ימים אחרונים של פסח 14
א.
כ' הרמב"ם 1
: "כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו,
ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו *1
מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח".
וצע"ק למה האריך הרמב"ם בטעם שאין מברכין שהחיינו בשביעי של פסח,
דלכאורה הטעם "מפני שאינו רגל בפני עצמו" מספיק,
ולמה הוסיף גם "וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח"?
וי"ל — דמלמד שאם לא בירך כל ימי הפסח מברך באחש"פ 2 .
אבל יש לומר,
שיתירה מזה קמ"ל הרמב"ם,
ובהקדם שעד"ז צ"ע בלשון רבינו הזקן בשולחנו
(הל' פסח 3 ),
שכ' "ואין אומרים שהחיינו בקידוש של שתי לילות
[האחרונים]
כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח",
והיינו שלא הביא כלל
(תחילת לשון הרמב"ם)
דשביעי של פסח "אינו רגל בפני עצמו",
וכ' רק
(ע"ד סיום לשון הרמב"ם)
"שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח".
[ועוד תמוה,
שהרי במגן אברהם שם 4
אכן כ'
(בקיצור)
"שאינו רגל בפני עצמו",
ואדה"ז השמיט ענין זה,
ובמקומו כ' "שכבר אמרו כו'"!].
ויש להוסיף עוד: לעיל בסימן זה עצמו 5 ,
מבאר אדה"ז טעם אמירת הלל רק "בב' ימים טובים הראשונים של פסח אבל לא בחוש"מ וי"ט האחרונים" — לפי 6
ש"בפסח שקרבנות כל הימים הן שוין לקרבנות י"ט הראשון לפיכך כולן טפלים 7
לי"ט הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו 8
ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו".
ועפ"ז תמוה אמאי כתב גבי ברכת שהחיינו הטעם "שכבר אמרו כו'",
והרי אותו הטעם
(שכבר הביא קודם)
שאין אומרים הלל בחוש"מ וי"ט האחרונים — שאינם "כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים..
ובהתחלת המועד" — בתוקף ג"כ לגבי אמירת שהחיינו
(שהיא רק על המועדים ש"מזמן לזמן אתי" 9 ,
ומברכים אותה רק "בה 15
תחלת המועד" 10 )?
ב.
ויש לומר דטובא קמ"ל בהוספה זו,
ובהקדים מה שיש להסתפק בגדר ברכת הזמן על המועדים,
דיש לבארה בשני אופנים:
א)
החיוב הוא כמו ברכת שהחיינו על מצות הבאות מזמן לזמן או על פרי המתחדש מזמן לזמן וכיו"ב,
שהיא מצד החידוש שבדבר 11 ,
וכן בעניננו,
שברכת הזמן על המועדים היא מצד החידוש בהגיע זמן מיוחד זה 12 .
ב)
ברכת הזמן על המועדים היא על כללות זמן המועד,
דנוסף על המצוות שחייבים בהן בכל מועד ומועד,
יש חיוב ברכה על עצם זמן המועד
(היינו לא מצד חידושו אלא בגלל עצם היותו זמן מועד 13 ).
והנפקותא בין שני אופנים אלו היא לענין תשלומין של ברכת הזמן,
כפי שנפסק להלכה
(במגן אברהם 14 ,
וכן בשו"ע אדה"ז 15 )
ד"אם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה",
שגדרן של תשלומין אלה תלוי בשני האופנים הנ"ל:
לאופן הא' שברכת שהחיינו על המועדים היא מצד החידוש בהגעת זמן מיוחד זה,
הרי זמן החיוב של ברכה זו הוא בליל ראשון של חג 16 ,
בעת הגעת החג 17
(וזוהי כוונת הברכה,
על הגעת זמן המועד),
אלא שאם לא בירכה אז,
16
משלימה כל שבעת ימי החג *17
;
משא"כ לאופן הב',
הרי הברכה חלה על כל רגע ורגע של זמן המועד 16 ,
היינו שכל רגע ורגע של המועד חייב בברכה זו,
אלא שהברכה שבליל ראשון פוטרת כל החג כולו.
ולפ"ז,
גם כשמברכים בשאר ימי החג אין הפירוש שבירך בזמן דתשלומין,
אלא כל המועד הוא זמנה 18 .
[ונפק"מ להלכה 19
— ע"ד מ"ש הצפע"נ 20
בנוגע למצוות שיש להן זמן נמשך,
דיש לחקור "אם ר"ל דהחיוב הוא עליו תיכף רק שיכול להשלימו בזמן,
או שמתחילה הדין כך שיכול לעשותו כל 21
זמן זה" 22
— "ונפק"מ אם אירע לו אונס אח"כ אם הוי גדר תשלומין אז עבר"
(כיון דבעת החיוב לא הי' אונס),
משא"כ אם כל הזמן הנמשך נקרא זמן המצוה,
אזי אינו עובר כי נאנס בזמן החיוב].
ג.
עפ"ז יש לבאר טעם הוספת הרמב"ם בטעם אי אמירת שהחיינו בשביעי של פסח "
(מפני שאינו רגל בפני עצמו)
וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח":
זה שאין מברכים שהחיינו בשביעי של פסח לפי שאינו רגל בפני עצמו,
יש לבאר בשני אופנים — בהתאם לשני האופנים הנ"ל
(סעיף ב)
:
א)
כיון שאינו רגל בפני עצמו רק המשך לימים הראשונים,
מעיקרא אין חיוב לברך שהחיינו,
כיון שאין כאן חידוש,
שהרי לא "הגיענו" למועד חדש.
ב)
בעצם יש חיוב ברכת שהחיינו על 17
שביעי של פסח,
כי כל רגע ורגע של המועד חייב בברכה,
אלא כיון ששביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו,
לכן,
הברכה שבירך בתחילת החג פוטרת גם החיוב שלו.
ויש לומר,
שזוהי כוונת הרמב"ם
(ועד"ז רבינו הזקן בשולחנו)
שאין אומרים שהחיינו בשביעי של פסח לפי ש"כבר בירך על הזמן בתחלת הפסח",
היינו כאופן הב' הנ"ל 23 ,
שבעצם יש חיוב לברך שהחיינו גם בשביעי של פסח,
אלא שחיוב זה נפטר 24
בברכתו שבירך "בתחילת הפסח"
(כיון שאינו רגל בפ"ע).
ועפ"ז יש לבאר ג"כ הא שהשמיט אדה"ז
(תחילת לשון הרמב"ם)
"שאינו רגל בפני עצמו",
וכתב רק "כיון שכבר אמרו בב' לילות הראשונים של פסח":
אם הי' כותב ששביעי של פסח אינו רגל בפני עצמו,
הי' זה נותן מקום לטעות שכוונתו ע"ד מ"ש לפנ"ז לענין אי אמירת הלל בחוש"מ וי"ט האחרונים של פסח,
ש"כולן טפלים לי"ט הראשון ואין שום אחד מהן כמועד בפני עצמו ולא תקנו לקרות ההלל אלא בפרקים דהיינו במועדים שהן באין מזמן לזמן ובהתחלת המועד הוא שתקנו לקרותו" — ועד"ז לענין ברכת שהחיינו בשביעי של פסח,
שתיקנו לברכה רק "בהתחלת המועד"
(כשמגיע זמן המועד),
ואח"כ אין כאן חיוב מעיקרא;
ולכן השמיט אדה"ז הלשון "אינו רגל בפני עצמו",
להדגיש יותר את ההבדל בין אי אמירת הלל
(בחוש"מ וי"ט האחרונים)
ואי אמירת שהחיינו בשביעי ואחרון של פסח,
שהם ב' גדרים שונים,
וזה שאין אומרים אז שהחיינו הוא מפני שנפטר בברכתו שבירך בלילות הראשונים של חג.
ד.
ויש מקום לעיון,
דהנה פירוש זה בגדר ברכת שהחיינו
(שחיובה חל על כל זמן המועד,
אלא שנפטר בברכתו שבירך בתחילת החג)
אינו רק בנוגע לשביעי
(ואחרון)
של פסח,
אלא גם בנוגע לחוה"מ.
ועפ"ז צע"ק שהרמב"ם
(וכן אדה"ז)
קמ"ל חידוש זה לענין שביעי
(ואחרון)
של פסח דוקא.
ואף שקושיא גמורה אינה,
שהרי אינו דרך הרמב"ם 25
(וכן אדה"ז 26 )
לכתוב דינים מחודשים שלא נמצאו בש"ס 18
ופוסקים שלפניו,
וכן בעניננו,
שהרמב"ם לא כ' דין זה בפירוש,
רק רמזו בצחות לשונו גבי טעם אי אמירת שהחיינו בשביעי של פסח — מ"מ ע"פ הידוע בגודל דיוק לשון הרמב"ם
(וכן של אדה"ז בשולחנו הזהב),
יש לומר,
שיש דיוק בכך שחידוש זה נרמז דוקא אצל שביעי
(ואחרון)
של פסח.
ונקודת הביאור בזה — דבנוגע לשביעי
(ואחרון)
של פסח יש קס"ד שאינו נפטר בשהחיינו שבירך בתחילת החג
(אף שאינו רגל בפני עצמו),
ולכן הוצרך הרמב"ם
(ואדה"ז)
להדגיש,
שגם בהם אומרים שהברכה שברך בתחילת החג פוטרת החיוב שחל על י"ט האחרונים של חג.
ה.
הסברת הענין:
החג דשביעי של פסח קשור עם הנס דקריעת ים סוף
[שלכן קורין בשביעי של פסח שירת הים 27 ],
שבנס זה מצינו ב' ענינים:
א)
הוא הגמר והשלימות דיציאת מצרים
(כיון שאז "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" 28 ),
וכדאיתא בתוספתא 29
ש"צריך להזכיר
(ב"אמת ויציב")
יציאת מצרים כו' וקריעת ים סוף",
לפי ש"השלמת הגאולה היתה בקריעת ים סוף" 30 .
[ויש לומר,
שזהו הטעם לכך ששביעי של פסח "אינו רגל בפני עצמו",
כיון שכל ענינו הוא הגמר והשלימות דיציאת מצרים].
ב)
בנס זה הי' מעין הגאולה העתידה לבוא
(שאז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" 31
— ע"ד מיתת מצרים באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד" 32 ),
שזהו מהטעמים שבשירת הים נכללו הנבואות ע"ד ביהמ"ק השלישי שייבנה ע"י הקב"ה בעצמו,
"מקדש אדני כוננו ידיך",
בזמן ש"ה' ימלוך לעולם ועד" 33
— כיון שאז היו ישראל ראויים לגאולה האמיתית והשלימה,
ועוד זאת,
שתיכף בתחילת השירה — "אז ישיר משה" 34
— נרמז הענין דתחיית המתים 35 .
[וענין הגאולה העתידה מודגש עוד יותר ביו"ט שני של גליות
(דשביעי של פסח)
— אחרון של פסח 36 ,
שעיקר האריכות בהפטרת היום היא ע"ד משיח צדקנו,
"ויצא חוטר מגזע ישי וגו'" 37 ].
והנה בנוגע ליחס של הגאולה העתידה לגאולת מצרים,
מצינו שני ענינים: א)
הגאולה עצמה תהי' גדולה שלא בערך לגאולת מצרים 38 ,
ועד שהיא 19
בגדר חידוש לגבי גאולת מצרים.
ב)
לאידך גיסא ידוע,
דכל הגאולות,
גם גאולה העתידה,
שרשן מגאולת מצרים,
שהיא היתה כמו "פתיחת הצינור" 39
לענין הגאולה.
וי"ל שזהו 40
מטעמי ההלכה 41
שמזכירין יציאת מצרים גם לימות המשיח,
כיון שגם הגאולה דאז באה מכחה של יציאת מצרים.
ועפ"ז יש לומר,
שיש מקום לחיוב מיוחד של ברכת שהחיינו בפ"ע על י"ט האחרונים של פסח 42 ,
מצד החידוש שבגאולה העתידה,
שהיא למעלה לגמרי מגאולת מצרים,
ואינה יכולה להיות נכללת בברכה שבירך בתחילת החג.
אלא שא"א לברך שהחיינו על הגאולה העתידה,
כי ברכת שהחיינו היא רק על שמחת לבב מדבר שישנו בפועל ובמזומן,
ועדיין אנו לפני גאולה העתידה 43
[ואדרבה,
הזכרת הגאולה העתידה גורמת גם צער גדול,
שכבר כלו כל הקיצין ועדיין לא בא,
וא"כ ודאי שא"א לברך ע"ז ברכת שהחיינו 44 ].
וזהו החידוש בדברי הרמב"ם ואדה"ז דברכת שהחיינו די"ט ראשון של חג כוללת ופוטרת ברכת שהחיינו די"ט האחרונים,
דאע"פ שיש מעלה נפלאה בי"ט האחרונים של חג,
להיותם שייכים לגאולה העתידה לבוא,
מ"מ,
כל זמן שעדיין לא באה בפועל,
הרי מה שנרגש עתה הוא רק ענין הגאולה כפי שנמשכת מיציאת מצרים
(שהכח לגאולה העתידה כבר נמשך בפועל מגאולת מצרים),
ומצד ענין זה הרי ברכת שהחיינו שבתחילת החג שפיר יכולה לכלול גם ברכת שהחיינו די"ט האחרונים.
(משיחות אחש"פ תשכ"ג,
תשל"ד,
שביעי של פסח תשמ"ט)