תזריע-מצורע 37
א.
תנן במס' נגעים 1
: "חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו,
וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל".
ובגמ' 2
הובאה מחלוקת תנאים במקור הדין,
בברייתא: וביום הראות בו 3 ,
יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו,
מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו,
וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל 4
דברי רבי יהודה,
רבי 5
אומר אינו צריך,
הרי הוא אומר 6
וצוה הכהן ופנו את הבית אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה 7
(וממשיך בגמ')
מאי בינייהו אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו ורבא אמר דבר הרשות איכא בינייהו
(רבי 8
יהודה דלומד מביום הראות בו ומכאן אמרו חתן ורגל דהיינו מצוה ממתינין לו,
אבל לדבר הרשות אין ממתינין לו בטומאה דגופי',
ורבי סבר דבדבר רשות נמי ממתינין לו) 9 .
ויש לומר,
דאליבא דרבא ד"דבר הרשות איכא בינייהו" חלוקים ר' יהודה ורבי בגדרו של דין זה שאין ראיית נגעים בחתן ורגל:
החילוק בין ב' הלימודים
(מהכתוב או מק"ו מנגעי בתים)
בפשטות הוא: זה ש"ממתינים לו לדבר הרשות" ה"ז רק בגדר "דחי'"
(וכפשטות הלשון והענין ד"ממתינים לו לדבר הרשות"),
שהתורה חסה על כליו שלא יטמאו
(וכלשון רש"י 10
"לא חסה התורה אלא על כלי 38
חרס שאין להם טהרה במקוה"),
ולכן 11
נדחית ראיית הנגע
("ממתינים")
עד שיוציא את כליו,
וכ"ש לדבר מצוה שנדחה ראיית הנגע עד לאחרי שבעת ימי המשתה ושבעת ימי הרגל 12
; משא"כ להלימוד מ"וביום הראות בו,
יש יום כו' שאי אתה רואה בו" פירושו דהוי דין תורה 13 ,
שימים אלו 14
הופקעו מדין ראיית נגעים 15 ,
והיינו שאין זו דחי' עד לאחרי ימים אלה בלבד — "ממתינים לו" — אלא שבימים אלה לא חל הדין 16
של ראיית הנגע כלל 17 .
[ואולי יש לומר יתירה מזו — שיש גם נפק"מ לדינא,
דלהטעם ש"ממתינים לו כו'" ה"ז רק היתר,
שאפשר לדחות ראיית הנגע עד אחרי הרגל,
אבל בדיעבד אם ראה הכהן את הנגע בימים אלו ופסק עליו טומאה ה"ה טמא 12
; משא"כ להלימוד "יש יום שאי אתה רואה",
מכיון 39
שלא חל דין ראיית נגע בימים אלה,
לכן גם אם עבר הכהן וראה את הנגע,
אין בה בראי' זו הכח לטמא].
וזהו גם הטעם לכך ש"דבר הרשות איכא בינייהו": אם ילפינן חתן ורגל מק"ו ד"אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה",
שזהו רק בגדר "דחוי'",
הרי כשם שבנגעי בתים נדחית ראיית הנגע גם בשביל דבר הרשות,
כן נדחית גבי טומאה דגופי'; אבל אם זהו דין תורה שימים אלו הופקעו מדין ראיית נגע,
מסתבר שדין זה אינו אלא בדבר מצוה,
שרק דבר מצוה בכחו להפקיע כל דין ראיית הנגע בימים אלה.
ב.
ויש לבאר ב' אופנים אלו ע"ד הדרוש והמוסר,
ובהקדם דברי הרמב"ם בסוף הל' טומאת צרעת 18
: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא הי' בישראל כדי להזהירן מלשון הרע שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו,
אם חזר בו יטהר הבית אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו כו' ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו,
אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהי' מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".
ומדבריו מובן 19 ,
שענין הנגעים הוא ענין של חסד מלמעלה,
לטובת האדם ולתועלתו,
כדי שע"י הנגעים ישוב מדרכו הרעה.
וכמ"ש החינוך "משרשי המצוה 20
שרצה האל בטובו הגדול לייסרנו כאשר ייסר איש את בנו..
מאהבת 21
ה' אותם יודיע מוסרו".
ועוד זאת,
שבענין הנגעים רואים את גודל אהבתו של הקב"ה לכאו"א מישראל,
גם לרשע,
שכדי להזהיר אותו ולהפרישו מדרכו הרעה,
משנה הקב"ה סדרי וטבע הבריאה
(באופן של "אות ופלא"),
עד שרשע זה ישוב מדרכו,
"שלא יתעסק בשיחת הרשעים",
ושיחתו תהי' כ"שיחת 22
כשרי ישראל" 23 .
ויש לומר,
שמטעם זה דוקא בדיני נגעים אמרה תורה שיש מצב שמעכב טומאת הנגע עד לאחרי זמן,
הן בנגעי בתים,
ש"וצוה כהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית",
והן בנגעי אדם,
דחתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה,
ללמדנו,
שהנגעים עצמם באים מצד חסדו של הקב"ה,
"כאשר ייסר איש את בנו",
40
ולכן במצב מסויים מעכבים את הטומאה.
וגם ענין זה
(כמו כללות ה"חסד" שבנגעים)
עושה הקב"ה גם עם איש זה שסיפר בלשון הרע עד שנשתנו קירות ביתו,
שגם על ממונו חסה התורה,
וכמודגש במשנה 24
(בדין ד"ופנו את הבית")
"על מה חסה התורה על כלי חרסו כו' אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי כו' אם כך על של רשע ק"ו על של צדיק" 25 .
ג.
עפ"ז יש לומר,
ששני האופנים הנ"ל — הפקעת דין ראיית נגע מפני "דבר מצוה"
(הנלמד מ"וביום הראות בו..
יש יום שאי אתה רואה"),
או דחיית ראיית הנגע אפילו לדבר הרשות — מורים על ב' סוגי מעלות של איש ישראל שאי אפשר שיבטלו
(שלכן נמ צאות הם אפילו במי שנענש בנגעים,
שזה מורה על מצבו הירוד ביותר כנ"ל).
ביאור הענין:
בזה ש"חסה התורה על ממונו הבזוי..
של רשע" ניכרת מעלתו של כל איש ישראל,
שכ"כ חביב הוא לפני הקב"ה,
עד שהתורה חסה לא רק עליו
(על גופו ונפשו),
אלא על כל דבר שלו,
אפילו "ממונו הבזוי",
דעם היות שזהו רק "דבר הרשות"
(שאינו בשביל מצוה וקיום ציוויו של הקב"ה,
רק להנאתו של איש זה),
מ"מ,
להיותו ממון של איש ישראל,
הרי התורה חסה עליו וכמאמר 26
"התורה חסה על ממונן של ישראל"
(ואע"פ שחטא ישראל הוא 27 ).
וזה שמפקיעים דין ראיית נגע מפני "דבר מצוה" של זה שנראה בו נגע — מורה על מעלת מעשה המצוה של איש ישראל,
שגם "דבר מצוה" של מי שנראה בו נגע,
שעמד ברשעו כ"כ,
עד שלא התחרט גם לאחרי שנשתנו קירות ביתו וגם נשתנו בגדיו,
ויש צורך שישתנה עור גופו,
מ"מ יש בכחו של "דבר מצוה" שלו להפקיע דין ראיית נגע.
ויש בזה מה שאין בזה:
זה ש"חסה התורה על ממונו הבזוי..
של רשע" קשור עם מעלתו של איש ישראל מצד שם וענין ישראל,
דלהיות שישראל "אע"פ שחטא ישראל הוא",
דגם איש רשע לא נפקע ממנו שם "ישראל",
ולכן אין נפק"מ באיזה ענין מדובר,
דאפילו ב"ממונו הבזוי" ושמשתמש בו רק ל"דבר הרשות",
הקב"ה חס עליו
(להיותו בבעלות איש ישראל).
וזה שמפקיעים דין ראיית נגעים מפני "דבר מצוה" של המנוגע,
ה"ז מורה על גודל קדושת מעשה המצות שלו,
שמחמת קדושת המצוה א"א שיחול דין טומאת נגעים 28 .
דהגם שעושה מעשי רשע ומפריד עצמו מכל דבר שבקדושה ולכאורה אינו שייך
(במצבו זה)
לענין של קדושה גלוי'
[דאע"פ ש"ישראל הוא",
הרי יש מקום לומר שאין זה מספיק שיהי' אצלו ענין של קדושת המצוות 41
בגלוי 29 ]
— מ"מ זה מחדש הלימוד מ"וביום הראות בו..
יש יום שאי אתה רואה",
שלא זו בלבד שלא נפקע מאיש זה שם ישראל,
אלא עוד זאת 30 ,
ש"דבר מצוה" 31
שלו בכחו 32
להפקיע דין ראיית נגעים
(וטומאתם).
וזהו גם הביאור הפנימי בפלוגתת ר' יהודה ורבי בנוגע לחתן ורגל — דפליגי איזו מעלה מהנ"ל גדולה יותר:
רבי ס"ל שהמעלה הראשונה הנ"ל — זה שהתורה חסה גם על ממונו הבזוי של רשע,
שזהו מצד שמו "ישראל" — היא נעלית יותר,
ולכן ס"ל,
שזהו הטעם להדין שנותנין לחתן ז' ימים,
ש"ממתינים לו",
היינו שדוחים ראיית הנגע מצד חביבותו של איש ישראל; וזהו גם הק"ו שלו,
"אם ממתינים לו לדבר הרשות כל שכן לדבר מצוה" — דאם חביבותם של ישראל מועלת לדחות ראיית הנגע בשביל דברי רשות של ישראל,
כל שכן בענין של מצוה;
ורבי יהודה ס"ל,
שזה שגם מעשה המצוה של המנוגע יש בו קדושה כדי להפקיע דין ראיית הנגע היא מעלה גדולה יותר — ולכן ס"ל שזהו חידוש התורה בדין "חתן..
נותנין לו ז' ימי המשתה".
(משיחת ליל כ"ט אלול,
ערב ראש השנה,
תשמ"ו)