א. ענינו של ששה במרחשון
(יום שבת זה)
— גמר וסיום מועדי חודש תשרי 1 :
איתא במשנה 2 : "שואלין את הגשמים — בשבעה בו
(במרחשוז),
ט״ו יום אחר החג,
כדי שיגיע אחרון שבישראל
(שעלה לרגל,
לביתו)
לנהר פרת"
("שהוא מקום ישוב היותר רחוק מירושלים,
ולא יעצרנו הגשם" 3 ),
כלומר,
הזמן שבו הגיע אחרון שבישראל לביתו בנהר פרת הוא — ששה במרחשון,
ולכן,
מיד לאח״ז,
כליל ז׳ מרחשון,
מתחילין לשאול גשמים,
שאז,
לא יעצור הגשם את האחרון שבישראל,
מכיון שכבר הגיע לביתו לנהר פרת לפני התחלת
(שאלת)
גשמים,
בששה במרחשון.
ונמצא,
שסיום וגמר העלי׳ לרגל דחג הסוכות הוא — בששה במרחשון,
שכן,
אף אשר התחלת ההליכה לביתו הוא מיד אחר הרגל,
ובלשון הכתוב*: "ביום השמיני שלח
(המלך)
את העם..
וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב",
הרי,
כל זמן שלא הגיע אחרון שבישראל לביתו בנהר פרת,
לא נסתיימה עדיין העלי׳ לרגל,
מכיון ש״הי׳ דומה להם כאילו הם עדיין בארץ ישראל עסוקים בעניני
הרגל" 5 ,
היינו,
שהעלי׳ לרגל נמשכת עד ששה במרחשון,
ועד בכלל.
ב. והנה,
אע״פ שכל האמור לעיל מדובר אודות העלי׳ לרגל בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים — הרי זה שייך גם לאחרי החורבן,
ועד ימינו אלה,
בבחינת זכר לזמן הבית.
ובמכש״כ וק״ו:
עבודת הקרבנות — אינה שייכת כלל בזמן הזה,
ועד כדי כך,
שאסור להקריב קרבנות בזמן הזה.
ואעפ״כ,
עושים זכר* להקרבת הקרבנות — "תפלות כנגד תמידיו תקנום" 7 ,
בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו" 8
(מלשון תשלומין,
וגם מלשון שלימות 9 ).
ועאכו״ב בנדו״ד,
שנוסף לכך ש״אף לאחר החורבן היו מתאספים ג״כ מכל הסביבות בירושלים לרגל כמו שעושים גם היום" 10 ,
הרי,
הענין דששה במר־ חשון
(סיום העלי׳ לרגל)
נוגע להלכה
ש״פ נח,
ו׳ מרחשון
ו5
למעשה בזמן הזה — הן בנוגע לשאלת גשמים בארץ ישראל"
(שמתמציתה שותה כל העולם כולו 12 ),
והן בנוגע לדיני שטרות בכל מקום,
שכאשר כותבים בשטר "אחר הרגל",
פירושו,
"מ״ו יום אחר הרגל״ 5 — הרי בודאי שגם בזמן הזה מודגש ענינו המיוחד דששה במרחשון,
סיום העלי׳ לרגל דחג הסוכות.
ג. ויש להוסיף,
שענין זה מודגש עוד יותר — כאשר "עושים גם היום" מעין ודוגמת הענין דעלי׳ לרגל:
בנוגע לתוכן העגיז דעלי׳ לרגל בעבודה הרוחנית בנפש האדם — מבואר בלקו״ת" ש״משחרב ביהמ״ק,
הגם שאין אנו יכולים להשתחוות
("עיקר הראי׳ היא ההשתחוואה שהי׳ משתחווה ויוצא"),
עכ״פ נתפשטה קדושת הארה זו אפס קצהו במקדש מעט",
בהכ״נ ובהמ״ד״,
ועאכו״ב — בהכ״נ ובהמ״ד מיוחדים,
וע״ד — של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 5 ׳.
ואכן ״עושים גם היום״ — שכמה וכמה עשיריות ומאות מישראל מטלטלים את עצמם
("טלטולי דגברא" וגם "טלטולי דאיתתא" 16 )
מביתם ומקומם,
כדי לשהות במשך מועדי חודש תשרי בד׳ אמותיו של נשיא דורנו,
מעין ודוגמת וזכר לענין דעלי׳ לרגל בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים.
ומכיון שנמצאים כאן עדייו כמה וכמה שלא מיהרו לחזור לבתיהם מיד לאחר שמח״ת,
אלא נשארו גם לששה במר־ חשון
(שבת זה),
ורק לאחרי כן עומדים לחזור לבתיהם,
איש איש למקומו,
המקום שהועידה לו ההשגחה העליונה למלא את תפקידו ושליחותו,
"לשכן שמו שם״ 17 — אזי מודגש עוד יותר ענינו המיוחד דששה במרחשון,
סיום וגמר העלי׳ לרגל.
*
ד. עפ״ז מובן,
אשר,
בעמדנו ביום הש״ק ששה במרחשון,
הרי זה הזמן המתאים לחזור ולהדגיש עוד הפעם אודות כל הענינים הקשורים עם
(סיום תקופת)
מועדי חודש תשרי,
עלי׳ לרגל,
והתחלת התקופה ד״ויעקב הלך לדרכו" 17 ׳,
"איש תחת גפנו ותחת תאנתו״י׳,
במשך כל השנה כולה.
ולכל לראש — עניו הברכה,
ובלשון הכתוב 20 "ויברך את כל קהל ישראל",
"שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב" 4 ,
כאמור,
שאע״פ שענין זה הי׳ מיד לאחרי החג,
הרי,
גמר ושלימות הברכה היא בסיום וגמר העלי׳ לדגל,
בששה במרחשון.
ספר השיחות - ה׳חשמ״ז
ועוד ו
(גם זה)
עיקר — בנוגע לעבודה בפועל,
שכל הענינים שהיו בזמן העלי׳ לרגל,
במשך מועדי חודש תשרי,
יומשכו בכל עניני העבודה במשך כל השנה כולה,
כדלקמן.
ה. ובפרטיות יותר:
גילוי אור הקדושה דביהמ״ק בעת העלי׳ לרגל,
פעל פעולתו גם לאחרי שכאו״א מישראל חזר למקומו — שגם אז תהי׳ כללות עבודתו ביתר שאת וביתר עוז,
מעיז ודוגמת אופן העבודה בביהמ״ק,
שלימות הקדושה 17 .
ועד״ז בנוגע לזמן הזה,
ששלימות הקדושה דחודש תשרי,
"מרובה במועדות" 22 ,
שאז עיקר ההתעסקות היא בעניני קדושה,
ובפרט אצל אלו שאינם נמצאים בביתם ובמקומם,
כך,
שכל התעסקותם אינה אלא בעניני קדושה בלבד — יש להמשיכה גם בעבודה ד״ויעקב הלך לדרכו",
ובמשך כל השנה כולה.
כלומר,
למרות התעסקותו בעניני העולם,
״עובדין דחול״ — ישנם זמנים
מיוחדים שבהם נמצא במעמד ומצב שלמעלה מהעולם,
ע״ד ובדוגמת העלי׳ לרגל לביהמ״ק,
אשר,
עי״ז בכחו לפעול שגם עבודתו בעניני העולם תהי׳ באופן המתאים,
"כל מעשיך יהיו לשם שמים" 22 ו״בכל דרכיך דעהו" 24 .
ובאותיות פשוטות:
גם כאשר במשך השנה כולה עוסק רוב היום
(בהיתר התורה — להיותו שייך לזבולון ולא לישכר)
בעניני העולם — מ״מ,
במשך הזמן שחייב להקדיש ללימוד התורה,
"כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה",
נעשה "משכן ומכון לשבתו הוא יחודו יח׳",
"אושפזיכן לגבורה",
ע״ד וכדוגמת השראת השכינה במשכן ומקדש 25 ,
ומ־ כיון שכן,
הרי מובן וגם פשוט,
שבעת לימוד התורה לא קיים בעולמו שום דבר אחר מלבד לימוד התורה,
בבחינת,,
תורתו אומנתו" 26 .
ויתירה מזה,
בלשון חז״לי 2 "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי",
היינו,
שגם כאשר במשך כמה שעות היום
ש״פ נח,
ז׳ מדחשון
עסוק במלאכתו,
ורק חלק קטן מהיום מוקדש ללימוד התורה,
מ״מ,
"תורתך קבע ומלאכתך עראי",
בידעו שעיקר ענינו הוא — תורה,
כאמור,
"תורתו אומנתו״,
כולל — שהתורה היא גם האומנות שעל ידה באה פרנסתו הגשמית,
שכן,
"ברכת ה׳ היא תעשיר'־/ והמלאכה אינה אלא "כלי ולבוש" בלבדי 2 ,
ובמילא,
לא יתכן שיפסיק באמצע הלימוד בקשר ומפני ולתועלת דעניני המסחר כר,
שהרי הפעולה דהמשכת ברכתו של הקב״ה בעניני הפרנסה היא
(לא ע״י ההתעסקות במסחר,
כי אם)
ע״י לימוד התורה דוקא.
ועד״ז בעת עבודת התפלה — שבזמן התפלה עומד לפני מלך מה״מ השם,
במעמד ומצב שלמעלה מהעולם,
מעין ודוגמת הקרבת הקרבנות כביהמ״ק,
"תפלות כנגד תמידין תקנום".
ולא עוד,
אלא ש״גם שאר היום שעוסק במשא ומתן — יהי׳ מכון לשבתו ית׳
(ע״ד וכדוגמת המשכן ומקדש)
בנתינת הצדקה שיתן מיגיעו..
כנודע מאמר רז״ל” שמצות הצדקה שקולה כנגד כל הקרבנות"".
ונמצא,
שפעולת מועדי חודש תשרי היא — שגם במשך כל השנה ידע וירגיש שמקומו האמיתי נביהמ״ק,
ואילו מה שנמצא ועוסק בעניני העולם,
אין זה אלא באופן של עראי 52 ,
והכוונה בזה —
אי)
משלי יו״ד,כב.
^2> ראה לקו״ת תצא לז,
רע״ג.
הקדמת אדהאמ״צ לספרו דרך חיים.
םהמ״צ להצ־צ מצות תגלחת מצור?.
ובכ״מ.
"לשכן שמו שם",
היינו,
להמשיך את הקדושה דביהמ״ק במציאות העולם,
החל מהענין ד״ועשו לי מקדש ושכנתי בחוכם" 33 ,
בתוך כל אחד ואחד 34 ,
ועי״ז — בכל הסביבה כולה,
ע״ד וכדוגמת ביהמ״ק שממנו "אורה יוצאה לעולם" 35 ,
וענין זה נעשה ע״י עבודתו בעניני התומ״צ,
שכללותם תורה עבודה
(תפלה)
וגמ״ח,
ג׳ העמודים שעליהם "העולם עומד" 36 ו״העולם קיים" 32 ,
הן "עולם קטן זה האדם" 38 ,
והן העולם כפשוטו,
כולל ובמיוחד — ע״י הקמת בתים מיוחדים 39 ,
בתי תורה,
בתי תפלה ובתי גמ״ח בכל מקום ומקום,
ומה טוב — בית א׳ הכולל שלשתם,
בית משולש 40 ,
שיש בו כל ג׳ הענינים דתורה תפלה
אינם ויחז של יהודי,
כי אם,
דבר עראי,
בדוגמת..
אוהל־.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
וגמ״ח,
כולל — שנעשים חדורים בפנימיות התורה כפי שנתבארה בתורת חסידות חב״ד,
בית חב״די/
אשר,
עי״ז ממשיכים את אור הקדושה דביהמ״ק" בכל העולם כולו,
ועד שזוכים לבנין ביהמ״ק השלישי י■ 4 .
ו. ובהמשך לזה,
הרי,
כאן המקום והזמן לעורר עוד הפעם
(נוסף על המדובר לעיל")
אודות הקמת בתי תורה,
תפלה וצדקה,
בכל מקום ומקום:
מכיון שלאחרי העלי׳ לרגל יש להמשיך את אור הקדושה דביהמ״ק בכל העולם כולו — הרי,
ששה במרחשון,
סיום וגמר העלי׳ לרגל,
הוא הזמן הכי מסוגל שבו נותנים כחות מיוחדים בכל הקשור להמשכת הקדושה דביהמ״ק בכל העולם כולו,
ע״י הקמת "מקדש מעט",
בית תורה,
בית תפלה ובית צדקה וגמ״ח,
בכל מקום ומקום.
ומובן,
שהפעולה בזה צריכה להיות גם באופן ד״קשוט עצמך" 45 ,
היינו,
שהוא
בעצמו נעשה חדור בג׳ הענינים דתורה תפלה וגמ״ח,
כולל — כפי שמוארים בתורת חסידות חב״ד,
בבחינת "בית חב״ד"־׳ 4 ,
ועד״ז בנוגע לביתו הפרטי נעשה בית תורה,
"בית ועד לחכמים׳"*,
וכיו״ב בנוגע לבית תפלה ובית גמ״ח,
וכאמור,
שלשתם יחדיו,
"בית חב״ד",
בית שממנו מתפשט אור הקדושה בכל הסביבה,
ועד להשתתפות בהקמת בתי־ חב״ד ציבוריים,
בתי תורה תפלה וגמ״ח,
בתי־חב״ד כפשוטם,
והוספה בהקיימים כבר,
אשר,
ההוספה בכל א׳ מהם
(בעצמו,
בביתו הפרטי או בבתים הציבוריים)
פועלת הוספה גם בהשני,
אלא,
שלפעמים ההתחלה היא ע״י ההוספה בביתו,
ולפעמים — ע״י ההוספה בבתים הציבוריים,
ועל ידם ניתוסף
(עוד יותר)
גם בביתו הפרטי.
*
ז. ענין נוסף המודגש בנוגע לעלי׳ לרגל,
שיש להמשיכו בעבודה דכל השנה כולה — ענין האחדות:
גילוי השכינה בביהמ״ק פעל ענין של אחדות אצל כל ישראל**,
ש״כל הג־
ש״פ נח,
ו׳ מוחשון
שמות מתבטלים כגר בפני האבוקה..
כל נר יחידי הדולק בסמוך לה הולד אורו ונכלל באור האבוקה והיו לאחדים ממש״ י״.
ואחדות זו — היו צריכים להמשיך על כל השנה כולה,
היינו,
שגם לאחרי שכאו״א חוזר למקומו,
"איש תחת גפנו ותחת תאנתו",
יהיו במצב של אחדות.
ועד״ז בזמן הזה,
שבסיומה של תקופה שבה נמצאים כו״כ מישראל יחדיו,
יש להדגיש את הצורך בהמשכת ענין האחדות על כל הימים שלאח״ז.
ובלשון הידוע״ 5 — בנוגע לשמע״צ
(ושמח״ת)
— "קשה עלי פרידתכם",
היינו,
שלילת ענין הפירוד,
עי״ז שמוסיפים בענין האחדות,
כמודגש בקרבן דשמע״צ
(ובזמן הזה — בתפלת המוספים)
— ״פר יחידי..
כנגד אומה יחידה" 51 .
וכמדובר לעיל 52 אודות הדיוק ד "פרי־ דתכם״,
ולא ״פרידתינו״ — שאין צורך לשלול את הפרידה מאביהם המלך
(שהרי בודאי נשארים תמיד במצב של אחדות עם אביהם המלך),
כי אם,
שלילת ענין הפירוד אצל הבנים עצמם,
היינו,
שהאחדות שהיתה במשך הזמן שבו היו כולם יחדיו אצל אביהם המלך,
יש להמשיכה גם לאחרי שחוזרים איש איש למקומו,
שגס אז יהיו במצב של אחדות.
ח. ובפרטיות יותר — בקשר וב־ שייכות לכל עניני העבודה האמורים לעיל:
מ) לקו־ת ברכה ולח,נ.
כדי שהעבודה בכל הענינים האמורים לעיל תהי׳ כדבעי — יש לשלול את הענין ד״פרידתכם",
אל״ף)
הן בנוגע לעבודתו בעצמו 53 — ובשתים:
א) האחדות דכל עשר כחות נפשו
(הציבור שבנפשו 54 ),
היינו,
שלא יהי׳ מצב של פירוד בין ההבנה והשגה בחב״ד שלו לרגש הלב
(ענינו של עמלק,
מלשון "ומלק",
ענין ההפסק בין המוח ללב 55 ),
וכמו כן שלא יהי׳ הפסק בין המוחין שבראש והמדות שבלב למעשה בפועל 56 ,
כי אם,
באופן ד״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" 57 ,
היינו,
שכדי שיבא לידי מעשה יש צורך בגדלוח דתלמוד
("גדול תלמוד"),
ב) ונוסף לזה,
ההתאחדות עם הציבור,
שעי״ז ניתוסף עילוי גדול ביותר בכל
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
עניני העבודה,
הן בנוגע לתפלה,
תפלה בציבור,
"הן א־ל כביר ולא ימאס"" 5 ,
הן בנוגע לתורה,
"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי׳ ביניהם" 59 ,
והן בנוגע לצדקה,
כללות כל המצוות 60 ,
כפי שמבאר רבינו הזקן באגה״ק׳ 6 אודות העילוי ד״עסק התורה והמצוות בעשרה דוקא",
ועד״ז בנוגע לכל שאר עניני העבודה,
כמבואר בדברי רבותינו נשיאינו בריבוי מקומות גודל מעלת האחדות בנוגע לעבודת האדם לקונו,
ומהם: פתגם אדמו״ר האמצעי 62 שכאשר שני יהודים מתדברים ביניהם בעניני העבודה,
אזי ישנם שתי נפשות אלקיות כנגד נפש הבהמית אחת 63 ,
ומבואר גם בקונטרס החלצוי■ 6 ש״כשמדברים יחד ממציא כל א׳ עצות לזה איך לתקן,
ועושים הסכם בקבלה על להבא לתקן מעשיהם שיהי׳ כך וכך כר,
וההסכם אשר עושים שנים או רבים,
יש לזה חיזוק הרבה יותר מההסכם שעושה בפ״ע כר";
בי״ת)
והן בנוגע לעבודתו עם הזולת,
כולל ובמיוחד ע״י הקמת בתי־חב״ד 63 — כפי שרואים במוחש שבעסקנות ציבורית נוגע ענין האחדות הרכה יותר מאשר בעבודה הפרטית,
ובפשטות,
שכאשר מתאספים ביחד,
מתיר אהבה ואחדות,
באופן ד״איש את רעהו יעזורו״ 66 ,
ו״תשועה ברוב יועץ״ 52 — אזי נעשים כל הפעולות בהצלחה יתירה,
רבה ומופלגה.
ט. והעצה היעוצה לעשות לחזק ולהרבות בענין האחדות — קיום הוראת המשנה 68 "עשה לך רב":
נוסף על הפירוש הפשוט ד״קשה עלי פרידתכם",
שהקב״ה אינו יכול,
כביכול,
לסבול פירוד בישראל ח״ו — ישנו גם פירוש נוסף,
שקשה לו להקב״ה,
כביכול,
לשלול ולבטל את הפירוד בישראל,
מכיון שדבר זה תלוי בעבודתם של ישראל,
ע״ד מארז״ל 69 "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
והעצה לזה,
כאמור,
קיום הוראת המשנה "עשה לך רב":
דובר בארוכה בתקופה האחרונה 70
ש״פ נח,
ו׳ מרחשון
ע״ד הצורך והנחיצות שכאו״א מישראל,
מגדול ועד קטז,
יקבל עליו ויעשה לו רב,
היינו,
שלא יסמוך על עצמו
(שהרי הלכה בחורה היא "אדם קרוב אצל עצמו"יי),
אלא יעשה לו רב,
גדול הימנו,
ויקבל את דבריו.
ובהדגשה — "עשה לך רב",
אשר,
כל א׳ מתיבות אלו היא בדיוק:
(א) "עשה" — "לשון עשי׳ יאמר על דבר שצריך לטרוח ולעשות על ידו" 72 ,
מלשון כפי׳ 75 ,
כלומר,
שאין זה באופן שבוחר לעצמו רב,
בחירה שנפשו הבהמית יכולה להתערב ולהחליט כפי שמתאים ונוח
(לבהמיות ש)
לה,
כי אם,
באופן שכופה את עצמו לעשות לו רב אמיתי שידריך אותו בדרך הנכונה,
(ב) ״לך״ — לא להסתפק בכך שמעורר אחרים שיקיימו את הוראת המשנה לעשות להם רב,
אלא,
לכל לראש,
עליו לקיים בעצמו את ההוראה ״עשה לך רב״,
(ג) ״רב״ — שיקבל את דבריו ויקיימם בפועל,
כמו כל הוראה ופס״ד של רב.
ומובן,
ונראה במוחש,
שע״י קיום ההוראה ד״עשה לך רב",
יהי׳ נקל יותר לפעול בעצמו את ענין האחדות,
הן בנוגע לעבודתו בעצמו,
והן בנוגע לעבודתו עם הזולת.
ובהתאם לכך,
הרי,
בעמדנו בזמן שבו מודגש העניו ד״קשה עלי פרידתכם״ — יש צורך להדגיש עוד הפעם אודות קיום ההוראה "עשה לך רב".
י. ויש להוסיף,
שכל האמור לעיל — ענינו המיוחד דששה במרחשון,
הפעולה דהקמת בתי־חב״ד,
וענין האחדות — מודגש גם בפרשת השבוע 74 ,
פ׳ נח:
א) בם׳ נח מסופר אודות עניו המבול,
אשר,
ככל עניני התורה,
שכולה טוב,
"איו טוב אלא תורה" 75 ,
הרי,
גם ענין המבול כפי שהוא בתורה הוא ענין
(שתחלתו ותכליתו)
טוב 76 — כמודגש גם בפירוש רש״י,
פשוטו של מקרא "ויהי הגשם על הארץ" 77 ,
"הורידן ברחמים׳ שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה".
וזהו הקשר לששה במרחשון,
שבו הגיע אחרון שבישראל לנהר פרת,
ומיד לאח״ו מתחילים לשאול גשמים* 7 — שאז מודגש העניו ד״גשמי ברכה" בתכלית השלימוח,
שאינם גורמים עיכוב וצער אפילו הכי קל גם לאחרון שבישראל" 7 ,
ע״ד מ״ש" 8 "ונתתי גשמיכם בעתם",
"בשעה שאין דרך בני אדם לצאת".
ב) בם׳ נח מסופר אודות ציווי הקב״ה "עשה לך תיבת גו׳ בא גו׳ אל התיבה
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
גו׳״יי.
וידועה תורת הבעש״ט 82 בפירוש,,
בא אל התיבה",
ש״תיבה" קאי על תיבות התפלה והתורה,
ש״צריך להכניס את עצמו בהתיבות דתפלה ותורה ולידבק בהם",
כדי להציל את עצמו ובני ביתו מכל הענינים המבלבלים כר.
וביאור הקשר עם ששה במרחשון — סיום תקופת המועדים
(עלי׳ לרגל),
עד שהאחרון שבישראל מגיע לביתו בנהר פרת,
שאז מתחילה העבודה ב״עובדין דחול":
המעבר מחודש תשרי,
"מרובה במועדות",
להתעסקות ב״עובדין דחול",
עניני הפרנסה כר,
הוא — ע״ד וכדוגמת הכניסה למי המבול,
כידוע 83 ש״טרדות הפרנסה והמחשבות שבעניני עוה״ז",
נמשלו ל״מים רבים",
ע״ד וכדוגמת מי המבול.
והעצה לזה — "בא אל התיבה",
להכניס ולדבק את עצמו בתיבות התפלה והתורה,
כאמור לעיל,
שההשפעה דחודש תשרי 84 על כל השנה כולה מתבטאת בכך שבזמנים מסויימים נמצא כולו בעולם הקדושה,
כמו,
בזמן לימוד השיעורים הקבועים בתורה,
שכל מציאותו מונחת בלימוד התורה,
"תורתו אומנתו",
היינו,
שנמצא כולו בתוך
תיבות התורה,
וכן בנוגע לכניסה בתיבות התפלה,
ועד״ז בנוגע לעסקו בגמ״ח
(כללות כל המצוות),
אשר,
עי״ז מובטח לו שינצל ממי המבול,
היינו,
שהתעסקותו בעניני העולם לא תגרע מדביקותו בה׳ ע״י התומ״צ
("מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" 85 ),
ולא עוד,
אלא שע״י עבודתו פועל בירור וזיכוך העולם,
דירה לו ית׳ בתחתונים 86 .
וזהו גם הקשר והשייכות להקמת בתי־ חב״ד בכל מקום ומקום — בתי תורה תפלה וצדקה,
ע״ד וכדוגמת "עשה לך 87 תיבת גו׳",
שבה יכנסו
("בא אל התיבה")
כל אחד ואחת מבנ״י הנמצאים במקום זה,
ועי״ז ינצלו מ״מי המבול",
מים הזי־ דונים כו׳,
ועד,
שעי״ז פועלים בירור וזיכוך העולם כולו
(גם בנוגע לאוה״ע),
ויתירה מזה — חידוש הבריאה,
"השמים החדשים והארץ החדשה" 88 ,
ע״ד וכדוגמת החידוש שלאחרי המבול — "עולם חדש ראה" 89 ,
וכדברי חז״ל" 89 שה־ שלימות דלעתיד לבוא קשורה עם
ש״פ נח,
ו׳ מרחשון
השלימות דימי נח — "כימי עולם כימי נח*.
ג) בם׳ נח מסופר אודות דור ההפלגה,
"ויהי בל הארץ שפה אחת ודברים אחדים* ”,
היינו,
שהי׳ אצלם ענין האחדות בשלימוח",
ומבואר בדרושי חסידות",
שמצד גודל מעלת האחדות,
"לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות* 89 ,
שכן,
"אפילו ישראל עובדים ע״ז ושלום ביניהם,
אמר המקום,
כביכול,
איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם,
שנאמר" חבור עצבים אפרים הנח לו"*,
שלכן,
"דור של אחאב כולם עובדי ע״ז,
ועל שלא הי׳ בהם דלטורין,
היו יוצאין ונוצחים*,
ולאידך,
בדורו של דוד,
היו כאלו שלמרות גודל מעלתם בלימוד התורה,
"אחר כל השבח הזה,
היו יוצאין למלחמה ונופליו על שהיו בהן דלטורין*".
ונמצא,
שבם׳ נח מדובר אודות גודל מעלת האחדות — כפי שניתן ללמוד מהאחדות דלעו״ז,
ובלשון הידוע —
ע*ד המוסר — "קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו״”,
שרואים לדאבוננו,
שאצל "רודפי זמה* ישנו ענין הקירוב והאחדות
("קרבו*),
ואילו אצל העוסקים ב״תורתך",
יכול להיות,
ח*ו,
ענין של ריחוק כו׳
("רחקו*),
ולכן,
יש ללמוד
(גם)
מהם — ״מאויבי תחכמני*״ — את עניו האחדות.
*
יא. המורם מכל האמור לעיל — בנוגע לפועל:
בעמדנו בששה במרחשון,
סיום וגמר העלי׳ לרגל דמועדי חודש תשרי,
והתחלת הענין ד״ויעקב הלך לדרכו* בפועל ממש
(גם אצל אחרון שבישראל)
— הרי זה הזמן המתאים לעורר עוד הפעם אודות ההתחזקות ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דתומ״צ במשך כל השנה כולה,
עי״ז שממשיכים את החיות והנתינת כח כו׳ שקיבלו במשך חודש תשרי,
ובמיוחד בנוגע לב׳ הענינים שהם בהדגשה מיוחדת בעת העלי׳ לרגל —
(א) המשכת הקדושה דביהמ״ק בכל מקום ומקום
(ע*י בניית ועשיית "מקדש מעט"),
החל מביתו הפרטי דכאו״א מישראל,
ועד להקמת בתי תורה תפלה וגמ״ח,
בתי חב״ד,
(ב) הוספה באחדותם של ישראל,
אהבת ישראל,
"ואהבת לרעד כמוך*" 1 ,
עד לאחדות ישראל,
"לאחדים כאחד""" ממש.
וכדי למהר ולזרז ולהקל בקיום
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ענינים אלו —
(ג) לקיים את הוראת המשנה "עשה לר רב",
בנ״ל בארוכה 2 ".
יב. ויה״ר שכאו״א יקבל החלטות טובות לעסוק בכל הענינים האמורים לעיל,
ומתוך שמחה וטוב לבב,
אשר,
עי״ז ניתוסף עוד יותר בכל עניני העבודה,
עד לאופן של פריצת גדר והגבלה דלעו״ז,
ואפילו — דנפה״ב,
ואפילו — מצרים דקדושה,
שהרי שמחה פורצת גדר 10 .
ובענין זה יש נתינת כח מיוחדת בקבלת החלטות טובות ביום השבת:
אמרו חז״ל 04 ■ "וביום שמחתכם אלו השבתות",
ובפרט בשנה שכולה "שבת לה׳" 05 ׳,
ולא עוד,
אלא שהתחלתה וראשיתה
("ראש השנה",
הכולל את כל ימי השנה 106 )
ביום השבת,
ומזה מובן שביום השבת,
ובפרט בשנה זו,
מודגש ביותר עניו השמחה,
שפורצת גדר,
וביום השבת גופא — לאחרי חצות,
זמן "רעוא דרעוין",
שבו מודגש הענין
ד״נחלה בלי מצרים..
נחלת יעקב אביך 07 ׳..
כיעקב שכתוב בו 108 ופרצת"" 109 .
ועי״ז ניתוסף עוד יותר בהמשכת ברכותיו של הקב״ה — "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך""",
מהברכה ד״ונתתי גשמיכם בעתם",
גשמי ברכה,
ש״היא גדולה שבברכות"" 1 ,
ובהמשך לזה — כל הברכות האמורות בפרשה.
ובפשטות - — שנה טובה ומבורכת בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים בגשמיות כפשוטו,
"גשמיכם" גם מלשון גשמיות 2 ״,
וכתוצאה מזה — גם ברוחניות,
ע״ד פתגם רבינו הזקן 3 " שהקב״ה נותן לישראל גשמיות,
והם עושים מהגשמיות רוחניות,
ובגשמיות וברוחניות גם יחד,
ועד לברכה העיקרית והפנימית,
גאולתנו,
ע״י משיח צדקנו — "ואולך אתכם קוממיות"" 1 ,
כאשר "עלה הפורץ לפניהם" 5 ",
שאז יהי׳ הענין דעלי׳ לרגל בפועל ממש,
ואדרבה — "מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו" 6 ",
וכן עבודת הקר־ בנות בפועל ממש,
כמ״ש 7 " "וערבה לה׳
ש״פ נח,
ו׳ מרחשון
מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות",
קיום היעודי" "כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמיס ליס מנסים",
לאחרי ההכנה בימי נח
("כימי עולם כימי נח")
שהעולם כולו הי׳ מוצף במים,
כ״בתחלת ברייתו",
שהי׳ "כל העולם כולו מים במים״ 93 ״,
אלא ואדרבה — באופן נעלה יותר,
שכן,
ע״י מעשינו ועבודתינו בבירור העולם
(החל בפרט מז׳ במר־ חשון)
פועלים שלימות זו כמציאות
העולם,
"מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים ליס מכסים""",
ע״ד השלימות ד״אלה תולדות פרץ״׳־׳ — יותר מהשלימות ד״אלה 94 י תולדות השמים והארץ בה־ בראס״״י,
כן תהי׳ לנו — במהרה בימינו,
בעגלא דידן ממש.
אוו)
ישעי׳ יא.
ט. וראה סיום וחותם ספר הי״ד.
119) ב״ר פ״ה.
ב,
וש״נ.
וראה לקו״ש ח״ל ע׳ 16.
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז