת השמיטה,

(ג) מברכים החודש,

(ד) שבת שלאחרי י״ט כסלו,

(ה) שבת חנוכה,

ובזה גופא —

(ו) א׳ דחנוכה.

והנה,

בכל ענינים אלו מודגשת אחדותם של ישראל

(כדלקמן),

אמנם,

בענינו החדש ואינו תדיר

(ע״פ רוב — אחת בשנה,

בשנה זו — ב׳ פעמים)

דיום זה,

שבח חנוכה׳,

שקביעותו בשנה זו ביום א׳ דחנוכה — ישנה הדגשה נוספת ועיקרית בענין האחדות,

כדלקמן.

ב. ביאור הדגשת אחדותם של ישראל — בענינים האמורים:

א) בעצם ענין השנת — "ויקהל משה״,

״עשה לך קהלות גדולות..

כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת" 2 .

ונוסף לזה,

מכיון ש״אימת שבת" פועלת שאפילו עם־הארץ אינו משקר,

ויכולים לסמוך עליו כשאומר שפירותיו מתוקנין

(אע״פ שבימות החול,

כולל ערב שבת ומוצאי שבת,

פירותיו דמאי) 2 ,

נמצא,

שביום השבת נעשה ענין האחדות דתלמיד־חכם ועם־הארץ — ב׳ סוגים,

מן הקצה אל הקצה לגמרי — שגם ת״.ח

יכול לאכול על שולחנו של ע״ה,

כלומר,

אחדות בעניני אכילה ושתי׳,

שנעשים דם ובשר כבשרו,

ועד שמשפיעים גם על תכונות הנפש 4 .

ב) האחדות דיום השבת מודגשת יותר בשנת השמיטה,

שכולה

(גם ימי החול שבה)

״שבת לה׳״ 5 — דמכיון שלא עוסקים בעבודת השדה וכרם,

אזי בטילה ההתחלקות בין איש לרעהו הקשורה עם החלוקה דשדה וכרם בפ״ע,

חלקו המיוחד בארץ וכר,

ועד כדי כך,

שזוהי ההכנה ל״הקהל 6 את העם האנשים והנשים והטף",

"מקץ 7 שבע שנים במועד שנת השמיטה" 8 .

ג) בשבת מברכים החודש — כתקנת כ״ק מו״ח אדמו״רי "לקבוע את יום הש״ק מברכים החודש ליום התוועדות",

והרי ענינה של התוועדות הוא — אהבת ישראל ואחדות ישראל,

כדברי רבינו הזקן ע״ד ה״פתקא אשר משמי שמיא נחיתא כו׳" בביאור גודל מעלתה של התוועדות חסידית"׳.

ויש להוסיף,

שענין זה מודגש גם "בשמו אשר יקראו לו" ע״פ מנהג

ש״ס וישב,

מבה״ח טבת,

א׳ ווזמנה

65 ו

ישראל

(״תורה היא'*׳)

— "התוועדות",

מלשון הכתוב 2 ׳ "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו",

היינו,

שעם היותם "שנים",

נעשה אצלם ענין האחדות,

באופן ד״יחדיו",

מלשון ומאותיות יחיד,

לא רק "אחד",

אלא גם "יחיד" 3 .

ד) בשבת שלאחרי י״ט כסלו — שבו נעשה העילוי והשלימות

("ויכולו״“,

מלשון כליון,

וגם מלשון תענוג 5 )

דעניני י״ט כסלו,

"חג החגים" 6 ,

והרי ענינו של י״ט כסלו הוא — הגילוי דנסתר ופנימיות התורה עד בגדרי השכל,

"יתפרנסון" 7 ,

באופן של הבנה והשגה בחב״ד שבנפש,

אשר,

ענין זה בהכרח שיימשך ממקום הכי נעלה

(וי״ל — עד למעלה מהגדרים דהעלם וגילוי — העצמיות)

שבתורה,

בחי׳ היחידה 6 ,

המעוררת ומגלה את העצמיות דישראל,

בחי׳ היחידה שבנפש,

שהיא למעלה מהתחלקות,

אצל כל ישראל בהשוואה,

עניו האחדות".

ה) כשבת חנוכה — שהרי חנוכה קשור עם חנוכת המזבח וחנוכת המקדש" 2 ,

שאז מתאספים רבים מישראל יחדיו לשמוח בחנוכה זו

(במכ״ש וק״ו מעשיית משתה ושמחה בחנוכת בית פרטי דכאו״א מישראל 2 ),

ובפרט להדעות 22 שבימי חנוכה יש לנהוג שמחה ומשתה

(כמדובר בארוכה בשנה שעברה 23 ),

והרי כללות הענין דמשתה ושמחה אינו שייך

(כל כך)

ביחיד,

כי אם,

בצירוף כמה וכמה מישראל 26 ,

באופו של אחדות.

ו) ונוסף לזה,

ישנה הדגשה מיוחדת בענין האחדות — ביום ראשון דחנוכה,

ובפרט שחל בשנה זו ביום השבת:

בקריאת התורה דא׳ חנוכה 25 קורין

פדה — ברכות ח,

רע*א),

אהבת ישראל ואחדות ישראל.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

אודות התחלת הענין דחנוכת המזבח והמשכן 26 ע״י קרבגות הנשיאים — "ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח ביום המשח אותו ויקריבו הנשיאים את קרבגם לפגי המזבח" 27 ,

ש״שוו כולם בעצה אחת 28 ..

והי׳ קרבן כולן שוה..

ולא הקריב אחד מהן יותר על חבירו..

כאילו כולם הקריבו ביום ראשון" 29 .

ונמצא,

שבקרה״ת דיום זה מודגשת אחדותם של ישראל — וגם בעניני העבודה שבהם חלוקים זה מזה.

ובהקדמה:

באחדותם של ישראל — ב׳ ענינים:

(א) מצד עצם הנשמה,

שהיא אצל כל ישראל בשוה,

כר,

שאין חידוש בענין האחדות.

(ב) גם מצד העבודה בפועל בכחות הגלויים,

אשר,

בעניו זה ישנה התחלקות לפרטים,

ואעפ״ב,

נעשה עגין האחדות.

ולדוגמא" 3 :

בהפטורה דשבת זה

(שבת הא׳ דחנוכה)

נאמר 3 "ראיתי והנה מנורת זהב כולה",

דקאי על כללות נש״י

("כי הנשמה קרוי׳ נר,

כמ״ש 32 נר ה׳ נשמת

(שעי״ז "קורא להקמה לבוא אליו,

כביכול,

כאדם הקורא לחבירו שיבוא אליו,

וכבו קטן הקורא לאביו לבוא אליו כו"

(תניא ספל•!)).

אדם,

וכללות נש״י נקרא מנורה"),

"מגדולי הצדיקים ועד פחותי ערך",

שכולם באופן ד״מנורת זהב",

ל׳ יחיד,

"לקיים מש״נ 33 כולר יפה רעייתי" 34 .

ובפרטיות יותר — "עד ירכה עד פרחה מקשה היא" 33 ,

"ירכה היא הרגל התחתון

("מדרגות התחתונות"),

ופרחה הם הפרחים עליונים

("בחי׳ עליונות",

"גדולי הצדיקים הנק׳ פרחה ע״ש שתורתם ותפלתם פרחה לעילא"),

כולה כאחת נק׳ מגורה".

ובאופן ד״מקשה",

"שצריך להיות אחדות גמור זה עם זה..

הירך עם הפרחים,

שכל אחד יחזיק עצמו לבחי׳ ירך,

ולחבירו בחי׳ פרח,

וחבירו להיפך",

בדוגמת המנורה ש״ע״י המקשה שמקישים אותה,

נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה,

ונתערב הכל,

עליון בתחתון ותחתון בעליון,

כר כל ישראל ערבים זה בזה,

כלומר,

מעורבים זה בזה,

כי אתם קרויים אדם,

כמו האדם שיש לו ראש ורגל,

והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו,

כך כל ישראל ביחד הם נק׳ אדם אחד,

קומה אחד".

אמנם,

ביחד עם זה,

יש במנורה שבעה נרות,

שהם ז׳ מדרגות חלוקות בעבודת ה׳ 36 ,

היינו,

שבנוגע לעבודת ה׳ נחלקים כללות ישראל

("מנורת זהב כולה")

לז׳ סוגים,

ז׳ סוגי עבודה.

ובפרטיות יותר — נחלקים לי״ב סוגים,

כנגד י״ב השבטים,

אשר,

כל שבט ושבט במסילתו יעלה,

כדאיתא במדרש 37 בנוגע לקרבנות הנשיאים,

ש״פ וישב,

מבה״ח טבת,

א' דחנוכה

67ו

"אע״פ שקרבן שוה הקריבו כולם..

כל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו",

כוונות מיוחדות כר,

בהתאם לענינו המיוחד של השבט

(כפי שהולד ומפרט את הכוונות השונות ד פרטי הקרבנות)

• 5 .

ועפ״ז מובן החידוש בענין האחדות שבקרבנות הנשיאים — שגם בעניני העבודה שבהם מודגשת ההתחלקות

(לז׳ סוגים,

ובפרטיות יותר)

לי״ב סוגים,

מ*מ,

מתאחדים כולם יחד.

ג. והנה,

באחדותם של י״ב הנשיאים ביום ראשון דחנוכת המזבח — כמה פרטים:

א) עצם העובדה ש״שוו כולם בעצה אחת",

ברצון אחד וכוונה אחת,

"כאיש אחד בלב אחד״”,

להתנדב אותם קרבנות לחנוכת המזבח.

ולא עוד,

אלא שהי׳ צורך בציווי "נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח"" 4 ,

שכן,

לולי ציווי מיוחד זה,

משמע׳ 4 שהיו מקריבים

את קרבנותיהם

[נוסף על הבאת העגלות והבקר 42 ,

"ויביאו את קרבנם לפני ה׳ שש עגלות צב ושנים עשר בקר עגלה על שני הנשיאים 42 ושור לאחד ויקריבו אותם לפני המשכן" 44 ]

ביום אחד.

ב) גם הציווי על ההתחלקות ד״נשיא אחד ליום גו׳״ — הי׳ ביום הראשון 45 ,

היום שהתאחדו בו בעצה אחת.

ויתירה מזה — גם ההתחלקות בפועל

(לא רק הציווי על ההתחלקות)

התחילה כבר ביום הראשון

("ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב למטה יהודה"),

במעמד ומצב ש״כל השבטים הם שוים וחביבים כולם לפני הקב״ה,

ויתירה מזה — שהעלה עליהם הכתוב כאילו ביום ראשון הקריבו כולם,

לקיים מה שנאמר כולך יפה רעייתי"" 4 .

68 ו

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

כלומר: בציווי ד״נשיא אחד ליום גו׳" — כ׳ קצוות: מחד גיסא — הדגשה על ענין ההתחלקות,

ולאידך גיסא — זמן הציווי הוא ביום ראשון,

שבו התאחדו כולם.

וב׳ קצוות אלו הם גם בהקרבה בפועל: מחד גיסא — הקריב ביום הראשון נשיא אחד,

ענין של התחלקות,

ולאידך גיסא —

(בקרבן שלו 47 )

"כאילו ביום ראשון הקריבו כולם" 48 .

ד. וביאור הענין:

אחדות — נמשכת ממקום נעלה ביותר,

פשיטות שלמעלה מהתחלקות,

שעניז האחדות מודגש גם ביום אחרון,

שבו קורין הסך־ הכל דקרבנות הנשיאים יחדיו,

באופו שלא ניכר קרבנו הפרטי דבל נשיא.

ויש לומר,

שהחידוש באחדות דיום ראשון לגבי האחדות דיום אחרון — שגם האחדות שלפני ההתחלקות,

ע־ד וכדוגמת העילוי ד״יחיד" לגבי "אחדי,

נמשכת וחודרת בהתחלקות לפרטים,

כדלקמן בפנים.

שלכן,

לא שייך שם התחלקות פרטים כו׳.

אמנם,

תכלית הכוונה היא — שענין נעלה זה יומשך בהתחלקות לפרטים דוקא,

היינו,

שגם בענין ההתחלקות לפרטים יהי' ניכר הפשיטות שלמעלה מהתחלקות,

כך,

שכל פרט ופרט נעשה חדור בנקודה העצמית שלמעלה מהת־ חלקות.

וענין זה מתבטא בחיבור ב׳ הקצוות הנ״ל

(ההתחלקות ד״נשיא אחד ליום גו׳" ביחד עם זה ש״כאילו ביום ראשון הקריבו כולם״)

— להורות ולהדגיש שאין להסתפק בענין האחדות,

הנקודה העצמית שלמעלה מהתחלקות,

אלא,

צריך להמשיך זה גם בהתחלקות לפרטים,

ובאופן שכל פרט ופרט נעשה חדור בנקודה העצמית שלמעלה מהת־ חלקות.

ה. דוגמא לדבר — בעבודה הפרטית דכאו״א מישראל:

אמרו חז״ל 4 : ״הולד..

במעי אמו..

נר דלוק לו על ראשו..

ומלמדין אותו כל התורה כולה..

וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה".

ומבואר בחסידות 50 ,

ש״הארת התורה שהאירה הארה גדולה ועצומה בנשמתו בטרם שנתלבשה לגמרי בגוף החומרי,

היא הנותנת כח ועוז שמאיר בה אור התורה אחר שנת־ לבשה בגוף החומרי..

מתוך הרשימו שנשאר אחר השכחה".

והעניו בזה:

התורה — היא חכמתו ורצונו של הקב״ה.

ומצד גודל הפלאת מעלתה,

לא שייך שהאדם התחתון יוכל להשיגה

סס נדה ל,ב.

ש״פ וישב,

מבה״ח טבת,

א׳ דחנוכה

במוחו,

כי אם,

לאחרי הנתינת־כח מלימוד התורה שלמד קודם שנתלבשה נשמתו לגמרי בגוף החומרי.

והנה,

הלימוד בטרם ירידת הנשמה להתלבש בגוף הוא בתכלית העילוי "כל התורה כולה* 51 ,

ע״ד ובדוגמת הענין דמ״ת,

שבו ניתנה כל התורה כולה,

כידוע שכל עניני התורה,

אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש 52 ,

כלולים בעשה״ד 55 ,

עד להתכללות דכל עשה״ד בדיבור הראשון,

והדיבור הראשון — בתיבה הראשונה,

והתיבה הראשונה — באות הראשונה,

אות אל״ף

(בניקוד קמץ)

ד״אנכי*.

אמנם,

תכלית הכוונה היא — שכלל זה

(אל״ף ד״אנכי")

שלמעלה מהת־ חלקות כר,

יבוא באופן של התחלקות לפרטים ופרטי פרטים כר,

לימוד כל עניני התורה באופן של הבנה והשגה,

אלא,

שכל הפרטים צריכים להיות חדורים בנקודה הכללית והעצמית שלמעלה מהתחלקות — האל״ף ד״אנכי*.

ועד כדי כר,

שגם תינוק שמתחיל ללמוד אותיות ונקודות,

"קמץ א א*

(ויתירה מזה: אפילו תינוק בן יומו שמנגנים לו "קמץ א א" ב״שיר ערש")

— הרי זה קשור עם האל״ף בניקוד קמץ

("קמץ א א")

ד״אנכי"

(כדברי ב״ק מו״ח אדמו״ר 54 ),

היינו,

שהאל״ף ד״אנכי"

הכלל הכי גדול בתורה,

ועד לעצמיות התורה שלמעלה מהתחלקות — נמשך עד לפרט הכי קטן דלימוד התורה,

בתינוק שמתחיל לימוד האותיות והנקודות,

או אפילו שמיעתם בלבד.

ומזה מובן גם בנוגע לכלל ישראל — שאחדותם של ישראל,

מצד הנקודה העצמית שלמעלה מהתחלקותם לפרטים,

צריכה לירד ולחדור בכל עניני העבודה הפרטיים כפי שבאים באופן של התחלקות,

שגם הם יהיו חדורים עם הנקודה העצמית.

ו. ביאור הדברים בנוגע לעבודה בפועל — בקשר ובשייכות לימי חנוכה

(שבת חנוכה),

וי״ט כסלו

(יום ראשון דשבת זו).

ובהקדים — הקשר והשייכות די״ט כסלו לחנוכה:

שלימות הגאולה של רבינו הזקן בי״ט כסלו

(באופן שחזר לבוריו 55 )

היתה בימי חנוכה — שהרי ביום ג׳ דחנוכה חזר מפטרבורג לווימעבסק 56 .

ושייכותם בתוכן הענינים: בי״ט כסלו התחיל עיקר הענין ד״יפוצו מעינותיך חוצה" 57 ,

היינו,

שהמעיינוח דפנימיות התורה באים באופן של הפצה גם במקום החוצה.

וזהו גם תוכן הענין דחנוכה — שנקבע על נם השמן,

דקאי על רזין דרוין דאורייתא 58 ,

וה״שמן"

(מעיינות)

צריך להאיר "על פתח ביתו מבחוץ" 58

(דלא כנרות המקדש שצרי־

70ו

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

כים להיות בפנים דוקא,

אלא ב״חוצה" דוקא),

ובאופן ד״מוסיף והולך" 59

(דלא בנרות המקדש שצריכים להיות תמיד באותו מספר,

שבעה נרות),

שזהו תוכן ענין ההפצה,

שאינו נשאר על עמדו,

אלא הולך ומתפשט כר.

והנה,

"שמן"

(פנימיות התורה)

הוא נקודת התמצית

("עסענץ״“)

דבל דבר,

היינו,

בחי׳ העצם שלמעלה מהתחלקות לפרטים,

שלכן,

נמצא בכל דבר,

כי העצמי נמצא בכל 6 .

דוגמא לדבר — בהלכה: שמן — אינו מתערב בשאר משקין 62 ,

ולאידך גיסא — מפעפע בכל דבר 6 .

וזהו תוכן הענין די״ט כסלו 64 וחנוכה — שפנימיות התורה,

בחי׳ השמן שבתורה,

העצמיות

(יחידה)

דתורה שלמעלה מהתחלקות לפרטים,

צריכה לירד ולחדור למטה,

בכל הפרטים ופרטי פרטים,

עד למעשה בפועל,

"המעשה הוא העיקר" 65 ,

באופן שגם הפרט היותר תחתון,

"חוצה" שאין מחוץ הימנו,

צריך להיות חדור בגילוי דתורת החסידות.

וכל זה — הן בנוגע לעבודתו בעצמו,

ביחס ל״חוצה" שבו,

מעצם הנפש לכחות הפנימיים,

שכל ומדות,

עד ללבושים דמחשבה דיבור ומעשה,

עד לפרט היותר תחתון 66 ; והן בנוגע לעבודתו בהפצת המעיינות חוצה כפשוטו,

בכל מקום ודרגא,

עד לדרגא הכי תחתונה,

תחתון שאין תחתון למטה ממנו.

וענין זה מודגש ביותר בשבת זה,

שבת שלאחרי י״ט כסלו שחל ביום א׳ דחנוכה — כאמור,

שבקרה״ת דיום ראשון דחנוכה מודגש ענין האחדות

(מצד העצם שלמעלה מהתחלקות),

מחד גיסא,

והמשכתו בסרטים כר,

לאידך גיסא,

כנ״ל בארוכה.

ז. ובפרטיות יותר — יש לומר,

שהחילוק דב׳ ענינים הנ״ל

(העצם שלמעלה מהתחלקות,

והמשכתו בפרטים)

מתבטא בחילוק שבין י״ט כסלו וחנוכה בקביעות שנה זו — שי״ט כסלו חל ביום ראשון בשבוע,

ויום א׳ דחנוכה ביום השבת:

ענינו של יום ראשון הוא — "יום אחד" 6 ,

ש״הי׳ הקב״ה יחיד בעולמו" 68 ,

היינו,

שאיו עדיין מציאות של נבראים

(ועאכו״כ שאיו שום דבר בלתי-רצוי,

כמו "מחלוקת",

שנבראת ביום שני 69 ),

כי אם,

"הקב״ה יחיד בעולמו*.

וענינו של יום השבת הוא — "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" 4 ,

היינו,

ש״פ משב,

מבה״וז טבת,

א׳ דחנוכה

רדו

שכבר ישנה כל מציאות הבריאה בכל הפרטים ופרטי פרטים,

אבל,

בתכלית העילוי באופן ד״ויכולו",

עד לענין התענוג 15 .

ו״נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן" 70 ,

היינו,

שיום ראשון,

יום אחד

("תחלתן"),

ויום השבת

("סופן")

קשורים זה בזה״,

ויתירה מזה — "סוף מעשה במחשבה תחלה"",

היינו,

שענין המעשה

(סופן),

ובמעשה גופא "סוף מעשה"

(לאחרי גמר העשי׳)

— נעוץ ומושרש בבחינת המחשבה

(תחלתן),

ובמחשבה גופא — "מחשבה תחלה",

"תחלה" שלפני ולמעלה מבחי׳ המחשבה 3 .

ובנוגע לעניננו — י״ט כסלו

(ביום ראשון)

ויום א׳ דחנוכה

(ביום השבת):

בי״ט כסלו מודגש

(בעיקר)

העגין העצמי דפנימיות התורה,

בחי׳ היחידה — כמודגש בקביעותו ביום ראשון,

"יום אחד",

"הקב״ה יחיד בעולמו";

ובחנוכה מודגש

(בעיקר)

גילוי ה״שמן" להאיר "על פתח ביתו מבחוץ",

היינו,

שחודר בכל הפרטים ופרטי פרטים כר,

עד לפרט היותר תחתון — כמודגש בקביעותו ביום השבת,

שישנם כל פרטי הבריאה,

כפי שהם בתכלית העילוי

("ויבולו"),

מכיון שחודר בהם גילוי אלקות.

ח. ההוראה מכל האמור לעיל — בנוגע למעשה בפועל:

מכיון שימי חנוכה

(כולל — העילוי והשלימות די״ט כסלו בהם באופן ד״ויכולו")

קשורים עם ענין ה״שמן",

רזיז דרזיז שבתורה — יכול לטעון ה״קלוגינקער" שבימים אלו

(בפרט)

צריך להיות כל ענינו אך ורק בלימוד החסידות,

להסתגר בד׳ אמותיו ולהתעמק בתורת החסידות,

ולכל היותר

(מצד הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״״)

— לערוך התוועדות שבה ידובר אודות ענינים עמוקים בתורת החסידות.

על כך באה ההוראה מהאמור לעיל — שענין ה״שמן",

פנימיות התורה,

הנקודה העצמית שלמעלה מהתחלקות,

צריך להיות נמשך גם בפרטים ופרטי פרטים,

עד ל״סוף מעשה",

באופן שכל פרט ופרט נעשה חדור בפנימיות התורה.

ובאותיות פשוטות — לא רק "להרעיש" אודות הפצת המעיינות חוצה,

אלא,

למלא את שליחותו של נשיא דורנו בהפצת המעיינות חוצה במעשה בפועל ממש,

עד ל״סוף מעשה",

היינו,

ללכת למקום ה״חוצה",

עד לחוצה שאין מחוץ הימנו,

ולהביא לשם ה״מעיינות" ושיהיו באופן של הפצה,

החל מהפצת תורה ויהדות בכללותה,

כפי שחדורים במעיינות דפנימיות התורה ןע״ד האמור לעיל

(ס״ה) שהתחלת לימוד אל״ף בי״ת

(כולל אל״ף־בי״ת של יהדות),

"קמץ א א",

קשור עם האל״ף ד "אנכי"],

בכל מקום ומקום,

עד לפינה הכי רחוקה וגדחח,

גם במובן הרוחני,

בקצוי תבל.

ומה שטוען ש״שליחות" זו היא בבחינת "סוף מעשה"

(דרגא הכי תחתונה)

לגבי ההתעסקות בלימוד חורת

72ו

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

החסידות — אומרים לו,

"סוף מעשה במחשבה תחלה":

ההתעסקות בהפצת התורה והיהדות והמעיינות בקצוי תבל היא אמנם בבחינת "סוף מעשה",

אבל,

היא הנותנת,

מכיון שהיא "סוף מעשה",

הרי,

כדי לפעול שם צריך להמשיך מבחי׳ הכי נעלית — "מחשבה תחלה",

"תחלה" שלמעלה מ״מחשבה"

(כנ״ל ס״ז),

ולא עוד,

אלא שתכלית הכוונה הנעוצה ״במחשבה תחלה״ היא — "סוף מעשה",

שהרי נתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים 75 ,

בתחתון שאין תחתון למטה ממנו 76 .

ובמילא,

יכול אתה להסתגר בד׳ אמות של קדושה ולעסוק בלימוד התורה,

עד לפנימיות התורה,

ובודאי תקבל שכר גדול ביותר,

"ש״י עולמות" 77 ; אבל,

כדי להשלים את הכוונה העליונה,

שנתאווה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים 78 — מוכרח אתה לצאת למקום ה״חוצה",

עד ל״חוצה" היותר תחתון,

ולהאיר את ה״חוצה" ב״נר מצוה ותורה אור",

עד למעיינות דפנימיות התורה,

ובאופן של הפצה דוקא.

ט. ובמיוחד יש לעורר על הענין שהזמן גרמא — "מבצע חנוכה":

יש להשתדל שבכל מקום ומקום שדרים יהודים ידליקו נרות חנוכה — הן במקום מרכזי,

באופן ד״פירסומי ניסא״י 7 ,

והן בביתו של כאו״א מישראל,

ומה טוב — להכריז שלא יוצאים י״ח בהדלקה הפומבית,

אלא כאו״א צריך להדליק נרות חנוכה בביתו 80 .

ובזה נכלל גם התוכן הפנימי דהדלקת נר חנוכה — להאיר את נפשו וביתו של כאו״א מישראל ב״נר מצוה ותורה אור" 8 ,

עד ל״שמן" שבתורה,

רזין דרזין שבתורה,

ולהעיר גם "בחוץ",

עי״ז שמעמיד "פנס" ברה״ר,

ובדרך ממילא מתקבצים בני רה״ר למקום האור 82 .

וכל זה — באופן ד״מוסיף והולך..

מעליו בקודש" 5 ,

ובאופו שההנהגה ד״מהדריו מן המהדרין" בזמן הש״ם — נעשה "מנהג פשוט" אצל כאו״א מישראל,

כפס״ד הרמ״א 83 ,

אשר,

"בני ישראל יוצאים ביד רמ״א"

(כידוע הפתגם ע״ד הצחות 84 ).

ומובן,

שכל האמור שייך

(לא רק לאנשים,

אלא)

גם לנשים,

שהרי "נשים

ש״פ וישב,

מגה״ח טבת,

א׳ דחנוכה

חייבות בנר חנוכה,

שאף הן היו באותו הנס" 85

(ויתירה מזה: "על ידי אשה נעשה הנס״ 86 )

— הן בנוגע למבצע חנוכה כפשוטו,

והן בנוגע לתוכן הפנימי שבזה,

להאיר בכל מקום ע״י "נר מצוה ותורה אור״ — כפי רואים במוחש שכח השפעתן של נשי ישראל — בכו״כ ענינים גדול יותר מכח ההשפעה דאנשים

[אלא שהפעולה בזה צריכה להיות בתכלית הצניעות,

גם באופן דמהדרין מן המהדרין,

כמובן וגם פשוט],

ובמיוחד — בג׳ המצוות השייכות במיוחד לנשי ישראל: הדלקת נרות שבת קודש ויו״ט,

כשרות האכילה ושתי׳,

וטהרת המשפחה,

וכן בענין החינוך

(הקשור עם חנוכה — חנוכה מלשון חינוך 87 ),

לכל לראש — חינוך דקטן הצריך לאמו 88 ,

וכו לאח״ז,

שהרי האשה היא "עקרת הבית",

שבה תלוי׳ הנהגת הבית כולו.

ויש לקשר כל הנ״ל עם המדובר לאחרונה אודות הקמת והרחבת בתי־חב״ד בכל מקום ומקום — שהרי חנוכה קשור עם חנוכת בית המקדש,

ודוגמתו ב״מקדש מעט" 8 ,

ביהכנ״ם וביהמ״ד,

בית תורה תפלה וגמ״ח,

עד לביתו הפרטי דכאו״א,

ועד למקדש הרוחני

שבלבו פנימה״ 89 ,

ומזה מובן שחנוכה הוא זמן מסוגל ומוכשר ביותר לחנך בתי־ חב״ד חדשים,

וכן להוסיף ולהרחיב את בתי־חב״ד הקיימים כבר,

ועד באופן שבאין־ערוך,

עד שצריך חינוך כבית חדש.

י. ויה״ר שע״י מעשינו ועבודתינו בכל הענינים האמורים נזכה בקרוב ממש לקיום היעוד" "

(כי אתה נרי הוי׳)

והוי׳ יגי׳ חשכי",

דקאי על הגילוי דנר חנוכה 2 ,

היינו,

שמתבטל לגמרי חושך הגלות,

ויתירה מזה — "לילה כיום יאיר"",

עדי קיום היעוד 4 "והי׳ לך ה׳ לאור עולם".

ובפשטות — גאולה אמיתית והשלימה ע״י משיח 5 צדקנו,

אחד ומיוחד 6 משמונה נסיכי אדם 7 ,

שהם דוגמת שמונת ימי חנוכה 8 ,

74ו

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

ביחד עם בניו וחנוכת ביהמ״ק השלישי,

שבו ידליק אהרן כה״ג" את המנורה,

ולא רק מנורה בת שבעה קנים,

שהיא בדוגמת כנור של שבעה נימין" 10 ,

אלא גם

(כנור של שמונה נימין" 10 ,

שהוא בדוגמת שמונה נרות דחנוכה 101 ,

עד לכנור של עשר נימין 100 ,

"עלי עשור" 102

(בדוגמת יום א׳ דחנוכת המזבח — "יום השמיני",

ש״נטל עשר עטרות" 3 )),

כל ישראל ידליקו נ״ח שמונה נרות,

שאינן בטלין לעולם 4 .

ובלשון דפרשת השבוע — "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" 5 ,

היינו,

שכללות ישראל,

בני יעקב,

וש״נשמתו

. . כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם""" 98 ,

הם במעמד ומצב ד״וישב",

"לישב בשלוה" 2 ,

בתכלית השלימות ובאופן נצחי,

"בארץ מגורי אביו״ — יצחק" 100 ,

שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו" 101 ,

ו (בשבטו של יהודה 102 )

כבר נולד פרץ״ 103 ,

וכן ״תולדות פרץ..

(עד) וישי הוליד את דוד" 2 ,

דוד מלכא משיחא,

וכלו כל הקיצין" 105 ו״עלה הפורץ לפניהם" 4 ",

בפועל ממש,

למטה מעשרה טפחים,

בעגלא דידן.

ספר השיחות - ה׳תשמ״ז

75ו