א. וידבר גו׳ דבר גו 1 יברכך גו׳ יאר גו׳ ישא גו׳.
ושמו גו׳ ואני אברכם׳.
וואס
(די ווערטער פון)
ברכת כהנים איז כוללת כל הברכות כולף,
סיי הרוחניות,
סיי הגשמיות - ווי פארשטאנדיק דערפרן וואט דאם איז די ברכהי■ וועל־ כע דער אויבערשטער האט אנגעזאגט די כהנים,
און געגעבן זיי דעם כה,
צו בענטשן אידן
("כה תברכו את בני ישראל")
- בכל העניגים.
און אע״פ אז דאם איז ברכת כהנים -האט יעדער איד
(אויך לויים וישראלים)
דעם כח צו בענטשן אידן מיט דעם נוסח פון ברכת כהנים,
ווארום אויף אלע
(יעדער)
אידן ווערט געזאגט* "ואתם תהיו לי ממלכת כהוים וגוי קדוש" 5 .
און נאכמער: "
(ממלכת)
כהנים" האט אויך דעם פירוש "כהנים גדולים" 5 .
ד. ה. אז יעדער איד איז
(ברוחניות)
אזוי ווי א כהן גדול 7 ,
און האט בכח צו בענטשן
אידן בדוגמא
(כביכול)
ווי ברכת כהנים ע״י הכהן גדול",
וואט איז העכער פאר ברכת כהנים ע״י שאר הכהנים,
ווארום דעו כהן גדול איז "ראש לכל הכהניס״י,
דער שלימות פון עניו הכהונה.
במילא איז מובן אז דער כה״ג טוט אויר אויך שלימות הענין פון ברכת כהנים"׳.
כה״ג,
במ״ש
(דה״א בג,:,
יג) ויבדל אהרן גו׳ קדש קדשים״
(ואף שבהמשך הפסוק נאמר ״הוא ובניו״ -ראה לקו״ש חי״ז ע׳ 36 הערה 23).
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ב. עפ״ז יש לבאר דעם טעם אויף דעם וואס ברכת הבנים
(וכיו״ב)
בערב יוהכ״פי׳ איז מיט ברכת כהנים 2 ׳
("יברכך וגו׳"):
"כל עבודות יום הכפורים" זיינען דוקא בכה! גד1ל 6 .
און דער טעם לזה איז
(כמדובר לעיל בארוכה,
אין דער ברכה נאד תפלת מנחה)
ווייל דער ענין פון יוהכ״פ איז -עבודה מצד בחי׳ יחידה•־ 7
(שבנפש) 5 ,
און אין אלע דריי ענינים פון עולם שנה נפש: ״אחת בשנה״ 6 - יחידה בזמן; און די עבודה דעמולט איז אין "אחת" במקום - קודש הקדשים,
יחידה שבעולם;
(הציץ)
הראש
(כשאר הכהנים)
הוא לגריעותא דכה״ג! אלא אדרבה — למעליות^ שבבר״כ
(בשם המיוחד)
דהכה״ג הי׳ גם הסיוע דהשם על הציץ.
ועאכו״ב לדעת ר׳ יהודה
(שם)
שהי׳ מגבי׳ ידיו למעלה מן הציץ שנאמר
(שמיני ט,
כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם,
וי״ל שהפירוש בזה הוא,
ששם המיוחד בבר״כ
(ע״י הכה״ג)
הוא למעלה ובכחו לברך גם השם על הציץ.
ולהעיר שהלימוד דבר״כ בנשיאות כפים הוא מהכהן גדול
("וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" - שמיני שם ובפרש״י שם)
- סוטה שם.
ועד שיש קס״ד
(בסוטה שם)
שנש״ב צ״ל דוקא בכה־נ
(וקס״ד בתורה - ג״כ תורה).
ולהעיר גם מהשייכוח דברכת כהנים לבחי׳ יחידה
(עט״ר שער יוהכ״ס ספ״ד
(ל,
רע״א).
ד״ה אתה אחד לאדהאמ״צ
(קה״ת,
תשכ״ה)
ע׳ 9),
שזוהי דרגתו של הכהן גדול,
בבפנים.
און דערפאר איז דאם דוקא דורך דעם ״אחת״ פון אידן - דער כהן גדול,
יחידה שבנפש 7 .
וואם דער ענין איז דא בעבודת כאר׳א: בא יעדער איד איז פאראן בחי׳ כהן גדול
(״ממלכת כהנים״)
11 ״ - די עבודה מצד בחי׳ יחידה שבנפש.
ובפרט בזמן הגלות" ווען א איד שטייט בדוגמא ווי א כהן גדול ב־ ביהמ״ק״/ דורך תפלתו ביוהכ״ם - "ונשלמה פרים שפתינו" 2 .
און דעריבער - אלם הכנה צו יוהכ״פ
(בערב יוהכ״ם)
ווען יעדער איד איז בדוגמת הכה״ג - בענטשט מען
(די בנים וכיו״ב)
מיט ברכת נהנים,
בדוגמא ווי
(שלימות עניו)
ברכת כהנים שע״י הכה״ג
(שלימות ענין הכהונה),
ווארום דאם גיט דעם כח אויף צו טאן דערנאך די עבודת כה״ג ביוהכ״פ
(עבודה מצד בחי׳ יחידה שבנפש).
ג. דער ענין האט א שייכות מיוחדת מיט תלמידי ישיבה:
אין קודש הקדשים
(בחי׳ יחידה)
איז געווען דער אבן השתי׳
(שממנה הושתת העולם) 22 ,
אויף וועלכן ס׳איז געשטאנען דער ארון הקודש מיט די לוחות האחרו־
ברכת עריוהכ״פ לחת׳ שי/ לפני כל נדרי
נותי 2 ,
שנתנו ביוהכ״ם 24
(ביום חתונתו 16 - 2 זה מתן תורה* 2 )
- דער ענין התורה 27 ,
ובאופן פון "כפליים לתושי׳"" 2 .
וואס תורה איז בחי׳ יחידה
(די עבודה פון כה״ג ביוהכ״פ בקדה״ק)
י 2 ,
ווארום דער אויבערשטער,
יחידו של עולם,
האט זיד "אריינגעגעבן" בתורתו" 22 .
און ראם
(תורה)
איז די מציאות פון יעדער אידן - כידוע אז "ישראל" איז ר״ת "יש ששים ריבוא אותיות לתורה"",
דער חיות און נשמה פון יעדער אידן איז פון זיין אות בתורה 2 -.
און דורך לימוד התורה בפועל - זרז א איד מגלה זיין התאחדות מיט תורה
(בחי׳ יחידה),
כמבואר בתניאי',
אז דורך
(שכל בכלל,
ועאכו״כ)
לימוד התורה
(תורתו פון יחידו של עולם),
ווערט א "יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו׳ להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה"
(דער שכל מיטן משכיל מיטן מושכל ווערן איין זאך"),
אז ער ווערט נתאחד מיט תורה באופן של יחידה - "יחוד נפלא כו"׳.
און צווישן אידן גופא - שטייט דאם מער בגלוי בא תלמידי ישיבה,
ווארום ביי א ישיבה בחור איז "תורתו אומנתו" 5 ' בעוה״ז הגשמי,
זיין גאנצע באשעפטי־ קונג איז לימוד התורה
(ניט ווי ביי אנ־ דערע אידן,
וואם זיי לערנען תורה,
אבער זייער "אומנות" איז אין אנדערע ענינים* 2 - אין מצוות וכיו״ב),
אין אן אופן אז ער לערנט תורה און די תורה לערנט אים
(ווי כ״ק מו״ח אדמו״ר איז מדגיש 27 ),
ביז אז דאס ווערט זיין גאנצע מציאות"-,
ובלשון הגמראי 2 - תורה "נקראת על שמו".
איז מובן אז דער לימוד התורה באופן פון "יחידה"
("יחוד נפלא כו"׳)
איז נאכמער בגלוי און נאד שטארקער בא תלמידי ישיבה,
וויבאלד אז זיי ווערן דערמיט נתאחד מיט א "יחוד נפלא כו"׳ באופן פון "אומנתו",
אז דאם איז כל
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
מציאות שלהם בכל הזמנים בכמות
(ניט נאר בשעות מסויימות ביום/ און אויך "אומנתו" באיכות,
אזוי אז אין לו בעולמו אלא תורה.
קומט אויס,
אז דער ענין פון יוהכ״ם און די ברכות בערב יוהכ״ם
(בדוגמת ברכת כהנים ע״י הכה״ג)
- עבודה מצד בחי׳ יחידה
(קודש הקדשים),
דער ענין התורה״* - שטייט בהדגשה מיוחדת בא תלמידי ישיבה.
ובפרט אז תורה איז א "כוס של ברכה"׳ 4 ,
המחזיק כל הברכות 42 ,
עאכו״כ ברכות בענין התורה.
ד. וואס דערפון איז מובן,
אז כל הענינים מבמיוחד)
הברכות האמורות בסמיכות לתפלת מנחה - זיינען חל על כל אחד ואחד מכם,
ובהדגשה יתירה
(בפרט אז מ׳שטייט איצטער בסמיכות צו תפלת ערבית פון יוהכ״ם)
- ווארום די ענינים פון יוהכ״ם
(גילוי בחי׳ יחידה)
זיינען שייך מער במיוחד צו אייך.
און בהוספה על זה - קומט צו די ברכה עיקרית צו תלמידי ישיבה,
אז איר זאלט מצליח זיין בלימוד התורה,
ובאופן פון "כפליים לתושי"׳.
ובפרטי פרטיות - שטייט עם בהדגשה יתירה בא די תלמידים פון ישיבת תומכי תמימים,
וואם א)
זיי לערנען נגלה דתורה און פנימיות התורה,
תורת החסידות
(בחי׳ יחידה שבתורה גופאי 4 /
און ב)
כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו 44 - דער ממלא מקום פון מייסד הישיבה - איז געווען און איז בפועל עד היום הזה ועד ביאת המשיח ולאח״ז דער מנהל פועל פון דער ישיבה 45 ,
און ער גיט די תלמידי הישיבה תוספות כח - באורך ברוחב ובעומק - אז זיי זאלן קענען לערנען תורה
(נגלה ד־ תורה און פנימיות התורה)
אין אן אופן פון "כפליים לתושי"׳
(דער אויפטו פון די לוחות האחרונות שניתנו ביוהכ״פ)" 4 .
"כפליים" און "תושי"׳ 47 ,
און חיבור שניהם יחד - "כפליים לתושי"׳,
בפועל ובגלוי - אז מ׳זעט אויף דעם תלמיד ווי תורתו איז "אומנתו".
ואין ענין יוצא מידי פשוטו: דער לימוד פון תלמידי תומכי תמימים זאל זיין באופן פון "כפליים לתושי"׳ לגבי ווי עם לערנט אן אנדער איד
(אדער אפילו א תלמיד פון אן אנדער ישיבה),
וואס זיין "אומנות" איז אין אנדערע ענינים
(אין מצוות וכיו״ב).
און "כפליים לתושי"׳ מיינט ניט נאר צוויי מאל אזויפיל,
נאר א הוספה שלא בערך בלימוד התורה" 4 .
ה. אין דעם אלעם
(די שליחות מיו־
ברכת עריוהכ״פ להת׳ שי',
לפני כל נדרי
חדת פון תלמידי ישיבה)
קומט צו אין א הדגשה מיוחדת בשנה זו:
היינטיקער יאר איז א שבת׳דיקער יאר בכמה ענינים: א)
דער יאר האט זיך אנגעהויבן מיט יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת.
און דאם איז דער "ראש השנה" וואט איז כולל בל ימי השנה" 4 ,
און פון אים ווערט נמשי אריך ווי די ימי השנה שטייען במקומם.
ב) ס׳איז א שנת השמיטה - "שבת לה׳"" 5 .
וי״ל דער ענין בזה:
שבת איז ענינו תורה,
כמאחז״ליי ל־ "כולי עלמא בשבת ניתנה תורה",
ווייל תורה און שבת זיינען איין זאן־
(כמבואר בדרושי רבותינו נשיאינו 52 ).
איז דערפון פארשטאנדיק,
אז ב־ יוהכ״פ בשנה זו שטייט נאכמער בהדגשה און מ׳האט נאכמער כחות אויף דעם ענין פון לימוד התורה
(ענינם פון תלמידי הישיבות)
- ווייל אין צוגאב דערצו וואט דער ענין שטייט בהדגשה ביוהכ״פ מצ״ע,
ובפרט אז יוהכ״ם איז ״שבח שבחח״ 39
(תורה שבתורה)
54 - איז דאם אויך א שנה וועלכע הויבט זיך אן מיט א שבת בימים
(און דאם ווערט נמשך על כל ימי השנה,
ובמיוחד ב־
יוהכ״ם - ש״נקראי■ 5 ג״כ ראש השנה בכתוב" 55 ,
פנימיות דר״ה”^ און א שבת בשנים - שנת השמיטה.
נאך אן ענין אין דעם:
שבת
(תורה)
איז ענינו תענוג" 5 .
וואט תענוג איז בחי׳ יחידה" 5 בכחות הנפש"".
און אין דעם קומט צו אין דעם תענוג - בשעת יו״ט של ר״ה חל להיות בשבת,
ווייל ענינו של ר״ה בכלל איז המשכת פנימיות התענוג
(יחידה)
דלמעלה׳ 5 ,
עאכו״ב ווען ר״ה איז חל להיות בשבת
(בימים)
שענינו עונג,
און אין א שבת בשנים
(שנת השמיטה).
[ולהעיר אז דער ענין העונג בשבת איז מודגש אין דברי המדרש
(בנוגע צו שבת בימים ושבת בשנים)
- "כל השביעין חביבי!"",
ענין החביבות ותענוג].
ו. דער עניו התורה שטייט אויך בגלוי אין היינטיקן שיעור חומש 5 * - דער שיעור חומש פון ערב יוהכ״פ
(וואט ע״פ דין איז נאך איצטער ערב יוהכ״ם)
-ריש פ׳ וזאת הברכה:
ספד השיחות - ה׳תשמ״ז
"תורה" צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב.
ויהי בישורון מלח: בכדי ארוים-צוברענגען דעם "תורה צוה לנו משה גו׳״ בגלוי - איז דאס אפהענגיק ספע-ציעל אין תלמידי ישיבה,
"מאן מלכי רבנן״״ - אויף וועמען עם שטייט "ויהי בישורון מלח,
די וואס "תורתם אומנתם"
("ויהי בישורון מלך"/ אדער זיי זיי־ נען ויד מכין צו "תורתו אומנתו"
(רבנן באופן דמלכי/ דורך לערנען תורה כדבעי,
ל״אסוקי שמעתא אליבא דהיל־ כתא״“.
ז. וואס כל זה
(די הדגשה אויף עניו השבת בשבת זו,
און היינטיקער שיעור חומש]
גיט נאכמער צו אין דער נתינת כת וברכות ביום זה צו תלמידי ישיבה אז זיי זאלן קענען אויספירן זייער שליחות צו לערגען תורה,
ובאופן פון "כפליים ל־תושי׳",
ומתוך תענוג ופנימיות התענוג
(ענין השבת וענין התורה/ און צוזאמען דער־ מיט - מתוך שמחה וטוב לבב,
ווארום אויף תורה שטייטיי "פקודי ה׳ ישרים משמחי לב",
ובפרט די תורה פון תלמידי ישיבה -ווארום היות אז מ׳האט זיי במיוחד גע־ געבן די שליחות צו לערנען תורה,
איז "איני מבקש כו׳ אלא לפי כחן"'"׳,
האט מען זיי פון פריער זיכער געגעבן כל המצטרך בגשמיות וברוחניות,
בכדי צו קענען דאם מקיים זיין בשמחה ובטוב לבב,
האבגדיק אלע צרכים גשמיים,
במילא איז דאם ניט מבלבל,
און דארף ניט מבלבל זיין
און קען ניט מבלבל זיין,
ווארום דאס איז היפך ענין התורה,
א איד דורך תורהיי ווערט א בעה״ב אויף וועלט" 7 .
ובפרט תורה באופן פון "תורתו אומנתו״ - כפשטות ענין האומנות,
אז דאם ברענגט אריין פרנסה
(צו דעם אומן)
שממנה יחי׳ נפשו ונפשות בני ביתו,
אנהויבנדיק פון "בני ביתו" שבה־ אדם - די אברי הגוף,
"עיר קטנה׳ 7 זה הגוף" 72 ,
דאס גיט אים זיין פרנסה,
סיי בגשמיות כפשוטה,
און סיי אז ער זאל האבן בגשמיות די אפשריות המלאה אויף לערנען תורה,
ומתוך שמחה וטוב לבב: סיי "שמחה"
("פקודי ה׳ ישרים משמחי לב",
כנ״ל),
סיי ״וטוב״ - "אין טוב אלא תורה"'■ 7 ,
און סיי "לבב"
(ניט נאר "משמחי לב",
מיט איין בי״ת,
נאר ״לבב״)
מיט צוויי בי״ת׳ין - אז דורך תורה איז מען מהפך אויך דעם יצה״ר שנמצא בחלל השמאלי שב־לבי• 7 ,
כמאחז״ליי "בראתי יצה״ר בראתי לו תורה תבלין",
אזוי אז עס ווערט "ואהבת גו׳ בכל לבבך
(בשני בי״ת׳ין)
- בשני
ברכת עריוהכ״פ להת׳ שי׳,
לפני כל נדרי
יצריך"",
ניט נאר אתכפיא,
און אפילו ניט נאר "לבי” חלל בקרבי״״י,
נאר נאכמער - אתהפכא,
"בכל לבבך בשני יצריח,
אז אויך דער צווייטער בי״ת פון "לבב"
(דער צווייטער יצר שבחלל השמאלי)
דינט דעם אויבערשטן.
ח. אין דעם קומט צו גאך א שליחות מיוחדת פאר תלמידי ישיבת תומכי תמימים:
נוסף לזה וואט ויי דארפן אליין לער־ נעז תורה
(נגלה דתורה ופנימיות התורה)
באופן פון "תורתו אומנתו" און ״כפליים לתושי׳״ - דארפן זיי זיין "נרות להאיר״”
(ווי דער מייסד הישיבה און מנהל פועל־ של הישיבה האבן מד־גיש געווען וכמ״ם),
משפיע זיין און מאכן לייכטן דעם ארום,
און אין אן אופן - ווי א "נר להאיר": כשם ווי די תכונה פון א נר המאיר איז,
אז מ׳דארף צו אים בלויז צורירן נאד א נר
(שאינו מאיר)
- ווערט דער צוויי־ טער גלייד אנגעצונדן אן קיין השתדלות,
אזוי אויר בא תלמידי תומכי תמימים,
איז "כל הנוגע בהם יקדש""",
מ׳דארף נאר צורירן צו זיי דער "נר ה׳ נשמת אדם"׳" פון יעדער איד
(וואם איז אפשר נאד ניט א נר המאיר בשלימות)-
איז זייער עצם מציאות
(זיי דארפן ניט "רעדן" וכיו״ב)
צינדט אן דעם צווייטדם "נר ה׳ נשמת אדם"!
ובמיוחד - אין דער שליחות וואם די מייסדי הישיבה ומנהלי הישיבה האבן געגעבן די תלמידים - דעם ענין פון "יפוצו מעינותיד חוצה״“,
און דערמיט מלחמה האבן און מנצח זיין די וואם "חרפו" עקבות משיחך" 4 ",
און ברעגגען דעם "אתי מר" דא מלכא משיחא 1 ",
בחי׳ יחידה הכללית 5 ".
ביז אין אן אופן - אז די עבודה פון "יפוצו מעינותיך חוצה" ווערט זייער "אומנות"
(ע״ד וביחד מיט "תורתם אומנתם"/ מער נאך ווי ביי אן אנדער אידן וואס קען האבן א שליחות בתורה ומצוות והפצת המעינות חוצה,
אבער הפצת כו׳ ווערט ניט זיין "אומנות",
די זאך וואס גיט אים "פרנסה" שממנה יחי׳ נפשו ונפשות בני ביתו
(כנ״ל).
ט. וכל הנ״ל
(בנוגע די שליחות מיוחדת פון תלמידי ישיבה)
האט א שייכות מיוחדת,
און איז נאכמער ממהר - די גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
וואס דעמולט וועט זיין די שלימות הגילוי פון יחידה בעוה״ז הגשמי
(כמדובר פריער נאך תפלת מנחה)
״״ -כמבואר אויר אין די תורות פון אלע רבותינו נשיאינו:
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
ווי דער בעש״ט האט מגלה געווען באגרת הקודש שלוי 8 ,
וואט ער האט געהערט אין היכל דמשיחא,
על שאלתו
(למשיח)
״אימת אתי מר״ - "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה".
ובפרט ע״פ מאמר הרב המגיד הידוע 88 ,
במחז״לי 8 "דע מה למעלה ממך" - "דע" אז "מה שלמעלה" איז דאם אלץ "ממך"
(ווארום יעדער איד האט אין זיך בחי׳ יחידה וואס פועל׳ט אויף זיין עשי׳ בפועל,
כנ״ל נאך תפלת מנחה)
- איז פארשטאנדיק אז בשעת מלמעלה האט מען שוין פון לאנג אפגע׳פטק׳נט״י אז "כלו כל הקיצין" און עם קומט משיח צדקנו,
און "אין הדבר תלוי אלא בתשו־ בה״יי,
ד. ה. אז דאס איז תלוי "ממך",
אין עבודת התשובה פון אידן,
וואט תשובה עילאה איז דער ענין התורה",
במילא איז פארשטאנדיק אז ביאת המשיח איז תלוי אין לימוד התורה,
ובמיוחד - פון די וואס תורה איז זייער "אומנות".
ובפרט אז דורך לימוד התורה שלהם
(באופן פון "אומנתו")
ווערן זיי נתאחד מיט תורתו של יחידו של עולם מיט א "יחוד נפלא כו"׳,
דער ענין פון "תורתו אומנתו״ באיכות
(כנ״ל)
- ווי דער אלטער רבי איז מבאר אין ספר התניא.
און אין כחות הנפש - איז דאם דער ענין התענוג,
לימוד התורה מתוך עונג
ושמחה וטוב לבב - וואט המשכת פנימיות התענוג הויבט זיך אן פון ר״ה,
ווי דער מיטעלער רבי איז מבאר אין סידור",
און דאם שטייט בהדגשה מיוחדת בשנה זו,
ווען יו״ט של ר״ה חל להיות בשבת,
וואס שבת
(עונג)
און תורה זיינען איין זאך
(כנ״ל/ כמבואר בדרושי חסידות פון דעם אלטן רבי׳!",
דעם מיטעלן רבי׳ן",
דעם צ״צ” און די נשיאים שלאחריהם ממלאי מקומט.
ובפרט ע״ס המבואר אין די דרושים פון צ״צ*י און דעם רבי׳ן מהר״ש” בענין "את הוי׳ האמרת היום גו׳ והוי׳ האמירך היום" 8 *,
"האמרת" און "האמירך" מלשון שבת ותענוג - אז בר״ה זיינען אידן מעורר
("האמרת")
דעם תענוג דלמעלה
(בחי׳ יחידה),
און דער אויבערשטער איז
("האמירך")
מגלה וממשיך תענוג
(בחי׳ יחידה)
אין אידן,
און דערנאך ווערט עם נמשך אין די צוויי פירושים פון "האמרת" און "האמירך׳,
לשון לבוש און לשון דיבור,
ד. ה. אז המשכת בחי׳ יחידה
(תענוג)
איז ביז אין עוד,
"ז הגשמי ובאופן גלוי.
וואס דערפון איז מובן אז מ׳באקומט די אלע כחות אויף לימוד התורה אין אן אופן פון ״מלכתחילה אריבער״ - כפתגם והוראה הידועה פון דעם רבי׳ן מהר״שיי
[וואם יום הסתלקותו איז בי״ג
גרכת עריוחכ״פ להת׳ שי׳,
לפני כל נדרי
תשרי,
בסמיכות ובהמשך ובתוך להג׳ ימים פון יוהכ״פ,
עשירי בתשרי.
וואס פחות משלשה
(ימים)
״כלבוד דמי״״״׳ -געבונדן מיט יוהכ״פ
(עשירי בתשרי),
און דערנאך גייט מען גלייך אריץ אין י״ג תשרי,
ווען מ׳האט דעם זכות ומזל און כחות׳"׳ פון "מלכתחילה אריבער"]
-וואם דאם
("מלכתחילה אריבער")
איז דער ענין פון המשכת יחידה
(תענוג)
אין עוה״ז הגשמי
(כנ״ל 1 "׳).
וואט דער גילוי בזמן הזה איז מעין הגילוי דלעתיד לבוא,
ווען עם וועט זיין שלימות המשכת והתגלות יחידה
(תענוג)
בעולם - כמבואר בהמשך ה־ידוע פון דעם רבי׳ן
(מהורש״ב)
נ״ע ד״ה יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת"׳,
און אויך אין די מאמרים ובפרט אין די המשכים מיט דער זעלבער התחלה פון כ״ק מחוז אדמחר נשיא דורנו 4 ״׳ - אז יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת איז פארבונדן מיטן גילוי התענוג דלע״ל בעוה״ז הגשמי.
יו״ד.
און וויבאלד אז אייער לימוד התורה איז פארבונדן מיט דעם גילוי דלע״ל - דארף זיך הערן אין אייער לימוד התורה מעין הגילוי דלע״ל.
ובפשטות:
לימוד התורה לשמה,
לשם התורה ו
לשם הקב״ה
(וואם דאם איז נאכמער ווי אליבא דנפשי׳)
- ווי דער רמב״ם איז מאריך אין פרק עשירי פון הלכות תשובה,
די שלימות
(פרק עשירי - מספר השלם 5 ״׳)
אין תשובה - תשובה עילאה,
ענין התורה.
יא. ויה״ר אז דאם זאל נאכמער צו־ איילן די גאולה האמיתית והשלימה,
ווען עס וועט זיין שלימות הגילוי פון כל ענינים הנ״ל,
כולל די שלימות פון לימוד התורה לשמה - "לא"" 62 יהי׳ עסק כל העולם אלא לדעת את ה׳ בלבד כו׳,
שנאמר 7 "׳ כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים".
און במהרה בימינו ממש וועט מען קומען פון "כנור של מקדש של שבעת נימין״״״׳,
״כל השביעין חביביך - צו "למנצח על השמינית"""׳,
כנור של שמונה נימין בימות המשיח""׳,
ביז דער שלימות בזה - "עלי עשור""",
כנור של עשרה ני מ ין לע״לי״י.
"בנערינו ובזקנינו גו׳ בבנינו ובבנותינו""׳,
"קהל גדול ישובו הנה"׳,
שלימות העם,
צוזאמען מיט שלימות התורה והמצוות - "כספם וזהבם אתם""׳,
ווארום תורה לשמה ווערט געלערנט מתוך
ספר השיחות - ה׳תשמ״ז
אהבה ויראה 4 ",
דחילו ורחימו
(בלשון התקו״זי"),
כסף וזהב רוחניים 6 ",
און זיי זיינעו דער מקור פון כסף וזהב גשמיים 7 ",
ובמילא איז מובן אז דורך לימוד התורה
(ובפרט לשמה)
בא־ קומט מען כל הצרכים הגשמיים*",
ווארום א איד דורך תורה איז בעה״ב אויף וועלט,
און תורה לאזט ניט צו קיין ענינים מבלבלים ללימוד התורה וקיום המצוות
(כנ״ל ס״ז).
ובפרט אז מ׳האט אויף דעם אויר די כחות פון רבותינו נשיאינו,
כנ״ל.
צוזאמען מיט שלימות הארץ - כיבוש שבעה עממין,
ביז דער שלימות בזה -"ירחיב ה׳ אלקיך את גבולך"*",
כיבוש עשר עממין,
כולל קיני קניזי וקדמוני" 2 ׳.
ובפשטות - אז פון דעם יוהכ״פ וועט מען טאנצן לקבל פני משיח צדקנו,
מתוך שמחה וטוב לבב,
ווי מ׳איז מכריז בסיום תפלת נעילה ביוהכ״פ - "לשנה הבאה בירושלים",
וידוע פירוש כ״ק מו״ח אדמו״ר בזה׳ 2 ׳,
אז די גאולה קומט גלייך און דעמולט וועט בדרך ממילא זיין "לשנה הבאה בירושלים",
בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו,
במהרה בימינו ממש,
ובעגלא דידו•
אמן כן יהי רצון.
ספר השיחות - ה׳חשמ״ז